ע.פ. 7924/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*המבחנים לכשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בשכלם, הם אותם מבחנים הנוהגים בנאשמים הלוקים בנפשם. *התנאים המצטברים לתחולתה של הגנת אי שפיות. *הרשעה בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בקטין תוך דחיית טענת הגנה של פיגור שכלי(מחוזי חיפה - ת.פ. 1065/04 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע, ביחד עם אחרים, בעבירה של מעשה מגונה בקטינה, וזוכה מעבירות של ניסיון לאינוס, לפי סעיפים 345(ב)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין ומעבירה של ניסיון למעשה סדום. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשנה מאסר על תנאי והמשך שהייה במעון אשכר למשך שנה וקבלת טיפול פסיכולוגי. הערעור מכוון כנגד קביעתו של ביהמ"ש קמא לפיה הפיגור השכלי בו לוקה המערער אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו על פי סעיף 34ח לחוק העונשין וכנגד קביעתו לפיה המערער הינו כשיר לעמוד לדין על פי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים). הערעור נדחה.
ב. המבחנים לכשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בנפשם הינם מסוגלות הנאשם לתקשר עם עורך דינו ולייפות את כוחו לפעול בשמו, והבנתו של הנאשם את ההליך המשפטי כנגדו באופן בסיסי. המבחנים לקביעת כשירותו הדיונית של נאשם הלוקה בשכלו, הם אותם מבחנים הנוהגים בעניין בחינת כשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בנפשם. באת כוח המערער טוענת כי יש לראות במינוי האפוטרופוס למערער, מבלי שניתנה לו האפשרות להביע את עמדתו בעניין, אינדיקציה להיעדר כשירותו הדיונית. נכון, כי לרוב אין ממנים אפוטרופוס למי שמסוגל לדאוג לענייניו, אולם אין לומר כי קיים הכרח שהלוקה בשכלו יהיה מסוגל לדאוג לענייניו באופן עצמאי על מנת שיעמוד במבחן הכשירות הדיונית.
ג. לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין תחולתה של הגנת אי השפיות על הלוקים בשכלם מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, שבעת ביצוע העבירה סבל הנאשם מליקוי בכושרו השכלי; והשני, שבשל ליקוי זה הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, ולחלופין, כי השליטה במעשיו נפגעה עד כדי שהוא חסר את היכולת להימנע מביצועם. באשר לתנאי הראשון - אין מחלוקת כי המערער לוקה בשכלו, ולפיכך תנאי זה מתקיים. באשר לשתי החלופות שמציב התנאי השני - קבע ביהמ"ש קמא כי ליקויו השכלי של המערער לא שלל ממנו באופן מהותי את יכולת ההבנה של מעשיו או הפסול בהם. בנוסף, קבע כי הגם שמחוות הדעת עולה כי המערער מתקשה לשלוט בדחפיו המיניים, הוא אינו סבור כי קושי זה ממלא אחר התנאי של "חסר יכולת של ממש" להימנע מביצוע מעשיו, ולפיכך נקבע כי לא התקיימה גם החלופה השנייה. קביעותיו אלו של ביהמ"ש קמא נסמכו על הראיות והעדויות שהוצגו בפניו ואין מקום להתערב בהן.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד שרון רינגר למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 5.5.08).
ע.א. 7387/06 - בן ארי ש. סוכנות לביטוח (1968) בע"מ נגד פקיד שומה י-ם
*קיזוז בשומת מס, של הפסדים של חברה כאשר עיסוקה היה מוסך לרכב, כנגד רווח מעסקי ביטוח שהועברו אליה ע"י מי שרכש את מניותיה, לאחר שהצטברו ההפסדים(מחוזי י-ם - עמ"ה 7040/03 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נוסדה בשנת 1968 בשם "מוסך הירשמן" ופעלה כמוסך לתיקון כלי רכב. ביום 30.12.1994 חתמה המערערת על הסכם בה מכרה לחברת אסי-אור נכסים וזכויות שונות תמורת סך של 3,650 מליון ש"ח. שאול בן ארי היה מנהל ובעל מניות בחברת אסי-אור, ולאחר חתימת ההסכם, החזיק בעקיפין ב-%32 ממניות המערערת. בשנתיים העוקבות, ספגה המערערת הפסדים ובתחילת שנת 1997 הפסיקה את פעילותה כמוסך, נכסיה נמכרו ועובדיה פוטרו. למעלה משנה לאחר הפסקת פעילותה של המערערת, רכש בן ארי את יתרת מניותיה, תמורת 75,000 -. בשנת 1999 העביר בן ארי למערערת
פעילות בתחום הביטוח מחברה אחרת שבניהולו ובשליטתו, ושינה את שמה של המערערת לשמה הנוכחי. החברה המעבירה היתה חברה רווחית. הפעילות בתחום הביטוח שהועברה, כאמור, למערערת, היתה רווחית והיא ביקשה לקזז את הפסדיה הצבורים משנות הפעילות כמוסך כנגד ההכנסות החייבות מפעילות זו. המשיב קבע כי לא ניתן לקזז הפסדים אלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת בקבעו כי לא נמצא טעם מסחרי העומד בבסיס רכישת מניות המערערת והעברת הפעילות הרווחית בתחום הביטוח אליה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אכן, לא נתקיים טעם מסחרי לעסקת רכישת יתרת המניות כפי שבוצעה ומטרת העסקה היתה להפחית מס. יחד עם זאת, לא בכל מקרה תביא העברת פעילות בשל טעם מיסויי לשלילת הזכות לקיזוז ההפסדים. בענייננו, מן העבר האחד, בעל מניות המיעוט לא נשא מבחינה כלכלית בהפסדיו של בעל השליטה. מן העבר השני, בעל מניות המיעוט ספג הפסד כלכלי ממשי שנבע מהשקעתו העסקית בחברה, ברכישת אותן מניות. יתרון המס הלא נאות אשר עשוי לצמוח מעסקת רכישת השליטה והעברת הפעילות הרווחית, הוא ניצול הפסדיו של בעל השליטה הקודם. כדי לאפשר לבעל השליטה החדש ליהנות מהפסדיו הוא (כבעל מניות מיעוט בעת התהוות ההפסדים) ובה בעת למנוע ממנו ניצול של הפסדים שספג בעל השליטה הקודם, יש לתחם את הקיזוז באופן שהוא יחול רק לגבי החלק מן ההפסד שיש לייחס לרוכש בשל היותו בעל מניות מיעוט בעת התהוות ההפסדים, כפי שהיה המצב טרם רכישת השליטה. עוד בטרם החלה התדיינות בביהמ"ש המחוזי, הוצעה למערערת פשרה שלפיה יותר קיזוז של %32 מההפסדים. הצעה זו מלמדת כי הגיונה של התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש לא נעלם מדעתו של המשיב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסף ברק למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 29.5.08).
ע.א. 8482/05 - אליהו ומלי אסרף נגד ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ
*שיעורי פיצויים וקביעת אחוזי נכות בתאונת דרכים. *ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי משיעורי הפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 10427/96 - הערעור נדחה).
א. המערער 1, יליד שנת 1961, נפגע ביום 19.10.1995 בתאונת דרכים. המערערת 2 היא רעייתו. תאונת הדרכים הוכרה גם כתאונת עבודה. שיעור נכות של %59.32 שנקבע במוסד לביטוח לאומי, שימש גם את ביהמ"ש בתורת "קביעה על-פי דין", בתביעת הנזיקין. לאחר שביהמ"ש אמד את הפיצויים בראשי הנזק השונים התקבל סכום כולל של 1,798 מליון ש"ח, ומסכום זה הורה ביהמ"ש לנכות קצבאות ותשלומים תכופים בסך 1,214 מליון ש"ח. הערעור נדחה.
