תקציר סביר כרך ע' חוברת 5

ע.א. 10564/05 - רפאל גת נגד מאיר חיים מתתיהו

ביטול החלטה שביטלה פסק דין חלוט. ריבית על חיוב כספי במטבע חוץ(מחוזי י-ם - ה.פ. 3140/04 - הערעור נתקבל).

א. בין בעלי הדין נעשתה לפני שנים עיסקה לפיה רכש המערער מן המשיב דירה. נתגלע ביניהם סכסוך שהועבר להכרעת בורר והושגה הסכמה על ביטולה של העיסקה. בהמשך החליט הבורר לחייב את המשיב להשיב למערער כ-126 אלף דולר בצירוף ריבית שנתית של 12 אחוזים מיום ההחלטה (28.11.91) ועד לתשלום בפועל, כאשר הריבית תצורף לקרן אחת לשנה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר את פסק הבורר, ביהמ"ש אישרו ופסק הדין הפך לחלוט. המשיב לא פרע את מלוא החוב ולאחר שחלפו כתשע שנים פנה לביהמ"ש בהמרצת פתיחה, בה עתר לביטולו של הפסק החלוט. בתובענה לא העלה המשיב שום טענה בעניין שיעור הריבית לגבי החוב במטבע חוץ. ביהמ"ש המחוזי העלה מיוזמתו שאלה בנוגע לשיעור הריבית וציין שמדובר אמנם בפסק דין חלוט, אלא שלדעתו "משיש בפסק הבורר חלקים שנקבעו בהסכמה, ניתן לתקוף את החלק ההסכמי. גם אם דרך זו אינה נקיה מספקות... שיקולי צדק גוברים במקרה זה... באשר הסכום שנפסק... תפח למימדים אדירים והגיע לסכום אבסורדי". בסיום פסק הדין החדש נקבע, כי הסכום שפסק הבורר שעל המשיב לשלמו למערער יישא ריבית "ליבור" בתוספת אחוז אחד מיום פסיקתו ועד לתשלום בפועל. הערעור נתקבל.
ב. בעבר מקובל היה שחיוב כספי במטבע חוץ המושת בפסק דין, יישא ריבית של 11 אחוזים עד לתשלום בפועל. בשנת 2003 הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה, בהן נקבע, כי הריבית על חוב במטבע חוץ או חוב במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ תהא בשיעור ריבית "ליבור" בתוספת אחוז אחד, וכי הריבית תחושב לכל רבעון. תחולתן של התקנות הינה מיום 1.4.03. התקנות אינן חלות באופן רטרואקטיבי ואף אין הן חלות על הליכים תלויים ועומדים.
ג. אף אם נניח שניתן לתקוף את ההסכמה שהושגה בעניין ביטול העיסקה בשל אחד הטעמים שבעטיים ניתן לתקוף הסכם, אין ספק, כי לא היתה הסכמה כלשהי בכל הנוגע לשיעור הריבית וכי חיוב זה מקורו אך בפסק הבורר. הקביעה לפיה על המשיב לשלם סכום כסף מסויים בצירוף ריבית של 12 אחוזים הפכה חלוטה לפני שנים. אכן, לעיתים, ומדובר במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, יש לאפשר תקיפה של פסק דין חלוט. אולם, העניין שלפנינו רחוק מאוד מהמקרים בהם נמצא צידוק לפתוח פתח לביטולו של פסק דין חלוט. עסקינן באדם שהפר באופן שיטתי ונמשך חיוב שיפוטי שהושת עליו. אין שום סיבה להעמיד את המשיב במצב טוב יותר מזה בו היה נמצא אדם במצבו שהיה פורע את החוב לפני שנים.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ליאוניד רובינוב למערער, המשיב לעצמו. 19.9.07).

בר"ם 6800/07 + עע"ם 6523/07 - אדם טבע ודין... ואח' נגד צוקי ארסוף בע"מ ואח'

*עע"ם 6523/07 - צירוף משיבים בעתירה מינהלית שעניינה שינוי תב"ע(הערעור נתקבל).

א. הסכסוך נוגע לשטח קרקע המשתרע על כמה עשרות דונמים הנמצא בתחומו של המשיב 7 (קיבוץ געש). בעבר היה מיועד השטח לחקלאות. בשנת 2000 אושרה תב"ע (להלן: התוכנית הקיימת), שלפיה שונה ייעוד השטח מחקלאי למגורים. הזכויות בקרקע נמכרו במהלך השנים. ביום 26.3.07 החליטה המשיבה 3 (הוועדה המחוזית מחוז המרכז)
להפקיד תוכנית שמטרתה ביטול התוכנית הקיימת. זמן מה לאחר מכן הוגשו לביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל אביב עתירות נגד אותה החלטה. ביום 25.6.07 החליטה הוועדה כי תוכן תוכנית חדשה שתבוא תחת התוכנית הקיימת וכן אסרה על הוצאת היתרי בנייה לגבי השטח. המערערים ביקשו להצטרף כמשיבים בעתירות, שהוגשו נגד ההחלטה. להשקפתם, אין מקום לביטול החלטתה של הוועדה. ביהמ"ש דחה את בקשת ההצטרפות. הערעור נתקבל.
ב. השאלה הראשונה יש היא אם המערערים נקטו בהליך נכון, שעה שהגישו ערעור. ההחלטה עליה משיגים המערערים היתה שלא לצרפם כמשיבים בעתירה מינהלית. סעיף 12 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, (להלן - החוק), מסדיר את דרך התקיפה של "החלטה אחרת" בביהמ"ש לעניינים מינהליים. בסעיף 12(ב) לחוק נימנות החלטות מסוגים שונים, אשר ניתן לתוקפן על דרך בקשת רשות ערעור. החלטה שאינה נכנסת בגדר אחד מאותם סוגים אינה ניתנת לתקיפה, אלא בגידרו של ערעור על פסק דין. החלטה לדחות בקשת הצטרפות אינה נמנית עם סוגי ההחלטות הבאות תחת המונח "החלטה אחרת". מכך מתחייב שדרך התקיפה של החלטה כאמור הינה באמצעות ערעור. מכאן שהמערערים נקטו בדרך הדיונית הנכונה עת שהגישו ערעור נגד החלטתו של בימ"ש קמא. הם הגישו גם בקשת רשות וזו נמחקת על כן.
ג. לגופם של דברים, יש ממש בערעור. במהלך השנים גילתה המערערת מעורבות בסוגיית התכנון של שטח הקרקע שהתוכנית הקיימת חלה לגביו. השטח נמצא בקירבת מקום לחוף הים וכן בסמוך לגן הלאומי חוף השרון. מעמדה הציבורי של המערערת וכן מעורבותה בנושא התכנון של השטח בו מדובר, בהחלט מצדיקים את צירופה כמשיבה בהליך.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופט גרוניס. 6.9.07).

