תקציר סביר כרך ע"א חוברת 12

ע.פ. 10673/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אינוס קטינה ע"י אביה והקלה משמעותית בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1238/02 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. למערער יוחסו מעשי אלימות והתעללות שביצע באשתו, באמו ובשתי בנותיו משך השנים 1997-2002. המערער הודה, הורשע ודינו נגזר לשנתיים מאסר בפועל (להלן: ההליך הראשון). במהלך הכנות התביעה לקראת בירור המשפט הראשון חשפה בתו הקטנה של המערער (המתלוננת) בפני הפרקליטה, כי בנוסף למעשי האלימות, ביצע בה אביה מעשים מיניים בילדותה. בעקבות כך נפתחה חקירה נוספת. בתום החקירה הואשם המערער בעבירת אינוס. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 20 שנה מאסר בפועל ופיצוי לבתו המתלוננת בסך 70 אלף ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. השופט אלון: המערער, יליד 1955, נישא ברוסיה לאשתו. ב-1985 נולדה בתם הבכורה א' ושנתיים לאחר מכן, נולדה בתם י', היא המתלוננת. המערער, אשתו ושתי הבנות עלו לישראל בשנת 1991. בין השנים 1991 ועד 1995 נהג המערער לישון עם שתי בנותיו, לסירוגין. נטען, כי "במספר פעמים רב במהלך אותה תקופה... החדיר המערער את אצבעו לתוך איבר מינה של המתלוננת בניגוד לרצונה". אותה עת היתה המתלוננת בת שש-שבע. הכרעת הדין מיוסדת כל כולה על ממצאי עובדה, ובראש וראשונה על קביעות מהימנות עדותה של המתלוננת לעומת עדותו של המערער. בכך אין להתערב. אשר לטענה לעניין כבישת עדות המתלוננת וחשיפת הדברים לשיעורין ובמקוטע ?תופעת כבישת העדות והדחקתה בקרב מתלוננות בעבירות מין, משקפת תופעה נפשית מובנת, ואף מתבקשת מאליה. על כן דין הערעור על הכרעת הדין להדחות.
ג. אשר לגזר הדין - שיקול מרכזי ומכריע בעונש החמור שהושת על המערער, נובע, או לפחות קשור, להתנהלות האלימה, המאיימת והמתעללת של המערער בשתי בנותיו ובאימן בשנים הארוכות שקדמו לעבירה נשוא ההליך הנוכחי, מעשים שעליהם כבר נתן את הדין בהליך הראשון. אשר לעבירות המין (שלא נכללו בכתב האישום הראשון), התייחס ביהמ"ש בהכרעת הדין לחשדות הכבדים כי מעשים שכאלה בוצעו ע"י המערער גם בבתו השניה. גם בגזר הדין קיימת התייחסות מפורטת למעשים מיניים של המערער בשתי הבנות. כך שבגזר הדין נשקלו לחובת המערער גם מעשים והתנהגות החורגים מתחום העבירה שהואשם והורשע בה. לאור זאת, עונש המאסר בפועל שירצה המערער בשל העבירות בהן הורשע בהליך זה יועמד על 12 שנות מאסר, שירוצו החל ביום תום ריצוי המאסר של שנתיים שהוטל עליו בתיק הקודם.
ד. השופטת ארבל (דעת מיעוט): אכן, תוצאת האיזון שנעשה בגזר הדין מחמירה עם המערער יתר על המידה, אך אין מקום להקלה כה משמעותית בעונש. בנסיבות המקרה יש לקצוב עונש של 15 שנות מאסר לריצוי בפועל, כאשר רכיבי המאסר המותנה והפיצוי למתלוננת יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. עוה"ד משה מרוז ושירה מרוז למערער, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 1.6.08).

