מ"ח 4737/07 - אנטולי מירופולסקי וסרגיי בקייב נגד מדינת ישראל
*אימתי "הלכה חדשה" של בהמ"ש מצדיקה משפט חוזר(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הורשעו ברצח חברם פבל מליז'וניק (להלן: המנוח). ביום 22.9.2001 התגלתה גופתו של המנוח במי נהר הירדן. בשבועות שקדמו למותו נהג המנוח, צעיר כבן 25, להצטרף לשני חבריו, המבקשים, ולצאת מדי סוף-שבוע לדיג בנהר הירדן. בחקירתם לאחר הרצח הכחישו המבקשים כי יצאו לטיול דיג באותו סוף שבוע וטענו כי הם שהו כל אותה עת בכרמיאל. בבחינת דו"חות איכון מכשירי הטלפון הניידים של המבקשים ושל המנוח התברר שהיו באיזור הרצח. איכוני מכשירי הטלפון הניידים היוו נדבך מרכזי בהרשעת המבקשים. המבקשים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירת רצח, וערעורם לביהמ"ש העליון נדחה, כמו גם בקשה לדיון נוסף. אחר דברים אלו, וללא קשר לעניינם של המבקשים, ניתנה החלטת ביניים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, (להלן: עניין אוחנה), בה נקבע כי אמנם ניתן להוכיח פלטי איכון של מכשירי טלפון ניידים באמצעות תעודה בדבר "רשומה מוסדית", אולם קבילותה של התעודה מותנית בהוכחת תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 36(א) לפקודת הראיות. בבקשתם למשפט חוזר טוענים המבקשים כי ההחלטה האמורה בעניין אוחנה עשויה לשנות באופן מהותי את הכרעת הדין בעניינם. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. הבקשה נשענת על החלטה של ביהמ"ש המחוזי אשר ניתנה בהסתמך על נסיבות המקרה הספציפי שנדון, ממילא אין מדובר בהלכה, ובודאי לא בהלכה המחייבת בתי משפט אחרים. בין כך ובין כך, אין זו הלכה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון. באשר לעילה שעניינה "חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" כבר נקבע כי בגדריה של העילה האמורה למשפט חוזר, נכנס גם 'עיוות דין' הנגרם כשקיימת הלכה שיפוטית חדשה המיטיבה עם נאשם. עם זאת, הודגש כי מדובר "רק במקום שביהמ"ש העליון - שהלכתו מחייבת את כל בתיהמ"ש... - שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו". בענייננו, כאמור, מדובר בהחלטה של ביהמ"ש המחוזי אשר אינה עומדת בתנאי האמור. אם ביום מן הימים יקבע ביהמ"ש העליון כי פלטי איכון של מכשירי טלפון אינם קבילים כראיה, או אינם אמינים, דרכם של המבקשים תהא פתוחה לשוב ולהגיש בקשה למשפט חוזר.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אריה ליכט למבקשים, עו"ד אפרת ברזילי למשיבה. 6.11.07).
ע.א. 11061/05 - trA - ואח' נגד שמואל איזק ואח'
*ביטול הסכם מכירה של מניות עקב חוסר תום לב של הרוכש(מחוזי ת"א - ת.א. 2207/00 - הערעור נדחה).
המשיב, (להלן: איזק) היה אחד ממיסדיה ומנהליה של המערערת 2, (להלן: ארט ישראל), וכן החזיק במניות של המערערת 1, (להלן: ארט אינק). במחצית שנת 1995 בחן איזק אפשרות למכור את מניותיו בארט אינק ולצורך כך ביקש לקבל ממנה מידע רלבנטי לקביעת שוויין. לאחר שנמסרו לאיזק הדוחו"ת הכספיים של ארט אינק ופרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שלה, נחתם ביום 29.10.1996 זיכרון דברים בינו ובין המשיבה 2, (להלן: אינוונטק) למכירת מניותיו בארט אינק תמורת 330,000 דולר ארה"ב (להלן: זיכרון הדברים). ארט אינק ובעלי מניותיה, שהיו בעלי זכות סירוב ראשונה לרכישת מניותיו של איזק, מימשו את זכותם זו ובהתאם לכך רכשו את מניותיו של איזק תמורת סכום זהה לזה שנקבע בזיכרון הדברים (להלן: הסכם המכירה). בתקופה בה ניהל איזק את המו"מ למכירת מניותיו כאמור, חתמה ארט אינק על עסקאות עם חברות אחרות, אך המידע על דבר עסקאות אלה לא הובא לידיעת איזק. משנודע לו עליהן, פנה לבעלי המניות של ארט אינק וביקש כי יפצו אותו בסכום השווה להפרש
שבין התמורה שקיבל עבור המניות ובין שווין האמיתי במועד מכירתן, שהיה, לטענתו, גבוה בהרבה נוכח התקשרותה של ארט אינק בעסקאות הנ"ל. בהמשך, עתר איזק לביהמ"ש המחוזי בתובענה לסעד המצהיר על בטלות הסכם המכירה וכן על חובת השבה הדדית בין הצדדים להסכם המכירה. ביהמ"ש קיבל טענותיו של איזק וקבע כי העובדה שארט אינק לא גילתה לאיזק על דבר העסקאות האמורות ומסרה לו מידע חלקי בלבד, עולה כדי מצג שווא ומהווה חוסר תום לב מובהק. לפיכך, כך קבע, קמה לאיזק הזכות לבטל את הסכם המכירה. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: ארבל, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד מיכאל גינסבורג ושחר אגמון למערערים, עוה"ד עוזי שוחט ואמיר שויצקי למשיבים. 8.11.07).
רע"א 9112/06 - ביטוח חקלאי... בע"מ ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי
*פירוש המונח "נוהג ברכב" בהסכם שיפוי בין המל"ל לבין חברת ביטוח למקרה של תשלום פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ע.א. 9008/06 - הבקשה נדחתה).
א. שמעון חדד (להלן: הנפגע) נהג ברכבו הפרטי, בכביש ואדי ערה. רכב שנסע לפניו בלם בפתאומיות וארעה התנגשות בין שני כלי הרכב. הנפגע יצא מרכבו, ניגש לרכב שלפניו על מנת לשאול לשלומה של היושבת בו. או-אז נפגע מרכב חולף ונכרתה רגלו. הנפגע קיבל לידיו גמלאות מידי המשיב, ובהמשך הגיש המשיב תובענה נגד המבקשות - המבטחות של הרכב. התובענה התבססה על הסכם שיפוי כללי שבין המבקשת לבין המשיב. סעיף 3 להסכם קובע כי מקום בו "הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב" - על המבקשות לשפות את המשיב בשיעור של %55 מסכום הגמלאות; ואילו מקום בו "הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב" - קמה חובה למבקשות לשפות את המשיב בגין %80 מהגמלאות. השאלה שהתעוררה היא האם יש לראות בנפגע כמי שבעת התאונה היה בבחינת "נוהג" ברכב. בימ"ש השלום השיב על כך בחיוב. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי, ערעורו נתקבל, ונקבע כי הנפגע אינו נחשב כ"נוהג" ברכב, וכי יציאה מן הרכב לצורך בירור שלומם של נפגעים בתאונה, אינה מהווה "שימוש" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המונח "נוהג" (או "נהג") ברכב, לא הוגדר בגוף ההסכם. מבחינה לשונית, מונח זה עשוי להתפרש בדרך מצמצמת או בדרך מרחיבה. היום, לאחר שנחקק תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל-מנת שיוכר הנפגע כ"נוהג", נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש ברכב כי אם לשימוש מוכר - מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק. בענייננו, הנפגע יצא מרכבו כדי לבדוק את מצבה של הנהגת ברכב האחר. תיקון דרך או טיפול דרך לא היו כאן. שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח "נסיעה ברכב", ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8. כאלה הם פעולותיו של הנפגע במקרה זה. גם החובה הסטטוטורית המחייבת מתן עזרה לנפגעים בתאונת דרכים, הקבועה בסעיף 64 לפקודת התעבורה, אינה מביאה פעולה זו בגדר השימוש ברכב כהגדרתו בסעיף 1.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד א. גדות למבקשים, עו"ד י. ברזילי למשיב. 8.11.07).
