תקציר סביר כרך ע' חוברת 24

ע.א. 909/06 - רורברג קבלנות והנדסה בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין

מועד הרכישה של מקרקעין לצורך שומת מס שבח. הצהרת נאמנות" לפי חוק מס שבח(מחוזי ת"א - ו"ע 1094/01 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1957 רכשו ארבעה בני משפחת רורברג (להלן - הרוכשים המקוריים) מקרקעין, עליהם נבנה בניין בו נמצאת דירה נשוא המחלוקת. המערערת, שהינה חברה פרטית, התאגדה ביום 26.3.60. ביום 30.9.74, הוגשו ארבע הצהרות נאמנות לפיהן רכישת המקרקעין בשנת 1957 נעשתה בנאמנות עבור המערערת. ביום 8.5.00 מכרה המערערת את הדירה, והגישה למשיב שומה עצמית, בה צויינה שנת 1957 כמועד הרכישה. בהחלטתו קבע המשיב כי יום הרכישה הינו בשנת 1974, מועד הגשת הצהרת הנאמנות. שיעור המס חושב בהתאם לכך. על החלטה זו הגישה המערערת ערר לוועדת הערר, שדחתה את הערר. הערעור נדחה.
ב. כאמור, הקרקע נרכשה בשנת 1957. בשנת 1963, נחקק חוק מס שבח מקרקעין. עם קבלתו, נכללה בו הוראת מעבר לפיה: "כל אדם המחזיק על שמו בשביל פלוני זכות במקרקעין... יודיע למנהל... תוך שלושה חדשים... על כל זכות שהוא מחזיק כאמור...". המערערת לא טענה כי הוגשה הודעה כנדרש תוך שלושה חודשים מיום תחילתו של החוק. זאת ועוד, החברה עצמה לא היתה קיימת בשנת 1957 עם רכישת הקרקע, ואף לא בשנת 1963 עם חקיקתו של החוק. משכך, לא ניתן לומר כי הרוכשים המקוריים שימשו עם רכישת הקרקע נאמנים עבור החברה.
ג. יש לדחות גם את טענת המערערת כי המשיב מושתק מלטעון ששנת הרכישה הינה 1974, לאור העובדה כי בעת מכירה קודמת של דירות באותו בניין, נקבעה על ידו שנת 1957 כשנת הרכישה לצורך חישוב מס השבח. החלטתו הקודמת לגבי הדירה המסויימת, לא התייחסה לדירה הנדונה, וממילא לא חזר בו מההחלטה הקודמת. מה שניתן לומר הוא שנפלה טעות בהחלטות קודמות של המשיב באשר למועד הרכישה. משעמד הוא על טעותו, לא ביקש המשיב לתקן את החלטותיו השגויות, אלא הסתפק בייחוס מועד רכישה נכון לגבי מכירת הדירה שעמדה לדיון בפניו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד שי פינס ואפרת שרוני למערערת, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 20.2.08).

בג"צ 7341/06 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האזורי אשקלון ואח'

*הסכמת הצדדים לסמכות בי"ד רבני לדיון בנושא ממוני שניתנה לגביו החלטה קודמת, מוסכמת על הצדדים, ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה. *הסכמת הצדדים לדיון בפני דיין יחיד בבי"ד רבני ואישור הסכם בין הצדדים ע"י דיין יחיד בבי"ד רבני(העתירה נדחתה).
א. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1995. ביום 19.10.04 הגיש העותר תביעת גירושין לביה"ד הרבני, וביום 16.2.05 הגישה המשיבה תביעות מזונות ורכוש לביהמ"ש לענייני משפחה. ביום 7.6.05 התקיים דיון בביהמ"ש לענייני משפחה, ובהסכם בין הצדדים הוסדרו סוגיות המזונות והרכוש, וסוכם על שיתוף פעולה בהסדרת הגט. בין היתר התחייב העותר לשלם למשיבה 70,000 - במועדים שנקבעו בהסכם. ביהמ"ש אישר את ההסכם, ונתן לו תוקף של פסק דין. ביום 25.9.05 התקיים דיון בביה"ד הרבני, לצורך הסדרת גט, והמשיבה דרשה שהעותר ישלם לה 30,000 - נוספים. לאחר שיג ושיח חתמו הצדדים על "תוספת להסכם הגירושין", במסגרתה התחייב העותר לשלם למשיבה 30,000 - נוספים. בתוספת להסכם צויין כי "הצדדים מקבלים עליהם סמכות דיין אחד לאשר את התוספת להסכם הגירושין". הצדדים חתמו על התוספת בפני הדיין הרב כץ, והוא אישר את התוספת להסכם ונתן לה תוקף של פסק דין. בעקבות תיקון ההסכם סודר הגט, והצדדים התגרשו. או אז הגיש העותר לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה לביטול ההסכם כולו. אותו יום הוגש גם ערעור לביה"ד הרבני הגדול בו נטען כי לביה"ד לא היתה סמכות לדון בענייני הרכוש; כי באישור ההסכם המקורי
רכש ביהמ"ש לענייני משפחה סמכות נמשכת; ולבסוף, כי לביה"ד לא היתה סמכות לתת תוקף של פסק דין בדן יחיד. ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור. העתירה נדחתה.
ב. אשר לעניין הסמכות - תביעות המשיבה אמנם היו תלויות בפני ביהמ"ש לענייני משפחה - אך הוא לא דן בהן לגופן, אלא אישר הסכם שהושג בין הצדדים. על פניו דומה כי לא נרכשה סמכות נמשכת. יתר על כן, אפילו נניח שנרכשה סמכות כאמור, די היה בהסכמת הצדדים כדי להקנות סמכות לביה"ד הרבני. בנוסף, כיוון שהעותר הסכים להתדיין בפני ביה"ד הרבני - הוא מושתק ומנוע מלעורר עכשיו את הטענה בדבר חוסר סמכות והטענה שביה"ד לא היה מוסמך לשנות את ההסכם, בשל העובדה שביהמ"ש לענייני משפחה נתן להסכם תוקף של פסק דין.
ג. אשר לאישור התוספת להסכם, ומתן תוקף של פסק דין לתוספת בדן יחיד - לפי תקנות הדיינים, ביה"ד היה מוסמך לאשר את התוספת להסכם בדן יחיד. השאלה היא אם היה מוסמך לתת להסכם תוקף של פסק דין. התשובה היא חיובית. לא סביר שהעותר - שהסמיך מפורשות את ביה"ד לאשר את ההסכם - ביקש להבחין בין סוגיית האישור לסוגיית מתן התוקף.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד זמברג אורי לעותר, עוה"ד הרב יעקבי שמעון לביה"ד, עוה"ד אקריש דורית וקציר לילך למשיבה. 14.2.08).

