בג"צ 6914/06 - ארגון הורים ארצי נגד מדינת ישראל משרד החינוך ואח'
*תשלומי הורים" בבתי הספר ודרכי אישורם(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה ב"תשלומי הורים" הנגבים מדי שנה על-ידי בתי הספר. אלה הם תשלומים המיועדים למימון תכניות העשרה, אספקת מוצרי לימוד, שירותים ופעילויות במוסדות חינוך אשר המדינה איננה מספקת. בקשת העותר היא להורות למדינה להביא לאישור ועדת החינוך של הכנסת את כלל רכיבי תשלומי ההורים - חובה, רשות, רכישה מרצון, ו"תכנית לימודים נוספת" (להלן - תל"ן) כהגדרתם בחוזר מנכ"ל משרד החינוך כחובתה על-פי הדין; לקיים את חובת ההיוועצות עם העותר בכל הנוגע לתשלומי ההורים על-פי חוזר המנכ"ל, וכפי שהיה נהוג בעבר; להורות לוועדת החינוך של הכנסת, לחזור בה מעמדתה לפיה אין להגיש לאישורה את תשלומי הרכישה מרצון והתל"ן. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 6 לחוק לימוד חובה קובע חינוך חינם במוסד חינוך רשמי. בהמשך הסעיף נקבעו חריגים לעקרון חינוך החינם. בהתקיים חריגים אלה מותרת גביית תשלומים מההורים. תשלומי הרשות למיניהם, שהנהגתם מותרת בבתי הספר, עשויים להתנגש בעקרון השוויון בחינוך ובהיותו חינוך חינם. מצד שני, מערכת החינוך נתקלת בקושי ברור לשלול מהורים המבקשים להשקיע בהעשרת חינוך ילדיהם, מלעשות כן, במיוחד כאשר מדובר בתכניות הניתנות מחוץ למסגרת הלימודים הרגילה ושלא במהלך שעות הלימודים המקובלות. אין חולק כי קיימת חובה להביא את תשלומי החובה ואת תשלומי הרשות לאישור ועדת החינוך של הכנסת. בפועל, ועדת החינוך מאשרת תשלומים אלה. המחלוקת נעוצה בשאלה האם קיימת חובה לקיים הליכי אישור כאלה גם ביחס לתשלומים בגין תל"ן ורכישת שירותים מרצון. נראה, כי על-פי הוראות החוק, כמשמעותן נכון לעת זו, אין חובה לאשר תשלומים אלה בוועדת החינוך של הכנסת.
ג. הסעד האחר המתבקש על-ידי העותר, הוא כי ייקבע שעל המשיבים לקיים עמו התייעצות בנוגע לתשלומי ההורים, לפני הבאתם לאישור ועדת החינוך. חוזר המנכ"ל קובע כי תשלומי הרשות של ההורים מוצגים לאישור בפני ועדת החינוך של הכנסת, לאחר שנעשה תיאום עם מרכז השלטון המקומי, ארגון ההורים הארצי ועם גורמים נוספים. לפני שנת הלימודים תשס"ז התייעצו המשיבים בגורמים הנזכרים, למעט עם העותר. הטעם לכך הוא כי בשנה האחרונה, לא קיבל העותר את אישור הניהול התקין מרשם העמותות, בשל אי-סדרים בבחירות למוסדות העמותה. מעמדו של העותר מבחינת תקינות מעמדו ופעולותיו מוטל בספק לאור אי-בהירות מעמדם של העומדים בראש העמותה המאגדת את העותר ותהליך בחירתם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חשין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 14.8.07).
ע.א. 9147/05 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד אורי צעיר ואח'
*התנאים לכניסתה של תאונת מלגזה להגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 160/98 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הועלה באמצעות כלוב שהונח על שיני מלגזה, לגובה של כשלושה מטרים, לקרבת מדף שהיה מותקן במחסנה של המשיבה 5. על המשיב הוטל להעביר אריזות קרטון מהמדף לכלוב. כאשר התכופף המשיב בכדי ליטול קרטון מהמדף זע הכלוב, והמשיב נפל לקרקע. בעת הנפילה המשיך מנוע המלגזה לפעול. את נזקיו תבע המשיב על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולחלופין לפי פקודת הנזיקין. ביהמ"ש בחן תחילה אם נופלות נסיבות המקרה בגדר תאונת-דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.
המלגזה היתה מבוטחת בביטוח חובה, ומשכך, ולאור ההלכה בע"א 5757/97 פ"ד נ"ג(5) 849, (פרשת חמאדה), לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי קיים כסוי ביטוחי לשימוש במלגזה כאילו היתה כלי רכב מנועי. עם זאת, כך פסק ביהמ"ש המחוזי, לא מתקיימים כאן כל רכיבי ההגדרה של תאונת הדרכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. "תאונת דרכים" על פי הגדרתה הבסיסית בחוק הפיצויים היא: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי", בחוק הינה: "'שימוש ברכב מנועי' - ... לרבות ... התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו... וכן... מרכב עומד או חונה... ". השאלה היא אם נתקיימה "הינתקות של חלק מהרכב או מטענו". גם אם קיימת אפשרות שמאורע בו ניתק, באופן חלקי בלבד, חלק מהרכב, יחשב כ"שימוש ברכב מנועי", אין בכך כדי להועיל כאן. קיומה של הינתקות מלאה, ולחלופין, חלקית, לא הוכחה די צורכה במקרה שלפנינו. התוצאה היא שהשימוש שנעשה ברכב אינו עונה על ההגדרה הבסיסית בחוק הפיצויים.
ג. נותר לבחון אם מתקיימת אחת החזקות המרבות שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ניצול הכוח המיכני של הרכב, לאמור "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". חזקה חלוטה זו חלה מקום בו לרכב יש יעוד מקורי דו-תכליתי - יעוד תחבורתי ויעוד נוסף - והנזק נגרם בעת ניצול הכוח המיכני לייעודו הלא תחבורתי של הרכב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח אופיו הדו-תכליתי של הרכב וממילא לא נתקיימו כל יסודות החזקה ואין תחולה לחוק. לתוצאה זהה היינו מגיעים אפילו יצאנו מההנחה שהוכח טבעו הדו-תכליתי של הרכב, וזאת באשר התאונה לא אירעה "עקב" ניצול הכוח המיכני של זרוע המלגזה. "תרומתה" של המלגזה היתה בהבאתו של המשיב אל גובה המדף; משהגיעה הזרוע לגובה הרצוי, ופסק שימוש בכוח המיכני על מנת להגביהה עוד - הסתיימה פעולת ההרמה. התאונה אירעה בשל איבוד שווי המשקל של הכלוב שבו עמד המשיב, אשר נגרם בשל חוסר התאמתו לשימוש שנעשה בו.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. 21.8.07).
עש"ם 5917/07 - נביל גרה נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה משמעתית של מורה בכיר שהוציא כספים ממשרד החינוך בטענות שווא וחומרת העונש - כולל פיטורין. *דחיית טענה של "זוטי דברים" בקבלת כספים ממשרד החינוך בטענות שווא ע"י מורה בכיר(הערעור נדחה).
