תקציר סביר כרך ע' חוברת 4

ע.פ. 7014/06 ואח' - אבי מרגלית ואח' נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של "הסדר כובל" בנוגע למחירי ירקות מוקפאים. חקירה בחשד של עבירות המפסיקה את מירוץ ההתיישנות(מחוזי י-ם - ת.פ. 960/05 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. משנת 1992 ועד למועד כלשהו במחצית הראשונה של שנת 1998, היו המערערים ונאשמים נוספים צדדים להסדרים בנוגע למחירי המכירה של ירקות מוקפאים שייצרו ושיווקו בלא שקיבלו פטור מאישור הסדר כובל ומעשיהם לא באו בגדר פטור. עם תחילת משפטם העלו הנאשמים מספר טענות מקדמיות, ובכלל זה טענה כי ההסדרים חוסים תחת הפטור הקבוע בסעיף 3(4) לחוק ההגבלים העסקיים (להלן: הפטור החקלאי), טענה להתיישנות, וטענה להגנה מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות המקדמיות, ומשכך, הודו המערערים במרבית עובדות כתב האישום והורשעו. הערעור מופנה נגד דחייתהטענות המקדמיות. לצד זה מערערים, שניים, לימור וסנפרוסט על חומרת העונשיםשנגזרו עליהם ואילו המדינה מערערת מצדה על קולת העונש שנגזר על לימור. הערעוריםנדחו, פרט להקלה בקנס שהוטל על לימור.
ב. סעיף 3(4) לחוק ההגבלים העסקיים קובע כי הסדר כובל לא ייחשב לכזה אם הוא "הסדר שכל כבילותיו נוגעות לגידול ושיווק של תוצרת חקלאית מגידול מקומי מסוגים אלה... הוראה זו לא תחול על מוצרים שיוצרו מתוצרת חקלאית כאמור...". גבולות הפטור החקלאי נועדו להגשים את התכליות העומדות בבסיסו. הירקות המוקפאים אשר נמכרו על-ידי המערערים אינם מקיימים אחר התכליות העומדות ביסוד הפטור החקלאי ומכאן שאין מקום להחילו על שיווקם.
ג. לטענת לימור וסנפרוסט, קיים הצדק סביר להתנהגותם. לדידם, בהימצא מחקרים אובייקטיביים המעידים כי ירקות מוקפאים זהים לירקות טריים, ולאור העובדה שפעלו באקלים משפטי מעורפל, יש להחיל בעניינם את הגנת ה"הצדק הסביר" וכל ספק או אי בהירות צריכים לפעול לטובתם. אף מבלי לבחון את מידת התאמתה של טענת "ההצדק הסביר" להליך הפלילי, יש לדחות את הטענה, שכן המערערים ידעו או לפחות חשדו ו"עצמו את עיניהם" אל מול האפשרות שהמהלך הקרטליסטי שביצעו אינו חוקי ואינו חוסה תחת כנפי הפטור החקלאי.
ד. המערער מרגלית טען טענה מקדמית, לפיה כתב האישום נגדו הוגש לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. טענתו נדחתה. וכך היא הטענה: העבירות הינן כולן מסוג עבירות "עוון". על פי הוראות סעיף 9 לחסד"פ: "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - ... (3) בעוון - חמש שנים ; ... (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות ... נערכה לגביהם חקירה... יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון...". מרגלית פרש מעבודתו בחברת כור ביום 25.2.1996. תקופת חמש שנות ההתיישנות נשלמה איפוא לכאורה ביום 24.2.2001. כתב האישום הוגש ביום 1.6.05. המאשימה טענה כי בטרם חלפה תקופת ההתיישנות פתחה הרשות בחקירת העבירות, ועל כן, לא חלפה תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש קמא קבע כי ישיבה שהתקיימה ביום 28.1.01 יש לראות בה את תחילת החקירה בפרשת האישומים דנן. השאלה אם אותה הישיבה היוותה פעולת חקירה אם לא, תיבחן על פי שני מבחנים: האם מה שבוצע ונעשה במהלך אותה ישיבה נעשה על ידי החוקרים לאחר שנודע להם על החשד לביצוע העבירות; האם הפעולות שנעשו באותה ישיבה היוו לגופן פעולות של "חקירה" בעניין ביצוע אותן העבירות. התשובה לשתי השאלות הינה בחיוב.
ה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההפליה אותה העלו המערערים, והיא, הימנעות מהגשת כתבי אישום במקרים אחרים בהם הופר חוק ההגבלים העסקיים וכן הימנעות מהגשת כתבי אישום לחברות ואנשים אשר לקחו חלק בפרשה שלפנינו. ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד הנאשמים דווקא ולא כנגד גורמים אחרים הינה החלטה סבירה. בערעורם
מעלים לימור וסנפרוסט שתי טענות במסגרת הטענה המקדמית של "הגנה מן הצדק" אותן דחה ביהמ"ש, והן טענת האכיפה הסלקטיבית וטענת השיהוי. לאחר בחינת טענותיהם השונות של המערערים יש לדחותן.
ו. ביהמ"ש גזר על המשיב לימור מאסר בפועל למשך 6 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, קנס של 250,000 ש"ח ומאסר על תנאי למשך שנה. על סנפרוסט השית ביהמ"ש קנס כספי בסך 900,000 ש"ח. כריכת עונש של קנס בעונש של מאסר בפועל, הינה הדרך האופטימאלית להרתעת מבצעיהם הפוטנציאליים של עבירות כלכליות, הנהנים בדרך כלל ממעמד חברתי וכלכלי ומנהלים לרוב אורח חיים נורמטיבי בשאר תחומי חייהם. עם זאת יש להקטין את הקנס שהוטל על לימור ולהעמידו על 180 אלף ש"ח.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, אלון. 4.9.07).

ע.פ. 4314/04 - ליסר יפים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה בסכסוך שכנים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 443/00 - הערעור נדחה).

א. בין המערער למשפחת איצקוב קיים סכסוך הנמשך מספר שנים. בתאריך 10.12.00 הגיעה בלה איצקוב (להלן: המתלוננת) לבניין כשהיא נושאת עמה סל קניות. במעלה המדרגות פגשה את המערער, וזה חבט בה מספר פעמים בכלי מושחז. כתוצאה מכך נחבלה המתלוננת קשות בראשה, הובהלה לבית חולים, בו טופלה במספר רב של חתכים בקרקפת, ושברים מרוסקים ודחוסים בגולגולת. המערער הואשם בביצוע התקיפה, הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ונדון ל-13 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - על יסוד חומר הראיות אין ספק שפציעתה של המתלוננת נגרמה מידיו של המערער, ומכאן שבהרשעתו לא נפל פגם. אשר לערעור על חומרת העונש - אכן, המערער אינו צעיר, (בן 67), ומצב בריאותו אינו תקין. מאידך, המערער תקף אישה, שגם היא אינה צעירה עוד, וגרם לה חבלת ראש קשה אשר הצריכה התערבות כירורגית. יתירה מכך, כבר בשנת 1998 נכנס המערער לדירתה של משפחת איצקוב, והחל הולם בבני הזוג באמצעות שרפרף מעץ. בגין אותו מעשה נדון המערער, באוקטובר 2002, ל-20 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי והוא חוייב לשלם פיצוי לכל אחד מהמתלוננים. אשר על כן, אף שהעונש אינו קל, הוא הולם את נסיבות המקרה.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב מרגולוב למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 5.9.07).

ע.פ. 8931/04 - זיאד בן מחמוד ג'בארין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של "סיוע לאויב" בהברחת מחבל מתאבד לישראל וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 235/02 - הערעור נדחה).

