ע.א. 11502/05 - אילנה לאניאדו ואח' נגד הולנד ישראל בע"מ ואח'
*זכות קדימה למי שמקרקעין עוקלו לטובתו, על פני זכויות מי שלטובתו ניתנה התחייבות לתת את המקרקעין במתנה, כאשר לא בוצעה העברת המקרקעין ולא נרשמה הערת אזהרה על ההתחייבות לתת את המתנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 322/04 - הערעור נדחה).
א. המנוחה, בלה אבדור (להלן: המנוחה), היתה אמה של המערערת 1 וסבתם של המערערים 2 ו-3. באוגוסט 1997 חתמה המנוחה על תצהיר, בו העבירה לשלושת המערערים, ללא תמורה, את זכויותיה בדירת מגוריה (להלן: הדירה). המערערים לא רשמו הערת אזהרה, והעברת הזכויות לא נרשמה בספרי רשם המקרקעין. על כן, מדובר בהתחייבות לתת מתנה - כמובנה בסעיף 5(א) לחוק המתנה. למשפחת המנוחה היתה שנים רבות חברת תכשיטים (להלן: חברת אבדור), ובמסגרת עיסוקיה חתמו המנוחה ושותפיה בחברה, בשנת 1984, על כתב ערבות לטובת המשיבה להבטחת חובות החברה. סמוך לשנת 1997, מונה לחברה כונס נכסים. בפברואר 2001 הגישה המשיבה תביעה נגד חברת אבדור וערביה (ובהם המנוחה) לחוב כספי בסכום של כ-125,000 דולר, ובאוגוסט 2002 ניתן לבקשת המשיבה צו עיקול זמני על הדירה. בינואר 2004 ניתן פסק דין בו נתקבלה התביעה נגד הערבים (ובהם המנוחה). כעבור שבוע הגישו שלושת המערערים תובענה לסעד הצהרתי כי הם בעלי הזכויות היחידים בדירה מכוח התחייבותה של המנוחה לתת להם את הדירה במתנה, וכי התחייבות זו גוברת על העיקול שהטילה המשיבה. את טענתם זו סמכו על הלכת ע"א 189/95 פ"ד נג(4) 199 (להלן: הלכת אהרונוב). מנגד טענה המשיבה כי התחייבות המנוחה למערערים לא היתה אלא עיסקה למראית עין, וכי מכל מקום, הלכת אהרונוב חלה על התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין הנעשית בתמורה ולא על התחייבות לתת מתנה. ביהמ"ש דחה את תובענת המערערים, בקבעו כי ההתחייבות לתת את המתנה אמנם לא היתה למראית עין, אלא שהלכת אהרונוב אינה חלה מניה וביה גם על התחייבות לתת מתנה. הערעור נדחה.
ב. הלכת אהרונוב קבעה כי משנערך הסכם ובו התחייבות של בעל מקרקעין להעביר זכויותיו לקונה, קמה לקונה זכות "מעין קניינית" במקרקעין מיד עם היווצר ההתחייבות. זאת גם בטרם נרשמה העיסקה וגם בטרם נרשמה הערת אזהרה. האם תקפים הדברים גם לעניין ההתחייבות לתת מתנה- לא הרי מקבל ההתחייבות למתנה ששינה מצבו בהסתמך על אותה התחייבות, כהרי המקבל שלא שינה את מצבו. ככל שהנתונים, הסיכוי או ההיתכנות לזכות החזרה של נותן המתנה גדולים יותר, כך תצטמצם ההגנה על אינטרס ההסתמכות של המקבל, ולהיפך. בענייננו, בעת חתימתה של המנוחה על ההתחייבות למתן הדירה במתנה למערערים היתה החברה המשפחתית במצב כספי קשה; המנוחה לא כללה בין מקבלי המתנה מי מילדיה או מבני משפחתה הנמנה על הערבים לחובות החברה; דבר חתימת מסמכי המתנה לא הובא לידיעת המשיבה; לא נרשמה הערת אזהרה. מכלול נסיבות אלה אינו נותן לסווג את המתנה דנן באחד מאותם החריגים בהם ישקול ביהמ"ש להעדיף את זכות מקבל המתנה על זכותו של הנושה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד משה שפורן ועינת הלפמן למערערים, עוה"ד שמואל דב סלפוי ודוד בטאט למשיבים. 24.2.08).
ע.פ. 3713/07 - אלכסנדר דניס לוין נגד מדינת ישראל
*הכרזה על חשוד ברצח ברוסיה כ"בר הסגרה" לפי בקשת שלטונות רוסיה(מחוזי י-ם - ב"ש 7269/06 - הערעור נדחה).
א. ביום 29.1.01 נשדדו ונרצחו בני-זוג בביתם בכפר ברוסיה. בחלוף כשנתיים נעצרו שני חשודים ברצח, ובחקירתם הודו השניים בביצוע השוד והרצח, וציינו, כי המערער היה שותף למעשיהם. המערער אותר בישראל ורוסיה הגישה בקשת הסגרה. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית. טענתו המרכזית של המערער הינה, כי הראיות המפלילות, שהומצאו על-ידי הרשויות ברוסיה, אינן מספיקות
בכדי להעמידו לדין על עבירות אלה בישראל, ומשכך אין להכריז עליו כבר-הסגרה. עוד טוען המערער, כי תלויים ועומדים נגדו הליכים משפטיים נוספים, שאין להם קשר לעבירה נשוא הליך ההסגרה הנדון, ואף בשל כך, יש מקום להשהות את הליכי ההסגרה עד לסיומם של הליכים אלה. הערעור נדחה.
ב. על-מנת שביהמ"ש יכריז כי אדם הוא בר-הסגרה, יש להוכיח, כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות על-מנת להעמידו לדין בישראל. קביעת ביהמ"ש המחוזי, לפיה הראיות שהוגשו עומדות בתנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, לצורך הכרזה על המערער כבר-הסגרה - בדין יסודה. הדרישה לצירוף חומר הראיות הרלוואנטי אינה מחייבת להציג את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה המבקשת לצורך הליך ההסגרה.
ג. אשר להליכים המשפטיים הנוספים המתנהלים בישראל בעניינו של המערער - סעיף 11 לחוק ההסגרה, קובע, כי לביהמ"ש נתונה סמכות לדחות את הדיון בעתירה להסגרה, כל עוד המבוקש עומד לדין או נושא את עונשו בישראל. נגד המערער נפתחו בישראל שני תיקים פליליים. האחד, בגין עבירת גניבה של מברשות שיניים בשווי של 60 -, והשני, בגין החזקת סם שלא לצריכה עצמית בכמות של 1.2 גרם. אין בתיקים אלה כדי לעכב את הליך ההסגרה המתנהל כנגד המערער. אשר להליך האזרחי בעניינו של המערער - הליכים אזרחיים אינם יכולים לפגוע בהתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה מדינת ישראל מכוח אמנת ההסגרה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עופרי מרוז למערער, עוה"ד גלעד סממה ונילי גסר למשיבה. 24.2.08).
ע.א. 4963/07 - ידיעות אחרונות בע"מ ואתי אברמוב נגד עו"ד פלוני ואח'
*הסרה חלקית של צו איסור פרסום, כאשר החלק שהותר לפרסום אין בו כדי לפגע "פגיעה חמורה" בפרטיות(מחוזי ת"א - בש"א 6610/07 - הערעור נתקבל).