א. בעקבות מחסור במורים מהמגזר הערבי באזור הדרום החליט משרד החינוך להשתתף בתשלום שכר דירה והוצאות נסיעה של מורה אשר יעתיק את מקום מגוריו מצפון הארץ לדרומה (להלן: ההחלטה). השתתפות המשרד הותנתה בהמצאת חוזה שכירות, המעיד שהמורה עבר להיות תושב הדרום. המערער, תושב הצפון במקור, הועסק בשירות המדינה החל בשנת 1994 ועד ליום השעייתו ב- 1.8.04. בשלוש השנים האחרונות לשירותו, עבר לעבוד כמורה בכיר בבית ספר בדרום. נגד המערער ושני מורים אחרים הוגשה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, בה נאמר כי בין השנים 2003-2000 יצר המערער שלושה הסכמי שכירות פיקטיביים, תוך שהוא מזייף את חתימת הצד השני להסכמים, לפיהם, הוא שכר דירות בבאר שבע והתגורר בהן בתקופת עבודתו כמורה ברהט. בהתבסס על ההסכמים המזוייפים, קיבל המערער סכום כולל של כ-36 אלף ש"ח. בדיונים שהתקיימו בפני ביה"ד, נדחו מספר טענות מקדמיות, ובכללן, טענת "זוטי דברים". באשר ליסוד הנפשי, קבע ביה"ד, כי ניתן להסתפק ברשלנות כדי להביא להרשעה. ביה"ד הרשיע את המערער וגזר לו את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר תוך קבלת פיצויי פיטורים מלאים, ופסילה משירות המדינה למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהליך המשמעתי - בעבירות משמעת מסויימות, והן העבירות הרלוונטיות לענייננו, הסתפקה הפסיקה ביסוד נפשי של רשלנות. הנורמות המעוצבות על פי סטנדרט זה יש בהן כדי להצדיק את הרשעת המערער. מכל מקום, מהראיות עולה כי המערער היה מודע לטיב מעשיו - לזיוף ההסכמים ולהסתמכות עליהם. כמו כן היה מודע לנסיבות הנלוות להתנהגותו. די בכך כדי לקבוע כי התקיימה מחשבה פלילית.
ג. באשר לטענה בדבר "זוטי דברים" - סעיף 34 יז' לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". סעיף זה מטרתו להוציא אל מחוץ לתחום הפלילי מקרים קלי ערך - זוטות. יש לפרש את הסייג באופן מצמצם ובזהירות מרובה, כך שיחול רק באותם מקרים בהם ברור כי מדובר במקרה "קל ערך", כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות "הקלות". הגם שנקבע שלסייג זוטי הדברים תחולה גם בהליך המשמעתי, אין לקבלו בענייננו. הנזק הקשה שנגרם בעקבות מעשה של גניבת כספי ציבור, הוא בכך שהוא פוגע בתשתית המוסרית של השירות הציבורי ובערך טוהר המידות הנדרש בהתנהגותו, והוא מהווה מעילה באמון הציבור כלפיו. על כן אין מקום לקבל את טענת המערער לסייג "זוטי- דברים".
ד. באשר לערעור על חומרת העונש - בהתנהגותו של המערער חברו יסודות מחמירים אשר מצדיקים את פיטוריו. חומרה יתירה מיוחסת להתנהלותו של המערער מעצם היותו מורה האמון על חינוך דור העתיד, שמתוקף תפקידו עליו לשמש דוגמא אישית. מעמדו של המערער כמורה בכיר מהווה אף הוא גורם משמעותי המקרין על חומרת המעשים. ככל שגדלים מעמדו והיקף אחריותו של עובד הציבור, כך מעצימה הפגיעה באימון הנגרמת ממעשי העבירה שלו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד סיף אלדין ותד למערער. 19.8.07).
ע.א. 9922/02 - רשות השידור נגד שפ"מ שידורי פרסומות מאוחדים בע"מ
*פרשנות סעיף בחוק מס ערך מוסף במחלוקת בין צדדים להסכם, על מי הנטל לתשלום המע"מ כאשר רשויות המס שינו את עמדתן לגבי חיובה של עיסקה מסויימת במע"מ(מחוזי ת"א - ה.פ. 1456/01 - הערעור נתקבל).
א. המערערת פועלת כמוסד ללא כוונת רווח. המשיבה הינה חברה מסחרית אשר סיפקה למערערת שירותים לשיווק זמן הפרסום בתחנות הרדיו, תמורת עמלה בשיעור של %21.95 מן התקבולים שגבתה מן המפרסמים. לאורך תקופת ההתקשרות לא שולם על ידי המערערת מס ערך מוסף בגין התקבולים ששולמו לה. התנהלות זו התבססה על הסדר משנת 1984 בין רשויות מע"מ לבין חברת שרותי פרסומת בשידור (להלן: חברת שפ"ב), שסיפקה למערערת בעבר שירותים לגביית תקבולים מן המפרסמים. ביום 27.7.2000 הודיע אגף המכס והמע"מ (להלן: הרשות) למשיבה כי השירותים שהיא נותנת למערערת חייבים במע"מ. המשיבה ביקשה שהרשות תשא בתשלומי המע"מ וזו סירבה. המשיבה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה סעד הצהרתי לפיו על המערערת לשאת ב המע"מ. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי המשיבה רשאית לחייב את המערערת במע"מ, מכוח הוראת סעיף 6 רישא לחוק מס ערך מוסף, שלפיו "הוטל מס על עסקה או הועלה שיעור המס עליה לאחר שהוסכם על העסקה רשאי העוסק לדרוש מהקונה שישלם לו את סכום המס או את סכום המס הנוסף שנתחייב בו העוסק". המערערת טענה כי הסעיף חל על מקרים שבהם שונה החוק בדרך של הטלת מס, אך לא באותם מקרים שבהם שינו רשויות המס את עמדתן לגבי חיובה של עיסקה מסויימת במס. טענה זו נדחתה ע"י בימ"ש קמא. הערעור נתקבל.
ב. בעשותו שימוש במונחים "הוטל מס" ו"הועלה שיעור המס" בסעיף 6 הנ"ל, כיוון המחוקק לפעולות אשר על פי מהותן קובעות נורמה משפטית כללית או משנות אותה. נורמה זו וכן שינוי שנקבע לגביה אינם יכולים לבוא לעולם אלא בחוק או על פיו. פרשנות זו, המייחדת את החריג שבסעיף 6 לחוק מע"מ לאקט סטטוטורי של הטלת מס או של העלאת שיעור המס ואינה מחילה אותו על עמדות חדשות של רשויות המס במקרים קונקרטיים, אף תואמת את אחת התכליות החשובות שביסוד דיני המס, לפיה חותרים דינים אלה ככל הניתן להגברת הוודאות באשר לנורמות הפיסקאליות ולהגדרתן באופן בהיר ופשוט שיקל על הגבייה וייעל אותה.
(בפני השופטות: נאור, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יעקב כהן ויריב אבן חיים למערערת, עוה"ד גיורא ארדינסט, יריב דן ורן שפרינצק למשיבה. 22.8.07).
ע.א. 9214/05 + רע"א 4385/04 - נוהא פרוך ו-5 אחרים נגד בית החולים מקאסד ומדינת ישראל
*רע"א 4385/04 - תיקון כתב תביעה להוספת פריט הפסד הכנסה "בשנים האבודות". *דחיית טענה של חסיון מסמך משום שהוא "מסמך פנימי", כאשר המסמך שימש בסיס לחוות דעת רפואית של הצד הטוען לחסיון(מחוזי י-ם - ת.א. 3509/01- בר"ע נגד בית החולים נתקבלה וערעור נגד המדינה נדחה).