ע.א. 8409/04 - מזל ושלמה יעקובי נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

מימוש משכנתא ע"י בנק. מתן סעד הצהרתי על שיעור "תרומתו" של בנק להתהוותו של חוב המשמש בסיס למימוש משכנתא(מחוזי ת"א - ת.א. 2759/98 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערים, בעל ואישה, חתמו על שטר משכנתה לבנק לצורך מימון רכישת דירה. מנגד הפקידו בבנק כספים ברכישת ניירות ערך. אפיק ניירות הערך שבו השקיעו המערערים את כספם בבנק לא עמד בציפיות, כתוצאה מכך לא ניתן היה לפרוע את ההלוואות, ובחשבונות נוצרו יתרות חובה שהלכו ותפחו. המשיב הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש שטר המשכנתה. ראש ההוצל"פ נעתר לבקשה, ובעקבות כך הגישו המערערים תביעה נגד המשיב בה עתרו לשורה של סעדים הצהרתיים, לפיהם ייקבע, בין היתר, דבר בטלות שטר המשכנתא וכן דבר בטלות כל הפעולות בניירות ערך שבוצעו בחשבון, וזאת בעילות של עושק, הטעייה, הפרת חובת גילוי וכיו"ב. בדחותו את התביעה קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את העילות הנטענות על ידם, ובהמשך הוסיף ביהמ"ש המחוזי וקבע כי: "[ל]בנק, למרות שעמד בחובותיו הבסיסיות ולא ביצע עושק או הטעיה... יש לייחס חלק מסויים לכך שהדברים הגיעו לאן שהגיעו, קרי חוב בסך מאות אלפי שקלים... ומן הראוי לייחס לו תרומה להתהוות החוב המדובר". ביהמ"ש לא הכריע בשאלה מהו שיעורה של אותה "תרומה" שיש לייחס למשיב: "...מאחר ומהות התביעה שבפנינו הינה עתירה למתן פסק דין הצהרתי...". הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין מקום להתערב במסקנותיו של בימ"ש קמא לפיהן אין לבטל את השעבוד שהוטל על הדירה ואין לאיין את מכלול הפעולות שנעשו בחשבונות (בניירות ערך ובהלוואות). ברם, טעה ביהמ"ש בכך שנמנע מלקבוע מהו שיעור "תרומתו" של הבנק לחוב כאמור.
אין כל מניעה למתן סעד הצהרתי שיקבע את שיעורה של אותה "תרומה" וכן את הסכום שיש להפחית עקב כך מן החוב הכולל שחייבים המערערים למשיב. אין מדובר בסעד שלא נתבע על ידי המערערים, שכן הסעדים ההצהרתיים שלהם עתרו המערערים הם בהקשר זה בבחינת "מרובה המחזיק את המועט ממנו". לפיכך יוחזר הדיון לבימ"ש קמא על מנת שיקבע מה היתה "תרומתו" של המשיב לחוב שהצטבר, ומהו הסכום שיש להפחית מן החוב כתוצאה מכך.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יואב אלשייך למערערים, עו"ד יגאל שפירא למשיב. 19.9.07).

ע.פ. 6807/06 - יהודה קוגלר, עו"ד ואח' נגד אשר קוגלר ואח'

*זכות ערעור על חיוב בקנס לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, אינה נשללת בשל כך שהמערער לא שילם את הקנס. *אימתי בקשה לעיכוב ביצוע החלטה מונעת הפעלת סנקציות לפי פקודת בזיון ביהמ"ש(מחוזי ת"א - בש"א 17150/06 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בין הצדדים התנהל הליך (להלן: התובענה) בגדרו ביקשו המשיבים כי ביהמ"ש יורה למערערים להעביר לידיהם חלקים מהון המניות המונפק והנפרע של שלוש חברות. ביום 31.7.06 מונה כונס נכסים זמני, וניתן צו למערערים להעביר לכונס הנכסים מניות כמבוקש "תוך 5 ימים מיום מתן החלטה זו" (להלן: החלטת הביניים). ביום 10.8.06 פנו המערערים לערכאה הדיונית וביקשו לעכב את ביצוע החלטת הביניים. בקשה זו נדחתה וביום 17.8.06 הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים ובגדרה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בקשת רשות הערעור (כמו גם הבקשה לעיכוב ביצוע) נדחו ביום 31.8.06. בין לבין, הגישו המשיבים ביום 8.8.06 בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, בה נטען, כי המערערים אינם מעבירים את המניות לידי כונס הנכסים הזמני. ביהמ"ש קיבל את הבקשה וקבע כי "כל אחד מהמשיבים [המערערים דכאן] ישלם סך של 100,000 ש"ח בגין כל יום בו לא תקויים ההחלטה נשוא הדיון החל מ... 22.8.06". על ההחלטה בהליך הביזיון הוגש הערעור דנא, ועם הגשתו נתבקש עיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 3.9.06 נדחתה הבקשה ולמחרת היום המניות הועברו לידי כונס הנכסים הזמני. המערערים מבקשים את ביטול ההחלטה בהליך הביזיון. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. המשיבים עותרים לסילוק הערעור על הסף, בשל כך שהמערערים טרם שילמו את הקנס שהוטל עליהם בהחלטה נושא הערעור. דין הבקשה להידחות. גם אם נניח, לטובת המשיבים, כי הם בעלי מעמד להעלות טענה זו (על אף העובדה שהקנס משולם לטובת אוצר המדינה, ולא לטובתם הם), אין לקבל את בקשת המחיקה. אכן, בהיעדר החלטה המעכבת את תשלום הקנס לאוצר המדינה, היה על המערערים לשלמו זה מכבר. אך הזכות לערער אינה מותנית בביצועה של ההחלטה נושא הערעור.
ג. לגופו של הערעור - בעל דין אשר לחובתו ניתנה החלטה, רשאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, מבלי שיהיה כפוף לסנקציות החמורות שניתן להטיל בגין בזיון ביהמ"ש. זאת עד להחלטה ראשונה של ביהמ"ש בבקשה (הלכת ברנוביץ). על מנת שיוכל בעל דין לטעון לתחולת ההלכה, מחוייב הוא להגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע ללא דיחוי. בענייננו, הבקשה לעיכוב ביצוע לא הוגשה במהירות הראויה: החלטת הביניים על העברת המניות ניתנה ביום 31.7.06. על המערערים הוטל לבצע את ההחלטה עד ליום 5.8.06 (חמישה ימים מיום מתן ההחלטה). המערערים הגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע רק חמישה ימים לאחר מועד זה. לא ניתן כל הסבר להשתהות זו, ויש ממש בטענת המשיבים כי הבקשה הוגשה רק כמענה לבקשה לביזיון ביהמ"ש, שהוגשה יומיים לפני כן. משהוגשה בקשת המערערים לעיכוב ביצוע באיחור, אין היא יכולה להיכנס בגדרה של הלכת ברנוביץ. גם אם נתעלם מן האיחור בהגשת הבקשה, נמצא כי ביום 14.8.06 ניתנה החלטה אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע במעמד
צד אחד. בהמשך, ביום 16.8.06, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע (לאחר קבלת תגובת המשיבים). כל אלה אירעו לפני המועד בו ניתנה ההחלטה בהליך הביזיון (21.8.06).
ד. המערערים טוענים כי לא היה באפשרותם לבצע את החלטת הביניים, ולכן מוגנים הם מפני נקיטת הליכים לפי הפקודה. היעדר אפשרות לביצוע החלטה משמש כהגנה מפני נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בימ"ש. אולם, טענת המערערים בדבר היעדר אפשרות לביצועה של ההחלטה, היא בבחינת טענת "הודאה והדחה". משכך, עליהם הנטל להוכיחה. בנטל זה, לא עמדו המערערים.
ה. בדיון הסכימו הצדדים, כי אם הערעור על עצם החיוב בקנס יידחה, יפסוק ביהמ"ש את גובה הקנס על-פי שיקול דעתו, ללא הנמקה, במתכונת של הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. נוכח הסכמה זו, יועמד הקנס ביחס לכל אחד מן המערערים 1 ו-3, על סך של 50 אלף ש"ח ליום.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד יהודה רסלר ואמיר רוזנקרנץ למערערים, עו"ד רפאל נבון למשיבים. 25.9.07).