א. בין המשיב 3 לבין המשיב 1 התנהלה התדיינות אזרחית במסגרתה ניתן צו איסור פרסום, לבקשת המשיב 1, על כל הדיונים וכתבי הטענות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט קובע: "בימ"ש רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני ביהמ"ש, במידה שהוא רואה צורך בכך ... לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות...". השאלה אם פגיעה בפרטיות עולה לכדי "פגיעה חמורה", תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע. במקרה שלפנינו, יש קושי של ממש לקבוע כי פרסומם של הפרטים עולה לכדי "פגיעה חמורה" בפרטיות. נוכח ההקשר המקצועי המובהק בו הן נטענות, אין הן נוגעות לליבת המונח "פרטיות" ולא היה מקום, להטיל צו איסור פרסום גורף, שיחול גם על הטענות הנוגעות למערכת היחסים המקצועית בין המשיב 1 לבין בעל דינו, המשיב 3.
ג. שונים הם פני הדברים באשר לטענה כי המבקש ניהל מערכת יחסים עם המשיבה 2, אשתו של המשיב 3. קיימת זיקה הדוקה בין הטענות הנוגעות למערכת היחסים האישית שנוהלה, כנטען, לבין אלה המתייחסות למערכת היחסים המקצועית שבין המשיב 3 לבין המשיב 1. זאת, נוכח טענת המשיב 3 כי אותה מערכת יחסים אישית היא שהביאה לכך שהמשיב 1 מעל באמונו. בעניין אחרון זה יש עניין ציבורי בפרסום נוכח היותו של המשיב עורך-דין, הנותן שירותים לציבור הרחב. שונים הם הדברים בהתייחס לפרסום שמה של המשיבה (או לפרסום שמו של המשיב 3, אשר יביא מאליו לפרסום שמה). לפיכך, יש לאסור רק פרסום שמם של בני הזוג וכל פרט מזהה ביחס אליהם.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד מור ז'ק ותמיר גליק למערערות, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב 1, עו"ד מאירה אזרד למשיבה 2, עוה"ד עפר פירט וספי ריבה למשיב 3. 27.2.08).
בג"צ 5699/07 - פלונית ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ומשה קצב
*דחיית עתירה נגד "הסדר הטיעון" עם הנשיא לשעבר משה קצב(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הוא שוקל להעמיד לדין, באישומים חמורים, את משה קצב, נשיא מדינת ישראל. זמן מה קודם לשימוע וכבסיס לו הוכנה בפרקליטות "טיוטת כתב אישום". טיוטה זו ייחסה לקצב, בין היתר, עבירות של אינוס, מעשים מגונים, מעשי בעילה תוך ניצול מרות, הטרדה מינית, הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. השימוע הוביל את היועץ המשפטי לתפנית חדה בעמדתו. או-אז הסכימו פרקליטיו של הנשיא להסדר טיעון, שיכלול הודאה בכתב אישום שיכלול שלושה סעיפים: מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ, הטרדה מינית, והטרדת עד. בהסדר-הטיעון הוסכם עוד, כי קצב יודה באישומים אלה בבימ"ש השלום ויורשע על-פי הודאתו. בנוסף, הוא יתפטר מתפקידו כנשיא-המדינה. התביעה, מצדה, תסתפק בעתירה לעונש של מאסר על-תנאי בלבד. העתירות נדחו ברוב דעות.
ב. הוחלט בדעת רוב של המשנה לנשיאה ריבלין, השופטת פרוקצ'יה והשופט גרוניס לדחות את העתירות בנוגע להסדר הטיעון שנערך בעניינה של המתלוננת א' ממשרד התיירות ובנוגע לסגירת התיק בעניינה של המתלוננת א' מבית הנשיא. הנשיאה בייניש והשופט לוי סברו בדעת מיעוט כי יש ליתן צו מוחלט לפיו יתבטל הסדר הטיעון שנערך עם נשיא המדינה לשעבר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. 26.2.08).
ע.פ. 6846/07 - סמי קקון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הכרזה על חשוד ברצח בצרפת כ"בר הסגרה" לפי בקשת שלטונות צרפת(מחוזי י-ם - ב"ש 9242/07 - הערעור נדחה).
א. במאי 97 נרצח רוג'ר סומראז (להלן: המנוח) ביריות אקדח, בעת ששהה במשרדו בפריז שבצרפת. המערער נחשד בביצוע הרצח. בערבו של יום הרצח עזב המערער את צרפת. לאחר כחודש וחצי הגיע לישראל. בחלוף שלוש שנים, הוצאה בקשת מעצר בינלאומית נגד המערער על-ידי שופט-חוקר צרפתי. כעבור כארבע שנים נוספות, נתקבלה מאת ממשלת צרפת, בקשה להסגרתו של המערער לצרפת כחשוד ברצח המנוח. ביום 31.12.06 נשפט המערער בצרפת בהיעדרו ונדון לשלושים שנות מאסר. עם זאת, הודיעה ממשלת צרפת, כי אם יוסגר המערער, ייערך משפטו מחדש. במועד ביצוע העבירות, היה המערער בעל אזרחות ישראלית, אך לא היה תושב ישראל. שרת המשפטים של צרפת הודיעה, כי אם יורשע המערער ויוטל עליו עונש מאסר, יוכל לבקש לרצות את עונשו בישראל, בהתאם לאמור באמנה האירופאית להעברת נידונים למדינת אזרחותם. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער בר-הסגרה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי בהגשת בקשת ההסגרה חל שיהוי ניכר, הן מצידן של רשויות צרפת והן מצידה של מדינת ישראל, אשר הביא לכך, שהבקשה נדונה רק לאחר כעשר שנים ממועד הרצח. לטענתו, נוכח השיהוי האמור, אם יענה ביהמ"ש לבקשת ההסגרה, הדבר יפגע בתקנת הציבור. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה קובע: "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה... היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". במקרה שלפנינו, נשאלת השאלה האם בעניינו של המערער נשתהו רשויות התביעה בצרפת באורח בלתי סביר, והאם נוצרו - בגינו
של שיהוי זה - נסיבות כה חריגות וכה יוצאות-דופן, עד שהסגרתו לצרפת יהא בה משום פגיעה בערכי היסוד של החברה בישראל- התשובה היא בשלילה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יאיר גולן למערער, עוה"ד דנה גור ויצחק בלום למשיב. 28.2.08).
בג"צ 6798/05 - מכבסת שלג חדרה... בע"מ ואח' נגד משרד הבריאות ואח'
*החלטה האוסרת על קופ"ח כללית (שירותי בריאות כללית) להחזיק בבעלות על חברה למתן שירותי כביסה וגיהוץ למוסדות בריאות(העתירה נתקבלה).
א. שירותי בריאות כללית (קופת חולים כללית) מחזיקה בבעלותה בחברת "תל בר" העוסקת במתן שירותי כביסה וגיהוץ למוסדות בריאות. העותרות טוענות נגד חוקיות החזקה זו. טענתן נסמכת על הוראת סעיף 29(ב)(1) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, (להלן: החוק), הקובעת כי קופת חולים לא תחזיק בתאגיד אשר פעילותו אינה "בתחום הבריאות בלבד". לשיטתם של המשיבים, פרשנותו של המושג "תחום הבריאות" כוללת גם מתן שירותי כביסה וגיהוץ למוסדות בריאות. העתירה נתקבלה.
