תקציר סביר כרך ע"א חוברת 1

עע"ם 9432/05 + 9316/05 - הוועדה המקומית... הרצליה ואח' נגד איתן בכור ואח'

*אי התערבות בהחלטות רשויות התכנון ודחיית עררים בתכנית שינוי ייעוד מקרקעין(מחוזי ת"א - עת"מ 1146/02 - הערעור נתקבל בעיקרו).

א. המערערת יזמה תכנית מתאר מקומית, לשנות ייעוד מקרקעין מחקלאי לשטח ציבורי פתוח שישמש פארק עירוני ושטח לצורכי ציבור, ולשם כך, להפקיע את כל המקרקעין הפרטיים שבתחומה. המשיבים הם בעלי מקרקעין פרטיים בתחומי התכנית. לאחר שהוועדות המקומית והמחוזית אישרו את התכנית, הוגשו מספר עררים למועצה הארצית לתכנון. במסגרת העררים הציעו המשיבים תכניות אלטרנטיביות לבנייה למגורים בשטח של כ- 70 דונם משטחו של הפארק. המועצה הארצית דחתה את העררים בדעת רוב. נגד החלטה זו הוגשו שלוש עתירות לבימ"ש קמא. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי ההחלטה לייחד לפארק שטח של מאות דונמים באזור היא החלטה סבירה. עם זאת, התעורר אצלו ספק אם נבחנו לעומק האלטרנטיבות שהמשיבים הציעו, ואם בחינת האפשרות לצמצם את שטח הפארק בכ-%10 כדי להקים שכונת מגורים פוגעת בתכלית הציבורית של הקמתו. על כן החזיר את הדיון לוועדות המקומית והמחוזית "לבחינת ההצעות האלטרנטיביות". ביהמ"ש קיבל גם את עתירתה של אחת המשיבות, משפחת קזמה, להוציא מהתכנית את חלקתה, ששטחה כ-8 דונם, על בית המגורים שבה. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל בעיקרו.
ב. העובדה שבעבר נגזרו שטחים משטח הפארק המתוכנן לצרכים שונים של תחבורה, הקמת מוסדות עירוניים, ואפילו לצרכים מסחריים, אינה הופכת את הסירוב לגזור ממנו שטחים נוספים לצורכי מגורים, ולו רק בשיעור %10, לבלתי סביר. ככלל אין ביהמ"ש מתערב בהחלטה מקצועית של גורמי התכנון, כל עוד לא נפל בה פגם המחייב התערבות.
ג. הפקעת השטח בשלמותו, משמעותה הכלכלית היא שיהא על הוועדה המקומית לשלם את הפיצויים הכרוכים בהפקעה, ולשאת בעלויות הקמת הפארק ואחזקתו. המשיבים טוענים כי לעיריה אין יכולת כלכלית לממש את התכנית. הוועדה המחוזית מציינת בהחלטתה כי רשמה בפניה את הודעתה של ראש העיריה לפיה יכול כל בעל זכויות בתחום התכנית לפנות לאלתר כדי לקבל את הפיצוי המגיע לו. נראה איפוא כי לעניין זה ניתן מענה.
ד. רשויות התכנון מסכימות עם קביעתו של בימ"ש קמא בעניינה של משפחת קזמה, אך זאת רק לגבי שטחו של הבית עצמו, שהוא, לשיטתן, 60 מ"ר. לאחר בחינת הנושא הוחלט כי שטח בגודל של דונם אחד הוא השטח שיש להוציא מן התכנית.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה ? השופט חשין. עוה"ד צ. טויסטר וד. חורין למערערות, עוה"ד ע. ישראלי, ג. אליאב, א. ציון, ס. גלבוע, פ. קניאל וא. סמואל למשיבים. 5.3.08).

ע.א. 3379/06 - מרדכי ברנוביץ ואח' נגד יקותיאל נתנזון עו"ד ואח'

*חיוב בעלי מניות בחברה ומנהלים בחובות החברה(מחוזי ת"א - בש"א 20278/03 - הערעור נדחה).

א. בשנות התשעים עסק המשיב בשיווק דירות שבנתה חברת א.צ. ברנוביץ להלן החברה). בהמשך התגלע סכסוך לגבי שכרו של המשיב, ולאחר הליכים משפטיים בערכאות שונות נפסקו לטובתו 1.7 מליון -. לאחר שהליכי הוצאה לפועל כשלו, הוגשה בקשת פירוק - וביום 8.10.03 הורה ביהמ"ש על פירוק החברה. ביום 9.11.03 הגיש המשיב "בקשה לחיוב נושאי משרה בחובות החברה", בה נטען כי המערערים, בעלי מניות בחברה ומנהלים בה, ניהלו את החברה תוך כוונה לרמות את נושיה, ומתוך שימוש שלא כדין בכספיה וביהמ"ש קיבל את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 374 לפקודת החברות עניינו אחריות אישית של בעלי תפקידים כלפי החברה. מדובר בכלי המאפשר, בין היתר, לנושה, לייצג את האינטרס של החברה, שעה שקיים חשש משפטי או מעשי, שהחברה תמנע ממיצוי הדין כלפי בעלי התפקידים. הימנעות שתוצאותיה יגולגלו בסופו של יום על הנושים. יתכן שדרך המלך היתה לברר את תלונות המשיב בדרכים אחרות. אף על פי כן, התשתית העובדתית שנקבעה בביהמ"ש המחוזי מאפשרת הטלת אחריות גם לפי סעיף 374.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד דוד ששון ונדב כנפו למערערים, עוה"ד אבי שץ ואפרת בוסני למשיב, עו"ד ארז חבר לחברת ברנוביץ בפירוק. 4.3.08).

עש"ם 7932/07 - דורון מזרחי נגד נציבות שירות המדינה

העמדה לדין משמעתי בעבירה של הטרדה מינית למרות שהמשטרה סגרה את התיק הפלילי בגין אותם מעשים. חומרת העונש המשמעתי בעבירה של הטרדה מינית(הערעור נדחה).

א. בתקופה הרלבנטית לתובענה עסק המערער בחלוקת דברי דואר באזור ירושלים. המתלוננת, שהיתה תלמידת כתה י"א אותה עת, החלה לעבוד ברשות הדואר במהלך חופשת הקיץ ועזרה לדוורים בחלוקת הדואר. עת הצטרפה אליו המתלוננת לחלוקת דואר במבשרת ציון. כאשר נכנסו המערער והמתלוננת למבנה תא דואר, המערער סגר את דלת התא והחל לנשק את המתלוננת בחלק העליון של זרועה. המתלוננת התרחקה ממנו, אך המערער אחז במותניה, התקרב אל פניה וניסה לנשקה על שפתיה. בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה נתן אמון מלא בגירסת המתלוננת וקבע כי האירועים הנטענים הוכחו בדבריה ובעדותם של העדים להם סיפרה את קורותיה. בית הדין הרשיע את המערער במעשה של הטרדה מינית ובהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, וגזר עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת וכן הורדה בדרגה אחת לפרק זמן של שנתיים. הערעור נדחה.
ב. העובדה שהמשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד המערער, אינה מחייבת את המשיבה ואין בכך כדי לפגום בהליכים בפני בית הדין למשמעת. דוקטרינת ההגנה מן הצדק אינה יכולה להועיל למערער. ההחלטה על העמדתו לדין משמעתי, בהתבסס על עדות המתלוננת היתה סבירה, עניינית ונכונה בנסיבות העניין. גם אם היו למערער טרוניות צודקות נגד פיטוריו ונגד העובדה שלא נערך לו שימוע כפי שהדברים עולים מהחלטתו של בית הדין לעבודה, עדיין ההחלטה להעמידו לדין בהליך משמעתי היא החלטה נפרדת שנתקבלה אצל המשיבה, שהיא רשות נפרדת ועצמאית.
ג. אשר לאמצעי המשמעת שננקטו - ככלל, ביהמ"ש לא יתערב באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות או חוסר מידתיות ביחס לחומרת העבירה. מעשי הטרדה מינית המתרחשים בשירות הציבורי - גם אם ברף הנמוך של החומרה - פוגעים פגיעה קשה לא רק בנפגעת אלא גם בדמותו ובתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון שהציבור רוחש לו. תכליתם של דיני המשמעת לשמור על טוהר המידות בשרות הצבורי. בית הדין איזן את מכלול הנסיבות ואת שקולי הענישה השונים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ח. כהן למערער, עו"ד מ. אומיד למשיבה. 4.3.08).