ע.א. 3847/07 + 3586/07 - פרג' חוסין נגד מינהל מקרקעי ישראל

פרשנות חוזה בין המינהל לבין בעל מקרקעין בדבר העברת קרקע למינהל תמורת קרקע חלופית. תביעת דמי שימוש במקרקעין(מחוזי חיפה - ת.א. 653/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. במסגרת הסכם חליפין עם המינהל, מסר המנוח פהד סעיד פרג' בשנת 1971 חלקות מקרקעין למדינה, בתמורה להתחייבות המינהל לפיה יקבל 18 דונם "מאותו טיב וסוג של הקרקע שנתן למדינה". להסכם ניתן תוקף של פסק דין ביום 7.5.71. המינהל קיבל את הקרקע, אך לא קיים את חלקו בהסכם משך שנים רבות. לאחר פטירתו של המנוח בשנת 1976, הועברו הזכויות בהסכם בירושה לבניו חוסין ויוסף. ביניהם הוסכם כי חוסין יהיה זכאי ל-13 דונם ויוסף ל-5 דונם. בשנת 1993, קיבל יוסף מהמינהל קרקע חקלאית בשטח של 5 דונם ואילו חוסין לא קיבל המינהל קרקע או תשלום כלשהו. בשנת 1992 הציע המינהל לחוסין קרקע חקלאית בשטח של 13 דונם, אך חוסין סירב להצעה, בטענה כי המינהל התחייב להעביר קרקע "מאותו טיב וסוג של הקרקע" שקיבל ומכיוון שהקרקע שהעביר האב למינהל עברה שינוי יעוד בשנת 1992, וייעודה מוגדר כתעשייתי, צריך המינהל להעמיד לרשותו קרקע תעשייתית. בשנת 1999 הגיש חוסין תביעה לביהמ"ש המחוזי שקבע כי חוסין זכאי לקרקע בעלת ייעוד תעשייתי, אך הסעד הראוי כיום, הוא קיום ההסכם בשווי ולא בעין. לבסוף, דחה ביהמ"ש את דרישתו של חוסין לקבל, בנוסף לשווי הקרקע לפי ייעודה התעשייתי, גם דמי שימוש שנתי בגובה %5 מערך הנכס. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.
ב. השאלה שהועמדה בפני ביהמ"ש היא מתחום פרשנות החוזה: כיצד יש לפרש את הוראת ההסכם לפיה על המינהל להעביר קרקע חלופית "מאותו טיב וסוג". בנסיבות המקרה שלפנינו, ניתן בהחלט לפרש את ההסכם כמטיל סיכון על המינהל כי אם ישתהה בקיום ההסכם, ו"הטיב והסוג" של הקרקע ישתנו לטובת הצד השני בהסכם, יהיה עליו להעביר קרקע לפי הטיב והסוג העדכניים.
ג. באשר לסוגיית דמי השימוש בקרקע - עיכוב בביצוע חיוב חוזי עשוי להצמיח לצד הנפגע זכות לקבל דמי שימוש ראויים מכוח דיני עשיית עושר. אפשר שחוסין
יכול היה לתבוע את שוויה של הקרקע שניטלה ממנו במועד ההסכם, כקרקע חקלאית בצירוף דמי שימוש ראויים בקרקע ממועד ההסכם ועד היום. הוא ביכר לתבוע את שווי הקרקע על פי ייעודה הנוכחי. עליית השווי המשמעותית בערך הקרקע - שמקורה בשינוי ייעודה של הקרקע לייעוד תעשייתי - ארעה עקב העיכוב בביצוע החיוב החוזי. במצב דברים זה, אין מקום לפסוק, באותה נשימה, גם דמי שימוש כפיצוי בגין העיכוב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד יגאל כרמי ורונן פרוימוביץ למערער, עו"ד תהל ברנדס למשיבה. 19.2.08).

ע.פ. 3687/07 - מוהנד טוכלי נגד מדינת ישראל

מהימנות עדות המתלונן בתקיפה. מתן הסבר לכבישת עדות. מחדלי חקירה שלא פגעו ביכולת הנאשם להתגונן. חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה(מחוזי י-ם - ת.פ. 2049/06 - הערעור נדחה).

א. עמאד זייד (להלן: המתלונן) מסר עדות במשטרה נגד אחיו של המערער (להלן: ח'ליל). בעקבות זאת, המערער ושלושה אחרים, תקפו אותו וגרמו לו חבלות בכל חלקי גופו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבעו כי הוא מאמין לזיהויו של המערער על ידי המתלונן כאחד מהארבעה שתקפו אותו, וקבע לעניין זה כי הימנעותו של המתלונן מלמסור מיד את זהות תוקפיו נבעה מרצונו למנוע "נקמת דם" ואינה פוגעת במהימנותו. עם ההרשעה גזר ביהמ"ש על המערער עונש של חמישה עשר חודשי מאסר בפועל; שנה מאסר על תנאי, קנס בסך 3,000 - ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי התבסס על המהימנות אותה ייחס למתלונן ולטענתו העקבית לפיה זיהה את המערער כאחד מתוקפיו. אכן, ביהמ"ש הבחין לעניין זה בין זיהויו של המערער, לגביו היה המתלונן עקבי לאורך כל הדרך, ובין זיהויו של נאשם אחר, אשר לגביו קבע ביהמ"ש כי קיים ספק בזיהויו. אלא שאין בכך כדי לגרוע מהמהימנות הכללית אותה ייחס ביהמ"ש לדברי המתלונן או מהמשקל שיש לזיהויו את המערער. עדותו של המתלונן הינה בגדר "עדות כבושה", אלא, שבפי המתלונן הסבר המניח את הדעת לכבישת עדותו.
ג. חקירתו של המערער וחקירת עד נוסף במשטרה נעשו בשפה הערבית ונרשמו בעברית, בניגוד להוראת סעיף 8(1) לחסד"פ (חקירת חשודים),שלפיה "תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה". משלא נעשה כן בענייננו, יתכן והיה מקום לבחון את קבילותן של האמרות. אלא שמשהוגשו אלו לביהמ"ש המחוזי בהסכמת הסניגור, אין מקום לבחינה זו בשלב בו אנו מצויים. אין לקבל את טענתו של המערער לפיה יש לזכותו בשל מחדלי החקירה של המשטרה. הליקויים שנתגלו לא היה בהם כדי לפגוע בצורה משמעותית ביכולתו להתגונן.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - נסיבותיו האישיות של המערער כבר נלקחו בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי עת קבע את עונשו, ואין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד דורי פינטו למערער, עו"ד שרון אדרי למשיבה. 20.2.08).

ע.א. 1564/06 - משה ועפרה בן זאב נגד מיכל בן עמי ואח'