ע.א. 1059/04 + 4630/02 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד סעיד עודה אבו חאטום ואח'

*המועד בו צומחת הזכות במקרקעין לנאמן הוא ביום יצירת הנאמנות ולא ביום בו הנהנה מבקש כי תימסר לו החזקה במקרקעין. *נכס נפקד לפי חוק נכסי נפקדים(מחוזי נצרת - ת.א. 577/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל).
א. למנוח עודה אבו חאטום היו שלושה בנים: סעיד (להלן: המשיב), וגאלב ואסעד (להלן: המשיבים). המשיב התגורר בירדן משנת 1948 והמשיבים התגוררו בישראל. למנוח היו קרקעות בישראל. בראשית שנת 1958 העביר המנוח למשיבים את הקרקעות שבבעלותו. בסמוך לכך חתמו המשיבים על תצהיר בו הם "מודים ומאשרים שהשליש הנכסים והקרקעות והאדמות... הינו לאחינו סעיד עודה סעיד אבו חאטום [המשיב]...". ביום 15.2.73 נרשמו מקרקעי המנוח על שם המשיבים. בשנת 1995 הגיש המשיב תביעה לקבל לידיו שליש מהמקרקעין, בטענה שהם הוחזקו בעבורו בנאמנות כדי שחלקו לא יוכרז כ"נכס נפקד", על פי חוק נכסי נפקדים. המשיבים טענו כי אין למשיב זכויות במקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב (להלן פסק הדין הראשון). בהמשך קבע ביהמ"ש כי נוכח העובדה שהאפוטרופוס על נכסי נפקדים לא הוזמן לדין, יש לדחות את הטענה כי המשיב הוא נפקד. ערעור לביהמ"ש העליון נדחה. באשר לסוגיית מעמד המקרקעין כ"נכס נפקד", הושב התיק לדיון ביהמ"ש המחוזי. בגלגול הנוסף, (להלן פסק הדין המשלים), קבע ביהמ"ש המחוזי כי כיוון שענייננו בנאמנות, צומחת הזכות בנכס כאשר הנהנה דורש כי תימסר לו החזקה בנכס, ולא מיום יצירת הנאמנות, ומאחר שהמשיב דרש את חלקו במקרקעין באביב 1995, עומדת לו זכותו בנכס ממועד זה, ומשנוצרה הזכות למשיב לאחר כניסתו לתוקף של חוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין ירדן, לא ניתן לקבוע כי מדובר בנכס נפקד.
ב. בעוד התיק מתנהל מחדש בביהמ"ש המחוזי, ושעה שכבר נקבע מועד למתן פסק הדין, הגישו המשיבים בקשה לביטול פסק הדין הראשון, בטענה שהתצהיר משנת 1958 - עליו מיוסד פסק הדין הראשון, הינו מזויף. המשיב הסכים לקבלת התביעה. לאחר הליכים משפטיים שונים נדחתה תביעה זו של המשיבים. ערעור המערער נתקבל וערעור המשיבים נדחה.
ג. יש לדחות את הטענה, כי התצהיר עליו התבסס ביהמ"ש המחוזי, בקביעתו בפסה"ד הראשון כי המקרקעין מוקנים למשיב, מזוייף. לפיכך דין ערעור המשיבים להדחות.
ד. אשר לשאלה אם המקרקעין נשוא ענייננו הם "נכס נפקד" - אין לקבל את הפרשנות שניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי לסעיף 6 לחוק היישום. על פי פרשנות מילולית פשטנית של חוק נכסי נפקדים, משטרם בוטל מצב החירום שהוכרז ב-19.5.48, ממילא גם לאחר חוזה השלום שנכרת ב-1994, היתה חלה הנפקדות על כל אזרח ירדני העושה טרנסאקציות גם לאחר חוזה השלום. בנוסף, ביהמ"ש המחוזי הגיע בפסה"ד הראשון לכלל מסקנה, כי למשיב הוקנו בהסדר המשפחתי זכויות בשליש מהמקרקעין. קשה להלום את המסקנה המשפטית כי הזכות בנכס לא קמה במועד יצירתה הבסיסי, 1958, אלא אך במועד דרישתה, 1995.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אורית סון, ציון אילוז ורות גורדין למערער, עוה"ד לוהאם חליליה ושי טויסטר למשיבים. 18.9.07).

ע.א. 693/04 - כאיד אל קימרי ו-9 אח' נגד חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי ואח'

קבלת טענה כי רכישת מקרקעין נעשתה ע"י פלוני עבור אביו. טענת "התיישנות רוכשת" במקרקעין. *הפורום הנאות בתביעת מקרקעין שנרשמו ע"ש אחר בתביעת הסדר מקרקעין(מחוזי י-ם - ת.א. 1495/98 - הערעור נדחה).

א. המשיב ואביהם המנוח של המערערים (להלן: חליל) היו אחים. בשנת 1955 רכש חליל את המקרקעין שבמחלוקת שבאזור שועפט, אשר היתה תחת שלטון ירדני באותה עת. חליל נרשם כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני, ובנה עליהם בית, בהוציאו היתרי בניה על שמו (להלן: הבית). המשיב טען כי רכישה זו נעשתה לטובתו בכסף אותו העביר לחליל, אשר פעל בשמו והוא - המשיב - נרשם כבעלי המקרקעין בלוח התביעות הירדני, המוחזק במשמורתו של פקיד ההסדר הישראלי. ביום 10.8.1998 הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי הוא הבעלים היחידי במקרקעין. ביהמ"ש קיבל את גירסתו של המשיב, לפיה רישומו של חליל כבעלי הקרקע בפנקס השטרות נעשה למעשה כאשר הוא פועל למען המשיב, ובמקביל, כי רישומו של המשיב בלוח התביעות הירדני נעשה על דעתו של חליל. המערערים טוענים נגד ממצא זה. לדעתם, גם שגה ביהמ"ש משדחה את טענותיהם בדבר פורום לא נאות ובדבר התיישנות רוכשת, מהטעם הפרוצדורלי שלא הועלו אלא בשלב הסיכומים. לבסוף טוענים המערערים נגד גובה הוצאות המשפט ושכ"ט עורך דינו שנפסקו למשיב. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב בקביעה העובדתית כי בעת שרכש את המקרקעין ורשם אותם על שמו, פעל חליל מטעמו של המשיב. המערערים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, וכי לא נפל פגם בכך שטענה זו הועלתה אך בסיכומיהם. נראה שאכן מוצדקת טענתם של המערערים, שראוי היה כי המשיב יפנה את תביעתו לפקיד ההסדר, ולא ישירות לביהמ"ש המחוזי. חרף זאת, אין בכשל זה כדי לפגום בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. כפי שמורה סעיף 43 לפקודת ההסדר, כאשר נמצא שמוגשות תביעות סותרות בדבר זכויות במקרקעין, יעביר פקיד ההסדר את הדיון בסכסוך לביהמ"ש, ובהתאם לאמור בסעיף 1 לפקודת ההסדר, ביהמ"ש המוסמך לעניין פקודה זו הינו ביהמ"ש המחוזי. משכך, נראה שאין מדובר בחוסר סמכות עניינית מעיקרה של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעות הבעלות הסותרות, אלא אך באי שמירה על המסלול הפרוצדוראלי. בנסיבות אלו, משלא העלו המערערים את טענתם האמורה עד לשלב הסיכומים, צדק ביהמ"ש משלא נעתר לה.
ג. באשר לטענת ההתיישנות הרוכשת - כפי שמורה סעיף 51 לפקודת ההסדר, במקרים מסויימים עשויה טענת התיישנות כנגד תביעה אפשרית במקרקעין להביא לכך שבעת ההסדר ירשם הטוען להתיישנות כבעלי המקרקעין, הגם שאלו רשומים על שמו של אחר. על הטוען טענת בעלות מכוח חזקת שנים להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים - האחד, אורך תקופת ההחזקה, והשני אופייה ו"תנאיה" של ההחזקה. תקופת הזמן
המבססת טענת התיישנות ביחס למקרקעין שבנדון - חמש עשרה שנה - חלפה זה מכבר. משכך, נותרת השאלה בדבר אופי החזקה, שצריכה להיות חזקה נוגדת. בכל הנוגע לענייננו לא ניתן לקבל את טענת המערערים בדבר היות חזקתו של חליל בקרקע "חזקה נוגדת". במצב של הקירבה בין חליל למשיב, תקשה חובת הוכחתה של טענה לחזקה נוגדת. כפי שנקבע בביהמ"ש המחוזי, חליל החזיק במקרקעין בשמו של המשיב, ומתוך רצונו של המשיב להיטיב עם אחיו.
ד. אין להתערב בהוצאות שנפסקו לטובת המשיב. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, שכן יש לראות בהחלטה על גובה ההוצאות משום פררוגטיבה של ערכאה זו, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד יהושע קרמר ואיהאב אבו גוש למערערים, עו"ד משה מוסק למשיב. 28.9.07).