ע.פ. 4257/07 - פלונים נגד מדינת ישראל

מבצעים בצוותא" בעבירות של תקיפה וחבלה חמורה בדקירות סכין. חומרת העונש בעבירות של תקיפה וחבלה חמורה והשלכת "סולחה" שנערכה על רמת הענישה(מחוזי חיפה - ת.פ. 5095/06 - הערעור נדחה).

א. המערערים הינם אחים, שהיו בני 23 ו-16 במועד האירוע, נשוא הערעור. המתלוננים, שלושה אחים, אמ', מח' ומנ', הם קרובי משפחה של המערערים. בין בני משפחת המערערים
לבין בני משפחת המתלוננים התפתח ויכוח בעת חתונה של קרובת משפחה אחרת. לאחר החתונה, בשעה 00:1 בלילה, הגיעו המערערים לאזור בתי המתלוננים, וקראו קריאות גנאי לעברם. המתלונן אמ' הגיע למקום ונפגע בידו מאבן גדולה שהושלכה עליו. בהמשך הגיע המתלונן מח'. אותה עת היה המערער 1 מצוייד בסכין והמערער 2 נשא עימו כלי חד. המערערים התנפלו על מח' הכו אותו ודקרו אותו. במהלך האירוע הגיע המתלונן מנ' לעזרת אחיו מח' ואז תקפו המערערים גם אותו הכו אותו ודקרו אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות במערער 1 "מבצע בצוותא" יחד עם אחיו, המערער 2, אשר הודה בדקירות, באשר נוכחותו במקום היתה תוך מודעות למעשי אחיו ולאפשרות גרימת התוצאה של חבלה חמורה. ביהמ"ש הרשיע את המערערים כמבצעים בצוותא של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וגזר להם מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים וכן 10 חודשי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. הקביעה המשפטית של ביהמ"ש קמא כי שני המערערים הם "מבצעים בצוותא", בדין יסודה, גם אם לא הוכח שהמערער 1 דקר בעצמו את המתלוננים. פעולתם של האחים נועדה למטרה משותפת אחת, שעיקרה התעמתות אלימה עם המתלוננים. מודעות האחד למעשי זולתו ופעולתם המשותפת להשגת מטרה משותפת הפכו אותם למבצעים בצוותא, אפילו אם היה נמצא כי המדובר באירוע ספונטני.
ג. את "תופעת הסכינאות" יש לעקור מן השורש, בדרך של ענישה הולמת. המערער 1 אמנם רק בבחינת "מבצע בצוותא", אולם השתתפותו באירוע והיותו האח הבגיר מבין השניים, די בהם כדי להצדיק את העונש שהושת עליו. באשר למערער 2 - בעת האירוע היה קטין, ללא עבר פלילי, הביע חרטה ולקח אחריות למעשיו. ברם, אל מול שיקולים אלה, לרבות השיקול השיקומי בענישת קטינים, עומדים רכיבים אחרים רבי משקל הנוגעים לקורבנות העבירה, האינטרס הציבורי, ואלמנט ההרתעה לגבי "סכינאים-בכח".
ד. באשר לנפקותה של ה"סולחה" שנערכה על רמת הענישה - עקרונית ניתן להעניק משקל-מה להסדר סולחה בהתקיים נסיבות מסויימות, הן בהקשר של מעצר והן בהקשר של ענישה. עם זאת, במקרה שלפנינו, כאשר המערערים כופרים אפילו בעובדות שעמדו בבסיס הסולחה, אין צורך להרחיב פה בדבר, ובדין נמנע בימ"ש קמא מלהתייחס לסולחה זו כנימוק להקלה נוספת בעונש.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד מראם חמוד למערערים, עו"ד מיה חדד למשיבה. 5.3.08).

ע.פ. 1672/06 - אברהם בלילי ואח' נגד מדינת ישראל - הרשות להגבלים עסקיים

* ע.פ. 1672/06 - הרשעה בעבירה של הסדר כובל במחירי לולבים לפני חג הסוכות. *דחיית טענה של "הגנה מן הצדק" וטעות במצב הדברים בעבירה של הסדר כובל. *כדי לזכות בהגנה של טעות במצב המשפטי עקב יעוץ משפטי מוטעה, יש להוכיח כי לעוה"ד נמסרו כל העובדות הנוגעות למעשה וכי(מחוזי י-ם - ת.פ. 1126/00 - הערעור נדחה).
א. המערערים ועימם שלושה אחרים, אשר עסקו כולם בשיווק של לולבים שיובאו ממצרים לישראל, הואשמו כי היו צדדים להסדר כובל שנחתם עובר לחג הסוכות תשנ"ט. המערערים טענו, כי נוכח פרסומים בעיתונות החרדית אודות עליית מחירי הלולבים ערכו פגישה עם ח"כ אברהם רביץ, בה סוכמו מחירי המינימום והמקסימום ללולבים, וכי הסכמה זו היוותה "הכשר" לשותפות, והם זכאים ל"הגנה מן הצדק". עוד טענו "להגנה מן הצדק" בגין אי-העמדתם לדין של יתר המעורבים בפרשה. בצד האמור, התבסס קו ההגנה של המערערים, בעיקרו, על הטענה לפיה עומדת להם הגנת הטעות בהסתמך על ייעוץ משפטי. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי מעורבותו של רביץ בפרשה לא היתה יכולה להכשיר את מעשיהם. ביהמ"ש ציין עוד כי הגנת הטעות במצב משפטי דורשת, כתנאי הכרחי, הוכחה כי "עורך הדין נותן העצה היה מודע לכל העובדות הרלוונטיות", כאשר הנטל
בעניין זה מוטל על כתפיו של הנאשם הטוען לקיומה של ההגנה, והמערערים לא עמדו בנטל זה. על כן הרשיע ביהמ"ש את המערערים בעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים וגזר להם 3 חדשי מאסר בעבודות שירות ו-3 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. טענת המערערים לעניין אי-התקיימותו של היסוד הנפשי של עבירת ההסדר הכובל - נדחית. הטענה לפיה הסתמכותם של המערערים על הייעוץ המשפטי שקיבלו מקימה הגנה של טעות במצב דברים - אין לה על מה שתסמוך. הנטל לעורר את הטענה בדבר תחולתה של ההגנה וכן הנטל להביא ראיות להוכחתה, מוטלים שניהם על הנאשם. בין היתר נדרש כי הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם יתבסס על התשתית העובדתית הרלוונטית במלואה. אמת מידה נוספת המשמשת לבחינת התקיימותה של ההגנה היא היותו של עורך הדין נותן העצה מומחה בתחומו. המשוכה העיקרית הניצבת לפני המערערים הינה קביעתו של בימ"ש קמא לפיה הם לא מסרו לעורך הדין את כל הפרטים הרלוונטיים לצורך מתן הייעוץ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד יוסף גבאי למערערים, עוה"ד איריס אכמון ואשר גושן למשיבה. 10.3.08).

