עש"ם 5877/06 + 5051/06 - מדינת ישראל נגד נג'לאא סלאמה ואח'
*הרשעה משמעתית של מורה בעבירה של קבלת תואר אקדמי תמורת תשלום ונסיון לקבל באמצעותו תוספת שכר, והחמרה בעונש(ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה מועסקת בתפקיד הוראה במשרד החינוך מזה שנים רבות. ההליך המשמעתי נגדה בא בעקבות הרשעתה של המשיבה בפלילים בכך שרכשה תמורת 5,000 דולר אישור זכאות כוזב לתואר ראשון משלוחת אוניברסיטת ברלינגטון בארץ, והגישה בקשה לאישור שקילות, בה הצהירה הצהרת כזב על סמך אישור התואר, בכוונה לקבל תוספת לשכרה. בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה הרשיע את המשיבה בדין משמעתי על יסוד הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי, וגזר לה פיטורין משירות המדינה, תוך תשלום פיצויי פיטורין מלאים עבור שנות עבודתה, נזיפה חמורה ופסילה לעבודה בשירות המדינה עד לתאריך 1.9.07. המדינה מבקשת להורות על פסילתה של המשיבה משירות המדינה לתקופה של חמש שנים. המשיבה מערערת על הכרעת הדין וגזר הדין. ערעור המשיבה נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. בעיסוקה כמורה במערכת החינוך, חבה המשיבה חובת אמון לתלמידיה ולמעסיקה. בית הדין צדק בקבעו כי מדובר בעבירה שיש עימה קלון. עבירות מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור כלפי המדינה והציבור כמעסיקיו נגועות מעצם טיבן בקלון. על אחת כמה וכמה כך הוא, כאשר מדובר באיש חינוך ועובד הוראה, החב חובת הגינות מיוחדת בביצוע תפקידו החינוכי מכוח היותו דוגמא ומופת לציבור תלמידיו.
ג. אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיבה, תואמים בעיקרם את טיב המעשה בו הורשעה. אולם, תקופת הפסילה שאורכה שנה ו-4 חודשים בלבד, בתוספת המלצת בית הדין לקבל את המשיבה בחזרה למערכת החינוך כעובדת הוראה עם חלוף תקופת הפסילה, אינם עומדים ביחס הולם לחומרת המעשים ולכתם שדבק במעשיה ובאישיותה של המשיבה. לפיכך פסילתה של המשיבה לעבודה בשירות המדינה כולו תועמד על 3 שנים; לאחר מכן, תחול עליה פסילה למשך שנתיים לכל תפקיד הוראה במסגרת משרד החינוך, אך לא ייאסר על המשיבה להתקבל לעבודה במסגרות אחרות בשירות המדינה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מורן סילס למערערת, עו"ד מרדכי עמוס למשיבה. 17.10.07).
ע.פ. 6599/07 - תומר אשואל נגד מדינת ישראל
*עבירה של נהיגה פרועה ונסיון לפגוע בשוטר במחסום יש בה כדי להפעיל מאסר על תנאי המותנה בעבירה כלשהי של תקיפה. *מידת העונש בעבירה של נהיגה פרועה ונסיון לפגוע בשוטר במחסום(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8217/03 - הערעור נדחה).
א. צוות שוטרים ביצע חסימת נתיבים בצומת עוזה (בכביש הראשי לבאר שבע). המערער נהג את מכוניתו לעבר הצומת, ומשהגיע למחסום האט. שני שוטרים ניגשו לעברו, ובניסיונו להימלט הפנה המערער את המכונית לעבר שולי הכביש, נהג ברכב בצורה שסיכנה את השוטרים וכלי רכב שעמדו במחסום ופגע תוך כדי כך בניידת משטרה. המערער המשיך בנסיעתו לעבר אחד השוטרים והשוטר ניצל מפגיעתו תוך שקפץ לצד הדרך. המערער הועמד לדין והורשע במסגרת הסדר טיעון בו צויין כי "ביחס לעונש - אין הסכמה". לאחר שהוגש תסקיר שרות המבחן, טענו הצדדים לעונש. ב"כ התביעה עתר ל"עונש מאסר ארוך בפועל... וכן להפעיל את המאסר המותנה במצטבר". המדובר במאסר על תנאי של 12 חודשים, שהפעלתו הותנתה בכך "שהנאשם לא יעבור עבירה כל שהיא של תקיפה או איומים". הסניגור, טען כי עונש המאסר על תנאי הנ"ל אינו בר הפעלה, נוכח העובדה שהמעשים בהם הורשע המערער לא כללו אלמנט של "תקיפה" או"ניסיון לתקיפה". בישיבה הבאה הודיעה ב"כ המדינה לביהמ"ש: "אנו ויתרנו על הבקשה להפעיל את המאסר המותנה... כי נוצר ספק ביכולת להפעילו ולכן ויתרנו על זה". שוב נדחה הדיון מספר פעמים, ובישיבה המסכמת הודיעה ב"כ המדינה: "...הגענו
להסדר עונשי מוסכם. התביעה תעתור לשנת מאסר בפועל בלבד... באשר למאסר המותנה - יתכן שהמאשימה טעתה כשסברה שיש ספק באשר להיותו בר הפעלה. עם זאת... אנו נבקש כי ביהמ"ש יפעיל אותו בחופף למאסר בפועל". בגזר הדין קבע ביהמ"ש קמא, כי עונש המאסר על תנאי הינו בר הפעלה. אשר למידת העונש החליט בימ"ש קמא לכבד את "הסדר הטיעון העונשי", וגזר למערער מאסר בפועל של 12 חודשים ומאסר על תנאי. כמו כן הופעל המאסר על תנאי של 12 חודשים בחופף. הערעור נדחה.
ב. בעניין הפעלת המאסר על תנאי, צדק השופט קמא, כי הרשעת המערער בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, בנסיבות המעשים בהם הורשע, מפעילה את התנאי שעניינו "עבירה כלשהי של תקיפה". אשר לטענת הסניגור כי על אף כל זאת מן הראוי היה להסתפק בהארכת תקופת התנאי ולא בהפעלתו - סעיף 56(א) לחוק העונשין קובע כי "ביהמ"ש שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר, רשאי... לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי או חידושה...". בנסיבות דנא לא ניתן להלום כלל עונש שאינו מאסר בעבירה בה הורשע המערער. כיוון שכך לא ניתן היה להורות על הארכת תקופת התנאי אלא על הפעלתו.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 18.10.07).