ב. תכליתו של סעיף 29(ב) לחוק היא למנוע מקופות החולים מלהשקיע משאבים בתחומים שאינם נוגעים באופן ישיר למילוי חובותיהן לפי החוק, קרי: מתן שירותי בריאות כמפורט בחוק. על רקע הוראת החוק ותכליתה, בהגדרת "תחום הבריאות" יש לכלול פעילויות בעלות זיקה ברורה וישירה להספקת שירותי בריאות וכן פעילויות בעלות זיקה מקצועית ברורה לתחומים רפואיים. שירותי כביסה וגיהוץ למוסדות בריאות אינם נכללים בהגדרה זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אליעזר וילצ'יק, אבנר כהן ומירב ברנע לעותרות, עוה"ד דנה ריסקמן, עוזי מור, טל אייל בוגר ודורון קילשטיין למשיבים. 25.2.08).
עע"ם 5079/06 + 4778/06 - יוסף ויזר נגד עיריית חדרה
*פרשנות "נכס גודל" לצרכי תשלום היטלי סלילת כביש ומדרכה. *הטלת הוצאות משפט על שני הצדדים(מחוזי חיפה - עת"מ 3223/04 - הערעור נתקבל).
א. העירייה סללה כביש ומדרכה בסמוך לחלקות מקרקעין שבבעלותו של המערער. הכביש והמדרכה מצויים במישור גבוה יותר מן החלקות, בטווח שבין תשעים סנטימטרים לבין שני מטרים. בשל הפרשי הגבהים, נוצק קיר בטון שנועד לתמוך בכביש המוגבה ועליו הותקנה גדר בטחון. בגין סלילה זו, חייבה העירייה את המערער בתשלום היטלי כביש ומדרכה. המערער התנגד לחיוב זה וביהמ"ש קבע כי חיובו בהיטל היה כדין. ביהמ"ש קבע כי החלקות בבעלות המערער מהוות "נכס גובל" כהגדרתו בחוק עזר לחדרה (סלילת רחובות). על כך מערער המערער. בשלב הסיכומים בביהמ"ש המחוזי, נתגלה לביהמ"ש כי בפני שופט אחר מתנהל הליך מקביל להליך שהתקיים בפניו, שנוהל על ידי שותפו של המערער לאחת החלקות. הצדדים בתיק דנא לא עדכנו את ביהמ"ש בדבר קיומו של ההליך הנוסף. ביהמ"ש ביקר בחריפות את התנהלות הצדדים, שידעו על קיום ההליך המקביל ולא דיווחו על כך, וחייב את שני הצדדים בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, בסך של 10,000 ש"ח כל אחד. על קביעה זו משיגים גם המערער וגם העירייה. הערעור על החיוב בהיטל נתקבל והערעור על החיוב בהוצאות משפט נדחה.
ב. באשר להגדרת "נכס שיש גישה אליו מאותו רחוב גובל" בחוק העזר - המבחן האראשון הוא מבחן "האפשרות הטכנית למעבר". בענייננו פערי הגבהים המשמעותיים וכן גדר הביטחון המוצבת על גבי הקיר התומך מונעים "אפשרות טכנית למעבר". אשר לקיומה של החלופה השנייה להגדרת "נכס גובל" - החלופה מפרטת מספר גורמים
פיזיים (תעלה, ביוב, חפירה, רצועת ירק, נטיעות, שדרה) אשר גם אם הם מצויים בין הנכס לרחוב, יסווג הנכס כ"נכס גובל". בענייננו, הגורמים החוצצים - הפרשי גבהים, קיר תומך ומעליו גדר - אינם נכללים בגורמים הפיזיים המפורטים במפורש בחלופה השנייה. נותר לבחון אם מכשולים פיזיים אלה נכללים בריבוי שבחלופה ("כיוצא באלה"). הזיקה הנדרשת בין הנכס לבין עבודת התשתית, היא זיקה מסוג של הנאה מביצוע עבודת התשתית הספציפית. בענייננו, ההפרדה הפיזית המשמעותית אינה מאפשרת זיקת הנאה מינימלית כנדרש.
ג. אשר לחיוב הצדדים בהוצאות לאוצר המדינה - העירייה טוענת כי בתיק המקביל, היא עדכנה את ביהמ"ש על קיומו של התיק דנא, וחרף זאת לא מצא ביהמ"ש לנכון לאחד בין שני התיקים. ברם, השאלה אינה אם היה ראוי או לא ראוי לאחד את הדיון בשני התיקים. השאלה היא אם היה על הצדדים להליך זה לעדכן את ביהמ"ש בקיומו של ההליך המקביל. התשובה לשאלה זו חיובית. משנמנעו הצדדים מלעשות כן - בדין חוייבו בתשלום הוצאות לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד שוקי רגב למערער, עו"ד אריאל ארונוביץ למשיבה. 25.2.08).
רע"א 9457/07 - קו על... בע"מ ואח' נגד המרכז הבריאותי... בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטות ביהמ"ש שלא לבטל פסק בורר(הבקשה נדחתה).
א. קו על הינה חברה פרטית העוסקת בתחום הבנייה והיזמות במקרקעין והמבקש 2 הינו מנהלה. במהלך שנת 2000 איתרו המבקשים חלקת קרקע במרכז רעננה והחליטו להקים במקום פרוייקט מגורים. ביום 25.7.00 חתמו המבקשים עם המשיבה על הסכם הלוואה על פיו הלוותה המשיבה לקו על סכום של 900,000 - (להלן: הסכם ההלוואה). ביום 27.8.00 נחתם בין שני צדדים אלה הסכם שיתוף (להלן: הסכם השיתוף), ועם חתימתו הפכה ההלוואה לתשלום ראשון על חשבון השקעתה של המשיבה בפרוייקט. הפרויקט לא יצא אל הפועל. ביום 13.11.00 נחתם בין המבקשים לבין המשיבה "סיכום דברים" אשר הסדיר את החזרת השקעות הצדדים בפרוייקט. לנוכח חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים, מונה בורר שיכריע בתביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים. בפסק דינו חייב הבורר את קו על לשלם למשיבה את סכום התביעה בסך 603 אלף -. בנוסף, קבע הבורר, כי ערבותו האישית של המבקש 2, עליה הוסכם בהסכם השיתוף, בטלה, מאחר שההסכם עצמו בוטל באמצעות סיכום הדברים. לאחר מתן פסק הבוררות, פנתה המשיבה אל הבורר וביקשה כי יתקן את הפסק על דרך של הוספת חיובו האישי של המשיב 2, והבורר קיבל את הבקשה. המבקשים פנו אל ביהמ"ש בתביעה לבטל את פסק הבורר וביהמ"ש דחה את התביעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. יש לדחות את טענות המבקשים בעניין פסיקה בניגוד לדין המהותי. מפסק הבוררות עולה כי הבורר הגיע למסקנה שבשל התנהלות המבקשים נגרם נזק למשיבה ועל כן על המבקשים לשאת בנזק זה. הימנעותו של הבורר מלעשות שימוש במונחים כאלה ואחרים מעולם דיני הנזיקין או דיני החוזים אינה מובילה למסקנה כי פסיקתו ניתנה בניגוד לדין המהותי. באשר לחיוב המבקש 2 ע"י תיקון פסק הבורר - משהוסמך הבורר על ידי הצדדים להביא לכדי סיום את המחלוקות אשר נובעות מטענותיה של המשיבה בנוגע להתנהלות שני המבקשים לאחר סיכום הדברים, הרי שהוא היה מוסמך גם לקבוע מי מבין המבקשים הוא הגורם הנכון עליו יש להטיל אחריות לתשלום.
(בפני: השופט דצינגר. עו"ד י. קינן למבקשים. 27.2.08).
