תקציר סביר כרך ע"א חוברת 10

ע.א. 8496/06 - עזבון המנוח משה איסקולסקי נגד גן הדר... ואח'

*דחיית תביעת מקרקעין כאשר לא הוכחה הבעלות על המקרקעין והעובדה שהתביעה לא התיישנה(מחוזי ת"א - ה.פ. 10564/99 - הערעור נדחה).

א. המשיבה היא חברה אמריקאית שהוקמה בניו-יורק בשנות העשרים, למטרת יישוב יהודים בישראל. בשנות השלושים רכשה החברה קרקעות בישראל. בין בעלי המניות בחברה היה גם המנוח מאיר איסקולסקי שנפטר בשנת 1941. אשתו מרים איסקולסקי נפטרה בשנת 1967. המערער הוא עזבון בנם המנוח, משה איסקולסקי (שנפטר בשנת 1971). בשנת 1999 פתח המערער בהליך בו נטען כי מקרקעין מסויימים הרשומים על שם החברה, היו שייכים לאיסקולסקי - וכיום לעזבון. טענת המערער נסמכה בעיקר על שני יסודות: אישור בכתב יד (להלן האישור), שאינו נושא תאריך, בו נכתב "אנו החתומים מאשרים שהחלקות... שייכים למרים אסקולסקי...", חליפת מכתבים מהשנים 1969-1971 בין יעלה יעקובי (להלן יעקובי), מיופת כוח החברה בישראל החל בשנת 1958, לקרובי משפחתה של מרים, מהם עולה כי יעקובי יצאה מתוך הנחה שהמקרקעין היו שייכים למרים. אשר לסוגיית ההתיישנות נטען כי מכתביהם של נציגי החברה לאורך השנים מהווים הודאה בזכות (כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות), וכן כי החברה החזיקה במקרקעין בנאמנות ולפיכך אין התביעה מתיישנת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. הנטל שמבקש המערער להרימו כבד עד מאוד. ראשית היה עליו להוכיח את טענתו בדבר הבעלות במקרקעין, ושנית היה עליו להוכיח כי תביעתו לא התיישנה. שני הדברים לא הוכחו. המערער מבקש לקעקע רישום מקרקעין מוסדרים, באמצעות טענות המיוסדות על מסמכים בני עשרות שנים שמחבריהם אינם בין החיים - וזאת כאשר העדים, ועמם המסמכים הרלבנטיים, מצד הבעלים הרשום אף הם אינם בין החיים.
ג. אשר לטענת הנאמנות - על מנת לבסס את טענת הנאמנות היה על המערער להוכיח את זיקתו למקרקעין, ואת הטענה שהחברה החזיקה בהם בנאמנות - ושני אלה לא הוכחו. משנדחתה טענת הנאמנות, דומה כי אין מנוס מלקבוע כי התביעה התיישנה. אך גם אם לא היתה מתקבלת טענת ההתיישנות, היה מקום לשקול את דחיית התביעה בגין השיהוי בהגשתה. שעה שההליך נפתח עשרות בשנים לאחר שנודעה הזכות הנטענת, ורק לאחר שכל המעורבים מטעם החברה נפטרו והחברה עצמה נמחקה - יתכן שהיה מקום לקבל טענת שיהוי.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ת. אורין למערער, עו"ד ש. שנהר למשיבות. 4.5.08).

ע.פ. 7342/07 + 7085/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*שימוש בהצתת בלון גז מהווה שימוש ב"נשק" לצורך הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. *הרשעה בעבירה שיסודותיה הוכחו גם אם לא צויינה בכתב האישום. *חומרת העונש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8193/05 - הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת היו נשואים, והתגוררו בדירה, אותה עזבה המתלוננת לאחר שנפרדה מהמערער בתחילת חודש יוני 2005, ועברה לגור אצל אמה, כשהיא בחודש השביעי להריונה. על פי האישומים 4-1 תקף המערער את המתלוננת בשורה של אירועים. על פי האישום החמישי, הגיע המערער, לאחר חצות לילה, לדירה שם נמצאה המתלוננת, והתחנן אליה שתחזור אליו ותבטל תלונה שהגישה נגדו במשטרה. המערער והמתלוננת עלו לדירה של המערער יחד עם שרון יחזקאל, חברו של המערער. בדירה נטל המערער בלון גז שהיה בדירה, פתח אותו והדליק אותו. שרון והמתלוננת ברחו מהדירה. בכתב האישום המקורי הואשם המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, בהמשך נעתר ביהמ"ש לבקשת המדינה והורה שהוראת החיקוק
בגין אישום זה תהיה לפי סעיף 329(א)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. במהלך עדותו של המערער, הודיעה המדינה כי בכוונתה לבקש להרשיעו גם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2), וזאת מכוח סעיף 184 לחסד"פ. ביהמ"ש קמא ציין בהקשר זה כי המעשים המתוארים באישום החמישי מגבשים הן את יסודותיה של עבירת ההצתה והן את יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה. בנוסף, ציין ביהמ"ש כי הוכח שהתקיים אצל המערער היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" לגרום לחבלה גופנית למתלוננת, ולפיכך הרשיע אותו גם בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה. בעקבות ההרשעה נדון המערער לחמש שנים וחצי מאסר בפועל (הכולל הפעלה של מאסרים מותנים) ועונשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) באירוע בלון הגז - סעיף 184 לחסד"פ, קובע: "ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". בנסיבות העניין, השתמש ביהמ"ש קמא בסמכותו להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, שיסודותיה הוכחו, למרות שהעובדות המהוות עבירה זו לא פורטו במסגרת כתב האישום. האם בלון גז הוא "נשק" כנדרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) - בהיעדר הגדרה למונח "נשק" בהקשר של סעיף זה, יש לשאוב את הפרשנות למונח זה מהגדרת "נשק" בסעיף 144(ג) לחוק העונשין. נראה כי בלון גז יכול שייחשב ל"נשק" לפי החלופה שבסעיף 144(ג)(3), הואיל ומדובר בחפץ נפיץ שבכוחו להמית אדם או להזיק לו.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שאותו גזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. אין זה המקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ד. ברהום למערער, עו"ד ד. פינקלשטיין למשיבה. 5.5.08).

ע.א. 9974/05 - הפטריארכיה הסיריאנית ואח' נגד הפטריארך הארמני...

*נטל הבאת ראיות בהליכי הסדר מקרקעין, כאשר יש מי שמחזיק במקרקעין ועמידה בנטל זה(מחוזי י-ם - ת.הק. 1/75 - הערעור נדחה).

א. חלקת מקרקעין מסוג מולכ, הנמצאת בהר ציון בירושלים, סמוך לכנסיית "דורמציון", משמשת כבית קברות. במסגרת הליכי הסדר במקרקעין, הוגשו בנוגע לחלקה תביעות סותרות, של הפטריארך הארמני, הפטריארכיה האורתודוכסית סיריאנית, הפטריארכיה האתיופית בירושלים והפטריארכיה הקופטית בירושלים. הסכסוך הועבר על ידי פקיד ההסדר, להכרעת ביהמ"ש המחוזי, מכוח סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. ביהמ"ש הורה לרשום את החלקה על שמו של המשיב, בכפוף לזכותן של המערערות לבקר בחלקה, שתרשם כזיקת הנאה. הערעור נדחה.
ב. הסוגייה הראשונה שבמחלוקת היא סוגיית נטל הבאת הראיות בהליכי ההסדר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העדה הארמנית היא המחזיקה בחלקה. על פי תקנה 16 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין, העדה הארמנית היא, על כן, הנתבעת ואילו שאר המערערות הן התובעות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו", אולם ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחלוקת במקרה זה היא בין צדדים שווים. אין צורך להכריע בשאלה זו, היות והראיות שהביאה העדה הארמנית היו הראיות המוצקות ביותר.
ג. לעניין הערכת משקל הראיות, המקרה שבפנינו מתבסס ברובו על תעודות נושנות. מהראיות אותן הביאה העדה הארמנית עולה מסקנה חד משמעית, שלא נסתרת על ידי ראיות המערערות, כי יש לרשום את הבעלות בחלקה על שם העדה הארמנית.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד סאמר זועבי, ח. סיטון ועיסאם פאנוס למערערים, עו"ד יוסף אבנרי למשיב. 28.5.08).