ב. המערער מלין על מספר קביעות של ביהמ"ש המחוזי. ראשית, הוא טוען כי היה מקום לקבוע לו נכות תפקודית של %100, ולא של %80 - כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. טענה זו אין לקבל. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין זה מבוססת על בחינה מדוקדקת של מכלול הנתונים שהוצגו והטענות שהועלו, ואין עילה להתערבות בממצאים אלה.
ג. אשר לנושא ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי - המערער בחר לקבל תגמולים בענף נכות כללית כיוון שהם גבוהים יותר. ביהמ"ש פסק כי יש לנכות תגמולים המשולמים למערער בענף נכות כללית, אך לא את מלוא התגמולים, אלא %80 מהם בהתחשב בנכותו הקודמת של המערער עקב מחלת הלפרה. ביהמ"ש המחוזי בחר איפוא לילך בדרך שהותוותה בהלכת עמר (רע"א 3953/01 תק-על 2003(2) 1797), ולשום את שיעור התגמולים הצריכים בניכוי על-פי היחס שבין הנכות הכוללת של הניזוק לבין נכותו בעקבות התאונה. כמו-כן קבע ביהמ"ש כי יש לנכות את קצבת הניידות המשולמת למערער ואת התשלומים התכופים. נראה כי יש ממש בטענתה של המשיבה כי בנסיבות המקרה צריך היה לנכות
את הגמלאות הרעיוניות שהמערער זכאי להן בענף נפגעי עבודה. אולם המשיבה לא הגישה ערעור מטעמה. המערער מבקש שלא לנכות מן הפיצויים גמלאות כלשהן וזאת משום שגם לפני התאונה הוא היה זכאי בגין מחלתו לקצבת נכות כללית. אולם ביהמ"ש המחוזי בחן טענה זו ומצא כי הקצבאות המשולמות למערער היום, בענף נכות כללית, מביאות בחשבון את הפגיעות לפני התאונה כמו-גם את הפגיעות הנובעות מן התאונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד חיים גלזר ושרית ברננקה-שוורץ למערערים, עו"ד משה עבדי למשיבה. 20.5.08).
רע"א 4223/06 - פנחס כץ ואח' נגד ציפורה גוטליב
*מהי "תביעה שכנגד" שבה אין הנתבע יכול להתגונן בטענת התיישנות, שהיא והתביעה הראשית נובעות מאותן נסיבות(מחוזי ת"א - בר"ע 1471/05 - הערעור נדחה).
א. הצדדים להליך היו בעלי המניות של חברה, אשר נכסה היחיד היה חלקת מקרקעין. בשנת 1989 החליטו הצדדים על פירוק מרצון של החברה. במסגרת הליכי הפירוק, טענה המשיבה כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים מהמבקשים, אשר השכירו את המקרקעין לצד שלישי (חברה בשליטתם) לאורך שנים. בהסכמת הצדדים מונתה בוררת, שקיבלה את תביעת המשיבה ברובה, והפסק אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי. המשיבה הגישה בקשה לביצוע פסק הבוררות בלשכת ההוצאה לפועל ובמסגרת זו טענו המבקשים, כי יש לנכות מחובם למשיבה את חלקה בהוצאות שהוציאו להשבחת המקרקעין. בנוסף הגישו המבקשים תביעה בגין הוצאות אלה לבימ"ש השלום. כאן טענה המשיבה, בין היתר, טענת התיישנות. בימ"ש השלום דחה את טענת ההתיישנות. למסקנתו, אף שחלפה תקופת ההתיישנות הרלבנטית, יש להחיל על העניין את סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אשר מונע, בין השאר, השמעת טענת התיישנות נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". לדעתו, יש לפרש את הסעיף פירוש מרחיב, כך שבדיבור "תביעה שכנגד" תיכלל גם "תביעה נגדית" בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך. בביהמ"ש המחוזי נתקבל ערעור המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. "תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת במסגרתה. כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהיעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות. לא נמצאו בנידון דידן טעמים טובים לחריגה כזו, בין בגדר תכליותיו של סעיף 4 ובין בשיקולי צדק אחרים.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד בשמת פרי שמחיוף ורמי פילו למבקשים, עוה"ד מרדכי ויניצקי ואביגיל מנדל למשיבה. 25.5.08).
ע.א. 4787/06 - מאהל מנאע ואח' נגד עז' המנוח חוסין סלים מנאע ואח'
* ע.א. 4787/06 - דרישת הכתב כדרישה ראייתית בלבד בתביעה במקרקעין שעניינה חוזה שנערך לפי חקיקת חוק המקרקעין. *השלמת החסר בחוזה בעיסקת מקרקעין שנערכה לפני חקיקת חוק המקרקעין. *בקביעת תקופת התיישנות במקרקעין יש להתייחס למקרקעין בהתאם לסיווגם בעת העיסקה, כמקרק(מחוזי חיפה - ת.א. 1409/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בשנת 1951 נערך חוזה בין המערער ואחיו המנוח סובחי מנאע, לבין המנוח חוסין סלים מנאע (להלן חוסין) ואמו זהרה. החוזה מכונה בכותרתו "הסכם קבלנות" אולם במהותו מדובר בחוזה מכר של חלקת מקרקעין בכפר מג'ד אלכרום. המערערים שילמו אז למשיבים 150 ל"י. ממועד עריכת חוזה המכר ועד היום מחזיקים המערערים בחלקה ומעבדים אותה. בשנת 1956 החל הליך של הסדר זכויות המקרקעין בכפר, ובסופו נרשמה מחצית מן הזכויות בחלקה על שם המנוח חוסין ומחציתן על שם האפוטרופוס
לנכסי נפקדים. בשנת 1974 רשמו המערערים במרשם המקרקעין הערת אזהרה לטובתם בחלקה, באמצעות הצגת חוזה המכר. בסוף שנת 1998 הגישו המערערים תביעה בה טענו שחוזה המכר הקנה להם את חלקו של חוסין בחלקה. לטענתם רישום הזכויות נעשה במרמה, ויש לשנות את המרשם כך שהמערערים יירשמו כבעלי החלקה. לחלופין, תבעו המערערים פיצויים בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מרישום החלקה על שם חוסין. המשיבים טענו כי החוזה לא התייחס לזכויותיו של חוסין בחלקה. לחלופין, טענו כי החוזה נעדר מסויימות ו/או אינו עומד בדרישת הכתב לעסקאות במקרקעין. עוד טענו המשיבים, כי מכל מקום, פקע תוקפו של ההסכם, שכן המערערים לא שילמו את יתרת התמורה. לבסוף טענו המשיבים, טענת התיישנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. למסקנתו, חוזה המכר נעדר מסויימות ולכן אינו תקף, וגם אם יש לראות בחוזה חוזה מחייב, מדובר בחוזה בתנאי מתלה שלא קויים, שכן התנאי של העברת הזכויות בחלקה למערערים תוך ששה חודשים ממועד כריתת החוזה, לא קויים. עם זאת, התיר ביהמ"ש למערערים פיצול סעדים, שיאפשר להם להגיש תביעה כספית להשבת התמורה ששולמה, וכן פיצוי מוסכם שנקבע בחוזה. הערעורים נדחו.
ב. חוזה המכר נכרת בשנת 1951, בטרם חקיקתו של חוק המקרקעין. מכאן שעל החוזה אין חלות הוראות חוק המקרקעין, ובפרט לא דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק. מנגד, חל על החוזה סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, לפיו "תביעות הנוגעות לכל מיני התחייבויות... שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים... צריכות להיות מוכחות במסמך". הסעיף יוצר דרישה ראייתית בלבד, והמסמך בענייננו מעיד על כריתת עסקת מקרקעין בחלקה בין הצדדים. לפיכך המסמך עומד למצער בדרישת הכתב הראייתית הקבועה בסעיף 80.