א. לאחר טיפול לזירוז היריון שקיבלה המערערת במרפאה בחברון, כחודש לאחר נישואיה, הרתה ברביעייה. היא הופנתה להמשך מעקב וטיפול בבי"ח ופנתה לביה"ח מקאסד. לאחר ביקורה במרפאת החוץ של בית החולים ביום 6.1.99, בו התלוננה על כאבים בגב התחתון והפרשה דמית, אושפזה במחלקה הטרום-לידתית, וניתן לה טיפול תרופתי. כחמישה ימים מאוחר יותר החלה שוב לחוש בכאבים מלווים בהפרשה דמית, ובחלוף יום נוסף, נקבע על ידי רופא כי היא מצוייה בלידה פעילה, והועברה לחדר לידה, שם נולדה לה רביעיה. למחרת היום שוחררה המערערת מבית החולים. ככל הנראה נפטרו הילודים זמן קצר לאחר הלידה. המערערים תבעו את המשיבים בעילות של רשלנות לפי פקודת הנזיקין וכלפי מקאסד גם בעילה של הפרת חובה חקוקה. כלפי המדינה נטען כי הפרה את חובת הזהירות החלה עליה כלפי מקבלי הטיפול הרפואי, כי העלימה עין מפעילותו של מקאסד שנעשתה בלא שהיו לו היתרים כדין לנהל בית חולים או ליתן שירות רפואי מן הסוג שניתן למבקשת ותוך העסקת אנשי מקצוע בלא הרישיונות הנדרשים. במהלך ניהול המשפט, תמך מקאסד את הגנתו בחוות דעתו של עד מומחה, פרופסור שנקר, שנכתבה, בין היתר, על סמך "מכתב מבי"ח מקאסד". במהלך חקירתו הנגדית ביקשו המבקשים לעיין במכתב וביהמ"ש קבע כי המכתב הוא התכתבות פנימית וחל עליו חיסיון. במהלך המשפט עתרו המבקשים לתקן את כתב התביעה ולהכיל בו גם ראש נזק בגין שנות ההשתכרות האבודות של היילודים ובקשתם נדחתה. על שתי החלטות אלה הוגשה בקשת רשות הערעור. בפסק הדין, קיבל ביהמ"ש את התביעה כנגד מקאסד בחלקה ופסק למערערים פיצויים בסכום גלובלי של 150,000 ש"ח, אך דחה במלואה את התביעה כנגד המדינה. הבקשה לרשות ערעור על ההחלטות הדיוניות נגד ביה"ח נתקבלו והערעור נגד המדינה נדחה.
ב. בקשת רשות הערעור כללה שני נושאים, הראשון עניינו גילוי מסמך והשני עניינו "הלכת השנים האבודות" ותחולתה בנידון דידן. אשר לגילוי המסמך - אילו נותר המסמך בין מקאסד לבא כוחה, הוא היה נהנה מחיסיון כולו; אלא שהמסמך נמסר למומחה הרפואי, והמומחה נדרש אליו בחוות דעתו. אין להלום, כי מסמך יהא חלק מתשתיתה של חוות דעת רפואית המהווה עיקר עמדתו של בעל הדין במשפט, אך העניינים הרלבנטיים שבו לא יגולו לבעל הדין שכנגד, שעה שלא נותרו במעגל הפנימי בין יוצר המסמך לעורך הדין. באשר לדחיית עתירתם של המבקשים לתקן את כתב התביעה בעניין "הלכת
השנים האבודות" הדיון בעניין זה נתייתר שכן בפסק הדין ברע"א 8925/04, שניתן ביום 27.2.06, נקבע כי הלכת השנים האבודות תחול "הן רטרוספקטיבית הן פרוספקטיבית, היא תחול על כל מעשה נזיקין שהתרחש לפניה ולאחריה". על כן המערערים יוכלו לתקן את כתב התביעה, ובידי מקאסד לתקן את כתב ההגנה, וניתן יהא לפי הצורך להביא ראיות לעניין השנים האבודות.
ג. אשר לערעור נגד המדינה - הטענות בעניין זה היו כי הצוות הרפואי במקאסד לא היה מיומן ומורשה בישראל, ונטען לחובת זהירות של המדינה כלפי מקבלי הטיפול הרפואי. לבית החולים רישיון מאז 1967 (לרבות בתקופה הרלבנטית 1995-1997), ומדי חידושו נערכים ביקורים לבדיקת התנהלותו של בית החולים, וההתרשמות היתה כי "בית החולים מקאסד מתנהל בצורה סבירה מבחינת התנאים". ביהמ"ש קמא קיבל עובדתית את האמור, וכן את דברי פרופ' שנקר כי יכולותיו המקצועיות של בית החולים מצויות ברמה טובה. על כן לא היה מקום לסגירת בית החולים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמוס גבעון למבקשים, עוה"ד מ. עותמאן וס. דקה לבית החולים, עוה"ד נ. זמרת ומ. צ'רקה למדינה. 21.8.07).
בע"מ 9700/02 + 9692/02 - פלונית נגד פלונים
*דחיית תביעה של אלמנה בנישואין שניים, שהיתה נשואה למנוח כשנתיים, לקבל מהעזבון כספי כתובתה בשיעור של 3 מליון ש"ח, כאשר מכח הסכם ממון וצוואת המנוח קיבלה כ-3 מליון ש"ח(מחוזי חיפה - בע"מ 106/02 - הערעור נדחה).
א. המבקשת (להלן: המבקשת או האשה) והמנוח (להלן: המנוח או הבעל) נישאו ביום 26.6.97. נישואין אלו היו עבור המנוח נישואין שניים, לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, לה היה נשוי כשלושים שנה ומנישואין אלה נולדו לו שלושה ילדים, (להלן: המשיבים או הילדים). במהלך תקופת נישואיו הראשונים הקים המנוח מפעל בקרית ביאליק (להלן: החברה). בשנת 1993 נפטרה האשה. בשנת 1994, הכיר המנוח את המבקשת ולאחר היכרות בת כשלוש שנים, החליטו השניים להינשא וערכו הסכם ממון, אשר אושר בביהמ"ש לענייני משפחה. בהסכם קבעו בני הזוג שתחול הפרדה ברכוש שיש לכל אחד מהם. הבעל התחייב להעביר על שם האשה מחצית הזכויות בבית בקיסריה בו גרו יחד, וכן נקבע בהסכם כי בפטירתו של הבעל תהא האשה זכאית לפיצויי הפיטורים המגיעים לו מהחברה. במעמד החופה חתם הבעל על שטר כתובה בסך של 3,000,000 ש"ח. כחודשיים אחרי החתונה, ערך הבעל צוואה, לפיה הילדים ירשו את כלל נכסי המנוח, ואשתו את המחצית השניה של הבית בקיסריה, וחשבונות הבנקים המשותפים לו ולאשתו. לאחר כשנה וחצי מיום חתונתם, נפטר המנוח. עד כה קיבלה המבקשת מכוח הסכם הממון ומכוח הצוואה, נכסים וממון מעט מעל שלושה מיליון -. חודשים מספר לאחר קיום הצוואה, הגישה המבקשת תביעה לקבלת כתובתה בסך של 3,000,000 ש"ח. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעתה. ערעורה של האשה לביהמ"ש המחוזי נתקבל חלקית. על פסה"ד ערערו שני הצדדים. ערעור ילדי המנוח, לאחר קבלת רשות, נתקבל, וערעור האשה נדחה.