בש"פ 3966/08 - משה סגל ויואב יהוד נגד מדינת ישראל

החומר המוגש לבימ"ש בבקשה להארכת מעצר ודרכי מסירתו. אימתי מסתיימת תקופת מעצר קצובה של מספר ימים במקביל לשעת הוצאות צו המעצר או בחצות הלילה(הערר נדחה).

א. בדיון ביום 2.5.08, לאחר שנתבקש על-ידי המשטרה לצוות על חמישה ימי מעצר, הורה בימ"ש השלום בנצרת על מעצר העוררים עד יום 7.2.08 בשעה 00:12 (בצהריים), קרי, כתום חמש יממות מן הדיון. בערר שהוגש ב-4.5.08 ובטיעון בעל פה, בדיון שנערך בשעת לילה, העלה ב"כ העוררים שתי טענות: האחת - כי לא קויימו בדיון בבימ"ש השלום הוראות סעיף קטן 15(ה) לחסד"פ, והאחרת - כי על פי לוח הזמנים שבדין לא יכול היה בימ"ש השלום, משנתבקש הימנו להורות על 5 ימי מעצר, לעצור עד יום 7.2.08, שלשיטת העוררים המדובר ביום השישי למעצר. הערר נדחה.
ב. בא כוח העוררים טען כי סעיף קטן 15(ה) לחסד"פ (חוק המעצרים) קבע מנגנון מפורט, שלפיו אם מבקש נציג המשטרה להשיב על שאלה פלונית לידיעת ביהמ"ש בלבד, עליו להשיב בכתב ולפרט את הנימוקים, ואם יקבל ביהמ"ש את הטענה, יסמן את החומר ויחזירו לשוטר לאחר העיון, תוך רישום בפרוטוקול. כך גם באשר לקבלת "עובדות או מידע שעליהם מתבססת בקשת המעצר". מנגד טען בא כוח המדינה, כי באופן מעשי נפתרים הדברים על-ידי מסירת כל החומר הסודי לעיון ביהמ"ש, ואזי אין הכרח בתשובות בכתב לכל שאלה. גם במקרה דנא הוצג כל התיק בפני בימ"ש השלום, וכן תזכיר סודי. בכך באה על סיפוקה הדרישה לפי סעיף קטן 15(ה) הנ"ל.
ג. אשר לטענה השניה - השאלה היא מה השלכתה על מספר הימים שנקצב, של הוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, שלפיה "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". הגדרת "יום" בחוק הפרשנות (סעיף 3) היא "תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". סוגיות מעין אלה שהועלו קשה לבררן בניחותא בלחץ הזמנים של מעצרים לצרכי חקירה ובגלגול שלישי, כשהימים נוקפים. הצעת היועץ המשפטי היא כי מניין ימי המעצר יתחיל משעת ההחלטה של השופט, למשך מספר ימים שנקבעו בהחלטה, ובמקרה כזה יש לומר כי "מדובר במספר יממות (כלומר, תקופות של עשרים וארבע שעות כל אחת), המתחילות בשעת ההחלטה של השופט. יש להקפיד איפוא כי שעה זו תתועד". הפרשנות שאליה כדאי לחתור לעתיד לבוא היא "פרשנות היממות", במיוחד נוכח המצב הלא בריא של קביעת סיומו של מעצר בחצות הלילה, על כל אי הנוחות המשתמעת. ראוי כי נושא זה יישאר בצריך עיון עד שיובא לעת מצוא בפני הרכב.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד איברהים סלימאן וסעיד ריכאב לעוררים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.5.08).

רע"א 9552/06 - אליעזר ואסתר סטרולוביץ נגד יוסף וניקול לזרוביץ

(מחוזי חיפה - ע.א. 1416/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. הצדדים הם בעלי זכויות חכירה בבניין בקרית טבעון, בו שתי דירות ומרתף (להלן הנכס). המבקשים חוכרים דירה אחת ואת המרתף, והמשיבים חוכרים את הדירה
השניה. לאורך השנים הורחבו השטחים הבנויים בהסכמה הדדית. המבקשים ביקשו לפרק את השיתוף בנכס על דרך רישומו כבית משותף. בימ"ש השלום קבע כי את הרכוש המשותף יש לחלק באופן יחסי לשטח הרצפה של כל אחת מהיחידות (לרבות המרתף) כולל ההרחבות. נקבע כי על המבנה חלה הוראת סעיף 57(א) לחוק המקרקעין, לפיה: "שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לכל דירה יהיה לפי יחס שטח רצפתה אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף". ערעור שהגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. במסגרת פירוק שיתוף בנכס על החלוקה להיות בהתאם למנותיהם של השותפים. ולענייננו, חרף הוראת סעיף 57, השיעור שאמור לקבל כל אחד מהשותפים במועד הפירוק צריך לשקף את זכויותיו מעיקרא, ולאו דווקא את שטח הרצפה הנמצא בהחזקתו עובר לפירוק. כשם ששטח הרצפה אינו המדד לזיהוי זכויות הבעלות בנכס המשותף בטרם הפירוק - כך אין הוא יכול להיות המפתח לחלוקת הזכויות בשעת פירוק. לשיטת המבקשים, הם בעלים של שני שליש מהזכויות ברכוש המשותף. זו גם עמדת מינהל מקרקעי ישראל (המחכיר את הנכס). על כן, יש לקבל את עמדת המבקשים ולחלק את הזכויות ברכוש המשותף בנכס ביחס של 2:1 לטובתם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבנרי אבנר למבקשים, עו"ד יונאי משה למשיבים. 25.5.08).

