תקציר סביר כרך ע' חוברת 7

ע.פ. 2849/06 - יעקב תורגמן נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים והמרתה בהרשעה בגרימת מוות(מחוזי חיפה - ת.פ. 3152/04 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).

א. ביום 4.9.03 בוצעו בכביש מספר 4 עבודות בדרך. אתר העבודה פעל על פי תנאי המשטרה. בסביבות השעה 00:03 לפנות בוקר הסתיימו העבודות באתר והפועלים החלו לסדר על שולי הכביש את כלי הרכב הכבדים בטור. בראש הטור הועמד מחפרון זעיר שנשא מטאטא כביש מכני. מטאטא הכביש ניצב כשאורותיו דולקים ועל גגו פנס כתום מהבהב. המערער נהג ברכב ובו שלושה מחבריו, בדרכם חזרה מבילוי בפאבים באזור הקריות. במהלך הבילוי, כך על פי הנטען, שתו המערער וחבריו משקאות אלכוהוליים. בהגיע המערער לאתר העבודה, כך נטען, הוא התעלם מתמרור שהוצב במקום, המשיך בנסיעה רצופה ופרץ את סגירת הנתיב הימני תוך רמיסת החרוטים שהוצבו לאורך הדרך, לא ציית לסימוני השוטרים ולא נשמע לקול צעקותיהם אליו, עד שלבסוף התנגש חזיתית במטאטא הכביש. המערער, כך נטען בכתב האישום, נהג את הרכב בהתקרבו למקום התאונה, במהירות של 108 קמ"ש לפחות. כתוצאה מן התאונה נגרם מותה של הנוסעת, שישבה במושב לצידו של המערער (להלן: המנוחה). כן נחבלו חבלות של ממש המערער ושני הנוסעים הנוספים, שישבו במושב האחורי של הרכב. המערער הואשם בעבירות של הריגה, נהיגה בשכרות, במהירות מופרזת וללא חגורות בטיחות. העד רס"מ קצמן, איש משטרה, עבד בליל התאונה בשכר יחד עם שוטר נוסף (להלן: השוטר מאיר) באתר העבודה בו התרחשה התאונה. העד תיאר את הפעולות בהן נקט על מנת לשמור על בטיחות העבודות שבוצעו בדרך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מסכת העובדות שלעיל, שהוכחה בפניו, מובילה למסקנה לפיה המערער נהג את הרכב בליל האסון בפזיזות, אשר באה לידי ביטוי בקלות דעת ובשוויון נפש באשר לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת הריגה, לא הרשיע אותו בעבירה של נהיגה בשכרות, למרות שנכללה בכתב האישום, אך מאידך - לא קבע באופן מפורש כי הוא מזכה אותו מעבירה זו. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש על המערער חמש שנות מאסר שמתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. כן פסל ביהמ"ש את המערער מנהיגה למשך 15 שנים. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות.
ב. המשנה לנשיא ריבלין: בנסיבות המקרה יש להעמיד לבחינה חוזרת, מדוקדקת, את המסכת הראייתית שהונחה בפני הערכאה המבררת. בחינה כזו מביאה למסקנה כי אין לקבל את התשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי ביהמ"ש המחוזי. מתברר מהעדויות, כי בסימון אתר העבודה נפלו ליקויים, שהמשמעותיים שבהם הם היעדר הגבלה מדורגת של מהירות הנסיעה, הצבת תמרורים בסטייה מן הנדרש על פי תנאי היתר המשטרה, והיעדר הכוונת התנועה על ידי שוטר בנקודת הזמן הרלבנטית כך שאין מקום להרשעה בעבירה של הריגה. יחד עם זאת, יש בעובדות שהוכחו מעל לכל ספק סביר, כדי לבסס את הרשעתו של המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. המערער נהג לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים בשני פאבים ונשמעו עדויות על כך שנדף מפיו ריח אלכוהול; יושבי הרכב, לא היו חגורים בחגורות בטיחות; השלטים המורים על עבודות בכביש הוצבו - לפי הגירסה הנוחה למערער - החל ממרחק של 630 מטר לפני אתר העבודה. גם אם לא הוצבו תמרורים אלה כנדרש, שומה היה על המערער להתאים בעוד מועד את נסיעתו לתנאי הדרך ולהאט באופן משמעותי.
ג. אשר לעונש - בעקבות הזיכוי מעבירת הריגה יועמד העונש על שלוש שנות מאסר, מתוכן שלושה עשר חודשי מאסר בפועל והיתרה - על תנאי.
ד. השופט לוי (דעת מיעוט): אכן, תמרורי האזהרה כמו גם התמרור על הגבלת המהירות לא הוצבו כמתחייב מהוראות המשטרה. אולם, יש למנות לא את מחדליהם של אנשי
מע"צ והשוטרים, אלא דווקא את סימני האזהרה אשר כן ניצבו אותו לילה בדרכו של המערער עובר לתאונה, ובסופם יש לתהות כיצד הוא לא הבחין בכל אלה, ומדוע החל בבלימה רק במרחק של כ-57.2 מ' ממטאטא הכביש בו התנגש. בנסיבות המקרה הרשעת המערער בעבירת הריגה בדין יסודה, ולפיכך יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, לוי, גרוניס. עוה"ד רינה לוי ויהודה וינשטיין למערער. 15.10.07).

ע.פ. 5672/05 + 5679/05 - טגר בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של הסדר כובל(מחוזי י-ם - ת.פ. 385/98 - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המערערים הורשעו בעבירות לפי סעיף 47(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים, לאחר שנקבע כי הם היו צד להסדר כובל. בגזר הדין הוטלו על המערערים עונשים של קנס, מאסר על תנאי ומאסר בפועל אשר ירוצה בעבודות שירות. הערעורים מופנים כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. בשנת 1990 הקים משרד הביטחון את "מחסן 4000" שבו רוכז ציוד של חיל האוויר המיועד למכירה. כתב האישום מייחס למערערים השתתפות בסדרה של הסדרים כובלים במספר פרשות של רכישה ומכירה של חלקי חילוף תעופתיים. התעוררה השאלה האם ההסכמים נשוא כתב האישום הם הסדר כובל- התשובה היא חיובית. המערערים טוענים להפעלת סעיף העונשין באשר ל"זוטי דברים". סעיף 34יז לחוק העונשין קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". סעיף זה עשוי לחול גם על עבירות על חוק ההגבלים העסקיים. המערערים הם הנושאים בנטל להוכיח כי מדובר בזוטי דברים, כאשר החובה המוטלת עליהם היא לעורר ספק סביר. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי הם לא עמדו בנטל זה ובדין קבע כך.
ג. טענה נוספת של המערערים, בנוגע לכל האישומים, היא שעומדת לזכותם הגנה מפני אחריות פלילית בשל העובדה שפעולותיהם נעשו בהסתמך על עצתו של עורך דין, והם זכאים לפטור מאחריות פלילית הנובע מהגנת ההסתמכות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתה של המשיבה לשלילתה של הגנת ההסתמכות, באשר המערערים לא הציגו בפני עורכי דינם תשתית עובדתית מלאה. לטענת המערערים, המידע לגביו קבע ביהמ"ש שהוא הוסתר מעורך הדין היה מידע שאינו רלוונטיועל כן אין באי גילויו כדי לפגוע בהגנת ההסתמכות. יש לדחות את טענתם המשפטית של המערערים לפיה החומר שהוסתר אינו רלוונטי. מאידך, העובדות בתיק זה מצביעות על כך שהמידע שמסר שיפמן לעורך דינו עומד באותן אמות מידה של סבירות ותום לב.
ד. באשר לטענת מערערי ,SRS כי משרד הביטחון היה מודע לשיתוף הפעולה, בין הצדדים - ביהמ"ש המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי בקרב אנשי משרד הביטחון לא היתה אמנם התנגדות עקרונית לשיתופי פעולה, אולם הם לא היו מודעים, באופן קונקרטי, לשיתוף הפעולה במקרה זה בין SRS לטגר. לא ניתן לקבוע בוודאות כי אנשי משרד הבטחון ידעו, אולם לא ניתן גם לשלול את האפשרות. לפיכך, דין הטענה להתקבל.
ה. אשר לטענת הגנה מן הצדק - מכוחה של דוקטרינת הגנה מן הצדק מוצדק להימנע מקיומו של משפט כדי לתת מענה לשני סוגי חששות: כי הנאשם לא יזכה למשפט הוגן
או כאשר קיומו של משפט, אפילו הוגן הוא, יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. בנסיבות העניין טענת ההגנה מן הצדק נדחית.
ו. אשר לעונש - על הנאשמים הוטלו עונשים של קנסות ומאסר. סיום הליך ללא הרשעה מלכתחילה או ביטול הרשעה, כבקשת המערערים הם החריג. הצורך להטמיע את הנורמות הגלומות בחוק ההגבלים העסקיים אינו מאפשר במקרה זה גילוי גמישות והנמכת הרף לעניין ביטול הרשעה. המאסר בפועל שהוטל על שיפמן בוטל בעקבות זיכויו. באחד האישומים ונשאר בעינו מאסר על תנאי בלבד.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. 21.10.07).