רע"א 9084/05 - אג"ד בע"מ ואח' נגד יעקב ינטל
*פגיעה של נהג אגד תוך כדי סריקה בטחונית של האוטובוס לפני העלאת נוסעים אינה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(מחוזי ת"א - ע.א. 1974/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. כחלק מההכנה לנסיעה במסגרת תפקידו כנהג אוטובוס באגד, ביצע המשיב סריקה בטחונית של פנים האוטובוס לאיתור חפצים חשודים, כמתחייב מכוח תקנה 425א(א) לתקנות התעבורה. כחלק מהליך הבדיקה, טיפס המשיב בתוך האוטובוס על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס ונפגע בברכו. האירוע הוכר כתאונת עבודה ונקבעו למשיב %5 נכות צמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. המשיב הגיש לבימ"ש השלום תביעה לפי חוק הפיצויים, בטענה כי מדובר ב"תאונת דרכים". בימ"ש השלום (השופט י.פרגו) קבע כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי מדובר ב"תאונת דרכים". לדעתו, "שימוש ברכב מנועי" מתקיים במקרה זה כיוון שהסריקה הבטחונית מהווה חלק מ"הליך הנסיעה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 1 בחוק הפיצויים מגדיר "שימוש ברכב מנועי" בזו הלשון: "נסיעה ברכב... טיפול-דרך...". המשיב טוען כי האירוע מהווה "נסיעה" או לחילופין "טיפול דרך". ברי כי אין מדובר בשימוש העיקרי המהווה "נסיעה ברכב", שהרי הנסיעה ממש טרם החלה. השאלה היא אם מדובר בשימוש לוואי הנופל בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה". עם החקתו של תיקון מס' 8, לחוק הפיצויים, ההבחנה היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של "דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה". הרחבת מונח ה"נסיעה" כך שיכלול גם סריקה בטחונית המבוצעת לפני הנסיעה, אינה מתיישבת עם הפרשנות הטבעית של המונח "נסיעה". הרחבה זו אינה ראויה לאור תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים. הרחבה זו אינה ראויה גם לאור המבחן התעבורתי, שהרי תכלית הסריקה הבטחונית היא צמצום הסיכון הבטחוני. אין זו תכלית תעבורתית.
ג. אשר לשאלה האם סריקה בטחונית מהווה "טיפול דרך" - אין לראות בסריקה פעולה הנעשית "אגב הנסיעה", גם אין מדובר בפעולה המבוצעת על מנת להקטין את הסיכון התעבורתי. הדין דורש ביצוע סריקה בטחונית לפני תחילת הסעתם של הנוסעים באוטובוס.
הסעת נוסעים מהווה כמובן מטרה תעבורתית, אך אין למתוח חיבור ישיר מן הסריקה הבטחונית למטרה התעבורתית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עזרא האוזנר למבקשות, עו"ד מרק לייזרוביץ למשיב. 29.10.07).
בג"צ 5768/07 - אלכסנדר פרצוב נגד ביהמ"ש המחוזי בירושלים ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטת ביניים בבקשת הסגרה(העתירה נדחתה).
א. העותר הינו אזרח ישראלי, אשר מדינת אוקראינה הגישה בקשה להסגירו אליה בגין רצח שבוצע בה בשנת 1997. ביום 27.2.2007 הגיש היועהמ"ש לממשלה (להלן: המשיב) עתירה לביהמ"ש המחוזי להצהיר על העותר כבר הסגרה. במסגרת הדיון טען העותר כי מצב מערכת אכיפת החוק, תנאי הכליאה והשמירה על זכויות האדם באוקראינה אינם מאפשרים להסגירו לידיה, מכוח תקנת הציבור. עוד טען, כי שלושה מעדי התביעה המרכזיים חזרו בהם מעדותם המפלילה, והגיש בקשה לזימונם לעדות של עדים שונים, כולל שלושת עדי התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי טענות באי כוח העותר יועלו וילובנו על דרך של טיעונים בעל פה והגשת דוחו"ת, ללא זימון עדים. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 13 לחוק ההסגרה מקנה זכות למי שמתבקשת הסגרתו לערער לביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעורים פליליים. מלשון החוק לא ניתן להסיק אם מדובר אך בזכות לערעור על ההחלטה הסופית בדבר ההכרזה, או גם על כל החלטה אחרת המתקבלת על ידי ביהמ"ש המחוזי. אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן בין כך ובין אחרת, דין העתירה להידחות על הסף. אם נאמר שסעיף 13 לחוק ההסגרה מאפשר ערעור אף על החלטות ביניים, הרי שעומד לעותר סעד חלופי של ערעור לביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעורים פליליים; אם נאמר כי בדומה להליכים פליליים, סעיף 13 מאפשר ערעור רק על החלטתו הסופית של ביהמ"ש להכריז על המבוקש כבר הסגרה או להימנע מהכרזה זו, ובמסגרת זו לערער על החלטות הביניים שנתקבלו בהליך, הרי שעתירתו של העותר הינה מוקדמת, ומסיבה זו דינה להידחות.
ג. אף בהתייחס למבחנים שנקבעו בנוגע להיקף התערבותו של בג"צ בהחלטות במסגרת ההליך הפלילי, אשר אין עליהן זכות ערעור נפרדת, אין החלטת ביהמ"ש המחוזי מקימה סמכות להתערבות במקרה זה. בענייננו, אין מדובר במצב שבו דחיית העתירה תגרום לעותר לנזק בלתי הפיך, שכן לא ייגרע מאום מכל אותן הטענות אותן הוא מעלה כיום, אם יועלו לאחר מתן החלטה סופית בעניינו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ודים שוב לעותר, עו"ד עינב גולומב למשיבים. 17.10.07).
ע.א. 5405/07 - פלוני נגד פלונית
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהיכרות קודמת של השופטת עם אחד הצדדים ושל עמדה שהביעה השופטת בנושא המשפטי הנדון בהוצאה שנתנה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בפני ביהמ"ש קמא מתנהלים החל בשנת 2003 הליכים בין הצדדים, הנוגעים למשמורת בתם הקטינה. ביום 11.4.2007 הגיש המערער בקשה לביהמ"ש לפסול עצמו, בטענות בדבר משוא פנים. הוא הוסיף וטען כי שמע מפי השופטת, בהרצאה שנתנה, שהיא לעולם לא תעביר משמורת ילדים לידי האב, וכי הבעת עמדה זו מחייבת אף היא פסילתה של השופטת. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. בערעור חזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות, והוסיף כי לאחר קבלת החלטת ביהמ"ש, עיין באחד התיקים שהוזכרו בה,
ומצא שם בקשה לצו הגנה שהגישה המשיבה כנגד המערער בשנת 1999, עליה חתומה השופטת כעורכת דין. הערעור נדחה.
ב. אשר להיכרות הנטענת בין השופטת והמשיבה - אמנם ישנו קשר מסויים בין הבקשה לצו הגנה עליה מופיעה חתימת השופטת כעורכת דין לבין הסכסוך בין הצדדים, ואולם בכך אין די. מהערות השופטת עולה כי אישור חתימת המשיבה על התצהיר היה אישור פרוצדורלי, חד פעמי, במסגרת תפקידה כמרכזת פרוייקט קליני של מכללה למשפטים. הובהר כי מעבר לאישור החתימה לא ייצגה השופטת את המשיבה ואין ולא היתה לה מעולם כל היכרות אישית או אחרת איתה. לכך יש להוסיף את העובדה שהזמן שעבר מאז אישרה השופטת את חתימת המשיבה הוא זמן ארוך (כשמונה שנים).
ג. בכל הקשור להרצאה - הבעות דעה על ידי שופט במסגרת הרצאות בנושאים שיפוטיים עשויות לעורר קושי, אם ניתן לראות בהן משום דעה קדומה המונעת מן השופט לשבת באובייקטיביות בדין כשהוא פתוח לשכנוע. החשיבות בהקשר זה נודעת לא רק לתוכנה של ההתבטאות, אלא גם להקשרה ולנחרצותה. עצם העובדה שהשופטת סבורה כי כעמדת מוצא ישנה חשיבות לקיומה של "חזקת הגיל הרך" שהמשמורת תהיה בידי האם, ועל כן אין לבטלה, אינה מקימה עילת פסלות, שכן אין בכך כדי להעיד על כך שבכל מקרה תיישם השופטת את החזקה ללא יוצאים מהכלל. להיפך, השופטת מציינת בהרצאתה כי החזקה ניתנת לסתירה בקלות יחסית ומדגישה את חשיבות הקשר בין הילדים לשני ההורים.