ג. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי שהחוזה בין הצדדים נעדר מסויימות, באשר אינו מפרט בבהירות את גודלו של החלק הנמכר, את מיקומו הגיאוגרפי המדויק, את זהות המוכר, ואת סכום התמורה - החוזה נשוא ענייננו מסויים דיו. כאשר ענייננו בדרישת המסויימות ולא בדרישת הכתב, בידינו להסתייע גם בראיות נוספות באשר להסכמה בין הצדדים, ואף בהשלמת החסר בחוזה, כולל רכיב התמורה, באמצעות דינים "חיצוניים" לו, כגון הנוהג, הנסיבות והחוק.
ד. טענת ההתיישנות היא החורצת את גורל הערעור. תקופות ההתיישנות קבועות בסעיף 5 לחוק המקרקעין לאמור: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה... במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות... עשרים וחמש שנה". בענייננו יש להתייחס למקרקעין בהתאם לסיווגם בעת כריתת החוזה - דהיינו כמקרקעין שאינם מוסדרים. לפיכך תקופת ההתיישנות היא 15 שנה. משהוגשה התביעה רק בשנת 1998, הרי זו התיישנה.
ה. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כנגד ההיתר לפיצול סעדים לטענת המשיבים, סעד זה לא נתבע. ואכן, סעדים כספיים ופיצול סעדים לא נתבקשו על ידי המערערים, והם גם לא נדרשו לכך בסיכומי הערעורים דנא. דומה כי ביהמ"ש קמא סבר שפיצול הסעדים במקרה דנא נכון משיקולי צדק, נוכח העובדה שהמשיבים אינם כופרים כי שולמה על-ידי המערערים תמורה ולוא חלקית, והערעור נדחה אך בגדרי התיישנות. ככל שהדין מאפשר להתמודד עם הפער שבין חוזה המכר למציאות המשפטית, יש מקום לפתוח פתח זה, לעניין התמורה ששולמה ולעניין הפרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד סאלח עבדאללה למערערים, עו"ד עימאד חמאיסי למשיבים. 26.5.08).
ע.א. 8569/06 - מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נגד אלברט אברהם פוליטי
*חישובי פיצול השבח לצורך חיוב במס שבח, בין השבח שנוצר לפני תחילת החוק להפחתת שיעורי המס לבין השבח שנוצר לאחר תחילת הוק, הוא חישוב יחסי של תקופת ההחזקה במקרקעין(מחוזי חיפה - ו"ע 5002/05, 5027/05 - הערעור נתקבל).
א. ביום 7.11.2001 הוגשו לשר האוצר המלצות הוועדה הציבורית לרפורמה במערכת מיסוי מקרקעין (להלן: ועדת רבינוביץ'), תאריך זה ייהפך בהמשך ל"יום הקובע" או ל"יום התחילה" כהגדרתם בחוק מיסוי מקרקעין שאימץ בעיקרו את המלצות הוועדה. אחת ההמלצות היתה להפחית את שיעור מס שבח מקרקעין ל- %25, כאשר, באותה עת, שיעורו לגבי יחידים יכול היה להגיע ל- %50. המלצת הוועדה היתה כי השיעור המופחת יחול רק על השבח שייצבר החל ביום הקובע. הוועדה המליצה כי "פיצול השבח בין התקופה שקדמה ליום הקובע לבין התקופה שמהיום הקובע ואילך יהיה בהתאם למשך הזמן היחסי של כל תקופה", ולא על פי המועד בו נצבר השבח בפועל. הוועדה הסבירה כי אמנם ניתן לדעת מהו השבח שצמח לאחר היום הקובע באמצעות בירור שווי השוק של הנכס ביום הקובע וחילוץ השבח שצמח לאחר מכן (ולפני כן) בהתאם. ואולם השיטה האחרת בה בחרה היא לדעתה פשוטה ויעילה יותר. שיטת חישוב זו מכונה "לינארית" מאחר שהיא מסתכלת על השבח "כאילו" הוא צומח באופן אחיד (לינארי), ממועד רכישת הנכס ועד למועד מכירתו. המחוקק החליט כאמור לאמץ את המלצות הוועדה. השאלה שלפנינו היא אם בקביעת המס על השבח ניתן לסטות מנוסחת החישוב הלינארי - תוך מתן אפשרות לנישום להוכיח מהו השבח הריאלי שצמח בפועל עד יום התחילה, או לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב והערעור נתקבל.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יעל ורבה זלינגר וקמיל עטילה למערער, עוה"ד יריב גונן ושרון זיו למשיב. 28.5.08).
ע.פ. 892/07 - אלכסנדר גרנדיבסקי נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה ברצח, כאשר הראיה העיקרית היתה עדותו של מי שנכח בעת האירוע, ובמשטרה מסר כי הוא עצמו הרג את המנוח(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1033/04 - הערעור נתקבל).
א. בין המערער וחברו מקסים מליכוב (להלן: מליכוב) לבין המנוח פליקס דוכובני, נוצר סכסוך על רקע חשדו של המנוח כי המערער ומליכוב נטלו מביתו שני מכשירי טלפון ניידים. ביום 18.10.04 הגיעו השניים לדירת המנוח בקרית גת ובמקום פרץ עימות בינם לבין המנוח. על פי הנטען בכתב האישום, המערער רצח את המנוח. פרשת התביעה נסמכה בעיקרה על עדותו של מליכוב בביהמ"ש, לפיה הוא הוכה ע"י המנוח ואיבד את הכרתו, וכששבה אליו הכרתו ראה את המערער נאבק במנוח וחונק אותו למוות. מנגד, טען המערער כי עזב את הדירה והותיר בה את מליכוב והמנוח כשהם מתאבקים זה בזה. ביהמ"ש קמא אימץ את עדותו של מליכוב בפניו במלואה, על אף שבחקירתו במשטרהמסר כי הוא לבדו נאבק במנוח, והמערער לא לקח חלק כלשהו באלימות שקדמה למות המנוח. על אף שלא נערך הסכם עד מדינה בין מליכוב לבין המאשימה, החליט ביהמ"ש כי העדות טעונה סיוע ברמה הנדרשת לעדותו של עד מדינה, וקבע, כי נמצא סיוע כנדרש. על כן הורשע המערער ברצח. הערעור נתקבל.
ב. מדובר בשתי גרסאות סותרות לחלוטין, שניתנו ע"י מליכוב. עדותו בביהמ"ש הינה עדות הנוגע בדבר. בהכרעה השיפוטית איזו מבין שתי גרסאות אלה תאומץ כממצא השיפוטי - על ביהמ"ש להניח כנקודת מוצא את הספק המהותי והאינהרנטי בדבר אמיתותה של הגירסה השניה. זאת, מתוך האפשרות המתבקשת מאליה שמא נמסרה הגירסה השניה והסותרת ע"י אותו עד על מנת לחלץ עצמו מהרשעתו הכמעט בלתי נמנעת על יסוד גירסתו הראשונה. הסרתו של ספק משמעותי שכזה דורשת מטבע הדברים ראיות ונימוקים כבדי משקל. ביהמ"ש קמא קבע, כי נוכח האינטרס המובהק של מליכוב בגירסתו השניה, אין לקבוע ממצא מרשיע בהסתמך על עדותו (בגירסתה השניה) מבלעדי תוספת וחיזוק
ברמת ראיית סיוע. בהכרעת הדין נמנו שלוש ראיות שכאלה. ברם, אין ב"ראיית הסיוע" האמורות כדי מילוי החסר והסרת הספק מעדות זו.