ע.א. 6897/06 - פלוני נגד מדינת ישראל ופלונית
*חיוב כאשר שהורשע בתקיפת אשתו בתשלום פיצויים לאשה לפי סעיף 77 לחוק העונשין(מחוזי י-ם - ת.פ. 1166/02 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות תקיפה של אשתו, המשיבה 2, ושל בנו, וזוכה, מחמת הספק, מעבירות של אינוס, אשתו, מעשה סדום, ואיומים, ונדון לשנים עשר חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי לאשה בסך 10,000 ש"ח. את ערעורו מכוון המערער כנגד רכיב הפיצוי שבגזר הדין. לטענתו, סעיף 77 לחוק העונשין, מכוחו נגזר הפיצוי, נועד להקל על קורבנות עבירה להגשים את זכותם לפיצוי ולמנוע מהם את הצורך לנקוט בהליך אזרחי, אולם אין מקום להעניק פיצוי כאמור כאשר נפגע העבירה אינו "תם לב" ואינו מגיע "נקי כפיים" לביהמ"ש. המערער מציין כי גירסתה של המשיבה 2 נדחתה עקב היותה בלתי מהימנה וביהמ"ש אף קבע כי תלונותיה נועדו להשפיע על ההליך האזרחי בו נקטה נגד המערער. בנוסף, טוען הוא, המשיבה 2 ובן זוגה דהיום, הטרידו אותו ואת בני משפחתו לאורך כל תקופת המשפט ולאחריה, והטרדות אלה מהוות טעם נוסף המצדיק את ביטול הפיצויים שנפסקו לטובתה. הערעור נדחה.
ב. חיוב הנאשם בתשלום אינו בבחינת "עונש" בגין ביצוע העבירה, אלא בבחינת "פיצוי" אזרחי. זיכויו של המערער מחלק מהעבירות בהן הואשם אינו מעלה או מוריד לעניין הפיצוי. מעשיהם של המשיבה 2, בן זוגה והוריה, אף הם אינם מעלים או מורידים לעניין הפיצוי. אשר לטענות המערער נגד גובה הפיצוי - מצבו הכלכלי של המערער אינו שיקול בקביעת גובה הפיצוי, והשיקולים לגבי ההתערבות בגובהו זהים לאלו הנוהגים בהתערבות בגובה הפיצוי שנפסק במסגרת הליך אזרחי. לפיכך, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד א. עוז למערער, עו"ד מ. שרביט למשיבה. 26.2.08).
בש"פ 804/08 - מדינת ישראל נגד אסי (יוסף) אבוטבול וארבעה אחרים
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה פעילות בארגון פשיעה. *קו הגבול בין מתן שירות משפטי לגיטימי ע"י עו"ד ללקוחו בארגון פשיעה לבין נטילת חלק בפעולות הארגון(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המשיבים הועמדו לדין יחד עם 19 אחרים בכתב אישום הכולל 22 אישומים. על פי הנטען, המשיבים היו מאוגדים בארגון פשיעה (להלן: הארגון) והחל בשנת 2005 ועד לחודש מרץ 2007, מועד מעצרם, חברו למטרות פליליות שכללו סחיטת אנשי עסקים בארץ ובחו"ל וסחיטת קבלנים ישראליים בקשר לנדל"ן. כן נטען כי המשיבים עברו עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. לטענת המדינה, המשיב 4 היה בתקופה הרלוונטית עורך דין ושימש כמכוון ומפקח על סחיטתם של אנשי עסקים ישראליים בארץ ובחו"ל. כן נטען כי נטל חלק במעשי הסחיטה עצמם. אשר למשיב 5, נטען כי הוא שימש כמכוון וכמפקח על פעילות הארגון וכי הוא דאג לפתוח חשבונות קש על שמם של חברי הארגון, באמצעותם ניהל חלק מן הפעילות הכספית של הארגון, וכן פיקח יחד עם משיבים 2 - 4 על הסחיטות השונות. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. בחלוף 9 חדשים הוגשה בקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ. המשיבים 3-1 הסכימו להארכת המעצר והמשיבים 4 ו-5 התנגדו. הבקשה לגבי המשיב 4 נדחתה ולגבי משיב 5 נתקבלה.
ב. שאלות משפטיות מסויימות שהועלו על ידי באי כוח המשיבים מצריכות דיון וליבון ויש להן נגיעה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית. אחת השאלות הינה היכן עובר קו הגבול בין מתן שירות משפטי לגיטימי על ידי עורך דין ללקוחו, גם אם
הלקוח הוא מי שעומד, לפחות על פי הנטען, בראש ארגון פשיעה, לבין מצב בו יראו את עוה"ד כמי שהיווה חלק מארגון הפשיעה וכפעיל בו, כשם שנטען לגבי משיב 4. בשלב המעצר די בכך שיש בידי התביעה ראיות לכך שעוה"ד היה מעורב בצורה זו או אחרת בפעילות שבוצעה על ידי פעילי הארגון במסגרת פעילותו של הארגון, ושהשירות המקצועי שהעניק מקדם את פעילותה של אותה מסגרת ומסייעת לה. הדברים נכונים אף ביחס למשיב 5. במאבק בארגוני הפשיעה יש לראות באותה מידה של חומרה את פעילותם של עוה"ד או בעלי מקצוע אחרים הנותנים שירות שוטף לארגוני הפשיעה.
ג. יחד עם זאת, בתסקיר המעצר שהוכן בעניינו של המשיב 4 בחודש יוני 2007 צויין כי הוא בעל משפחה, ניהל אורח חיים נורמטיבי, בעל השכלה גבוהה ובעברו שירות צבאי מלא וכקצין בקבע. כתב האישום מייחס למשיב 4 מעורבות בשמונה מעשרים ושניים האישומים המפורטים בו. ריבוי הנאשמים והאישומים בתיק יש בו כדי ללמד על כך שישנה סבירות כי ניהולו יארך זמן ולא יהא די בהארכה הנוכחית על מנת לסיים המשפט. במצב דברים זה יוארך מעצרו של משיב 4 בתשעים ימים. יחד עם זאת, שירות המבחן יכין תסקיר מעצר עדכני בעניינו, אשר יוגש לביהמ"ש המחוזי והוא שיכריע האם ניתן להורות על שחרורו לחלופת מעצר ובאילו תנאים. שונים הם פני הדברים בעניינו של משיב 5. לחובתו עבר פלילי, בין היתר בעבירות של הפרת הוראה חוקית, הדחה בחקירה ואלימות, לרבות סחיטה באיומים. לאור האמור יוארך בזאת מעצרו של משיב 5 בתשעים ימים.
(בפני השופטת ארבל. 27.2.08).
ע.פ. 588/07 - גיל שמילה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש - חומרת העונש - 20 שנות מאסר - בעבירת הריגה בדקירות סכין עקב סכסוך של מה בכך (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה, ונדון לעונש של 20 שנים מאסר בפועל. כן הפעיל ביהמ"ש שני מאסרים על תנאי של 18 חודשים ושל 6 חודשים, באופן שסך הכול ירצה המערער מאסר של עשרים ואחת שנים ושישה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
המערער הגיע לבילוי בחוף הים כשהוא נושא בכליו סכין. בעקבות מחלוקת של מה בכך, המלווה בחילופי דברים, שלף המערער את סכינו, עשה בה שימוש והביא למותו של אדם. מעשיו של המערער מצויים בדרגה הגבוהה ביותר של עבירת ההריגהואך כפסע בין מעשים אלו ובין עבירת הרצח. משכך, על העונש הקבוע בחוק לעבירת ההריגה, לשמש לא רק כנקודת המוצא לעונש שיש לגזור עליו, אלא אף כנקודת הסיום. חרף גילו הצעיר של המערער עומד לחובתו עבר פלילי מכביד ביותר, הכולל בין היתר גם עבירות אלימות. עם זאת, לנוכח תקופת המאסר הארוכה כאמור, ירוצו המאסרים המותנים שהופעלו בחופף, כך שהמערער ירצה עונש של 20 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד משה יוחאי וערן צלניקר למערער, עו"ד ירין שגב למשיבה. 28.2.08).