ע.פ. 3239/07 + 2163/07 - רזי סעת נגד מדינת ישראל

קבלת ערעור על זיכוי מעבירת הריגה בתאונת דרכים, תוך נהיגה בשכרות. מידת העונש בעבירת הריגה תוך נהיגה בשכרות(מחוזי ת"א - ת.פ. 40214/06 - ערעור וערעור נגדי - ערעור המערער נדחה, וערעור המדינה נתקבל).

א. בתאונת דרכים בסמוך לשעה 23.00, נפגעו רבקה גולן ז"ל ובעלה צבי גולן (להלן: הולכי הרגל) מרכב בו נהג המערער, עת חצו את דרך מנחם בגין בתל-אביב, שלא במעבר חציה. גב' גולן נהרגה ומר גולן נפצע באורח קשה. נגד המערער הוגש כתב אישום, בו נטען כי בסמוך לפני התאונה שתה משקאות אלכוהוליים מסוג בירה, ובעת התאונה היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים ולא הבחין בהולכי הרגל אשר חצו את הכביש ופגע בהם. נוכח אלה הואשם המערער בהריגה תוך כדי נהיגת רכב; חבלה חמורה; נהיגת רכב בשכרות והפקרה אחרי פגיעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה צלול בדעתו, על אף העובדה שבדמו נמצאה כמות אלכוהול גבוהה מהמותר. לפיכך קבע כי נסתרת החזקה המשפטית לפיה המערער הוא "בבחינת מי שנטל סיכון ביודעין", וזיכה אותו מעבירה של הריגה. מאידך הרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. ביהמ"ש זיכה את המערער גם מן העבירה של הפקרה אחרי פגיעה, בשל כך שנשאר במקום התאונה עד להגעת הצוות הרפואי ולפינוי הפצועים. בצד האמור, לאחר שנמצא שהמערער לא התקשר להזמין אמבולנס לטיפול בבני הזוג, ועזב את מקום התאונה בטרם הגיעו השוטרים, הרשיעו ביהמ"ש באי מסירת פרטים, אי דיווח על תאונה, ואי הזמנת אמבולנס. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים ומאסר על תנאי וכן נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 12 שנים. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. את החזקה לפיה מתקיימים מרכיבי היסוד הנפשי להרשעה בעבירת הריגה אצל מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור וגורם למותו של אדם, יש להפעיל גם מקום בו נלמדת השכרות מכך שריכוז האלכוהול בדמו של העורר גבוה מן הריכוז המותר, מבלי שנדרש לבחון את שאלת השפעת השכרות על נהיגתו. הנתונים שהוצגו במקרה זה אינם מקימים ספק בדבר השפעת שכרותו של המערער על נהיגתו ואינם מביאים לסתירת החזקה האמורה. השאלה אינה האם הביאה שכרותו של המערער לידי מצב של "חוסר שליטה", אלא האם היא השפיעה על יכולתו של המערער לנהוג ברכב במידת הזהירות המתחייבת - בנסיבות המקרה, התשובה לכך חיובית. אין כל הסבר סביר אחר לכך שהמערער לא הבחין בהולכי הרגל, אשר חצו כביש רחב (הגם שלא במעבר חציה), באזור מואר, תוך שהם לבושים בבגדים בהירים, אלא במרחק של מטרים בודדים מהם, וגם אז לא לחץ כלל על בלמי המכונית. נוכח כל אלה, נמצא כי מתמלאים היסודות להרשעת המערער בעבירה של הריגה תחת הרשעתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות.
ג. ביהמ"ש זיכה את המערער מאישומו בעבירה של חבלה חמורה. היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו זהה לזו של עבירת ההריגה נוכח המסקנה כי התקיים אצל המערער
היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירה של הריגה, (בהתייחס למותה של גב' גולן), מתחייבת גם המסקנה כי התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של חבלה חמורה (בהתייחס לפציעתו של מר גולן). לפיכך, יש לקבל את ערעור המדינה, ולהרשיע את המערער בעבירה זו, תחת הרשעתו בעבירה של נהיגה בקלות ראש וללא זהירות.
ד. אשר למידת העונש - ביהמ"ש עמד על עברו התעבורתי המכביד של המערער אשר לחובתו עמדו 127 הרשעות תעבורה קודמות, לרבות הרשעות מן השנים האחרונות, בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, בניגוד לרמזור אדום, משמאל לקו הפרדה רצוף וכיו"ב. משנתקבל הערעור על הזיכוי בעבירות של הריגה וגרימת חבלה חמורה. יש להחמיר בעונש. בשים לב לכך שערכאת הערעור אינה ממצה את חומרת הדין, עונש המאסר בפועל יועמד על 36 חודשים. עונש הפסילה יועמד על 14 שנה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 17.10.07).