ג. אחת מראיות הסיוע, לדעת בימ"ש קמא, הינה הפרכת האליבי של המערער. בפסיקת ביהמ"ש העליון הובחן בין גירסת אליבי של נאשם שנמצאה שקרית מתוך עצמה או מתוך חוסר האמון שניתן בה, לבין טענת אליבי שהופרכה ממקור ראיה חיצוני ונפרד. במקרה הראשון, לא יהיה בשקר שנמצא בעדות הנאשם כדי ראיית סיוע. במקרה השני, יכול ויהיה בהפרכת טענת האליבי כדי ראיית סיוע. בענייננו, הפרכת האליבי לא הגיעה לכדי ראיית סיוע.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד בנימין נהרי וליאור אשכנזי למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 26.5.08).
בג"צ 1986/06 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ופלוני
*ביטול החלטת ביה"ד הרבני הגדול, שניתנה ללא הנמקה, לדחות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ביה"ד הרבני האזורי, בה נדחתה תביעה לזכויות בדירת המגורים של המשפחה(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1987 ולהם שישה ילדים, אשר במועד הגשת העתירה היו כולם קטינים. בשנת 2000 החלו להתנהל בין בני הזוג הליכי גירושין בביה"ד הרבני האזורי בירושלים, בהם נכרכו ע"י שני הצדדים, כל ענייני הרכוש המשותף של בני הזוג. ביום 28.7.03 הכריז ביה"ד על גירושיהם של בני הזוג. נושא חלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג לא הוכרע בפסה"ד, ובהמשך, התנהלו בין הצדדים בפני ביה"ד האזורי דיונים בנושא זה, ביום 14.4.05 דחה ביה"ד את תביעת העותרת בהתייחס לזכויותיה בדירת המגורים של המשפחה (להלן: הדירה). העותרת ביקשה לערער לביה"ד הרבני הגדול, ופנתה ביום 1.6.05 ללשכה לסיוע משפטי לצורך הגשת הערעור. עקב עיכובים בטיפול בלשכה, זומנה העותרת לראיון רק ביום 1.1.06. ביום 22.1.06 - בחלוף למעלה מ - 6 חודשים ממועד פנייתה הראשונה - נענתה בקשת העותרת לקבלת ייצוג. ביום 30.1.06, הגיש ב"כ העותרת לביה"ד הגדול, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולצידה את הערעור עצמו. ביה"ד דחה את הבקשה להארכת מועד. העתירה נתקבלה.
ב. השופטת ארבל: החלטת ביה"ד הגדול יש בה משום פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי. ההחלטה לדחות את בקשת העותרת להארכת מועד, ניתנה ללא כל הנמקה. הנמקתן של הכרעות שיפוטיות היא אחד מאבני היסוד של סדרי הדין השיפוטיים, אשר נועדו להבטיח קיומו של צדק דיוני כתנאי הכרחי להגעה לצדק מהותי. משביה"ד לא נימק את החלטתו, חרג מסמכותו. אכן, לא כל פגיעה בכללי הדיון תצדיק התערבות בג"צ תוך פסילה אוטומטית של ההחלטה שניתנה. ואולם, בנסיבות העניין יש מקום להורות על ביטול החלטתו של ביה"ד הרבני, הן לאור מהות ההחלטה והשלכותיה הקשות על העותרת, הן לאור תוכנה של ההחלטה.
ג. ככלל, ביהמ"ש ייטה להיעתר לבקשה להארכת מועד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין. באופן ספציפי, הכיר ביהמ"ש העליון בעיכוב בהסדרת ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי כעשוי להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. העיכוב בטיפול בבקשתה של העותרת נבע ממחסור זמני בעורכי דין בלשכה, מבלי שנטען כי לעותרת עצמה היה יד בדבר. בקשת העותרת להארכת מועד הוגשה מספר ימים בודדים בלבד לאחר שהתקבל מינוי לייצוגה בערעור, ואילו העתירה דנן הוגשה תוך פחות מחודש ימים לאחר שהתקבל מינוי לייצוגה בהליך הנוכחי.
ד. שיקול נוסף לקבלת העתירה עניינו, כאמור, במהות ההליך נשוא בקשת העותרת להארכת מועד. דחיית בקשתה להארכת מועד לא רק שהתעלמה מחשיבותו של עניין זה,
אלא הלכה למעשה שללה מהעותרת את האפשרות לערער על החלטתו הרת-הגורל של ביה"ד בעניינה. לבסוף, יש ליתן משקל לסיכוייו הלכאוריים של הליך הערעור שלגביו הוגשה בקשת העותרת להארכת מועד. אלו, אינם מבוטלים כלל ועיקר.
ה. הנשיאה בייניש: היעדר הנמקה אינו פגם המצדיק בהכרח ביטולה של החלטה שניתנה, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בנסיבות המקרה שלפנינו, דומה כי ההצדקה להתערבות בג"צ נובעת בעיקרה מהחשש מפני עיוות דין.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, דנציגר. עוה"ד א. ון קרפלד ול. אליאב לעותרת, עוה"ד ש. יעקבי לביה"ד, עו"ד צ. שטרסברג למשיב 2. 27.5.08).
עע"ם 6198/06 - חיים גולדשטיין נגד מעש כפר שיתופי- בע"מ ואח'
*כאשר בתב"ע נקבע כי הועדה המקומית רשאית לאשר חריגה "בהמלצת" ועד הכפר, אין צורך שהועד יסכים לאישורים אלא שיחווה את דעתו בנושא(מחוזי ת"א - עת"מ 1769/03 - הערעור נתקבל).
א. למשיב מקרקעין שחכר מאת המשיב 3, מינהל מקרקעי ישראל. השטח נשוא הערעור הוא חלק מחלקות המשיב שהוקצו לחברי המושב לצורך שימושים חקלאיים. על השטח חלה תכנית מפורטת הקובעת - בין היתר - כי באזור חקלאי תותר בניה של מבנים הקשורים בחקלאות בלבד. סעיף 11(8) לתכנית קובע: "הועדה המקומית רשאית לאשר הקמת מבנים לבעלי חיים... בהמלצת ועד הכפר ובאישור משרד החקלאות". המערער, פנה לוועדה המקומית בבקשה לקבלת היתר להקמת חוות סוסים. המשיב התנגד לבקשה מהטעמים הבאים: התכנית להקמת אורוות סוסים איננה של המערער, אלא של יזם ששכר את המקום ממנו, בניגוד לדין; היזם הוא "בעל עבר התנהגותי" בגינו ניהל מולו מושב אחר (מגשימים) הליכים משפטיים משך 10 שנים; למערער עבירות בניה רבות, ומתן ההיתר יהווה תקדים מסוכן להקמת מבנים מסוגים שונים. הוועדה המקומית החליטה לאשר את בקשת המערער, חרף סירוב המשיב. ביהמ"ש לעניינים מינהליים קיבל את ערעור המשיב בציינו כי לוועדה המקומית סמכות לאשר הקמת מבנים לבעלי חיים אחרים, בתנאי ש"ועד הכפר ממליץ לאשר את הבקשה", וללא קבלת המלצתו החיובית אין לאשר את הקמת המבנה. עוד נקבע, כי אין לוועדה המקומית סמכות לבחון את השיקולים העומדים מאחורי החלטת ועד הכפר. הערעור נתקבל.