ע.פ. 1091/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע מעשי אינוס של הבעל באשתו וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1062/05 - הערעור נדחה).

א. המערער והמתלוננת נשואים ולהם עשרה ילדים. המערער הואשם בשלושה אישומים שעניינם שורה של מעשי אינוס באשתו, תקיפתה, כליאת שוא ואיומים. המתלוננת היתה עדת התביעה העיקרית. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי סתירות שונות שעלו בעדותה או בהשוואה לגירסה שמסרה למשטרה, מקורן בשפתה של המתלוננת ובקושי להבינה, כמו גם הבלבול שהיתה נתונה בו בעת מסירת אמרותיה במשטרה. לעדות האשה היו חיזוקים בראיות נוספות. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל, הפעיל מאסר על תנאי בן 6 חודשים שירוצה מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, 18 חודשי מאסר על תנאי, ופיצויים למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הערעור כולו מבוסס על השגות המופנות כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו בידי ביהמ"ש המחוזי. הלכה היא שבית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה. בענייננו, אין עילה לשנות מהרשעת המערער, ועל כן היא תישאר על כנה. באשר לערעור כנגד גזר הדין - המערער נהג באשתו באלימות ובלשון בוטה מלווה באיומים, ולבסוף כפה עליה את עצמו שלא בהסכמתה. כנגד תופעה זו של גברים הנוהגים בנשותיהם באלימות פיסית ומינית, יש להלחם בכל דרך, ורמת הענישה הנגזרת על עבריינים בתחום זה היא אחת מהן. אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קלה, אולם היא הולמת את חומרת מעשיו ואת הצורך להרתיע את הרבים.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד קוצר אלון למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.3.08).

ע.פ. 1005/07 + 37/07 - משה פרג ומיכאל רוזנבלט נגד מדינת ישראל

*הקלת מה בעונש בעבירות מרמה שביצעו מנהלי חברת ביטוח בעסקאות ביטוח ודיווח כוזב לרשות לניירות ערך(מחוזי י-ם - ת.פ. 111/98 - ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).

א. חברת הביטוח "לה נסיונל... בע"מ" (להלן: "החברה"), מי שכיהן כמנהלה הכללי ובעל מניות בה (להלן: "פרג"), ומי שכיהן כסמנכ"ל ומנהל אגף ביטוח החיים (להלן:
"רוזנבלט"), הואשמו בביצוע שורת מעשי מרמה הנוגעים לעסקאות ביטוח שכרתה החברה במגזר הקיבוצי, ובמסירת פרטים מטעים אודותיהן לרשות לניירות ערך ולבורסה. מורכבותן העסקית של פעולות המעורבים בפרשה זו והצורך להוכיח את קיומה של אחריות פלילית בגינן הובילו לכך שמשפטם ארך ימים רבים. בסופו של יום, הורשעו המערערים בשורה ארוכה של עבירות. פרג נדון לשמונה שנות מאסר, מהן שש לריצוי בפועל וכן הוטל עליו קנס בסך מיליון -, ורוזנבלט נדון ל-24 חודשי מאסר, מהם תשעה בפועל ויתרתם על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
ב. במשך שנים אחדות ביצעו המערערים רישום כוזב של עסקאות תוך שהם משווים להן צביון שונה בתכלית מצביונן בפועל. למעשים אלה היו שותפים אחרים - הקיבוצים ובעלי התפקידים אשר ייצגו אותם במגעיהם עם החברה, וכן סוכני הביטוח אשר גרפו לכיסם סכומי עתק. מטעמיה, בחרה המשיבה להעמיד לדין את המערערים בלבד. אלמלא כן לא היה מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המערערים שאינם חמורים יתר על המידה. ואולם נוכח העובדה שהשותפים האחרים בפרשה נחלצו ממנה בלא העמדה לדין מסיבות שאינן מניחות את הדעת, יש מקום להקל במידת-מה בעונשים שהוטלו על המערערים. עונש המאסר בפועל שנגזר לפרג יועמד על 5 שנים ועונש המאסר בפועל שנגזר לרוזנבלט יועמד על שבעה חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד י. וינרוט, ב. בן צור, י. וולנרמן, א. בקל, א. רון ור. ערמוני למערערים, עוה"ד א. אלף ומ. סיבל דראל למשיבה. 10.3.08).

ע.פ. 6929/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים בקטינה, כאשר הקטינה לא העידה לפי הוראת חוקרת ילדים. *לא כל מחדל חקירה יש בו כדי להביא לזיכוי הנאשם. *חומרת העונש בעבירות מין בקטינה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1047/05 - הערעור נדחה).
א. המערער היה שכנם וחברם של הורי המתלוננת, קטינה ילידת 1998 (להלן: הקטינה), וביצע בה עבירות מין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות של מעשה סדום, בעבירה של מעשה מגונה בפומבי, ובעבירה של הדחה בחקירה וזיכה אותו מעבירות אינוס ומעשים מגונים. ביהמ"ש ביסס את עיקר הכרעתו על העדות שנגבתה מהקטינה על ידי חוקרת ילדים, ומצא את הסיוע הנדרש לעדותה בעדויות הוריה. ביהמ"ש דחה את טענתו של המערער לפיה יש במחדלי החקירה בעניינו כדי להביא לכרסום בראיות נגדו. עם הרשעתו נגזרו למערער 8 שנים מאסר בפועל, פיצוי הקטינה בסך 45,000 ש"ח, וקנס בסך 5,000 -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען שהגנתו נפגעה בשל אי העדתה של הקטינה בביהמ"ש, וכי היה על חוקרת הילדים לבחון בסמוך למועד המשפט את האפשרות שהקטינה תעיד. טענה זו יש לדחות. מדובר בקטינה שבעת חקירתה היתה בגיל שבע. בחוות הדעת שנערכה בסמוך לחקירה ציינה חוקרת הילדים כי אין היא מתירה את העדתה של הקטינה בביהמ"ש. המחוקק קבע בחוק הגנת ילדים הסדר ייחודי בנושא העדת ילדים, מתוך הכרה בכך שעמידה על זכותו של הנאשם עשויה להביא לפגיעה בלתי נסבלת בילדים רכים בשנים. קבלת חלק מעדותה של הקטינה חרף הספקות שנותרו בו לגבי חלקה האחר, אינה יוצאת דופן ועולה בקנה אחד עם העיקרון המאפשר קבלת חלק מדברי עד על דרך של "פלגינן דיבורא". משלא העידה הקטינה בפני ביהמ"ש, דורשת עדותה בפני חוקרת הילדים סיוע ראייתי. סיוע זה נמצא על ידי ביהמ"ש בעדויות הורי הקטינה.
ג. אשר לטענה בדבר מחדלי חקירה - אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מדובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכוי. יתכן וחקירה מקיפה יותר היתה שופכת אור נוסף על הפרשה, ומוטב היה לו היה נחקר כל מי שעשוי היה לסייע לחקר האמת. אלא שהליקויים שנתגלו
אינם יורדים לשורש הרשעתו של המערער, ולא היה בהם כדי לפגוע בצורה משמעותית ביכולתו להתגונן.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - המערער הורשע בביצוע מספר עבירות מין חמורות בקטינה רכה בשנים, בתם של שכניו, עמם היו לו יחסים קרובים. לשם סיפוק יצריו ניצל המערער את תומתה של הקטינה ואת האמון שנתנה בו. יש להטיל על מבצע עבירות מסוג זה עונשים כבדים, כגמול על מעשיו ומתוך ביטוי לסלידתה העמוקה של החברה ממעשים אלו.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד חיים אוחנה למערער, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 31.3.08).