ע.פ. 902/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

חומרת העונש בעבירות של פעילות בארגון טרור, יידוי בקבוקי תבערה ותכנון רצח. דחיית טענה של פגיעה בעקרון אחידות הענישה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המערער התגייס ל"חזית העממית לשחרור פלסטין", ארגון טרוריסטי, בשנת 2000, ובשנים 2000-2003 ריסס על קירות בתים דברי תמיכה בארגון זה, וכן הדביק כרוזים בתוכן זה. ב-2004 נענה לבקשה לגייס אנשים לארגון. בשלהי 2004 וראשית 2005, החליטו המערער ואחרים "לשדרג" את פעילות הארגון בירושלים ולהתנקש בחיי הרב עובדיה יוסף. כן יידו המערער ואחר בקבוקי תבערה לעבר רכב ישראלי בכביש ירושלים - מעלה אדומים. שניים מהחבורה, (להלן: חמורי ושיח) נעצרו אף הם. שיח נדון בבימ"ש צבאי ל-38 חודשי מאסר; משפטו של חמורי עודו מתנהל בביהמ"ש הצבאי. המערער הועמד לדין בבימ"ש מחוזי ונדון ל-12 שנים מאסר בפועל ול-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): ישנה רלבנטיות מסויימת להליך שנוהל בביהמ"ש הצבאי נגד שיח, פחות מחודש ימים לאחר שנגזר דינו של המערער. שיח הואשם בחברות ופעילות בחזית העממית, וכן בקשר לפיגוע ירי לעבר התיישבות יהודית, תוך אימון בתפעול נשק לשם כך. בטיעונים לעונש נמסר על הסכמה ל-38 חודשי מאסר וכן מאסר על תנאי - שביהמ"ש קבעו ל-24 חודש וקנס של 3,000 -. ביהמ"ש הצבאי אישר את ההסדר. אכן שיח אינו בדרגתו של המערער, מבחינת היקף העבירות, בהן הודה המערער, אך יש דמיון משמעותי ביניהם. בהתחשב בכך יש להעמיד את עונשו של המערער על עשר שנים מאסר בפועל. המאסר על תנאי יישאר בעינו.
ג. השופט מלצר: גזר הדין תאם את רמת הענישה המתבקשת, הן מכח הוראות החיקוקים בהם הורשע, הן בהתחשב בהנחיות ההלכה הפסוקה. נותרה לדיון השאלה, האם יש להפחית מהעונש על בסיס הקירבה הספציפית בין המערער ומעשיו לבין שיח ומעשיו. התשובה לכך שלילית. שיח לא הואשם בסיוע לאויב במלחמה, והוא אף לא הורשע בהכנת בקבוקי תבערה ובזריקתם אל כלי רכב תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. "מבחן התוצאה", בו דיבר ב"כ המערער, דהיינו שתכנית ההתנקשות ברב יוסף סוכלה (ולא עקב חרטה של המערער) - אינו צריך לפעול פה לטובת המערער.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. עו"ד סאהר עלי למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 23.10.07).

ע.פ. 8927/06 - שלומציון אלפסי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות הקשורות בפעילות נגד תכנית ההתנתקות(מחוזי ת"א - ת.פ. 50016/06 - הערעור נדחה).

א. המערערת, ילידת 21.5.86, הואשמה בפעילות בארגון "יהודי לא מגרש יהודי" שעסק בארגון פעולות התנגדות להתנתקות מרצועת עזה, והציעה לפונים לארגון, בהם קטינים, להצטרף להתארגנות לחסימת עורקי תנועה, לשם מחאה ושיבוש התכנית. המערערת תיאמה את חסימת "כביש גהה" בסמוך לגבעת שמואל. העבירה בה הואשמה היתה קשירת קשר לעוון (התפרעות). כן הואשמה כי התקהלה עם כ-50 צעירות נוספות כנגד יישום התכנית: למקום הגיעו שוטרים למניעת חסימת הכביש, והמערערת נכנסה מספר פעמים לכביש, וסמוך לאחר שנעצרה ברחה מן הניידת ובעת מעצרה בשנית כינתה שוטר בשם "נאצי" ו"זבל". ביהמ"ש הרשיע את המערערת וראה את עצם ההרשעה כחלק מן הענישה, על משמעותו באשר להמשך דרכה של המערערת, ועל כן קיבל את המלצת שירות המבחן לגזור 200 שעות שירות לתועלת הציבור ופיקוח של שירות המבחן למשך שנה. בינתיים נישאה המערערת וסיימה את לימודיה במכללה לתואר ראשון בייעוץ חינוכי ובהוראת הספרות והחלה בתהליך התלמדות (סטאג') לקראת תעודת הוראה. בערעור נטען נגד ההרשעה והפגיעה במערערת אם תבקש לעסוק במקצוע ההוראה. הערעור נדחה.
ב. בערעור צורף אישור מראש המכללה בה לומדת המערערת, לפיו תלמידה להוראה שנפתח לה תיק במשטרה, אינה יכולה לפתוח תיק עובד הוראה במשרד החינוך. ב"כ המדינה הודיעה כי הדלת להוראה לא תיסגר בפני המערערת לאחר שתיקה יסתיים (להבדיל מן המצב בו התיק תלוי ועומד); כשהמדובר בתיק סגור, לרבות הרשעה ועונש, נתון הדבר לשיקול דעתו של מנכ"ל משרד החינוך. אין מחלוקת בדבר נתוניה הבסיסיים הטובים של המערערת, אך אין הדבר מצדיק אי הרשעה. באשר לאפשרות השפעתה של ההרשעה על המערערת בעתיד - בדין מצויות דרכים שונות, לעניין מחיקת הרשעות.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד שחר מנדלמן למערערת, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 14.10.07).

ער"ם 9449/06 - מרדכי זזון נגד עירית ירושלים

*חומרת העונש המשמעתי בעבירות מרמה והפרת אמונים בפיקוח העירוני בעירית ירושלים וקבעה שמדובר בעבירה שיש עמה קלון(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

א. המבקש שימש בתפקיד מנהל נפה במחלקת הפיקוח העירוני של עירית ירושלים. הוא הורשע בבימ"ש השלום בעבירות מרמה והפרת אמונים בארבע פרשות שונות, שהחוט המקשר ביניהן הינו שימוש בכח משרתו כדי לסייע לגורמים שונים לחמוק מקיום החוק, ולסכל את אכיפת החוק בעניינם. הוא נדון בהליך פלילי ל-3 חודשי מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי. על יסוד ההרשעה בפלילים, הועמד המערער לדין משמעתי. בתובענה, ביקשה התביעה לייחס קלון למעשי המערער, ולהרשיעו בעבירות משמעת על סמך הרשעותיו בפליליים. בית הדין קבע כי לעבירות מרמה והפרת אמונים נילווה קלון באופן מובנה, וגזר למערער פיטורין, ופסילה לעבודה בכלל הרשויות המקומיות למשך שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. צדק בית הדין למשמעת בקובעו כי בעבירות בהן הורשע המערער דבק תו של קלון. המערער הורשע במעשים של הפרת אימונים, הפוגעים בליבה של אחריותו המוסרית בביצוע תפקידו ברשות המקומית. ארבע הפרשות בהן הורשע המערער מצביעות על ניצול לרעה באופן קיצוני של כח משרתו על מנת להשפיע בדרכים שונות על ממלאי תפקידים
במערכות הפיקוח לשאת פנים לאזרחים מסוימים, ולהימנע ממיצוי אכיפת הדין כלפיהם, וזאת נוכח קשרים כאלה ואחרים בינם לבין המערער. בנסיבות עניין זה צדק בית הדין בעונש שגזר למערער.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דב גורטלר למערער, עו"ד תמר קרניאל למשיבה. 22.10.07).