ב. הסוגיה שבפנינו תבוא על פתרונה בהתבסס על שני נדבכים הבנויים זה על גבי זה. ראשית - דיון במהותו של חוב הכתובה ובמסגרת הנורמטיבית שחלה עליו; שנית - ניתוח שאלת תוקפה של הכתובה במקרה דנן, שאלה המתחלקת לשתי שאלות משנה. הראשונה - האם נוצרה, במעמד החופה, התחייבות תקפה של המנוח כלפי המבקשת; בהנחה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב - האם, בנסיבות המקרה, ולאור עריכת הצוואה, התחייבות זו ניתנת למימוש. לאחר הניתוח המשפטי והעובדתי הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי יש לקבל את ערעור הילדים ולהשיב על כנו את פסק הדין של ביהמ"ש
לענייני משפחה שדחה את תביעת האשה לתשלום דמי הכתובה. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש בהנמקה שונה, בפס"ד של השופטת ארבל אתה הסכימה השופטת פרוקצ'יה, ופס"ד מפי השופטת נאור.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. עו"ד א. זינגר למבקשת, עוה"ד א. צפת וע. ג'ילאן למשיבים. 21.8.07).
ע.א. 165/04 + 9749/03 - יורם אליהו ואח' נגד הוועדה המקומית קרית אתא
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 1245/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער היה בעלים של מקרקעין בשטח של 10,760 מ"ר בקריית אתא (להלן - החלקה), וייעודה היה לחקלאות (להלן - התוכנית הקודמת). בשנת 91 נכנסה לתוקף תוכנית חדשה שלפיה יועדו כ-92 אחוזים משטח החלקה להפקעה כשטח ציבורי פתוח מיוחד. יתרת החלקה נכללה, ביחד עם חלקות נוספות, בבעלותם של אחרים, בתחומי מגרש אשר יועד למגורים (להלן - המגרש). המערערים הגישו תובענה, אשר לאחר שהושג הסכם פשרה נותר לביהמ"ש להחליט בעניין תחולת סעיף 190(א)(1) סיפא לחוק התכנון והבניה, על נסיבות המקרה, ושיעור הפיצויים, אם הדבר יידרש. הסעיף האמור אוסר על "הפקעה חלקית" המביאה להפחתת שוויה של יתרת החלקה שלא הופקעה. ביהמ"ש קבע כי חלה הפחתה בשווי יתרת החלקה, אך אין מקום להחיל את סעיף 190(א)(1) סיפא, ולחייב את הועדה להפקיע גם את יתרת החלקה. זאת, משום שהפגיעה בשווי יתרת החלקה, הינה תולדה של התוכנית החדשה ולא של ההפקעה. סכום הפיצוי הכולל,שנפסק, חולק לשניים. בגין השטח שהופקע ניתן פיצוי בסך 150 אלף דולר בהתאם לשווי הקרקע לפי ייעודה החקלאי, ואילו עבור ירידת ערך יתרת החלקה ניתן פיצוי בסך 84,000 דולר, בהתאם לשווי הקרקע על פי ייעודה למגורים. כן נקבע, כי לסכום הפיצוי תיווסף ריבית בהתאם לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, החל במועד ההפקעה. ערעור המערערים נדחה וערעור הוועדה נתקבל.
ב. המסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא, לפיה הגנת הפחתת השווי לא חלה בענייננו הינה נכונה, אך הנימוק עליו הוא ביסס את הכרעתו הינו מוטעה. במקרה דנא אין תחולה לסעיף 190(א)(1) סיפא לחוק התכנון, לא בשל העובדה שהפגיעה בשווי היתרה מקורה בתוכנית המפקיעה, אלא מפני שכלל לא התקיימה פגיעה בשווי היתרה. משנקבע, כי אין מקום להחיל במקרה דנא את הגנת הפחתת השווי, ברי כי אין לחייב את הוועדה להפקיע את יתרת החלקה. חלק זה יישאר בידם של המערערים והפיצוי שיינתן בגין ההפקעה יהיה אך ורק עבור השטח שהופקע.
ג. הפיצוי עבור נזקי ההפקעה לא נקבע על בסיס שוויו של השטח לפי ייעודו למגורים, ובכך אין להתערב. נקודת המוצא לקביעת הפיצויים היא מצב המקרקעין לפני ששונה היעוד כדי ליצור את הבסיס המשפטי לביצוע ההפקעה. אשר לפיצוי בסכום של 84,000 דולר בגין יתרת החלקה - פיצוי זה יש לבטל, שכן, כאמור, שווי יתרת החלקה עלה. אשר לטענת המערער כי שיעור ההפקעה ממקרקעיו עולה על השיעור היחסי של הפקעה ממקרקעין של אחרים בתחום התוכנית - טענה כגון דא ראוי לה שתעלה בשלב ההתנגדות לתוכנית המופקדת. באותה עת קיימת אפשרות לבצע שינויים באשר להיקף השטחים המיועדים לצורכי ציבור והחלוקה היחסית בין בעלי הקרקעות השונים. בדרך זו, ניתן למנוע מצב בו הקופה הציבורית תצטרך לשאת בנטל ולא בעלי הזכויות במקרקעין האחרים, שערכם היחסי עלה.
ד. אשר לגובה סכומי הריבית והפרשי ההצמדה - ביהמ"ש המחוזי פסק פיצוי בערכים דולריים בתוספת ריבית בלבד ממועד ההפקעה, בהתאם לחוק לתיקון דיני הרכישה. אין לקבל את בקשת המערערים לפסוק להם ריבית דולרית. הערכת שיעור הפיצוי בערכים דולריים, אינה הופכת את הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין לחוב דולרי אשר ראוי כי יישא בצידו ריבית דולרית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד יוסף בנקל למערערים, עו"ד שמואל ברח"ד למשיבה. 22.8.07).
בע"מ 4623/04 - פלוני נגד פלונית
*חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג חלה גם על "נכסי קריירה" שנצברו אצל אחד מבני הזוג(מחוזי ת"א - בע"מ 1033/03 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המבקש והמשיבה נישאו ביום 18.10.1971 ונולדו להם חמישה ילדים. בשנת 1998 נפרדו בני הזוג וביום 12.12.1999 התגרשו. המבקש עוסק בראיית חשבון ובבעלותו משרד עצמאי. המשיבה היא יועצת חינוכית. המשיבה הגישה בביהמ"ש לענייני משפחה תביעה על פי הלכת השיתוף. לאור תחולתה של חזקת השיתוף, נקבע כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בכספים ובזכויות במקרקעין. עוד נקבע, כי הלכת השיתוף חלה גם על נכסי הקריירה של המבקש, ומשכך, חייב הוא בתשלום חודשי למשיבה. הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור בנושאי רכוש מסויימים, והותיר על כנן את קביעותיו בנוגע ל"נכסי הקריירה" והמוניטין. המבקש קיבל רשות ערעור אך לסוגיית תחולת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה". הערעור נדחה באשר לשאלה העקרונית ונתקבל באשר לדרך מימוש שיתוף זה.
ב. אין טעם של ממש מדוע - על דרך הכלל - לא להחיל את ההיגיון הגלום בחזקת השיתוף גם על ההנאה מ"נכסי קריירה". "נכסי הקריירה" שנצברו אצל אחד מבני הזוג הינם פרי השילוב בין מקורות שונים, שתמיכתו של קשר הנישואין הוא אחד מהם. חלק זה ראוי להביא בחשבון המשאבים העומדים לרשותם של בני הזוג, עת מפורק הקשר הזוגי. נדמה כי מגוון המקרים השונים שיכולים להתעורר הוא בלתי-מוגבל. כללי החלוקה והאיזון ייקבעו ממקרה למקרה.