רע"א 8882/07 + 8553/07 - ג'מאל כתאני נגד עודד שכטר ודוד ירקוני
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (הבקשות נדחו).
המשיב ירקוני (להלן: המשכיר), הוא בעל חנות (להלן: הנכס) הממוקמת בבית משותף בחדרה (להלן: הבית המשותף), בו מתגורר גם המשיב שכטר (להלן: הדייר). בשנת 1977, בעקבות סכסוך שפרץ בין דיירי הבית המשותף, וביניהם הדייר, לבין המשכיר, באשר לאופן ניהול הנכס, הגיעו ההליכים לביהמ"ש בו חתמו
הצדדים על הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פס"ד, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי המשכיר או מי מטעמו רשאים לנהל בנכס "מזנון סנדוויץ'-בר", אך נאסר עליהם לפתוח בו מסעדה או סטקייה (להלן: הסכם הפשרה). בשנת 1996 שכר המבקש כתאני (להלן: השוכר), את הנכס מהמשכיר, וניהל בו מזנון. לאחר כ-8 שנים, בעקבות הרחבת שטח הנכס, נערך בין השוכר למשכיר חוזה שכירות מחודש בו הוסכם כי השוכר ינהל במקום מסעדה (להלן: חוזה השכירות). הדייר ראה בניהול מסעדה הפרה של הסכם הפשרה ע"י המשכיר, והגיש נגדו תביעה לבימ"ש השלום בחדרה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש קיבל את תביעתו והורה על הפסקת ניהולה של המסעדה במקום תוך 30 ימים, ואם לא יבצע המשכיר את האמור, יחוייב בתשלום סכום של 500 - על כל יום של הפרה ויהיה צפוי למאסר (להלן: החלטת הביזיון). ביום 22.8.07, הגיש המשכיר תביעה נגד הדייר לבימ"ש השלום בחדרה, בה טען כי הסכם הפשרה בוטל, ולחילופין עתר לביטולו ולביטול פסק הדין שנתן לו תוקף. במסגרת התביעה ביקש המשכיר לעכב את החלטת הביזיון ובקשתו נדחתה. בד בבד הגיש השוכר תביעה נגד המשכיר והדייר לבימ"ש השלום ובמסגרת התביעה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה. בקשות העיכוב נדחו גם בערעור לביהמ"ש המחוזי. השוכר - המבקש - הגיש בקשת רשות ערעור ויחד עמה ביקש ליתן סעד זמני לעיכוב ביצועה של החלטת הביזיון עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. הבקשות נדחו.
הנכס משמש את השוכר לצרכים מסחריים, ולהבדיל ממקרים בהם עסקינן בדירת מגורים, הרי שבענייננו מדובר בנזק כספי הניתן לפיצוי. סיכויי התביעה, כך נדמה, מטים גם הם את הכף לטובת הדייר. על פניו נראה כי גם אם יזכה השוכר בתביעתו, לא יעלה בידו להמשיך ולהפעיל מסעדה בנכס. זאת, נוכח החלטת הבזיון שהפכה חלוטה והסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לא זו אף זו. השוכר לא בא כשידיו נקיות לביהמ"ש, הואיל והוא ממשיך לנהל מסעדה בנכס על אף שקיימת החלטה שיפוטית המורה שאין לעשות כן, וחרף העובדה שצווי המניעה לעיכוב החלטה זו פקעו. עובדה זו בלבד יש בה כדי שלא להיעתר לבקשתו.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד מ. עבדלראזק לשוכר, עוה"ד מ. לוי לדייר, עו"ד ברזילי ילין למשכיר. 27.2.08).
ע.פ. 10677/07 - פואד אבו קוידר נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עקב נהיגה פרועה תוך הימלטות במרדף משטרתי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף, בכביש בין היישוב תפרח למשמר הנגב. במקום המתינה ניידת משטרה עקב חשד מוקדם לביצוע עבירה על ידי המערער ואדם נוסף שהיה עימו ברכב. השוטרים אותתו למערער לעצור את הרכב והמערער האט את מהירות הנסיעה וירד לשולי הכביש, אך משהתקרב השוטר אל הרכב נמלט המערער בנסיעה מהירה. ניידת המשטרה החלה דולקת אחריו והמערער סטה במהירות גבוהה ובאופן חד ופרוע מנתיב לנתיב תוך סיכון חיי אדם. העבירות בוצעו כשלוש שנים ושמונה חודשים טרם הגשת כתב האישום. לפי הסדר טיעון הודה המערער בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והורשע. בגזר הדין ציין ביהמ"ש המחוזי את חומרת העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ביהיגה פרועה ומנגד את הנסיבות לקולא. באיזון כולל גזר ביהמ"ש על המערער 30 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל, וכן הורה על פסילת רישיון הנהיגה שלו למשך שנתיים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות וחריגות ביותר המצדיקות התייחסות שונה מזו הנהוגה בדרך כלל במקרים כגון דא. ההליכים הפליליים נגד המערער הוגשו בחלוף
כשלוש שנים וחצי מאז ביצוע העבירה. אם לא די בכך ננקטו נגד המערער במהלך אותה תקופה ובגין אותו אירוע הליכים בביהמ"ש לתעבורה במסגרתם הורשע ונענש על עבירות התעבורה הקשורות בו. השיהוי הכבד בהגשת האישום ופיצול אישומי התעבורה מן האישום הפלילי, ראוי כי ישאו משקל נכבד וממשי ויקבלו ביטוי הולם בשיקולי הענישה. מאז שנת 2004 אין המערער מעורב עוד בפלילים והוא משתדל לנהל אורח חיים נורמטיבי לטובתו ולטובת משפחתו המונה שלושה ילדים קטינים. לפיכך, תקופת המאסר בפועל תועמד על 9 חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עו"ד א. דייגי למערער, עו"ד ע. אופק למשיבה. 24.2.08).
ע.פ. 5271/07 - אהרון מימון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירות של זיוף שטרי כסף ומרמה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בנתניה בביצוע ארבע עבירות של זיוף שטרי כסף ובעבירה של קבלת דבר במרמה ונדון לעונש של 7 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס כספי בסך 3,000 -. ביצוע עונש המאסר עוכב עד להכרעה בערעור לביהמ"ש המחוזי בהיעדר התנגדות מצד המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, ועם מתן פסק הדין עתר המבקש לעיכוב נוסף של עונש המאסר. ביהמ"ש נעתר לבקשה ועיכב את תחילת ריצוי העונש למשך חודשיים. בקשה נוספת לעיכוב ביצוע המאסר עקב הליך שיקומי לגמילה מסמים נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון, שהורה על עיכוב ביצוע המאסר למשך 6 חודשים נוספים. עתה עותר המבקש פעם נוספת לעיכוב ביצוע עונש המאסר, על מנת שיתאפשר לו להשלים הליך הגמילה בו הוא נתון. הבקשה נתקבלה.