א. המערער היה בקשרים ממושכים עם חבר בארגון הג'יהאד האיסלאמי מג'נין (להלן: אבו עארף). הלה חבר לחברים נוספים בארגון להחדיר לישראל מחבל מתאבד (להלן: בילאל). במסגרת זו נעתר המערער לבקשת אבו עארף שיסייע בהכנסת בילאל לתוך שטח ישראל והסעתו למקום ביצוע פעולת ההתאבדות המתוכננת. בהתאם לתכנית הגיעו אבו עארף ובילאל משכם לאום אל-פחם כשלגופו של בילאל חגורת נפץ ובנוסף מטען נפץ במשקל עשרה ק"ג. המערער ארגן רכב שהכניס את בילאל ואבו עראף לתחומי ישראל, והלין אותם בביתו. למחרת הסיע המערער את אבו עארף ואת בילאל עם מטען הנפץ לכיוון המרכז המסחרי בכרכור. כ-500 מטר לפני צומת כרכור הבחין המערער במחסום
משטרתי ועצר את רכבו כדי לאפשר לבילאל לצאת מהמכונית ולהמשיך רגלית לכרכור לביצוע הפיגוע. על מנת להסב את תשומת לב השוטרים שבמחסום מבילאל, פתח המערער בנסיעה לעבר המחסום, לא שעה לשוטרים שהורו לו לעצור - וכך השוטרים שבניידות החלו לדלוק אחריו - והוא עצר את מכוניתו לאחר מרחק קצר. בילאל המשיך רגלית לכיוון כרכור ונעצר. באישום נוסף יוחסה למערער רכישת רובה מאולתר ו- 1000 כדורים ומכירת הנשק והתחמושת לשני תושבי שטחים בכפר רומאנה שברש"פ. המערער הורשע בעבירה של סיוע לאוייב ועבירות בנשק ונדון לעשרים שנים מאסר בפועל ושלש שנים על תנאי. הערעור נדחה.
ב. בערעורו טען המערער כי לא הוכח שהמעשים אותם ביצע, נעשו על ידו במהלך סיוע ל"אוייב" כהגדרתו בסעיף 91 לחוק העונשין, ולא הוכח כי ההתארגנות במהלכה בוצעו המעשים נשוא ההרשעה היתה של "ארגון מחבלים" כהגדרתו באותו סעיף, ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירה של "סיוע לאויב" במלחמה. גם אם המערער לא ידע כי בילאל ואבו עארף חברים בארגון האיסלאמי ומתכוונים לבצע את הפיגוע בשמו ובשליחותו - גם אז נתקיימו בו כל מרכיבי העבירה של סיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99(א) לחוק. המערער סייע באופן מתמשך ואקטיבי למרצחים מתאבדים העושים דרכם למרכז ומילט אותם ממחסום משטרתי. המערער ידע - או אמור היה לדעת - שהפשעים להם הוא מסייע נעשים במסגרת התארגנות חבלנית ובתור שכאלה ענין הם ל"ארגון מחבלים".
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - היקף ועצמת הסיוע שסייע המערער למסוכנים שבאויבי המדינה בתוכניתם לבצע פעולת הרג המונית - מציבים את מעשיו ברף הגבוה ביותר של מעשים אלה. אך כפסע היה בין מעשיו של המערער למרחץ דמים וטבח המוני של חפים מפשע. בהינתן אלה - אין סיבה או טעם להקל בדינו.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד אביגדור פלדמן ומירב חורי למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 3.9.07).

ע.א. 3662/05 - עזבון המנוחה מיכל שרוין ואח' נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

פיצוי "נפגעי משנה" על נזק נפשי שנגרם להם כתוצאה ממות יקירם בתאונה. שיעור הפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 4199/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. מיכל שרווין נהרגה בתאונת-דרכים ביום 18.4.02. בפסק-דינו בתביעת המערערים קבע ביהמ"ש כי הסכם פשרה שהתגבש בשנת 2002, לסילוק תביעת העזבון, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, בעינו עומד, וכי על הפרק נותרו תביעתו של המערער 2 (הבעל - להלן: המערער) בגין נזקים שונים שנגרמו לו, וכן תביעתו של הבעל יחד עם הילדים המערערות 3 ו-4 - כתלויים. ביהמ"ש המחוזי נדרש למעמדו של המערער כ"נפגע" בתאונה. ביהמ"ש התייחס בהקשר זה להלכת אלסוחה (רע"א 444/87 פ"ד מד(3) 397), ולעקרונות שהותוו בפסיקה, בכל הנוגע לפיצוי נפגעי משנה על נזק נפשי שהוסב להם כתוצאה ממות יקירם בתאונה. על-יסוד כל הנתונים נמצא כי המערער הוא, אכן, "נפגע", וביהמ"ש פסק לו פיצוי עבור כאב וסבל, הפסד כושר השתכרות, והוצאות רפואיות. באשר לתביעת התלויים - ביהמ"ש העריך את שווי "שירותיה" של המנוחה לתלויים עד הגיעו של המערער לגיל 70 שנים. ביהמ"ש הרחיב את הדיבור בעניינה של אשה שעבדה בביתם של התלויים, והקשרים שהתפתחו בין הבעל לבין אשה זו ופסק כי "גם אם הקשרים בין התובע לבין האשה הם קשרים הדוקים... לא נראה כי יחסים אלה, בשלב זה, הם בבחינת יחסים של בני-זוג". הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.
ב. לגבי סיווגו של המערער כ"נפגע" נדרש ביהמ"ש קמא לתנאים שהותוו בהלכת אלסוחה. בענייננו, גורסות המשיבות כי המערער אינו מקיים שניים מתוך התנאים שנקבה בהם הלכת אלסוחה: התנאי השלישי, שעניינו קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו
של הניזוק המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי; והתנאי הרביעי, שעניינו חומרת הפגיעה הנפשית שהוסבה לניזוק המשנה. לגבי התנאי השלישי, הפסיקה פרשה אותו באופן גמיש, ונפסק, כי אפשר שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת לתוצאות התאונה (להבדיל מהלם מיידי), יקים את התנאי האמור. במקרה דנא, המערער עמד מקרוב על ההתרחשות הקשה; הוא ראה את הרכב לאחר התאונה, הבין את התוצאות העגומות ולאחר מכן חזה באשתו, שוכבת חסרת הכרה בבית-החולים. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי הנזק הנפשי הוא גם פועל יוצא של עצם האובדן הקשה, לאור טיבו המיוחד של הקשר בין השניים. כך שנתקיים התנאי השלישי לתחולתה של הלכת אלסוחה. אשר לתנאי הרביעי, כאן הבהיר ביהמ"ש כי נזקו הנפשי של המערער הוא קשה, ממשי ומהותי, ועולה כדי נכות של %30. הפסיקה בעבר הכירה, במקרים המתאימים, באחוזי נכות של %20 כמקיימים את התנאי הרביעי. בכל הנוגע לסכומי הפיצוי שנפסקו, אין להתערב בתוצאה הכללית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עדנה אוריון למערערים, עו"ד ליטל הושיאר למשיבה. 5.9.07).