ע.א. 4374/05 - דורון ראובני ואח' נגד פקיד שומה תל אביב

*ביטול "עיסקה מלאכותית" לצורך שומת מס הכנסה, כשמדובר ב"מכירת מוניטין"(מחוזי ת"א - עמ"ה 1198/01 - הערעור נדחה).

א. המערער פעל 13 שנים כסוכן ביטוח עצמאי. בתחילת שנת 1993 הקים המערער את החברה המערערת 2 (להלן: המערערת), העביר את כל הפעילות העסקית למערערת והפך להיות שכיר בה, וכן העביר לה את המוניטין העצמי שצבר ומוניטין עסקי שרכש מחברת ביטוח אחרת. המערער קיבל מן המערערת הקצאת הון תמורת המוניטין. העברת המוניטין לא דווחה למשיב. ביום 20.7.98 נערך הסכם בין המערערת, המערער ואשתו לבין חברת סלעית, לפיו רכשה סלעית %40 מהמוניטין של המערערת. לאחר מכן הוקמה חברה חדשה, בשם דורון ראובני, (להלן החברה החדשה), אליה העבירו המערערים וסלעית את המוניטין שבידיהם, ובתמורה קיבלו מניות בחברה החדשה. הן המערערת והן סלעית דיווחו לפקיד השומה על העברת המוניטין כמתחייב מסעיף 104 לפקודה. משכך, ובהעדר הוראה אחרת מפקיד השומה, לא נחשבה העברת המוניטין לחברה החדשה למימוש החייב במס. מיום 1.1.98 הוגדרה המערערת כחברה משפחתית לפי סעיף 64א לפקודה, והמערער הוגדר כנישום המייצג שלה. נושא מיסוי המוניטין הגיע לביהמ"ש שם טען המשיב כי ההסכם שנערך בין הצדדים בשנת 98 הוא הסכם להכנסת שותף עסקי במערערת. לפיכך הסיווג הנכון של מכירת המוניטין לצרכי מס הוא מכר מניות או זכות ראויה אחרת המצויה בידי המערער, אשר מימושה חייב במס. בנוסף, המשיב טען כי לא ניתן למכור %40 מן המוניטין בלבד. לחלופין טען המשיב, כי מדובר בעיסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא הציג טעם כלכלי ממשי לבניית העיסקה כפי שנבנתה, וכי המטרה מאחורי מבנה העסקה היתה ניצול הקלה שהעניקה הפקודה למכירה של נכס מסוג מוניטין. לפיכך קבע כי המשיב רשאי לראות את העיסקה כמלאכותית ולהתעלם הימנה. משהכריע כך, לא נדרש ביהמ"ש עוד לטענה בדבר מכירה חלקית של מוניטין. הערעור נדחה.
ב. אין מקום לסווג את העיסקה באופן שונה, מזה שקבע ביהמ"ש המחוזי. על כן אין צורך להכריע אם מוניטין הם נכס הניתן לחלוקה, אף כי יתכן שהתשובה לכך מצריכה סיווגי משנה, ופעמים שהתשובה תהא בחיוב ופעמים לא.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד משה שקל למערערים, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 19.9.07).

בג"צ 10408/06 - מוסטפה קבהה ואח' נגד מועצת התכנון העליונה ביו"ש ואח'

*צוי הריסה למבנים ביו"ש שנבנו ללא היתר בנייה. *דחיית טענה של ניגוד עניינים של חברי ועדות תכנון בניה ועררים. *טענות של הפליה במדיניות תכנון בנין עיר אין להן מקום בהליך התוקף צוי הריסה למבנה שנבנה שלא כדין(העתירה נדחתה).
א. הכפר ברטעה שוכן באזור ואדי ערה. סמוך לאחר קום המדינה (בהסכמי רודוס) נחצה הכפר לשניים, כאשר חלקו המערבי תחת שלטון ישראל וחלקו המזרחי תחת שלטון ירדן. לאחר מלחמת ששת הימים אוחד הכפר תחת שלטון ישראל, אולם בעוד שעל החלק המערבי חל הדין הישראלי, על חלקו המזרחי, חל החוק והשלטון הצבאי. בתאריך 15.3.95 נכנסה לתוקפה תוכנית מתאר המיועדת לחלקו המזרחי של הכפר. העותרים הינם תושבי החלק המזרחי של הכפר. על מקרקעין שבחזקתם בנו העותרים בזמנים שונים 14 מבנים, מחוץ לתוכנית המתאר הנ"ל. במועד מסויים הוציאה המשיבה 2, ועדת המשנה לפיקוח באזור יו"ש - בית אל, (להלן: ועדת המשנה לפיקוח), צווי הריסה למבנים אלו. ביום 4.3.03, הגישו העותרים עתירה לבג"ץ (להלן: העתירה הראשונה). לאחר הגשת העתירה הראשונה נודע לב"כ העותרים כי דיון בערר שלהם קבוע ליום 16.3.03 בפני ועדת המשנה לתכנון מקומי, ובתגובה לבקשתו להופיע בפני הוועדה, נאמר לו כי "עפ"י הנוהל אין מוזמנים לועדת המשנה לתכנון מקומי". ביום 16.3.03 ניתנה החלטתה של ועדת המשנה לתכנון מקומי לדחות את העררים ואת התוכניות המפורטות אשר הוגשו על ידי העותרים (להלן: ההחלטה). העתירה נדחתה.
ב. לטענת העותרים, הדיון בערר שהגישו נגוע בניגוד עניינים חמור. זאת, מכיוון ששתי ועדות המשנה הרלוונטיות, ועדת המשנה לפיקוח וועדת המשנה לתכנון מקומי, הוקמו על ידי מועצת התכנון העליונה ופועלות מכוחה, כאשר התנאי הוא שרוב חברי הוועדה שמדובר בה יהיו חברים גם במועצת התכנון העליונה. שתי הוועדות הינן זרועות של אותו גוף. אכן, אין חולק, כי מצב בו אותו אדם משתתף הן בדיון על ההחלטה המקורית והן בערר עליה הינו פסול מעיקרו. אולם, בהרכב ועדת המשנה לתכנון מקומי, אשר דנה בערר, לא נכלל אף אחד מאלו שישבו בהרכב של ועדת המשנה לפיקוח, אשר קיבלה את ההחלטה המקורית. אין לקבל את הטענה, כי העובדה שבשתי הוועדות מכהנים חברים מאותו גוף - מועצת התכנון העליונה - יוצרת ניגוד עניינים, ודאי לא במידה שיש בה כדי לפסול הסדר זה. גם כאשר מתקבלת המסקנה, כי מצב עניינים מסויים יוצר חשש לניגוד עניינים שאין להשלים עימו, יש לבחון האם ניתן להפיג חשש זה בדרכים מתונות יותר מאשר פסילה גורפת של מינוי או הסדר מסויים. ולענייננו: המצב לפיו מורכבות שתי ועדות המשנה בעיקר מחברים במועצת התכנון העליונה הינו חלק אינהרנטי ממכלול ההסדר התכנוני. קבלת הטענה בדבר ניגוד עניינים מובנה עלולה להוביל לפסילה גורפת של מבנה מוסדות התכנון.
ג. בהתחשב בכך שבפני ועדת המשנה לפיקוח ניתנה זכות שימוע בעל פה, אין למצוא פסול עקרוני בנוהג של ועדת המשנה לתכנון מקומי, ביושבה כוועדת ערר, להסתפק בשמיעת טענות בכתב.
ד. העותרים טוענים כי מדיניות התכנון בשטחם נגועה בהפליה וחוסר סבירות קיצוני ואינה רגישה לצורכי האוכלוסיה. טענה זו, ספק אם יש לה מקום בהליך התוקף החלטה להוציא צו הריסה למבנה שנבנה בניגוד לדין. טענת ההפליה וחוסר הסבירות מקומה בתקיפה ישירה של מדיניות התכנון של המשיבות. ועל כל אלה - העתירה תוקפת למעשה החלטה של תכנון. אין בג"צ משים עצמו תחת רשויות התכנון ולא יתערב בשיקוליהן, אלא אם מוצדק הדבר בשל קיומה של עילה מן העילות המוכרות במשפט המינהלי.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ז. כמאל לעותרים, עו"ד נ. אורן למשיבות. 25.9.07).