ע.א. 10409/06 - יניב רובין ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'

*דחיית תביעת נזיקין בשל רשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 5248/03 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1986, טופל במרפאה של המשיבה החל בשנת 1995. במהלך השנים 1995-1999 הגיע המערער לטיפול במרפאה מספר פעמים בשנה עקב תלונות שונות, וביניהן גם תלונות על כאבי ראש. ב-1998 הופנה על ידי המשיבה לבדיקת נוירולוג, בביה"חהדסה (המשיבה 2), וכאן נקבע שהבעיה העיקרית היא רגשית. ביום 11.3.1999 איבד המערער את הכרתו ופונה לביה"ח הדסה. שם בוצעה לו בדיקת הדמיה, בה התגלה בראשו דמם, ונותח. ביום 21.3.99 הועבר המערער לשיקום באלי"ן, אך הוחזר כעבור שלושה ימים עקב הידרדרות נוספת במצבו ואיבוד הכרה. כיום סובל המערער מנכות נוירולוגית של כ-%100. לטענת המערערים הדמם בראשו של המערער נבע ממום במערכת הדם, שניתן היה לזהותו בשלב מוקדם באמצעות בדיקת הדמיה מסוג CTאו .MRIנטען כי אילו היה הטיפול סביר, צריכים היו רופאי המשיבים שטיפלו בו, לבצע בדיקה מסוג זה. כנגד ביה"ח הדסה, טענו עוד כי לאחר האירוע גרם בית החולים נזק נוסף למערער, באשר, לטענתם, סבל מזיהום (ספסיס) שבא לידי ביטוי בחום גבוה, ורופאי בית החולים התרשלו ולא טיפלו בכך. במישור הראייתי, טענו המערערים, כי הרשומות הרפואיות של שתי המשיבים לקויות וחסרות, ונגרם להם "נזק ראייתי" המעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבים. ביהמ"ש קמא, העדיף את עדויותיהם של המומחים מטעם המשיבים, וקבע כי הדמם בראשו של המערער היה דמם ספונטני ממקור בלתי ידוע, ולא נבע ממום בר-גילוי שהיה מצוי בראשו של המערער במשך תקופה ממושכת. עוד נקבע, כי המערער לא התלונן בפני רופאיו באופן ניכר על כאבי ראש, ולא היה מקום לערוך בדיקת הדמיה. בעניין הידרדרות מצבו של המערער במהלך האשפוז בביה"ח הדסה, קבע ביהמ"ש שהמערער לא סבל ממחלה זיהומית, וכי ההחמרה במצבו של המערער אינה נובעת, מן הטיפול שאותו הוא קיבל. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - רובינשטיין. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עוה"ד יעקב אבימור ויעקב עוזיאל למשיבים. 26.5.08).

ע.א. 1617/06 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אור ציון סעדה

*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים. *קביעת הפיצויים בפריט עזרת הזולת ע"י עובד זר ועובד ישראלי לפי הלכת אקסלרד. *חישוב קיצוב תוחלת למרות שהתובע לא מימש את זכותו לקבלת קיצבה זו מהמל"ל(מחוזי חיפה - ת.א. 644/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב, יליד 8.4.1976, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.10.1998. כתוצאה מהתאונה, אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - מל"ל) כתאונת עבודה, נותר המשיב קוואדרופלג, ונכותו הצמיתה הועמדה על שיעור של %100. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תוחלת חייו של המשיב קוצרה בשיעור של %15, וכי יש להניח, לצורך חישוב הפיצויים, שהמשיב יגיע לגיל 70. חישוב בסיס השכר, מהיום בו חלפו שנתיים מהתאונה ועד לגיל 67, נעשה לפי השכר הממוצע במשק - 6,700 ש"ח נטו. סך הכל נקבע בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד סכום של 2,329 מליון ש"ח. בקביעת סכום הפיצוי בראש הנזק של עזרת הזולת, נתן ביהמ"ש המחוזי משקל לטענת המשיב כי לא יוכל לקיים קשר בסיסי עם עובדים זרים, וקבע כי המשיב זכאי לשני מלווים, האחד ישראלי והשני זר, בהעסקה ישירה, בעלות חודשית של 16,000 -, וסכומים נוספים בפריטי נזק אחרים. מסכום הפיצוי ניכה ביהמ"ש את קיצבת הנכות מעבודה (1,483,827 ש"ח), קיצבה מיוחדת (2,387,964 ש"ח) וקיצבת ניידות (790,888 ש"ח). ביהמ"ש קבע כי אף שהמשיב אינו מקבל בפועל גמלת ניידות, יש לנכות את גמלת הניידות הרעיונית שהמשיב זכאי לה. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. באשר לראש הנזק של עזרת הזולת - ההלכה המנחה לעניין כימות סכום הפיצוי בראש נזק זה ניתנה בעניין אקסלרד (ע.א. 3375/99 פד"י נ"ד (4) 450), בו נקבעו קריטריונים מנחים בשאלת הפיצוי המגיע לנכים קשים, אשר סובלים מנכות רב-מערכתית, וזקוקים לסיעוד, עזרה והשגחה במשך כל שעות היממה. ביהמ"ש אמד שם את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 12,000 ש"ח בחודש. לא מתקיימות כאן נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהסכום שנקבע בעניין אקסלרד, לפי ערכו המשוערך ליום פסק הדין דלמטה, היינו סכום של 13,000 ש"ח נטו לחודש (לאחר עיגול) ליום פסק הדין דלמטה.
ג. שאלה נוספת המצדיקה התייחסות נוגעת לאופן חישוב קיצור תוחלת החיים. בימ"ש קמא קבע כי תוחלת חייו של המשיב קוצרה ב-%15. האם קיצור תוחלת החיים בשיעור זה צריך להיות מחושב מכל תוחלת החיים או רק מיתרת תוחלת החיים של המשיב. צדק ביהמ"ש קמא שערך את החישוב על סמך יתרת תוחלת החיים. יצויין, כי יש לחשב את קיצור תוחלת החיים מיום מתן פסק הדין, ולא מיום התאונה.
ד. בערעור שכנגד טען המשיב כי אין לנכות מסכום הפיצויים את קיצבת הניידות לה הוא זכאי, שכן הוא לא קיבלה בפועל. ברם, על הניזוק מוטלת החובה לפנות למל"ל בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות. אם הוא לא עושה כן, יש לנכות מהפיצוי המגיע את הגימלה לה הוא זכאי, כאילו הוא מקבל אותה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, דנציגר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד עמליה ליאור למערערות, עו"ד עמיקם חרל"פ למשיב. 28.5.08).

בע"מ 9624/07 - פלונית נגד פלונית ופלוני

*זכותו של אחד מבני זוג שערכו צוואה הדדית לשנות את צוואתו לאחר מות בן הזוג(הבקשה נדחתה).

א. המחלוקת בין הצדדים עניינה נכס המצוי בירושלים בו מנהלת המבקשת מכון קוסמטיקה משנת 1989 (להלן: הנכס). המבקשת והמשיב 2, בנה של המשיבה, נישאו בשנת 1978.
ביום 24.1.2001 ערכו המשיבה ובעלה המנוח צוואה, בה נקבע כי ביום פטירתו של אחד מהם יועבר מלוא רכושם לבן הזוג הנותר בחיים. עוד נקבע כי לאחר פטירת בן הזוג השני יועבר הנכס למבקשת. ביום 1.5.2001 נפטר בעלה של המשיבה, והמשיבה נרשמה כבעלת מלוא הזכויות בנכס. בשנת 2001 נפרדו המבקשת והמשיב 2. בחודש יוני 2003 הודיעה המשיבה למבקשת, על ביטול הרשות שניתנה לה להשתמש בנכס ללא תמורה, ודרשה את סילוק ידה מהנכס. משזו לא נענתה, הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, וביהמ"ש הורה למבקשת לפנות את הנכס. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. לטענת המבקשת, השאלה המרכזית עליה נסוב ערעורה לביהמ"ש המחוזי היתה: "זכותו של אחד מבני הזוג שערכו צוואה הדדית... לשנות את צוואתו לאחר מות בן הזוג... וזאת בתקופה שלפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה". לטענתה אין אחד הצדדים לצוואה משותפת זכאי לשנות כל הוראה בדבר העברת נכס לאחר פטירת הצד השני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השאלה עליה מצביעה המבקשת נידונה בפסק דינו של ביהמ"ש העלון, בבע"מ 10807/03, אשר עסק, בין היתר, בשאלת זכותו של בן זוג אשר ערך צוואה הדדית עם בת זוגו, לשנות את צוואתו לאחר מותה, על-פי הדין הקיים טרם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 12 לחוק הירושה. התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש קמא בענייננו מתיישבת עם דעת הרוב בפסק הדין האמור.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. דובר למבקשת. 29.5.08).