ע.א. 4022/05 + 3807/05 - שמעון ואתי שוקרון נגד מגדל חברה לביטוח ואח'

* ע.א. 4022/05 + 3807/05 - שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים. *שהייתו של פצוע תאונת דרכים בביתו או במוסד. *הוצאות נסיעה של המשפחה לביקורים אצל פגוע תאונת דרכים שהוחלט כי ישהה במוסד ולא בבית. *שיעור קיצור תוחלת החיים. *תשלום פיצויים לנפגע בתאונת דרכים בתשלום חד(מחוזי ב"ש - ת.א. 7104/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים והוא סובל מפגיעה מוחית, משיתוק כמעט מלא ומבעיות רפואיות רבות נוספות. מומחה רפואי, שמונה על-ידי ביהמ"ש, קבע כי המערער סובל מנכות בשיעור של %100 לצמיתות, וכי הוא זקוק, בין היתר, למסגרת סיעודית ולמעקב רפואי צמוד. ביהמ"ש העריך כי תוחלת חייו של המערער קוצרה בחמש שנים, לאמור: עד לגיל 73.6 שנים. עוד נקבע כי הפיצוי ישולם בתשלום חד-פעמי ולא בתשלום עיתי. כמו כן, פסק ביהמ"ש כי המקום המתאים למערער הוא מוסד שיענה על צרכיו השונים ולא בית-המשפחה. על-בסיס הנחות אלה קבע ביהמ"ש למערער את הפיצויים בראשי הנזק השונים. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. באשר למקום המתאים למערער לשהות בו במצבו הקשה - בית או מוסד - ביהמ"ש סבר כי בהתחשב בצרכים הרפואיים והסיעודיים המורכבים של המערער, "אין מנוס מלקבוע שעל התובע לשהות במוסד". קביעתו של ביהמ"ש קמא בעניין זה נכונה היא בנסיבות דנא. התעוררה שאלה אם יש מקום להוסיף פיצוי עבור הוצאתו של המערער לביתו בסופי השבוע. מסתבר שהעלויות הכרוכות בכך הן גדולות מאוד, ועולות כדי מיליוני -, כאשר, מנגד, לא שוכנע ביהמ"ש באשר למידת התרומה שעשויה להיות לכך לשיפור מצבו של המערער. במכלול הנתונים, יש לדחות את הערעור בעניין זה.
ג. מאידך, יש להגדיל את הסכומים שנפסקו כפיצוי עבור הוצאות נסיעת בני המשפחה לבית-החולים. כאמור, לא נקבע פיצוי מיוחד עבור יציאה אפשרית של המערער מן המוסד לביתו בסופי שבוע, אולם בה בעת גוברת חשיבות הביקור של בני-משפחתו במוסד. יש לראות בהוצאות הכרוכות בקיום מפגשים בבית-החולים, כהוצאות שהן פועל יוצא של התאונה. לפיכך יתווסף סכום של 400,000 ש"ח בגין ראשי הנזק האלה. סכום נוסף של 100,000 ש"ח, יתווסף עבור טיפולים ועזרים שעשויים להקל על המערער ולשפר את מצבו.
ד. באשר לקיצור תוחלת החיים - מדובר בנושא שאי-הוודאות בו ניכרת ושההכרעה לגביו נשענת לרוב על נתונים סטטיסטיים. הכרעה סטטיסטית מעוררת תמיד קושי. בנסיבות המקרה, ביהמ"ש בחר בדרך של הערכה גלובאלית של קיצור תוחלת החיים. אין בטענות הצדדים טעמים מספקים לסטות מהערכה זו. הדיון בסוגיה זו קשור גם
לשאלת שיטת התשלום - פיצוי עיתי או פיצוי חד-פעמי. גם בעניין זה ההכרעה אינה קלה, בעיקר בשל אי-הוודאות בנוגע לשיעור הגריעה מתוחלת החיים. הכרעת בימ"ש קמא אינה מצריכה התערבות, ואין מקום לקיים היום בירור מחדש, הנשען גם על ראיות נוספות שצירופן התבקש, בנוגע לאיתנותן הכלכלית של המבטחות.
ה. לעניין הפסד השתכרותו של המערער, אין מקום להתערבות. עם זאת, יש לתקן את דרך חישוב החיסכון הנובע משהותו של המערער במוסד, שאותו יש לנכות מהפסד השתכרותו. בחירתו של ביהמ"ש המחוזי ללכת בשיטת הידות היא נכונה וראויה אך ישום השיטה היה שגוי. יש ליישם את השיטה בדרך המקובלת, קרי: חילוץ ידת הנפגע לאחר שמביאים בחשבון את הקופה המשותפת, המורכבת גם מהכנסת בת-הזוג (אשר לפי פסק-הדין עומדת על 6,000 ש"ח לחודש). בנוסף לכך, יש להביא בחשבון את השינויים הדינמיים במצב המשפחה, קרי: יציאתם של הילדים מהבית בבגרותם. הצדדים יערכו חישוב מתוקן על-פי דרך זו.
ו. מספר נקודות נוספות מצריכות התייחסות: ראשית, לעניין שערוך עלות השהות במוסד, יש לקבל את טענת המשיבות - ולהעמיד את הסכום החודשי המשוערך על 13,698 ש"ח, במקום הסכום של 14,120 ש"ח - שנקבע בפסק-הדין. שנית, יש לקבל את טענת המשיבות לגבי פסיקת שכר-הטרחה בגין מימון הוצאות האשפוז במוסד. המשיבות נשאו מלכתחילה בהוצאות השהות במוסד והבהירו שיוסיפו לעשות כן גם בעתיד. גם הסכום לא היה שנוי במחלוקת. התוצאה היא כי יבוטל החיוב בשכר טרחה עבור הפיצוי המיוחס למימון הוצאות השהות של המערער במוסד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד גדעון פנר ולאה טל למערערים, עוה"ד ישראל וינברג ואבי זהר למשיבים. 5.9.07).

בג"צ 11157/03 - אירוח גולן בע"מ נגד הרבנות הראשית לישראל ואח'

*אין לחייב את הרבנות להעניק תעודת כשרות למסעדה הפתוחה בשבת ומבשלת בשבת, כאשר לפי ההלכה הבישול בשבת פוסל גם את הכלים(העתירה נדחתה).

א. העותרת מפעילה שתי מסעדות ברמת הגולן. המסעדות פועלות בשבת ומתקיימת בהן, לטענת העותרת, הקפדה על דיני הכשרות. העותרת הגישה בשנת 2002 בקשה לקבלת תעודת כשרות לימי חול עבור המסעדות ובקשתה נדחתה. מועצת הרבנות קבעה כי אין להעניק תעודת כשרות לעסקים הפועלים בשבת ללא פיקוח, שכן, הכנת מאכלים תוך חילול שבת פוסלת לא רק את המזון שהתבשל אלא גם את הכלים בהם בושל. אשר לטענה כי למסעדות אחרות הפועלות בשבת ניתנו תעודות כשרות לימות החול - הרבנות הסבירה כי מקורן של תעודות הכשרות המסוייגות שניתנו למסעדות הפועלות בשבת הוא בניסיון שבוצע באיזור הצפון לתת תעודות כשרות גם למסעדות שפעלו בשבת, אך שמרו על כל דרישות הכשרות והתחייבו לעמוד בתנאים מסויימים לגבי אופן פעולתן ללא חילול שבת. העתירה נדחתה.
ב. אם סבורה הרשות המוסמכת כי בית-עסק הפועל ומבשל בשבת פוגע בכשרות המזון המתבשל בו גם בימות החול, רשאית היא למנוע ממנו את תעודת הכשרות. פשוט וברור הוא כי העותרת, המבשלת בשבת ואינה מוכנה להגיע להסדר בעניין אי בישול בשבת, כפי שעשו משיבים אחרים שקיבלו הכשר, אינה זכאית לתעודת כשרות, לא תעודת כשרות "לימי חול" ולא תעודת כשרות "למזון בלבד" או כל ניסוח דומה המופיע בתעודות הכשרות האחרות במסעדות המופעלות בשבתות.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רון גיאת לעותרת, עוה"ד אבי ליכט, יעקב קורין, רון דרור וג. בן טל למשיבים. 5.9.07).