ע.א. 8626/06 - אלכסנדר פורמה ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה נס ציונה ואח'

*אי התערבות של ביהמ"ש בהחלטות רשויות התכנון בדבר היקף הפשרת שטחים חקלאיים למגורים. *ביטול החלטה להפשיר מקרקעין משטח חקלאי למגורים, אינה מהווה פגיעה בזכות הקנין של בעלי המקרקעין(מחוזי ת"א - ה"פ 2017/95 - הערעור נדחה).
א. בבעלות המערערים שטחי מקרקעין במערבה של נס ציונה שייעודם התכנוני הינו אדמה חקלאית. בשנת 1990 יזמה המשיבה תוכנית מתאר, שמטרתה היתה הפשרת שטחים שיעודם חקלאי לייעוד בניה למגורים. שטח התוכנית הקיף תשעה מתחמי תכנון. שניים ממתחמים אלה, כללו בתוכם את מקרקעי המערערים. התברר, כי בחלקם המערבי של שני המתחמים כלול חלקו המזרחי של גן לאומי מוצע בהתאם לתוכנית מתאר ארצית. לאור חפיפת שטחי שני המתחמים לשטח הגן הלאומי המוצע, ונוכח התנגדות הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית (להלן: ולק"ח) להפשרת הקרקעות באותם מתחמים, החליטה המשיבה להפקיד את תוכנית המתאר מבלי שיכללו בה שני המתחמים שבמחלוקת. המערערים הגישו תובענה בה עתרו להכליל בתכנית המתאר החדשה את שני המתחמים. ביהמ"ש דחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. הלכה משכבר, לפיה לא יתערב ביהמ"ש בהחלטות רשויות התיכנון, המבוססות על שיקולים תכנוניים מובהקים. החלטת הול"ל המוציאה את שטח שני המתחמים מכלל השטחים שיועדו לבניה, מבטאת עמדה תכנונית ראויה, שלא לאמר סבירה, אשר על פני הדברים אין מקום לביקורת שיפוטית בכל הקשור להיבטיה התכנוניים. אין לקבל את טענת המערערים כי החלטת הול"ל פוגעת בזכויות הקניין שלהם במקרקעין שבשטח המתחמים. המקרקעין שבבעלות המערערים נרכשו על ידם כקרקעות שייעודן חקלאי. אין למי מהם "זכות קנויה" לשינוי היעוד התכנוני של קרקעותיהם ליעוד של בניה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. 3.4.08).

ע.א. 3343/05 - סנדבאד טאהא ווליד מריד נגד מדינת ישראל

*פרשנות החלטה בדבר חילוט שתי דירות בהרשעה פלילית (מחוזי חיפה - ב"ש 683/05 - הערעור נדחה).

ביום 11.1.2005 הורשעו פעיליהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ושני תאגידים (הפעילים ושני התאגידים ייקראולהלן: הנאשמים) בשורה של עבירות ביטחוניות חמורות. הנאשמים והמשיבה הגיעו להסכמהלפיה: "ביהמ"ש יורה על חילוט הפריטים המנויים בנספח א'... בכפוף לזכויות צד ג',אם יש כאלה, בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון... ולבקשת החילוט בכתב האישום".
נספח א' מפרט שורה של פריטים שהמשיבה ביקשה לחלטם ובהם שתי דירות בחיפה, האחתרשומה על שמו של המערער 1 והשנייה רשומה על שמו של המערער 2 (להלן: הדירות).בגזר הדין הורה ביהמ"ש על חילוט הפריטים המנויים בנספח א'. המערערים עתרו לביהמ"ש
המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע החילוט ולקבוע כי הם בעלי הזכויות בדירות. ביהמ"שדחה את בקשתם בקובעו כי התיבה "בכפוף לזכויות צד ג'", לא נועדה אלא להבהיר שצד ג'הטוען לזכות ברכוש שחולט יוכל להגיש בקשה לביטול החילוט לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון ולפי סעיף 36ד פקודת הסמים המסוכנים, ואין היא מלמדת על כך שהמשיבה הסכימה לביטול החילוט אם תוכר זכותו של צד ג' בדירות. אשר לעילות לביטול החילוט קבע ביהמ"ש כי הסייגים לחילוט אינם חלים במקרה דנן. ביהמ"ש ציין כי: "הנסיבות שבהן נמסר הכסף למבקשים, דהיינו במזומן, בסכום מאד גבוה של 400,000 - בתוך שקית ניילון, ומאדם שהם מכירים שטחית, אם בכלל, מעוררת תמיהה ומן הסתם היו צריכות לעורר מחשבות אצל המבקשים, שמא הכסף בלתי כשר". מטעמים אלה דחה ביהמ"ש המחוזי כאמור את בקשת המערערים לבטל את ההוראה על חילוט הדירות. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד חסאן טבאג'א ואביגדור פלדמן למערערים, עו"ד לימור פלד למשיבה. 4.3.08).

ע.פ. 2151/07 - נאסר אבו הדובה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הברחת נשק ממצרים לישראל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בחמש הזדמנויות שונות היה המערער שותף פעיל ואקטיבי בעסקאות כלי נשק ותחמושת. חלק ממוכרי הנשק והתחמושת היו תושבי מצרים שהבריחו את הנשק לישראל, חלק מהרוכשים היו פלסטינאים תושבי הרש"פ. פעילותו של המערער נמשכה כמעט שנתיים. חלקו של המערער באותה פעילות ענפה בנשק מסתכם, בהובלת 65 רובי קלאצ'ניקוב ו-1500 כדורים לרובים מסוג זה. בגדרו של הסדר טיעון עתרה המדינה לעונש מאסר של 11 שנים, והמערער עתר לעונש נמוך מכך. בגזר הדין הוטל על המערער מאסר בפועל של תשע שנים ומאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים הרבים בהם הורשע המערער חושפים אותו כמי שעסק באופן אינטנסיבי ושוטף בעסקי הנשק המוברח מגבול מצרים לישראל והובלתו ליעדי הרוכשים השונים, חלקם בשטחי הרש"פ וחלקם בישראל. עבירות נשק מעין אלה ובהיקפים אלה מקימות את החשש הקרוב מאוד למימוש, כי אותם כלי נשק עלולים לשמש למעשי הרג ופלילים. נוכח מסוכנות מופלגת זו, נקבעה מדיניות עונשית מחמירה. עונש המאסר שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה שנקבע לעבירות הנשק שנעברו על ידו. אדרבא, עונשו של המערער נוטה אפילו במידת מה לקולא.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד נמיר אדלבי למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 5.3.08).