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה יש מקום להיעתר לבקשה בהתחשב בנסיבות אלה: העבירות שבהן הורשע המבקש אינן מן החמורות; מצבו הבריאותי הקשה של המבקש, בין היתר בעקבות תאונת דרכים קשה אשר הותירה בו נכות; מצבו הנפשי המעורער; תקופת המאסר הקצרה שהושתה על המבקש ובקשת החנינה שהגיש, וזאת מבלי להתעלם מן ההלכה הנוהגת לפיה ככלל אין בהגשת בקשת חנינה לנשיא המדינה, כשלעצמה, כדי להקים טעם לעיכוב ביצועו של גזר דין. על כן תעוכב תחילת ריצוי העונש למשך פרק זמן נוסף ואחרון של 3 חודשים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד צ. חן למבקש, עו"ד מ. בוכמן שינדל למשיבה. 5.3.08).
ע.פ. 7384/07 - עופר ליזמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה בנשק ואיומים עקב מילכוד מכונות ברימון הלם וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הגיע לרחוב משה דיין בשכונת פסגת זאב בירושלים בשעה 30:2 לפנות בוקר כשהוא נושא עמו רימון הלם. הוא ניגש למכונית חונה, ומילכד אותה ברימון ההלם. בשל מעשיו אלה יוחסו לו עבירות של נשיאת נשק ואיומים. המערער כפר במיוחס לו, וטען כי בעת ההתרחשויות הנטענות שהה בביתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו עונש מאסר של שמונה עשר חודשים, שירוצה במצטבר למאסר של שמונה חודשים שהוטל עליו בגזר דין אחר. הערעור נדחה.
בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה, מבקש הסניגור להשיג על ממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו בהכרעת הדין. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. המקרה דנן אינו נמנה על חריג לכלל. אין גם מקום להתערב בגזר הדין. מעשיו של המערער מלמדים על התנהלות עבריינית מוקפדת ומתוכננת. אלמלא אזרחים ערניים שצפו במתרחש והזמינו את המשטרה, עלולה היתה להתרחש תוצאה
קשה ומסוכנת, הן מהבהלה הרבה שהיתה אוחזת בנהג המכונית כתוצאה מההתפוצצות, והן מהאפשרות של הימצאות אנשים בסמיכות מיידית לרימון ההלם בשעת התפוצצותו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ראובן המבורגר למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 6.3.08).
ע.פ. 9211/07 - מדינת ישראל נגד תמיר נוג'ידאת
*החמרה בעונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עקב נהיגה פרועה תוך הימלטות במרדף משטרתי (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בשעת לילה, נהג המשיב ברכב בטבריה, ועמו שתי נוסעות. הוא נדרש על ידי שוטר לעצור והחל נמלט בנסיעה מהירה. בעקבות כך הוזעקו ניידות נוספות שניסו לחסום את דרכו, אולם המשיב עקף את המחסומים תוך כדי נסיעה על מדרכות וסיכון חיי השוטרים ועוברי אורח, חצה צמתים באור אדום, נסע בניגוד לכיוון התנועה, וגם כאשר נורו יריות לעבר המכונית בה נהג, הוסיף לשעוט קדימה. לבסוף, איבד את השליטה על רכבו, עלה על אי-תנועה והתנגש בעץ. כתוצאה מכך נפצעו המשיב ושתי הנוסעות. המשיב הורשע בשורה של עבירות ונדון ל-15 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 5000 ש"ח, פסילה מנהיגה למשך 5 שנים, ופיצוי לכל אחת מהנוסעות שנחבלו בסכום של 3000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העבירות בהן חטא המשיב הפכו זה מכבר לנגע ולמכת מדינה. המקרה הנוכחי הוא דוגמה קיצונית לתופעה זו. המשיב נהג בצורה פרועה בטבורה של עיר, תוך שהוא מסכן את כל מי שלרוע מזלו נקלע לדרכו. יש להחמיר בעונשיהם של נהגים - עבריינים מסוג זה, ובכך להרים תרומה למלחמה בקטל המשתולל בדרכים. בהתחשב בעובדה שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשם בערעור, יועמד ענשו של המשיב על 28 חדשים מאסר בפועל. יתר חלקי גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למערערת, עו"ד רוני נוג'ידאת למשיב. 5.3.08).
רע"פ 9336/07 - עו"ד יצחק סלומון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של התחזות כעורך דין, ע"י משלוח מכתבים תוך דיון התואר "עו"ד", למרות שהנאשם היה בתקופת השעייה מלשכת עוה"ד עפ"י פס"ד של בי"ד משמעתי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה משמעתית על ידי בית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד ונדון להשעייה. במהלך תקופת ההשעייה נשלחו מטעם המבקש מספר מכתבים עליהם חתם בשמו ובחתימתו בתוספת ציון תוארו "עו"ד". הוא זומן לחקירה במשטרה ובחקירתו מסר ביודעין ידיעה כוזבת באשר למכתבים. המבקש הועמד לדין בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות של התחזות כעורך דין, לפי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין; שיבוש מהלכי משפט; הדחה בחקירה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש וגזר לו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש שלח בתקופת ההשעייה מכתבים בעלי אופי משפטי עליהם חתם בתואר "עו"ד". מעשים אלו מקימים בצורה ברורה את יסודות עבירת ההתחזות, ואין מקום להתערבות בעניין זה. גם בנוגע לעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, קבע בימ"ש השלום, כעניין שבעובדה, כי המבקש שיקר בחקירתו והניע את מזכירתו לחזור בחקירתה במשטרה על גירסתו השקרית. מדובר במעשים המבססים בצורה ברורה את העבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אריאל עטרי למבקש, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 4.3.08).
רע"א 11166/07 - כהן הברון ניסן נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש, שלא לעכב הליכים עקב קיומו של סעיף בוררות בהסכם בין הצדדים, כאשר המבקש לא הוכיח נכונותו לקיים הליכי בוררות (הבקשה נדחתה).
המינהל עתר לבימ"ש השלום בנתניה בבקשה לצו מניעה האוסר על המבקש והמשיבה 2 (להלן - המושב) לעשות שימוש לא חקלאי במקרקעין שבבעלות קרן קיימת לישראל, הנמצאים בתחום המושב (להלן: המקרקעין). במסגרת כתב התביעה טען המינהל כי במקרקעין נעשה שימוש שאינו חקלאי וכי הם הוסבו בפועל לגן אירועים. כארבעה חודשים לאחר שהוגשה נגדו תביעת המינהל, הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, במסגרתה טען כי הסכם החכירה בין הצדדים משנת 1933 כולל תניית בוררות. בימ"ש השלום בנתניה קבע כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח את נכונותו לקיים את הליכי הבוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כידוע, אין ליתן רשות ערעור על החלטת בימ"ש בענייני בוררות, אלא במקרים חריגים בלבד. יתירה מכך, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בנוגע לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, שהוא עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. לפיכך, רק אם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של ערכאה זו, תתערב ערכאת הערעור בעניין זה, ודברים אלו יפים מקל וחומר שעה שעסקינן בבקשת רשות ערעור שנייה באותו עניין. גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. המבקש לא נתן הסבר מניח את הדעת להימנעותו מלצרף לבקשת העיכוב תצהיר, שהוא יסוד עיקרי הנדרש לשם הוכחת נכונות לקיים את הליכי הבוררות. תצהיר זה אמור לכלול את פירוט כל העובדות המעידות על נכונות כאמור.
(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד דוד בסון ויעקב שמסיאן למבקש. 5.3.08).