ב. האם הדיבור "בהמלצת ועד הכפר" בתקנון התכנית המפורטת, פירושו "המלצה חיובית", או שמא הוא רק הבעת עמדה וחוות דעת. ביהמ"ש לעניינים מינהליים סבר, כי בהקשר התכנית המלצה היא "המלצה חיובית", ובהיעדרה אין אישור. על כך משיג המערער. אין לומר כי "המלצה" בחקיקה משמעה בהכרח המלצה חיובית; לעתים קרובות עניינה הבעת עמדה. אם נפרש "המלצה" בנידון דידן כהמלצה חיובית בלבד, נרוקן כמעט מתוכן את סמכותו של מוסד התכנון, הועדה המקומית. המסקנה היא כי לא היתה כוונה להעניק זכות וטו וכוח הכרעה לוועד הכפר, אלא להבטיח שמיעת דעתו בטרם קבלת החלטה.
ג. לכאורה ניתן היה לומר, כי משמתקבל הערעור באשר לפרשנות המונח "המלצה", יעמוד ההיתר שקיבל המערער מן הוועדה המקומית על כנו. אך נטען מטעם המשיב כי המערער ביצע בנייה שלא לפי ההיתר, לשימוש בלתי חוקי ועוד. תפקידן של הרשויות, הוא להבטיח שכזאת לא יקרה. לכן, התיק יוחזר לדיון בפני ביהמ"ש קמא, כדי לבחון את שיקול דעתה של הוועדה המקומית לגופו, לרבות השיקולים שהעלה המשיב.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד דניאל מקליס וטל שליש למערער, עוה"ד יורם תובל למשיב, עו"ד עידית גזית לוועדה המקומית, עו"ד מיכל צוק למינהל. 26.5.08).
עע"ם 384/07 -ראש עיריית נצרת עילית ואח' נגד סיעת שינוי ואח'
*ועדת רכש בעיריה, תורכב בהרכב מקצועי בלבד(מחוזי נצרת - עת"מ 1158/06 - הערעור נתקבל).
א. הערעור נסב על שאלה משפטית, והיא, האם ועדת רכש ובלאי (להלן ועדת הרכש) שממנה מועצת עיריה לפי תקנות העיריות, (להלן: תקנות הרכש), צריך שתהא מורכבת סיעתית בדומה לוועדות החובה המוקמות לפי סעיף 150א' לפקודת העיריות (נוסח חדש), היינו תואמות את ההרכב הסיעתי של מועצת העיריה. ביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת השיב על השאלה בחיוב. משלא הוסדר בתקנות הרכש הרכב הוועדה, סבר ביהמ"ש כי יש לקבוע את הרכב ועדת הרכש לפי סעיף 150א' הנזכר. ביהמ"ש סבר, כי אין להשוות ועדה זו לועדת תמיכות, שאינה סטטוטורית, ושבה אין שיתוף האופוזיציה. עם זאת, אף שהוכרזה על ידי ביהמ"ש אי חוקיותו של הרכב הוועדה, נפסק כי תחולת ההכרעה תהא אך מכאן ואילך. הערעור נתקבל.
ב. הערעור יתקבל במובן זה שוועדת הרכש בהרכב שאינו כולל נבחר ציבור אלא אנשי מקצוע בלבד, תעמוד על כנה. כל עוד לא חל שינוי בדין, יוציא משרד הפנים נהלים שיחילו את הפרשנות שניתנה כאן, קרי, ועדת רכש בהרכב מקצועי בלבד, על הכלל, ולא רק על עיריית נצרת עילית; זאת ככל שהדבר לא נעשה עד כה, וללא דיחוי, למצער במגמה כי ייכנס לתוקף עם הבחירות המוניציפליות הקרובות.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אולגה גורדון למערערים, עוה"ד יהושע רובין ועינב גולומב למשיבים. 29.5.08).
רע"א 11918/05 + 10826/05 - אדר גלוב בע"מ ואח' נגד בנק הדואר ואח'
*צו עיקול אצל "מחזיק" לפי תקנות סדר הדין האזרחי חל רק על נכסים הנמצאים בידי המחזיק בזמן העיקול, בשונה לצו עיקול לפי חוק ההוצל"פ החל גם על נכסים הבאים לידי המחזיק תוך 3 חדשים מיום המצאת הצו (בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו). המבקשת הגישה תביעה נגד חברת טלעד ובמסגרתה ביקשה להטיל עיקול על נכסיה. ביום 31.10.95 קיבל ביהמ"ש את הבקשה, והודעה על כך נמסרה לבנק הדואר (להלן המשיב). לאחר אישור העיקול משכה טלעד כספים. ביום 24.2.98 ניתן פסק דין נגד טלעד, בגדרו אושרו הצווים הזמניים. טלעד לא פרעה את חובה, והמבקשת תבעה את המשיב, בטענה כי הפר את צו העיקול, בכך שאיפשר משיכת כספים לאחר מועד העיקול. בימ"ש השלום קיבל את התביעה. ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסק הדין נתקבל. נקבע כי צו עיקול אצל מחזיק לפי תקנות סדר הדין האזרחי יחול רק על נכסים הנמצאים בידי המחזיק בעת הטלת העיקול; זאת, בשונה מצו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, אשר יחול אף על נכסים שיגיעו לידי המחזיק תוך שלושה חודשים מהמצאת הצו. בפרשה אחרת, נשוא בקשת רשות הערעור השניה, קבע בימ"ש השלום כי צו עיקול זמני שניתן לפי תקנות סדר הדין האזרחי חל אך על זכויות הנמצאות אצל המחזיק במועד קבלת הצו, וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נדחו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יעקב חסדאי ואפרת אייכנשטיין למבקשים, עוה"ד אייל בליזובסקי, סמי כהן, אילן שמעוני, יעל מולר וטובה כהן למשיבים. 25.5.08).
בג"צ 8686/06 - סיעת העבודה - מימד נגד הכנסת ואח'
*כספי מימון הוצאות בחירות לפי חברי הסיעה בכנסת היוצאת ובכנסת הנכנסת (העתירה נדחתה).
בבחירות לכנסת ה-16 קיבלו מפלגת "עם אחד" שלושה מנדטים ומפלגות "העבודה הישראלית" ו"מימד" 19 מנדטים. במהלך כהונתה של הכנסת ה-16 התאחדו שתי הסיעות לסיעה אחת שכונתה "העבודה-מימד-עם אחד" (להלן: הסיעה המאוחדת).
חבר-כנסת אחד של סיעת עם אחד, לא הצטרף לסיעה המאוחדת, וזו כללה עשרים-ואחד חברי כנסת. בצד האמור, עד סיום כהונת הכנסת ה-16 המשיכו הסיעות שהתאחדו לקבל בנפרד את מימון ההוצאות השוטפות לו הן זכאיות. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 (הכנסת הנכנסת) הוגשה רשימת מועמדים בשם "העבודה-מימד" מטעמן של מפלגות העבודה ומימד. מטעם מפלגת עם אחד לא הוגשה רשימת מועמדים, אך בין המועמדים ברשימת "העבודה-מימד" נכללו שני חברי הכנסת מרשימת "עם אחד". בבחירות לכנסת ה-17 זכתה רשימת "העבודה-מימד" ב-19 מנדטים. בהמשך הדברים היה על הכנסת להעביר לעותרת את מימון הוצאות הבחירות לו היא זכאית. בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק מימון מפלגות, סכום זה נגזר ממספר המנדטים שהיו לסיעה בכנסת היוצאת וממספר המנדטים בהם זכתה בכנסת הנכנסת. הכנסת חישבה את סכום מימון הוצאות הבחירות לו זכאית העותרת לפי ההנחה כי מספר המנדטים שהיו לה בכנסת ה-16 הוא 19 מנדטים, תוך התעלמות ממהלך איחוד הסיעות שבוצע. העותרת מבקשת בעתירתה לקבוע כי היו לה 21 מנדטים בכנסת היוצאת, כמספר חברי הכנסת שהיו בסיעה המאוחדת. העתירה נדחתה.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד יוסי כץ לעותר, עוה"ד רוקסנה שרמן-למדן, אבי הלוי ועז אלדד למשיבים. 28.5.08).