ע.א. 6726/05 - הידרולה בע"מ נגד פקיד שומה ת"א

*אי הכרה לצרכי שומת מס הכנסה בהוצאות שכר ששולמו לסוכנים עסקיים ברוסיה, הן משום שלא הוכחו והן משום שמדובר בתשלומי שוחד(מחוזי ת"א - עמ"ה 1068/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערת קיימה פעילות עסקית מסוגים שונים במדינות ברית המועצות לשעבר, רוסיה בראשן. היא ניהלה את עסקיה באמצעות התקשרויות עם סוכנים מקומיים, העבירה לסוכנים סכומי כסף ניכרים, אשר שימשו הן לצורך תשלום שכרם של הסוכנים עצמם
והן לצרכים נוספים, וביניהם - העברת כספים לגורמים מקומיים לקידום הצלחתן של העיסקות. המערערת ביקשה להכיר בתשלומי העמלות בשנים 1992-1996 כהוצאות שהוציאה לייצור הכנסתה. המשיב סירב לבקשתה, ועל כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי נטל הראייה לעניין התרת ההוצאות בניכוי הוטל מלכתחילה על המערערת, וכי ברגיל אמנם נדרשים תיעוד ומסמכים רלבנטיים כדי לעמוד בנטל ראייתי זה. עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי בנסיבות המיוחדות ששררו בסביבה העסקית שבה פעלה המערערת באותה תקופה, ניתן לקבל גם ראיות אחרות. ביהמ"ש קיבל איפוא את ערעורה של המערערת באופן חלקי, על בסיס עדויותיהם של הסוכנים. ביהמ"ש הכיר רק בסכומים ששימשו, על פי העדויות, לתשלום שכרם. לגבי יתרת הסכומים נקבע, כי לא הוכחה הוצאתם לצורך ייצור ההכנסה ואין להכיר בהם. ביהמ"ש התייחס אף לשאלת חוקיותן של ההוצאות האמורות, וקבע, כי חלק מן הכספים שימש, אליבא דמנהל המערערת ועדיה, לתשלום שוחד. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.
ב. השופט רובינשטיין: המשיב, נימק את אי-התרתו של ניכוי ההוצאות בגין העמלות בשני טעמים חלופיים: הטעם הראייתי - אי-הוכחתן של ההוצאות כראוי; הטעם הנורמטיבי - אי-חוקיותן של ההוצאות. ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המשיב, באופן חלקי, מן הטעם הראייתי, ולא הכריע באופן חד-משמעי בשאלה הנורמטיבית, חרף קביעתו שההוצאות יועדו לתשלום שוחד. די בטעם הראייתי כדי לקבל את עמדת המשיב שאין ההוצאות להן טענה המערערת מותרות בניכוי, מאחר שלא הוכחו כראוי. אך ניתן להגיע לאותה תוצאה גם בשל סוגיית אי-החוקיות. המדובר, למצער באופן חלקי, בשיחוד פקידים, המעורבים מתוקף תפקידם בעסקות עם המערערת. הלכה פסוקה היא, כי ניתן לאסור על ניכויין של הוצאות הכרוכות בעבירה על החוק. לפיכך אין להתיר את ניכוי הסכומים שהעבירה המערערת לסוכניה לצורך תשלומי שוחד.
ג. טענתה הנוספת של המערערת נוגעת לכך שהמשיב נתן בידה אישורי פטור מניכוי מס במקור לגבי התשלומים שהעבירה לסוכניה. טענה זו, אין בה כדי להועיל למערערת. הניכוי במקור הוא אמצעי-גביה למס שמקבל התשלום עשוי, במקרים מסויימים, לחוב בו, והוא מנותק משאלת הוכחתה של הוצאה בייצור הכנסה על-ידי המשלם.
ד. המשיב עירער מנגד על ההחלטה להכיר כהוצאות בתשלומים שיועדו כשכר של הסוכנים. מדובר בשאלת מהימנות ובקביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, ואין מקום להתערבות בהחלטתו, אשר התבססה על העדויות שבאו בפניו. גם אין לראות בתשלומים שהועברו לסוכנים כשכר על עבודתם, תשלומים בלתי-חוקיים.
ה. השופטת חיות: מסכימה כי יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד, אך ניתן להותיר לעת מצוא את השאלה העקרונית הנוגעת לניכויין של הוצאות בלתי חוקיות, שכן לשם דחיית הערעורים די לאמץ את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא במישור העובדתי. השופט אלון הצטרף לעמדת השופטת חיות.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. עו"ד ג. עמיר למערערת, עו"ד י. ליבליין למשיב. 5.6.08).

עע"ם 5674/04 + 5128/04 - עירית תל אביב נגד פרידמן חכשורי... בע"מ ואח'

*הגשת כתב תגובה מתוקן בתביעה נגד העיריה בנושא חיוב באגרות והיטלי פיתוח(מחוזי ת"א - עת"מ 1354/02 - הערעור נתקבל).