ע.א. 9725/04 - אשבורן... בע"מ נגד dtL scinortcelE CAE

*הענקת "היתר המצאה" לחו"ל(מחוזי ת"א - ת.א. 1938/03 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת היא חברה ישראלית, המשמשת כסוכנת וכמייצגת של חברות בתחום התעשיות הביטחוניות. המשיבה היא חברה הרשומה בקנדה ועוסקת, בין היתר, בפיתוח ובשיווק של ציוד אימון בתחום התעופה. בחודש ינואר 1998 חתמו המשיבה והמערערת על הסכם ייצוג בו מינתה המשיבה את המערערת לשמש כנציגתה בישראל, לעניין מכירתה של תוכנה מסויימת. המערערת היתה אמורה לקבל עמלה באחוזים מסכום המכירה היא לא הצליחה למכור את התוכנה, ומשכך לא קיבלה כל תשלום. בתחילת שנת 2000 חתמו המשיבה והמערערת על הסכם אחר (להלן - הסכם הייעוץ), שעסק במוצר אחר, סימולטור לטייסי מסוקים. בהסכם הייעוץ נקבע כי המערערת תסייע למשיבה למכור את הסימולטור למשרד הביטחון, ובתמורה תקבל תשלום חדשי קבוע של 1,500 דולר. לא נקבע בהסכם זה דבר לגבי תשלום במכירה של הסימולטור. הסכם הייעוץ כלל סעיף בוררות, שתתבצע במונטריאול, קנדה. בשני ההסכמים נקבע כי הדין החל על ההסכם הינו הדין של מחוז קוויבק בקנדה. במהלך שנת 2001 התקשרה חברה אמריקאית מסויימת (להלן - החברה האמריקאית), עם משרד הביטחון, בעיסקה למכירת סימולטורים לטייסי מסוקים. החברה האמריקאית היתה, לגירסת המערערת, חברת בת של המשיבה. המערערת פנתה למשיבה בדרישה לקבל עמלה בעיסקת המכירה, למרות שבהסכם הייעוץ, העוסק בסימולטור, אין הוראה באשר לתשלום עמלות. לטענת המערערת נכרת בין הצדדים הסכם נוסף, במסגרתו התחייבה המשיבה לשלם למערערת עמלת מכירה. תנאיו של הסכם זה, כך לשיטת המערערת, סוכמו בהודעת דוא"ל מיום 23.6.00. המערערת הגישה תביעה בה ביקשה לחייב את המשיבה בתשלום עמלה כאמור, וביקשה היתר להמציא את כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט. זאת, על יסוד טענתה כי נכרת חוזה עמלות, ולחלופין כי המשיבה ניהלה עימה מו"מ שלא בתום לב. הבקשה להיתר המצאה נתמכה בתצהיר של מנהל המערערת (להלן - צוק). ביום 8.9.04 קבע ביהמ"ש קמא, כי לא נכרת חוזה שעניינו תשלום עמלה, ושהמשיבה לא נהגה בחוסר תום לב במהלכו, ועל כן אין עילה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. עוד נקבע כי יש לעכב את ההליכים בין הצדדים ולהפנות את המערערת להליך בוררות בקנדה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. מי שמבקש היתר המצאה לחו"ל, עליו להראות כי עניינו נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה, המנויות בתקנה 500 לתקנות. כך שעל המערערת להראות, בין היתר, דבר קיומו של חוזה ברמה של "תביעה הראויה לטיעון". המערערת לא הצליחה בכך. טענתה המהותית הנוספת של המערערת היא, כי המשיבה ניהלה עימה מו"מ בחוסר תום לב, והציגה בפניה מצגי שווא באשר לכוונתה לכרות חוזה עמלות. המערערת הרימה את הנטל באשר לפעולה בחוסר תום לב בשלב המשא ומתן. השאלה היא, האם המעשה בו מדובר, בוצע בתחומי ישראל. המערערת סומכת את טיעוניה בעיקר על הודעות דוא"ל שנשלחו אליה ארצה. די בכך על מנת לומר כי נתמלאה הדרישה שבתקנה 500(7) באשר למקום המעשה. התוצאה היא, כי ראוי היה ליתן למערערת היתר להמציא את כתב התביעה, ככל שמדובר בעילה של ניהול מו"מ בחוסר תום לב.
ג. השאלה היא, כאשר ממילא ניתן היתר המצאה על יסוד עילה אחת, האם ניתן להרחיבו אף לגבי העילה האחרת, אשר אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן היתר המצאה. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אשר לטענת המשיבה כי ביהמ"ש בישראל אינו הפורום הנאות לניהול התובענה - בתחרות בין ביהמ"ש הישראלי לביהמ"ש הקנדי, נוטה המאזן לטובת ביהמ"ש הישראלי. זאת, לאור העובדה שעיסקת הסימולטורים נעשתה עם משרד הביטחון
הישראלי, וכי נוהל מו"מ שיש לו קשר הדוק לעיסקת הסימולטורים, בין חברה קנדית לחברה ישראלית.
ד. נותר לדון בעניין אחד, והוא עיכוב ההליכים בשל סעיף בוררות. לאור הקביעה שאין להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט בכל הנוגע לעילה החוזית, אין צורך להידרש לשאלה בדבר תניית הבוררות. מאידך, אין המשיבה יכולה לטעון כי תנייה כזו חלה לגבי השלב הטרום חוזי, של היעדר תום לב, כאשר לגירסתה לא נכרת כלל חוזה.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ג. חגי למערערת, עוה"ד ב. כצמן וא. עפר למשיבה. 4.9.07).

על"ע 8601/06 + 8184/06 + 3572/06 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד יונתן בוטח

חומרת העונש בעבירות משמעת של עו"ד. בקשת מתלונן לחזור בו מתלונתו בלשכת עוה"ד, אינה מהווה סיבה שלא להגיש קובלנה נגד עוה"ד(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בערעורים אלה נדונו תיקים שונים נגד המשיב. נקבע כאן, בין היתר, כי מעבר לתיקים אלה שרוכזו בפניו, למערער יש שלוש הרשעות קודמות. בית הדין הארצי התייחס לשיקולים לקולא ולשיקולים לחומרא בנסיבות המפורטות בכל אחת מהכרעות הדין, והטיל על המערער השעיה בת 18 חודשים, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי. מכאן הערעור והערעור שכנגד. הערעורים בתיקים אלה נדחו.
ב. באשר לאחד התיקים - בקשת מתלונן לחזור בו מתלונתו, אינה מהווה כשלעצמה סיבה יחידה להחלטה שלא להגיש קובלנה. כאשר הקובל סבור כי יש בהליך המשמעתי עניין הפוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור בכללו וציבור הלקוחות בפרט רוחש לקהיליית עורכי הדין, מחובתו להעמיד לדין משמעתי את הנילון.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 4.9.07).

ע.פ. 9604/04 - מאיר כריכלי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 1243/02 - הערעור נדחה).