רע"א 3746/05 - אהוד לרר ואח' נגד עירית הרצליה
*פטור מתשלום היטל סלילה ע"י בעלי דירה, כאשר החיוב כבר היה קיים לפני שבעלי הדירה רכשו אותה(מחוזי ת"א - ע.א. 1391/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בבעלותם של המערערים דירות בבניין בהרצליה (להלן: הבנין). המשיבה (להלן גם: העירייה), החליטה ביום 26.11.97 לסלול כביש ומדרכה ברחוב שמעוני, אשר
לטענת העירייה גובל בבניין. המערערים סירבו לדרישות העיריה לתשלום היטלים בגין עבודה זו, והעירייה הגישה נגדם תביעה לבימ"ש השלום. ביהמ"ש מצא כי גם לפני עבודות הסלילה ב-1998, היו במקום כביש ומדרכה. ביהמ"ש הוסיף כי המועד הנכון לחיוב בהיטלים שונים הקשורים לבנייה ולפיתוח של שכונה הוא בעת מתן היתר הבנייה ליזם, כי עבודות הפיתוח והשדרוג של הכביש, שבוצעו בשנת 1998, היו צפויות כבר בעת מתן היתרי הבנייה בשנת 1996, ועל כן אין העירייה יכולה להשית באופן רטרואקטיבי את העלויות על הדיירים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הנימוק המרכזי שעליו ביסס בימ"ש השלום את פסק דינו, שלפיו המועד הראוי לגביית ההיטלים הוא מועד מתן היתרי הבנייה, וקבע כי חוק העזר מאפשר לעירייה לנהוג כפי שנהגה. בסופו של דבר קיבל ביהמ"ש את ערעורה של העירייה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. החיוב בהיטל הוא חיוב שעל העירייה לגבות מהחייב כאשר מתגבש החיוב לראשונה. הימנעות של העירייה, מטעם שאינו מוצדק בדין, מלגבות היטל מהחייב כאשר מתגבש החיוב, מהווה מחדל שתוצאתו היא שלא ניתן יהיה לגבות את ההיטל מאדם אחר, לאחר העברת הבעלות בנכס, בגין פעולה מאוחרת הנופלת גם היא בגדר המושג "סלילה". זאת לאור עקרון חד פעמיות ההיטל. בענייננו, כאמור, היו קיימים במקום כביש ומדרכה ישנים שנסללו טרם רכשו המערערים את דירותיהם. בכל הנוגע לכביש והמדרכה הישנים, המערערים לא היו בעלי הנכס בעת הסלילה ולא בעת בנייתו של הנכס. כמו כן, לא הוכח שהעירייה פעלה כנדרש למיצוי החיוב שהתהווה כנגד החייב הנכון. במצב דברים זה, לא מתקיים חיוב שניתן להטיל על המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עדי מוסקוביץ למבקשים, עו"ד אילנה בראף-שניר למשיבה. 6.11.07).
רע"פ 9718/04 - מדינת ישראל נגד טאלב נואורה
*ניתן לגבות עדויות על נסיבות מחמירות של עבירה, לאחר שניתנה הכרעת הדין ולפני מתן גזר הדין(מחוזי י-ם - ע.פ. 8344/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות של החזקת סכין שלא כדין וכניסה ושהייה בישראל ללא היתר כדין. בתיאור הארוע בכתב האישום נאמר כי "במהלך יוני 2003, גמלה בליבו של הנאשם החלטה לרצוח יהודי באשר הוא יהודי... רכש... סכין קצבים... מתוך כוונה לרצוח יהודי" ובכעשר הזדמנויות יצא מבית לחם מצוייד בסכין כדי לרצוח יהודי, עקף את מחסומי כוחות הביטחון ונכנס ירושלימה, אך מסיבות שונות לא ביצע את זממו. המשיב הודה בעובדות המתייחסות לאחד האירועים המיוחסים לו, אך כפר בכך שכוונתו היתה לרצוח יהודי. בימ"ש השלום, (סגנית הנשיא רבקה פרידמן פלדמן), הרשיע את המשיב בשלוש עבירות של החזקת סכין שלא כדין ובשלוש עבירות של כניסה לישראל ללא היתר כדין. לעניין גזר הדין, קבע ביהמ"ש דיון "להוכחת נסיבות ביצוע העבירות כמפורט בכתב האישום." ביום 4.12.03 נשמעו ראיות לעניין מטרת כניסותיו של המשיב לישראל. ביום 29.2.04 נשמעו הטיעונים לעונש, במסגרתם קבל בא כוח המשיב על שהראיות לעניין מטרת מעשיו של המשיב הובאו בשלב גזר הדין. ביום 11.3.04 גזר בימ"ש השלום את דינו של המשיב, בציינו כי :"לאחר שמיעת ראיות הצדדים ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם נכנס לישראל מספר פעמים כשהוא מצויד בסכין, במטרה לדקור יהודי" וגזר לו 36 חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שקבע, בניגוד לעמדת בימ"ש השלום, כי לא ניתן היה לקבוע בגזר הדין ממצאים עובדתיים בדבר נסיבות ביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו לאחר הכרעת הדין, בשלב הטיעון
לעונש. לפיכך הפחית את עונשו של המשיב והעמידו על עשרים חודשי מאסר בפועל. הערעור נתקבל ברוב דעות באשר לנושא המשפטי, אך העונש נשאר בעינו ומאחר שהמשיב סיים בינתיים את ריצוי העונש.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): נסיבות מחמירות שאינן חלק מיסודות העבירה, אך הן חלק מפרשת העבירה ויש להן רלבנטיות לגבי העונש, והמופיעות בכתב האישום, ככל שנחוץ להוכיחן, יש לעשות כן בשלב שלפני הכרעת הדין, אלא אם נדחו בהסכמה לשלב גזר הדין. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו.
ג. השופטת ארבל: במוקד בקשת רשות הערעור ניצבת השאלה מהו המועד המתאים לשמיעת ראיות בעניין נסיבות מחמירות שבגדריהן בוצעה העבירה, וזאת ככל שמדובר בנסיבות שפורטו במסגרת עובדות כתב האישום, אך אינן מהוות חלק מיסודות העבירה ועל כן רלוונטיות לקביעת העונש בלבד. בנושא זה דין ערעורה של המדינה להתקבל. ככלל, אכן, ראוי שתמונת הראיות תתברר בעיקרה בשלב שלפני הכרעת הדין. עם זאת, הן הוראת החוק החולשת על הסוגיה והן שיקולים נוספים שעניינם במדיניות השיפוטית הראויה, תומכים במסקנה, כי אין לשלול מן התביעה באופן גורף את האפשרות להביא ראיות המתייחסות לנסיבות מחמירות שאפפו את ביצוע העבירה - ושאינן קבועות בחוק - בשלב הטיעונים לעונש. לפיכך, באותם מקרים שבהם התביעה מבקשת להביא ראיות שכאלו במועד זה, ראוי להותיר את ההכרעה בעניין לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, כפי שאירע במקרה דנא בבימ"ש השלום. הוא הדין אף באשר לשאלת מועד בירורן של ראיות בעניין נסיבות מקלות שההגנה עשויה לבקש להביא בשלב הטיעונים לעונש.