בג"צ 8921/07 - מפלגת האיחוד הערבי ואח' נגד ח"כ עבאס זכור
*החלטת ח"כ שהתחייב לרוטציה לפני הבחירות לכנסת שלא לעמוד בהתחייבות להתפטר מחברותו בכנסת (העתירה נדחתה).
בשנת 2006, כאשר גובש הרכבה של רשימת המפלגה העותרת לכנסת, הוצב המשיב במקום הרביעי ועותר 5, הוצב במקום החמישי. באותה עת גובש הסכם בו נקבע, כי אם תזכה המפלגה בארבעה מושבים בכנסת, תתבצע רוטציה בין המשיב לעותר 5, בחלוף "שנה וחצי עד שנתיים, כאשר תקופה זו תיקבע על פי החלטתו של ראש התנועה האיסלמית באותו מועד...". בעקבות כך החליט ח"כ איברהים צרצור, יו"ר התנועה, כי הרוטציה תתבצע ביום 16.10.07. משהתברר כי המשיב אינו מתכוון למלא אחר אותה החלטה, שיגר אליו בא-כוח העותרים מכתבי דרישה ברוח זו, וביום 19.10.07 הודיע המשיב כי הוא "דוחה על הסף את טענות העותרים, וכי הוא אינו עומד להתפטר מחברותו בכנסת". בעתירתם מבקשים העותרים להורות למשיב למלא את התחייבויותיו. העתירה נדחתה.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ליבאי דוד ואלעד רט לעותרים, עו"ד פיש אדם למשיב. 28.5.08).
רע"פ 2001/07 - ריקי כבאזה (פרץ) נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של איומים על עו"ד שייצגו את התביעה במשפט פלילי של גיסה של המערערת (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת התקשרה לפרקליטים אשר ייצגו את התביעה במשפטם של גיסה ואחרים, ואיימה להרוס את חייהם, לפגוע בהם ולחטוף את ילדיהם. המבקשת הודתה והורשעה בעבירות של איומים, שיבוש מהלכי משפט והטרדה. בימ"ש השלום גזר לה שנה מאסר על-תנאי, ובערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי, נקבע כי המבקשת תיאסר ל-12 חודשים, בעוד שהמאסר על-תנאי נותר על כנו. בבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נטען, כי מדובר באשה בת 28, נשואה ואם לפעוט, שביצעה את השיחות המאיימות על פי בקשתו של גיסה, ובעת שהיתה מכורה לשימוש בסמים. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בעונש שהושת על המבקשת. ברם, במשך תקופה ארוכה היתה המבקשת מכורה לשימוש בסמים, שתרמה להתנהגותה העבריינית. מאז חודש נובמבר 2005 מסתמן מפנה חשוב בחייה של המבקשת והתנהגותה. היא נרתמה לתהליך גמילה, והיא מתמידה בו. כליאתה בשלב זה תוביל, בסבירות גבוהה, לסיכול מאמציה הנמשכים למעלה משנתיים לשקם את חייה, וכל הישגיה עד כה עלולים לרדת לטמיון. לפיכך, תקופת מאסרה בפועל של המבקשת תועמד על 6 חודשים, ובהם היא תשא בדרך של עבודות שרות. המאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד ירום הלוי למבקשת. 20.5.08).
בג"צ 1447/07 - צפאא וחוסאם ראשד ואח' נגד משרד הפנים
*דחיית בקשה לאיחוד משפחות, כאשר העותר משמש כשוטר ברשות הפלשתינית (העתירה נדחתה).
העותרת, בעלת אזרחות ישראלית, נישאה ביום 17.4.98 לעותר, תושב האזור. ביום 19.3.06 פנו העותרים למשיב בבקשה לאיחוד משפחות והענקת מעמד בישראל לעותר. המשיב דחה את הבקשה נוכח העובדה, כי העותר משמש כשוטר ברשות הפלשתינית משנת 1996 ולכן מצוי הוא בניגוד אינטרסים, אשר אינו מאפשר הענקת מעמד קבע בישראל. העתירה נדחתה.
מתחם שיקול-הדעת המוקנה לשר הפנים בבואו להחליט בבקשה ליתן לזר רישיון לישיבת קבע בישראל לפי סמכותו לפי חוק הכניסה לישראל, רחב ביותר. בצדק קבע שר הפנים, כי העותר מצוי בניגוד אינטרסים, ובנסיבות כאלה, הענקת מעמד קבע לעותר עלולה לסכן ולפגוע באינטרסים ביטחוניים וחיוניים של מדינת ישראל.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אבו עקל סאלח לעותרים, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיב. 15.5.08).
ע.פ. 6982/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירות מין בקטינות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, יליד שנת 1956, הנו דודה של קטינה ילידת יולי 1990. בין השנים 2001 ו-2002 נהגה הקטינה לבקר עם אמה בביתו של המשיב. בתקופה זו ביצע המשיב בקטינה עבירות מין רבות. למשיב יוחסו גם עבירות מין שביצע באחיינית אחרת שלו, גם היא קטינה, ילידת חודש מרץ 1990. המשיב הודה ונדון לארבע שנים וחצי מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על-תנאי וחוייב לפצות כל אחת מהקטינות בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי הגדיר את העבירות אותן ביצע המשיב כ"חמורות ביותר... במעשים מגונים ברף גבוה". כמו כן, נקבע כי לא מדובר במעידה חד-פעמית, אלא במעשים שבוצעו לאורך זמן ניכר. בעונש שנגזר לא ניתן מענה מספיק לחומרתן של העבירות, ולפגיעה הקשה שהיתה כרוכה בהן למתלוננות. לפיכך, ומתוך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על חמש שנים וחצי. חלקיו האחרים של גזר הדין יוותרו על כנם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד בת עמי ברוט למערערת, עו"ד גיא אבנון למשיב. 19.5.08).
ע.פ. 7440/07 - סלאח חביישי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפה ואינוס של נערה שהמערער הציע לה בחגיגת חנוכה להסיעה לביתה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלוננת וחברתה הגיעו לחגוג מסיבת חנוכה במכללת הגליל המערבי. סמוך ל-30:19 פנתה המתלוננת לחברתה וביקשה כי
יחזרו למכינה הסמוכה בה התגוררו. החברה סירבה. המערער שנכח במקום הציג עצמו בפני המתלוננת כ"אמיר מאגודת הסטודנטים", הציע להסיעה ליעדה, והשניים יצאו לדרכם. בעת הנסיעה נישק המערער את המתלוננת, היא הדפה אותו מעליה ודרשה שיניח לה. בתגובה, חיבק אותה המערער, התנצל ואמר כי יביא אותה ליעדה. משירדה המתלוננת מהרכב והחלה לצעוד ליעדה, יצא המערער אחריה, דחף אותה לתעלה סמוכה, ועל אף תחינותיה אנס אותה וביצע בה עבירות מין נוספות. לאחר שסיים הותיר אותה המערער בתעלה שלצד הכביש כשהיא חבולה בכל חלקי גופה, לקח עמו את מכשיר הטלפון הנייד שלה והסתלק מהמקום. דינו נגזר לעשר שנים מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולפיצוי כספי למתלוננת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרת המעשים בהם הורשע המערער קשה היא עד למאוד. המתלוננת התחננה בפניו כל העת שיניח לה, נאבקה בו, ניסתה להדפו מעליה - אולם הוא בברוטאליות ובכוח אנס אותה, ביצע בה מעשי סדום רעים וקשים והוסיף והשפיל את צלמה וכבודה במעשים מכוערים ומגונים. לאחר שסיים לבצע את מעשיו הותיר אותה חבולה בנפשה ובגופה, ואף דאג ליטול עמו את מכשיר הטלפון שלה על מנת שלא תוכל להזעיק עזרה. קרבן מעשיו של המערער הינה צעירה כבת עשרים, נערה מבית דתי אשר שרתה אותה תקופה במסגרת השרות הלאומי ובמקביל למדה במכללה בצפון. המעשים הנפשעים שביצע בה המערער הותירו חותמם בגופה ובנפשה ושינו מן הקצה אל הקצה את מהלך חייה. אלמלא עברו הנקי מפלילים והודאתו - ראוי היה המערער לעונש חמור יותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, דנציגר, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ז. גלעד למערער, עו"ד מ. קרשין למשיבה. 22.5.08).