א. המערער והמנוח מיכאל פפיסמדוב (להלן: המנוח) היו שניהם מלטשי יהלומים. בין השניים היו יחסי עבודה מאז שנת 1995, ובמסגרתם נהג המנוח להעביר למערער יהלומים עליהם עבד, לשם ביצוע גימורם הסופי. ביום 2.8.00 נעלמה אבן יהלום שהועברה מהמנוח למערער, וחברת הביטוח הטילה את האחריות על המערער. מספר חודשים לאחר אירוע האבן עזב המערער את ענף היהלומים, וחזר לעבוד בענף זה, מספר שבועות שבועות לפי אירוע הירי נשוא כתב-האישום. ביהמ"ש קמא התרשם כי המערער חשד במנוח ובבעל האבן כי קשרו נגדו קשר והעלילו עליו עלילות. בבוקר יום 18.12.02 הגיע המערער למקום עבודתו, אך זמן קצר לאחר מכן נסע לדירת הוריו ברמלה, נטל את אקדחו של אביו, וחזר למקום עבודתו, פנה לחדרו של המנוח במלטשה, ולאחר חילופי דברים קצרים, ירה בהמנוח וגרם למותו. המערער הואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה. גירסתו של המערער היתה כי רצה לאיים על המנוח ולהפחידו, על מנת לגרום לו לספר את האמת באשר לאירוע האבן, וכי לא היתה לו כוונה להמיתו. לטענתו, כל הכדורים נורו על ידו לכיוון הרצפה או לכיוון רגליו של המנוח. ביהמ"ש דחה טענה זו, וקבע כי המערער ירה לעבר פלג גופו העליון של המנוח. הסוגיה העיקרית במישור המשפטי, היתה והינה אם התגבשה אצל המערער ההחלטה להמית. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. הערעור נדחה.
ב. על מנת שיתקיים יסוד ההחלטה להמית נדרש כי תוכח קיומה של הכוונה בשני מישורים: המישור השכלי, אשר משמעותו כי מבצע העבירה צפה את התוצאה הקטלנית; והמישור הרצוני, אשר לפיו המבצע שאף להגשמת תוצאה זו. על הילך דעתו ורצונו של מבצע העבירה לומד ביהמ"ש מראיות נסיבתיות אובייקטיביות, אשר יש בהן כדי להעיד על מצבו הנפשי של המבצע, ואשר ככלל נבחנות באמצעות "חזקת הכוונה", אשר לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. חזקת הכוונה הינה חזקה ראייתית, הניתנת לסתירה. לא די בכך שהנאשם יעלה תיאוריה חסרת בסיס על מנת ליצור את הספק הנדרש, לצורך סתירת החזקה, והתביעה אינה נדרשת להפריך ספק שבסיסו בהרהורי לב או בתיאוריה שאין לה כל הוכחה או אחיזה בעובדות. החלת המבחנים והעקרונות שפיתחה הפסיקה על נסיבות המקרה שלפנינו מובילה למסקנה כי חזקת הכוונה לתוצאה הנובעת מהמעשה מתקיימת כאן.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, חשין. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.9.07).

עע"ם 1074/06 + 11646/05 - עיריית חדרה ואח' נגד משה צרפתי

*חיוב בהיטל סלילת כבישים(מחוזי מינהלי חיפה - עת"מ 2296/04 - הערעורים נתקבלו).

א. בשנת 2004 קיבל המשיב, בעל נכס מקרקעין בחדרה, הודעות תשלום היטל סלילה, בסך כולל של למעלה מ - 140 אלף ש"ח. כלפי חיוב זה הגיש המשיב עתירה מינהלית, שנטענו בה שלושה מקבצי טענות: פטור לקרקע חקלאית; היעדר זיקת הנאה בין המקרקעין לרחוב החדש בנימוק כי הרחוב המדובר נסלל על מנת לאפשר גישה למרכז מסחרי חדש, ושסלילתו מומנה על ידי מקימיו; חוקיות חוק העזר וסבירותו. נטען כי "המאפיינים של היטל הסלילה הנדון מקיימים את היסודות של מס" ולפיכך, העירייה אינה מוסמכת להטילו. טענתו הראשונה של העותר, כי המקרקעין הם קרקע חקלאית הזכאית לפטור, נדחתה עובדתית; ביחס לטענה השלישית - חוקיות שיטת ההיטלים - קבע ביהמ"ש כי אין מדובר במס שהטלתו בחוק עזר אינה חוקית. מנגד, קיבל ביהמ"ש את הטענה שעניינה היעדר זיקת הנאה בין ההיטל לבין סלילת הכביש. בערעורה טוענת העירייה, במישור העובדתי, כי בפועל יוצא המשיב נשכר מסלילת הרחוב. בערעורם מתייחסים מרכז השלטון המקומי ופורום הערים העצמאיות, למישור המהותי וטוענים כי לפי שיטת ההיטלים נושאים בעלי הנכסים בחלק היחסי של כלל הוצאות הרשות בגין תשתיות אלה וכי חוקיות שיטת ההיטלים הוכרה בפסיקה. הערעור נתקבל.
ב. גם אם שיטת ההיטלים בכלל, וההיטל המוטל על המשיב במקרה דנא, קרובים מאוד למס - אין מקום לקבוע כי שיטת ההיטלים חורגת מהסמכות המוקנית בפקודת העיריות. סוגיית חוקיותה של שיטת ההיטלים נדונה והוכרעה בפסיקה לטובת גישת המערערת ואין לשנות מהקו הנקוט עד כה, שכן שינוי צריך להיעשות על-ידי המחוקק הראשי. לפיכך יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד מאיר נתן, אלי אליאס ואריאל ארונוביץ למערערים, עו"ד אילן פורת וטלי עדי-בובר למשיב. 5.9.07).

בג"צ 1139/07 - בזק בינלאומי נגד שר התקשורת ואח'

*הגבלת מתן רשיונות להפעיל שירותי טלפוניה פנים ארצית נייחת(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה הוא בקשת העותרת להורות על ביטולה של החלטת שר התקשורת שלא להעניק לה רישיון מפעיל פנים ארצי ייחודי (להלן: רישיון מפ"א ייחודי)
להפעלת שירותי טלפוניה פנים ארצית נייחת באמצעות גישה רחבת פס בטכנולוגיית .dnabdaorB revO ecioV. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטנה נגד הגבלת חופש העיסוק של העותרת - חוק התקשורת מגביל, בעצם הדרישה לרישיון ובכל התנאים הקבועים לקבלתו, את חופש העיסוק של מי שחפץ לעסוק בתחום הבזק. הוא עושה כן בהוראות רבות ובלשון ברורה וחד משמעית, המבטאת את רצונו המפורש של המחוקק להגביל את חופש העיסוק. חוק התקשורת קובע כי על השר לשקול שיקולים שונים בעת מתן רישיון, ביניהם שיקולים שבטובת הציבור, ושיקולים הנוגעים לתרומת מתן הרישיון לתחרות בתחום הבזק ולרמת השירותים בו. תקנה 12(ב) קובעת כי השר אינו רשאי לתת רישיון למבקש שבעל ענין בו הוא מפ"א או בעל רישיון כללי לשידורי כבלים, אלא אם כן שוכנע כי נתינתו תתרום לתחרות בתחום הבזק. היותה של חברת בזק מונופול מוכרז במספר תחומים, ביניהם שוק הטלפוניה הפנים ארצית הנייחת, הוא שיקול רלוונטי לצורך ההחלטה האם ליתן לעותרת רישיון. בדיקת השיקולים של טובת הציבור ותרומת מתן הרישיון לתחרות בתחום הבזק, הביאו את השר למסקנה כי מתן הרישיון לעותרת יפגע, לעת עתה, בתחרות בתחום שירותי הבזק במקום לקדמה. סבירותה של החלטת השר היא גם פועל יוצא של התכלית העומדת ביסודה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד א. בליזובסקי, י. לוי וע. כהנא לעותרת, עו"ד ד. בריסקמן למדינה, עוה"ד א. שטרנבך וד. אברמוביץ' לנטוויז'ן למשיבים האחרים. 5.9.07).

בג"צ 5413/07 - פלונית נגד מדינת ישראל משרד הבריאות

*תקינותן החוקית של הגבלות שנקבעו ע"י משרד הבריאות על השתלת איברים בחו"ל(העתירה נדחתה).