בג"צ 474/08 - עזמי נשאשיבי נגד מדינת ישראל
*סירוב המדינה לקיים הליך גישור פלילי, כאשר הנאשם לא הסכים לקבוע רף ענישה מינימלי בהליך הגישור (העתירה נדחתה).
נגד העותר ושישה נאשמים נוספים - בהם שתי חברות שהעותר שימש בהן כמנכ"ל וכדירקטור - הוגש בשנת 2005 כתב אישום בגין עבירות על-פי חוק ניירות ערך. הדיונים בתיק החלו בשנת 2005 ומאז התחלף מספר פעמים מותב השופטים הדן בו. נכון לעתה קבוע התיק להוכחות בפני ביהמ"ש המחוזי בתל אביב החל ביום 4.3.08. ביום 18.4.07 הגיש העותר לביהמ"ש בקשה לקיום הליך של גישור פלילי לפי סעיף 79ג לחוק בתי המשפט, בנימוק לפיו ניהול הליך משפטי כסדרו יגרום לו סבל רב, הן לאור התמשכותו הצפויה של ההליך והן לאור התערערות מצבו הנפשי עקב מות בנו בנסיבות טראגיות בחודש נובמבר 2006. הנאשמים האחרים בתיק הביעו את הסכמתם להעברת ההליך לגישור ואילו המשיבה הודיעה כי תסכים להליך של גישור רק בכפוף להסכמה מקדמית באשר לרף ענישה מינימאלי של עונש מאסר ביחס לכל אחד מהנאשמים שביקשו להצטרף לגישור. העתירה נדחתה.
בידוע הוא כי בג"צ יתערב בשיקול-דעתן של רשויות התביעה באשר לאופן ניהול ההליך הפלילי במקרים חריגים ונדירים בלבד, בהם מוכח כי ההחלטה הנבחנת לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. ההחלטה אם להפנות הליך פלילי מסויים לגישור, כמו גם ההחלטה באילו תנאים הדבר יעשה, הן מבין ההחלטות המצויות בלב סמכותה ושיקול-דעתה של התביעה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ח. כהן וא. צחור לעותר, עו"ד מ. מיכלין-פרידלנדר למשיבה. 3.3.08).
בע"מ 57/08 - פלוני נגד פלוני
*דחיית טענה בדבר נשיאה "שוויונית" בחיוב במזונות, כאשר האב, אברך ישיבה טוען כי בני הזוג התחתנו על דעת שהאם תהיה המפרנסת העיקרית (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא אביו של המשיב, כיום בן מעט יותר משנתיים. המשיב הגיש, באמצעות אמו, (להלן האם), תביעת מזונות נגד המבקש. בתביעה נטען כי האם, רואה חשבון בהכשרתה, הפסיקה לעבוד כדי לטפל במשיב, וכי היא חיה עמו בדירה שכורה. במסגרת הגנתו טען המבקש כי הוא אברך ישיבה שמלגתו עומדת על 2,000 - לחודש, וכי לאם כושר השתכרות, ושבני הזוג נישאו על דעת כך שהאם תהיה המפרנסת העיקרית - לפחות עד תום לימודי המבקש. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה, והעמיד את מזונות המשיב על 1,750 - עד לסוף שנת 2009, ועל 2,250 - מאותו מועד. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שיעור המזונות אינו חריג בנסיבות. אשר לטענה בדבר נשיאה "שויונית" במזונות הילדים - סקירת מצבה של האם מעלה כי אין זה מן המקרים בהם יש לשקול חיוב "שויוני" יותר, החורג מהכלל המקובל בדבר חיובו המוחלט של האב במזונות ההכרחיים של בנו בן השנתיים. האם אינה עובדת, והיא מקדישה את זמנה לטיפול במשיב. אשר לטענה כי "הצדדים שייכים למגזר החרדי בו יש 'כללי משחק' שונים" ביחס לחלוקת נטל הפרנסה - טענה זו אין להלמה. בהלכה שיצאה מפי ביה"ד הרבני הגדול נקבע כי "אברך כולל אינו פטור מחיובי הבעל לאשתו ולילדיו... נכונותן של נשים צדקניות ליטול את עול הפרנסה על כתפיהן בכדי לאפשר לבעל לעסוק בתורה לאחר הנישואין, היא "התנדבות" בלבד ואינו חיוב. על כן, משהודיעה האשה שאין היא חפצה יותר בהתנדבות זו, זכותה לקבל מזונות כדת וכדין...".
(בפני: השופט רובינשטיין. 6.3.08).
ע.א. 1471/06 - עגיב יעוץ וניהול בע"מ נגד יו"ר הרשות לבקרת תקציבים של התאחדות הכדורגל
*התנאים למתן רשות להתגונן בתביעה לביצוע שטר (הערעור נתקבל).
המערערת הפקידה בידי המשיב שיק לפקודתו על סך שלשה מליון ש"ח (להלן: השיק), כבטוחה להבטחת ביצוע תקציב קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב" (להלן: הקבוצה). כשבועיים לפני מועד פירעון השיק, הורתה המערערת לבנק לבטל את השיק. למחרת היום שלחה המערערת מכתב למשיב בו טענה כי "אין כל צורך והצדקה במימוש ההמחאה... שכן כל הגרעונות כוסו בהזרמת בעלים". המשיב הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע השיק והמערערת הגישה התנגדות לביצועו. עם הגשת ההתנגדות הועבר הדיון לבימ"ש המחוזי בתל אביב, שדחה את התנגדות המערערת בקבעו כי "אין [למערערת] כל טענת הגנה ראויה להישמע". הערעור נתקבל.
בהליך בסדר דין מקוצר וכמוהו בבקשה לביצוע שטר, כאשר יש בידי מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר להראות כי בפיו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על ביהמ"ש להסתפק בכך בשלב ראשוני זה ולאפשר את ההתגוננות כנגד ההליך. במקרה דנן טענותיה של המערערת מגלות, אם כי בדוחק, הגנה אפשרית הראויה להישמע כנגד הבקשה לביצוע השיק, ויש ליתן לה רשות להתגונן.
(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד י. נחושתן וד. פליישהקר למערערת, עוה"ד ש. אבן עזרא וי. אבן עזרא למשיב. 6.3.08).
בג"צ 737/07 - רשפון מושב עובדים... ואח' נגד הוועדה הארצית לתכנון... ואח'
*אי התערבות בג"צ בהחלטות רשויות התכנון, בעניינו, תכנית לסלילת רוחב רב נתיבי (העתירה נדחתה).
המשיבה (להלן: ות"ל) החליטה להביא לאישור שעניינה פרוייקט תחבורה מערכתי במרכז הארץ. במרכז התוכנית סלילת כביש רוחב רב נתיבי (כביש
מס' 531) שיחבר בין כבישי האורך, כביש 6 (חוצה ישראל) במזרח וכביש 2 (כביש החוף) במערב. העותרים מתנגדים לתכנית. לטענתם, הם העלו בפני גופי התכנון את השגותיהם, לרבות הצעות חלופיות מפורטות ביחס לחלק מהנקודות הנ"ל, ודחייתם על ידי הות"ל איננה עניינית ולוקה בחוסר סבירות מהותי. העתירה נדחתה.
התערבותו של בג"צ בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי, כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. בתגובות המשיבים פורט ההליך התכנוני נשוא תוכנית זו, ונמצא כי הליך זה התנהל על פי כללי ודקדוקי הוראות החוק והתקנות, החל מהשלבים שקדמו לפרסום התוכנית, קבלת עמדות הגורמים והרשויות השונות, הפרסום להגשת התנגדויות, שמיעת ההתנגדויות והליכי האישור שלאחריהם. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. 6.3.08).