ע.פ. 2410/07 - אורהן תורכ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של החזקת סמים וסחר בסם וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40150/06 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הועמד לדין, יחד עם אמו ואשתו, בעבירות של החזקת סם וסחר בסם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וזיכה את אמו ואשתו, וגזר למערער עונש של 3 שנים מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המחוקק קבע חזקה הניתנת לסתירה, לפיה אם הוכחה שליטה של הנאשם בסם, חזקה שהחזיק בו, בין אם נמצא הסם בידו ובין אם נמצא בידו של אחר או בכל מקום שהוא. במרכז הגדרתה של "ההחזקה" עומד עקרון השליטה, שמשמעותו, כי לאדם היכולת, על-פי מהלך העניינים הטבעי והרגיל, להגיע לעשייה פיסית בחפץ, או שבידו היכולת לקבוע את גורלו הפיסי. היסוד הנפשי עניינו מידת המודעות או הרצון לשלוט או להחזיק בנכס. התשתית העיקרית עליה נשענת הרשעת המערער הינה העובדה כי הסמים והמשקל הושלכו מדירתו, ועל שקית המשקל האלקטרוני נמצאו טביעות אצבעותיו. המערער היה אותה עת בדירה והיה מודע לכל שהתרחש בתוכה.
ג. אשר לחומרת העונש - עבירות הסמים הפכו למגפה בחברתנו ומתפקידו של ביהמ"ש להלחם בהן בדרך של ענישה מחמירה. לחובת המערער 11 הרשעות קודמות בעבירות פריצה, פציעה, גרימת חבלה, זיוף ואיומים. העבירות בוצעו עת היה אסיר ברישיון. את נסיבותיו האישיות איזן ביהמ"ש קמא אל מול חומרת העבירה, כמות הסם הגדולה להפצה, ועברו הפלילי של המערער, ובאיזון בין כל אלה, לא ניתן לומר שהחמיר בעונש המאסר, מה גם שלא הטיל על המערער קנס.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. און למערער, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 18.10.07).

ע.פ. 2895/07 - דורון פרחי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של גרימת חבלה חמורה בתגרת שכנים. *הרשעה כ"מבצעים בצוותא" של כל הנוטלים חלק בקטטה גם כשמקצת מהמעשים נעשו ע"י חלק מהמשתתף בקטטה. *חומרת העונש בעבירות של גרימת חבלה חמורה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40333/05 - הערעור נדחה).
א. שלושת המערערים הם אחים אשר הואשמו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בגין פגיעות שפגעו במתלוננים, סופיה פנחסוב ובן זוגה סטניסלב דוידוב. בכתב האישום נאמר, כי המתלוננים שהו בבית אמה של המתלוננת, ומשיצאו את הבית, הבחינו במשאית החוסמת את הכניסה לבית ובקשו מהמערער דורון, אשר טעו לחשוב כי הוא הנהג, להזיזה. דורון בתגובה גידף את המתלוננים וזרק ארגז לעבר המתלונן. בסמוך לכך, הגיעו אל המקום אחיו, המערערים עוזי ויעקב. דורון ועוזי יידו במתלונן לבנות בניין אשר פגעו בראשו וברגליו. בהמשך, הכו אותו יעקב ודורון ובעטו בו בכל חלקי גופו. בשלב זה, עזב עוזי את המקום ושב כאשר בידו סכין יפנית, באמצעותה דקר את המתלוננת בכף ידה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את דורון ויעקב בביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה. עוזי זוכה מעבירה זו והורשע בעבירה של תקיפה. בנוסף הורשע עוזי בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירות שלא
יוחסו לו בכתב האישום, אך ביהמ"ש הרשיעו בהן על-פי סמכותו שמכוח סעיף 184 לחסד"פ. בעקבות הרשעתם נגזר לדורון ולעוזי מאסר בן 36 חודשים, מתוכם 20 חודשים לריצוי בפועל וליעקב נגזר מאסר בן 24 חודשים, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל, וכן חוייבו השלושה לשלם למתלוננים פיצוי כספי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. על בסיס ממצאי העובדה קבע ביהמ"ש כי חומרת פציעותיו של המתלונן מקימה את היסוד העובדתי הנדרש להרשעתם של דורון ויעקב בביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה. היסוד הנפשי נלמד מהתנהגותם הקשה, באשר המשיכו להכות את המתלונן ולבעוט בו לאחר שהופל זב דם מפגיעת הארגז והלבנה, על אף שלא נשקפה להם סכנה ממנו. לעוזי, אשר הגיע למקום האירוע לאחר שנזרקה הלבנה ונטל חלק בהכאתו של המתלונן השרוי על הארץ, לא יוחסה אותה כוונה מחמירה, ולפיכך הורשע בעבירה של תקיפה סתם. באשר להרשעתו של עוזי בגין מעשיו כלפי המתלוננת וכלפי העדה נינה נקבע, כי גם אם המתלוננת נדקרה שעה שניסתה להדוף את עוזי, הרי שהתחמשותו בסכין מלמדת על יצירת סיכון ממשי של גרם חבלה חמורה, סיכון אשר התממש, מתוך קלות דעת לכל הפחות. לטענת המערערים, התגלו סתירות בעדויותיהם של המתלוננים, אולם, סתירות אלו נגזרות מאופיו של האירוע נושא הערעור - תגרה רבת משתתפים, עמוסת פרטים ומטענים רגשיים, וממילא אין מדובר בסתירות משמעותיות לעניין.
ג. המבצעים בצוותא (סעיף 29 לחוק העונשין) משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית, כאשר כל אחד מהם נוטל בה חלק. השותפים לקטטה היו, בתחילת האירוע, דורון והמתלונן. יעקב חש לעזרת אחיו והצטרף כשותף פעיל לקטטה לאחר שהחלה, בשלב בו הושלכה הלבנה לעבר המתלונן. בכך די כדי להופכו למבצע בצוותא, שכן, לעניין האחריות בצוותא, "אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". השותפות ביניהם היתה אמנם, כפי שטענו, ספונטאנית בלא תכנון מוקדם, אך היא נוצרה שעה שכל אחד מהם היה מודע למעשי אחיו, והם פעלו למטרה אחת ובכוונה אחת - לחבול קשות במתלונן.
ד. הגנתו של עוזי לא קופחה, עת עשה בימ"ש קמא שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 הנ"ל והרשיעו בעבירות אשר לא נזכרו בכתב האישום. הלכה היא, כי אם קו ההגנה שבחר לעצמו נאשם מפני אישום שהופיע בכתב האישום, כלל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב לאישום בו הורשע לבסוף, אין לומר כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן.
ה. באשר לחומרת העונש - המערערים חטאו בעבירות חמורות, ולא היססו לאיים בנשק קר לשם יישוב מחלוקת בעניין של מה בכך. התנהגות זו, המבטאת פן נוסף של האלימות שפשתה בחברה הישראלית, כמו גם נסיבות עברם הפלילי, חושפות את הסכנה הנשקפת מהם ומחייבות גזירתם של עונשים מכבידים.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד אופיר נריה כץ למערערים, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 25.10.07).

ע.פ. 4092/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפועל בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בקטין כשהנאשם, קטין, חושש שהרשעתו תגרור אי גיוסו לצה"ל(מחוזי חיפה - ת.פ. 309/06 - הערעור נדחה).