(בפני: הנשיאה בייניש. 28.10.07).
רע"א 4288/04 - קרנית נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*האחריות לפיצוי נפגע בתאונת דרכים, קרנית או חברת הביטוח, כאשר בעת התאונה היה הנהג בזמן פסילה מנהיגה, ואחרי זמן רב בוטלה הפסילה כדי שהנהג לא יחוייב בפיצויים לקרנית(מחוזי חיפה - ע.א. 1217/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור הערעור נדחה).
א. בספטמבר 93 נפגעה לובה מובסיסיאן ז"ל בתאונת דרכים (היא נפטרה כעבור מספר שנים ללא קשר לתאונה ותקרא להלן: המנוחה). ברכב שפגע בה נהג המשיב 2 (להלן: המשיב), שהיה אז בפסילת רשיון נהיגה. כעבור שנים בוטל גזר הדין שפסל את המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה, ובעקבות זאת התעוררה השאלה, מי נושא באחריות לפצות את המנוחה - קרנית או המשיבה שביטחה את השימוש ברכב. בימ"ש השלום סבר שהאחריות מוטלת על המשיבה, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי קרנית היא זו החבה בתשלום הפיצויים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. שאלת הזכאות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מקום בו בזמן התאונה היה הנהג פסול מלנהוג, אך עונש הפסילה בוטל לאחר-מכן, נדונה ברע"א 3339/00 פ"ד נז(1) 503 (פס"ד דהן). באותו מקרה בוטלה הרשעתו של הנהג-הנפגע, ועמה עונש הפסילה, כיוון שהתברר כי הנהג הועמד לדין פעמיים בגין אותה עבירה. ביהמ"ש העליון פסק כי "בנסיבות העניין, תוצאותיו של הפגם - פסק דין שניתן בחוסר סמכות... הינה בטלותו של פסק הדין מעיקרו". על כן, נפסק כי יש לראות את הנהג-הנפגע, במועד התאונה, כמי שהיה בידיו רשיון נהיגה תקף בעת תאונת הדרכים. כבר בעניין דהן הדגיש ביהמ"ש העליון כי "יש להבחין בין סוגים שונים של פגמים - פסק דין אשר ניתן בחוסר סמכות, פסק שנפלה בו טעות או פסק שבוטל בערעור, כל אחד בנסיבותיו הוא". ביהמ"ש עמד שם על חומרתו של הפגם הטמון בהרשעה תוך "סיכון כפול".
ג. בענייננו, הנסיבות שונות בתכלית. ביום 28.12.1992 בבדיקה שגרתית ע"י שוטר, התברר כי בידי המשיב לא היו רישיונות ותעודת ביטוח. השוטר קצב לו תקופה של 5 ימים להציג את הרישיונות אך הדבר לא נעשה, הוא נשפט שלא בפניו ונגזר
עליו עונש של שלילת רישיון לתקופה של 12 חודשים וקנס כספי. במהלך תקופת הפסילה - ארעה התאונה הנדונה. בשל כך, הורשע המשיב לפי הודאתו, בעבירה של נהיגה ברכב בזמן פסילה. בשנת 2001, לאחר שמצא עצמו נתבע בגין נזקיה של המנוחה, עתר המשיב לביהמ"ש לתעבורה כי יבוטל גזר-הדין המקורי שהטיל עליו את עונש הפסילה, בנימוק שאם לא יבוטל גזר-הדין, תחוב קרנית וזו תחזור עליו בתביעת שיפוי. ביהמ"ש לתעבורה, נעתר לבקשה וביטל את גזר הדין. בנסיבות אלה, גזר-הדין שהורה על הפסילה לא ניתן בחוסר סמכות, אף לא היתה בו שגגה דיונית או מהותית. לפיכך יש לראות את המשיב, לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים, כמי שלא החזיק ברישיון נהיגה וכמי שנהיגתו לא היתה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד דלית סוקול למבקשת, עו"ד אלכסנדר דורון למשיבה. 31.10.07).
ע.פ. 5977/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות מין בקטינים במשפחה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נשוי מאז שנת 2004 לאמן של שתי קטינות - ל' ילידת שנת 1989, ו-א' ילידת שנת 1995. במספר הזדמנויות ביצע המערער מעשים מגונים בגופה של א'. במהלך קיץ 2005 ביקרה את א' חברתה, אף היא קטינה (ילידת שנת 1992), וגם בה ביצע מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות, ודן אותו ל-10 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופיצוי שתי הקטינות בסכום של עשרת אלפים ש"ח כל אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער פגע בקטינות כדי לספק את יצרו, והוא עשה זאת אף שבעבר הורשע בעבירה אחרת מאותו תחום (מעשה מגונה בפומבי בפני קטינה). אכן, מסכת חייו של המערער לא היתה פשוטה כלל ועיקר, אך לרוע המזל כך היה גם גורלן של קורבנותיו. ביהמ"ש מצווה לבטא בדרך הענישה את סלידת החברה ממעשים מסוג זה, בכלל, ובקטינים, בפרט, וסלידה זו צריכה להיות מלווה גם במסר מרתיע לרבים.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד זכריה שנקולבסקי למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 29.10.07).
ע.א. 4227/07 - חיים ליבוביץ ואח' נגד שבתאי מיכאל ואח'
*קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו בשל חשש המשיבים למשוא פנים, למרות שלדעת השופט מבחינה אובייקטיבית אין חשש כזה (ערעור על החלטת בימ"ש לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגישו המשיבים בעניין נזקי רכוש שנגרמו לרכבם כתוצאה מתאונת דרכים. בדיון ההוכחות הראשון שהתקיים בתיק, הודיעה השופטת לצדדים כי ב"כ המערערים, מוכר לה אישית. לאחר התייעצות עם מרשיו, הודיע ב"כ המשיבים, כי ללקוחותיו אין בעיה עם היכרות זו. בעקבות הודעה זו החלה שמיעת הראיות. בישיבה הבאה בה אמור היה להיחקר המומחה מטעם ביהמ"ש, הופיע מטעם המערערים עו"ד אחר, ובפתח הישיבה הודיע כי בעקבות שיחה עם מכריו, התברר לו שהיכרות ביהמ"ש עם עוה"ד שהופיע בשם המערערים, אינה מצטמצמת בידידות או היכרות כפי שסבר, אלא בחברות של ממש, רבת שנים. בנסיבות אלו ביקש כי ביהמ"ש יפסול את עצמו. המערערים התנגדו לבקשה. ביהמ"ש ציין כי לטעמו לא קמה עילת פסלות, עם זאת, נוכח החשש של המשיבים, בדבר משוא פנים או עיוות דין, החליט לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
אכן, מדובר בפסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. עם זאת, שופט אינו חופשי לפסול עצמו אך כדי להסיר
חשש מלב המתדיינים. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיבים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. זאת ועוד, הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא. על כן, היה על המשיבים לברר מה טיבה של ההיכרות כבר כשנודע להם כי ישנה היכרות אישית במהלך דיון ההוכחות הראשון, ולא לערוך בירורים לאחר שכבר נתנו הסכמתם לניהול הדיון בפני השופטת. למצער היה על המשיבים להגיש את הבקשה סמוך למועד בו נודעו להם הפרטים המקימים לטענתם עילת פסלות, ולא להמתין עד למועד הדיון הבא בתיק. גם לגופו של עניין, אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של שופט לבא-כוח של בעל דין כדי להביא לפסילתו, ונדרשת קרבה ממשית, המבססת חשש ממשי למשוא פנים. במקרה הנוכחי הסתמכו המשיבים על "שיחות עם מכרים" בדבר "חברות של ממש, רבת שנים", כאמור, טענה זו טענו המשיבים בהיעדר כל הוכחה לטענתם. חשדות, תחושות והשערות הנעדרים בסיס עובדתי, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אלישע אטיאס למערערים, עו"ד יובל בדיחי למשיבים. 31.10.07).