ע.פ. 619/08 - יגאל טויטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות התעללות ואלימות של המערער בבנות זוגו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד שנת 1965, היה בן זוגה של ד.י. ילידת שנת 1986, במשך כשנתיים, עד לחודש ינואר 2006. המערער נהג להתעלל בה, על ידי שימוש באלימות, איומים, שליטה במעשיה וכליאתה בדירתו. בחודש פברואר 2006 הכיר המערער צעירה נוספת - ש.ו., ילידת שנת 1987, והציע לסייע לה בפתרון מצוקותיה. עד מהרה החל המערער משליט גם על אשה זו את רצונו, עד שלבסוף דרש ממנה לקיים אתו קשר אינטימי תוך איום שאם לא תיענה לדרישתו - יבולע לה, דרש ממנה להפסיק את לימודיה, אסר עליה להיפגש עם אחרים, ובכך פגע בפרטיותה. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשש שנים מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, ופיצוי כל אחת מהמתלוננות בסכום של 25,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער חטא בהתנהגות אלימה ביותר, שנמשכה שנים אחדות, וקורבנותיה היו שתי צעירות שבשלב כלשהו ביקשו את קירבתו. מכאן ואילך, עשה בהן המערער ככל העולה על רוחו, תוך שימוש באלימות מלווה באכזריות לשמה. האלימות הרבה שהפגין והאיומים הבוטים שהפנה כלפי קורבנותיו, חייבו תגובה עונשית קשה, אפשר אף מעבר לרמת הענישה בה נקט ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד פרץ משה ופנינת ינאי למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 19.5.08).
ע.פ. 944/08 - יצחק אבו האני נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה במהלך תגרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה מעורב בתגרה שפרצה בין שני פלגים של שתי משפחות בעיירה רהט ואשר במהלכה היכה המערער, בצינור, את
המתלונן בראשו ובכתפו וגרם לו חבלה. הוא נדון למאסר לתקופה של 18 חודשים לריצוי בפועל, מאסר מותנה וחיוב לשלם פיצוי למתלונן. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העבירות אותן ביצע המערער הן חמורות בהיותן נגועות באלימות והעונש הראוי להן, בדרך-כלל, הוא עונש חמור. מאידך, המערער, בן 37 שנים נשוי ואב לשישה ילדים קטנים, לא היה מעורב בפלילים בעבר, וניהל אורח חיים נורמטיבי. שירות המבחן התרשם כי המערער נקלע למצוקה בשל הקושי ליישב בין אורח חייו שלו לבין המנהגים המסורתיים בשבטו. שירות המבחן המליץ להסתפק בהטלת עונש של קנס כספי על המערער ועונש של מאסר מותנה. בנסיבות המקרה, אין לאמץ את המלצת שירות המבחן בדבר הסתפקות בעונש מותנה, עם זאת, עונש המאסר שהושת על המערער יעמוד על שישה חודשים בדרך של ביצוע עבודות שירות.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ויקטור אוזן למערער, עו"ד מיטל בוכמן שנדל למשיבה. 7.5.08).
ע.פ. 1742/08 - מוסא חלף נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות השופט נגד המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
ביום 1.11.2004, הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (מחוז צפון) לביהמ"ש השלום בעכו (השופט שר) בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי נגד המערער, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה. ביהמ"ש נענה לבקשה. ביום 16.5.2005, הוגש נגד המערער כתב אישום לבימ"ש השלום בעכו (השופטת קאודרס-בנר), בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר. כטענת הגנה מקדמית בהליך הפלילי נגדו, העלה המערער טענה של הגנה מן הצדק, לגבי חלק מפריטי כתב האישום. במסגרת הדיון בטענה זו, ובהסכמת הצדדים, נקבע, כי בפני ביהמ"ש יוצגו כל כתבי הטענות שהוגשו בהליך הוצאת הצו השיפוטי והבקשה לביטולו, וכן כל ההחלטות שניתנו באותו הליך. לבסוף דחה בימ"ש השלום את טענתו של המערער להגנה מן הצדק. בשלב זה, טען המערער, כי מהתבטאויותיו של ביהמ"ש במסגרת החלטה זו, יש ללמוד כי נתגבשה אצלו דעה שלילית כלפיו, וכי על ביהמ"ש לפסול עצמו. בהחלטתו, קבע ביהמ"ש, כי המקרה שלפניו אינו מעלה עילה לפסילת שופט. הערעור נדחה.
אמירותיו של ביהמ"ש מייחסות למערער התנהגות בחוסר תום לב, באופן הגורם להטעיית הרשויות, ומתוך מניע לעמעם את המצב העובדתי. אמירותיו אלה , גם אם ראוי להצר על העובדה כי נאמרו, אין בהן כדי להקים עילה לפסילת שופט. אין בהן כדי להעיד על קביעת דעתו של ביהמ"ש בדבר תוצאות ההליך שלפניו. במסגרת ההליך הפלילי, נדרש ביהמ"ש, פעמים רבות, להכריע בטענות מקדמיות שמעלים הצדדים שלפניו. אך מובן מאליו, שביהמ"ש נדרש להכריע בשאלות אלה מתוך עמדה מנומקת. גיבוש עמדה במידה הנדרשת להכרעה בטענה המקדמית, אין פירושו, בהכרח, שדעתו של השופט כבר נתגבשה. יתר על כן, המסמכים עליהם ביסס ביהמ"ש את מסקנותיו לשם ההכרעה בטענה המקדמית, הוצגו בפניו בהסכמת המערער.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד מרואן מויס למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 13.5.08).
ע.פ. 1992/08 - אמג'ד דענא נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, כאשר המערער הורשע על פי הסדר טיעון ובערעור בוטלה ההרשעה והתיק הוחזר למותב שישב בהליך הראשון (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער ואחיו הואשמו בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בעבירות של רצח וסיוע לרצח. ביום 31.10.2004, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הורשע המערער, בעקבות הודאתו, בעבירה של רצח, ואחיו הורשע
בעבירה של סיוע לרצח. במסגרת הטיעונים לעונש, הוצג בפני ביהמ"ש עברו הפלילי של המערער. המערער ערער לביהמ"ש העליון על הרשעתו, וביהמ"ש התיר לו לחזור בו מהודאתו, והורה על החזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי. לאחר שנתברר למערער כי הדיון יתקיים בפני הרכב ששניים משופטי ההרכב ישבו בהרכב שאישר את הסדר הטיעון, הגיש בקשה לפסילת ביהמ"ש, ובקשתו נדחתה. הערעור נדחה.
עצם העובדה שביהמ"ש דן בעבר בעניינו של נאשם, אינה מקימה, בהכרח, עילת פסלות, גם אם במסגרת ההליכים הקודמים נחשף ביהמ"ש למידע בלתי-קביל על אודות נאשם, ובכלל כך להרשעות קודמות. הנחת המוצא היא כי ביהמ"ש יידע להתעלם ממידע בלתי-קביל, וזאת בהתחשב במקצועיותו, וביכולתו לבחון את חומר הראיות באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. ההליך הקודם שהתקיים בפניו של ביהמ"ש היה הליך של אישור הסדר טיעון. במסגרת הליך כזה, הסכנה לנעילת דעתו של ביהמ"ש, הינה פחותה.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אחמד עואודה למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 19.5.08).