א. המערער הודה במסגרת עיסקת טיעון בביצוע מעשים מגונים בקטין. אשר לשאלה אם להרשיע את המערער נחלקו בדעתן שופטות ביהמ"ש המחוזי. דעת מיעוט סברה, כי יש להעדיף את האינטרס השיקומי ולהימנע מהרשעתו של המערער. לעומתה, קבעה דעת רוב כי האיזון בין האינטרסים הנוגדים מחייב את הרשעת המערער. נוכח עמדת
הרוב הרשיע ביהמ"ש את המערער וגזר לו מאסר על תנאי בן 30 חודשים; צו מבחן למשך שנתיים, השתתפות בקבוצה טיפולית לנערים שעברו עבירות מין; 150 שעות שירות לתועלת הציבור; פיצוי למתלונן בסך 20,000 -. הערעור נדחה.
ב. טענת המערער בדבר היעדר סמכות להטיל עליו צו מבחן נוכח הרשעתו איננה מבוססת. סעיף 26 לחוק הנוער עוסק אמנם, לכאורה, בדרכי הטיפול האפשריות במקרה בו לא הורשע הקטין, והמבחן הוא אחד מהאמצעים המופיעים בסעיף זה. אולם, היותו של המבחן אמצעי טיפולי אפשרי במקרה של היעדר הרשעה, אינה שוללת את כוחו של ביהמ"ש להעמיד קטין במבחן במסגרת גזר דין גם לאחר הרשעה.
ג. אשר להחלטה על הרשעתו בפועל של המערער - דרך כלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, ירשיעו ביהמ"ש ויגזור את עונשו. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן יצדיקו הימנעות מהרשעה. חריג זה מוחל ביתר קלות כשמדובר בנאשמים קטינים. ענייננו כאן בעבירת מין שנעשתה בקטין. האיזון הראוי בין השיקולים השונים צריך לבוא על דרך הרשעת המערער. למתלונן נגרם נזק נפשי, שקשה לדעת אימתי יתאושש ממנו. אשר לחשש שהעלה המערער בדבר אי-גיוסו לצה"ל בעקבות הרשעתו - בעניין כגון דא אמר הנשיא שמגר בפרשה אחרת: " אינני סבור, שצה"ל לא ידון בבעיה שלפניו לפי שיקולים ענייניים... ואם שירות המבחן ימליץ על גיוסו, חזקה על רשויות הגיוס שייתנו דעתן לכך וישקלו את ההמלצה בחיוב, יהיה אופי ההרשעה, בשעתה, אשר יהיה". דברים אלה יפים אף לענייננו.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד גיל קרזבום למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 17.10.07).

דנ"פ 5776/07 - סלים קייס נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לדיון נוסף כאשר הערעור על הרשעה ברצח נדחה ברוב דעות, שייחס ערך ראייתי רב לשתיקתו של הנאשם במשפט(העתירה לדיון נוסף נדחתה).

א. העותר הועמד לדין, יחד עם ארבעת אחיו וקרוב משפחה נוסף, בגין רצח אחותו מהא קייס (להלן: המנוחה) ובן זוגה האני עזאם (להלן: המנוח) על רקע המנהג הקרוי "כבוד המשפחה". העותר ושניים מאחיו הורשעו בדין. על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי ערערו השלושה לביהמ"ש העליון וערעורם נדחה. הערעור של האחים נדחה פה אחד, של העותר נדחה ברוב דעות. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. דעת הרוב ייחסה חשובות לשתיקת הנאשם במשפט וייחסה לה ערך ראייתי ניכר, לעומת שופט המיעוט שמצא הסבר לשתיקת הנאשם. גם במקרים בהם בחר ביהמ"ש שלא לייחס משקל ראייתי לשתיקת נאשם, הודגש כי אין מדובר בהלכה גורפת, אלא בסוגיה הנבחנת בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות. הקביעה בענייננו כי יש לייחס משקל ראייתי לשתיקת העותר נעשתה באופן פרטני, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה ונוכח מכלול הראיות שהוצגו. הטענה לפיה נקבעה בפסק-הדין הלכה גורפת המצמצמת את זכות השתיקה המוקנית לנאשמים בעבירות חמורות, דינה דחייה, באשר היא אינה מבוססת בלשונו ובהגיונו של פסק-הדין, אשר קביעותיו מבוססות היטב ומצומצמות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.
ג. טענה נוספת אותה העלה העותר הינה כי עילה לקיום דיון נוסף בעניינו נובעת מאמירת השופטת נאור, לפיה אין להיזקק לאמרות נאשם במשטרה לטובתו שעה שנמנע ממתן עדות במשפטו. גם טענה זו דינה להידחות. לגישתה של השופטת נאור בעניין זה לא הצטרפו חבריה להרכב, ולפיכך אין מדובר ב"הלכה" אשר ניתן לקיים בה דיון
נוסף. לבסוף, יש לדחות אף את טענת העותר לפיה עצם קיומה של דעת מיעוט מצביעה על כי נגרם לו עיוות דין המצדיק את קיומו של דיון נוסף.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד אביגדור פלדמן ומירי הרט למבקש, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 22.10.07).

רע"א 2925/05 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד אבי פינטו ואח'

*תאונת דרכים בה היה מעורב אמבולנס שחש לפינוי נפגעים בפעולת איבה, אינה הופכת את נפגעי אירוע תאונת הדרכים לנפגעי פעולת איבה לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים וחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה(מחוזי ת"א - ת.א. 1222/03 - הערעור נדחה).
א. המשיב נסע במונית, אמבולנס פגע במונית והמשיב נפגע. האמבולנס הפוגע היה בדרכו לחלץ פגועים מפיגוע טרור. המבקשת - המבטחת של המונית - סבורה כי עובדה זו יש בה כדי לפטור אותה מהאחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים זאת לאור החזקה החלוטה הממעטת שבסעיף 1 לחוק זה לאמור: "נפגע" - אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה". ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדתה של המבקשת ופסק כי הגורם הממשי (הדומיננטי) לתאונה היה הסיכון התעבורתי עקב השימוש ברכב - להבדיל מהסיכון המלחמתי. הערעור נדחה.
ב. התאונה מקיימת את כל הרכיבים של "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. החריג שעניינו "פגיעת איבה" הוא בבחינת חזקה חלוטה ממעטת. אין ספק שבמישור העובדתי מתקיימת זיקה סיבתית בין מעשה האיבה לבין תאונת הדרכים; הדיון נסב, איפוא, על מידת הקרבה הנדרשת בין מעשה האיבה לבין תאונת הדרכים, על-מנת שהראשון (מעשה האיבה) יחשב, מבחינה משפטית, כגורם לשנייה (תאונת הדרכים). הסיכון שחוק התגמולים דובר בו - ושחוק הפיצויים מדיר אותו - הוא סיכון אינהרנטי הכרוך במעשה האיבה, ולא סיכון שזיקתו למעשה האיבה רחוקה. נזקו של המשיב הוסב לו בהתנגשות של שני כלי-רכב בצומת-כבישים. מדובר בראש ובראשונה בהתממשות של סיכון תעבורתי מובהק, שחוק הפיצויים בא ליתן לו מענה. אכן, כאשר מתרחשת תאונת דרכים שבה מעורב רכב-הצלה, כבענייננו, ניתן לומר כי הסיבה שיצרה את הדחיפות (כאן - מעשה האיבה) קשורה מבחינה סיבתית לתאונה. אולם עצם העובדה שברקע נסיעתו של רכב ההצלה עמד הצורך להגיע, במהירות, לזירת פיגוע, אין משמעותה שכל תאונת דרכים המתרחשת בדרך מקימה זכאות לפי חוק התגמולים. "תרומתו" של מעשה האיבה לקרות תאונת הדרכים היא עקיפה ורחוקה באופן שאין מתקיימת החזקה החלוטה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אמיר סילש ויורם קמין למבקשת, עוה"ד כרמי בוסתנאי, מיכאל ברדנשטיין ועמוס אגרון למשיבים. 24.10.07).