רע"פ 5567/07 - בלו ינטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של נהיגת מונית שרשיונה פקע למעלה משנה עובר למועד הנסיעה (הבקשה נדחתה).
ביום 12.7.06 נתפס המבקש נוהג במונית שרישיונה פקע למעלה משנה עובר למועד הנסיעה. הוא קיבל דו"ח בגין עבירה זו, ובדו"ח הוזמן לדיון בבית-משפט השלום לתעבורה ברמלה ביום 14.12.06. המבקש לא התייצב, נשפט בהיעדרו והוטלו עליו קנס בסך 2,000 ש"ח ו- 9 חודשי פסילה בפועל. המבקש הגיש, ביום 19.3.07, בקשה לביטול פסק הדין, בה טען, כי לא התייצב לדיון עקב טעות בתאריך, וכי המונית בה נהג אינה רשומה על שמו, ולכן אין לייחס לו את מלוא התקופה בה הרישיון לא היה בתוקף. בית-משפט השלום דחה את הבקשה. ערעור המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה על הסף, בין היתר, נוכח העובדה שהמבקש לא שילם את הקנס שהוטל עליו על אף שלא ניתן לו עיכוב ביצוע לתשלום הקנס. אף לגופו של עניין, דחה ביהמ"ש את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשה הועלו מספר נושאים: האחד, האם רשאי ביהמ"ש לגזור עונש שלא התבקש על-ידי התביעה. התשובה לכך היא חיובית. הנושא השני הינו האם אין מקום לקבוע, כי במקרים בהם מבקשת התביעה תקופת פסילה ארוכה תחוייב התייצבות הנאשם בדיון. התשובה לכך נמצאת בסעיף 240(3) לחסד"פ שלפיו רשאי ביהמ"ש לגזור את דינו של נאשם שלא בפניו למעט כאשר מדובר בעונש מאסר בלבד. הנושא השלישי הינו - האם אי תשלום קנס במועד מהווה עילה לדחיית ערעור על הסף. התשובה לכך היא כי אי תשלום הקנס במועד הינו אחד השיקולים, מבין יתר השיקולים, הנשקלים על-ידי ביהמ"ש בעת בחינת הערעור ובמקרה דנן ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור גם לגופו של עניין. המבקש הינו נהג מונית במקצועו והיה עליו לדעת את החומרה הקיימת בנהיגה ללא רישיון רכב, זאת במיוחד כשמדובר ברכב נוסעים ולא ברכב פרטי, בו יש לשמור על חייהם וגופם של הנוסעים. לכך יש להוסיף, כי למבקש 61 הרשעות קודמות. בנסיבות אלה העונש שהוטל על המבקש ראוי למעשה ולעבירה בה הורשע.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש, עוה"ד עמית אופק ומאיה חדד למשיבה. 23.10.07).
בש"פ 7897/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפת בת זוג וקטין, סחיטה באיומים והיזק בזדון (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של תקיפת בת זוג, תקיפת קטין על ידי אחראי, סחיטה באיומים, איומים והיזק בזדון. כנטען בכתב
האישום, המשיב והמתלוננת היו נשואים והתגרשו בחודש אוגוסט 2006. לזוג שלושה ילדים. המשיב נהג להשתמש בסמים וביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום לאחר שימוש בהם. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש הורה על הכנת תסקיר שירות המבחן. בתסקיר צויין כי המשיב הביע רצונו להשתלב במסגרת גמילה של קהילה טיפולית על מנת להיגמל מסמים וכי נעשו מספר נסיונות בשנה האחרונה לשלב את המשיב בגמילה אך ניסיונות אלה לא צלחו. ולכן אין המלצה לשחררו למסגרת זו. אעפ"כ הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב לגמילה במוסד האמור. הערר נתקבל.
המהלך בו פתח ביהמ"ש המחוזי הוא מהלך שיש עמו סיכוי למשיב, וממילא לחברה. אך מנגד עומד הסיכון הנשקף מן המשיב לחברה ולבני משפחתו. אכן, לעתים ראוי לקחת סיכונים מסויימים ולאפשר גמילה, אך בענייננו "כף הסיכון" כבדה עד למאד, ומשקלה כה רב, שאין ליטול את הסיכון. לעניין זה יש משקל רב לעובדה שהמשיב הורשע בעבר בעבירה של הריגה באלימות.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד עמית אופק לעוררת, עוה"ד שרית גולן ושגיא מלח למשיב. 19.9.07).
ע.פ. 6709/06 - חסין בריכאת נגד מדינת ישראל
*הקלת מה בעונש בעבירות של קשירת קשר להברחת נשק מסיני לישראל והברחת ששה סינים מסתננים לישראל (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
בעקבות הסדר טיעון, הודה המערער כי במהלך חודש יוני 2005, קשר קשר עם אחרים שהגיעו מסיני לגבול ישראל בטנדר, ונשאו עמם ארבעה שקים, שבכל אחד מהם היו ארבעה רובים מסוג קלצ'ניקוב וארבע מחסניות. כשהגיעו לגבול ירדו מהרכב כשהם נושאים עמם את הרובים והמחסניות, ונכנסו לישראל שלא כדין. אישום נוסף מייחס למערער ושותפיו כי חצו את הגבול ונכנסו לישראל עם ששה סינים, ולאחר שצעדו בשטח ישראל כשלושה ימים נעצרו על ידי כוחות הבטחון. בגזר דינו עמד ביהמ"ש המחוזי על חומרתן של עבירות סחר בנשק וייבואו, על הרקע של הסתננות תושבי סיני לתחומי מדינת ישראל, ועל הצורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות מעין אלה, וגזר למערער 11 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
הברחת כלי נשק קטלניים לישראל מצריכה ענישה מרתיעה. התמריץ הכלכלי הקיים להברחת נשק דרך גבול קשה להגנה, והסיכון הרב לבטחון הציבור ושלומו כפועל יוצא של הברחת כלי נשק, בין אם ימצאו דרכם לגורמים עויינים ובין אם יועברו לגורמים פליליים, מצריכים ענישה מרתיעה. בצד האמור יש ליתן משקל להודאתו של המערער, ולחשיפתו את פרטי פרשת הברחת הנשק, עת נעצר בגין הפרשה נושא האישום השני. טעם זה, על רקע חלקו היחסי המוגבל בפרשת הברחת הנשק, מצדיק הקלת מה בענשו שיועמד על עשר שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד לאה צמל למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 28.10.07).