ביטול הסכם עקב מצגי שווא. אין לחייב בתשלום "פיצויי קיום" בד בבד עם הענקת סעד של "ביטול והשבה" עקב פגם בכריתת החוזה(מחוזי י-ם - ת.א. 4380/02 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המשיבים רכשו חברת תיירות ונופש אשר היתה בבעלות המערערים, ושילמו בתמורה 220 אלף דולר. לאחר הרכישה התדרדר מצבה של החברה, והמשיבים ביטלו את העיסקה. בהמשך הגישו המשיבים תביעה נגד המערערים, במסגרתה טענו כי המערערים העלימו מהם מידע והציגו להם מצגי שווא לקראת ההתקשרות, ותבעו השבה של הסכומים ששילמו
במסגרת ההסכמים וסכומים נוספים שהוציאו במסגרת ההתקשרות. ביהמ"ש קיבל את רובן של טענות המשיבים, וקבע כי במערכת היחסים בין הצדדים היתה מוטלת על המערערים חובת גילוי מוגברת כלפי המשיבים עובר להתקשרות בהסכמים, בשל יחסי הידידות שנרקמו ביניהם. לבסוף, הורה על השבת החברה למערערים מחד והשבת התמורה והוצאות שהוציאו המשיבים, מאידך. בנוסף קבע ביהמ"ש כי המערערים ישלמו למשיבים פיצויים בסך של כ-469 אלף ש"ח, בהתאם לחוות דעתו של מומחה לחשבונאות מטעם ביהמ"ש. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המומחה מטעם ביהמ"ש מסר חוות דעת במסגרתה קבע כי שווי החברה במועד הקובע הינו 464,000 -, וביהמ"ש חייב את המערערים לשלם למשיבים סכום זה כפיצויי הסתמכות בגין הפרת חובת תום הלב, על פי סעיף 12(ב) לחוק החוזים, זאת, בנוסף להשבת התשלום של 220 אלף דולר. בעניין זה יש לקבל את הערעור. כאשר חוזה מבוטל מחמת פגם בכריתתו, מתבטל החוזה כולו. במקרה כזה, לא ניתן לתבוע פיצויים בשל הפרתו. הסכום שקבע המומחה כ"התחשבנות" בין המערערים והמשיבים הינו, למעשה, "פיצויי קיום" אשר על המערערים לשלם למשיבים בגין הפרה של ההסכם, בהתאם לסעיף 10 לחוק החוזים. מכיוון שמדובר ב"פיצויי קיום", לא ניתן לפסוק פיצויי קיום בד בבד עם הסעד של ביטול והשבה, באופן אשר יעמיד את הנפגע במצב של כפל פיצוי.
ג. המערערים טוענים כי למרות קביעתו של ביהמ"ש קמא בדבר הצורך בביצוע השבה הדדית, בפועל יושמה השבה חד צדדית, הואיל והמשיבים השיבו למערערים את החברה בעין ונמנעו מהשבתם של הכנסות החברה ורווחיה מהתקופה בה היתה בבעלות המשיבים. לכאורה, אכן קיימת בעייתיות בהשבתה של החברה בעין, בפרט נוכח הקשיים אליהם נקלעה ממועד מכירתה למשיבים ונוכח הכנסות שיתכן וצמחו למשיבים מן החברה בשנים אלה. יחד עם זאת, הפער המוסרי שבין התנהלות המערערים והמשיבים, אינו מצדיק את התערבותו של ביהמ"ש לטובת המערערים. יצויין בהקשר זה כי אילו היתה מתבצעת ההשבה מיד עובר לביטול ההסכם על ידי המשיבים, בעיה זו לא הייתה מתעוררת כלל ועיקר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד ג. שר וא. עדיקא למערערים, עו"ד א. גלבוע למשיבים. 24.2.08).

ע.א. 4849/06 - עו"ד משה קפלנסקי נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ

פרשנות הסכמים בדבר שכ"ט עו"ד. שכ"ט עבור שירות משפטי צריך להיות "מידתי וראוי" ולא מופרז(מחוזי י-ם - ה.פ. 1077/02 - הערעור נדחה).

א. באוקטובר 1995 פרצה שריפה במפעל חברת נסנר שהיה מבוטח אצל המשיבה. חברת הביטוח קבעה כי השריפה היתה תוצאה של הצתה מכוונת, ודחתה את דרישתה של נסנר לתגמולי הביטוח. נסנר הגישה תביעה נגד המשיבה וביהמ"ש דחה את התביעה. נסנר ערערה על פסק הדין וערעורה נדחה. המשיבה יוצגה במשפט על ידי המערער. לאחר שניתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי פנה המערער אל המשיבה בדרישה לתשלום יתרת שכר טרחתו (עבור הייצוג בביהמ"ש המחוזי) בסכום כולל של למעלה מ-10 מליון ש"ח. המשיבה דחתה את הדרישה וטענה כי הוסכם בינה לבין המערער, כי שכר טרחתו הכולל יסתכם ב-275,000 דולר, סכום שכבר שולם לו במלואו. בין לבין הוגש ערעורה של נסנר, המערער ייצג את המשיבה גם בהליכי הערעור, והצדדים המשיכו לשאת ולתת בסכסוך שכר הטרחה ונסתייעו בעניין זה בעורך הדין ארנון. בתום המגעים, ולאחר שערעורה של נסנר נדחה, שילמה המשיבה למערער, לפי הצעתו של עו"ד ארנון, שכר טרחה נוסף בסכום של מיליון דולר, לאחר שהבינה, כי זה יהיה הסכום הסופי והמוחלט של שכה"ט. המערער טען כי הסכום של מליון דולר שולם לו כשכר טרחתו עבור ייצוג
המשיבה בהליכי הערעור בלבד. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמרצת פתיחה בה תבע סעד הצהרתי, ולפיו הוא זכאי לתשלום סך 10,205,820 -, ותביעתו נדחתה. הערעור נדחה.
ב. השופט אלון: הסכם שכה"ט אינו סתום, ופרשנותו האובייקטיבית, הסובייקטיבית והתכליתית פשוטה וברורה, כטענת המשיבה. התובענה ופרשת הדברים נשוא ערעור זה עניינם בהסכמי שכר טרחה בין פרקליט מכובד לבין חברת ביטוח מכובדת אף היא. כל אחד מהם נושא על גבו חובות משפטיות, ציבוריות ואתיות מעבר לחובותיהם של מתדיינים מן השורה. עדויות המערער וסמנכ"ל המשיבה (לשעבר), שתמך במערער, בדבר התוכן הנטען על ידי המערער מותירות טעם מר ומעלות הרהורים נוגים בדבר תום הלב, שלא לומר תום הלב המוגבר, להם ניתן לצפות בהסכם שכזה שאלו הם הצדדים לו. המערער לא נרתע מהגשת תובענה, לפיה על המשיבה לשלם לו שכר טרחה המסתכם לטענתו בלמעלה משלושה וחצי מיליון דולר. זאת, עבור ייצוגו אותה בתובענה שמידת הסיכון בה הוערכה על ידו, כפרקליט המשיבה, בסכום של כשלושה מיליון דולר בלבד. לאור כל האמור יש לדחות את הערעור.
ג. השופטת פרוקצ'יה: הדעת נותנת, כי לעולם על שכר הטרחה המשולם עבור שירות משפטי להיות מידתי וראוי, ואל לו לחרוג אל מעבר למסגרות מקובלות, תקינות וסבירות של פיצוי על שירות שניתן ועל מאמץ שהושקע. הדבר נכון ביחס לכל סוג של קשר מקצועי בין עורך דין ללקוח, ובכלל זה, בין לקוח פרטי לפרקליטו. אולם הוא נכון שבעתיים, כאשר מדובר בלקוח שהוא גוף בעל אופי ציבורי או מעין ציבורי, שמקור משאביו נובע מכספי הציבור. כאלה הן חברות הביטוח בישראל. סכומי שכר הטרחה מרקיעי השחקים שנחשפו בהליך שלפנינו - לרבות ההסכם המכונה "הסכם העליון" - חורגים מכל אמת מידה של מידתיות מאוזנת, גם בהנחה שלחברת הביטוח בענייננו היה ענין מיוחד בייצוגו של המערער את ענייניה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. עוה"ד שגית צוברי, אלי ביבי וקובי קפלנסקי למערער, עוה"ד רם כספי וגד טיכו למשיבה. 25.2.08).