ע.פ. 7439/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של נסיון פיגוע מטעם ארגון טרור (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, קטין, אזרח ישראלי תושב נצרת, הוא בנו של תושב הרשות הפלסטינית. המערער נהג לבקר את אביו, ובאחד מביקוריו החשיד אותו פעיל של ארגון טרור, בשיתוף פעולה עם ישראל. המערער טען כי הדבר אינו נכון, ונדרש לבצע פיגוע בישראל. תחילה סירב אך בביקור נוסף נתן המערער את הסכמתו, ואף הודיע כי הוא מתכוון לבצע את הפיגוע במלון פלאז'ה בנצרת. בחודש דצמבר 2006 היה המערער אמור להגיע לשטחי הרש"פ כדי לקחת את חגורת הנפץ שהוכנה עבורו, אולם מעצרו מנע זאת. המערער הורשע בעבירות של מגע
עם סוכן זר וקשירת קשר לביצוע פשע, ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-36 חודשים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער, אזרח ישראלי, נתן את הסכמתו לשמש כלי בידיהם של ארגוני מרצחים לביצוע פיגוע בישראל. למרבה המזל, אותה מזימה סוכלה, אולם ניסיון השנים האחרונות מלמד כי קשה לאתר מפגעים מסוג זה, במיוחד אם הם נושאים תעודת זיהוי ישראלית. עם תופעה זו, גם אם העבריין הוא קטין, אין לנהוג בסלחנות, ומקל וחומר שאסור לנהוג כך בעניינו של מי שמכוח אזרחותו חב חובת נאמנות למדינת ישראל. חרף גילו הצעיר של המערער, יש להעדיף את האינטרס הציבורי, גם כדי שעונשו ישמש אזהרה למי שמהרהרים לבצע מעשים דומים.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד עבוד ניזאר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.3.08).

ע.א. 10484/07 - מאגנוס הנדסה ואחזקה בע"מ ואח' נגד אינגביר הנדסה בע"מ ואח'

*ביטול החלטת שופט להעביר את התיק לדיון בפני שופט אחר, בנימוק של היכרות שטחית וקצרת ימים לפני שנים רבות בין השופט לבין אחד הצדדים לדיון (ערעור על החלטת שופט להעביר תיק לשופט אחר - הערעור נתקבל).

הצדדים הגישו לביהמ"ש קמא בקשות לאישור וביטול פסק בורר. בעת הדיון הודיע השופט כי בשל היכרות עם מערערת 4 לא יוכל לשמוע את התיק, והורה להעבירו לשופט אחר. הערעור נתקבל.
ההיכרות בין מערערת 4 לשופט היא היכרות שטחית, קצרת ימים, אשר התרחשה לפני שנים רבות ונבעה אך מהיכרות של כל אחד מהשניים, בנפרד, עם זוג חברים משותף. לטענת מערערת 4 מדובר בפגישות אקראיות בודדות בביתם של זוג החברים המשותף, והקשר התמצה בהיכרות גרידא. מעבר לכך, המפגש האחרון בין מערערת 4 לשופט היה באקראי, ברחוב, לפני כעשרים וחמש שנים. לטענת המערערת, מאז פגישה זו לא ראתה את השופט ולא שוחחה עימו. אכן, מדובר בפסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. עם זאת, להתחשבות זו בעמדת השופט יש גבולות. שופט אינו חופשי לפסול עצמו אך כדי להסיר חשש מלב המתדיינים. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. בענייננו, אין חשש כזה. השופט אף הבהיר בתגובתו כי לא "פסל" עצמו לדון בתיק כי אם ביקש שיועבר לשופט אחר.

בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד משה ברנר ורמי אליהו למערערים. 10.3.08).

בש"פ 2059/08 - טארק שקרא נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיעה פרועה תוך הימלטות מהמשטרה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי נהג ברכב ואסף לתוכו ארבעה שוהים לא חוקיים. שוטר שנסע אחריו הורה לו לעצור והעורר לא ציית להוראה זו והמשיך בנסיעתו. רק לאחר שהצטרפה ניידת נוספת למקום, עצר העורר בסמוך לנאות קדומים. בעקבות אירוע זה נחקר העורר ושוחרר בערבות עצמית. בחלוף תשעה ימים, נהג העורר ברכבו לעבר מחסום, וכאשר ברכב שלושה שוהים לא חוקיים. שוטרים במחסום הורו לעורר לעצור, אולם הלה לא ציית וכשהגיע למחסום, פרץ אותו תוך עקיפת רכב אחר פנה שמאלה בצומת באור אדום תוך שהוא גורם לכלי רכב מסביבו לבלום בלימת חירום. לבסוף נעצר העורר לאחר מרדף. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
חומרה יתירה יש בארוע השני, החמור כשלעצמו, דווקא על רקע הארוע הראשון. אכן, למערער אין עבר פלילי אולם בענייננו ביצע שתי עבירות בזו אחר זו. ההתנהגות הפרועה בארוע השני מראה כי אין לסמוך על העורר, ומורא החוק אינו עליו.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד שרון קינן לעורר, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 9.3.08).

בש"פ 2068/08 - מדינת ישראל נגד רונית בת הרי בן רובי

*סמכות ביהמ"ש להארכת תקופת פסילה מנהיגה באישום בגרימת מוות בתאונת דרכים (הערר נתקבל).

המשיבה הואשמה בעבירת הריגה בתאונת דרכים. על פי עובדות כתב האישום, נהגה המשיבה ברכב משא ברח' קפלן בפתח תקווה. לאחר שחלפה על פני מעבר חצייה מרחק של כ-8 מטרים, עצרה והחלה בנסיעה לאחור, כנגד כיוון התנועה, על מנת לקנות דבר מה בקיוסק סמוך. תוך כדי נסיעתה לאחור פגעה המשיבה במנוחה שעברה במעבר חצייה וגרמה למותה. למחרת האירוע, נפסל רישיון הנהיגה של המשיבה מינהלית עד ליום 6.5.2007. עם הגשת כתב האישום, ביום 3.5.2007, הוגשה בקשה לפסילת רישיון המשיבה עד תום ההליכים. ביום 19.7.2007 הורה ביהמ"ש המחוזי בתל אביב על פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 12 חודשים מהיום בו נפסל הרישיון לראשונה. ביום 9.1.2008 הגישה העוררת בקשה נוספת להארכת פסילת הרישיון עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו כי המדינה כבר פנתה בבקשה להאריך את תקופת הפסילה לפי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה וביהמ"ש הכריע בה בהחלטתו הנזכרת, ולפיכך אין אפשרות להורות על הארכה נוספת. הערר נתקבל.
בימ"ש רשאי להאריך תקופת פסילה של רישיון נהיגה שנקצבה בהחלטה קודמת על ידי מתן החלטה נוספת בה תיקבע תקופה קצובה נוספת לפסילה, אם מצא שיש לכך הצדקה. אין כל מניעה כי ביהמ"ש המחוזי ידון לגופו של ענין בבקשה להארכת תקופת הפסילה שנקצבה בהחלטה הקודמת.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד דגנית כהן-ויליאמס לעוררת, עו"ד יגאל טמיר למשיבה. 9.3.08).

עע"ם 2398/08 - מדינת ישראל ואח' נגד אליצור סגל

*עיכוב ביצוע החלטה לגלות חומר לפי חוק חופש המידע (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נתקבלה).