רע"פ 4157/06 - פלונים נגד מדינת ישראל

*אימתי סדרת עבירות נחשבת ל"מעשה אחד" לעניין הטלת ענשי מאסר מצטברים בגין ריבוי עבירות(מחוזי י-ם - ע.פ. 9799/05 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).

א. המערערים הסיעו לאזור תל-אביב מחבל מתאבד שגרם למותם של שלושה ולפציעתם של רבים אחרים. הם הורשעו בשלוש עבירות של גרימת מוות ברשלנות, וכן בעבירות של גרימת חבלה ברשלנות והסעת תושב זר שלא כדין. בימ"ש השלום גזר למערער 1 מאסר של חמש שנים (לגביו גם הופעל עונש של מאסר מותנה) ולמערער 2 גזר מאסר של שלוש שנים. בימ"ש השלום ביטא בגזר-דינו את העמדה כי ניתן לקבוע עונשי מאסר מצטברים בגין ריבוי עבירות של גרימת מוות ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי, אישר
את קביעתו של בימ"ש השלום בדבר האפשרות להטיל עונשים נפרדים ומצטברים, והחמיר בעונשו של המערער 2, כך שיועמד על ארבע שנים ומחצה. כמו-כן פסל את המערערים מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים. בהסכמת המשיבה ניתנה רשות ערעור והערעור נדחה.
ב. סעיף 186 לחסד"פ קובע לאמור: "בימ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". השאלה הינה מהו "אותו מעשה" שבהוראת הסעיף. מדובר בעיקרו של דבר בשני מבחני-עזר, האחד צורני-עובדתי - האם מדובר בפעולות נפרדות שאמנם עוקבות זו-את-זו אך ניתן לפצל ביניהן למרות ביצוען ברצף; והאחר מהותי-מוסרי - מהות האינטרס של קורבן העבירה, ריבוי הנפגעים, השיקול המוסרי, וכד'. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לסווג את המקרה כ"מעשה אחד". מסקנה זו נשענה על התפיסה המוסרית בדבר קדושת החיים, ועל המסר ההרתעתי המתחייב בכגון דא. ביהמ"ש עמד על "ההתרשלות החמורה של המערערים... שתחילתה באיסוף המפגע-המתאבד מאזור הפרצה בגדר ההפרדה, וסיומה בהובלתו לזירת הפיגוע, כל זאת לשם בצע כסף". ביהמ"ש קמא הוסיף וקבע כי דרגת רשלנותם של המערערים היתה "גבוהה ביותר". אין להתערב בקביעה זו, וגם אין להתערב בשיעור העונש שהוטל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד נאיל זחאלקה, ויסאם אגברין, וזעים עמאש למבקשים, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 25.10.07).

בשג"צ 2044/06 - מחמד עלאונה נגד שירות בתי הסוהר

*סרוב לפטור מתשלום אגרת בעתירת אסיר בנושא טיפול רפואי בכלא (הבקשה נדחתה).

המערער, אסיר המרצה מאסר של 17 שנים, הגיש מספר עתירות נגד גורמים שונים בשירות בתי הסוהר, שנסבו על טענות בדבר היעדר טיפול רפואי. בהחלטתו בעתירות האסיר ציין ביהמ"ש המחוזי כי בחן את התיק הרפואי של המערער, ומצא כי הוא מקבל טיפול רפואי שוטף וכי כל תלונה רפואית שהגיש נבדקה ודחה את העתירות. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, ובמסגרתה ביקש לפטור אותו מאגרה. הרשם קבע: "לא מצאתי מקום לפטור את המבקש מאגרה, אולם נוכח מצבו הכלכלי... מופחתת בזאת האגרה ומועמדת על 250 -...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי תקנה 13(ב) לתקנות בימ"ש (אגרות), יינתן פטו-ר חלקי או מלא מתשלום האגרה בהתקיים שני תנאים: האחד - כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, או שהוא מתקשה בכך באופן ממשי; והשני - כאשר ההליך מגלה על פניו עילה בת-סיכוי. כאשר מדובר באסיר המרצה עונש מאסר ארוך, ההנחה המתבקשת היא כי יש לו קושי כלכלי בתשלום אגרה. האינטרס הציבורי מצדיק כי אסיר כזה, לא ימצא את דלתות ביהמ"ש נעולות בפניו. מצד שני, הטלת חובת תשלום אגרה על אסיר, ולו חלקית, מהווה מחסום מפני עתירות סרק וניצול בלתי ראוי של מערכות בתיהמ"ש. בנסיבות מקרה זה, אילו היתה, על פניו, עילה ראויה ביסוד בקשת רשות הערעור, אפשר שהיה מקום לשקול מתן פטור מאגרה. אולם, התנאי בדבר סיכוי טוב להצלחת בקשת רשות הערעור. האיזון שעשה הרשם במתן פטור חלקי לתשלום האגרה הוא מידתי וראוי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המערער לעצמו, עו"ד נטע אורן למשיב. 24.9.07).

דנ"פ 1799/07 - מאיר בלס ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לדיון נוסף בהרשעה בעבירות לפי חוק הלבנת הון ודחיית טענה כי העובדה שמדובר ב"חוק חדש" מצדיק דיון נוסף בהרשעה לפיו (הבקשה נדחתה).

בע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, נדחה ערעורם של המבקשים על הרשעתם בעבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה וכן בעבירות לפי חוק איסור הלבנת
הון, בקשר עם פרשת הבנק למסחר. המבקשים סבורים כי פסה"ד ראוי לו שיועמד לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של ביהמ"ש העליון. טענותיהם מצמצמות עצמן לנושא ההרשעה בעבירות הלבנת ההון. המבקשים מטעימים כי חוק איסור הלבנת הון הוא חוק חדש יחסית, ופסק-הדין בעניינם מתווה חידושים בפירוש העבירות הכלולות בחוק. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
הליך הדיון הנוסף הוא הליך השמור למקרים נדירים ויוצאי-דופן. אכן, חוק איסור הלבנת הון הוא חוק חדש באופן יחסי, וניתן להניח כי כמו פסקי-הדין שניתנו עד כה, כך גם פסקי-הדין שיבואו, יידרשו לשאלות שונות הנוגעות ליישומו. אולם, ברי שעצם העובדה שחוק הוא חדש, אין משמעה שכל פסק-דין העוסק בפירושו ובהחלתו יעמוד לדיון נוסף בפני הרכב מורחב. ביהמ"ש העליון דן בהשגות שהעלו המבקשים ודחה אותן בפסק-דין מפורט ומנומק. על קביעותיו אין עוד ערעור.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אסף ברם למבקשים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 16.9.07).