א. העותרת, בת 36, סובלת ממחלה קשה שכתוצאה ממנה נפגעו כליותיה. מוסכם כי הטיפול הרצוי במצבה הוא השתלת כליה. העותרת, החברה בקופ"ח מאוחדת (הקופה), פנתה לקופה בבקשה לבצע השתלת כליה בחו"ל. הקופה אישרה, עקרונית, את הבקשה ופנתה לשני מרכזים רפואיים בחו"ל, אך מרכזים אלה סירבו לבצע את ההליך, עקב מצבה הרפואי המורכב של העותרת. בהמשך פנתה העותרת לגורמים פרטיים העוסקים בהשתלת איברים, וביקשה השתתפות הקופה במימון ההליך. הבקשה נדחתה - בנימוק שאינה עומדת בתנאי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שעניינו איסור על קופות החולים לממן השתלות בחו"ל שקיים לגביהן חשש של סחר באיברים. ערר שהוגש לועדת הערר לפי סעיף 4 לתקנות ביטוח בריאות ממלכתי נדחה. העתירה נדחתה.
ב. אין בנמצא מקור נורמטיבי ספציפי המסמיך את מנכ"ל משרד הבריאות להטיל הגבלות על השתלות איברים בחו"ל. מחוקק המשנה הבין כי השתלות בחו"ל הן לעתים בחינת כורח, בהיעדר פתרונות פנים-ישראליים. בתקנה 3 לתקנות הרלבנטיות נקבעו הנסיבות בהן יינתן טיפול רפואי בחו"ל. הנסיבות הללו מתקיימות בענייננו, וקיימת, איפוא, לעותרת זכות עקרונית למימון הנדרש, ככל שמתקיימים תנאיו. הנושא שלפנינו הוא מאלה שמקובל במדינות שונות להסדירם בחקיקה - וזו היא גם הכוונה בישראל. אעפ"כ אין לפסול את חוזר המנכ"ל לעת הזאת, גם אם האכסניה הראויה היתה בחקיקה. דומה כי יש להחיל על ענייננו את עקרון תקנת הציבור, כנאמר במסמך של משרד הבריאות, ולפיו "סחר איברים מנוגד באופן מובהק לתקנת הציבור, מטעמים המובנים לכל אדם הגון".

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דוד ששון לעותרת, עוה"ד מיכל צוק, חנה מלמד ומומי דהן למשיבים. 16.9.07).

בג"צ 8414/05 -ראש המועצה הכפרית בילעין נגד ממשלת ישראל ואח'

*תוואי גדר ההפרדה באיזור מודיעין והכפר בילעין(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. הישוב מודיעין עלית הוא ישוב השוכן ממזרח לקו תחום איו"ש, מצפון לכביש 443 ומתגוררים בו כ-32,000 תושבים. בקרבת מודיעין עלית מצויים מספר כפרים פלסטינים. במסגרת תכניתה של הממשלה להקים גדר ביטחון בין ישראל לבין האיזור, תוכנן גם תוואי הגדר באיזור זה, במסגרת הקמתו של "שלב ג" של הגדר. הגדר באיזור זה מפרידה בין יישובי גוש מודיעין (מתיתיהו, מודיעין עלית וחשמונאים) לבין הכפרים הפלסטינים בילעין ואחרים. היא נועדה להגן על תושבי מודיעין עלית ועל תושבי גוש מודיעין והעיר מודיעין הסמוכים אליה. העתירה מופנית כנגד מקטע הגדר הנבנה על אדמות הכפר בילעין, בו חיים כ-1,700 תושבים. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. בדיונים שהתקיימו לא נפרשו כל הנתונים הנוגעים לתוואי החלופי הראוי לבוא במקום תוואי הגדר נשוא העתירה, ולמעשה תוואי כזה כלל לא נבחן על-ידי המשיבים. לפיכך, על המשיבים 1-2 לשקול מחדש, בתוך זמן סביר, חלופה לתוואי גדר ההפרדה באדמות בילעין, הפוגעת פחות בתושבי בילעין, ומוציאה ככל האפשר את השטחים המעובדים מזרחה מהגדר.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. 4.9.07).

בג"צ 1526/07 + 143/06 - תנועת שלום עכשיו ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*חוקיות היתרי בניה שניתנו בשכונת מתתיהו מזרח שבמודיעין עילית(העתירה נדחתה).

א. שתי העתירות עניינן התכנון והבניה בשכונת מתתיהו מזרח שבמודיעין עלית, ושתיהן נוגעות לחוקיות תכנית מפורטת המהווה שינוי לתכנית מתאר מפורטת שאושרה בשנת 1999. העתירה בבג"ץ 143/06 (להלן - העתירה הראשונה) יסודה בדין היה. היא הצביעה על בנייה בלא היתר או מכח היתרים שהוצאו שלא כדין במתתיהו מזרח, וזאת כביכול מכוחה של תכנית בנוסחה הקודם (להלן - התכנית הראשונה). לאחר הגשת העתירה הראשונה, ובעודה תלויה ועומדת, החליטה המדינה לבטל את הליכי התכנון של התכנית הראשונה והוכנה תכנית שנייה. התכנית הופקדה מחדש ותוקנו הליקויים שנתגלו בתכנית הראשונה. התכנית עברה מחדש הליכי הפקדה התנגדות, ובסופו של דבר אושרה התכנית השנייה למתן תוקף בפברואר 2007. העתירה נדחתה.
ב. אישורה של התכנית השנייה ריפא פגמים שאכן היו בתכנית הראשונה, ומשאושרה התכנית השנייה לא נותרה לעותרים עוד עילה הראויה להתקבל נגד תכנית זו. ישנם נימוקי התנגדות שהעלו העותרים נגד התכנית השנייה שהיה עליהם להעלותה מיד לאחר הפקדתה להתנגדות של התכנית והדבר לא נעשה. נימוקי התנגדות שלא הועלו אז וצריך היה להעלותם - לא ניתן עוד להעלות. העתירה הראשונה שהיתה מוצדקת השיגה את יעדיה, אך מיצתה עצמה לאחר אישורה של התכנית השנייה. את העתירה השניה יש לדחות. קשה שלא להתרשם כי לאחר אישורה של התכנית השנייה העלו העותרים, "מן הגורן ומן היקב", כל טענה תכנונית כדי למנוע את המשך הבניה והאיכלוס. לגבי חלק מן הטענות החמיצו העותרים את השעה להעלותן, ואת חלקן האחר אין לקבל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, נאור. החלטה - השופטת נאור. 5.9.07).

ע.פ. 5204/07 - עלי אבוסמור נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירה של "אי מניעת פשע" של נאשם שזוכה מעבירות חטיפה ורצח, כאשר העבירה האחרת לא הוזכרה בכתב האישום ולמערער לא היתה הזדמנות להעלות את טענותיו נגד העבירה בה הורשע(מחוזי ב"ש - ת.פ. 973/03 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המערער, נאשם נוסף בשם צרבץ ואדם נוסף (להלן: דבסאן), קשרו קשר לחטוף את מחמוד עואוודה (להלן: המנוח) לצורך סחיטת כספים מאביו (להלן: המתלונן). השלושה אספו בתחבולה את המנוח ברכב שכור שהיה בחזקת צרבץ, הסיעו אותו למערה, קשרו אותו שם ועזבו את המקום. צרבץ התקשר בנוכחות שני חבריו לקשר למתלונן, אבי המנוח, ודרש 100,000 ש"ח תמורת שחרורו של המנוח. במהלך שיחות נוספות איימו להרוג את המנוח אם לא יקוימו דרישותיהם. דבסאן וצרבץ נעצרו וחקירתו של צרבץ הובילה למערה, שם התגלתה גופתו של המנוח. התביעה טענה כי המנוח מת כתוצאה מחניקה שבוצעה על ידי דבסאן, שהתאבד במהלך חקירתו. המערער טען כי הוא היה טרמפיסט תמים במהלך הנסיעה למערה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתו של המערער לפיה נקלע לסיטואציה באופן תמים, ולא היה שותף לעבירות שבוצעו. לפיכך זיכה ביהמ"ש המחוזי פה אחד את המערער מהעבירות שיוחסו לו. או אז עלתה השאלה אם ניתן להרשיע את המערער בעבירה של אי מניעת פשע, אשר לא יוחסה לו בכתב האישום. דעת המיעוט סברה כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירה זו או בעבירה על חוק לא תעמוד על דם רעך, מאחר שהצדדים כלל לא התייחסו לאפשרות זו. לעומת זאת קבעה דעת הרוב כי מהסיטואציה במערה ומהשיחה הטלפונית שהתקיימה עם אביו של המנוח בתביעת הכופר, יכול היה המערער להבין שמתבצע מעשה פשע של חטיפה. לפיכך, קבעה כי המערער ידע על הפשע המתבצע, ואף היו לו מספר הזדמנויות להתקשר למשטרה ולדווח עליו, ומתקיימים כל יסודות העבירה של אי מניעת פשע. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל: סעיף 262 לחוק העונשין קובע: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים". כאשר בא ביהמ"ש לבחון האם להרשיע נאשם בעבירה של אי מניעת פשע, עליו לאתר את ההצדקות להחלתה של עבירה זו על המקרה הנידון, לצד הקשיים המתעוררים כתוצאה מכך, ולאזן ביניהם. לכאורה, המקרה שבפנינו, כאשר הוא נבחן לאור ההצדקות והקשיים שהועלו, מצדיק הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע. מאידך, עולה ספק הן באשר לשאלה האם נתגלתה אשמתו של המערער מן העובדות שהוכחו בפני ביהמ"ש, והן בשאלה אם ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן, שכן המערער מעלה מספר טענות, עובדתיות ומשפטיות כאחד, אשר לא היתה לו הזדמנות להעלותן והן לא התבררו בערכאה הדיונית. לפיכך, תנאיו של סעיף 184 לחסד"פ לא התקיימו במקרה שלנו. העובדה שמדובר בעבירה המצריכה זהירות ביישומה, מצדיקה אף היא להימנע בנסיבות עניין זה מהרשעתו של המערער בה, ללא קיום דיון לפני הכרעת הדין.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): כדי להרשיע בעבירה של אי מניעת פשע צריך שיתקיים התנאי המופיע בסעיף 184 לחסד"פ, כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה בה הורשע, ותנאי אחר הוא כי אשמתו בה מתגלית מן העובדות שהוכחו. בענייננו ריחף הנושא של "עמידתו מנגד" של המערער אל מול ענותו של המנוח בביהמ"ש בהקשרים שונים, ובא כוחו אף נדרש לכך, אמנם לא ישירות לעבירה של אי מניעת פשע, אלא להתנהגותו ה"אי מניעתית", האדישה והלא אכפתית של שולחו. כיוון שכך נתקיימו התנאים להחלת סעיף 184 לחסד"פ.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, פוגלמן. עוה"ד א. ביתן ומ. ביתן למערער, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 3.9.07).