ע.פ. 735/08 - ברהום אסלם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הפקרה לאחר תאונת דרכים והקלה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1048/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).

א. המערער נהג בשעת צהריים באוטובוס זעיר מכיוון אבו גוש לצומת נטף. אותה שעה נסע בכיוון הנגדי אופנוע נהוג בידי המתלונן. בהגיעו לצומת פנה המערער שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לאופנוע, ופגע בו. כתוצאה מהתאונה נפצע רוכב האופנוע. המערער לא עצר במקום התאונה ונמלט תוך שהוא נמנע מלהושיט עזרה לנפגע. המערער התגונן באמרו כי לא היה מעורב בתאונה. גירסת המערער לא זכתה לאמונו של ביהמ"ש, שהרשיע את המערער בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה וכן שורה של עבירות תעבורה, וגזר לו 22 חודשי מאסר בפועל, 5 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מנהיגה למשך 8 שנים, ותשלום פיצוי של 5000 - לנפגע. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד חומרת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וכך גם הערעור נגד חומרת העונש. המערער פגע ברוכב אופנוע, ואף שהיה מודע לפגיעה ברח מהזירה תוך שהוא מותיר את קורבנו מוטל על הכביש, חבול ומדמם. זו התנהגות שלא רק חומרה גלומה בה, אלא גם כיעור ופגיעה בערכי יסוד של מוסר ושל חברה מתוקנת. אכן, פציעתו של רוכב האופנוע לא היתה קשה, אולם ניסיון החיים מלמד כי פגיעות מסוג זה עלולות להסתיים גם בתוצאה קטלנית. אם בכל אלה לא די, מתברר כי למערער הרשעות רבות בעבירות תעבורה, ונוכח הדרך בה בחר להתגונן במשפטו, תוך הכחשת מעורבותו בתאונה, ספק אם הפנים עד תום את הפסול שבמעשיו וחומרתם.
ג. השופט דנציגר: למרות הנסיבות החמורות, יש מקום להקל בעונש. בדיקת הפסיקה במקרים של "פגע וברח" מלמדת כי בתי המשפט נוטים, בדרך כלל, שלא להטיל על נאשמים בעבירה זו שגרמו לפציעתם של הקורבנות, מבלי שהיו קורבנות בנפש, עונשי
מאסר בפועל ממושכים. לפיכך, יש להעמיד את העונש על 12 חודשי מאסר בפועל. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 22.5.08).

ע.פ. 1234/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של גרימת מוות, כאשר בני משפחה תקפו בני משפחה אחרת שהיו סייענים של השב"כ ותוך נסיון לפזר את המתפרעים נגרם מותו של אחד התוקפים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בני משפחת כבהא ובני משפחת הנאשם מתגוררים באום אלקוטוף. בין שתי המשפחות שררה מתיחות על רקע רצונם של בני משפחת כבהא, כי בני משפחת הנאשם, סייענים של השב"כ, יעזבו את הכפר. באחד הערבים התפתחה קטטה בין בני שתי המשפחות. במקום התאספו רבים מבני משפחת כבהא, וביניהם המנוח פהמי חוסין כבהא. בשלב מסויים ירה המערער מספר יריות, פגע במנוח וגרם למותו. ב"כ המשיבה ציינה בטענותיה לעונש כי הסיבות אשר גרמו לה לשנות את סעיף האישום מהריגה בה הואשם תחילה המערער, לגרימת מוות, היו סתירות בעדויות. ביהמ"ש ציין בגזה"ד כי לא יתערב בשיקול דעתה של המשיבה לשנות את סעיף האישום, ואולם, ציין, כי אין באפשרותו להתעלם מהראיות שהוצגו עד אותו שלב ושחלקן היוו תשתית לאישום המקורי. לבסוף הורשע המערער בעבירה של גרימת מוות ונדון לשנתיים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי משפחת כבהא ב-25 אלף -. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער ובני משפחתו הינם סייענים של שירות הביטחון הכללי. בשנת 1994 הועברו לתחומי מדינת ישראל ויושבו בכפר אום אל קוטוף, המאוכלס ברובו בבני משפחת כבהא. זמן קצר לאחר יישובה של משפחת המערער בכפר, נוצרה מתיחות שהלכה וגברה בין שתי המשפחות, כאמור. במהלך כל התקופה הזו דיווחו בני משפחתו של המערער למפעיליהם בשב"כ על המתקפות נגדם ואף התלוננו על כך במשטרה, אולם דבר לא נעשה לשם הרגעת הרוחות. בערב האירוע החלה מתקפה מתוכננת על בתיהם של בני משפחת המערער והם התקשרו לשב"כ ולמשטרה וביקשו עזרה, אך זו לא הגיעה. משכך, כך נטען, נאלץ המערער לירות מספר יריות שנועדו להרחיק את המתפרעים ולהגן על בני המשפחה. נראה כי ביהמ"ש קמא נתן משקל בגזר דינו לראיות שהובאו לפניו לפני עסקת הטיעון, אף שלא כל ראיות ההגנה נשמעו, כך שלא ניתן היה לקבוע ממצאים שבעובדה. בכל הנסיבות יועמד העונש על 18 חדשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יהושע רזניק ואשרת חנוך למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 22.5.08).

ע.א. 7396/00 - בסט דוד סמואל נגד חממי עזרא ואח'

*תיקון "טעות סופר" בפס"ד של ביהמ"ש העליון (בקשה לתיקון "טעות סופר" בפס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).

ביום 4.9.07 ניתן פסק דין בערעור שעסק בעיקרו במחלוקת שנפלה בין המשיבים, רוכשי דירות בפרוייקט בנייה שהוקם ברמלה, לבין המערערים, היזמים והאדריכל של הפרוייקט. המשיבים הגישו בקשה להבהרת פסק הדין ולתיקון "טעויות סופר" שנפלו, לטענתם, באמור בו. בבקשה נטען, בין היתר, כי חלה טעות סופר בזהותם של המערערים שכנגד, (המשיבים), שהינם 124 רוכשי דירות ושש נציגויות של בתים משותפים, ולא 123 רוכשי דירות כפי שנכתב בראשית פסק הדין. עוד נטען, כי לסכום הפיצוי אשר נפסק בגין ליקויים בחדר המדרגות, יש להוסיף הצמדה וריבית החל ביום 1.8.98, מועד מתן חוות הדעת של המומחה בביהמ"ש המחוזי, ולא החל ביום 28.7.05 כפי שנקבע בפסק הדין נשוא הבקשה. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ביהמ"ש רשאי לתקן טעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. לגבי זהותם של המשיבים, אכן נפלה טעות סופר. על כן, פסק הדין יתוקן כך שתחת האמור בו ייכתב כי המערערים שכנגד (המשיבים), הינם 124 רוכשי דירות ושש נציגויות של בתים משותפים. לעניין מועד ההצמדה והריבית של סכום הפיצוי שנפסק, הרי שבהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי נקבע, כי מועד תחילת ההצמדה והריבית הינו ביום 18.8.00, מועד מתן פסק הדין בערכאה דלמטה. בפסק הדין נשוא הבקשה דחה ביהמ"ש העליון את ערעורם של היזמים והאדריכל של הפרוייקט בכל הנוגע לסכומי הפיצוי שנפסקו בגין ליקויים אלה. לא היתה סיבה לשינוי מועד תחילתם של ההצמדה והריבית. משכך, יתוקן פסק הדין, כך שמועד ההצמדה והריבית בגין מרכיב זה של הפיצויים יהיה החל ביום 18.8.00.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, מלצר. 21.5.08).