בש"פ 5668/07 - דורון חמדני נגד מדינת ישראל

*צוי פיקוח ומעקב לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין. *הרכב בימ"ש שלערעור על החלטה לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, הוא דן יחיד, גם אם החלטת בימ"ש קמא היתה בהרכב של שלושה שופטים(מחוזי י-ם - ב"ש 9371/01 - הערר נדחה).
א. העורר הורשע ביום 31.12.03, בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בעקבות הודאתו בגדרי הסדר טיעון, בעבירת מעשה מגונה בשכנו, קטין יליד 15.5.94, הלוקה בפיגור שכלי, ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל ושנה על תנאי, וכן הופעלו במצטבר למאסר ובחופף זה לזה שני מאסרים על תנאי בני שישה חודשים, כך שהעונש הכולל היה שלוש וחצי שנות מאסר. העורר שוחרר ממאסרו ביום 8.1.07. בעקבות הערכת "מסוכנות גבוהה עד גבוהה מאד" שנערכה לעורר לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (להלן החוק), הגישה המדינה, ביום 1.4.07 בקשה לביהמ"ש, לערוך דיון לשם קביעת צו פיקוח ומעקב, נוכח היותו של קרבן העבירה קטין. ההרכב עיין בחוות דעת שהוגשה על פי החוק על ידי קרימינולוג קליני. בדיון בביהמ"ש המחוזי היתה הסכמה עקרונית בין הצדדים באשר לבקשה, והמחלוקת ניטשה לגבי התקופה. בא כוח העורר טען לשנה אחת, ואילו באת כוח המדינה ביקשה צו פיקוח לחמש שנים. ביהמ"ש החליט להשית על העורר צו פיקוח בן שלוש שנים וחצי. הערר נדחה.
ב. משהוגש הערר, הועלתה שאלת הסמכות לדיון, קרי, דן יחיד או הרכב שלושה, בנסיבות שבהן נדון התיק לעניין החוק בביהמ"ש המחוזי במותב תלתא. המדינה סברה, כי ניתן לקיים את הדיון בדן יחיד, אף אם דן ביהמ"ש קמא בשלושה. בא כוח העורר הצטרף לעמדת המדינה. המחוקק לא קבע בנידון דידן את המותב שידון בערר, ולענייננו: חרף העמימות האמורה, יש להכריע, כי המותב לערר בביהמ"ש העליון הוא של דן יחיד, גם בשעה שההרכב הדיוני היה של שלושה.
ג. אשר לערר לגופו, עסקינן במאטריה רגישה מכל בחינה - בראש וראשונה, הסכנה לציבור, לרבות ובמיוחד הקרבנות; והוא הדין לעברייני המין עצמם. נראה כי אין מנוס מדחיית הערר. אין מקום לומר כי משהוטל צו מבחן די בהטלת צו פיקוח בן שנה, שעל המדינה לבקש הארכתו על פי תוצאות המבחן.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אריאל הרמן לעורר, עוה"ד מיכאל קרשן ויעל שרף למשיבה. 24.9.07).

רע"א 228/06 + 12/06 - צמנטכל הנדסה... בע"מ ואח' נגד אריה שירותי כ"א בע"מ ואח'

*חלוקת האחריות בנזיקין בין מספר מזיקים וחלוקת החיוב בין מבטחים בכפל ביטוח(מחוזי חיפה - ע"א 2898/04 - בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעור ונתקבלו בחלקן).

א. "צמנטכל" הנה חברת בניה, "סלע-שולדר" היא חברת השקעות אשר בנתה יחד עם "צמנטכל" בניין בו התרחשה תאונה נשוא ההליך, ו"המגן" היא חברת ביטוח אשר הוציאה פוליסת ביטוח לבקשת "צמנטכל", "אריה" הנה חברת כח-אדם ו"כלל" היא חברת ביטוח אשר הוציאה פוליסת ביטוח לבקשתה של "אריה". "צמנטכל" ו"סלע-שולדר" תקראנה להלן יחדיו: המזמינות. "המגן" ו"כלל" תקראנה להלן יחדיו: המבטחות. "צמנטכל" ו"אריה" תקראנה להלן יחדיו: המבוטחות. הנפגע, הועסק דרך חברת "אריה" כפועל בניין באתר של המזמינות, נפגע בתאונת עבודה, והגיש תביעה לפיצוי כנגד המבוטחות והמבטחות. המחלוקת נוגעת לעניין האחריות לפיצוי ולאופן חלוקת החבות בפיצוי, על בסיס הכיסוי הביטוחי שמוענק למבוטחות מכח הפוליסות השונות. מחלוקת אחרונה זו מתבססת על הנחת קיומו של כפל ביטוח, זו שהוציאה "כלל" וזו שהוציאה "המגן". סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, (להלן: החוק), קובע כי במקרה של כפל ביטוח, יישאו המבטחים בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח.
ב. בימ"ש השלום חילק את האחריות לנזק בין המבוטחות כך ש"אריה" תישא ב-%20 מנזקי הנפגע ואילו "צמנטכל" תישא ב-%80 מנזקיו. את חובת התשלום של המבטחות חילק בימ"ש השלום באופן שווה, כך שכל מבטחת תישא במחצית הנזק. בערעור החליט ביהמ"ש המחוזי שלא להתערב בחלוקת האחריות בין "אריה" לבין "צמנטכל". בכל הנוגע לחלוקת החבות בין המבטחות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי קיים במקרה זה מצב של כפל ביטוח. בהתאם לסעיף 59 לחוק, חילק ביהמ"ש את השתתפותן של המבטחות על-פי היחס שבין סכומי הביטוח, וקבע כי על "המגן" לשאת בסך-הכל ב-%79 מנטל הפיצוי, ואילו על "כלל" לשלם סך-הכל %21 מן הפיצוי. הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ג. מסקנתן של שתי הערכאות הקודמות, לפיה "צמנטכל" אחראית ל-%80 מנזקיו של הנפגע ואילו "אריה" ל-%20 מנזקיו, סבירה היא. אין מניעה שכל פוליסת ביטוח תתייחס אל הנפגע במונחים אחרים, זו כ"צד שלישי", וזו כ"עובד". אין גם מניעה שהגדרת "חבות המעבידים" בכל פוליסה תהייה שונה, ושהנפגע ייחשב (או לא ייחשב) כ"עובד" לצורך הכיסוי הביטוחי בשתי הפוליסות, על אף (או בגלל) שוני זה. השאלה המרכזית היא שאלת סיווגן של שלוש מערכות היחסים של הצדדים הנוגעים בדבר: הנפגע ו"צמנטכל", הנפגע ו"אריה", ו"אריה" ו"צמנטכל". סיכום הדברים מעלה כי חלקה של "המגן" בחבות בגין הפיצויים בהן חייבות שתי המבוטחות מסתכם לכדי %12.56 (חבות המעבידים של "אריה") + %72.61 (חבות המעבידים של "צמנטכל") ובסך-הכל %85.17; ואילו חלקה של "כלל" בחבות הכוללת בפיצויים מסתכם לכדי %7.44 (חבות המעבידים של "אריה) + %%7.4 (חבות כלפי צד שלישי של "צמנטכל") ובסך-הכל %14.83.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אלעד גושן, דביר יוחנן וטל טודר לצמנטכל, עוה"ד אבשלום אלרום וליאור שמואלי לאריה, עו"ד מוחמד אבו יונס לנפגע. 19.9.07).