רע"א 5420/07 - דמארי ויקטור נגד צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ ואח'
*המועד הקובע לתחילת התווספות ריבית פיגורים על חוב פסוק, כאשר ביצוע פסה"ד עוכב עד לערעור (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעת נזיקין נגד המשיבות בעקבות תאונה שאירעה לו, ולמבקש נפסקו פיצויים בראשי הנזק השונים. על פסה"ד ערערושני הצדדים. במקביל לערעור, הגישו המשיבות בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד והבקשה התקבלה באופן חלקי. בהמשך קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור לעניין סכום הפיצוי. לאחר שהמשיבות שילמו למבקש סכום כסף נוסף, הגיש המבקש את פסקי הדין לביצוע בלשכת ההוצל"פ, בטענה, כי לא שולם לו מלוא הסכום שנפסק. המשיבות הגישו בקשה בטענת "פרעתי" וזו נתקבלה. השאלה שבמחלוקת היתה כיצד יש לחשב את הריבית על הסכום שתשלומו עוכב עד למתן פס"ד בערעור, והאם לסכום שעוכב יש לצרף ריבית פיגורים, כטענת המבקש או שמא הפרשי הצמדה וריבית בלבד, כטענת המשיבות. בשאלה זו אימץ ראש ההוצל"פ את עמדת המשיבות. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מלשון סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, עולה, כי המועד הקובע לתחילת התווספות ריבית הפיגורים על החוב הפסוק הוא "מועד הפירעון", המוגדר כמועד שבו ניתן פס"ד או המועד שנקבע בפסה"ד לתשלומו של החוב, לפי המאוחר. במקרה שלפנינו, פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי לא קבע מועד לתשלום, כך ש"מועד הפירעון" הינו מועד מתן פסה"ד. אלא שהמשיבות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, אשר התקבלה בחלקה. המשמעות של עיכוב ביצוע פסה"ד היא, כי מועד הוצאת פסה"ד מן הכוח אל הפועל הוקפא ונדחה למועד אחר. דחייה זו מעבירה יחד עם העברת מועד הביצוע אף את מועד התווספות הפרשי ההצמדה והריבית על החוב לאותו מועד נדחה אחר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עדנה אוריון למבקש, עו"ד מירב שלמה למשיבות. 4.3.08).
ע.פ. 5737/07 - אסתר מיכאלי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של רצח כאשר העונש נקבע כ"עונש מופחת" לפי הוראה ביהמ"ש העליון בערעור קודם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת גרמה למותו של אדם ביריות אקדח. היא ירתה גם בשלושה אחרים וגרמה להם פגיעות חמורות. היא הורשעה בעבירות של רצח, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה ונגזר עליה תחילה מאסר עולם וכן 15 שנות מאסר נוספות (מתוכן חמש שנים בחופף למאסר העולם). ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המערערת וקבע כי יש להחיל את סעיף 300א לחוק העונשין, ובהתאם להשית על המערערת עונש מופחת. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שגזר הפעם
על המערערת 20 שנים מאסר בגין עבירת הרצח, 10 שנים בגין ניסיונות הרצח ושנתיים בגין החבלה בכוונה מחמירה, כאשר 5 שנים ירוצו במצטבר ו- 7 שנים בחופף לעונש בגין הרצח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש העליון הדגיש, בערעור הקודם, כי המערערת סבלה מהפרעות נפשיות, שהשפיעו במידה ניכרת על התנהגותה ועל יכולתה להימנע ממעשיה. אכן, מדובר כאן בשלושה אירועי ירי נפרדים, בשלושה מקומות שונים (משרד, רכב, חצר), וכי גם מבחינה מהותית-מוסרית, יש ליתן משקל לריבוי הנפגעים. יחד עם זאת לפי הנסיבות כאמור, יש להפחית את העונש של המערערת, כך שבגין הרצח יוטל עליה עונש של 15 שנות מאסר, ובגין העבירות האחרות יוטלו עליה עונשים, כפי שהורתה הערכאה הקודמת, כך שבמצטבר, ולאחר חפיפה של 7 מתוך 12 השנים (כפי שהורה ביהמ"ש קמא), תרצה המערערת עונש של 20 שנות מאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד קרן מכלוף וחגית לרנאו למערערת, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 6.3.08).
רע"א 2094/07 - מוחמד אבו אלחוף נגד מועצה מקומית טורעאן
*הסמכות לאפשר הטלת עיקול על כספי הקצבת חינוך, שלא ע"י עובר רשות חינוך מקומית, נתונה לביה"ד לעבודה ולא לראש ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
המבקש עבד כלבורנט בבית ספר אצל המשיבה. ביה"דן האזורי לעבודה חייב את המשיבה לשלם למבקש את שכר עבודתו שלא שולם ופיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום קרן השכר. המבקש הגיש את פסה"ד לביצוע בלשכת ההוצל"פ בנצרת, והוטל, עיקול על הכספים המוחזקים בחשבון החינוך, המתנהל על שם המשיבה אצל דקסיה ישראל (מימון ציבורי) בע"מ. המשיבה הגישה בקשה לביטול צו העיקול, בין היתר, מחמת היות ראש ההוצל"פ חסר סמכות ליתן צו עיקול על כספי חשבון החינוך, לאור הוראת סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך). ראש ההוצל"פ קיבלה את בקשת המשיבה והורתה על ביטול העיקול. ביהמ"ש המחוזי בנצרת דחה בקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 10 הנ"ל, רק עובדי רשות חינוך מקומית יוכלו לבקש הטלת עיקול על כספי הקצבת החינוך, לעומת נושים אחרים, להם לא נתונה אפשרות זו. הסמכות לוודא, כי העיקול יוטל במסגרת תובענות העוסקות באי תשלום שכר לעובד רשות חינוך מקומית, הנובע מיחסי עובד ומעביד, נתונה לביה"ד לעבודה ולא לראש ההוצל"פ.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מג'די עאבד למבקש, עו"ד עדוי אמג'ד למשיבה. 4.3.08).
עע"ם 8260/07 - לשכת עורכי הדין נגד סאמר סורח'י עבד אל כרים מוחמד
*פרשנות סעיף בחוק לשכת עוה"ד, שעניינו הכרה בהשכלה משפטית למי שהוסמך בחו"ל לעריכת דין (מחוזי י-ם - עת"מ 324/07 - הערעור נדחה ברוב דעות).
ערעור זה עניינו פרשנות סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין, המתנה הכרה בהשכלה משפטית לצורך כשירות לעריכת דין לפי סעיף 24(1) לחוק, בין השאר, בהיותו של המועמד "מי שהוסמך בחוץ לארץ לעריכת דין ושימש בחוץ לארץ לפחות שנתיים עורך דין...". השאלה נתעוררה לגבי המשיב, תושב קבע בישראל כאיש מזרח ירושלים, אשר סיים לימודי משפט (בהתכתבות) באוניברסיטת "בירות הערבית", ועוסק בעריכת דין בשטחי הרשות הפלסטינית מיום 11.5.98. בית המשפט קמאקבע כי המשיב עמד בדרישות סעיף 25(3) וזכאי להירשם כמתמחה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים רובינשטיין ודנציגר נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד משה עליאש למערערת, עו"ד אוסמה חלבי למשיב. 10.3.08).