רע"א 10998/07 - הוועדה המקומית לתכנון... גזר נגד חברת דרך ארץ... ואח'

*שאלת ניתוחו ופרשנותו של הסכם ספציפי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית (נושא היטל השבחה כתוצאה מתכנית מתאר חדשה) (הבקשה נדחתה).

בשנת 1998 נחתם בין המדינה למשיבה "חוזה זיכיון" (להלן החוזה) לבנייה והפעלה של כביש חוצה ישראל. בשנת 2003 פורסמה תכנית מתאר ארצית, שבהתאם לה הגישו המשיבות בקשה להקמת שתי תחנות דלק. הבקשה אושרה, בכפוף לתשלום היטל השבחה. המשיבות טענו כי התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, מתייחסת להשבחה כתוצאה מתכנית "מתאר מקומית או תכנית מפורטת" ולא לתכנית ארצית. עוד נטען, כי התוספת השלישית מתייחסת רק לבעלים של מקרקעין או לחוכר לדורות - בעוד שלפי החוזה "לבעל הזיכיון אין ולא תהיינה, זכויות בעלות, זכויות חכירה או זכויות אחרות כלשהן על פי חוק המקרקעין". בימ"ש השלום קבע כי אין מניעה קטגורית להטלת היטל בגין השבחה שיסודה בתכנית מתאר ארצית. כן פסק כי בחינה של החוזה מעלה כי מהותית מדובר בחכירה לדורות. ערעור שהגישו המשיבות לביהמ"ש המחוזי נתקבל. הוטעם כי כיון שהחוזה קובע במפורש שאין מדובר בזכות בעלות או חכירה, ושבנסיבות "המקרה שלפנינו... חזקה על המדינה שלא תתקשר בחוזים שלשונם אחת ותכליתם אחרת" - הרי שיש לקבוע כי הזכויות המוחזקות בידי המשיבות אינן מחייבות בהיטל השבחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה היא שאלת ניתוחו ופרשנותו של הסכם ספציפי, שככלל אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יש לבחון כל חוזה לפי הזכויות המהותיות הנוצרות בו, וקיימת הנחת מוצא, המתיישבת עם השכל הישר ונסיון החיים, לפיה ככלל מבטאת לשון החוזה זכויות אלה. במקרה שלפנינו סבר ביהמ"ש המחוזי - בהתחשב בצדדים לחוזה ובנושא המוסדר בו - כי אין מדובר בהקניית זכויות חכירה. הכרעה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(בפני: השופט רובינשטיין. 25.5.08).

רע"פ 11191/07 - אלפונסו ורבקה ברדה נגד הועדה המקומית לתכנון... חולון

*הרשעה בעבירה של בניה תוך סטיה מהיתר, המתייחסת לחלוקת דירה לשתי יחידות דיור נפרדות (הבקשה נדחתה).

ביום 20.12.05, הואשמו המבקשים בביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון בעבירה של בניה תוך סטיה מהיתר, בכך שחילקו את הדירה שבבעלותם לשתי יחידות דיור נפרדות בלא היתר. הדירה חולקה לשתי יחידות על-ידי הקמת מחיצה במרכז הדירה בסמוך לדלת הכניסה והתקנתן של שתי דלתות. עתה, בכניסה לדירה קיימת מבואה המובילה לשתי הדלתות הנ"ל, הניתנות לנעילה במפתח. ביהמ"ש קבע, כי כל אחד משני החלקים המפוצלים מהווה יחידת דיור נפרדת ולכן אין מדובר ב"שינוי
פנימי" כמשמעותו בסעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה, אלא בעבודת בניה הטעונה היתר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור.הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בצדק קבעו הערכאות הקודמות, כי מכלול הנסיבות נשוא בקשה זו מצביעים בבירור על כך, שהדירה פוצלה לשתי דירות נפרדות. לכל אחת מהיחידות דלת כניסה נפרדת מתוך המבואה הניתנת לנעילה; אין מעבר ישיר בין יחידות הדיור עצמן; לכל יחידה יש קיום עצמאי - מטבח, שירותים ומקלחת או אמבטיה; לכל יחידה דוד מים חמים נפרד וביחידות הדיור נעשה שימוש על-ידי צדדים הזרים זה לזה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יוסף ברד למבקשים, עו"ד אבי טל שלומי למשיבה. 25.5.08).

בש"פ 3673/08 - איתן גילקרוב נגד מדינת ישראל

*דחיית ערר על תנאי שחרור בערובה בעבירות נהיגה בזמן פסילה ועבירות נלוות (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר עומד לדין בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע ביהמ"ש לתעבורה כי קיימות ראיות לכאורה, וכי המעשים המיוחסים לעורר, עברו התעבורתי העשיר הכולל 89 עבירות תנועה, עבירות בטיחותיות רבות והרשעות בגין מעורבות בתאונות דרכים, מעידים על מסוכנות הנשקפת ממנו, ומקימים עילת מעצר נגדו. ואולם, כך הוחלט, ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופה של מעצר בית מלא. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי יש לאפשר לעורר לצאת לעבודה במסגרת מעצר הבית. הערר נדחה.
עברו הפלילי של העורר כולל עבירות מרמה ותקיפה בגינן ריצה מאסר בפועל ועברו התעבורתי מכביד ביותר. המדיניות בה נוקטת המשיבה לאחרונה, לפיה, היא עותרת להחמרה בתנאי השחרור של אלה הנוהגים לכאורה שעה שרישיונם נפסל, מדיניות ראויה היא. תופעת הקטל בכבישים הפכה חזון נפרץ, ולא אחת מעורבים בכך עברייני תנועה רצידיביסטיים שרישיונם נפסל, החוזרים ומפרים את חוקי התנועה תוך סיכון שלום הציבור.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד דוד גולן לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 25.5.08).

ע.פ. 2391/08 - נאהד חליל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של חברות בארגון חללי אל אקצא (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במהלך שנת 2004 הצטרף המערער לארגון חללי אל-אקצא, ארגון שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת (להלן - הארגון), והשתתף יחד עם פעילים אחרים בארגון, בתהלוכות וטקסים, כשהם רעולי פנים. בסוף שנת 2004, הפך המערער לאחראי על חוליית פעילים של הארגון באיזור ספטאוי שברצועת עזה. תחת פיקודו של המערער, גייסו הפעילים שבחולייתו פעילים נוספים לארגון. בגין מעשים אלו, הורשע המערער בעבירה של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת ונדון לעשרים חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העובדה שהמערער לא נקט בפעולות טרור במישרין אינה מעלה או מורידה לעניין חומרת המעשה. יש מקום להחמיר בענישה בגין עבירות מסוג אלה שהמערער הורשע בהן, על מנת להעביר מסר הרתעתי ברור לכל מי שמצטרף לארגון טרור, ונוטל חלק בפעילויות של ארגון כזה (אף אם מדובר בפעילויות בעלות אופי אזרחי).

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד יונס תמים למערער, עו"ד דותן רוסו למשיב. 28.5.08).