ע.א. 4972/06 - חזקיהו (אקי) בבכנוף נגד דוד קמי

*דחיית התנגדות להתראת פשיטת רגל, כאשר הטענות המועלות בהתנגדות כבר נדחו בפסה"ד נשוא התראת פשיטת הרגל(מחוזי ת"א - בש"א 26238/05 - הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לאשר פסק בוררות אשר ניתן על ידי מוסד הבוררות של בורסת היהלומים בניו-יורק, בו חוייב המערער לשלם למשיב סכום של כ-121 אלף דולר (להלן: "פסק הבוררות"). במקביל, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טיעוניו של המשיב ואישר את פסק הבוררות, תוך שהוא דוחה את טיעוניו של המערער, אשר העיקרי שבהם היה כי לאחר שניתן פסק הבוררות הגיעו הצדדים להסכם חדש במסגרתו נקבע כי המערער יעביר למשיב סכום של $30,000 וכי שילם סכום זה. בעקבות פסה"ד ניתנה התראת פשיטת רגל נגד המערער בה נקבע כי אם לא ישלם למשיב בתוך שבעה ימים 352 אלף דולר, ייראה הדבר כמעשה פשיטת רגל, אשר יוכל לשמש יסוד לבקשת פשיטת רגל נגדו. לאחר שניתנה התראת פשיטת הרגל, הגיש המערער את התנגדותו להתראה זו, בה חזר על טענתו, על יסוד ההסכם החדש הנטען, כי פרע את הסכום שנקבע בפסק הבוררות. בימ"ש קמא דחה את ההתנגדות. הערעור נדחה.
ב. הדיון בהתנגדות להתראת פשיטת רגל אינו ולא יכול להיות ערעור על פסק הדין, אשר מכוחו ניתנה התראה זו. פסק הדין הינו חלוט ואין עוד מקום לדון בטיעוניו של המערער נגדו. המערער לא ביסס את טענתו כי יש לו תביעה שכנגד, קיזוז או
דרישה שכנגד, אשר לא היה בידו לעוררם בהליך בביהמ"ש המחוזי בו אושר פסק הבורר, ואשר מכוחם יש לקבל את התנגדותו להתראת פשיטת הרגל, שכן התנגדותו להתראה זו מתבססת על הטענות שאותן כבר העלה בפני ביהמ"ש המחוזי ואשר נדחו על ידו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ש. אבני למערער, עו"ד ג. חריש למשיב. 17.2.08).

ע.פ. 5834/06 + 5692/06 - דאטו ארחיפוב נגד מדינת ישראל

*מהימנות עדות מתלוננת בעבירות של סחר בנשים לזנות ואונס. *דחיית טענה של "נזק ראייתי" כאשר לא היה בו כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם. *מידת העונש בעבירות של סחר בנשים לזנות ואונס(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1003/03 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער הואשם כי קשר קשר עם אנשים נוספים לחטיפתה של אישה העוסקת בזנות ולמכירתה לאחר. לשם כך הזמין המערער את המתלוננת, שוהה בלתי חוקית שעסקה בישראל בזנות, לדירתו, בהציגו עצמו כמי שמעוניין בשירותיה. כשהגיעה המתלוננת לדירתו הודיע לה המערער כי הוא "גונב" אותה ממעסיקה הנוכחי, ויחד עם אשתו ואדם נוסף שהסתתר בדירה, (להלן: סרגיי), לקחו את המתלוננת למכוניתם, והסיעו אותה לקריית גת, שם הצטרף אליהם אדם נוסף (להלן: אולג). בהמשך הסיעו את המתלוננת למקלט, שם נשמרה על ידי שומר שאף ביצע בה אונס. בעקבות איומיו של אולג הסכימה המתלוננת לעסוק בזנות. ביהמ"ש התייחס במסגרת הכרעת דינו לטענה אותה העלה המערער בדבר "נזק ראייתי" ובדבר הגנה מן הצדק, לפיה אי חקירתם של מעורבים בפרשה, גרמו לפגיעה קשה בהגנתו. ביהמ"ש דחה את טענותיו בקובעו כי לא מצא שיש בהם כדי לעורר ספק באשמתו והרשיע את המערער בהסתמך על עדותה של המתלוננת, שמצאו תימוכין בעדויותיהם של עדים נוספים. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער שמונה שנים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המערער מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אין בסתירות להן טוען המערער כדי לפגוע באופן ממשי במהימנותה או בגירסתה של המתלוננת. באשר לטענתו של המערער ל"נזק ראייתי" - השאלה הראשונה והעיקרית, היא האם יש במחדלים הנטענים כדי לעורר ספק סביר באשר למידת הוכחתה של האשמה; השאלה השניה היא האם מדובר במחדלים כה חמורים, שיש בהם חשש לקיפוח מהותי של הגנתו של הנאשם. אין במחדל הראייתי בענייננו כדי לפגום בהרשעתו של המערער.
ג. הן המדינה והן המערער מערערים על גזר הדין. אין מקום לקבל את ערעורו של המערער. מדובר בעונש שהולם היטב את נסיבות האירוע ואת הצורך לשדר מסר חד משמעי בדבר יחסה של החברה לביצועם של המעשים אותם ביצע. מאידך, אין גם לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש. מדובר בעונש המשקף את נורמת הענישה המקובלת, גם אם אין הוא נמצא ברף הגבוה של נורמות אלו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יובל ליבדרו למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 24.2.08).

ע.פ. 4788/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אונס וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1058/06 - הערעור נדחה).

א. המערער והמתלוננת, יחד עם שלוש נשים נוספות שאחת מהן היא חברתו של המערער, התגוררו באילת באותה דירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכמה עבירות שנעשו בדירה כלפי המתלוננת, ובכללן ביצוע מעשה סדום, מעשה מגונה וכליאת שווא. בעבירה
זו הורשע בדעת רוב. בנוסף הורשע, פה אחד, בעבירות של הדחה בחקירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היזק במזיד ותקיפה, שביצע בתחנת המשטרה לאחר מעצרו. עם הרשעתו נדון המערער למאסר בפועל של 5 שנים, מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בימ"ש של ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי העובדה ובהערכת מהימנותם של עדים אלא במקרים חריגים. העובדה כי נאשם הורשע בדעת רוב, כשלעצמה, איננה מצדיקה סטייה מהכלל האמור. אשר לחומרת העונש - העונש עולה אך במעט על עונש המינימום לעבירה של מעשה סדום ובשים לב גם לאירועים נשוא האישום השני אין הצדקה להתערב בו.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, אלון. החלטה - השופטת נאור. עו"ד תומר אורינוב למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 21.2.08).