ג. הערכאות דלמטה פסקו למשיבה תשלומים עיתיים ולא תשלום חד-פעמי. על דרך הכלל, עדיפה שיטת התשלום החד-פעמי, כדי להימנע משימור קשר כלכלי בין הצדדים אם אין הם רוצים בכך. בוודאי יהיו נסיבות בהן יתאימו יותר תשלומים עיתיים, אך במקרה דנא עדיף לפוק סכום חד פעמי. המחזור של המבקש בשנת 1997 עמד על כ-800,000 ש"ח ושווי המוניטין של המשרד שהוא מנהל הוערך בסך של 700,000 ש"ח. בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, יש לפסוק למשיבה סכום של 250,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד שלמה שרשבסקי למבקש, עוה"ד ניסים ותומר שלם למשיבה. 26.8.07).
ע.א. 5138/04 - הוועדה המקומית... מטה יהודה נגד הישוב נווה שלום
*חיוב ב"היטל השבחה"(מחוזי י-ם - ע.א. 2375/01 - הערעור נתקבל בעיקרו).
א. היישוב נווה שלום נוסד לפני כשלושים שנה במתכונת של כפר שיתופי. היישוב הוקם על ידי המשיבה, חברה מוגבלת בערבות. לצורך מימוש שלב ב' של חלוקת מגרשים ביישוב למגורי תושביו, קיבלה המשיבה בשנת 1997 היתרי בנייה לשמונה יחידות מגורים ומבנה ציבור אחד במגרשים, עליהם חלה תוכנית מתאר חדשה. קדמה לכך תוכנית לפיה סווגו מקרקעין אלה כאזור חקלאי ותוכנית המתאר החדשה השביחה את המקרקעין,
וקמה חבות לשלם היטל השבחה. אין חולק כי קבלת היתרי הבנייה מהווה "מימוש זכויות" במקרקעין על פי סעיף 1(א) שלתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, ולפיכך על החייב בהיטל, לשלמו לא יאוחר ממועד קבלת ההיתר. בהתאם לכך, דרשה המערערת מן המשיבה לשלם היטל השבחה והמשיבה חלקה על חבותה זו. המשיבה לבימ"ש השלום, שדחה את הטענה לפיה לא נוצרה "השבחה" במקרקעין כמשמעותה בתוספת. מאידך, פסק, כי המשיבה זכאית לפטור על פי סעיף 19(ג)(1) לתוספת הקובע כי: "בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות אם המחזיק במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה..." ולפי הוראת סעיף 19(ב)(4) לתוספת, הפוטר מתשלום ההיטל "השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך, לתרבות, למדע, לדת, לצדקה, לסעד... ". ערעורים שהוגשו לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחו. הערעור נתקבל בעיקרו.
ב. הוראת הפטור שבסעיף 19(ג)(1) אינה חלה במקרה שלפנינו, מן הטעם הפשוט שאין זהות בין המשיבה, החייבת בהיטל כמי שחכרה את המקרקעין מן המנזר, ובין המחזיקים במקרקעין שהינם חברי היישוב המתגוררים במקרקעין כבני רשות. בהיעדר זהות כזו, לא מתקיים אחד התנאים הבסיסיים הקבועים בסעיף 19(ג)(1) לתוספת, ולפיכך דין הערעור בעניין זה להתקבל.
ג. מאידך, צדק בימ"ש השלום, ביחס להקמת מבנה ציבור, כי "המדובר במבנה המיועד לשמש למוסדות ציבור וחינוך, ואין ספק כי המבנה ישמש את מטרות המערערת", כמתבקש מסעיף 19(ב)(4) הנ"ל.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד פנחס קובן למערערת, עו"ד דוד פיקאז למשיבה. 30.8.07).
ע.פ. 5104/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ואינוס של אב בבתו הקטינה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1077/04 - הערעור על ההרשעה נתקבל חלקית והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות).
א. המערער הוא אביהם של ארבעה ילדים וביניהם ד'ג', ילידת 1978 (להלן: המתלוננת). הוא הואשם כי בעת שהתגורר עם ילדיו ברומניה, הוא נהג לבצע במתלוננת, החל מהיותה בגיל 9, מעשים מגונים ואף החדיר חלקית את איבר מינו לאיבר מינה. בשנת 1992 עלה המערער לישראל ולטענת המשיבה, המשיך המערער לבעול את המתלוננת במשך ארבע שנים נוספות (עד לחודש מרץ 1996), תוך שהוא נוהג בה באלימות רבה, ומאיים עליה שאם לא תיענה לדרישותיו, יחפש פורקן ליצרו אצל אחיותיה הצעירות ממנה. לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת, הודה המערער בעבירות שיוחסו לו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות מין במשפחה, וגזר לו 13 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, ופיצוי למתלוננת בסכום של 35,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נתקבל חלקית והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט לוי: שתיים הן הטענות בערעור. ראשית, עד להגשתו של כתב האישום התיישנו כל העבירות אשר בוצעו בין השנים 1992 עד 1994. אכן, על משוכה זו היתה יכולה המשיבה להתגבר, על ידי קבלת הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה, אולם אישור זה ניתן באיחור ניכר; שנית, העונש הנו חמור יתר על המידה. באשר לאיחור באישור שניתן על ידי היועהמ"ש - האיחור בהגשתו של האישור היה אמנם קצר, אולם השלב בו הוגש משמעותי מאד - זמן ניכר לאחר מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, וכששה חודשים לאחר הגשתו של הערעור. לפיכך, יש לקבל את הערעור, ולהגביל את הרשעת המערער לעבירות אשר טרם התיישנו ביום הגשתו של כתב-האישום.
ג. אין בעובדת הזיכוי בחלק מן העבירות כדי להקל בעונש. במשך למעלה משנתיים, היא התקופה אליה מתייחסת מעתה ההרשעה, שימשה המתלוננת עבור המערער אובייקט מיני נוח וזמין, בו הוא עשה ככל העולה על רוח, תוך שימוש מרושע בכוח ובאלימות שהופנו גם לאבריה האינטימיים ביותר. פגיעתו הקשה של המערער במתלוננת לא היתה פיסית בלבד, אלא גם נפשית. הוא קיפח את ילדותה, עשק את נעוריה, וגזר עליה חיי סבל וייסורים. על כן יש לדחות את הערעור כנגד העונש.
ד. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): כיוון שביהמ"ש קמא גזר את דינו של המערער בהתחשב בנתוני הרשעה מסויימים ואלה השתנו, יש מקום, בגדרי המסגרת הדיונית, לאפשר לו לשוב ולשקול את העונש. על כן יש מקום להחזיר את הדיון לביהמ"ש קמא כדי שישקול האם יש מקום לשנות מעמדתו העונשית, לאחר שההרשעה הוגבלה לתקופה קצרה במחצית.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, רובינשטיין. עו"ד ג. קרזבום למערער, עו"ד א. גורדון למשיבה. 28.8.07).
בג"צ 10794/05 - דודי לנדאו ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית עתירה נגד ביטול העסקת אחות לעזרה ראשונה בבתי ספר(העתירה נדחתה).
א. בעבר נהוג היה כי בבתי הספר הממלכתיים נכחה באופן קבוע אחות מוסמכת, אשר היתה אמונה, בין היתר, על מתן שירותי עזרה ראשונה לתלמידים. לפני מספר שנים, בשל קיצוצים תקציביים, צומצמה נוכחותה של האחות ליום אחד בשבוע. הורי התלמידים מימנו מכיסם את שירותי האחות ביתר ימות השבוע. החל בשנת הלימודים תשס"ו הוחלט במשרד החינוך שלא להעסיק כלל אחיות בבתי הספר. בנוסף, הוציא המשרד חוזר מנכ"ל אשר אסר על גביית תשלומי הורים עבור שירותי בריאות. בעתירתם ביקשו העותרים שני סעדים חלופיים. לספק שירותי אחות ו/או עזרה ראשונה לתלמידי בתי הספר; לחלופין, לאפשר להורים לגבות כספים, במסגרת "תשלומי הורים", כדי לשכור שירותי עזרה ראשונה. המדינה הודיעה כי הוחלט להתקשר עם מד"א, שייתן את שירותי העזרה הראשונה בבתי הספר בשנת הלימודים הקרובה. העתירה נדחתה.