ע.א. 7396/00 + 7298/00 - חממי עזרא ואח' נגד אלברט אוחיון ועוד 122 ואח'

*פיצויים לרוכשי דירות כאשר שטח הדירות שנמסרו להם קטן מהשטח שהובטח במודעות שפורסמו בעתונות וכאשר התשריט המצורף לחוזה הרכישה אינו מפרט את גודל שטח הדירה. *אין משמעות רבה לחתימת ויתור על תביעות מקבלן שנחתמה כתנאי למסירת הדירה לרוכש(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו בחלקם).
א. בתחילת שנות התשעים יזמו האחים חממי בניית פרויקט ברמלה. לצורך תכנון הפרוייקט התקשרו עם אדריכל ולביצוע הפרוייקט התקשרו עם קבלן בניין (להלן: אגבבה). בין כל אחד מ-123 רוכשי דירות לבין האחים חממי נחתם חוזה לרכישת דירה בפרוייקט, אשר לו צורף מפרט ותשריט (להלן: הסכם המכר). במהלך שנת הבדק, הגישו רוכשי הדירות תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד חממי והאדריכל בגין ליקויי בניה בפרויקט, וניתן פסק-דין חלקי בתיק על-ידי סגן הנשיא טלגם ז"ל, אשר הכריע בסוגיות אשר בין רוכשי הדירות לבין חממי (להלן: פסק-הדין החלקי). ביהמ"ש קיבל את טענת הרוכשים כי הדירות שנמסרו להם קטנות בשטחן מאלה שהובטחו להם בפרסומים השונים אודות הפרוייקט. השטח שנגרע משתנה בהתאם לטיפוסי הדירות שמדובר בהן, אולם בהערכה כללית מדובר בכ-10 מ' לדירה. הערעור בנושא זה נדחה.

ב. בפני בית-משפט קמא הוצגה שורה של מודעות שפורסמו על-ידי האחים חממי בעיתונות. המודעות מתייחסות מפורשות לשטח הדירה. דירות של 3 חדרים שגודלן 105 מ"ר, 4 חדרים שגודלן 118 מ"ר ו-5 חדרים שגודלן 136 מ"ר. טענתם של האחים חממי כי הרוכשים קיבלו את מה שהובטח להם, נסמכת על שני אדנים: בהסכם המכר נאמר כי תיאור הדירה ושטחה הוא כמפורט בתשריט ואת זה קיבלו הרוכשים; בהתייחס לשטח הדירות הנקובים, מומחה ביהמ"ש ד"ר זלינגר קבע, כי אין לפצות בשל שטחים חסרים, משום שהשטח שסופק בפועל הוא שטח הברוטו של הדירה. דינה של הטענה על שני נדבכיה להידחות. באשר לתשריטים: צירוף התשריט אינו מספיק לעניין גילוי נאות של שטח הדירה. יש מקום לציין בתשריט את כלל השטח ולא להסתפק במתן אפשרות לדיירים לחשב כמה שטח הם מקבלים. משלא ניתן לעמוד על מימדי הדירה מתוך עיון בתשריט, ממילא לא יכלו הרוכשים להיות ערים לכך, כי המחיר שהם משלמים כולל גם שטחים שאינם נמצאים בתשריט. (טענת ה"שטח ברוטו). חובת הגילוי מוטלת על המוכרים. עליהם להביא לידיעתם של הקונים מהו השטח האמיתי של הדירה, ומהו השטח הנוסף שלגביו רואים אותם כמי שקיבלו אותו לידיהם.

ג. במעמד מסירת הדירה חתם כל רוכש על פרוטוקול מסירה וכתב ויתור בו הצהיר כי לא תהיה לו כל תביעה ביחס לדירה (למעט הליקויים שפורטו בפרוטוקול). לטענת חממי, הרוכשים ידעו בשלב זה על טענת החוסר בשטח, ועדיין, במסגרת הליקויים שפורטו - לא הוזכר נושא השטח החסר. כיון שכך נוצרה "מניעה והשתק", מפני העלאת הטענה בשלב מאוחר יותר. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לטענה זו; שנית, ההלכה הפסוקה היא כי אין משמעות רבה לויתור בנסיבות אלה כאשר החתימה על כתב הויתור היוותה תנאי למסירת הדירה.
ד. באשר לנושאים אחרים שבערעורים: בחלקם נדחו ובחלקם הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הבירור.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. 4.9.07).

בש"פ 6804/07 + 6803/07 - שרון מזרחי וליאור בן שטרית נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרצות לדירות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים - יחד עם אדם בשם מנצור ואדם נוסף - הואשמו כי קשרו קשר לביצוע עבירות של התפרצות לבתי מגורים וגניבה, הצטיידו ברכב ובמוטות והתפרצו ל-4 דירות מגורים באשדוד וגנבו מתוכן רכוש אותו העבירו לרכב. בעודם יושבים ברכב הבחינו בשוטרים שהגיעו למקום, ואז החלו
להימלט ברכבם. במשך זמן ארוך התנהל מרדף משטרתי שבמהלכו נסעו העוררים נסיעה מהירה פראית; התעלמו מקריאות השוטרים לעצור את הרכב וגרמו לכלי רכב אחרים לסטות מנתיב נסיעתם. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, החשדות המיוחסים לעוררים מצביעים על כך שנשקפת מהם מסוכנות מוחשית. ואולם, אין לומר כי מסוכנותם היא ברמה השוללת כל אפשרות לשחררם לחלופת מעצר, טובה ככל שתהא. ישנו קושי בעובדה כי דווקא החשוד כמי שנהג ברכב במהלך המרדף המשטרתי, כלל לא הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בעוד שלעוררים, שאין מחלוקת כי לא נהגו ברכב, מיוחסת עבירה זו. מעבר לכך, יש להתייחס להמלצות שירות המבחן לשחרורם של העוררים. את החשש שמא במידה וישוחררו ישובו המשיבים לבצע עבירות העלולות לסכן את שלום הציבור, ניתן לאיין בדרך של שחרורם לחלופת מעצר ראויה - תחת פיקוח מלא ובליווי איזוק אלקטרוני - ובנוסף, על-ידי התנאת שחרורם בהפקדת ערבויות ממשיות, אשר יהיה בהן כדי להרתיעם מפני הפרת תנאי השחרור שיקבעו.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ירון בן יוסף ואלי כהן לעוררים, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 16.8.07).