בע"מ 10574/06 - פלונית נגד פלוני ופלונית
*דחיית תביעה לסילוק יד מדירה משותפת לי הזוג במחלוקת משפחתית (הבקשה נדחתה).
המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1977. שניהם בעלים בחלקים שווים של בית מגורים בהרצליה (להלן: הבית). לאחר שנפרדו בני הזוג, עזבה המבקשת את הבית והמשיב נשאר לגור בו. המשיב חוייב בתשלום דמי שימוש ראויים ומשלא שילם אותם, נקטה המבקשת בהליכי הוצאה לפועל נגדו. המשיב טרם שילם דבר על חשבון חובו. למשיב בת זוג, (להלן: המשיבה). בתביעה שהגישה המבקשת, היא עתרה
לסילוק ידה של המשיבה מהבית. המשיב ביקש לדחות את התביעה. לדעתו זכאי הוא לנהוג בבית מנהג בעלים, שעה שהוא משלם למבקשת דמי שימוש ראויים. עוד טען כי המשיבה מתארחת לעתים בבית, אך אינה מתגוררת בו דרך קבע. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי המשיבה מתגוררת בבית דרך קבע. עוד קבע כי המשיב טרם שילם את החוב הפסוק בגין דמי השימוש הראויים השוטפים. בנסיבות אלו, קבע, הפך המשיב למסיג גבול, ופסק כי כל עוד לא משולמים למבקשת דמי שימוש ראויים, נאסר על המשיבה להתגורר בבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו לדיון בגלגול שלישי. גם לגופו של עניין, אין חולק כי המבקשת זכאית לקבל מהמשיב דמי שימוש ראויים עבור שימושו בבית. בינתיים אף ניתן פסק דין הקובע את סכום דמי השימוש, ואם המשיב אינו משלם סכום זה, פתוחות בפני המבקשת האפשרויות הקבועות בדין לאכוף עליו לעשות כן. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בסכסוך ארוך שנים ובשים לב להחלטות שניתנו סביב זכאותה של המבקשת לדמי שימוש ראויים, סעד של מניעת כניסתה של המשיבה לבית המצוי בבעלותם המשותפת של המבקשת והמשיב, נראה כסעד בלתי מתאים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. כרמון למבקשת. 15.10.07).
ע.פ. 3668/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בהסכמה כאשר בימ"ש קמא החמיר בעונש מעבר להסדר טיעון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמה).
מאז שנת 1997 נהג המערער להתעלל בבני משפחתו - אשתו וילדיו. הוא השליט בביתו פחד ואימה, נהג לקלל את ילדיו כדרך שבשגרה ולכנותם בכינויים מעליבים, להכותם, לבעוט בהם ולמשוך את שערן של בנותיו. בזעמו נהג המערער לשבור חפצים שונים בבית. המערער הועמד לדין ולאחר שנשמעו אחדים מעדי התביעה, גובש הסכם טיעון מכוחו עתרו הצדדים לגזור למערער 22 חודשי מאסר, אשר יכללו הפעלה, בחופף, של מאסר על-תנאי בן 15 חודשים, וכן מאסר על-תנאי. בבואו לגזור את העונש, החליט ביהמ"ש המחוזי לסטות מהסדר הטיעון, וגזר למערער 22 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל המאסר המותנה של 15 חדשים, במצטבר. המערער טוען כי לא היתה עילה לסטייה מהסדר הטיעון. ב"כ המשיבה הודיעה כי לאחר שעניינו של המערער שב ונבחן על ידי הפרקליטות, הוחלט להמליץ לכבד את הסדר הטיעון. הערעור נתקבל בהסכמה.
מעשים קשים יוחסו למערער, מעשים המצדיקים בדרך כלל את כליאתו של נאשם לתקופה ממושכת. אולם, עניין זה כמו סוגיות נוספות להן נודעת זיקה לענישה, נשקלו על ידי המשיבה, ואין עילה לסטות מהעונש עליו המליצו הצדדים. המערער נדרש לשאת במאסר לא קצר לראשונה בחייו, וחשובה מכך היא העובדה שבינתיים התגרשו בני הזוג. עניין נוסף לו היה ראוי לייחס משקל, היא העובדה שהמאסר על-תנאי שהפעלתו נתבקשה, נגזר בשנת 2000 בגין עבירות אותן ביצע המערער בשנת 1997, ונראה כי הפעלתו במצטבר בנסיבות אלו יש בה פן לחומרה יתרה.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד איתן להמן למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 5.9.07).
ע.פ. 6901/07 - אופיר סבא נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש מחוזי לדחות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הרשעה בעבירת תעבורה (הערעור נדחה).
המערער הורשע ביום 13.2.07 על-ידי ביהמ"ש לתעבורה באילת בעבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שהודה כי נמצא בדמו ריכוז גבוה מן המותר של
אלכוהול. ביהמ"ש הטיל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 20 חודשים, תשלום קנס בסך 1,500 ש"ח, וכן פסילה לתקופה של 6 חודשים. ביום 31.5.07 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו, מן הטעם שאיחר תקופה של כחודשיים בהגשת הערעור. מעבר לכך, קבע ביהמ"ש כי גם לגופו של עניין, לא הוכיח המערער סיכויים להצליח בערעורו באופן שעשוי להצדיק היעתרות לבקשתו. הוא העלה טענות מקדמיות הנוגעות למכשיר ה"ינשוף" הבודק את רמת האלכוהול בדם, אך כמו במקרים אחרים, גם במקרה הנוכחי לא נסתרה חזקת תקינותו של המכשיר. הערעור נדחה.
אחת מטענות המערער הינה כי לא היה מיוצג ע"י עו"ד. שאלת היותו של נאשם מיוצג בידי עורך-דין היא אמנם אחד מן השיקולים הנשקלים במסגרת ההחלטה על הארכת מועד להגשת ערעור, ואולם ברי כי אין זה שיקול בודד. המערער לא הביא כל הסבר משמעותי לחוסר יכולתו לשכור לעצמו ייצוג משפטי, ככל שהוא היה מעוניין בכך, ומכל מקום הוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת לאיחור הניכר שחל בהגשת בקשתו להארכת מועד. אף אם יש ממש בטענתו של המערער בדבר פגמים שנפלו לכאורה בבדיקת הנשיפה שנערכה לו, הרי משהודה במיוחס לו ומשנראה כי על-פניו לא נפל בהודייתו פגם שעשוי להצדיק להתיר לו לחזור בו ממנה, לא יכולה טענה זו להיות בעלת נפקות ממשית. בשולי הדברים יצויין כי טענותיו של בא-כוח המערער בדבר מהימנותו וחוקיותו של מכשיר הנשיפה, אשר נתמכות לטענתו בחוות-דעת מקצועית שטרם התאפשר לו להגיש, ראויות לבירור מעמיק ויסודי. ואולם, בירור זה ראוי שייערך על-ידי הערכאה הדיונית ואין מקומו בשלב הערעור או בהליכים אגביים להליך העיקרי.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ד. קולקר למערער, עו"ד ל. לוי למשיבה. 18.9.07).
רע"א 3898/07 - אחים טופז יהלומים ואח' נגד בנק הפועלים ואח'
*בקשה לפטור מאגרה בערעור בגלגול שלישי על דחיית בקשה לפטור מאגרה (הבקשה נדחתה בעיקרה).