ע.פ. 2965/06 - ראאד אבו חאמד נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של פציעת שוטר בדקירות תוך נסיון לרצח כדי להפוך ל"שהיד" ודחיית טענה של אי שפיות. חומרת העונש בנסיון לרצח שוטר על רקע בטחוני(מחוזי י-ם - ת.פ. 847/05 - הערעור נדחה).

א. המערער, בן 26, הצטייד בסכין מבית מטבחיים הסמוך לביתו שבעזריה, במטרה להרוג יהודים ולהפוך לשהיד, והגיע לתחנת המשטרה ברחוב צלאח א-דין בירושלים, שם דקר שוטר שעמד בכניסה וגרם לפציעתו. השאלה שהועלתה בביהמ"ש המחוזי היתה שאלת מצבו הנפשי של המערער, וכפועל יוצא אחריותו למעשיו בעת העבירות. בפסק דינו צימצם ביהמ"ש את גדר המחלוקת לשתי שאלות עיקריות: האם היה המערער במצב פסיכוטי חריף בעת האירוע- האם הניח תשתית ראייתית המעוררת ספק סביר בדבר אי יכולת של ממש להבין את המעשים והפסול שבהם או להימנע מביצועם- באשר לשאלה הראשונה נקבע, כי המערער לא היה במצב פסיכוטי חריף בעת האירוע. באשר לשאלה השניה נקבע כי לא הוצגה תשתית ראייתית המעוררת ספק סביר שמא היה המערער חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם. ביהמ"ש השית על המערער עשר שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער עבר טיפולים פסיכיאטריים שונים לפני האירוע ובמסגרת המשפט הוגשו חוות דעת פסיכיאטריות. כל אדם עומד בחזקת שפיות, קרי, כמי שאין סייג לאחריותו הפלילית ועל המבקש לטעון אחרת להוכיח זאת. אמת המידה אינה השאלה אם פלוני לוקה במחלת נפש, אלא האם מתקיימים תנאי סעיף 34ח' לחוק העונשין באשר ליכולותיו הנפשיות. המחוקק ביקש לאזן בין ההגנה על חולה הנפש לבין ההגנה על הציבור.
מערער הוא חולה נפש, על כך אין חולק. אך גם חולה נפש עשוי למקד עצמו לנושא עבירה פלונית תוך תובנה כי מעשהו פסול. בענייננו, הכף נוטה לקבל את שקבע ביהמ"ש קמא בניתוחו. הדברים עולים מרצף האירועים והדברים שבאו בפי המערער. יש גם לייחס משקל להימנעות המערער מעדות. אכן, המערער הוא חולה נפש; אך משנקבע כי המערער כשר לעמוד לדין, לא היתה סיבה שהמערער לא יסביר, מנקודת ראותו שלו, את מצבו, ולא יסתתר מאחורי טענת אי זכירה בשעה שהכל מודים כי היה כשיר לעמוד לדין.
ג. אשר לגזר הדין - מדיניות הענישה במקרי דקירה בגדרי ניסיון לרצח, הגורמת לפציעת אדם מכוחות הביטחון אינה יכולה להיות קלה. גם מקום שהמדובר במחלת נפש, לא התערב ביהמ"ש העליון בגזר דין של חמש עשרה שנה שהושת על אשה מעורערת בנפשה אשר ביצעה ניסיון רצח "במטרה לרצוח יהודי באשר הוא יהודי".

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד נמיר אדלבי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 19.9.07).

רע"א 3810/06 - יורם דורי ואח' נגד שמאי גולדשטיין ואח'

*גביית עדות באמצעות כינוס וידיאו, כאשר הנתבע נמצא בארה"ב ונמנע ממנו להגיע לישראל למסירת עדותו(הערר נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).

א. בשנת 2004 הגיש המשיב תובענה נגד המבקשים, בה טען כי המבקש זייף את חתימתו על מסמכים שונים ובדרך זו העביר לבעלות המבקשים חברה שמניותיה היו שייכות לו. לאחר הגשת התביעה נסע המבקש עם משפחתו לארצות הברית. הוא נכנס לארצות הברית באמצעות אשרת תייר ובמהלך שהותו שם הגיש, בחודש יולי 2005, בקשה לקבלת אשרת עבודה. המועד לחקירת העדים בתובענה נקבע ליום 8.5.06. המבקש הגיש בקשה ליתן את עדותו באמצעות כינוס וידאו, שעה שהוא נמצא בארצות הברית. הוא ציין כי הוא מצוי בהליכים לקבלת אזרחות אמריקאית וכי אינו יכול לעזוב את ארצות הברית כל עוד לא נסתיימו ההליכים. הבקשה נתמכה בתצהירה של עו"ד, המתמחה בדיני ההגירה של ארצות הברית. ביהמ"ש דחה את הבקשה. במקביל להגשת בקשת רשות הערעור, פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי בדיון שנקבע ליום 8.5.06 יישמעו רק עדי המשיב ולא עדי המבקשים, שביקשו כי העדים מטעמם יעידו רק לאחר שיעיד המבקש. לא ניתנה החלטה בבקשה עובר לדיון, אך עדיהם של המבקשים לא התייצבו לדיון. ביהמ"ש המחוזי קבע על כן, שאם לא ייעתר ביהמ"ש העליון לבקשת רשות הערעור בדבר עדות בוידאו, ייקבע התיק לסיכומים מבלי שיישמעו עדי המבקשים. בעקבות זאת, השיגו המבקשים גם על החלטת ביהמ"ש המחוזי לעניין העדים האחרים. הערר נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופט גרוניס: ההכרעה בשאלה אם להיעתר לבקשה לגביית עדות מחוץ למדינה או לסרב לה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור עשויה להתערב בהכרעה זו אם מתחוור לה שביהמ"ש דלמטה לא התחשב כלל או לא התחשב די הצורך בנסיבות רלוונטיות. בנסיבות העניין לא ניתן משקל מספיק לטעם בגינו ביקשו המבקשים כי המבקש יעיד בכינוס וידאו. האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי ביהמ"ש העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לביהמ"ש להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. קיימת היום חשיבות מעטה יותר לשאלה אם המבקש להעיד בהיוועדות חזותית הוא עד או בעל דין מעוניין. מאידך, דומה כי יש עדיין מקום להחמיר (באופן יחסי) עם תובע המבקש כי עדותו תיגבה בהיוועדות חזותית. באיזון הכולל של השיקולים ובהתחשב בכך שהמבקשים הם המשיבים בהמרצת הפתיחה, יש להתיר את גביית עדותו של המבקש בכינוס וידאו.
ג. בכל הנוגע לערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בבקשה שלא יישמעו עדי המבקשים לפני שיעיד המבקש עצמו - הסנקציה שהטיל בימ"ש קמא על המבקשים בשל התנהגותם הינה קשה. יחד עם זאת, לא היה מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין זה, אלמלא הוחלט כי יש לאפשר למבקש להעיד באמצעות כינוס וידאו. הואיל וממילא תידרש ישיבה נוספת לשם חקירתו של המבקש, יוכלו העדים הנוספים של המבקשים להתייצב לחקירה באותו מועד.
ד. השופטת נאור (דעת מיעוט): יש צדק בדעה לפיה גישת בתי המשפט לאפשרות טכנולוגית של דיון בוידיאו צריכה להיות מרחיבה יותר מהגישה שהיתה נהוגה בעבר לגבי גביית עדויות מחוץ לתחום השיפוט. עם זאת, בעניין שלפנינו גם יישום מרחיב של השיקולים מביא למסקנה שאין להתיר את גביית עדותו של המבקש בדרך של היוועדות מרחוק. בבסיס המחלוקת שבין הצדדים עומדים מסמכים שלכאורה נחתמו על ידי המשיב. המשיב טוען כי חתימתו זוייפה על ידי המבקש ולפיכך מבקש הוא לחקור את המבקש על סדר החתימות, על סימנים גרפים על צבע הדיו והעטים ששימשו לחתימות וכיוצא באלה עניינים, ואם ייחקר המבקש בדרך של היוועדות חזותית, לא תתאפשר חקירה אפקטיבית בעניין צבעי דיו, סימנים גרפים על נייר, סימני עטים שונים וכיוצא באלה. מעבר לכך, בתחילת ניהולו של התיק היה המבקש-הנתבע בארץ. הוא לא חזר ארצה והוא מבקש להשתקע בארצות הברית. בנסיבות אלה אין מקום להתערבות. בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. מאידך, יש לקבל את ערעורו של המבקש ולאפשר לו להעיד את שאר עדיו.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. עו"ד ליאור דהן למבקשים, עו"ד צבי רוטברט למשיב. 24.9.07).