ד. ככל שמדובר בסיטואציה בה לצד כוונת התביעה לחתום על הסדר טיעון עם הנאשם מתעתדת היא לטעון כי נסיבות מחמירות שלא נכללו בהסדר הטיעון מצדיקות החמרה בעונשו, הרי שראוי כי תודיע היא לו על כך מראש ובטרם החתימה על הסדר הטיעון. יתר על כן, גם כשאין מדובר בהליך שבמסגרתו צפוי להיערך בין הצדדים הסדר טיעון, ראוי שהתביעה תיידע מראש את הנאשם ואת ביהמ"ש כי במידה והנאשם יורשע, בכוונתה להביא בשלב הטיעונים לעונש ראיות העשויות להשפיע באופן משמעותי על "צבעה" של התמונה הכללית או להביא להחמרה ניכרת בעונש. רוח הדברים ראוי שתחול גם ביחס לרצון ההגנה להביא בשלב הטיעונים לעונש ראיות ביחס לנסיבות מקלות שאפפו את ביצוע העבירה ושאינן קשורות במישרין לעצם ההרשעה בעבירה.
ה. התוצאה היא כי יש לקבל את ערעורה של המדינה. אשר לעניינו של המשיב, משסיים לרצות את עונשו בטרם שמיעת בקשת רשות הערעור ומשנותרה לדיון השאלה המשפטית בלבד. אין מקום להתערב בעונשו כפי שנקבע על-ידי ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אפרת ברזילי ונעמי גרנות למבקשת, עו"ד וסים דכוור למשיב. 25.11.07).
ע.א. 1761/06 + 1675/06 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*אחריות חברות הביטוח בתאונת דרכים, כאשר נטען כי מספר מכוניות היו מעורבות בתאונה(מחוזי חיפה - ת.א. 1329/00 - ערעורים וערעורים נגדיים - ערעורה של אררט נדחה ועתירה של מנורה נתקבל).
א. הנפגעת (להלן: סוהא) נסעה עם בני משפחתה ב"כביש הסרגל" ברכב מסוג אאודי, ברכב נהג בעלה פדל. לפניהם נסעו קרובי משפחה ברכב סובארו. ארע תקר בגלגל הסובארו, ונהגו הסיט אותו לשולי הכביש. רכב האאודי עצר גם הוא בשוליים, פדל
ניגש לברר את פשר העצירה, ובהמשך הוציא מתא המטען של האאודי כלי-עבודה. פדל וחסן החלו במלאכת החלפת הגלגל בסובארו, ובינתיים נעמדו סוהא ואשתו של חסן בקרבת הסובארו ושוחחו. בזמן הפירוק הגיח רכב יונדאי, פגע ברגלו של חסן, סטה ימינה ופגע בסוהא, והמשיך ופגע באאודי. חברת הביטוח הפניקס ביטהה את האאודי, מנורה ביטחה את הסובארו ואררט את היונדאי. ביהמ"ש קבע כי שני כלי-רכב היו מעורבים בתאונה של סוהא - הסובארו והיונדאי וחילק את האחריות שווה בשווה בין מנורה לבין אררט. זו האחרונה טוענת כי יש לחייב גם את הפניקס ומנורה טוענת כי אין לחייב את הסובארו וממילא אין לחייב אותה. ערעורה על אררט נדחה וערעור מנורה נתקבל.
ב. אין לראות בסוהא, בזמן התאונה, כנוסעת באחד מכלי הרכב (ובפרט - האאודי). יש לראות בה כנפגעת מחוץ לרכב, ומשמעות הדבר היא שאין זה מקרה שבו האחריות נופלת, לפי סעיף 3(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על מבטח הרכב שבו היא נסעה, היינו, האאודי. אכן, מי שנהג ברכב ויצא לבדוק תקלה ברכבו, ואז נפגע על-ידי רכב אחר, עשוי להיחשב כנוהג העושה שימוש ברכבו, אך צריך שתהיה זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק-הגוף שנגרם. הדברים יפים אף לגבי הנפגע-הנוסע. בענייננו, הימצאותה של סוהא מחוץ לרכב האאודי בזמן התאונה לא היתה קשורה לשימוש בו. מכאן שיש לדחות את הערעור ככל שמדובר בטענה כי האחריות לפצות את סוהא מוטלת גם על הפניקס. כמי שביטחה את השימוש ברכב האאודי.
ג. מאידך יש לקבל את ערעורה של מנורה. ביהמ"ש המחוזי ראה את רכב הסובארו כמעורב בתאונה וחייב גם את מנורה בתשלום הפיצויים. ברם, סוהא לא נהגה או נסעה בסובארו, היא לא ישבה בו וגם לא טיפלה בו. למעשה, לא היה כל מגע בינה לבין הסובארו. לא נתקיים לפיכך שימוש רלבנטי ברכב זה. מכל מקום, אין לחייב את מבטח הסובארו, שהרי לא היתה כל פגיעה בסובארו. הרכב המעורב היחיד, מבחינת חוק הפיצויים, היה רכב היונדאי, שסטה לשוליים, פגע בסוהא (מבלי לפגוע בסובארו).
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד שלמה ברקוביץ' למערערים, עוה"ד חיים הבר, גיצה ניסן, יואב רחוקה וסלאח ואליד למשיבים. 31.10.07).
עש"ם 4875/06 - מדינת ישראל נגד עאוני אבו זראקי
*החמרה בענשו המשמעתי של מורה שהורשע בפלילים בתקופת תלמיד קטין וגרימת חבלה חמורה וכן בתקיפת אשתו(ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).