ע.פ. 5261/07 - מדינת ישראל נגד בשאר עמאש

*החמרה בעונש בעבירה של הספקת סמים לקטינה ושיבוש הליכים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

במשך כשבעה חדשים, עובר לחודש אוגוסט 2006, היה המשיב בן זוגה של קטינה, ילידת שנת 1988. במספר רב של מקרים הוא סיפק לקטינה סם הרואין והשתמש בו עמה. בתאריך 2.8.06 הציע המשיב לקטינה לקיים יחסי מין עם גברים אחרים תמורת תשלום, והיא נתנה את הסכמתה לכך. משהחלה החקירה, עשה המשיב ניסיונות להשפיע על הקטינה לשנות מעדותה, ובגין כך נפתחו נגדו שני תיקים נוספים. מכוח הסכם טיעון, עתרה המדינה לגזור למשיב שמונה שנות מאסר, אשר יכללו הפעלה של עונשי מאסר על-תנאי שעמד נגדו. בסופו של יום, גזר ביהמ"ש למשיב שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. כמו כן, הופעלו שני מאסרים על-תנאי, האחד בן 6 חודשים והאחר בן 24 חודשים, חלקם במצטבר וחלקם בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על ארבע שנים וחצי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הקטינה השתמשה בסם מסוכן במהלך חייה המשותפים עם המשיב, תוך שהוא טורח לספק לה את הסם לצריכתה. בנוסף שידל את הקטינה לעסוק בזנות, תוך שהוא מקבל את האתנן לידיו. לחובתו ניצב גם עבר פלילי מכביד. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש של ערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל בתיק הנוכחי על ארבע שנים וחצי. כך שתקופת מאסרו הכוללת של המשיב תעמוד על 6 שנים.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד איתי הרמלין למשיב. 1.2.08).

רע"א 9724/07 - דן... בע"מ ואיילון חברה לביטוח בע"מ נגד אמנון חביב

*פסילת מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש, כאשר התובע מסר למומחה חוות דעת רפואיות שקיבל ממומחים רפואיים לצרכי מגעיו עם הביטוח הלאומי (הערעור נתקבל).

בתביעת המשיב נגד המבקשות מינה בימ"ש השלום בתל-אביב, מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש (להלן: המומחה). המשיב מסר למומחה, עובר למתן-חוות הדעת, שתי חוות-דעת הרפואיות שקיבל משני מומחים רפואיים לצרכי מגעיו של המשיב עם המוסד לביטוח לאומי ולצרכי תביעתו בבית-הדין לעבודה. לטענת המבקשות, משהוצגו למומחה, בניגוד לדין, מסמכים שיצאו תחת ידם של מומחים מקצועיים אחרים, קיים חשש שלדברים היתה השפעה על עמדתו המקצועית, ולפיכך, ביקשו לפסול אותו ולמנות תחתיו מומחה רפואי אחר. בימ"ש השלום דחה את בקשתן של המבקשות וביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לרשות ערעור. הערעור נתקבל.
תקנות 8(א) ו-9(ב) לתקנות המומחים קובעות את האיסור על הגשת חוות-דעת רפואית למומחה מטעם ביהמ"ש, ומבהירות את חובותיו וסמכויותיו בהקשר זה. בנסיבות המקרה הזה, לא מולאו הוראות התקנות הנ"ל. יש בפרטי המקרה כדי להקים חשש ממשי לפגיעה בעצמאות שיקול הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יצחק מנדה למבקשות, עו"ד משה גלעד למשיב. 4.2.08).

בש"פ 380/08 - סלאם מוסא בדר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של התפרצות לבית לפנות בוקר וגניבה מתוכו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביהמ"ש השלום כי ביום 6.12.07 בשעה 00:5 לפנות בוקר, התפרץ לבית משפחה ברמות בירושלים וגנב משם רכוש יקר ערך. בעת ביצוע ההתפרצות, שהה העורר בישראל שלא כדין. ביהמ"ש מצא כי עבירות השהייה הבלתי חוקית, וההתפרצות לבית מגורים בשעת לילה, מקימה עילת מעצר בגין מסוכנות. אשר לחלופת מעצר, התחשב ביהמ"ש, מצד אחד, בעבר הפלילי של העורר, ובקיום מאסר על תנאי התלוי כנגדו, ומצד שני, מצא כי קיימת חולשה מסויימת בעוצמת הראיות. על כן הורה בימ"ש השלום על שחרור של העורר בתנאים שונים. המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי ועררה נתקבל. הערר נדחה.
מסוכנותו של העורר, מתבטאת, בראש וראשונה, באופי העבירות המיוחסות לו בהליך זה. נסיבות העבירה משוות לה אופי החורג מעבירת רכוש גרידא, ומוסיף לה מימד של פלישה חמורה לתחום הפרט, שיש בה גם פוטנציאל להתפתחות עימות אלים, על הסיכונים הכרוכים בכך. כמו כן, העבירות בוצעו בעת שהעורר שהה בישראל שלא כדין. חיזוק למסוכנות נלמד מעברו הפלילי של העורר וקיומו של מאסר על תנאי נגדו (בבימ"ש צבאי). העובדה כי העורר הוא תושב האזור (בית לקייה) מחזקת את החשש לא רק לקיום מוטיבציה להימלטות אצל העורר, אלא גם לקיום תנאים להגשימה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חליחל איהאב לעורר, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 5.2.08).

ע.פ. 735/08 - ברהום אסלם נגד מדינת ישראל

*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים והפקרה לאחר תאונה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש נהג באוטובוס זעיר מכיוון הישוב אבו-גוש לצומת נטף, שם פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לאופנוע שנסע מולו ורכבו פגע באופנוע וברוכבו (להלן: המתלונן). הוא המשיך בנסיעה ונמלט מהמקום בלא להושיט עזרה למתלונן ובלא לדווח למשטרה על התאונה. ביהמ"ש המחוזי נדרש בהכרעת הדין בעיקר לשאלת זהות הרכב הפוגע, וקבע כי התביעה ביססה את אחריותו של המבקש לביצוע העבירות בהן הואשם מעבר לכל ספק סביר. עם הרשעתו נדון המערער ל-22 חדשים מאסר בפועל 5 חדשים מאסר על תנאי, פסילה מנהיגה ותשלום פיצוי למתלונן. הבקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לערעור נתקבלה.
שילוב של מספר גורמים מביאים למסקנה כי יש לאפשר למבקש למצות את הליך הערעור בטרם יחל בריצוי העונש. ראשית, אין לומר כי הרשעתו של המבקש בוססה אך ורק על קביעות בענייני עובדה ומהימנות; שנית, לא ניתן לדחות על הסף את טענת הסניגור כי שאלת זהותו של הנהג הפוגע לא התבררה עד תום. כיוון שכך לא יהיה זה נכון להתייחס בביטול גמור לסיכוייו של הערעור להתקבל. לכך מצטרפות נסיבותיו האישיות של המבקש. אין להתעלם גם מן העובדה כי המבקש היה משוחרר לאורך ניהול ההליך נגדו, תקופה של כשנתיים, ולא הפר את האמון שניתן בו.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ש. גז ומ. אלגאלי למבקש. י. חמודות למשיבה. 5.2.08).

בש"פ 700/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של פעולות בעלות אופי ניאו-נאצי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, יליד אוקטובר 1989, מואשם, יחד עם שבעה אחרים, כי בין השנים 2005 - 2007 חברו לביצוע פעולות בעלות אופי ניאו-נאצי, כולל פעולות של הסתה לגזענות, אלימות, הפצת עקרונות תורת הגזע הנאצית וקידומה. חברי התא קיימו ביניהם מפגשים בהם הצטלמו במועל יד ושוחחו על האידיאולוגיה הנאצית. במסגרת פעילות התא בתקופה האמורה, במספר רב של הזדמנויות, תקפו חברי התא בפראות עוברי אורח בשל צבעם, השתייכותם הגזעית או הלאומית-אתנית. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
כתב האישום שהוגש נגד העורר וחבריו חמור בשני היבטים: הראשון, הוא זה של הקלות הבלתי נסבלת של פגיעה בעוברי אורח תמימים, על לא עוול בכפם, רק בשל מאפייני זהות כאלה או אחרים שלהם. השני, הינו כי המעשים בוצעו במדינת ישראל, במדינה שקמה מתוך החורבן שהמיטה על העם היהודי האידיאולוגיה הנאצית הגזענית. מקומם לדעת, כי גם במדינת ישראל, קורה שיהודים חשופים לפגיעה בשל מוצאם, או כי בני לאומים ודתות אחרות מותקפים על רקע גזעני. במצב דברים זה, כאשר על פניו הפעולות בוצעו על רקע של מניע גזעני, קשה להתכחש לסיכון לציבור הטמון בעורר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. כהן לעורר, עו"ד י. שגב למשיבה. 5.2.08).