עניינו של ההליך בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, לדחות ערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי, לאחר שהאחרונה דחתה את בקשת המבקשים לפטור מתשלום אגרה. עם הגשת הבקשה לרשות לערער הגישו המבקשים בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון. אגב בחינת הבקשה, התעוררה שאלת תחולתה של תקנה 20(4) לתקנות בדבר פטור אוטומטי מאגרה. הבקשה נדחתה בעיקרה.
לפי ההסדר הסטטוטורי, עצם הבקשה לפטור מאגרה (וערבון) פטורה מאגרה. בנוסף, מעניק ההסדר הסטטוטורי פטור גם להליכי ערעור הנלווים לפנייה הראשונית לביהמ"ש בבקשה בעניין אגרה. האם חל פטור בערעור בזכות בלבד או שמא גם על בקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי"- ומה באשר לבקשת רשות לערער על "החלטה אחרת" של שופט בעניין אגרה פטורה מאגרה- תקנה 20(4) לתקנות אינה משתרעת על בקשה לרשות לערער בגלגול שלישי. בכך אין כמובן כדי לשלול מתן פטור מאגרה כאשר המבקש עומד בתנאים הקבועים בתקנה 14 לתקנות: היעדר יכולת לשלם אגרה והליך המגלה עילה. בענייננו, אין מקום לפטור את המבקשים מאגרה. עם זאת, בשים לב לתשתית החלקית שהוצגה ולטיבו של ההליך, תועמד האגרה על סך של 500 ש"ח. אשר לבקשה לפטור מערבון - החסר בתשתית העובדתית בעניין מצבם הכלכלי של המבקשים משליך גם על נושא הערבון. אין לפטור את המבקשים מהפקדת ערבון. יחד עם זאת, בשים לב לתשתית החלקית שהוצגה לעניין המצב הכלכלי, להיקפו המוגבל של ההליך ולמעמדם היחסי של הצדדים, יועמד הערבון על סך של 10,000 ש"ח.
(בפני: הרשמת לוין. 31.10.07).
עש"ם 7797/07 - צוריאל מימון נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה משמעתית בגין שימוש במידע במאגר הגביה של רשות השידור, לצרכים אישיים (ערעור על הרשעה משמעתית - הערעור נדחה).
המערער, ראש תחום גביה ברשות השידור, הואשם בעבירה משמעתית בכך שעשה שימוש שלא כדין, ושלא לצרכי עבודתו, במאגר המידע של הרשות, על מנת להשיג מידע על עובד רשות (המתלונן) ועל בני משפחתו, על רקע סכסוך אישי בין השניים. המערער הורשע ונגזרו עליו נזיפה חמורה והורדה בדרגה לפרק זמן של שנה. בהכרעת הדין נקבע, כי מעשי המערער עלו לכדי פגיעה בפרטיות, כהגדרתה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, וכן עבירה על הוראות תקשי"ר וכללי האתיקה החלים על עובדי מדינה. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין. המערער טוען כי כל שעשה בדין עשה, מאחר שהשימוש על-ידיו במאגר נשוא כתב האישום בא לאחר שנודע לו מפי עובד אחר ברשות, כי קיים חשד שהמתלונן מעניק פטורים מתשלום האגרה שלא כדין לבני משפחתו. הערעור נדחה.
דרכי ההוכחה ומידותיה בדין המשמעתי כמותן כדין הפלילי, ואין חולק כי בנידון דידן דרושה מידת הוכחה שמעבר לספק סביר. ואולם, אין לומר כי זכויות המערער נפגעו בהקשר חזקת חפותו או העברת נטל ההוכחה כנטען. התביעה בחרה להעיד את שביקשה להעיד, וסברה כי בכך יצאה ידי חובתה, ולימים הכריע בית הדין כי אכן כך. משלא הועד על-ידי התביעה העובד שלגביו נטען על-ידי בא כוח המערער כי עדותו היתה נחוצה, ואף לא נחקר כנטען, רשאי היה המערער להעידו מצדו כעד הגנה, כפי שעשה לעד אחר. גם אין זה המקרה לטענת "הגנה מן הצדק". מאגר מידע, כל מאגר מידע, הוא תחום רגיש, שההגנה על פרטיותם של הנכללים בו נחקקה בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, הכולל מגבלות שונות בכגון דא. הוראת סעיף 8(ב) לחוק הגנת הפרטיות, הקובעת "לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא למטרה שלשמה הוקם המאגר", מופרת כאשר השימוש אינו אך "למטרה שלשמה הוקם המאגר" בלבד, אלא מערבים אותה במטרות זרות לעניי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אבי גפן למערער, עו"ד מלי אומיד למשיב. 6.11.07).
על"ע 8075/06 - עו"ד מאיר קטן נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*הרשעה בעבירות משמעת בשל התנהגות בלתי חברית כלפי עו"ד אחר בהופעה במשפט וכן בדיון בלשכת עוה"ד בתלונת עוה"ד השני, וחומרת העונש (הערעור נדחה).
ביום 24.9.03, בשעה 7 בבוקר, התקשר עורך דין אורי דניאל למערער והודיע לו כי עקב מחלתו נבצר ממנו להתייצב לדיון הקבוע לשמיעת ראיות בתיק ששניהם מופיעים בו. המערער טרק לו את הטלפון, הופיע לדיון וביקש מביהמ"ש לדחות או למחוק את התביעה נוכח היעדר התייצבות התובעת ובא-כוחה. המערער הכחיש כי עורך דין דניאל התקשר אליו וכי טרק לו את הטלפון. בתגובתו לטיעוני עורך דין דניאל בתלונה ללשכה, התבטא המערער בצורה בוטה, מחוסרת כבוד, בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת כלפיו. כך למשל, טען המערער כי טענות עורך דין דניאל הן פרי המצאתו ודמיונו החולני. בגזר דינו, הטיל בית הדין המחוזי על המערער עונש של השעיה בפועל למשך 3 חודשים; קנס כספי לטובת לשכת עורכי הדין בסך 2000 ש"ח וכן פיצוי כספי לעורך דין דניאל בסך 500 ש"ח. ערעור שהגיש המערער לבית הדין הארצי נדחה. הערעור נדחה.
טענותיו של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של הערכאות קמא ועל ממצאי מהימנות. הלכה היא, כי ביהמ"ש, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. המקרה שבפנינו אינו בא בגדר חריג
לעניין זה. באשר לגזר הדין - לבתי הדין המשמעתיים, המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי דין, שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים להטיל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט ג'ובראן. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 28.10.07).
ע.פ. 7215/06 - פלונית נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של אם שבמצב נפשי קשה רצחה את בנה בן השנה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת, בהיותה במצב נפשי קשה רצחה את בנה בן השנה. במשפטה קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה כי יש להחיל עליה את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין שעניינה עונש מופחת, וגזר לה 18 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערערת ביצעה את המעשה מתוך הפרעה נפשית, שלא היתה מחוורת לרשויות הרווחה, אף שטיפלו בה בתשומת לב, בטרם האסון, אך הלכה והתבררה עוד ועוד לאורך השנים שחלפו, ואובחנה כמחלת נפש. אכן, אין מנוס מענישה משמעותית ברף גבוה. ועם זאת אין להתעלם מהסיטואציה הנפשית הקשה של אשה בודדת זו, המנותקת מהמשפחה ומן החברה בה גדלה. בשקלול הנסיבות והפסיקה הקודמת במקרים כגון דא, יהא נכון להקל במידה מסויימת בעונש, ולהעמידו על חמש עשרה שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד שרון רינגר למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 25.10.07).