ב. האחריות למימון שירותי עזרה ראשונה חלה, באופן מלא, על המדינה ועל רשויות החינוך המקומיות, ואין הן רשאיות לגבות מההורים תשלומים בגין שירות זה. מקובלת עמדת המדינה, לפיה יוצאת היא ידי חובתה בנותנה מענה לצורך בשירותי עזרה ראשונה בבתי הספר ברמה הבסיסית. חובה זו אינה מחייבת בהכרח נוכחות קבועה של אחות. העזרה הראשונה יכול שתינתן גם על ידי גורם חיצוני לבית הספר, ובלבד שהמענה שיינתן יהיה מענה סביר, ויעמוד בדרישות למתן השירות ברמה מקצועית טובה ובמועד הנדרש. משניתן שירות זה על ידי המדינה, אין בסיס לטענת ההורים, לפיה יש לאפשר להם לשלם עבור הצבת אחות בבית הספר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. 26.8.07).
בש"פ 6931/07 - מדינת ישראל נגד יצחק איסקוב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים כאשר הנאשם הורשע ברצח, ביהמ"ש העליון המיר את ההרשעה בהריגה והתיק הוחזר לבימ"ש קמא לקביעת העונש(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב ברצח וגזר עליו עונש של מאסר עולם. המשיב זוכה בביהמ"ש העליון מעבירה של רצח והורשע בעבירה של הריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת הטיעונים לעונש וגזירת הדין. במעמד שימוע פסק הדין בביהמ"ש
העליון הוארך מעצרו של המשיב, בהסכמתו, ב- 30 ימים. ביהמ"ש המחוזי קבע את הדיון לשמיעת הטיעונים לעונש ליום 22.8.07, יומיים לפני שמסתיימת תקופת מעצרו של המשיב. דא עקא, ב"כ המשיב, עו"ד סוויד, ביקשה לדחות את מועד שמיעת הטיעונים לעונש עד לאחר שתסיים חופשת לידה בחודש אוקטובר. על רקע זה מתבקשת הארכת המעצר. טיעונה המרכזי של באת כוח המשיב הינו כי ספק אם נתונה לביהמ"ש העליון סמכות להורות על הארכת המעצר. לגופם של דברים, היא טוענת כי לאחר שביהמ"ש העליון קבע שלא היתה למשיב כוונה להמית, ונוכח נסיבותיו האישיות - היותו איש משפחה מבוגר שחי עד לאירוע בעטיו הורשע חיים נורמטיביים, מתבקש כי הדבר ישפיע על הערכת מסוכנותו. הבקשה נתקבלה.
ב. מקום שמשפטו של נאשם הוחזר אל הערכאה הדיונית אך לשם גזירת העונש, נתונה הסמכות להכריע בשאלת המעצר לביהמ"ש העליון מכוח סעיף 62 לחסד"פ. לגוף העניין. המשיב זוכה אמנם מעבירה של רצח, אך הוא הורשע בהריגה בנסיבות חמורות ביותר. לא ניתן להתעלם מכך שגם בהינתן הנסיבות הלא פשוטות קיימת מסוכנות במשיב, הנלמדת מעוצמת תגובתו במצבי דחק. לנתון זה מתווסף החשש מפני הימלטות מן הדין. נתונים אלה די בהם כדי להצדיק את המשך מעצרו. בנוסף, קיימת אפשרות מעשית שהמעצר הנדרש יהא קצר וזאת נוכח המועד שנקבע לטיעונים לעונש. הסניגורית ביקשה לדחות מועד זה כאמור. זכותו של המשיב לייצוג אינה שנויה במחלוקת וכך גם זכותה של הסניגורית להשלים את חופשת הלידה. יחד עם זאת, קיימת אפשרות לייצוג חלופי.
(בפני : השופטת ארבל. עו"ד ד. פורר למבקשת, עו"ד מ. גרינברג למשיב. 27.8.07).
בג"צ 10714/06 + 10309/06 - מועצה מקומית אלפי מנשה ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*תוואי גדר הבטחון סביב הישוב אלפי מנשה (העתירות נדחו).
שתי העתירות תוקפות את התוואי המתוקן של גדר הביטחון סביב הישוב אלפי מנשה שבשומרון. העתירה האחת הוגשה מטעם המועצה המקומית אלפי מנשה. היא מבקשת כי תוואי הגדר יתוקן באופן שיורחק מהישוב. העתירה השניה הוגשה מטעם מועצות הכפרים הפלסטינים הסמוכים לתוואי הגדר. עותרות אלה מבקשות כי תוואי הגדר יורחק מאדמותיהן ומבתיהן, לכיוון הקו הירוק. העתירות נדחו.
בעתירה קודמת הנוגעת לתוואי הגדר סביב מובלעת אלפי מנשה, פסק בג"צ בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כי המפקד הצבאי היה מוסמך להקים את הגדר וכי על המפקד לבחון אפשרות לקיומו של תוואי חלופי באיזור המובלעת, שיצמצם את הפגיעה באוכלוסיה הפלסטינית. עמדו לבחירה חלופות שונות והמשיבים החליטו על תיקון התוואי, בהתאם לחלופה א'. ההכרעה בענייננו מצטמצמת איפוא, לשאלה האם שיקול הדעת של המפקד הצבאי בקביעת תוואי הגדר לפי חלופה א' איזן כראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים, על-פי אמות המידה שקבע ביהמ"ש. התשובה היא חיובית. לפיכך, אין עילה להתערב בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בקביעת התוואי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. 29.8.07).
בש"פ 6802/07 - אברהים כליל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תקיפה וחבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
על פי כתב אישום שהוגש נגד העורר, הוא בילה באחד הלילות בחוף דור בחברתם של הייתם ברייה (להלן: הייתם) ורפיק
מרעי (להלן: גוגו). בשעה מסויימת לאחר חצות, התקשר גוגו אל המתלונן והורה לו להגיע לחוף בו שהו. כשהגיע המתלונן פנה אליו גוגו ושאלו מדוע הוא "מלכלך" עליו, ובטרם הספיק המתלונן להשיב, עטו עליו השלושה והחלו מכים אותו במקל, לחנקו ולדקרו. ביהמ"ש קבע כי ישנה תשתית ראייתית להוכחת אשמו של העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. לא נתבקש תסקיר מעצר משום שביהמ"ש סבר כי בנסיבות המקרה אין די בחלופת מעצר על מנת לאיין את מסוכנותו. הערר נדחה.
העורר הינו צעיר כבן 20, ללא הרשעה פלילית בעברו, אולם, במקרים בהם ישנן ראיות לכאורה לקיומה של עבירת אלימות שגרמה חבלה חמורה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בעבירות כאלה לשלום ובטחון הציבור, רק נסיבות חריגות יובילו את ביהמ"ש להורות על שחרור לחלופת מעצר. תרבות הסכינאות והקטטות האלימות, תוך שימוש בחפצים שונים להלקאה, הפכה מכת מדינה, תוך שברוב המקרים הללו מעורבים צעירים. על אף נסיבותיו האישיות של העורר, אין די במקרה זה בחלופת מעצר כדי לאיין מסוכנותו בשלב זה. בנסיבות אלה אין תועלת בעריכת תסקיר מעצר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד כ. כמאל למבקש, עו"ד א. פטל למשיבה. 27.8.07).