בש"פ 723/08 - אליהו ישראל נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של התפרצות לדירה וגניבה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

המערער ואדם נוסף הואשמו כי התפרצו לדירה בקריית אתא וגנבו מתוכה חפצי ערך וכסף מזומן. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה, בנימוק כי מן העורר נשקפת מסוכנות אשר לא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר, וזאת בעיקר לאור עברו הפלילי המכביד. הערר נתקבל.
אכן, לחובתו של העורר עבר פלילי מכביד ביותר הכולל למעלה מ-100 עבירות רכוש ומלמד על אורח חיים עברייני. כמו כן, לחובתו הרשעות בגין בריחה ממשמורת חוקית והפרת הוראה חוקית וביצוע העבירה נשוא הליך זה נעשה בעוד שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. בנוסף, נפתחו נגד העורר שני אישומים נוספים בגין עבירות רכוש. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, יש לתת משקל למאמציו הכנים של העורר לנסות ולשקם את חייו, שהושפעו עד כה בצורה קשה מהתמכרותו לסמים וממצוקה כלכלית קשה ביותר. בשנתיים האחרונות נגמל מסמים. אין ספק כי אם ישהה העורר במעצר, יקשה עליו להמשיך בתהליך הגמילה ויש להניח כי ישוב אל מעגל הסמים והפשע. בעובדה שבנקודת זמן זו מוכנה משפחתו של העורר, לראשונה, לסייע לו ולפקח עליו במסגרת חלופת המעצר שנבחנה, יש משום נסיבה נוספת המחזקת את ההתרשמות כי העורר אכן עולה על דרך חדשה. כמו כן, יש לתת משקל לתסקיר שירות המבחן אשר המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

(בפני: השופטת ארבל. העורר לעצמו, עו"ד ירין שגב למשיבה. 4.2.08).

בש"פ 820/08 + 773/08 - מדינת ישראל נגד חנניה חזן

*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה חלקית).

נגד המשיב הוגשו שני כתבי אישום בעבירות סמים. האחד הוגש לבימ"ש השלום בעכו והשני לבימ"ש
השלום בצפת. ביום 10.5.07 קבע בימ"ש השלום בעכו שיש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 31.10.07 הורה גם בימ"ש השלום בצפת על מעצרו עד תום ההליכים. משתקופת המעצר הסטטוטורית קרובה כעת לסיום, עותרת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה בחלקה.
תיק זה מעורר קושי ממשי. מחד גיסא, בהיעדר נסיבות חריגות יש לפעול ברוח הוראת המחוקק ואין להיעתר לבקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים כעניין שבשגרה; מאידך גיסא, קיים קושי להורות על שחרורו של המשיב. ראשית, לנוכח עברו הפלילי המכביד והמגוון, המלמד על היעדר מורא מפני החוק ומקשה ליתן בו אמון כי יקיים תנאים של שחרור בערובה; שנית, טיב העבירות המיוחסות למשיב בהליכים הנוכחיים, טבועה בהן מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים; שלישית, קיים חשש מפני הימלטותו של המשיב מן הדין. פתרון הולם יהיה בהארכת מעצרו של המשיב לתקופה של 45 ימים,בהם ניתן יהיה לסיים את שני ההליכים נגדו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. שגב למבקשת, עוה"ד א. עראף וס. פאהר למשיב. 4.2.08).

רע"א 1177/08 + 1021/08 - מרסל אבירם ואח' נגד רשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*פטור מהפקדת ערבון בהליכי ערעור על החלטות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

שני ההליכים נסובים על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, בה הוחלט לעכב את ביצועה של החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בדבר תחילת מועד זכותם של המבקשים לקבל תגמולים לפי החוק. בשתי הבקשות מתבקש פטור מהפקדת ערבון. הבקשות נתקבלו.
הליכי ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים פטורים מאגרה. אך הפטור מתשלום אגרה אינו מצמיח, באורח אוטומטי, פטור מהפקדת ערבון. ככלל, בהיעדר טענה ספציפית בדבר חוסר יכולת כלכלית, אין מקום לפטור מהפקדת ערבון. יחד עם זאת, במקרה דנא ישנו יסוד מוצק להערכה כי גם אם יידחו הבקשות לרשות ערעור, ביהמ"ש יימנע מלהטיל הוצאות על המבקשים. הערכה זו מבוססת, על אופיו הייחודי של ההליך, הנסוב על תגמולים המשולמים לאנשים הסובלים מנכות בעקבות רדיפתם על-ידי הנאצים; על כך שעל פני הדברים נראה כי בפי המבקשים טענות ממשיות הראויות לבירור; ועל כך שניסיון העבר מלמד כי בערעורים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ביהמ"ש אינו נוהג לפסוק הוצאות לטובת המשיבה.

(בפני: הרשמת לוין. 24.2.08).

ע.פ. 9889/07 - מדינת ישראל נגד עמאד סליימה

*החמרה בעונש בעבירות של שוד נהגי מוניות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב ואחד משותפיו לעבירה נסעו במונית, וכשהגיעו למחסום א-ראם חיכה להם שותף שלישי. שם הוצא הנהג בכוח מן הרכב, הוכה בכל חלקי גופו והשלושה איימו עליו כי אם יתקרב שוב למונית ישחטו אותו. לבסוף נמלטו השלושה מן המקום עם המונית ותכולתה. באירוע אחר אירע תרחיש דומה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר לתקופה של ארבע שנים, מתוכן שנתיים וחצי בפועל והיתר על תנאי, וכן קנס בסך 2,000 ש"ח ופיצוי לכל אחד משני המתלוננים בסך 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העבירות שבהן הורשע המשיב הן קשות ביותר, ונסיבותיהן - חמורות. יש צורך להרתיע מפני מעשי שוד בכלל ומפני מעשי שוד המכוונים לנהגי מוניות בפרט. עבודתו של נהג המונית מציבה אותו בעמדה פגיעה ומן הראוי שרף הענישה ייצור הרתעה
הולמת מפני ניצול הדבר. בהתחשב בעובדה שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר לריצוי בפועל על 5 שנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ירין שגב למערערת, עו"ד מזאוי אסעד למשיב. 28.2.08).