ע.פ. 9340/06 + 9184/06 - אושר (אושרי) כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של תקיפה וגרימת חבלה בדקירות סכין בסכסוך במועדון לילה והחמרה בעונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1107/05 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המערער, שהיה כבן תשע-עשרה שנים, ודודו מאיר כהן (להלן: מאיר) בילו במועדון "הסירקל" בקרית שמונה. בסמוך לשעה 00:03 לאחר חצות ניגש מאיר אל המתלוננות (להלן: סתיו ויוליה), אשר חגגו ביחד עם חברתן (להלן: קטיה) את החלמתה ממחלת הסרטן, ודרש לדבר עימן ביחידות. קטיה, הרחיקה אותו מהן לכיוון פתח היציאה של המועדון כשהיא אוחזת בחולצתו, והוא עזב את המועדון שרוט בצווארו. כעבור זמן קצר התקרב המערער אל המתלוננות, שלף סכין "פרפר" ונעץ אותה שוב ושוב בפלג גופה העליון של סתיו, עד שהתמוטטה ונפלה ארצה מדממת. לאחר מכן פנה המערער לעבר יוליה ודקר גם אותה וכאשר נפלה גם היא ארצה מדממת נמלט. המערער הסתתר במשך למעלה משבוע ימים עד אשר נתפס. בימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירה של החזקת סכין, וגזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שמונה חודשים באופן חופף, וחייב אותו בתשלום פיצוי של 15,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות. ערעור המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. אשר להרשעה - די בכל הראיות שהובאו על מנת לבסס את התוצאה המרשיעה. אשר למידת העונש - מדובר בשתי בחורות צעירות שהגיעו למועדון לחגוג עם חברתן והמערער תקף אותן שם בשל סכסוך של מה בכך שהתעורר בינן ובין דודו, מאיר. התופעה שהפכה שכיחה מדי במקומותינו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייבת תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה
וגמול. לפיכך יש להחמיר בעונשו של המערער, אך משום שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על חמש שנים וכן שישה חודשים מתוך עונש המאסר המותנה יופעל במצטבר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, השופטת חיות. החלטה - חיות. עו"ד עמית אופק למערערת, עו"ד איאד חליחל למשיב. 19.9.07).

בש"פ 4275/07 - רשות השידור נגד מדינת ישראל

*איסור פרסום בטלויזיה של תיעוד חזותי מחקירתו של נאשם ברצח (הבקשה נדחתה).

ביום 6.12.06 נרצחה הנערה תאיר ראדה ז"ל בתחומי בית הספר בו למדה בקצרין שבגולן. המשיב 2 (רומן זדורוב) הואשם בביצוע הרצח. כחודש וחצי לאחר הקראת כתב האישום, פנתה המערערת בבקשה לביהמ"ש המחוזי, להתיר לה לפרסם בכתבה טלויזיונית קטעים מחקירתו של המשיב במשטרה, חקירה שתועדה בצילום וידאו. הבקשה הוגשה בגדר הוראת ס' 13 לחסד"פ (להלן: חוק החקירות), ולפיו: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בימ"ש, דינו - מאסר שנה...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. לטענת המערערת, יש לפרש את איסור הפרסום הקבוע בס' 13 בדרך מצמצמת ביותר, וזאת נוכח מעמד הבכורה הקיים בשיטתנו המשפטית לזכות הפרסום וחופש הביטוי. הערר נדחה.
התיעוד החזותי של החקירה נשוא הליך זה הינו שני קטעים מהודעה שנגבתה מהמשיב 2 במהלך חקירתו כחשוד ברצח הנערה. מתשובת המשיב לכתב האישום ומהודעותיו לביהמ"ש, עולה כי שאלת קבילות הודעותיו תהיה נדבך מרכזי בהליכי המשפט. בקשת הפרסום מתייחסת לשני קטעים קצרים ואקלקטיים מתוך מכלול ההודעה. צדק ביהמ"ש קמא בקובעו כי לא התקיים בעניין זה חריג המצדיק התרת הפרסום אל מול הכלל האוסר את פרסומו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד רון גזית ואמיר ונג למבקשת, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 17.9.07).

בג"צ 4871/04 - סולן הפקעות בע"מ נגד מדינת ישראל

*האם אנשי קרקס שהובאו להצגות בארץ מהווים "עובדים זרים" לצורך תשלום אגרה בגין העסקת עובדים זרים (העתירה נדחתה).

העותרת, חברה העוסקת בהפקת אירועי תרבות ובידור, הביאה לישראל את הקרקס הממלכתי המונגולי, לביצוע סדרה של הופעות על פני תקופה של תשעה חודשים. כדי להתיר את כניסתם של אנשי הקרקס לארץ, נדרשה העותרת להגיש בקשה למתן היתר להעסקת עובדים זרים, ולשלם אגרות בהתאם לחוק עובדים זרים. העתירה נגד החיוב בתשלום נדחתה.
השאלה הראשונה שיש לבחון היא אם אנשי הקרקס נחשבים, לצורך החוק, כ"עובדים זרים". מדיניות המדינה, להגדיר בצורה רחבה, "עובדים זרים", לצורך החוק, עולה בקנה אחד עם הלשון שננקטה בחוק עצמו - "עובד זר - עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". אנשי הקרקס הם עובדים זרים במובנו של החוק, ובהינתן המסקנה הזו - המדינה רשאית היתה לגבות את האגרות נשוא ענייננו. השאלה שנותרה היא אם רשאית היתה המדינה להפנות את דרישת התשלום לעותרת - כמי שהזמינה את חברי הקרקס לישראל ופנתה לצורך כך לקבלת היתר. לשאלה זו התשובה היא בחיוב.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יהודה טלמון לעותרת, עו"ד חני אופק למשיבים. 5.9.07).

בג"צ 708/06 - מרינה גורסקי ואח' נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה של תיירת מאוקראינה להכיר בה כמי שהיתה נשואה ליהודי, לצורך קבלת אזרחות ישראלית מכח חוק השבות (העתירה נדחתה).