בש"פ 6860/07 - חנן גולדבלט נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי שחרור בערובה המאפשרת לנאשם למצוא מקום עבודה ללא אישור מוקדם של הרשויות (בקשה להקל בתנאי שחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
העורר הואשם בשורה ארוכה של עבירות מין בקטינות תוך ניצול יחסי מרות, ועם הגשת כתב האישום, באוגוסט 05 שחררו ביהמ"ש למעצר בית. העורר הגיש בקשות שונות באשר להקלה בתנאי המעצר שלו. ביהמ"ש המחוזי נענה באופן חלקי לבקשותיו. בחלוף חצי שנה הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש החליט לאפשר לעורר למצוא מקום עבודה ואז לפנות לקבלת אישור מבא כוח המשיבה, ובאם זו תסרב יהיו שערי ביהמ"ש פתוחים בפניו. לטענת העורר יש לבטל את מעצר הבית בו הוא נתון וכן את חיובו להיות נתון בפיקוח. הערר נתקבל חלקית.
מצויים אנו שנתיים מאז הושם העורר במעצר בית. שלב ההוכחות הסתיים. ביהמ"ש קמא קבע כי מסוכנותו של העורר ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר בית, תחת מגבלות ותנאים סדורים. ככל שעבר הזמן, ככל שהלכו והתקדמו ההליכים המשפטיים, החלו בתיהמ"ש לצמצם את התנאים המגבילים שהוטלו על העורר. כאמור, איפשרו בתי המשפט לעורר לצאת ולעבוד, אולם הדבר הותנה בהצגת תוכנית עבודה ופיקוח. העורר טוען כי התניה זו אינה מאפשרת לו למצוא עבודה, הואיל והיא מכבידה על המעסיק הפוטנציאלי, וגורמת לו לוותר על שירותיו. בנסיבות אלה הוחלט כי העורר יהא רשאי לצאת לעבוד בימי א'-ה' בין השעות 00:19-00:07, גם ללא אישור מקדים. במהלך כל שעות העבודה ישהה העורר תחת פיקוח של מי מן הגורמים שמונו לכך על ידי ביהמ"ש קמא. העורר יעדכן את ב"כ המדינה באשר לכל שינוי במקום עבודתו.
(בפני: השופטת ארבל. 27.8.07).
בג"צ 5597/07 - אלו"ט - האגודה... לילדים אוטיסטים ואח' נגד שרת החינוך ואח'
*שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל באופן הדרגתי (העתירה נדחתה).
עיקרה של העתירה בבקשתם של העותרים כי הוראותיו של פרק ד'1 לחוק חינוך מיוחד, שעניינן שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, יוחלו על כלל התלמידים בגילאי שלוש-ארבע. העותרים מלינים על כך שבחוזר מנכ"ל משנת 2005 נאמר כי תכנית השילוב של ילדים בגילאי 3-4, תוגבל לישובים
הכלולים בצו לימוד חובה ותורחב בהליך הדרגתי. המדינה עומדת על גבולות הזכאות לשילוב ועל הצורך - העולה בקנה אחד עם הוראות הדין - בנקיטת הליך הדרגתי, הכל לפי עמדת הגורמים המוסמכים. העתירה נדחתה.
המדיניות של נקיטה בהליך הדרגתי, כאמור, אינה סותרת את הדין. סעיף 6(א) לחוק לימוד חובה, המשולב עם סעיף 2 לאותו חוק, קובע כי החלתו של לימוד חובה על ילדים בגילאי 3-4 תיעשה בהדרגה, וזאת על-פי צווים שיתן השר - הלא הם צווי לימוד החובה. משכך, אין מקום להזרים לחוק חינוך מיוחד את מרכיב הזכאות ללימוד חובה חינם של ילדים בגילאי 3 ו-4, ללא מרכיב ההדרגתיות הנלווה לו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אורי קידר, אמיר ברק, סימה סלע-פלסק, רות דיין מכר, ענבר יחזקאלי בליליוס לעותרים, עו"ד חני אופק למשיבים. 21.8.07).
רע"א 11720/05 - חברת האחים אמיר פהימה מולזאדה בע"מ נגד פולגת בע"מ
*דחיית תביעה כאשר התובע צריך היה לתבוע את מלוא הסעד בתביעה קודמת (הבקשה נדחתה).
המשיבה היא חברה ציבורית העוסקת בייצור מוצרי טקסטיל. בשנת 1991 רכשה המבקשת מוצרים מהמשיבה ומסרה לה שיקים מעותדים שקיבלה מלקוחותיה. נוצר חוב של המבקשת למשיבה והצדדים הגיעו להסכמה בדבר פריסת החוב לתשלומים והחזקת המשיבה בשיקים כבטחון עד לסילוק מלא של החוב. בחודש דצמבר 1995 השלימה המבקשת את פירעון החוב אך המשיבה לא החזירה לה את השיקים. לפיכך הגישה המבקשת תביעה לבימ"ש השלום לקבלת סכום השיקים שהיו מוחזקים בידי המשיבה בסך כולל של 82,226 ש"ח (להלן: התביעה הראשונה). במהלך שמיעת הראיות למבקשת כי קיימים שיקים נוספים שלא הוחזרו לה ולא נכללו בתביעה. המבקשת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה או לפצל סעדים וניתן פסק דין בו חוייבה המשיבה בתשלום הסכום הנתבע. המבקשת הגישה תביעה נוספת לתשלום סכום השיקים הנוספים, ובימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף, בקבעו כי היה על המבקשת לתבוע את מלוא הסעד בתביעה הראשונה. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם אם תתקבל טענת המבקשת, כי לא ידעה שהשיקים הנוספים לא הוחזרו לידיה, אלא רק במהלך הדיון בתביעה הראשונה, הרי שהיה עליה לפעול באחת משתי דרכים: לתקן את סכום התביעה הכספי שתבעה בתביעתה הראשונה, או לבקש היתר לפיצול סעדים. המבקשת לא פעלה באף אחת מן הדרכים והחליטה להגיש תביעה כספית נוספת כשנתיים לאחר מתן פסק הדין בערעור על התביעה הראשונה. המבקשת הגישה תביעה כספית על סמך סכומי שיקים שלא הוחזרו לה על ידי המשיבה ולא תביעה על-פי השיקים. על כן דין בקשתה להדחות.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. אברהם למשיבה. 15.8.07).
רע"א 2203/07 - אלי וג'ני ארוך נגד כלל פיננסים ניהול בע"מ ואח'
*הגשת "מסמכים חסויים" במעטפה חתומה לעיון ביהמ"ש בלבד בבקשה לתיקון בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים נפלה מחלוקת בנוגע לתיק ניירות ערך שניהלו המשיבות עבור המבקשים. הסכסוך הועבר להליך בוררות. המשיבות הגישו בקשה לביטול פסק הבורר. ארבעה ימים טרם מועד הדיון בתיק, פנו המשיבות בבקשה לתיקון הבקשה. לבקשתן צירפו המשיבות מעטפה חתומה אשר טענו לחיסיון תוכנה, ובה, לטענתן, העתקי מסמכים המוכיחים את הטענות שהעלו המשיבות כנגד המבקש, לפיהן זייף ראיות שהוגשו לבורר ולפיכך פסק הבורר הושג במרמה. רשם ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה.
המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. ביהמ"ש קבע כי משעלה בידי המשיבות לאשש את הטענה שהעלו בבקשתן המקורית באשר לזיופים, תיקונה של הבקשה היה צעד מתבקש, וראוי היה להיעתר לבקשה. ביהמ"ש ציין כי גם אם יש ממש בטענת המבקשים כי לא היה מקום להגיש מסמכים חסויים במסגרת בקשת תיקון הבקשה לביטול פסק הבורר, הרי שממילא היה ניתן להגיע לאותה החלטה על סמך תצהיר שצורף לבקשת התיקון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בהחלטות פרוצדוראליות גרידא אשר שיקול הדעת בהן נתון לערכאה הדיונית, ואשר, ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן, ודאי לא במסגרת גלגול שלישי. טענתם המרכזית של המבקשים נוגעת לפרוצדורה בה נהגו המשיבות בהגישן מסמכים לעיונו של ביהמ"ש בלבד. ישנם שיקולים רבים שתומכים באיזון לטובת חקר האמת במקרה זה מול הפגיעה הנטענת בזכויות המבקשים. ניתן להסתמך אף על נימוקו של ביהמ"ש המחוזי לפיו היה ניתן להגיע לאותה תוצאה על סמך תצהיר שהוגש ללא עיון במסמכים שהוגשו במעטפה הסגורה.
(בפני: השופטת ארבל. 13.8.07).
ע.פ. 3538/07 - טל יגרמן נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (ערעור על סירוב לעכב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בביהמ"ש המחוזי - הערעור נתקבל).
בימ"ש השלום בת"א הרשיע את המערער בביצוע שורה ארוכה של עבירות מרמה, וגזר לו מאסר בפועל של שניים, מאסר על תנאי שלשנה, וקנס בסך 300 אלף ש"ח. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי וביקש לעכב את ריצוי עונש המאסר ובקשתו נדחתה. הערעור נתקבל.
נקודת המוצא הינה כי על ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עליו להקפיד, כי מימוש אינטרס זה אינו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. בענייננו, האינטרס המיידי בביצוע עונש המאסר, נסוג בפני השיקולים האחרים. כאשר שוקלים את אורך המאסר (שנתיים) אל מול מורכבות התיק, אין לבטל את החשש כי שמיעת הערעור והכרעה בו ידרשו פרק זמן לא מבוטל, שעלול להביא לסיכול היכולת ליתן סעד אפקטיבי בערעור. על כן המאסר בפועל יעוכב עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד ז'ק חן למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 14.8.07).
ע.פ. 5282/07 - הראל בראון נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שבכתב האישום צויינו הרשעות קודמות של הנאשם לצורך הגדרת העבירה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה וגניבה בידי מנהל. לפי הנטען, המערער מונה על ידי יזמים של חברת טכנולוגיה (להלן: המתלוננים) לתפקיד מנהלה הכללי של החברה, הציג בפניהם את עצמו כי שכיהן בעבר כיועץ בכיר של חברה אחרת, והעלים מהמתלוננים את העובדה שהוא הורשע בעבר פעמיים בעבירות הונאה. הסניגור טען כי אזכור ההרשעות בכתב האישום עלול ליצור דעה קדומה אצל השופט שידון במשפט וביהמ"ש דחה את הטענה וקבע כי אין בציון הרשעותיו הקודמות של המערער כדי ליצור דעה קדומה. או אז ביקש המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
כידוע, לא ניתן לערער, ככלל, על החלטות ביניים שניתנו בהליך הפלילי. אין לאפשר שימוש בהליכי פסלות על מנת לעקוף כלל זה. ביהמ"ש קבע כי לעברו הפלילי של המערער יש חשיבות לשם הוכחת אשמתו. החלטה זו מתיישבת עם מהות העבירה בה
המערער הואשם. אף אם ניתן להגיע למסקנה אחרת, הרי בקשה לפסילת שופט אינה הדרך המתאימה לתקוף את החלטת ביהמ"ש. יש וביהמ"ש נחשף לעבר פלילי של נאשם מאחר וזה נתגלה לו בעקבות אמרה של עד או של צד במשפט, או בנסיבות אחרות. במקרים אלה, כשעברו הפלילי של הנאשם מובא לידיעת השופט מבלי שיש צורך מהותי בכך, חזקה על ביהמ"ש שידע להתעלם ממנו.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד שרון קופ למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 13.8.07).
בש"פ 6422/07 - ישראל (סרוליק) טאייב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תרמית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-12 אישומים שעיקרם מסכת ארוכה של מעשי תרמית שבוצעו במתכונת שיטתית ומתוכננת. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי לחובת העורר קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות פליליות שעיקרן מרמה על דרך של הצגת מצגי שווא בפני המתלוננים. בהמשך נקבע, כי מן העורר נשקפת מסוכנות הנלמדת מכלל נסיבות המקרה, לרבות ריבוי העבירות, תדירותן והישנותן, העובדה שהעורר בחר כקורבנות אנשים מעוטי יכולת והעובדה שהעבירות בוצעו בפריסה גיאוגרפית רחבה, ובליווי עבירות גניבה ואיומים. בנוסף, עמד ביהמ"ש על עברו הפלילי העשיר של העורר. הערר נדחה.
שאלת מהימנותם של המתלוננים והשאלה האם העימותים שנערכו בינם לבין העורר גורעים ממהימנותם תוכרע בידי ביהמ"ש הדן בתיק, והליך המעצר אינו ההליך המתאים להכרעה בעניין זה. קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר המסוכנות הנשקפת מן העורר, בדין יסודה.
(בפני: השופט פוגלמן. עוה"ד מנחם רובינשטיין ואיתן עוצר לעורר, עו"ד עידית גיל עוז למשיבה. 16.8.07).
בש"פ 6596/07 - מדינת ישראל נגד שלום (צ'רלי) שטרית ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בפעם ה-12 בעבירות בנשק וקשר לרצח בסכסוכי "העולם התחתון" (בקשה מספר 12 להאריך את המעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
למשיבים מיוחסות, בין היתר, עבירות נשק ורכוש, התחזות ועבירות על חוק הכניסה לישראל, אשר נעברו במטרה להתנקש בבני משפחת אלפרון על רקע סכסוך בין מפעיליהם של בתי הימורים בלתי חוקיים בישראל. על פי הנטען, במהלך שנת 2003 קשרו המשיב 1 ואחרים קשר להביא לארץ באופן לא חוקי את המשיבים 2-5, תושבי בלארוס, כרוצחים שכירים אשר יתנקשו בחייהם של בני משפחת אלפרון ומקורביהם. בנוסף לאלה, מייחס כתב האישום למשיבים מספר נסיונות לפגוע בבני משפחת אלפרון ושותפיהם באמצעות הצמדת מטעני חבלה למכוניותיהם ובאמצעות ירי לעבר בתי המגורים שלהם. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומעצרם הוארך כבר 11 פעמים מעבר ל-9 חדשים. עתה מתבקשת הארכת המעצר ה-12. הבקשה נתקבלה.
משפטם של המשיבים נמשך מזה זמן רב, בעיקר נוכח מורכבותו, ומספרן הרב של העדויות שנדרש ביהמ"ש לשמוע. חרף כך, ביהמ"ש המחוזי לא חסך מאמצים על מנת לקדם, ככל הניתן, את שמיעת הראיות בהליך זה. העיכובים שחלו בהתקדמות ההליך מאז הארכת המעצר האחרונה מונחים, במידה בלתי מבוטלת, לפתחם של המשיבים.
(בפני: השופט פוגלמן. עוה"ד עירית אברמוב ומירב גבע למבקשת, עוה"ד רצון דרחי ומיכל רביד למשיבים. 16.8.07).