סמוך למועד בו יושמה תוכנית ההתנתקות, פרסם המשיב מאמר חריף בו גינה את תפקודו של הרב הצבאי הראשי. בעקבות פרסום המאמר, הואשם המשיב בבימ"ש השלום בירושלים, בעבירה של העלבת עובד ציבור. בשלב הסיכומים העלה המשיב טענה של הגנה מן הצדק, לפיה, ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום נגועה באפליה ובשיקולים זרים. לצורך ביסוס טענה זו, פנה המשיב למשרד המשפטים, בבקשה, לפי חוק חופש המידע, לעיין בכל ההחלטות על העמדה לדין ועל אי העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי, שהתקבלו על ידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מאז היווסדה בשנת 1995. המבקשות סירבו להיענות לבקשה בטענה כי הטיפול בה יחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה, אולם העבירו לידי המשיב מספר דוגמאות להחלטות להורות למשטרה להגיש כתבי אישום במקרים דומים ולהחלטות שלא לעשות כן. משסורבה בקשתו, פנה לביהמ"ש בעתירה לעיין בכל ההחלטות כאמור. ביהמ"ש קיבל את העתירה, ככל שהוא מתייחס משנת 2000 ואילך. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור ובד בבד ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה של ביהמ"ש קמא. הבקשה נתקבלה.
מאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתן של המבקשות. בנוסף, הנטייה הקיימת בפסיקה הינה לעכב את ביצועם של פסקי דין המורים על מסירת מידע לפי חוק חופש המידע, על מנת שלא לייתר את הדיון בערעור ולהפכו לתיאורטי בלבד. המבקשות
לא פנו לביהמ"ש קמא בבקשה לעיכוב הביצוע, טרם פנייתן לביהמ"ש שלערעור. הגם שיתכן כי יש לזקוף עובדה זאת לחובתן, הרי שבנסיבות העניין, כאשר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתן, אין בשיקול זה כדי להביא לדחיית הבקשה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד דנה בריקסמן למבקשות, עו"ד יצחק בם למשיב. 31.3.08).

בר"ם 2644/08 - אבי כהן ואח' נגד הוועדה המקומית... חוף השרון ואח'

*דחיית בקשה למתן צו ביניים נגד מתן היתר בניה ו"הקלה" (הבקשה נדחתה).

בהתאם לתכנית להרחבת איזור התעשיה בקיבוץ יקום, ניתן להקים שם שישה מבנים לתעשיה (להלן: התכנית). עד כה נבנו ארבעה מבנים. המשיבה 2 (להלן: יקום) הגישה בקשה להיתר בניה לבנין החמישי וכן בקשה להקלה. המבקש, הגיש לוועדה המקומית התנגדות להיתר ולהקלה. ההתנגדות נדחתה. במסגרת ההחלטה נדחו גם השגותיה של המבקשת 2, (להלן: האגודה). המבקשים עתרו לביהמ"ש לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית. עם העתירה הגיש המבקש גם בקשה למתן צו ביניים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבות ודחה את הבקשה לצו ביניים. ביהמ"ש הדגיש כי למבקשים אין טענה ספציפית נגד המבנים החדשים, והתנגדותם מנומקת בשימוש לא חוקי שנעשה, לטענתם, במבנים האחרים, ולדעתם יש לעכב את מתן ההיתר עד להפסקת השימוש הלא חוקי. הבקשה למתן צו ביניים נדחתה.
הפסיקה הכירה, מבחינה עקרונית, בסמכות רשויות התכנון להתנות מתן היתר בניה בתנאים או אף לא לתיתו, גם אם מבחינה "טכנית" מקיים ההיתר המבוקש את תנאי החוק. שיקול הדעת בהפעלת הסמכות ראוי שייעשה בצמצום ובזהירות. בענייננו, השאלה היא: האם רשאית ועדה מקומית לסרב ליתן היתר או להתנותו לאור הפרות חוק קודמות במתחם אשר בבעלות או בהחזקת מבקש ההיתר וכאשר בו עומדת להתבצע הבנייה נשוא ההיתר- המבקש מבקש כי תיקבע הלכה כטענתו. אפשר ומבוקשו יעלה בידו בערכאה הדיונית ואפשר ולא יקרה כן. מכל מקום, אין הצדקה ליתן צו ביניים גורף כבקשת המבקש על יסוד "הלכה" שטרם באה לעולם. גם שיקולי מאזן הנוחות אינם מחייבים את מתן צו הביניים המבוקש.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אלי בן ארי למבקשים, עוה"ד אמיר לוי, עמוס גורן, גלעד שיף וישראל נשבן למשיבים. 30.3.08).

רע"א 4897/07 - הראל חברה לביטוח בע"מ נגד צבי ומרילין בן עדי

*על שינוי בתנאי פוליסת ביטוח יש לדווח למבוטחים כדי שהתנהגות בניגוד לתנאי ששונה יפגע במבוטחים (הבקשה נדחתה).

המשיבים החזיקו בכרטיס אשראי של חברת כרטיסי אשראי כ.א.ל. המבוטחת אצל המערערת. בחודש אוגוסט 2005 נסעו המשיבים לדרום-אפריקה, ובמהלך השהות שם נזקקה המשיבה לטיפול רפואי דחוף. הם פנו למבקשת בבקשה לקבל את החזר הוצאותיהם הרפואיות, וזו סירבה לפצותם, בטענה שהכיסוי הביטוחי לא חל עליהם, הואיל ולא הודיעו מראש על נסיעתם לחו"ל. התברר כי תנאי פוליסת הביטוח שונו בשנת 2004, כך שלפי התנאים החדשים נדרשת הודעה מראש מטעם מחזיק כרטיס האשראי על נסיעתו לחו"ל כדי שתחול עליו הפוליסה. המשיבים תבעו את המערערת בביהמ"ש לתביעות קטנות, ותביעתם נדחתה, בנימוק שלא הוכחה היריבות ביניהם למערערת, מאחר שפוליסת הביטוח עליה הסתמכו בתביעתם הונפקה על-ידי חברת הביטוח "שילוח", ולא על-ידי המערערת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים. נקבע, כי המערערת נכנסה בנעליה של חברת הביטוח "שילוח", וכי למעשה אין מחלוקת על כך, ולגופו של עניין קבע ביהמ"ש המחוזי, על בסיס הוראות הפוליסה, ועל בסיס הוראות סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, כי המשיבים היו המוטבים בחוזה הביטוח שנחתם בין המערערת,
היא המבטחת, לחברה, היא המבוטחת. עוד נקבע, כי נוסף על כך, על חוזה הביטוח דנן חלות הוראות פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), העוסקות בחוזה לטובת צד שלישי. על כן נקבע, כי מכיון שהו-דעה למשיבים זכותם על פי החוזה, לא יכלו המערערת, או החברה, לשנותה או לבטלה מבלי להודיע להם על כך. ביהמ"ש החזיר איפוא את התיק לביהמ"ש לתביעות קטנות, כדי שיקבע אם הודע למשיבים כראוי על השינוי בתנאי הפוליסה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד צבי יעקובוביץ למבקשת, עו"ד ירון מידן למשיבים. 9.3.08).

רע"א 5682/07 - רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נגד דנים השקעות בע"מ

*הפרות מזעריות של פס"ד מוסכם בדבר מועדי תשלום סכום שנפסק, אין בו כדי להפעיל את הסנקציות שנקבעו למקרה של איחורים בתשלומים (הבקשה נדחתה).