רע"א 2983/08 - כרמל... בע"מ ואח' נגד תעשיות אלקטרוכימיות... (בפירוק)
*חיוב בהוצאות משפט כאשר בוטלה הבקשה לרשות ערעור (הבקשה בוטלה והמבקשת חוייבה בהוצאות).
בגדרם של הליכים מקדמיים בתביעה שהגישה המשיבה, ביקשו המבקשות להורות למשיבה לאפשר להם לעיין במספר מסמכים שנזכרו בתצהיר גילוי מסמכים מטעם המשיבה (להלן: המסמכים המבוקשים). במסגרת דיון קדם משפט קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה כי תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבה יוגשו בתוך 60 יום, וכי המסמכים המבוקשים יוגשו ביחד עם תצהירי העדות הראשית. המבקשות הגישו בקשה למתן רשות ערעור, וטענו כי יש להעביר את המסמכים המבוקשים לעיונן לאלתר. בקשת רשות הערעור הוגשה בחלוף כמחצית התקופה שקצב ביהמ"ש המחוזי להמצאת המסמכים, וכיוון שהמשיבה הקדימה בכ-10 ימים את המועד שנקבע לה להמצאת המסמכים, נתייתרה בקשת רשות הערעור. הסוגיה היחידה שנותרה לדיון היא פסיקת הוצאות נגד המבקשת. הוחלט לחייבה בהוצאות. השתהות המבקשות הפכה את הבקשה כמעט לעיונית לגמרי, כבר במועד הגשתה, ועוד בטרם הקדימה המשיבה להמציא את המסמכים המבוקשים. הבקשה היתה לכאורה אף מחוסרת כל הצדקה לגופה. לפיכך יש לחייבה בהוצאות.
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד א. רוזובסקי וד. יגור למבקשות, עוה"ד א. זהר וי. רייזינגר למשיבה. 19.5.08).
ע.א. 3590/08 - המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ואח' נגד יצחק פת
*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שעניינו פיצויים בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב נפגע ביום 30.8.2002 בתאונת דרכים. בפסק דינו מיום 12.03.2008 חייב ביהמ"ש את המבקשות לפצות את המשיב בסכום של 7,511 מליון -. ביהמ"ש דחה את בקשת המבקשות לעכב את תשלומו של חלק מן הפיצוי. בערעורן מלינות המבקשות על סכום הפיצוי המופרז שנפסק. המשיב מצידו הגיש ערעור שכנגד בו הוא מלין על מיעוט הפיצוי שנפסק לו, לשיטתו. בבקשה דנא מתבקש עיכוב תשלום הסך של 2.7 מליון ש"ח מתוך סכום הפיצוי שנפסק. הבקשה נתקבלה בחלקה.
עיקר ההשגות שמעלות המבקשות נוגע לקביעות העובדתיות של ביהמ"ש עליהן ביסס את מסקנותיו באשר לסכומי הפיצוי. אף שאין להוציא מכלל אפשרות כי בימ"ש שלערעור ימצא מקום להתערב באיזו מאותן קביעות, נראה על פני הדברים כי הסיכויים לכך אינם מן הגבוהים. אשר למאזן הנוחות - המבקשות לא הציגו תצהיר לביסוס הטענה
לפיה ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי קודם להכרעה בערעור לא יאפשר להן להיפרע מן המשיב במידה והערעור יתקבל. אולם, בהתחשב בכך שהמשיב לא חלק על כך שהוא נושא בנטל של חובות (אם כי לא בהיקף שטענו לו המבקשות) וכן בהתחשב בטענותמסויימות שהעלו המבקשות, אשר אין לומר עליהן כבר בשלב זה שהן חסרות סיכוי, ולבסוף בהתחשב בכך שסכום הפיצוי הכולל מהוון לשנים רבות לעתיד לבוא, יש מקום לעכב סך של 750,000 -.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד משה עבדי למערערות, עו"ד עמיקם חרל"פ למשיב. 21.5.08).
עע"ם 3692/08 - אננדה קומאר קדאלי נגד משרד הפנים
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע צו הרחקה של עובד זר בתחום הסיעוד שפג תוקף אישור העסקתו (הבקשה נדחתה).
המבקש, אזרח הודו, נכנס לישראל ביום 16.3.2005 באשרת עבודה למעסיק בתחום הסיעוד. כחודש לאחר מכן, נפטר מעסיקו. המבקש המשיך לעבוד מספר חודשים בעבודות ניקיון אצל אלמנתו של המעסיק שנפטר ולאחר מכן עסק בעבודות גינון אצל אחרים. ביום 21.2.2008 נעצר המבקש והוצאו נגדו צו הרחקה וצו משמורת. המבקש הגיש עתירה לשחרורו ממשמורת ולביטול צו ההרחקה וכן שיינתנו לו 45 ימים לשם הסדרת מעמדו בישראל כעובד סיעודי. ביהמ"ש דחה את העתירה, והמבקש הגיש ערעור על פסק הדין ועימו הגיש את הבקשה דנא לסעד זמני של עיכוב ביצוע. הבקשה נדחתה.
סיכויי הערעור שהגיש המבקש אינם גבוהים. המבקש שהה בישראל שלא כדין תקופה העולה על שנה ועל כן הוא אינו עומד בתנאים הקבועים בנוהל שקבע המשיב המאפשר השמה מחדש של עובד סיעוד ששהה בישראל שלא כדין. זאת ועוד, נקבע לא אחת כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור למניעת הליכי הרחקה מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן אם יזכה המערער בערעורו יוכל לשוב לארץ. אף כי אין לכחד שישנו טעם בטענת המבקש בדבר הקושי המעשי שיהיה לו לשוב לארץ במידה ויזכה בערעור, בין היתר בשל העלויות הכרוכות בכך, הרי שנוכח העובדה שסיכויי הערעור אינם גבוהים אין לייחס לכך משקל מכריע.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד דני כפיר למבקש, עו"ד אבינועם סגל-אלעד למשיב. 14.5.08).
בש"פ 4187/08 - ראמי מואסי נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה לכלי רכב ותקיפת שוטרים, בהתחשב בתסקיר שירות המבחן (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בפריצה לכלי רכב ותקיפת שוטרים שעצרו אותו. עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום ציין כי בנוסף לעובדה שאלימות כלפי שוטרים מקימה חזקת מסוכנות, הרי מי שתוקף שוטרים מעיד על עצמו שהוא עלול לשבש הליכי משפט ולכן קיימת עילת מעצר נוספת לעילת המסוכנות. עם זאת, הורה על שחרורו בתנאי "מעצר בית". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה בקבעו כי אין בתנאי השחרור כדי לאיין את המסוכנות העולה מהעורר וממעשיו. הערר נתקבל.
אין להתעלם מעברו של העורר אשר כולל עבירה אחת בלבד, ולא מנויות בו עבירות של אלימות או תקיפת שוטרים. תלויים ועומדים בעניינו כתבי אישום נוספים, אולם אף הם ברובם מייחסים לו עבירות רכוש, ולא אלימות. זאת ועוד, תסקיר שירות המבחן התרשם שהעורר מודע למעשים המיוחסים לו ויש לו פוטנציאל לשקם את עצמו. בנסיבות אלו, ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות שחרורו של העורר לחלופת מעצר שנקבעה בהחלטת בימ"ש השלום.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מורסי אבו מוך לעורר, עו"ד נעמי כץ-לולב למשיבה. 22.5.08).