ע.פ. 10281/07 - מדינת ישראל נגד שלמה קורנבליט

*קולת העונש בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב ונאשם נוסף היכו בצורה קשה אדם מסויים במרכז המסחרי של אופקים. האירוע התרחש בחודש ספטמבר 2006. המותקף נפטר בחודש ינואר 2007. מותו אינו קשור בתקיפתו הקשה על ידי השניים. המותקף לא הספיק להעיד במשפט, והתביעה לא הצליחה להוכיח את עבירת השוד, שעל פי הנטען בוצעה כלפיו. השניים זוכו, על כן, מעבירת השוד בה הואשמו והורשעו בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. המשיב נדון למאסר של שנתיים בפועל ושנה על תנאי, ותשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח. (הנאשם הנוסף נדון אף הוא לשנתיים מאסר לריצוי בפועל והופעל נגדו מאסר מותנה בן שנתיים במצטבר). הערעור על קולת העונש נדחה.
המשיב עלה ארצה בהיותו כבן שבע שנים. כבר בשנות העשרה לחייו החל לעשן סמים. המלצתו של שירות המבחן לביהמ"ש היתה לגזור עונש ממשי שיהיה בו משום הצבת גבולות, ויהווה גורם מרתיע בכל הנוגע לביצוע עבירות בעתיד. העונש שהושת על המשיב אינו משקף במידה מספקת את חומרת המעשים ובהחלט יתכן שביהמ"ש הקל במידה מסוימת עם המשיב. ברם, השאלה שעל ערכאת הערעור לשאול, אינה מה העונש שהיתה היא מטילה על המשיב, אלא לבחון את השאלה כלום העונש שהטילה הערכאה הדיונית חורג במידה משמעותית מן העונש שראוי היה להשית. בהקשר זה יש לציין שגם אם מתקבל ערעור של המדינה על קולת העונש, אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם המשיב. השילוב של שני הכללים האמורים מוביל במקרה זה לדחייתו של הערעור על קולת העונש.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד י. חמודות למערערת, עו"ד מ. סרוגוביץ למשיב. 25.2.08).

ע.פ. 3608/07 - עטה בדיר נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הצתה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער עבד כשומר במגרש בו נמצאו מנופים של חברה כלשהי. אותה חברה נמצאה בתחרות עסקית עם חברת מנופים אחרת. הבעלים של החברה האחרת (להלן - אבי) יחד עם אחד מעוזריו, (להלן: ארתור), פנו למערער והשלושה קשרו קשר לפיו יצית המערער את המנופים שחנו במגרש בו ביצע את עבודות השמירה. המערער הצית שני מנופים, והנזק שגרם נאמד ב-2 מיליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי השית על המערער 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. עם שני הקושרים האחרים הושג הסדר טיעון שהביא לתיקון משמעותי בכתב האישום ככל שמדובר באבי ולביטול האישום כלפי ארתור. בעקבות ההסדר הורשע אבי בעבירה של סיוע להיזק בזדון ובעבירה של איומים, ונדון לששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שני מאסרים מותנים וקנס בסך 300,000 ש"ח. נוסף על כך, חוייב אבי בתשלום פיצוי בסך 200,000 ש"ח לחברה שמנופיה נשרפו. טענתו העיקרית של המערער הינה כי קיים פער תהומי שאין לו צידוק בין העונש שהושת עליו לבין עונשו של אבי. הערעור נתקבל.
העונש שהוטל על המערער אינו חמור, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא הצית שני מנופים וגרם נזק רב לרכוש. כמו כן, העונש שנגזר למערער הינו במסגרתו של הסדר הטיעון. אף על פי כן, עדיין קיים פער גדול מדי בין העונשים. בנסיבות אלה תקופת המאסר לריצוי בפועל על המערער תועמד על 36 חודשים.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד יוסי זילברברג למערער, עו"ד ירין שגב למשיבה. 24.2.08).

בש"פ 1071/08 + 685/08 - מדינת ישראל נגד ישראל (סרוליק) טאייב

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם כי פרסם מודעה בעיתון לפיה הינו מלווה בריבית בנקאית, ועל רקע פרסום זה, פנו אליו המתלוננים במטרה ללוות ממנו סכומי כסף, הוא הבטיח למתלוננים כי ילווה להם את הסכומים שביקשו ובתמורה קיבל בטוחות שונות בשיקים. לאחר שהמשיב קיבל את השיקים מן המתלוננים היה נעלם. רק בחלק מן המקרים החזיר המשיב למתלוננים חלק קטן מכספי ההלוואה. נוסף על כך, נטען, כי כאשר ניסו המתלוננים להתחקות אחר הכספים שנתנו למשיב, איים עליהם ועל חייהם במטרה להפחידם. כמו כן, הואשם במעשי מרמה נוספים. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עם חלוף תקופת המעצר הסטטוטורית מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו באופן שיטתי, בכל רחבי הארץ, תוך שהוא פוגע במתלוננים רבים ומנצל את מצוקתם הכלכלית. במאפיינים אלו יש כדי ללמד על מסוכנות המצדיקה את מעצרו של נאשם, גם משתמה תקופת המעצר הסטטוטורית. כמו כן, נשקף חשש ממשי לניהול התקין של הליכי משפט ולהימלטות מן הדין, הן לאור העובדה כי מיוחסות למשיב עבירות של איומים נגד חלק מהמתלוננים, הן לאור זאת שבהליך אחר שנוהל נגדו התחמק מהתייצבות לדיון. יתר על כן, לחובתו של המשיב עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות בעבירות מרמה וזיוף, אשר מקשה ליתן בו אמון כי יקיים תנאי חלופת מעצר כלשהי.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. פטל למבקשת, עו"ד י. הלוי למשיב. 27.2.08).

בש"פ 770/08 - מדינת ישראל נגד סלאמה ואחמד אבו ג'אנם

*הארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים בעבירה של רצח (בקשה ששית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

נגד המשיבים, שני אחים, הוגש ביום 11.4.06 כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של רצח אחותם על רקע פירוק ארוסיה לגבר שלו היתה אמורה להינשא ובריחתה מהבית עם בחיר ליבה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משמשפטם של המשיבים לא הסתיים בתוך תשעה חודשים, עתרה המדינה בבקשה מוסכמת להורות על הארכת מעצרם בתשעים ימים נוספים וזו הפעם הששית בה מתבקשת הארכת המעצר בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
המשיבים תכננו בצוותא להביא למותה של אחותם, בשר מבשרם, והם הוציאו לפועל את תוכניתם זו תוך התעללות בה והתאכזרות כלפיה. אכן, המשיבים שוהים במעצר פרק זמן ארוך - וניתן אף לומר ארוך מדי. לעת הזו אין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים פעם נוספת. יחד עם זאת, לא ניתן יהיה לשוב ולהאריך את מעצרם של המשיבים עד אין קץ וכדבר יום ביומו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. פטל למבקשת, עוה"ד ד. יפתח ומ. שרמן למשיבים. 27.2.08).

בש"פ 893/08 - ג'מאל דקא נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת 403 טבליות אקסטזי, 3.5 סוליות חשיש ו-0.2693 גרם הרואין. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי בשלב זה לא מתקיימים התנאים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת מוסד טיפולי לגמילה מסמים. שני תסקירים שהוגשו לא המליצו על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לעומת זאת, במסגרת התסקיר האחרון המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר במרכז טיפולי "יחד". הערר נדחה.
ככלל, לא יורה ביהמ"ש על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינו בדרך כלל שלב ריצוי העונש. שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מסוג זה ייעשה במקרים חריגים בלבד, לאחר בחינה קפדנית של המסוכנות הנשקפת ממנו, של סיכויי הצלחת הטיפול בו ושל השאלה האם רצונו להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי. בחינת תנאים אלו במקרה דנן מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. כהן לעורר, עו"ד מ. בוכמן שינדל למשיבה. 24.2.08).