א. המשיב, יליד 1956, מועסק במשרד החינוך בתפקיד של מורה. הוא בעל ותק של 27 שנים בשירות המדינה. נגד המשיב הוגשו שני הליכים פליליים. לפי האישום הראשון בהיותו מורה בבית הספר היסודי "אלקינדי" בדבוריה, נהג המשיב לאורך תקופה לתקוף תלמיד, קטין, בן 9, באמצעות מקל וצינור גומי, ובמהלך אחד השיעורים גרם לו חבלה של ממש על-ידי שחבט את ראשו בשולחן הכיתה, ופצע אותו בעינו הימנית. באישום השני, הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות שכוונו כנגד אשתו.בעקבות ההליך הפלילי, הועמד המשיב לדין משמעתי והורשע. בית הדין גזר לו נזיפה חמורה, הורדה בשתי דרגות שכר לפרק זמן של שנתיים, והמליץ כי המשיב, אשר עבר בינתיים ללמד בבית ספר אחר, לא יקודם לתפקיד של רכז שכבה, סגן מנהל או מנהל בית ספר לפרק זמן של שלוש שנים מיום גזר הדין. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. שימוש באלימות פיסית ביחסי בני אדם מהווה התנהגות פסולה הנוגדת את הנורמה הפלילית. שימוש באלימות של מבוגר כלפי ילד, באשר הוא, נושא עמו חומרה מיוחדת. יתר חומרה נודעת לפגיעה בקטין הנעשית בידי אדם המופקד על שלומו, על טובתו, ועל חינוכו של הקטין. שימוש באלימות במשפחה כלפי בן או בת זוג אף הוא תופעה
בעלת חומרה מיוחדת במציאות החיים בישראל, אלימות כלפי בן משפחה שאינו מסוגל להתגונן משווה חומרה מיוחדת למעשיו של התוקף. בענייננו, מדובר במעשי אלימות מתמשכים, אשר אינם מבטאים חולשה של רגע, אלא דפוס התנהגות מתמשך הן בעבודה והן בבית. באיזון כולל של השיקולים לחומרה ולקולא, ועל רקע תכליות הדין המשמעתי, יש לקבל את ערעור המדינה, ולגזור על המשיב נזיפה חמורה; פיטורין משירות המדינה לאלתר; פסילה מכל עבודה בשירות המדינה למשך 3 שנים; ולאחר חלוף 3 שנים, תחול על המשיב פסילה לכל עבודה במערכת החינוך בתפקיד הוראה למשך 2 שנים נוספות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מורן סילס למערערת, עו"ד אחמד מסאלחה למשיב. 7.11.07).
בג"צ 6940/07 - פרופ' מרואן דווירי נגד ביה"ד הכנסייתי לערעורים ואח'
*אי התערבות בג"צ בהחלטות בתי דין דתיים (העתירה נדחתה).
העותר והמשיבה 3 (להלן: בני הזוג), נוצרים-אורתודוכסיים שניהם, נישאו בנישואין דתיים בשנת 1977 ולהם שני ילדים, בגירים כיום. בשנת 1992 התגלע סכסוך בין בני הזוג והם נפרדו. בשנת 2000 הגיש העותר תביעת גירושין נגד המשיבה 3 אצל המשיב 2 (ביה"ד הכנסייתי בנצרת). ביום 29.9.06 הורה המשיב 2 על התרת נישואיהם של בני הזוג. העתירה מופנית נגד חלקים בפסק דינו של המשיב 2, לפיהם חוייב העותר לשלם למשיבה 3 סכום של 30,000 דולר בעבור מזונות קבועים וחד פעמיים, וכי בהיעדר הסכם ממון או הסכם גירושין בין בני הזוג, הדירה בה גרו יחדיו תישאר מקום מגוריה של המשיבה 3 כל ימי חייה, ולאחר מותה היא תישאר ירושת ילדיה מהעותר. העותר ערער על פסק הדין למשיב 1, שדחה את הערעור. טענותיו העיקריות של העותר הינן כי הוא נאלץ לשלם למשיבה 3 את סכום המזונות בו חוייב, מאחר שחפץ לשאת אישה אחרת, ולאחר 15 שנים בהן הוא מבקש לסיים את נישואיו עם המשיבה 3 לא נותר לו לטענתו מוצא אחר. העתירה נדחתה.
הלכה היא כי ככלל בג"צ לא יתערב בהחלטות הניתנות על ידי בתי הדין הדתיים והתערבותו שמורה למקרים חריגים. טענות העותר הן שפסקי דינם של המשיבים 1 - 2 אינם מתיישבים עם הוראותיהם של חוקים שונים. אולם, טעות ביישום הדין, ככל שהיא קיימת, אינה מצדיקה את התערבות בג"צ. אשר ליתר הטענות - יש לדחות את העתירה על הסף מאחר שדבק שיהוי בהגשתה. העותר פעל לפי פסקי דינם של המשיבים 1 - 2 על מנת לקבל לידיו את התרת הנישואין המיוחלת ולהינשא לבת זוגו הנוכחית. עתירה זו הוגשה מספר חודשים לאחר שנדחה ערעורו על ידי המשיב 1 והוא שילם למשיבה 3 את הסכום בו חוייב בפסק הדין. בנסיבות המקרה, שיהוי זה כמוהו כויתור על העלאת כל טענה נגד פסקי הדין אותם מילא העותר כפי שנדרש וכפי שחוייב. פעולתו של העותר לפי קביעות פסק הדין בכדי להביא להתרת הנישואין ולאפשר את הנישואין החדשים, ולאחר מכן נקיטת צעדים שמטרתם לבטל את אותן קביעות בפסק הדין שאינן נוחות לעותר, אינה מתיישבת עם התנהלות הוגנת.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. דחלה לעותר, עו"ד ס. פרג' למשיבה. 4.11.07).
רע"ב 6571/07 - פלוני נגד שירות בתי הסוהר
*סירוב שירות בתי הסהר לאפשר לאסיר לצאת לחופשה לחגיגת בת מצוה של בתו (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר עולם בגין הרשעתו ברצח אשתו. עונשו טרם נקצב והוא מסווג כאסיר אלימות במשפחה (להלן:"אסיר אלמ"ב). המבקש פנה למשיב בבקשה לאפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת לחגיגת בת מצווה של בתו. בחוות-דעתה ציינה
הוועדה לאלימות במשפחה כי עד כה לא נקצב עונשו של המבקש ו"מכאן שאין אפשרות להוצאתו לחופשה ". בטרם ניתנה החלטת השר, הוגשה מטעמו של המבקש עתירת אסיר לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. במהלך הדיון נמסר לו כי ניתן יהיה לאשר את יציאתו לחגיגת, הבת, בליווי, לאירוע מצומצם, ועל פי נהלי שירות בתי הסוהר. המבקש סירב לצאת לאירוע בליווי ועם אזיקים, בנימוק שדבר זה יגרום לבתו עוגמת נפש. לבסוף נדחתה עתירתו של המבקש. נגד החלטתו של השר הגיש המבקש עתירת אסיר נוספת לביהמ"ש המחוזי ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור ניתנת במקרים חריגים, בהם מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מגדר עניינו של המבקש הספציפי. הבקשה דנא, אשר נסבה כל כולה על שאלת יציאתו של המבקש לחופשה, אינה מעלה שאלה מעין זו, ומן הטעם הזה לבדו, דינה להידחות. אין באמור כדי לסגור את דרכו של המבקש לפנות בבקשה לצאת לחגיגת הבת מצווה בליווי, כפי שהוצע בעבר.
(בפני: השופט פוגלמן. המבקש לעצמו, עו"ד וייס בנסקי למשיב. 29.10.07).