המשיבה יזמה בשנת 1996 הקמת בית מלון בים המלח ושכרה את שירותיה של המבקשת כקבלן משנה. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ונחתמו ביניהם הסכמים שתכליתם הסדרת הנושאים שבמחלוקת. בעקבות מחלוקת חדשה בין הצדדים בעניין תוקף ההסכמים, אופן מימושם והיקף הנזקים שנגרמו לכל אחד מבעלי הדין, הגישו הצדדים תובענות הדדיות לביהמ"ש המחוזי בירושלים והסכסוך הועבר להכרעת בוררת, שקבעה כי על המשיבה לשלם למבקשת סכום של 4,3 מליון -. ביהמ"ש המחוזי בירושלים אישר את פסק הבוררות. על פסק הדין הגישו הצדדים בקשות רשות ערעור ובמסגרתו חתמו על הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי ביהמ"ש העליון. בהסכם הפשרה נקבע, כי לסילוק מלא וסופי של פסק הבוררות תשלם המשיבה למבקשת סך בשקלים השווה ל- $1,000,000 בתוספת מע"מ. כן נקבעו המועדים לתשלום הסכום הנ"ל, ונקבע, בין היתר, כי לחלופין במידה שלא ישולמו שני תשלומים במועד, תיחשב המשיבה כמי שהפרה את ההסכם, וסכום החוב המקורי על-פי פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמוד בעינו. ביום 5.9.2005 הודיעה המבקשת למשיבה, כי בשל שני איחורים בביצוע התשלומים, מעמידה היא לגבייה בלשכת ההוצאה לפועל את יתרת החוב על מלוא סכום פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. המשיבה התנגדה בטענת "פרעתי", בה טענה, כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב. ראש ההוצאה לפועל דחתה את התנגדות המשיבה וביהמ"ש המחוזי, בערעור, קבע כי המבקשת לא עמדה בחובת תום הלב בפתיחת הליכי ההוצאה לפועל, והורה על קבלת בקשת המשיבה בטענת "פרעתי" וסגירתו של תיק ההוצאה לפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עמידת המשיבה בתשלומים כפי שנקבעו בהסכם הפשרה ומועד תשלום המע"מ בהסכם נבחנה כבר על-ידי שתי הערכאות הקודמות ואין לדון בהן פעם נוספת. יתירה מזו, צדק ביהמ"ש המחוזי, כי מדובר בהפרות מזעריות, באיחורים שלא הצדיקו פנייה ללשכת ההוצאה לפועל לשם גביית החוב.

(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד דב פישלר וימית סרור אביטן למבקשת, עו"ד גיל הרשמן למשיבים. 10.3.08).

ע.פ. 7284/07 + 6690/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מידת העונש של נהג ברכב צבאי שביצע עבירות מין בקטינות שנענו להצעותיו לנסוע אתו כטרמפיסטיות (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).

בעת שירותו בצה"ל כנהג צבאי נהג המערער לעצור את הרכב הצבאי בו נהג כשהוא לבוש מדים, ליד קטינות שחיכו בתחנות הסעה, ולאחר שעלו לרכבו היה סוטה לדרך צדדית, חוטף אותן ומבצע בהן עבירות מין. כך בארבע קטינות. בגין הרשעתו גזר ביהמ"ש המחוזי למערער
עונש של 10 שנים מאסר בפועל, 36 חודשים מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננות. שני הצדדים ערערו על מידת העונש והערעורים נדחו.
חומרת העבירות בהן הורשע המערער נלמדת ממספר רכיבים מצטברים: מניצול תמימותן של קטינות שנתנו אמונן במערער, בסוברן כי חייל, לבוש מדי צה"ל ונוהג ברכב צבאי - דמות המסמלת הגנה וביטחון - לא יפגע בהן ויביאן למחוז חפצן; מחוסר השליטה בדחפים שמתגלה מהתנהגותו; מן הדפוס החוזר של המעשים ומהתכיפות ההולכת וגוברת שלהם; מהקהות הרגשית שגילה המערער בעת מעשה כאשר המתלוננות בוכות, מתנגדות לו ומבקשות שיניח להן. אל מול אלה ניצבים השיקולים לקולא העומדים למערער. יתכן ולכתחילה היה מקום לגזור על המערער עונש כבד יותר וליתן משקל משמעותי יותר לשיקולי ההרתעה והגמול, ואולם העונש שנגזר עודו חמור ויש בו כדי לאפשר שילובו של המערער לתקופה ממושכת במסגרת טיפולית בין כתלי הכלא, שתסייע לו להתמודד עם דחפיו ובעיותיו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ס. מחאג'נה למערער, עו"ד ג. שפירא למשיבה. 10.3.08).

ע.פ. 9568/07 - אלי אבוטבול נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של תקיפה, גרימת חבלה והדחה בחקירה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יחד עם שני נאשמים נוספים, (להלן: מורן ורונן) קשרו קשר לתפוס את תומר סויסה (להלן: המתלונן), לחבול בו ולפצוע אותו. בשלב מסויים הבחין רונן במתלונן, והחל לרוץ לעברו. המתלונן ניסה להימלט ממנו, המערער ומורן נסעו ברכבו של המערער לעבר המתלונן, עד שהרכב פגע במתלונן והוא נפל והתגלגל על הכביש. השלושה בעטו בו בכל חלקי גופו, הטיחו את ראשו בקרקע והכניסו אותו בכוח לתוך הרכב. לאחר מכן הותירו השלושה את המתלונן ליד תחנת אוטובוס ונסעו מהמקום. המערער הועמד לדין ולבקשתו צורפו להליך שלושה תיקים פליליים שהיו תלויים ועומדים נגדו, והוא הודה והורשע בביצוע עבירות של איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה ונדון לעונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו-6 חדשי מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער פגע בצוותא עם חבריו פגיעה חמורה במתלונן חסר האונים. מצידו של המערער התאפיין אירוע זה בשתי נסיבות מחמירות: האחת, השימוש שעשה בכלי רכב שהינו כלי מסוכן ואשר רק בדרך נס לא ארעה בגינו פגיעה חמורה מזו שנגרמה; והשנייה, עובדת הצטרפותו למעשים מבלי שהיה כלל צד לסכסוך עם המתלונן ותוך שהאלימות מצידו היוותה אלימות לשמה. למעשים אלה מצטרפות העבירות הנוספות בהן הודה והורשע. רק מדיניות עקבית של ענישה מחמירה עשויה להרתיע - הן את המערער מחזרה לסורו, והן אחרים, צעירים ומבוגרים, המבקשים לנקוט בדרך של אלימות בכל מקרה של עימות והתנגשות. השיקול של הרתעה צריך לקבל משקל מכריע, אף על פני נסיבותיו האישיות של המערער.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. י. כהן למערער, עו"ד ג. שפירא למשיבה. 9.3.08).

בש"פ 2411/08 - טאה מוסא נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד בפריצה לאחר חצות לילה לדירת קשישים ותקיפתם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

לאחר חצות לילה התפרץ העורר, ביחד עם שלושה אחרים, (להלן- הנאשמים), לביתם של זוג קשישים במושב בית מאיר. הנאשמים נכנסו לחדר השינה בו ישנה המתלוננת, זו התעוררה והחלה לצעוק לעזרה
והנאשמים ניסו להשתיקה, היכו אותה, הפילו אותה לרצפה, בעטו בה וזרקו עליה מזרן. המתלונן שישן בחדר אחר, התעורר ויצא למסדרון, ואז הנאשמים היכו אותו, הורידו אותו בכוח אל חדר ההסקה בבית וקשרו את ידיו אל דוד ההסקה וצינור ההסקה. במקביל דחפו גם את המתלוננת אל חדר ההסקה. הנאשמים החזיקו את המתלוננים במשך שעתיים בחדר ההסקה, דרשו לדעת "היכן הכספת והנשק" ובנוסף דרשו סכום של 100,000 ש"ח. לאחר מכן נעלו הנאשמים את המתלוננים בחדר ההסקה, ונטלו עמם טלפון סלולרי, שרשרת זהב על תליון משובץ יהלום, וכסף במזומן בסך 300 -. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
כנגד העורר קמה "חזקה תכופה" עקב הימצאות מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת בביתו תשע שעות בלבד לאחר סיום האירוע. כידוע, "חזקה תכופה" קמה כאשר רכוש גנוב נמצא ברשותו של אדם בסמוך למועד גניבתו ובכך יש כדי לקשור אותו למעשה העבירה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד י. שושן לעורר, עו"ד א. פטל למשיבה. 2.4.08).