בג"צ 9304/07 ואח' - חוג הארבעה בנובמבר ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית עתירות נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי לאפשר ליגאל עמיר להשתתף בטקס ברית המילה של בנו והחלטת היועהמ"ש שלא לבקש רשות ערעור על ההחלטה (העתירות נדחו).
המשיב 3 (להלן: יגאל עמיר) מרצה מאסר עולם בשל רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל. ביום 28.10.07 ילדה אשתו בן. הוא פנה בבקשה לרשויות שב"ס ליתן לו חופשה ממאסרו כדי שיוכל להשתתף בטקס ברית המילה של בנו. לחלופין, ביקש כי תתאפשר עריכת טקס ברית המילה בין חומות הכלא, כדי שיוכל להשתתף בו. בקשותיו נדחו על ידי רשויות שב"ס. עתירתו החלופית נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שהורה לרשויות שב"ס לאפשר לעמיר להשתתף בטקס ברית המילה שיערך בין כותלי בית הסוהר. היועהמ"ש לממשלה החליט שלא לבקש רשות ערעור. העתירה היא להורות ליועהמ"ש להגיש מיידית לביהמ"ש העליון בקשת רשות לערער על ההחלטה, באופן שזו תידון ותוכרע בטרם המועד הקבוע לעריכת טקס הברית. בנוסף, מבקשים חלק מהעותרים להתערב ישירות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי גם מבלי שתוגש בקשת רשות ערעור. העתירות נדחו.
דין העתירה כנגד החלטתו השיפוטית של ביהמ"ש המחוזי להדחות על פניה על הסף. ביהמ"ש בעתירה בסמכותו השיפוטית, על פי סעיף 62א' לפקודת בתי הסהר. הדרך היחידה לתקיפה ערעורית של החלטה זו הינה בהגשת בקשת רשות ערעור. משהחליט היועהמ"ש שלא לבקש רשות לערער, תמה ונשלמה בכך אפשרות הבחינה הערעורית של ההחלטה. אשר לעתירה להורות ליועהמ"ש להגיש בקשה לרשות ערעור - ההחלטה אם להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור, מסורה לבעל דין שהיה צד להליך בו ניתנה ההחלטה המקורית. כאשר אותו צד הינו מדינת ישראל המיוצגת על ידי היועהמ"ש, שיקול הדעת והסמכות להחליט אם יוגשו ערעור או בקשת רשות לערער נתונים בידו. כשהמדובר בהחלטת אם להגיש ערעור על החלטת ערכאה שיפוטית שניתנה לאחר בירור והכרעה בביהמ"ש, תצטמצם מידת התערבותו של בג"צ אף מעבר להחלטות ראשוניות
הניתנות על ידי היועהמ"ש בטרם בירור בהליך משפטי. אין בעתירות טעם או נימוק של ממש המצדיקים על פניהם בחינת התערבות בהחלטתו של היועץ המשפטי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, אלון. החלטה - השופט אלון. 2.11.07).
ע.פ. 2346/07 + 1846/07 - ראפת קמבז ומחמד ענאבה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות של ביצוע מעשים מגונים בקטינה בהתחשב בכלל אחידות הענישה (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
המערערים אספו במכוניתם את המתלוננת, שהיתה קטינה, והשלושה נסעו לחוף זיקים. בהגיעם לחוף, ביצע המערער מחמד במתלוננת מעשים מגונים שונים - במדרגה הגבוהה של סוג זה של עבירות. במהלך ביצוע מעשיו של מחמד - שלח גם המערער ראפת את ידיו למתלוננת. השניים הורשעו במעשה מגונה, ומחמד הורשע גם בניסיון למעשה סדום. בגזר דינו עמד ביהמ"ש על החומרה היתרה במעשי המערערים, וציין כי מחמד ניצל את קשרי הידידות שלו עם המתלוננת, בעת שידע כי היא "שבירה" מבחינה נפשית ונותנת בו אמון. בשיקוליו לקולא, ציין ביהמ"ש את הודאתם של המערערים, את החרטה שהביעו על מעשיהם, ונסיבות נוספות. נוכח שיקולים אלה גזר ביהמ"ש על מחמד מאסר בפועל של 7 שנים, מאסר על תנאי של 12 חודשים ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 -; על ראפת נגזרו מאסר בפועל של שנתיים, מאסר על תנאי של 8 חודשים ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
גזר דינו של ביהמ"ש חורג לחומרה מרף הענישה הנוהג בעבירות בהן מדובר. לא נמצאה במקרה זה הצדקה מיוחדת לחריגה ביחס לענישה שננקטה כלפי נידונים אחרים שביצעו עבירות דומות, בנסיבות דומות. אכן, קשה להמעיט בחומרת מעשיהם של המערערים, יחד עם זאת, גם במקרים אחרים, בנסיבות דומות ולעתים אף חמורות יותר, לא הוביל הדבר לענישה כה חמורה. יתירה מזאת, הנאשמים הודו באשמה עם תחילת משפטם, ואף לכך יש ליתן משקל לקולא.לאור זאת, עונשו של מחמד, יעמוד על על 5 שנים מאסר בפועל ועונשו של ראפת, יעמוד על 12 חודשים ותקופת המאסר על תנאי שלו תעמוד על 18 חודשים.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עוה"ד עידו פורת וערן אביטל למערערים, עו"ד עמית אופק למשיבה. 18.9.07).
רע"א 5761/07 - פלוני נגד משהב"ט - קצין התגמולים
*קבלת ערעור על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק הנכים, באשר ההחלטה לא היתה מנומקת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש, יליד 1950, הוכר כנכה לפי חוק הנכים בגין תסמונת פוסט-טרואמטית כרונית. מצבו הנפשי הוחמר, בין היתר, על רקע השתתפותו, במלחמת יום הכיפורים. במסגרת הסכם פשרה בין הצדדים נקבע, כי נכותו הוחמרה בשיעור %40 על חשבון השירות. ביום 1.5.06 קבעה ועדה רפואית לפי חוק הנכים, כי דרגת נכותו הכוללת עומדת על %20, מתוכם נזקפים, על פי הסכם הפשרה, %8 על חשבון השירות. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה וצירף לערעורו חוות דעת של פסיכיאטר, פרופ' עמיחי לוי, שלפיה שיעור הנכות הכללית של המבקש הינה %70. בהחלטתה דחתה הוועדה העליונה את הערעור, בהחלטה לא מנומקת, בה נאמר: "ממצאי הועדה בבדיקה אינם דומים לתיאורו של פרופ' לוי, והועדה דוחה את הערעור". המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
נטען, בין השאר, כי הנמקת הוועדה הרפואית העליונה לאקונית, אל מול חוות דעת מפורטת שהוגשה מטעמו של המבקש. הנושא העיקרי שבגינו יש מקום לקבלת הבקשה
והערעור הוא ההנמקה. היה מקום שההנמקה המתייחסת לממצאים שבמסמכים תהא ברורה יותר ומפורטת יותר מאשר היתה במקרה דנן. "נושא ההנמקה" עשוי להיות רחב מעניינם של הצדדים לתיק ולהצדיק במקרה דנא גלגול שלישי.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מ. סובול למבקש, עו"ד ד. דומיניץ למשיב. 11.10.07).