בש"פ 971/08 + 913/08 - פלונים נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור בערובה של קטינים שהואשמו בגרימת חבלות בתגרה בין קבוצות צעירים (עררים על תנאי שחרור בערובה - העררים נתקבלו).

העוררים - שניהם קטינים על סף בגירות - הואשמו כי הגיעו לביתו של קטין אחר בבנימינה, לאחר ששתו משקאות אלכוהוליים וביקשו להיכנס לבית למרות שלא הוזמנו. התפתח ויכוח בינם לבין משתתפי המסיבה, ובסיכומו עזבו העוררים את המקום תוך שהם צועקים ומקללים. בהמשך, חזרו יחד עם שמונה צעירים נוספים (להלן: האחרים), ובמקום התפתח אירוע שבמהלכו תקפו העוררים, יחד עם האחרים, את הקטינים שהשתתפו במסיבה. כתוצאה מהאירוע נגרמו למספר קטינים חבלות ופציעות וכן נגרם נזק לרכוש. בהסכמת הצדדים, הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה על שחרורם של השניים לחלופות מעצר מרוחקות מישוב מגוריהם. בחלוף כשלושה חודשים, הגישו העוררים בקשות לאפשר להם לחזור ולהתגורר בבית הוריהם בבנימינה וכן לאפשר להם לצאת לעבודה. ביהמ"ש דחה את בקשותיהם, בציינו כי לא הובא כל נתון המצדיק עיון חוזר. הערר נתקבל.
שני העוררים הם קטינים, ללא עבר פלילי ובעלי רקע נורמטיבי. מדובר באירוע בודד שלא קדמו לו אירועים פליליים או עבריינים נוספים. מבין כלל המשתתפים באירוע, העוררים הם היחידים שנעצרו ושננקטו נגדם הליכים פליליים. עמדת שירות המבחן בעת המעצר היתה כי חלופות המעצר בבית הוריהם של העוררים הינן בעייתיות בשל קרבתם למקום ביצוע העבירה ולמקום מגורי המתלוננים. בתסקירים המשלימים שהוגשו חודשיים מאוחר יותר, המליץ שירות המבחן לאפשר את חזרתם של העוררים למקום מגוריהם כמו גם את יציאתם לעבודה. על כן יוכלו העוררים לשוב ולהתגורר בבית הוריהם בבנימינה, ויימצאו תחת פיקוח צמוד במשך כל שעות היממה.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ל. הדס וס. דבורי לעוררים, עו"ד א. פטל למשיבה. 25.2.08).

ע.פ. 7351/07 - מוחמד עסילה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של הצתת בית כנסת ומכוניות על רקע בטחוני (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שותפו לעבירות בתיק זה, ואדם נוסף, הציתו בית כנסת בגבעה הצרפתית בירושלים. חלק מתכולת בית הכנסת
ניזוקה, לרבות חלק מספרי הקודש. בהמשך, בשלושה מועדים שונים, הציתו שלוש מכוניות בגבעה הצרפתית. המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בארבע עבירות הצתה ובעבירה של סיוע להצתה, ונדון למאסר בפועל של 37 חודשים, למאסר על תנאי, ולחילוט המכונית באמצעותה בוצעו העבירות. על שותפו של המערער, הנאשם 2, נגזר במסגרת הסדר טיעון עונש מאסר בפועל של 37 חודשים, וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
עבירות הצתה, מעצם טיבן, טומנות בחובן נזק פוטנציאלי רב ממדים הן לנפש והן לרכוש. מעשי ההצתה של המערער וחבריו התאפיינו בחומרה מיוחדת על שום מספר מאפיינים: ראשית, הם הונעו ממניעים לאומניים של התנכלות ליהודים, , כחלק ממלחמת טרור המונעת על ידי שנאה כבושה; שנית, מדובר, בין היתר, בהצתה של בית כנסת, המהווה, כשלעצמה, פגיעה עמוקה בערכי הדת, המסורת והתפילה של הקהילה היהודית; שלישית, מדובר במשקל מצטבר של מספר מעשי הצתה שנעשו כעניין של שיטה; רביעית, מעשי ההצתה בוצעו, כפרי קשר קודם בין חברי הקבוצה, ולא כפעולה של יחיד. העונש שנגזר על המערער אינו חמור כל עיקר; ואם בכלל, הוא נוטה לקולא.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. עו"ד עלי סאהר למערער, עו"ד אליעד ויינשל למשיבה. 20.2.08).

רע"א 8389/07 - יעקב פגורי נגד אפרים טאיב

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטה שלא לבטל פסק בוררות (הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיב הקימו בשנת 1999 חברה, שניהלה מפעל לחיתוך בלייזר (להלן: החברה). בשנת 2005 פרץ משבר אמון בין השניים והמשיב פנה לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה להביא להפרדה בינו לבין המבקש. בדיון הוחלט על מינויו של רואה חשבון, שיברר את הטענות הכספיות ההדדיות, ויכריע בכל מחלוקת שתתעורר ביחס לחתימה על שיקים בשם החברה. לעניין בירור הטענות הכספיות פעל רוה"ח כבורר, כפי שעולה מהחלטת ביהמ"ש, לאמר: "ימונה רואה חשבון אשר יבדוק את חשבונות החברה... יפעל לעניין זה כבורר... ויחולו על עבודתו הוראות חוק הבוררות". בישיבת הבוררות הראשונה הועבר לצדדים הסכם בוררות. עותק ההסכם אינו חתום, והמבקש טוען כי הסכם זה אינו מחייב אותו. בפסק הבוררות דן הבורר בטענותיו של המשיב לפיהן המבקש שלשל לכיסו כספים אותם קיבל, וקבע כי מאז הקמת החברה ועד למאי 2005 ההכנסות ממכירת פסולת ברזל של המפעל אינן משקפות את ההכנסות בפועל, וכי נראה שמדובר בתשלום במזומן שלא דווח, סכום המגיע לכ-414 אלף ש"ח שאותם שילשל המבקש לכיסו. בסכום זה חייב הבורר את המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אמנם, שגה בית המשפט בקביעתו הגורפת לפיה בשל העובדה שהבורר לא היה קשור בדיני הראיות, לא היה חייב להזמין עדים וליתן בידי בעלי הדין את האפשרות לחוקרם, ואף לא היה חייב לכנס את בעלי הדין. ההוראה המשחררת את הבורר מכללי ומדיני הראיות, אינה מתירה, כשלעצמה, שמיעת עדים שלא בנוכחות הצדדים כולם, ואינה מתירה לבורר לחקור ולגבות עדויות שלא בנוכחות הצדדים. ואולם, ביהמ"ש לא ביסס את קביעתו, לפיה הבורר לא היה חייב ליתן בידי הצדדים הזדמנות לחקור עדים, על הוראות סעיף יד' לתוספת לחוק הבוררות בלבד. בית המשפט קבע גם כי חובה זו, לא היתה מוטלת על הבורר שכן הצדדים הסכימו מפורשות כי הבורר יחקור את העדים ללא נוכחותם. במהלך ניהול הבוררות לא ראה המבקש כל פגם שהוא בפגישות שאותן ערך הבורר עם גורמים ביחידות ובכך שלא ניתנה לו אפשרות לחקור אותם.