בע"מ 946/08 - פלוני נגד פלוני ואח'

*דחיית תביעה נגד תקפותו של חוזה מכר מקרקעין, בטענה שהמוכר לוקה בפיגור שכלי (הבקשה נדחתה).

בשנת 1984 חתם המבקש, כיום חסוי, על חוזה למכירת דירה לאחיו ורעייתו (להלן: המשיבים). בפסקי הדין נשוא הבקשה נדחתה תביעה שהגישו בשמו אח ואחות אחרים של המבקש, לבטל את החוזה בטענה שהמבקש - הלוקה בפיגור - לא הבין את משמעות העיסקה. עד לשנת 1996 לא הוכרז המבקש כחסוי, והשאלה שעלתה היתה האם היה כשיר לחתום על העיסקה לעת עריכתה ב-1984. ב-1999 מונו אחותו ואחיו של המשיב, שהיו התובעים בביהמ"ש למשפחה, כאפוטרופסים של המבקש. הם טענו כי המבקש לא היה כשיר לעיסקה שעה שנערכה, שכן עוד בגיל 20 אובחן כבעל מנת משכל 34. ביהמ"ש לענייני משפחה נסתייע בחוות דעת רפואית בה נקבע, כי המבקש אובחן כסובל מפיגור שכלי, ברמת 34IQ, רק בגיל 21, וכי עבד מגיל 21 ולמשך 27 שנים בעיריית בני ברק, עד שהוצא לפנסיה מוקדמת בגיל 48. המומחה סבר כי אם קיבל המבקש הסבר מפורט לעניין הדירה, היה לו "בהחלט סיכוי להבין". ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי לא הורם נטל הראיה שהמבקש לא היה כשיר לחתום על העיסקה ב-1984. התביעה נדחתה איפוא וכך גם נדחה ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בשנת 1984 טרם הוכרז המבקש כפסול דין, ולפיכך אין חלות על ההסכם הוראות חוק הכשרות המשפטית לעניין פסלות. על מנת לבטל את העיסקה היה על המבקש להוכיח: כי עובדתית לא איפשר ליקויו השכלי כריתת חוזה; כי הביטול נעשה כדין. את נסיבות המכר בדקו שני בתי משפט, וקבעו כי המבקש לא עמד בנטל הראיה. קביעה זו יש לשקול בדיון אם להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי, כאשר הרשות ניתנת ככלל רק במקרים בעלי חשיבות משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. לאואר למבקש, עוה"ד ד. פרידמן וש. בן עמי למשיבים. 26.5.08).

עע"ם 8280/07 - עיריית אשקלון נגד מיכל דן ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בעניין עריכת מבחני מיון לרישום בבית ספר לאומנויות באשקלון (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המשיבים, אם ובנה הקטין, הגישו לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע עתירה להורות לעיריית אשקלון לרשום את הקטין לבית ספר לאומנויות באשקלון לכיתה א', ולקבוע, כי מבחני המיון שנערכו על-ידי העירייה, כתנאי לכניסה לבית הספר, ושנכשל בהם, נעשו בניגוד להנחיות משרד החינוך. ביהמ"ש אסר על עריכת מבחני המיון כתנאי לרישום התלמידים לכיתה א', אך לאור השיהוי בפניית המשיבים והנזק שעשוי להיגרם לקבוצה גדולה של תלמידים שהתקבלו לבית הספר וגם לאלה שלא התקבלו, אשר יופלו לרעה, דחה את עתירתם של המשיבים. העירייה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, ובקשתה נדחתה. היא הגישה ערעור ובמסגרתו ביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד נשוא הערעור. הבקשה נדחתה.
בעל-דין חייב להוכיח נסיבות מיוחדות המתקיימות בעניינו, המצדיקות את עיכוב הביצוע. פסה"ד נשוא הערעור ניתן בחודש אוגוסט 2007. ביום 7.10.07 הגישה המבקשת ערעור, ועם הגשת הערעור, לא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. רק ביום 19.3.08 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, אשר נדחתה ביום 17.4.08, ורק ביום 1.5.08 הגישה את בקשתה זו. בחלוף הזמן הרב מאז ניתן פסה"ד, אין מקום לטענה, כי על ביהמ"ש להתערב בעניין בדחיפות.

(בפני: השופט ג'ובראן. 27.5.08).

רע"א 1624/08 + 1177/08 + 1021/08 - מרסל אבירם ואח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*ביטול החלטה לעיכוב ביצוע פס"ד המחייב תשלומים תשלומים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (בקשה לבטל החלטה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

המבקשים, אשר מספרם עולה על 1500, הינם ניצולי שואה מיהדות בולגריה, אשר הגישו במהלך השנים 2002-1998 תביעות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. תביעותיהם נדחו על ידי המשיבה (להלן: הרשות המוסמכת), בנימוק שגירושם ממקום מושבם לערי השדה בבולגריה בשנת 1943, לא ענה על הגדרת "שלילת חירות" על פי המצב המשפטי באותה עת. בדנ"א 11196/03 (להלן: דנ"א גרנות), נקבע כי גם גירוש מאורגן כגון דא עשוי להתפרש כ"שלילת חירות", ולכן גם יהודי בולגריה אשר גורשו כאמור יהיו זכאים לתגמולים לפי החוק. בעקבות הלכה זו פנו המבקשים לרשות המוסמכת, בהתאם לסעיף 18 לחוק, בבקשות כי זו תעיין מחדש בהחלטותיה בעניינם (להלן: התביעות החדשות), ובקשותיהם נדחו. ביום 27.7.2006 ניתנו הנחיותיו של שר האוצר דאז, לפיהן המבקשים יקבלו תגמולים חודשיים שוטפים על פי החוק. התשלום לפי ההנחיות נעשה ממועד הגשת התביעה המחודשת, דהיינו, לאחר שנפסק דנ"א גרנות, והוא כולל את כל הזכויות וההטבות הקבועות בחוק. ועדת העררים קבעה כי התגמול לכל העוררים ישולם ממועד פנייתם הראשונה למשיבה. הרשות המוסמכת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה, ככל שהיא נוגעת ליסוד הרטרואקטיבי שבקבלת התגמולים. הערר נתקבל.
יש לבחון את ההשלכות והנזק שעלול להיגרם למבקשים בשל עיכוב התשלום. נזק צפוי זה יש להעמיד אל מול הנזק שייגרם למשיבה. אין זה בלתי סביר להניח כי התגמולים החודשיים אשר יינתנו למפרע למבקשים, יכול שיהוו במקרים רבים את ההבדל בין רמת חיים נאותה למבקשים, לבין חיי "צמצום" מבחינה כלכלית. אין זה סביר לדרוש עריכתה של בחינה פרטנית באשר ליכולתו הכלכלית של כל אחד ואחד מן המבקשים. יתירה מכך, אין לומר כי הרשות המוסמכת לא תוכל להשיב את המצב לקדמותו, באם יתקבל ערעורה על ידי ביהמ"ש המחוזי. בחוק נכי רדיפות הנאצים ישנם הסדרים המאפשרים קיזוז סכומים ששולמו ביתר במהלך תקופת חיי הזכאים להם. דומה כי קיזוז שכזה, ניתן להחילו אף על התגמולים השוטפים המשולמים לזכאים על פי החוק במשך תקופה מסויימת לאחר מותם. לעניין סיכויי הערעור ניתן משקל רב מדי ע"י ערכאה קמא לשיקול בדבר סיכויי הערעור, במיוחד לאור שיקולי מאזן הנוחות.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד ש. טראב, ש. בן פורת וא. כרמון למבקשים, עו"ד ר. גורדין למשיבה. 29.5.08).