בג"צ 6108/03 ואח' - בניאהו סכאי נגד שר הבינוי השיכון ואח'

*דחיית עתירה לביטול הפקעת מקרקעין לפי פקודת הדרכים, שנומקה בהיעדר תכנית מתאר (העתירות נדחו).

הדיון נוגע לעשר עתירות שעניינן אחד: משאלת העותרים כי צוי הפקעה שהוצאו לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), יוכרזו כבטלים. דיון ראשון בחלק מהעתירות התקיים ביום 25.7.05. ביום 20.2.06 הורה הנשיא ברק כי בטרם יתקיים דיון שני בעתירות יתייחסו הצדדים לפסק הדין בפרשת אביגדורוב (ע"א 1528/05). בפרשת אביגדורוב נדון היחס בין קיומה או אי קיומה של תכנית מתאר לבין סמכות ההפקעה לפי פקודת הדרכים. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב קבע, כי שני צוי תפיסה שהוצאו לפי הפקודה - שהם גם נשוא העתירות שלפנינו - אינם חוקיים, אם לא קדם להוצאתם אישור כדין של תכניות המתאר. ביום 14.9.05 קיבל ביהמ"ש העליון בפרשת אביגדורוב את ערעור רשות הנמלים והרכבות. העתירות נדחו.
בפרשת אביגדורוב, המתייחסת לתשתית עובדתית קרובה (ובחלקה זהה), קבע ביהמ"ש העליון קביעות הרלבנטיות למירב הטענות שביסוד העתירות דנא: לא נמצאה מניעה שבדין לשימוש בפקודת הדרכים לצורך הפרוייקטים ושימושים לאומיים דומים; נדחתה הטענה כי בהיעדר תכניות מתאר מאושרות אין סמכות הפקעה; נקבע כי חקיקתו של חוק התכנון והבניה אינה פוגעת בסמכות ההפקעה לפי פקודת הדרכים, ושאין היא משנה, פורמלית, את התנאים להפקעה זו.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. 11.3.08).

ע.א. 8075/07 - ע.ר.ג. החזקות... בע"מ נגד מונוטון בנין והשקעות... בע"מ

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד כספי עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשת, בעלת מגרש בקרית אתא, התקשרה בחוזה עם המשיבה, חברה קבלנית שהתחייבה להקים בית המגורים על המגרש. המשיבה לא השלימה את עבודות הבנייה והשלמת בנייתו בוצעה על-ידי המבקשת. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה בטענה כי המבקשת הפרה את ההסכם הפרות יסודיות, נהגה בחוסר תום-לב והתעשרה שלא כדין על חשבונה. ביהמ"ש קיבל את התביעה באופן חלקי, וחייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצויים בסך 557 אלף -. כעבור מחצית השנה הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגישה ובקשתה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין וכי על המבקש את העיכוב להוכיח כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במקרה דנן, נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. חלק ניכר מטענותיה של המבקשת בערעור נוגעות לממצאי עובדה ומהימנות בהם לא תתערב ערכאת הערעור בנקל. כמו כן, בהתחשב בעובדה כי גם מסקנותיו המשפטיות של ביהמ"ש מבוססות על קביעות עובדתיות אלו, נראה כי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בהן אף הוא אינו גבוה. אשר למאזן הנוחות - יש לבחון לא רק את השאלה אם תוכל המבקשת להיפרע מהמשיבה במידה ותזכה בערעור, אלא גם את הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מאי-ביצוע מיידי של פסק הדין, בהשוואה לנזק שייגרם למבקשת. בענייננו, נגד המשיבה עומדים מספר עיקולים ומצבה הכלכלי קשה, ועל כן הנזק הצפוי להיגרם לה כתוצאה מאי-תשלום החוב הפסוק הינו משמעותי. יש אף טעם בטענת המשיבה כי מצבה הכלכלי הקשה נובע, בין היתר, מן העובדה כי המבקשת לא שילמה את חובה על-פי פסק הדין במשך כחצי שנה. לנתונים אלה מצטרפת העובדה כי המבקשת הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין ולאחר שהחלו הליכי ההוצל"פ, תוך שהיא עושה דין לעצמה ולא מקיימת את פסק הדין במהלך תקופה זו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. הרפז למבקשת, עו"ד א. קלינברגר למשיבה. 4.3.08).

ע.א. 10271/05 - קורינטוס... חברה זרה נגד כנף מפעלי הנדסה... ואח'

*מחיקת תובענה עקב אי התייצבות עוה"ד לדיון, למרות שבקשתו לדחיית הדיון מסיבות רפואיות נדחתה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

בפני ביהמ"ש קמא היתה תלויה ועומדת תובענה אותה הגישה המערערת, חברה זרה, נגד המשיבות. מספר ימים עובר לדיון הגיש עו"ד קריטנשטיין, אשר ייצג את המערערת במסגרת התובענה, בקשה לדחות את הדיון מסיבות רפואיות ובקשתו נדחתה וגם בקשה נוספת מטעמו נדחתה. בהמשך התייצבו מספר עורכי דין בפני בית המשפט וכל אחד טען כי הוא מייצג את המערערת. בית משפט קמא ציין כי מתיק ביהמ"ש עולה כי עו"ד קריטנשטיין הוא שמייצג את המערערת, ומשהלה לא התייצב לדיון, הורה על מחיקת התובענה. הוגשו לביהמ"ש העליון שתי הודעות ערעור בשם המערערת, על ידי שני עו"ד שכל אחד מהם טוען כי הוא מייצג את המערערת. הערעור נדחה.
ב"כ המערערת הגיש שתי בקשות לדחיית מועד הדיון אשר נדחו ובכל זאת לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע ולא דאג לשלוח עו"ד אחר במקומו. במקום זאת, התייצב עו"ד אשר טען כי מעתה ואילך הוא שמייצג את המערערת, וביקש לדחות את הדיון. השאלה האם בצדק דחה בימ"ש קמא את בקשות הדחייה של עו"ד קריטנשטיין אינה עומדת לערעור, שכן הערעור אינו על החלטות אלה, אלא על החלטתו של ביהמ"ש למחוק את התובענה בהיעדר התייצבות. לפי תקנות 473-472 לתקנות סדר הדין האזרחי, ביהמ"ש רשאי היה שלא להסתפק בהודעתו של עו"ד אחר שהוא מייצג את המערערת, ולדרוש כי המערערת עצמה תודיע על החלפת הייצוג. משלדיון ההוכחות שנקבע לא הופיע מייצגה של המערערת, קרי, עו"ד קריטנשטיין, הרי שנוצר מצב שבו המערערת נעדרה, למעשה, מהדיון. על סיטואציה מעין זו חלה תקנה 157(3) לתקנות שלפיה עומדות בפני ביהמ"ש שלוש אלטרנטיבות: להורות על דחיית התובענה; להורות על מחיקת התובענה; לדחות את השמיעה למועד אחר. אין חולק כי לאור מצבו הרפואי נבצר מעו"ד קריטנשטיין להתייצב לדיון ההוכחות הקבוע, אולם משנדחו בקשותיו לדחיית מועד הדיון, מן הראוי היה כי יישלח עו"ד אחר מטעמו.