א. המשיבות (להלן: החברות) זכו במכרז לביצוע פרויקט "פינוי - בינוי" במתחם "שכונת הארגזים" בתל-אביב. במסמכי המכרז נקבע כי הזוכה במכרז יהיה פטור מתשלומי אגרות והיטלי פיתוח "כמפורט בהסכם שבין עיריית ת"א לבין מינהל מקרקעי ישראל"
(להלן: הסכם הפטור). בהסכם הפטור פורטה רשימת אגרות והיטלי פיתוח מהם יהיה היזם פטור, וצויין כי אלה לא יכללו אגרות בניה והיטלים על פי חוק העזר לאספקת מים וחיבור למבנים. בהמשך הדברים, חייבה העירייה את החברות בתשלום אגרות בניה והיטל הנחת צינורות. החברות עתרו לביהמ"ש נגד חיובים אלה. בגדרי העתירה טענו החברות, בין היתר, כי העירייה אינה מוסמכת לחייבן בתשלום היטל הנחת צינורות, שכן הן מבצעות בעצמן את עבודות תשתית המים במתחם. העירייה הגישה תגובה בה התמקדה בטענות הנוגעות לתנאי המכרז והחוזה, ולא התייחסה לטענות בעניין חוקיות גביית היטל הנחת הצינורות. לאחר הגשת הסיכומים מטעם החברות, ביקשה העירייה לתקן כתב התגובה לעתירה, כך, שיכלול גם את נושא חוקיות הגבייה, וביהמ"ש דחה את הבקשה. ביהמ"ש קיבל את עתירת החברות בחלקה הנוגע לחיוב בהיטל הנחת צינורות ודחה את העתירה בחלקה הנוגע לאגרות הבניה. העיריה משיגה הן על ההכרעה בעניין היטל הנחת הצינורות לגופה, הן על החלטת ביניים בגדרה נדחתה בקשתה לתיקון כתב התגובה שהגישה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, הבקשה להגשת כתב תגובה מתוקן הוגשה בשלב מאוחר. אולם, לתיקון המבוקש חשיבות ניכרת לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. היעתרות לבקשה לא תשלול מן החברות טענה העומדת להן, או תפגע בזכויותיהן הדיוניות. מכוח הסכמת הצדדים, התבררה העתירה בדרך של סיכומים בכתב. לפיכך, אין לומר כי היענות לבקשה - אשר מחייבת לחדש את בירור העתירה ? תגרום להכבדה ניכרת או לסרבול של ממש. לפיכך, העירייה תהא זכאית להגיש כתב תגובה מתוקן כמבוקש על ידה. ממילא מבוטל גם פסק דינו של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד עפר שפיר למערערת, עו"ד רפאל נבון למשיבות. 4.6.08).