העותרת אזרחית אוקראינה נישאה, בשנת 1985, לולנטין גורסקי המנוח ובשנת 1991 נולדה בתם, היא העותרת 2 (להלן - הבת). ביום 29.07.04 נכנסו העותרת ובתה לישראל באשרת תייר התקפה למשך חודש ימים, על מנת לבקר את אימה של העותרת, שהיא אזרחית ישראלית מכוח נישואיה לאזרח ישראלי. העותרת ובתה המשיכו לשהות בישראל לאחר שפג תוקפה של אשרת התייר שלהן. ביום 4.04.05 הוצא נגד העותרת צו הרחקה, והיא נעצרה ושוחררה באותו יום, לאחר שהתחייבה לצאת מהארץ עד ליום 30.4.05. למעשה, המשיכו העותרת ובתה לשהות בישראל. העותרת הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, בהסתמך על נישואיה לולנטין גורסקי, אשר נפטר ברוסיה בשנת 2003, בלא שעלה אי פעם לישראל. משרד הפנים דחה את הבקשה וקבע כי לא הורם הנטל להוכחת יהדותו של גורסקי. העתירה נדחתה.
בקשת העותרת להכיר ביהדותו של בעלה המנוח נסמכת כולה על פסק דין של בימ"ש באוקראינה, בדבר יהדותו. החלטת ביהמ"ש באוקראינה על יהדותה של אמו של גורסקי המנוח ניתנה 33 שנים לאחר שזו נפטרה, וזאת, על אף היותה רשומה בדרכון כאוקראינית. ההחלטה ניתנה על בסיס עדותו של גורסקי ושתי עדות לא מוכרות, בלא שנתלוותה לכך אף ראייה אובייקטיבית. מול עדויות אלה, ניצבה עדות מנהלת משרד הרישום האוקראיני, שלפיה לא הוצגו ראיות ממשיות להוכחת יהדותה של האם, ולכן אין מקום לשנות את רישומה ליהודיה. ההחלטה שלא להסתמך על פסק הדין הזר, עומדת במיתחם הסבירות, ולא נפל בה כל פגם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גריגורי גיימן לעותרים, עו"ד אילאיל אמיר למשיב. 23.9.07).

בג"צ 4927/06 - ההסתדרות הרפואית בישראל נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה לבטל את הוראות חוק ההסדרים בדבר הנפקת תכשירי מרשם מסויימים שלא על פי מרשם רופא (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת לבטל את הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה, לפיהן יוכל שר הבריאות לקבוע כי רוקח יהיה רשאי לנפק תכשיר מרשם שלא על פי מרשם חתום בידי רופא. העותרת טוענת כי הליך החקיקה של הוראות החוק הנדונות היה בלתי תקין הן בשל השימוש בחוק ההסדרים לעניין שאינו נמנה עם הנושאים התקציביים שעבורם נועד חוק ההסדרים, והן בשל הליכי החקיקה, שכן החקיקה היתה חפוזה ולא נעשתה במסלול החקיקתי הרגיל, ללא כל דיון בדבר השלכותיו מרחיקות הלכת ובניגוד לעמדת חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. העתירה נדחתה.
רק פגמים היורדים לשורש הליך החקיקה ופוגעים בערכים הבסיסיים של משטרנו החוקתי, המונחים ביסוד הליך החקיקה, יביאו להתערבותו של בג"צ בהליך החקיקה של הכנסת. בנסיבות המקרה לא נפל בהליך החקיקה אותו פגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי להצדיק התערבות שיפוטית. אף אם מן הראוי היה להסדיר את הסוגיה, נשוא תיקוני החקיקה בחקיקה רגילה ולא במסגרת חוק ההסדרים, הרי אין די בכך, כדי לבטל את תיקון החקיקה שנתקבל.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, אלון. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד דפנה הולץ-לכנר לעותרת, עוה"ד דנה בריסקמן ורוקסנה שרמן-למדן למשיבים. 25.9.07).

ע.פ. 3669/07 + 3412/07 - ורוניקה קרר וחן ביטון נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירות שוד ומרמה. עם השתת עונש מאסר בפועל אין להטיל צו פיקוח לפי פקודת המבחן (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).

המערערים הורשעו, על פי הודאתם, בביצוע עבירות של שוד, קבלת דבר במרמה, זיוף, התחזות כאדם אחר, וכן בעבירות של גניבת כרטיס אשראי והונאה בכרטיס אשראי. הודייתה של המערערת ניתנה במסגרת הסדר טיעון, שלפיו המשיבה תעתור לעונש מאסר בפועל למשך 8 חודשים, מאסר על-תנאי וקנס כספי, ואילו למערערת תישמר הזכות לטעון לכל עונש שתמצא לנכון. הוגש תסקיר שירות המבחן, ביהמ"ש קיבל את המלצת שירות המבחן, ובגזר-דינו גזר למערערת מאסר בפועל של שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, תוך שהוא נותן עדיפות לשיקולי השיקום עליהם עמד שירות המבחן בתסקירו. באשר למערער המליץ שירות המבחן להעמידו בפיקוח וככל שיוטל עליו עונש מאסר בפועל הוא ירוצה בדרך של עבודות שירות. ביהמ"ש קבע כי המערער הורשע במספר גדול יותר של עבירות מזה בו הורשעה המערערת, וכי גם בעבירות שביצעו שניהם היה חלקו גדול ומשמעותי יותר, ולפיכך ענשו צריך להיות חמור מזה שנגזר על המערערת. בסופו של דבר גזר על המערער מאסר של 24 חודשים, מתוכו 10 חודשים לריצוי בפועל. כמו כן חוייב המערער לעמוד בפיקוח של שירות המבחן לתקופה של שנה ממועד שחרורו. הערעורים על חומרת העונש נדחו בעיקרם.
אין עילה להתערב בגזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי, פרט לפיקוח שירות המבחן שהוטל על המערער. לעניין צו הפיקוח שנגזר בד בבד עם השתתו של מאסר בפועל - כפי שנפסק בעבר "על פי לשונו של סעיף 1 לפקודת המבחן... מבחן בעקבות הרשעה מוגבל (בין השאר) למאסר בפועל בעבודות שירות, קרי, אינו מוסב על מאסר בפועל שאינו בעבודות שירות". לפיכך, יבוטל צו המבחן.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, פוגלמן. עוה"ד איילת עוז וגיל גבאי למערערת, עו"ד יעל שרף למשיבה. 19.9.07).

ע.א. 2801/06 - עטרה מואטי נגד פקיד שומה תל אביב

*הכנסות מדמי שכירות אינן מהוות הכנסה מ"יגיעה אישית" לצורך פטור ממס המוענק לנכים בהכנסה מיגיעה אישית(מחוזי ת"א - בש"א 16758/04 (ה.פ. 777/04) - הערעור נדחה).

להורי המערערת היו מספר נכסי מקרקעין בתל-אביב אשר הושכרו לשוכרים שונים. מדי שנה בשנה, הגישו המנוחים דו"חות על הכנסותיהם מדמי השכירות, ושילמו את המס כמתחייב מכך. בחודש דצמבר 2002, כחצי שנה לאחר פטירתה, הוכרה האם (להלן: המנוחה) כנכה לצמיתות בשיעור של %100. הכרה זו הוחלה למפרע החל ביום 1.1.00 ועד למועד פטירתה - 14.6.02. בעקבות זאת, פנתה המערערת למשיב בבקשה לקבלת החזר מס עבור השנים 2001 ואילך, בטענה כי נכותה של המנוחה מזכה אותה בפטור מלא ממס על הכנסות מיגיעה אישית, כאמור בסעיף9(5)(א) לפקודת מס הכנסה. המשיב סרב לבקשה וקבע כי הכנסות המנוחה אינן הכנסות מ"יגיעה אישית", ולכן הפטור אינו חל על עניינה. נוכח האמור, הגישה המערערת תובענה בדרך של המרצת פתיחה כי ייקבע שהמנוחה זכאית לפטור ממס הכנסה המגיע לנכה מכוח האמור בסעיף הנ"ל לפקודה. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תובענת המערערת, בקבעו, כי שומה היה על המערערת לצעוד בדרך המוסדרת בחוק לצורך השבת הכספים המגיעים לה מן המשיב. המערערת, כך נפסק, תהא רשאית לפנות לביהמ"ש, לאחר שתמצה את כל ההליכים בפני המשיב, וזאת בהתאם לדרך הקבועה בפקודה. הערעור נדחה.