בג"צ 9928/07 - מעוז ציונוב נגד ראש הממשלה ואח'

*ביצוע דו"ח ביניים בנושא בטיחות מבנים בעקבות אסון אולמי ורסאי שנבנו בשיטת "פל-קל" (העתירה נדחתה).

בעקבות התמוטטות רצפת אולם שמחות בירושלים (להלן: אסון אולמי ורסאי), מונתה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת נושא בטיחותם של מבנים המשמשים את הציבור והאמצעים להבטחת בטיחותם. במסגרת עבודת הוועדה התברר, כי תקרות אולם השמחות נבנו בשיטה הקרויה "פל-קל". ביום 14.8.02 הוגש לממשלה דו"ח ביניים של הוועדה בנושא מבנים שתקרותיהם נבנו בשיטת הפל-קל. דו"ח זה כלל המלצות שונות. בחודש ספטמבר 2002 דנה הממשלה בדו"ח הביניים וקיבלה החלטה בה נקבע, כי אין להתיר כל בנייה חדשה בשיטת הפל-קל. כמו-כן הוחלט להקים מטה מקצועי הנדסי ליישום המלצות דו"ח הביניים, איתור מבני ה"פל-קל", מיונם ובדיקתם, קביעת שיטות לתיקונם. על רקע קשיים שהתגלו בעבודת המטה, מלאכתו של המטה ביישום
מסקנות דו"ח הוועדה לא הושלמה. בעתירתו מבקש העותר להורות למשיבים לפעול במספר מישורים, הנוגעים בעיקרם ליישום מסקנות דו"ח הביניים, כמו גם יישום הדו"ח הסופי של הוועדה והחלטות הממשלה שהתקבלו בעקבותיו. העתירה נדחתה.
מתגובת בא-כוח המשיבים עולה, כי המדינה פועלת ליישום מסקנות דו"ח הביניים של הוועדה בכל הנוגע לשיפור רמת הבטיחות של מבנים הבנויים בשיטות הפל-קל השונות בשים לב למגבלות החוקיות והתקציביות הכרוכות בכך. מטעם זה, אין העתירה מגלה עילה משפטית, המצדיקה התערבותו של בג"צ בפעולות הרשויות בעניין זה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. העותר לעצמו, עוה"ד איתי רביד ואברהם גולדהמר למשיבים. 21.5.08).

בש"פ 8768/07 - עליאן ג'ומעה אלוג' ואח' נגד מדינת ישראל

*חילוט ערבויות שניתנו למקרה של הפרת תנאי שחרור בערובה (ערר על חילוט ערבויות - הערר נתקבל בחלקו).

עבדאל אלוג' (להלן: הנאשם) הואשם בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע על שחרור הנאשם לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בבית אחיו, העורר 1, וקבע כי בכל שעה משעות היממה ישהו עם הנאשם שניים מתוך ארבעת העוררים אשר נמצאו מתאימים לשמש כמפקחים. עוד הורה ביהמ"ש כי הנאשם יוכל לצאת מן המעצר רק בליווי העורר 1 ולאחר שיודיע על כך למשיבה או למשטרה. כל אחד מן העוררים וכן הנאשם עצמו הוחתמו על כתב ערבות בסך 80,000 - וכן הופקד סך של 14,000 - במזכירות ביהמ"ש. ביום 2.5.2007 נעצר הנאשם ביחד עם אחד מאחיו בעודם נוסעים באזור מצפה רמון ברכבו של העורר 1 כשבאמתחתם 19 רובי קלצ'ניקוב ותחמושת אשר יובאו ממצרים. המשיבה הגישה בקשה, בין היתר, לחילוט הערבויות. בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי כי הערבויות שהפקידו העוררים 1 ו-4 יחולטו במלואן (סך של 80,000 - כל אחד) ואילו ביחס לעוררים 2 ו-3 קבע כי היה עליהם לוודא שתנאי השחרור נשמרים גם בשעות שבהן לא אמורים היו הם לפקח על הנאשם (לפי החלוקה הפנימית בין העוררים). לפיכך, הורה על חילוט חלקי של ערבותם בסך של 25,000 - כל אחד. הערר נתקבל בחלקו.
הערבים שאמורים היו לפקח על הנאשם ביום האירוע מעלו בתפקידם. העוררים 1 ו-4 הם אלה שהיו אמורים לפקח על הנאשם בזמן שנעצר, ועל כן צדק בימ"ש קמא בכך שהורה על חילוט ערבותם. יחד עם זאת, נוכח העובדה כי הערבות שהפקיד הנאשם לא חולטה, יש מקום להפחתה מסויימת של הסכום לחילוט שיועמד על 60,000 - לכל ערב. אשר לעוררים 2 ו-3 - ביהמ"ש המחוזי מינה ארבעה מפקחים-ערבים והורה כי בכל עת יפקחו על הנאשם שניים מתוכם. העוררים 2 ו-3 לא היו אמורים לפקח על הנאשם ביום שנעצר. בנסיבות אלה אין מקום לחלט את הערבות שהפקידו.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד יוסי לין לעורר, עו"ד דגנית כהן ויליאמס למשיבה. 20.5.08).

ע.א. 2852/08 - עמרם מצנע נגד ויסולי אביעד, עו"ד ואח'

*קבלת ערעור על החלטת שופט להיענות לבקשה לפסילה, שנומקה בטענה של משוא פנים ו"משחק מכור" (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

המשיב הגיש בשנת 2004 בבימ"ש השלום בחיפה תביעת לשון הרע נגד המערער ונגד המשיבים 5-2. לאחר הליכים שונים נקבע התיק לדיון בפני השופטת שרון נתנאל. באחת הישיבות שנקבעה להוכחות נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיב, לפיה תימשך חקירתו ואילו עדותן של המשיבות 4-2 תישמע במועד ההוכחות הבא. נוכח האמור, טענו המשיבות 4-2 כי הן מופיעות שוב
ושוב בביהמ"ש ונגרמות להן הוצאות. ביהמ"ש השיב להן כי הוצאותיהן ישולמו להן. בעקבות כך ביקש המשיב כי ביהמ"ש יפסול עצמו, בטענה של משוא פנים ו"משחק מכור", ולטענתו דבריו של ביהמ"ש מעידים על כך שדין תביעתו להידחות מאחר שהאדם היחידי שיכול לשלם את הוצאות המשיבות 4-2 הוא המשיב. ביהמ"ש קבע כי לא עלה על דעתו כי הוצאות המשיבות 4-2 ישולמו על ידי המשיב. עם זאת קבע כי על אף שאין ממש בטענות המשיב, הרי שלאור התרשמותו כי המשיב אכן מאמין בדבריו, הרי שבנסיבות קיצוניות אלה ולו סובייקטיביות מצד המשיב, רואה הוא לנכון לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי. במקרה דנן הבהיר ביהמ"ש בהחלטתו כי לא היתה לו כוונה ואף לא עלה על דעתו שהוצאות המשיבות 4-2 ישולמו על ידי המשיב ואף לא היה בכך משום הבעת דעה באשר לתוצאות המשפט. מהחלטת ביהמ"ש עולה כי הוא סבור שאין עילה אובייקטיבית המצדיקה את פסילתו, והחלטתו לפסול עצמו מונעת אך מתחושות סובייקטיביות של המשיב. בעניין זה נקבע כבר כי לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של בעל דין היא הקובעת.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד יאיר אבני ולימור פורר למערער, המשיב לעצמו. 19.5.08).