ע.א. 6433/05 - עמי רוזנברג ואח' נגד השרון מפעל אלומיניום ונגרות בע"מ

הפרת הסכם מכר מקרקעין ושיעור הפיצויים עקב ההפרה. מועד תחילת חישוב ריבית על סכום פיצוי שנפסק בגין הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 829/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערים הינם בעלי הזכויות במגרש בפתח תקווה. ביום 6.9.93 נחתם "זכרון דברים" בין המערער לבין המשיבה, לפיו נמכרו למשיבה כל הזכויות במגרש תמורת 2,9 מליון דולר. לוח התשלומים בזכרון הדברים כלל, בין היתר, תשלום של 50,000 דולר בעת חתימת זכרון הדברים ותשלום של 950 אלף דולר ביום 14.10.93 "בעת חתימת ההסכם", שיוכן ע"י עוה"ד עמי רוזנברג (הוא המערער) וייחתם עד ליום 14.10.93. נקבע עוד כי במידה והקונה יתחרט תחולט מקדמה בסך 100,000 ש"ח ו"המפר זכרון דברים זה ישלם למקיים פיצויים בסך %10 מהמחיר". חוזה מפורט לא נערך ולא שולמו תשלומים נוספים, מעבר למקדמה. לטענת המשיבה, התשלום השני (בסך 950,000 דולר) הותנה בכך שעד למועד תשלומו המוסכם (14.10.93) תאושר תוכנית בניין הערים בעניין המגרש, כאשר מועד הדיון לאישורה בועדת התכנון היה קבוע ליום 12.10.93, והמערער לא זו בלבד שלא עמד בהתחייבותו לגרום להסרת ההתנגדות שהגיש קרוב משפחתו לתוכנית, אלא שהוא עצמו הגיש (בשם שלושת המערערים) התנגדות לאותה תוכנית, וזאת מספר ימים בלבד לאחר חתימת זכרון הדברים. לאור זאת הודיעה המשיבה למערערים כי היא רואה בכך הפרת ההסכם והיא מבטלת את ההסכם. בהמשך הגישה תביעה לפיצויה בגין ההפרה. המערערים טענו כי התשלום השני לא הותנה באישור התב"ע, וכי ההתנגדות לתב"ע שהגיש המערער היתה מתוך אינטרס להשביח את זכויות הבניה העתידיות במגרש לטובת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הפר את ההסכם הפרה יסודית; כי המשיבה זכאית היתה לבטל את ההסכם, והיא זכאית
לפיצוי בשל הפרתו, כשיעור הפיצוי המוסכם שבזכרון הדברים - "%10 מהמחיר" - דהיינו, 290,000 דולר. שני הצדדים הגישו ערעור על פסה"ד. הערעורים נדחו.
ב. המערערים טוענים כי זכרון הדברים לא עלה כלל כדי הסכם מחייב. ברם, הם לא חלקו כלל בביהמ"ש קמא כי זכרון הדברים היווה הסכם מחייב, והעלו טענה זו לראשונה בערעור. די בכך כדי לדחותה. גם לגופם של דברים אין ממש בטענה זו. זכרון הדברים כולל את מרכיבי היסוד המוסכמים של העיסקה ובהם פירוט הממכר, התמורה ומועדי התשלום. התנאי לפיו ייערך בין הצדדים הסכם מפורט - איננו גורע מתוקפו ההסכמי המחייב של זכרון הדברים בדבר עצם ההתחייבות לביצוע העיסקה.
ג. כאמור, ההפרה המיוחסת למערערים היתה בכך שהמערער פנה לוועדת התכנון והגיש בשמו ובשם שני המערערים הנוספים התנגדות לתב"ע. ביהמ"ש קמא, קבע, כי בנושא זה הדין עם המשיבה. טענת המערערים כי מכל מקום אין מדובר בהפרת ההסכם אלא באי התקיימותו של תנאי מתלה, היתה מתקבלת, אילו הסיר המערער או ניסה להסיר את התנגדות קרובו לתוכנית, ובסופו של יום לא היתה מתאשרת התב"ע. ברם, הפרת ההסכם שנקבעה איננה בכך שהועדה לא אישרה את התב"ע, אלא בכך שהמערער פעל להכשלת האפשרות לאישור התב"ע.
ד. למערערים טענות גם לעניין סכום הפיצוי שנפסק נגדם. הביטוי "פיצויים בסך %10 מהמחיר" אינו יכול להתפרש אלא כ-%10 ממחיר הנכס נשוא ההסכם. ההצעה הפרשנית כי ה"מחיר" מתייחס למרכיב התמורה שכבר שולמה ע"י הרוכש, משוללת בסיס לשוני ומנוגדת להגיון ההסכם.
ה. בערעור שכנגד משיגה המשיבה על כך שהמועד לתחילת חישוב הריבית על סכום הפיצוי המוסכם שנפסק לזכותה נקבע ליום פסק הדין ולא למועד ההפרה. בענייננו, סכום הפיצוי שנקבע מגלם בתוכו מנגנון שיערוך מובנה בדרך הצמדת סכום הפיצוי השקלי לדולר, ממועד חתימת ההסכם (1993) ועד למועד מתן פסק הדין (2005). מנגנון הצמדה מובנה זה מבטא דרך שיערוך סבירה בנסיבות העניין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד גיורא בן טל וברק ירקוני למערערים, עו"ד יחיאל כשר למשיב. 2.6.08).

ע.א. 2739/06 - עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ואח' נגד אסדי רזקאללה ואח'