ע.פ. 6759/07 - מדינת ישראל נגד סלמאן אלחרומי
*החמרה בעונש בעבירה של נהיגה פרועה תוך המלטות מהמשטרה ופגיעה בשוטר (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נהג בבאר שבע ברכב, לאחר שתיית אלכוהול, והתנגש ברכב אחר. למקום האירוע הגיעה ניידת משטרה, וכאשר השוטרים הודיעו למשיב כי הוא מעוכב, פתח בריצה לכיוון רכבו והחל לנסוע במהירות ובצורה פרועה ומסוכנת בנסותו לברוח מן השוטרים. לאחר שרכבו של המשיב התנגש במעקה בטיחות ונעצר, ניגש אחד השוטרים לעבר הרכב. משהבחין בו המשיב, לחץ על דוושת הגז ונסע לעבר השוטר אשר עמד מאחורי הרכב, כשהוא פוגע ברגלו השמאלית. בתסקיר שירות המבחן נקבע כי המשיב נמצא בהליך טיפולי לגמילה מאלכוהול במסגרת צו פיקוח, והמליץ להטיל עליו עונש מוחשי לריצוי, בדרך של עבודות שירות, שיבוצע לאחר סיום תהליך הגמילה. ביהמ"ש דחה את המלצת שירות המבחן. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי קיימות נסיבות מקלות במקרה זה בהשוואה למקרים אחרים של נהיגה פרועה במטרה להימלט מרשויות החוק המתרחשים לעיתים קרובות באזור הדרום, שכן מדובר באדם מבוגר כבן 51, אב ל-15 ילדים, ללא עבר פלילי, אשר איבד עשתונותיו ואת יכולת הריסון העצמית בהשפעת משקה חריף. לפיכך, גזר על המשיב, 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, 24 חודשי פסילת רשיון נהיגה ופיצויים בסך 1,500 ? לשוטר שנפגע. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשים בהם הואשם המשיב הינם חמורים ביותר. נקבע בפסיקה רף מחמיר לענישה בעבירות מסוג זה, המתבצעות חדשות לבקרים, על מנת ליצור הרתעה מספקת ומיגור התופעה של נהיגה פרועה תוך סיכון ופגיעה בעוברי אורח. לא כל שכן כאשר מדובר בפגיעה מכוונת באנשי חוק. לפיכך, ולאור ההלכה לפיה ביהמ"ש שלערעור אינו נוהג למצות את הדין עם נאשם, יועמד המאסר בפועל על 30 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד אושרה פטל למערערת, עו"ד ענת אסידו למשיב. 21.10.07).
בש"פ 8449/07 - אשרף אבו ג'ודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות במשפחה (תקיפת האשה והבן בגיל שנה וחצי) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע עבירות אלימות חמורות נגד אשתו (להלן: "המתלוננת") ובנו בן השנה וחצי. עם הגשת כתב האישום,
ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש הורה על הגשת תסקיר מעצר. באשר לעורר, התרשמותו של שירות המבחן היתה כי "קיימת רמת סיכון גבוהה לחזרה להתנהגות פורצת גבולות". יחד עם זאת הומלץ לבחון אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אך החלופה שהוצעה, לא ענתה על תנאי המלצת השירות. בסופו של דבר הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות אלימות בדרגה גבוהה. מסוכנותו של העורר - הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו, ובכללם מעשי תקיפה של בנו ושל בני משפחתה של המתלוננת ואף נהיגה פרועה ללא רישיון נהיגה ? אינה מכוונת רק כלפי המתלוננת כי אם כלפי הציבור בכלל. לכך, יש להוסיף את החשש המובנה הקיים בתיקי אלימות במשפחה לשיבוש הליכי משפט המצוי ביתר שאת במקרה שלפנינו, כאשר מלכתחילה המתלוננת לא התלוננה על האלימות המתמשכת נגדה, ורק הרופא שטיפל בפצעיה הזעיק את המשטרה.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד קובי סודרי לעורר, עו"ד וסטרמן למשיבה. 16.10.07).
רע"א 3601/04 - לין ו'נצ'ון נגד מדינת ישראל מינהלת ההגירה
*חיוב בהפקדת ערבון (הערר נתקבל בחלקו).
המבקש, אזרח סין, נכנס לישראל ביום 19.11.01. תוקף אשרת העבודה שבידו פג ביום 31.12.01, ובהיותו שוהה בלתי חוקי נעצר על ידי משטרת ההגירה. במהלך שהותו במעצר הגיש בבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד מעסיקו, לתשלום שכר עבודה. בן לבין הועבר המבקש לסין. או אז ניתנה החלטתו של בית הדין למשמורת, לפיה הותר שחרור המבקש לצורך ההתדיינות בביה"ד לעבודה. מאחר שאבדו הסיכויים לדון בתביעה בבית הדין האזורי לעבודה, נמחקה התביעה. לאור ההתפתחויות האמורות, הגיש ב"כ המבקש תביעה נזיקית על סך 100 אלף ? נגד המשיבה, בה נטען, כי גירושו טרם פתיחת ההליכים בבית הדין לעבודה נעשה באופן רשלני. בימ"ש השלום פטר את המבקש מתשלום אגרה והפקדת ערבון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וחייב את המבקש להפקיד ערובה בסך 15,000 ש"ח. הערר נתקבל בחלקו.
החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות, מערבת שיקולים נוגדים: מצד אחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד - יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, שיהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט אם ייפסקו לזכותו. בענייננו, הערכאות השונות הביאו בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים לענין, והגיעו לתוצאות שונות. נראה כי ביהמ"ש המחוזי איזן את שיווי המשקל הראוי בין השיקולים הנוגדים. סיכוייה של התביעה בענייננו אינם ברורים כל עיקר. בנסיבות ענין זה, צדק ביהמ"ש המחוזי בהטילו על המבקש ערבון להוצאות. עם זאת, בשל עוצמת עקרון זכות הגישה לערכאות, ונוכח דלות אמצעיו של המבקש, יועמד שיעור הערבון על 7,000 ש"ח.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מנשה קפלן למבקש, עו"ד נעמי זמרת למשיבה. 18.10.07).
ע.פ. 6626/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש - עבירות מין במשפחה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1989, הודה והורשע בשישה אישומים שעניינם עבירות מין שביצע באחותו ובאחיו הקטינים. את מעשי העבירות הנדונים החל המערער לבצע בעת היותו בן 12.5 שנים בלבד, בשנת 2001, והוא המשיך בהם עד אמצע שנת 2005. אחותו, ילידת 1999, היתה כבת שנתיים וחצי, ואחיו, יליד 2000, היה כבן שנתיים וחצי, כאשר המערער ביצע בהם מעשים מגונים.
מתסקיר מבחן שהוגש עלתה תמונה קשה של נער הסובל מהפרעות התנהגות קשות ביותר, אשר, מעבר להתנהגותו המינית החריגה, התקשה להשתלב במסגרות שונות אליהן נשלח. הוא אובחן כבעל מסוכנות מינית גבוהה ביותר, וסווג בחוות דעת פסיכיאטרית כ"פדופיל מסוכן". בנסיבות אלה, גזר ביהמ"ש על המערער ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרתם המופלגת של מעשי המין שהמערער ביצע באחותו ובאחיו בעודם ממש תינוקות אינה צריכה הדגשה. אין מדובר במקרה אחד, אלא בסדרה של מעשים נפשעים כלפי שני תינוקות, אשר אופיים, והיותם מכוונים כלפי עוללים ממש, הופכים פרשה פלילית זו לאחת החמורות שידענו בתחום עבירות מין כלפי ילדים. חומרה מיוחדת מתלווה לעובדה כי מדובר במערער אשר אובחן כבעל סטייה חמורה מובנית, ההופכת אותו לאדם מסוכן לסביבתו. בנסיבות אלה אין להתערב בעונש שנגזר.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 18.10.07).