רע"א 3931/07 - משה לחאם נגד סלע חברה לביטוח בע"מ ואח'

*שיעור הניכוי של גמלאות המל"ל לנפגע בתאונת הדרכים שהיא גם תאונת עבודה, מהפיצויים המשתלמים בגין תאונת הדרכים, כאשר לנפגע היתה כבר נכות מסוייימת מתאונת דרכים קודמת (הבקשה נדחתה).

המבקש נפגע בתאונת דרכים אשר הוכרה גם כתאונת עבודה (להלן: התאונה השניה). בעקבות תאונה זו, קבע המל"ל למבקש נכות עבודה צמיתה בשיעור של %60, אשר עודכנה לנכות צמיתה בשיעור %75. המבקש נפגע בתאונה קודמת בשנת 1989 (להלן: התאונה הקודמת), ולכן התיר בימ"ש השלום למשיבות, שנגדן הוגשה תביעת פיצויים, להגיש ראיות לסתור את שיעור הנכות שנקבע על-ידי המל"ל. לאחר קבלת חוות-דעתו של מומחה קבע ביהמ"ש כי "שעור הנכות הצמיתה שנותרה... [למבקש] מהתאונה [השניה] הוא %51, אך בשל קיומה של נכות קודמת, מגיעה הנכות הנוכחית לשעור של %35". בהתאם לכך פסק ביהמ"ש את סכומי הפיצויים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין ניכוי תגמולי המל"ל שקיבל המבקש. בשים לב לעקרונות שנקבעו ברע"א 3953/01 פ"ד נז(4) 350) (להלן: עניין עמר) קיבל ביהמ"ש את טענת המבקש כי אין לנכות את מלוא גמלאות המל"ל להן הוא זכאי, אלא רק בהתאם לשיעור הנכות שנקבע לתאונה השניה. ביהמ"ש המחוזי, בערעור, קיבל את ערעורן של המשיבות לעניין ניכוי תגמולי המל"ל. ביהמ"ש עמד על כך שהתאונה דנן הוכרה כתאונת עבודה, ולכן המל"ל משלם למבקש תגמולי נכות עבודה על-פי דרגת הנכות שנקבעה לו בגין תאונה זו בלבד. על כן יש לנכותם במלואם מסכום הפיצוי שנפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככל שניזוק מקבל גמלת נכות כללית, ונכותו נגרמה בשל יותר מאשר תאונה אחת או אירוע אחד, הרי שעל ביהמ"ש להפעיל את המבחנים שנקבעו בעניין עמר הנ"ל, על מנת לבודד את שיעור הנכות שגרם המזיק בתאונה שבגינה תובע הניזוק את פיצויו. במקרה שכזה, ינוכו מן הפיצוי בו חב המזיק תגמולי המל"ל בשיעור שמתאים לשיעור הנכות שנגרם לניזוק בתאונה בה עסקינן. מנגד, שעה שבגין תאונת עבודה בודדת (או תאונת עבודה המתווספת לנכות כללית אחרת) קובע המל"ל שיעור נכות עבודה, הרי שגמלת נכות העבודה משתלמת בגין נכות זו בלבד, שכן קביעתו של המל"ל נסמכת על-בסיס מבחני קשר סיבתי מתאימים, המתייחסים לנכות שנגרמה בתאונת העבודה בלבד.
כזהו המקרה שבפנינו. על כן יש לנכות את כל הסכום המשתלם כאן בגין תאונת העבודה. (התאונה השניה).

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אריה לפיד למבקש, עו"ד מיכל רוזנברג למשיבות. 23.8.07).

בג"צ 494/07 - יסמין עמרין ואח' נגד שר הפנים ואח'

*סירוב להעניק אישור לאיחוד משפחות לתושב השטחים הנשוי לישראלית, בשל עברו הפלילי (העתירה נדחתה).

העותרת הינה אזרחית ישראל אשר נישאה לעותר, תושב בית-לחם, בשנת 2002. העותרים 3 ו-4 הינם ילדיהם של בני הזוג. לחובתו של העותר עומדות שתי הרשעות בפלילים בגין סחר בסמים. את עונשי המאסר שהושתו עליו סיים המערער לרצות ביום- 8.5.2002. כארבעה חודשים לאחר מכן נישא לעותרת. ביום 29.4.2003 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות אשר סורבה מהטעם שהעותר הורשע בעבירות סחר בסמים. העתירה נדחתה.
לשר הפנים שמור שיקול דעת בבואו לאשר או לפסול בקשות למתן היתר ישיבה עבור תושבים שגילם עולה על 35 שנים, כבמקרה דנן. שיקול דעתו של השר הוא רחב. ההחלטה צריכה להיות מידתית ולקחת בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים. במסגרת שיקולים אלו, השר רשאי להביא בחשבון את עברו הפלילי של המבקש. ביהמ"ש לא יתערב בהחלטתו של השר כל עוד היא במתחם המידתיות. עבירות סמים הינן עבירות חמורות, אשר יש בהן כדי לפגוע פגיעה של ממש בשלום הציבור. לא כל שכן, כאשר מדובר בביצוען החוזר והנשנה של עבירות אלו, דבר שיש בו כדי להצביע על יתר מסוכנות, ועל זלזול בערך המוגן של שלום הציבור שהנורמות בעבירות הסמים ביקשו להגשים.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 2.9.07).

ע.פ. 6920/07 - אורי חסון נגד מדינת ישראל

*סירוב לעכב עד לערעור ביצוע עונש של שלילת רשיון נהיגה (הערעור נדחה).

ביום 25.12.06 נתפס המערער נוהג ברכב בהיותו פסול מלהחזיק רישיון. הדיון בתיק נדחה ע"י ביהמ"ש לבקשת המערער על מנת לשכור לעצמו סניגור. בהמשך נקבע הדיון ליום 21.3.07, המערער לא התייצב למשפט וביהמ"ש הרשיעו, שלא בנוכחותו, בעבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה וביטוח רכב. על המערער הוטלו קנס של 5,000 - ועונש פסילה לנהיגה לתקופה בת שנתיים, אליהם הוספו במצטבר 12 חודשי פסילה בפועל, בגין הפעלת שלוש תקופות פסילה מותנות שעמדו לחובת המערער. ביום 24.5.07 פנה המערער לביהמ"ש לתעבורה בבקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו עד לדיון במעמד הצדדים. לטענתו לא קיבל את ההזמנה למשפט. בקשה זו נדחתה. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור, והבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. הערעור על הסירוב לעיכוב ביצוע נדחה.
המערער מסר את הכתובת אליה יישלחו הודעות מטעם ביהמ"ש ומכאן שהיה עליו לוודא אם הגיעו אל כתובת זו מסמכים כלשהם או למסור כתובת עדכנית. אם סבר כי לא הגיעו, היה עליו לברר בביהמ"ש מה עלה בגורל בקשתו. נראה על פניו שקמה כאן חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. משקמה החזקה, יכול המערער לנסות ולסתור אותה בהליך העיקרי. אולם, בשלב זה, נראה כי די בכך שקמה החזקה כדי להשליך על סיכויי הערעור.