עע"ם 3531/08 - דורון ניכטברגר נגד לשכת עורכי הדין

*מועד תחילת התמחות, כאשר נטען כי ההודעה על תחילת ההתמחות לא נתקבלה במשרדי לשכת עוה"ד (הערעור נתקבל).

המערער סיים לימודי משפטים וביום 15.3.2007 החל את תקופת התמחותו תחת פיקוחו של עו"ד יגאל וייס ביום 10.6.2007 שלח המערער למשיבה הודעה על החלפת מאמן, וביום 20.6.2007 החל להתמחות תחת פיקוחו של עו"ד עמי סביר. אישורו של עו"ד סביר בעניין זה נשלח למשיבה באמצעות פקס ביום 18.6.2007, אך בשל רישום שגוי של מספר הפקס הוא לא הגיע ליעדו. עובדה זו התבררה למערער רק לאחר שהגיש את דו"ח ההתמחות החצי שנתי. לאחר שימוע שנערך למערער החליטה ועדת המתמחים של המשיבה להמליץ כי שלושה מתוך שישה חודשים בהם התמחה המערער לפני שהתקבל במשרדיה אישורו של עו"ד סביר, לא ייחשבו כתקופת התמחות, והמלצה זו אושרה על ידי הוועד המרכזי. בעתירתו לביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל-אביב טען המערער כי פקידה במחלקת המתמחים של המשיבה (להלן: יונה), ניהלה עימו עשרות שיחות טלפון בשל בעיות שהיו לו בעניין אישור ההתמחות אצל עו"ד וייס ובעניין קבלת תעודת מתמחה. לטענתו, בשיחות אלה ציינה בפניו יונה כי היא יודעת שעבר להתמחות אצל עו"ד סביר, אישרה ש"הכל בסדר" ומעולם לא ציינה כי הודעתו של עו"ד סביר לא הגיעה לידיה. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את העתירה. ביהמ"ש הדגיש כי כיוון שהבקשה להתמחות התקבלה בחלוף 15 ימים מיום תחילת מועד ההתמחות של המערער אצל עו"ד סביר וכיוון שמדובר ב"החלפת מאמן" ניתן לאשר לו לכל היותר שלושה חודשים מתוך התקופה הנדונה. ביהמ"ש קבע: "אינני מכריע במחלוקת העובדתית שבין ה[מערער] למשיבה לגבי שיחותיו עם גב' דליה יונה". הערעור נתקבל.

בפני בימ"ש קמא הניחו הצדדים מחלוקת עובדתית. המערער גרס כי במהלך שיחותיו עם יונה שאל אותה אם כל המסמכים הדרושים לשם אישור התמחותו מצויים בפניה, והיא השיבה לו כי חסר רק הדו"ח של מאמנו הראשון (עורך דין וייס). המשיבה גרסה מנגד כי שאלה כאמור לא הועלתה בשיחותיהם. צודק המערער בטענתו כי שומה היה על בימ"ש קמא להכריע במחלוקת זו, על מנת לבחון אם התנהלותו של המערער ומצב הדברים שנוצר נבעו, בין היתר, מהסתמכות על מצג שווא רשלני של יונה.

כן היה עליו להכריע בשאלה מהן המסקנות המשפטיות הנובעות מן הממצאים העובדתיים בסוגיה זו. על כן, הדיון יוחזר לבימ"ש קמא שיקיים דיון משלים בעתירה.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת חיות. המערער לעצמו, עו"ד משה עליאש למשיבה. 21.5.08).

בש"פ 4135/08 - אמיר דראושה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה בסכסוך בין שתי חבורות של צעירים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

בכתב אישום שהוגש נגד העורר ונגד אחיו (להלן: עלי), נטען, כי בעקבות סכסוך בין עלי לבין תאיר זועבי (להלן תאיר), הזמין עלי את תאיר לפגישה במגרש שומם באזור התעשיה בעפולה, כדי "לסגור חשבון". לפגישה הגיעו עלי, העורר ועוד שלושה. הללו הצטיידו, כנטען, בסכינים ובבקבוק זכוכית. תאיר הגיע למקום בלויית אחיו, (להלן המנוח), ועוד חבורת צעירים. כאשר הגיעו הצדדים למקום התנפלה החבורה של עלי על חבורת תאיר. במהלך המריבה נהרג המנוח, אחר שחאתם דראושה, מבני החבורה של עלי ושל העורר, שבר בקבוק על ראשו, ועלי דקרו בסכין. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה להאריך את מעצרם של עלי ושל העורר עד תום ההליכים. לגבי העורר דחה ביהמ"ש את ההחלטה לשם הכנת תסקיר מעצר, בו הומלץ כי ישוחרר למעצר בית בבית דודו בדרום הארץ. חרף תסקיר המעצר החליט ביהמ"ש להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
התביעה לא שכנעה כי אין אפשרות לחלופת מעצר שתפיג במידה רבה את המסוכנות של העורר, כמצוות המחוקק. ביהמ"ש קמא סבר כי התסקיר אין בו די באשר לנסיבות ביצוע העבירה ולמסוכנות. דומה איפוא שרצויה הבהרה משירות המבחן באשר ליחס בין המסוכנות העולה מכתב האישום, לרבות ההכחשה וההרחקה העצמית מהחזקת סכין, לבין הצעת החלופה. לפיכך יוכן תסקיר משלים. בעקבות זאת ישוב ביהמ"ש ויידרש לתיק.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ריאד אניס לעורר, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 18.5.08).

בש"פ 4439/08 - משה סגל ויואב יהוד נגד מדינת ישראל

*הארכת מעצר לצרכי חקירה (הערר נדחה).

ביהמ"ש המחוזי בנצרת דחה ערר של העוררים על החלטת בימ"ש השלום להאריך את מעצרם עד יום 20.5.08 בשעה 00:12, לפי סעיף 17(ד) לחסד"פ, בעקבות "הצהרת תובע" שנמסרה באותו יום, 15.5.08. שתי טענות הועלו בפני ביהמ"ש: כי ימי המעצר צריכים להימנות עד 19.5.08 לפני חצות ולא ביום 20.5.08 כפי שנקבע; לא נבחנה חלופה במסגרת הדיון לפי סעיף 17(ד). ביהמ"ש קמא סבר, באשר למועד, כי המעצר הוא עד 20.5.08; ובנושא החלופה, סבר כי בנסיבות לא היה מקום לשחרור לחלופה בשלב זה. וכי אם יוגש כתב אישום יהא צורך בתסקיר מעצר. הערר נדחה. אחת הדרכים לייעול ההליך בכגון דא, היא, כי ככל שמשתכנע ביהמ"ש מתוך התיק ונסיבותיו שיש סיכוי לשחרור לחלופה, יזמין את תסקיר המעצר מיד עם "הצהרת התובע", כך שייחסכו 5 ימים (על פי רוב) בהכנת התסקיר. במקרים מסויימים, יתכן שחרור בערובה ללא תסקיר, גם בשלב "הצהרת התובע", אך המקרה דנא איננו כזה. אשר לנושא המועד לסיום המעצר, המצב הנוכחי שרוי בעמימות מסויימת. (ראה לעיל בש"פ 3966/08, עמ' 148).