ע.פ. 5622/07 - מדינת ישראל נגד פלונית

*קולת העונש בעבירה של נהיגה פרועה תוך המלטות מניידות משטרה, תוך התחשבות בנסיבות האישיות של הנאשמת (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

בשעת לילה, נטלה המשיבה, שלא היתה בעלת רישיון נהיגה והיתה שתויה - מפתחות של רכב שאינו שייך לה, ויצאה לכיוון הרכב בחניית מלון דן באילת. שוטר שהבחין בה בעת שנכנסה לתוך הרכב ניסה לעצור בעדה, אך המשיבה נעלה את דלתות הרכב, והחלה בנסיעה אחורה במהירות, פגעה בניידת מג"ב שחנתה במקום, נסעה קדימה לעבר השוטר, אשר נאלץ לקפוץ הצידה על מנת שלא להיפגע, והמשיכה בנסיעה מהירה ופרועה לכיוון העיר אילת, תוך שהיא מתעלמת מניידות משטרה אשר דלקו אחריה, נוסעת בניגוד לכיוון התנועה ומאלצת כלי רכב אחרים שנסעו בנתיב זה לבלום ולסטות מהנתיב. המדינה ביקשה להטיל על המשיבה עונשי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי לתקופות ממושכות. בתסקיר שהוגש על-ידי שירות המבחן הומלץ על הטלת עונש מאסר קצר שירוצה בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי אימץ עמדה זו והשית על המשיבה 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; שישה חודשי מאסר על-תנאי, וכן פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים. הערעור על קולת העונש נדחה.
תופעת הנהיגה הפרועה בכבישים, כפי שאירע במקרה דנא, גובה קרבנות כמעט מידי יום ביומו. נקבעה בפסיקתנו מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות הכרוכות בה. ואולם, לצד זאת, הודגש כי רף הענישה אינו רף ענישה כובל שאין לסטות ממנו. בענייננו, מדובר באירוע בודד ונקודתי, אשר בסופו של דבר הסתיים ללא פגיעה בגוף או בנפש ובנזק קל לרכוש בלבד. בתסקיר שירות המבחן הובאו דברי המשיבה לפיהם טרם ביצוע העבירות שהתה במועדון לילה עם חברה ושם נקלעה לאירוע שלתפיסתה היה בעל אופי של פגיעה מינית בה. מדובר בבחורה צעירה בת כ-23 שנים, בת בכורה לאם חד הורית, אשר את רוב ילדותה העבירה בפנימייה אליה הוצאה על-ידי רשויות הרווחה, יחד עם שתי אחיותיה הצעירות, על רקע אלימות קשה והזנחה מצד האם. חרף הקשיים, סיימה המשיבה שתים-עשרה שנות לימוד ושירתה בצה"ל שירות צבאי מלא. לאור כל זאת, שב והמליץ שירות המבחן בתסקירו המשלים להסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. לפיכך נדחה הערעור.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. שרף למערערת, עו"ד ש. חביב למשיבה. 24.9.07).

בש"פ 7262/07 - מנאר מופיד רדא ג'בארין נגד מדינת ישראל ואח'

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בטחון שכללו מגע עם סוכן חוץ (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררת, בת 24, אזרחית ישראל ותושבת אום אל-פחם, הואשמה בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, ומתן שרות להתאחדות בלתי מותרת. בשנים 3-2002 למדה העוררת רפואת שיניים בירדן, ובמהלך תקופה זו התידדה שם עם סטודנטית ללימודי דת בשם גאדא. בפגישה שקיימו בקיץ 2003 גילתה גאדא לעוררת את דבר פעילותה בחיזבאללה, הציעה לה להצטרף לארגון ולבצע עבורו שירותים של העברת פריטים שונים לסוכני הארגון בשטח ישראל. העוררת לא נענתה להצעה במלואה, אולם נאותה לבקשת גאדא והעבירה לישראל כרטיס זיכרון למחשב. עשרה חודשים לאחר שהעוררת שבה לישראל, התקשרה אליה גאדא וביקשה אותה לבוא לירדן ולהפגש עימה, כדי לדון בעניין גיוסה לארגון החיזבאללה. העוררת נסעה לשם כך לירדן ונפגשה עם גאדא. בספטמבר 2004 יצאה העוררת פעם נוספת לירדן כדי להיפגש עם גאדא. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העוררת עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בין העוררת לגאדא שררה מערכת יחסי ידידות וחברות. כבר בשלב מוקדם של אותה חברות ידעה העוררת על תפקידה הפעיל של גאדא בארגון החיזבאללה, ועל כך שבפגישותיהן החוזרות ונשנות עלו הצעותיה של גאדא כי תצטרף לארגון ותבצע שירותים עבורו. בשלב זה של בחינת לכאוריות הראיות, מתבקשת המסקנה כי מערכת הקשרים והמגעים הממושכים בינה לבין גאדא היתה מקבילה: מחד, קשר של חברות וידידות; מאידך, ובמקביל, קשר בין חברה פעילה בארגון החיזבאללה לבין מועמדת לגיוס לארגון זה, המבצעת שירותים עבור הארגון (העברת כרטיס המחשב והפניית חברה אחרת להעברת מכשיר פלאפון). סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחסד"פ קובע כי המואשם בעבירות דנן, חזקה עליו שמסוכן הוא לבטחון הציבור והמדינה. העוררת לא הפריכה חזקת מסוכנות זו.

(בפני: השופט אלון. עוה"ד חוסיין אבו חוסיין ועמל ג'בארין לעוררת, עו"ד יעל שרף למשיבה. 4.9.07).

ע.א. 6179/05 - ד"ר סילביה זליקוביץ ואח' נגד השופט (בדימוס) ורדי זיילר

*דחיית ערעור על הרשעה בעבירה על האתיקה של רופאים, כאשר השר דחה המלצת ועדה שפעלה לפי פקודת הרופאים והמליצה שלא לנקוט באמצעי משמעת (הערעור נדחה).

המערערים הם בני זוג ושניהם רופאים, בעלי תואר מומחה בפסיכיאטריה. המערער שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל חדר המיון של בית החולים "שלוותה" (להלן: בית החולים). המערערת שימשה כמטפלת אישית של ע.ד. (להלן: הקובלת), בבית החולים ולאחר מכן במרפאה של בית החולים. הטיפול נמשך לאורך התקופה שממרץ 1992 ועד אוגוסט באותה שנה. באפריל 1993 יצאה המערערת לחופשת לידה ובתאריך זה נפסק הטיפול בקובלת, והתקיים תהליך פרידה. כחודשיים לאחר הפרידה, התחדש הקשר בין המערערים לקובלת, כאשר הקובלת ביקרה אצל המערערת בבית החולים לאחר הלידה, ולאחר מכן המשיכה לבקר בבית המערערים, עזרה בטיפול בבתם התינוקת, היא ובני משפחתה (בעיקר אמה), סיפקו למערערים דברי אוכל ותבשילים מדי פעם. מערכת יחסים זו נמשכה כשנה וחצי. בכתב הקובלנה יוחסו למערערים עבירות משמעת. בעקבות הגשת הקובלנה התקיים דיון בפני ועדה, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הרופאים המגדיר את סמכויותיה. לאחר הליכים שונים המליצה הוועדה שלא לנקוט באמצעי משמעת כלשהם כנגד מי מהמערערים. המשיב, שהשר האציל לו את סמכויותיו, דחה את ההמלצה וקבע, כי המערערים נהגו באורח שאינו הולם רופא מורשה והורה על התראה. הערעור נדחה.
הסמכות היא סמכותו של השר על-פי שיקול דעתו. בהפעלת שיקול הדעת נשען השר על ממצאיה של הוועדה, אולם, הוא רשאי גם לסטות מהמלצת הוועדה. סמכותו של השר אינה שמורה רק לאותם מקרים בהם נפלו פגמים בדרך קבלת ההחלטה. המשיב פעל בגדר סמכותו, ועניינית הגיע למסקנה סבירה ומתבקשת. אמצעי הענישה שבו נקט הוא הקל שבין האמצעים הקיימים ובכך יש איזון ומידתיות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ערן קייזמן למערערים, עו"ד מיקי חשין למשיב. 18.9.07).