רע"א 11667/05 - מימי מבואות ירושלים... (בפירוק) נגד מרדכי כהן
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת משקם, שחלים עליה דיני הבוררות. *איחוד של יום אחד בהגשת בקשה לרשות ערעור, אינו מהווה כשהוא לעצמו, "טעם מיוחד" להיעתר לבקשה להארכת מועד (הבקשה נדחתה). המבקשת הינה אגודה חקלאית מרכזית, אשר בין חבריה נמצא מושב זנוח, אף הוא אגודה חקלאית שיתופית. המשיב נמנה על חברי מושב זנוח. עיסוקה העיקרי של המבקשת הוא הספקת מים, וכן הסדרת התשלומים עבור צריכת המים וגבייתם מהחברים. בשל חובותיה של המבקשת ניתן נגדה צו פירוק ומונה לה מפרק. בהתאם להוראות חוק ההסדרים, מונה למושב זנוח משקם. לאחר הליכים שונים דחה המשקם את תביעתה של המבקשת. לאחר המצאת פסק דינו של המשקם למשרדי המבקשת,היא הגישה, באיחור של יום אחר, בקשה לביטולו בהתאם להוראות סעיף 28(א) לחוק ההסדרים, ולאחריה, הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש ציין כי מאחר שלא ניתן טעם מיוחד לאיחור אין יסוד להארכת המועד להגשת בקשת הביטול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי בקשות רשות ערעור בענייני בוררות ניתנות אך בנסיבות מיוחדות, מקום בו עולה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת. כלל זה חל בדומה גם על בקשות לביטול פסקי משקם המתבררות על-פי חוק הבוררות. בענייננו, לא העלתה המבקשת לבירור כל שאלה משפטית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך יצויין כי העובדה שמדובר באיחור של יום אחד, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, וגם במקרה של איחור כזה, על המאחר לתת טעם טוב לאיחורו. גם בטענה כי לבקשה לביטול פסק הבורר סיכוי גבוה להתקבל, אין כדי לסייע למבקשת. הטעם המיוחד להארכת המועד צריך להתייחס לסיבת האיחור עצמה, ואין בסיכויי ההליך, טובים ככל שיהיו, כדי להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד. אף בחשיבות העניין, כשהוא לעצמו, אין כדי להוות טעם מיוחד, אלא שהוא עשוי להצטרף כשיקול נוסף לטעמים אחרים המצדיקים הארכת מועד. בנוסף, לטיעוניה של המבקשת לגופה של בקשת ביטול פסק המשקם, גם אילו הוגשה במועדה, לא היתה בת סיכוי רב להתקבל.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד משה באדר למבקשת. 17.10.07).
בג"צ 7628/07 + 7120/07 - אסיף יניב... בע"מ ואח' נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח'
*חיוב מועצת הרבנות הראשית למנות רב שיהיה מוכן לתת הכשרים לבעלי עסקים המשתמשים בתוצרת חקלאית, שכשרותם מבחינת שנת השמיטה מבוססת על "היתר מכירה" (העתירה נתקבלה).
ביום 25.7.07 הוציא רב העיר הרצליה, (הרב יעקובוביץ - המשיב 3), הנחייה לבעלי העסקים בעירו, לרכוש תוצרת חקלאית מאחד מארבעת הספקים ששמם נקבע בהנחיה, כתנאי לקבלת תעודת כשרות בשנת השמיטה תשס"ח. ביום 30.8.07 החליטה מועצת הרבנות הראשית "כי כל רב בעירו והוא בלבד יכול להנהיג את העיר כהבנתו ודעתו בענייני השמיטה". הרב יעקובוביץ הגיש תגובה לבקשה לצו ביניים נגדו, בה נטען כי תוקפו ההלכתי של היתר המכירה מצוי במחלוקת בין הפוסקים, וכי הוא נוקט בשיטה שאינה נכונה לסמוך על ההיתר. לשיטתו - מדובר בהכרעה הלכתית
מובהקת המסורה לרב המקומי, ולפיכך אל לו לביהמ"ש להתערב בהכרעתו. העתירה נתקבלה.
לאחר סקירה הסטורית הנוגעת ל"היתר המכירה" של המקרקעין לנכרים בשנת השמיטה, והליכי ההחלטה של מועצת הרבנות הראשית ורבני הערים, הוחלט על בטלות החלטות מועצת הרבנות הראשית מהימים 22.8.07 ו- 30.8.07. הרבנות תפעל בהמשך להחלטותיה הקודמות וחוזריה לאורך שנת תשס"ז, הנוגדות את החלטתה האחרונה, ובכל מקום שבו אין הרב המקומי נכון ליתן תעודות כשרות המיוסדות על "היתר מכירה", על הרבנות לעשות שימוש בסמכותה ולמנות רק שיתן את ההיתר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. 23.10.07).
בג"צ 2115/06 + 1161/06 - תנועת "אנחנו על המפה" ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*אין בג"צ מתערב בשיקול דעת הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק (ביצוע הריסת מבנים שנבנו בשטחי יו"ש שלא כדין) (העתירה נדחתה).
בשתי העתירות מבקשים העותרים להורות למשיבים על הריסת מבנים שהוקמו שלא כדין בשטחי יהודה ושומרון.לטענת העותרים, ישנם עשרות אלפי בתים לא חוקיים באזור יו"ש ורשויות האכיפה אוכפות את החוק רק במקרים ספורים, וגם זאת רק כדי לשמור על מראית עין של שמירת החוק. העתירות נדחו.
הלכה מושרשת היא כי בג"צ לא יתערב על נקלה בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת באשר לסדרי העדיפות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק. התערבות בסדרי העדיפות במדיניות אכיפה של רשות מוסמכת עשויה להתרחש מקום בו הוכחה התנערות מלאה או הימנעות בלתי-סבירה מאכיפת החוק, או כאשר סדרי העדיפויות שגיבשה הרשות נגועים בפגם של אי סבירות קיצוני, או בפגם אחר הפוגם בחוקיותם. בענייננו, המשיבים הצביעו על נתונים ברורים לפיהם מתקיימת פעילות כוללת ורחבה של אכיפת חוקי התכנון והבניה באזור. פעילות זו מתנהלת על פי סדרי עדיפויות המושפעים משיקולים שונים שבאינטרס הציבורי. אין לומר כי נפל פגם בדרך האכיפה המופעלת או בסדרי העדיפויות הננקטים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יצחק בם לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 14.10.07).
בש"פ 8303/07 - ראמי בדראן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אחר, (להלן: מחמד), בשורה של עבירות בנשק (סחר ונסיון לסחר), וכן קשירת קשר לפשע. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בקובעו כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, והוסיף וקבע כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר בשחרור לחלופת מעצר. הערר נדחה.
קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית המקימה בסיס סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. כמו כן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. עבירות הנשק המיוחסות לעורר, בהיותן עבירות בטחון כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחסד"פ, מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית והלכה היא כי רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול אותה ולהצדיק חלופת מעצר. אין זה המקרה שבפנינו. כמו כן, נוכח תקופת המאסר הארוכה אותה צפוי העורר לרצות אם יורשע בדין, ונוכח העובדה שיש לו קרובי משפחה המתגוררים בתחומי הרשות הפלשתינאית, קיים חשש להימלטות העורר מן הדין.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד סאמי מלחם לעורר, עו"ד אליעזר וינשל למשיבה. 19.10.07).