ע.פ. 9489/06 ואח' - פאיז אבו עסא ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש - עבירות סחיטה ואיומים (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
המערערים, שלושה אחים, פאיז, טלאל ויונס, הורשעו במסכת סחיטה - באיומים ובאלימות - של בעל חנות בגדים בבאר שבע (להלן: המתלונן). במשך כשנתיים נהגו המערערים, פעמים רבות, לקחת מחנותו של המתלונן בגדים בשווי של עשרות אלפי שקלים, מבלי לשלם כלל או תוך תשלום חלקי בלבד. ביהמ"ש גזר על פאיז מאסר בפועל לחמש שנים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, פיצוי המתלונן בסך של 15,000 ש"ח וכן קנס כספי בסך 5,000 ש"ח. על טלאל נגזר מאסר בפועל ל- 3.5 שנים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, קנס כספי בסך 5,000 ש"ח ופיצוי המתלונן בסך של 15,000 ש"ח, על יונס נגזר מאסר בפועל בן חמש שנים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, קנס כספי בסך 5,000 ש"ח ופיצוי המתלונן בסך של 15,000 ש"ח. הערעורים על חומרת העונש נדחה.
המערערים סחטו את המתלונן פעמים רבות ובמשך תקופה ארוכה. הם הטילו את חיתתם על המתלונן, עד כי הוא נאלץ לעבור עם בני משפחתו אל בית אביו, שם הסתגר במשך מספר שבועות. פאיז ויונס אף לא היססו להשתמש בכלי נשק או במה שנחזה ככלי נשק, על מנת להפיל את מוראם על המתלונן ועל עובדיו. בגלל הקושי המובנה שבחשיפת עבירות הסחיטה, יש להטיל על העבריינים עונשי מאסר שיהיה בהם כדי להרתיעם ובד בבד לעודד את קורבנות העבירה לפנות להמשטרה, בלא שיחששו שהעבריינים ישתחררו בתוך פרק זמן קצר וישובו אליהם על מנת להיפרע מהם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 25.10.07).
ע.פ. 2960/07 - שאדי בנא נגד מדינת ישראל
*ביהמ"ש שנתן גז"ד שכלל מאסר על תנאי ולא פירט מהו התנאי שיפעיל את המאסר רשאי לתקן את גזה"ד ולהוסיף את התנאי המפעיל (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד וביהמ"ש המחוזי גזר עליו שנתיים מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת. כן הפעיל מאסר על תנאי של 16 חודשים, מתוכם 8 חודשים לריצוי בחופף. הערעור מופנה כנגד הפעלת המאסר על תנאי. בעת שנגזר המאסר על תנאי ע"י בימ"ש השלום, לא צויינו בגזה"ד, כנדרש בסעיף 52 לחוק העונשין, העבירות המפעילות את התנאי. ארבעה ימים לאחר מתן גזר הדין, התקיים דיון בבקשת המדינה לקבוע כי עונש המאסר המותנה יחול לגבי עבירות של שליחת יד ברכוש הזולת ו/או עבירות סמים מסוג פשע. ב"כ המדינה,
שהופיע בבקשה, ציין כי הוא מופיע גם בשמו ובהסכמתו של ב"כ המערער. ביהמ"ש נעתר לבקשה, וקבע כי "עונש המאסר המותנה יחול לגבי עבירות של שליחת יד ברכוש הזולת ו/או עבירות סמים מסוג פשע". השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש המחוזי היתה, האם המאסר על תנאי הינו בר-הפעלה. ביהמ"ש ענה על השאלה בחיוב. הערעור נדחה. סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט מתיר לביהמ"ש להכניס כל תיקון בפסק-דין על פי הסכמת הצדדים. בענייננו, שני הצדדים הסכימו לבקשת התיקון. החלטת בימ"ש השלום לתקן את גזר דינו ניתנה, איפוא, על-פי סמכותו מכוח סעיף 81(ב) האמור. לפיכך, אין זה מעניין באם ההחלטה מהווה תיקון "טעות" בהתאם לסעיף 81(א) לחוק, אם לאו. אמנם אף בהחלטת תיקון מסוג זה ראוי היה לזמן את המערער. עם זאת, אין באי-זימון המערער כדי להצדיק את קבלת הערעור בנסיבות המיוחדות של המקרה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד משה סרוגוביץ למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיב. 9.10.07).
רע"א 6325/07 - דוד רובין ואח' נגד בצת מושב עובדים... בע"מ ואח'
*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (הערעור נתקבל חלקית).
למשיב זכות חכירה מהמינהל על דירת שירות (להלן - הדירה), שהוחכרה למשיב. בתחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת עברו המבקשים 1 ו-2 להתגורר בדירה, שהועמדה לשימושם בתמורה לכך שהמבקש יעבוד כמורה בבית הספר האזורי בו למדו ילדי המושב. בשנת 1977 חדל המבקש ללמד שם, אולם הוא ובני משפחתו המשיכו להתגורר בדירה ושילמו דמי שכירות למשיב. החל מאמצע שנת 1998, חדלו המבקשים לשלם דמי שכירות. בשנת 2003 תבע המשיב בבימ"ש השלום בחיפה את פינוי המבקשים וכן תשלום חובותיהם. ביהמ"ש קיבל את התביעה. המבקשים ערערו על פסק הדין, וביקשו בבימ"ש השלום לעכב את ביצועו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקשים ביקשו את עיכוב ביצוע פסק הדין גם בביהמ"ש המחוזי, שאליו ערערו, וגם כאן נדחתה הבקשה. הערעור נתקבל חלקית.
בעניין החיוב הכספי, הנטיה היא שלא לעכב ביצוע בכגון דא. על כן לא יעוכב החיוב הכספי. אשר לפינוי - יש לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, במובן זה שהפינוי ייעשה וביצועו לא יעוכב, אך המשיבים לא יעשו בדירה דיספוזיציות העלולות למנוע את השבת המצב לקדמותו במקרה שיתקבל הערעור. אין בכך כדי למנוע השכרת הדירה לתקופה קצובה וסבירה בנסיבות, כגון לשנה, וזאת עד להכרעה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מוחמד עלי למבקשים, עוה"ד עידו ברגמן ודינה דומיניץ למשיבים. 23.10.07).
ע.פ. 6758/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אלימות כלפי האשה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במספר עבירות של אלימות קשה שהפעיל כלפי אשתו. ביהמ"ש המחוזי עמד בגזר הדין על חומרתם הרבה של מעשי האלימות הקשים שהמערער ביצע כלפי אשתו, על העובדה כי מרבית המעשים בוצעו בנוכחות הילדים, ועל כך שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו. מנגד, הוא התייחס לטענות בדבר מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, אשר תרם להתנהגות האלימה של המערער ולאובדן עשתונותיו. באיזון השיקולים גזר ביהמ"ש למערער מאסר בפועל של שנה וחצי ומאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - אין להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש בדבר אחריותו של המערער למעשי האלימות בהם הורשע, בין ברובד העובדתי, ובין ברובד המשפטי. אשר לעונש - מעשי
אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קרבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא ענין מורכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. העונש שנגזר מאזן כראוי בין שיקולי הקולא לחומרה, והוא עונש מידתי בנסיבות הענין .
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. החלטה ? השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גוסטבו גרפונקל למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 11.10.07).
בש"פ 8868/07 - דוד שימול ושלמה ניסן נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר של חשודים בין תקופת המעצר לצרכי חקירה לבין הגשת כתב האישום (הערר נדחה).