רע"ב 6936/07 - רפי אוחנה נגד ועדת השחרורים שב"ס איילון ואח'

*דחיית בקשה לשחרור מוקדם בעבירות מס (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

המבקש מרצה עונש מאסר של שנה אחת לאחר שהורשע בעבירות מס. קודם שנגזר דינו, היה המבקש עצור עד תום ההליכים במשפט אחר באישום של רצח וחבלה (להלן: כתב האישום). המשפט האחר טרם הסתיים, ובעוד המבקש מרצה את מאסרו בגין עבירות המס, החליט ביהמ"ש העליון, בגדרי בקשה להארכת המעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ, כי המבקש ואחרים שעניינם נדון באותה החלטה, ישוחררו בחלופת מעצר. ביום 21.6.07 סיים המבקש לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו בגין עבירות המס, ופנה בבקשה לשחרור מוקדם. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה. בעתירת המבקש נגד ההחלטה דחה ביהמ"ש המחוזי את הטענה כי מסקנת ועדת השחרורים בהתייחס למסוכנות הנשקפת מן המבקש, אינה יכולה לעמוד נוכח החלטת השחרור במשפט האחר, וציין כי העקרונות המדריכים את ועדת השחרורים אינם זהים לאלה המדריכים את ביהמ"ש בדיון על הארכת המעצר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
הן ועדת השחרורים והן ביהמ"ש המחוזי, היו ערים להחלטת השחרור והביאו אותה במניין שיקוליהם. התמונה הכללית שהצטיירה היתה של אסיר המרצה עונש מאסר שלישי מאחורי סורג ובריח, בנוסף לעונש מאסר שריצה בעבודות שירות. עברו הפלילי העשיר של המבקש, התעלמותו מהזדמנויות קודמות שניתנו לו - בין היתר - במסגרת שחרור מוקדם ממאסרו הראשון, והעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו. כל אלה הביאו את ועדת השחרורים וביהמ"ש לכלל מסקנה כי אין יסוד להורות על שחרורו על תנאי ממאסר. מסקנה קונקרטית זו, המצויה בלבו של מתחם הסבירות, אינה מקימה עילה להתערבות.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד אביגדור פלדמן וליה פלוס למבקש, עו"ד רועי שויקה למשיבים. 25.9.07).

בש"א 2481/06 - גל אינטרנשיונל (מנור) בע"מ נגד רבלון (ישראל) בע"מ

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, כאשר גם הבקשה להארכת המועד הוגשה באיחור ניכר (הערר נדחה).

המבקשת תבעה פיצויים מן המשיבה בבימ"ש השלום, בגין נזק שנגרם לה מהפרת חוזה של המשיבה. ביהמ"ש דחה את התביעה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן בהיעדר הצדדים ביום 7.11.05, והומצא למבקשת ביום 14.11.05. זו הגישה בקשת רשות ערעור בתאריך 16.12.05, כלומר, באיחור של יומיים. ביום 25.1.06 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד. בהחלטתה, ציינה הרשמת כי אילו הבקשה להארכת מועד הוגשה בסמוך לפני חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, יש להניח שהיתה נעתרת לה. אלא שבקשה זו הוגשה רק כחודש וחצי לאחר הגשתה באיחור של בקשת רשות הערעור, כשהטעם עליו היא התבססה היה
טעם לאקוני שעניינו "טעמים אישיים" בלא פירוט נוסף. לאור זאת, דחתה הרשמת את הבקשה להארכת המועד. הערעור נדחה.
בעל דין היוזם הליך באיחור, ומשהה את בקשת הארכת המועד מעבר לזמן סביר, חייב בהסבר כפול: הסבר לענין קיומו של "טעם מיוחד" באיחור בעצם הגשת ההליך, והסבר לטעמי האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד. דרישת המועד הסביר חלה לא רק על הגשת ההליך גופו, אלא גם על הבקשה להארכת מועד לצורך הגשת ההליך. אמת הדבר, כי ההליך עצמו הוגש באיחור קל של יומיים, אולם היא לא הסבירה בטעמים ראויים כלשהם את סיבת האיחור בהגשת ההליך עצמו, והבקשה להארכת מועד שהוגשה באיחור ניכר של כחודש וחצי, לוותה בהסבר קלוש בלבד.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי גולדבליט למערערת, עוה"ד הלל איש שלום ורועי קובובסקי למשיבה. 24.9.07).

ע.פ. 783/07 - חאלד עתאבה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים, ע"י נהג משאית לאחר 14 שעות נהיגה ללא זמן מנוחה מספיק (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג במשאית פול-טריילר בכביש 70. לאחר כ-14 שעות נהיגה, פגע ברכב מסחרי שעמד בצד הדרך, ובו ישבו באותה עת יהודית שוקרון וארבעה אנשים נוספים. שוקרון נהרגה במקום ובנוסף נפגעו נוסעי הרכב האחרים והמערער עצמו. המערער הועמד לדין והורשע עפ"י הודאתו. בטרם גזר את הדין עיין ביהמ"ש בתסקירי שירות המבחן, בהם נאמר כי הנאשם - נשוי ואב לארבעה ילדים - אינו עובד מאז התאונה, סובל מתסמינים פוסט-טראומטיים חריפים ביותר כתוצאה מגרימת המוות, ומשפחתו הגיעה לסף עוני ולמשבר פנימי. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים בפועל, ורשיונו נפסל למשך 14 שנים, מתוכן 12 בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין מקום לשנות מן המדיניות הבסיסית שנקבעה באופן עקבי בביהמ"ש העליון בעבירות חמורות של גרימת מוות ברשלנות, הגוררות מאסר בפועל. דבר זה הולם את עבירות המערער ואת התוצאה הקשה לה הביאו. המערער נהג בכלי רכב שהוא אחד הכבדים שבהם, מספר שעות העולה על המותר בחוק ללא זמן מנוחה מספיק. בכך חרג מכללי הזהירות הסבירים, אשר ניתן לצפות דווקא מנהג מקצועי כי יידע להקפיד עליהם.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דאהר מאדי למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 23.9.07).

בג"צ 7850/07 - דריה זובוב נגד צה"ל ואח'

*דחיית עתירה של צעירה נגד גיוסה בניגוד לבקשתה לפטור מטעמי דת ומשפחה, כאשר לא התייצבה לגיוס למרות שבקשה לצו ביניים נגד הגיוס נדחתה (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת להורות למשיבים ליתן לה פטור מחובת שירות סדיר בצה"ל מטעמי דת או מטעמי משפחה. כן ביקשה צו ביניים המורה למשיבים להימנע מגיוסה עד למתן פסק דין בעתירה. עניינה של העותרת עלה במסגרת שתי עתירות קודמות לבג"צ. ביום 17.9.2007, יום לפני המועד שנקבע להתייצבות העותרת לשירות, הגיש בא כוח העותרת את העתירה הנוכחית ועמה כאמור גם בקשה לצו ביניים. המשיבים ביקשו לדחות את העתירה על הסף מן הטעם שהעותרת עשתה דין לעצמה, וחרף אי-מתן צו ביניים, נעדרה מן השירות שלא ברשות. העתירה נדחתה על הסף. זאת מהטעם שהעותרת עשתה דין לעצמה ולא התייצבה לשירות הצבאי, חרף דחיית בקשתה לצו ביניים.