בוריס סימנטוב (להלן: בוריס) נורה במשרדו שבדימונה ונפצע. כעבור כ-7 חודשים נעצרו העוררים, צעירים כבני 23, בחשד לביצוע הירי, ולמחרת היום עתרה המשיבה למעצרם. בימ"ש השלום הורה על הארכת מעצרם בשבעה ימים עד ליום 16.10.2007 בשעה 30:13. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר שהגישו העוררים. ביום 16.10.2007 הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בבאר-שבע הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחסד"פ, על הכוונה להגיש כתב אישום נגד העוררים ולבקש את מעצרם עד תום ההליכים, ולצורך הכנתו של כתב האישום היא עתרה להארכת מעצרם בחמישה ימים. בהחלטתו הורה בית-משפט השלום, בהסכמת העוררים, על הארכת המעצר עד ליום 19.10.2007 בשעה 00:11. ואולם, ביום 19.10.2007 שבה המשיבה וביקשה הארכת המעצר בשבעה ימים לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, בנימוק שחלה בינתיים התפתחות משמעותית בחקירה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה "כמתחייב מסעיף 17(ד) לחוק המעצרים" והורה על שחרורם של העוררים. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע שקיבל את הערר, והורה על מעצרם של העוררים עד ליום 25.10.2007. הערר נדחה.
דרך המלך להארכת מעצרם של חשודים קבועה בסעיף 13 לחוק ואילו המעצר על פי סעיף 17(ד) לחוק נועד לגשר בין תקופת המעצר לצורכי חקירה, לאחר שזו נסתיימה, לבין התקופה הנדרשת לצורך הגשת כתב האישום. יתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לשוב ולהורות על מעצרו של חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים גם לאחר שמעצרו הוארך לפי סעיף 17(ד) בעקבות הצהרת תובע כי החקירה הסתיימה וכי התביעה מתכוונת להגיש כתב אישום. במקרה שלפנינו הוצגו דו"חות סודיים הנלווים לבקשת המעצר ומן האמור בהם עולה כי אכן ארעה תפנית משמעותית בחקירה, אשר לא ניתן היה לצפותה מראש ואשר בעקבותיה נדרשות פעולות חקירה נוספות. משכך בדין הורה ביהמ"ש המחוזי על הארכת מעצרו של העורר עד ליום 25.10.2007.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד ניר ליטסר לעוררים, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 24.10.07).
בש"פ 8027/07 - מדינת ישראל נגד אבי קוסיאשוילי
*דחיית בקשה להארכת מעצר שישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים, אינוס וכד', בשל התמשכות ההליכים באשמת המדינה (בקשה שישית להארכת מעצר ב-90 יום מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נדחתה).
ביום 17.11.2005 הוגש נגד המשיב כתב אישום בגין עבירות של החזקת סם לצריכה עצמית, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כליאת שווא, אינוס בנסיבות מחמירות, איומים, מעשה מגונה, נהיגה בפסילה, הדחה בחקירה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. מעצרו של המשיב הוארך מפעם לפעם ב-90 יום. עתה נתבקשה בפעם השישית הארכת המעצר ב- 90 ימים. הבקשה נדחתה.
הסיבה העיקרית להתמשכות ההליכים היא בעיקרה התנהלות המבקשת. הלכה היא כי התמשכות המעצר משנה את נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי הנובע ממסוכנותו של המשיב, לבין זכותו של העצור לחירותו, כך שנקודת האיזון מתקרבת אל עבר חירות העצור. בענייננו, לכאורה, נוטה הכף לעבר חלופת השחרור. בשלב זה יוארך המעצר ב-30 יום. ביהמ"ש המחוזי יורה על קבלת תסקיר מעצר שיבחן חלופות שחרור שתוצגנה לשירות המבחן. אם תימצא חלופה הולמת שיהיה בה כדי לאיין במידה סבירה את מסוכנותו של המשיב - יורה ביהמ"ש על שחרור.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד גלי ילובסקי למבקשת, עו"ד ויקטור אוזן למשיב. 1.10.07).
בג"צ 7990/07 - הקרן לזכרון לואיז ווטרמן וייז ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה לפטור מארנונה בטענה שמדובר בהקדש ציבורי (העתירה נדחתה).
העותרת היא בעלים של נכס הנמצא בתחום שיפוטה של עיריית ירושלים. עותרת זו מאוגדת כהקדש ציבורי. העותרת 2 היא חברה בע"מ אשר הוקמה על ידי העותרת, המחזיקה בפועל %100 ממניות העותרת 2, כאשר האחרונה משמשת אך כחברת ניהול וזרועה המבצעת של העותרת. בכל הנוגע לנכס נשוא ענייננו חתמו העותרות על הסכם לפיו העותרת 2 שוכרת את הנכס מידי העותרת ומפעילה בו אכסניה על פי מטרות ההקדש. העותרת פנתה לשרים בבקשה לאשר לה פטור מארנונה לפי סעיף 5(יא) לפקודת הפיטורין. בקשתה נדחתה. תנאי בסיסי למתן האישור, כך נכתב, הוא כי הנכס מוחזק על ידי עמותה הפועלת שלא למטרות רווח ואילו בענייננו הנכס מוחזק על ידי חברה בע"מ - העותרת 2 - ששכרה את הנכס מהעותרת ו"כידוע מי ששוכר את הנכס הינו המחזיק בנכס". העתירה נדחתה על הסף.
הסעד העיקרי המבוקש בעתירה עניינו בשאלה מיהו המחזיק בנכס, האם העותרת 2 כפי עמדת המשיבים כולם או העותרת. בכל הנוגע לקביעת העירייה כי העותרת 2 היא המחזיקה בנכס אין ספק כי בג"צ אינו המקום הנכון לתקיפת ההחלטה ולעותרות קיים סעד חלופי. על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור בפני ועדת ערר (סעיף 6(א) לחוק). על החלטתה של ועדת הערר ניתן לערער בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד מרים זקבך לעותרות. 2.10.07).
רע"פ 4048/06 - אליעזר קרבסי נגד מדינת ישראל
*משבוצעה הריסה לפי צו מינהלי, אין מקום להמשיך בדיון בבקשה לצו נגד ההריסה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים קבע כי צו הריסה מינהלי שהוצא נגד מבנה בחזקתו של המבקש הוצא כדין. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בירושלים. בין מתן החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים ובין הדיון בערעור בביהמ"ש המחוז בוצע צו ההריסה המינהלי. ביום ההריסה עצמו, פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע הצו, וניתן צו כמבוקש, אך המצאת הצו בוצעה רק לאחר שההריסה נתבצעה. לאור מצב הדברים האמור, ביקש ב"כ המשיב למחוק את הערעור בהיותו תיאורטי, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. המבקש מפנה להוראות סעיף 238א(יג) לחוק התכנון והבנייה, המורה כי אם נגרמה לאדם פגיעה עקב הריסה מכח צו הריסה מינהלי שהוצא שלא כדין, כי אז תעמוד לו זכות לפיצויים מהרשות. הוא טוען כי לצורך מימוש זכותו האפשרית לפיצויים, ראוי לבחון את חוקיות ההריסה המינהלי במסגרת ערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
משבוצעה ההריסה, נשמט הטעם המהותי מהליך הערעור שהגיש המבקש על דבר תקפות
צו. שאלת נחיצותה של הכרעה שיפוטית לצורך מעשי-אופרטיבי נבחנת בהקשר למסגרת הדיונית הספציפית שבה מתנהל ההליך. נחיצות זו אינה נבחנת בהיבט של הליכים אפשריים אחרים שבעל דין עשוי לנקוט בעתיד, וסעדים אחרים שהוא עשוי לתובעם. הזכות ליזום הליכים נוספים לצורך קבלת סעדים נוספים בגין צו ההריסה המינהלי אינה נשללת מן המבקש, ואם יחליט לפעול, למשל בדרך של הגשת תביעת פיצויים, עשויה שאלת תקפות הצו המינהלי שהוצא לעמוד לדיון בפני הערכאה המוסמכת בהקשר לסעד הספציפי הנתבע.
בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. המבקש לעצמו, עוה"ד אביטל שלומי ודני ליבמן. 18.10.07).
ע.פ. 568/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות מין במספר קטינים ע"י מדריך בתנועת נוער (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בשלושה עשר אישומים שעיקרם עבירות מין חמורות שביצע באחד עשר מחניכיו, להם שימש מדריך ראשי בתנועת הצופים המוסלמים בנצרת. העבירות מתייחסות למקרים רבים של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, מעשי תקיפה והתעללות בקטינים, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, וגניבה. ביהמ"ש גזר למערער 14 שנים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בהערכת חומרת העבירות אי אפשר שלא להתחשב בטיב המעשים, במספרם ובהיקפם, ולא פחות מכך - במספרם הגדול של קרבנות העבירה, ומשך הזמן הרב שבמהלכו בוצעו הפשעים, ההופכים פרשה זו לייחודית בחומרתה. עוצמת הסטייה העבריינית והיקפה, משך הזמן בו התרחשה ומספר הקרבנות כלפיהם כוונה, מחייבים גישה עונשית בעלת חומרה מיוחדת, שתעמוד ביחס הולם למהות המעשים הנפשעים בהם מדובר. העונש שנגזר על המערער, אף שאינו קל, אינו חורג כלל ועיקר מהמידה הראויה, וניתן לומר כי גם החמרה נוספת לא היתה חורגת ממתחם הענישה המידתית.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלדין ענא עתאמנה למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 29.10.07).
בש"פ 8727/07 - וליד אבו סבית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות בנשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של קשירת קשר לפשע ועבירות נשק (רכישה, החזקה, סחר והובלה). עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו דחה ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע את טענת העורר לפיה הודייתו במשטרה בביצוען של העבירות בהן הוא נאשם, אינה מבססת ראיה לכאורה, משום שנגבתה ממנו תוך הפעלת לחץ ושלא מרצונו החופשי. עוד קבע ביהמ"ש כי חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו ומקימות, על פניהן, חזקת מסוכנות. על כן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, אין ביהמ"ש לשאלות של מהימנות העדים או למשקלן של העדויות. טענת נאשם לפיה ניתנה הודייתו שלא מרצונו החופשי ראוי לה כי תתברר בהליך העיקרי במשפט "זוטא". העבירות בנשק המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית. במקרה דנן בחן בימ"ש קמא אפשרות של חלופה אך הגיע למסקנה כי היא אינה מתאימה. החלטה זו בדין יסודה.
(בפני: השופטת חיות. עוה"ד יוסי זילברברג ותמיר זינגר לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 25.10.07).
בש"פ 8794/07 - מדינת ישראל נגד יוסי ישעיה
*שחרור בערובה בעבירות אלימות כלפי עוברי אורח (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב, צעיר כבן 20, הואשם יחד עם שני נאשמים נוספים (להלן: ליאור ונוי), כי ביום 2.7.2007 הגיעו, יחד עם צדוק חזן (להלן: צדוק), לחוף הים בתל אביב וצעדו לכיוון מועדון "צ'יץ' ביץ" (להלן: המועדון). משפגשו בדרכם בשי שימחיוב (להלן: שי), גיא דיאמנט (להלן: גיא) וניר בלק (להלן: ניר) (להלן ביחד: המתלוננים), אשר עזבו את המועדון, פנה ליאור אל ניר בשאלה אם יש לו סיגריה ומשנענה בשלילה פנה בשאלה זהה לשי שהשיב אף הוא בשלילה והמשיך בדרכו. או אז, ניגש ליאור אל שי מאחור והיכה אותו בחוזקה. המשיב ונוי הצטרפו לליאור והחלו להכות בצוותא את שי ואף דקרו אותו. גיא וניר ניסו לסייע לשי ללא הצלחה והוכו אף הם. כשעה לאחר האירוע נעצר המשיב כשהוא יושב ברכבו סמוך לביתו בראשון לציון כשברשותו אקדח שנגנב בשנת 1991 עטוף בגרב, שישה כדורי אקדח, וכן 12 כפפות חד פעמיות, 3 כובעי גרב, מברג וסכין יפנית. עם הגשת כתב האישום עתרה העוררת למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטתו בעניין המשיב עמד ביהמ"ש על נסיבותיו האישיות והורה על שחרורו לחלופת מעצר. הערר נדחה.
מעשים המתאפיינים באלימות לשם אלימות מקימים חזקת מסוכנות שקשה לסותרה והם מצדיקים על דרך הכלל מעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, במקרה שלפנינו קיימות נסיבות אישיות מיוחדות. המשיב הוא בחור צעיר ללא עבר פלילי ואין להוציא מכלל אפשרות כי מעשי האלימות המיוחסים לו הם בבחינת אירוע חד פעמי אשר אינו מאפיין את התנהגותו בדרך כלל. לכך יש להוסיף את העובדה שלא היה לכאורה יוזם האירוע האלים וה"רוח החיה" בו. לא בלי התלבטות, הוחלט כי יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד ג'ויה שפירא לעוררת, עו"ד יניב שגב למשיב. 25.10.07).
רע"א 7765/07 - קופת חולים מאוחדת נגד ניסים ג'נח
*כאשר בורר מחוייב, לפי כתב הבוררות, לפסוק לפי הדין, אין לבטל את פסק הבוררות אם הבורר טעה בפרשנות הדין (הבקשה נדחתה).
ביום 29.2.92 נחתם הסכם קומבינציה בין המשיב (להלן: ג'נח), בעליו של מגרש בבת ים, לחברה קבלנית (להלן: הקבלן). הקבלן החל במלאכתו, ובתחילת ינואר 1994 היה בנוי על המגרש שלד של מבנה תעשייה. או אז נחתם הסכם בין המבקשת (להלן: קופת-חולים) לבין ג'נח והקבלן, ולפיו מכרו שניהם יחד את ה"ממכר" לקופת-חולים (להלן - ההסכם). הליך הבנייה על הקרקע נתקל בבעיות אשר לוו בחילוקי דעות בין כל הצדדים. לצורך יישוב מחלוקות שהתגלעו בין ג'נח לקופ"ח, מינו הצדדים בורר. משנתן הבורר את פסקו, עתרה קופת-חולים לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את הפסק. לטענתה, הבורר היה חייב על פי הסכם הבוררות לפסוק על פי הדין המהותי ולא עשה כן. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות קופת חולים, ואישר את פסק הבורר על פי סעיף 28 לחוק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מבין עילות הביטול של פסק הבורר נכללת העילה שבסעיף 24(7) לחוק, כאשר "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, והבורר לא עשה כן". משהתברר כי הבורר החיל את הדין על המחלוקת שבפניו, לא יזקק ביהמ"ש לטענות בדבר אופן החלת הדין, ובכלל זה, לטענות כי הבורר שגה בפרשנות הדין ובדרך החלתו על מערכת היחסים בין הצדדים. בענייננו, הכרעת הבורר ניתנה במסגרת הדין המהותי, ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש לבחון את נכונות הכרעתו על פי הדין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דן גיורא למבקשת, עו"ד יוסף סיידוף למשיב. 6.11.07).