שיעורי פיצויים בתאונת דרכים. היחס בין תביעת התלויים ותביעת העזבון וסוגיית הלכת הניכוי של פיצויי נזק לא ממוני(מחוזי חיפה - ת.א. 549/00 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ולדימיר דוביצקי, יליד שנת 1956, נהרג בתאונת דרכים ביום 18.8.1999. הנהג ברכב הפוגע היה המשיב. בעקבות התאונה הוגשה תביעה לפיצויים על-ידי עיזבונו של המנוח וכן על-ידי רעייתו - כתלויה במנוח. למנוח בת בגירה, שנכללה תחילה בכתב התביעה אך נמחקה ממנו בעקבות הסדר שהושג בין הצדדים. ביהמ"ש קבע את חישוב הפסדי ההשתכרות עד המועד שבו היה המנוח מגיע אלמלא התאונה לגיל 67 שנים, לפי מכפלת השכר הממוצע במשק. בבואו לחשב את הפיצוי לרעייה-התלויה (שהיא רופאה במקצועה), אמד ביהמ"ש את תרומתה לקופה המשותפת. כיוון שבמועד התאונה בתם של בני הזוג כבר היתה בגירה, היא לא הובאה בחשבון הידות המשמש לשומת הנזק. נפסק כי הפסדי התמיכה של התלויה, שהם שתי ידות מתוך שלוש (מתוך הקופה המשותפת), עולים כדי 1,024 מליון ש"ח. בתביעת העיזבון הפיצוי הועמד על סכום של 1,462 מליון ש"ח. לאחר ניכוי התשלומים התכופים וקצבת השארים עמדה תביעת התלויים על סכום של 765,547 ש"ח, ותביעת העיזבון על סכום של 1,153 מליון
ש"ח. "לתובעים" - כך נפסק - "מגיע הפיצוי הגבוה מבין השניים, לפיכך יש לפצותם בגין תביעת העיזבון". בהחלטה נוספת תיקן ביהמ"ש את פסק-דינו, בהתייחסו להסכם שהושג בשלב מוקדם, אשר לפיו, נמחקה בתו של המנוח מן התביעה ונקבע שהיא תקבל מהמשיבים תשלום עבור חלקה בעיזבון. לכן, נקבע כי הפיצוי לעיזבון לפי פסק-הדין צריך לעמוד על מחצית מהסכום שחושב, לאמור: 576 אלף ש"ח. לאור השינוי האמור פסק ביהמ"ש את הפיצוי לפי תביעת התלויה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי ובמסקנותיו בכל הנוגע לפוטנציאל ההשתכרות, ההטבות הסוציאליות וגיל הפרישה. אשר ליחס שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון - עניין זה משתייך לסוגייה הרחבה של "הלכת הניכוי" והתוצאה המעשית הנגזרת ממנה. הלכת הניכוי כפי שפורשה ויושמה במשפטנו מעוררת קושי. בע"א 2376/93, עזבון קידר, פ"ד מט(1) 594 (1995)), התעוררה השאלה אם יש לנכות מן הפיצויים המשולמים לתלויים את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין נזק לא ממוני. השופט טל, בדעת מיעוט, סבר כי אין מקום לניכוי כזה. דעת הרוב קבעה כי ההלכה המורה על ניכוי פיצויי הנזק הלא ממוני של היורשים מן הפיצוי המשולם להם כתלויים, היא "הלכה מושרשת ונוהגת מזה עשרות שנים, ובעקבותיה הלך בימ"ש זה בעקביות". בעניין קידר, כמו במקרים אחרים, נעשתה הבחינה במציאות שבה תביעת התלויים היתה בדרך-כלל גבוהה יותר מתביעת העיזבון. האפשרות כי תביעת העיזבון תהא גבוהה יותר מתביעת התלויים הפכה נפוצה יותר לאור שינוי ההלכה בסוגיית "השנים האבודות". גישתו של השופט טל, כפי שהובעה בעניין קידר, נכונה היא.
ג. עניין נוסף הוא דינם של ראשי-הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות - ראשי נזק המתייחדים, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. לגבי ראשי נזק אלה היתה קיימת עד כה הבחנה בין מקרה שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין מקרה שבו תביעת התלויים גבוהה יותר. אין מקום להבחנה זו ומן הראוי להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר.
ד. כתוצאה מהסדר פשרה מוקדם שהושג בין הצדדים, נמצא הפיצוי שפסק ביהמ"ש המחוזי בתביעת העיזבון נמוך יותר מהפיצוי שנפסק בתביעת התלויים. הצדדים הסכימו שיש לפסוק את "הגבוה מבין השניים", היינו, הפיצוי בתביעת התלויים. אלא שבמקרה שבפנינו, המרכיב המצוי מחוץ לתחום החפיפה הוא מרכיב החסכון אשר יש לפסקו בתביעת העיזבון (במסגרת ראש הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות") והוא אינו נפסק לתלויים בתביעתם-שלהם. התוצאה היא שמעבר לפיצוי המגיע לתלויים, יש לפסוק לעיזבונו של המנוח פיצוי עבור יד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי. יש להוסיף ללבכום פסק-הדין את הסכום של 100,000 ש"ח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אבי שמואלי ושגיא רובינסקי למערערים, עו"ד חיים גלזר למשיבים. 1.6.08).

ע.א. 7698/06 - אבישג אברהם ואח' נגד ש.ר.ב. (מעייני הישועה)

*פיצויים עקב רשלנות רפואית. *כאשר יש לחלק את תשלום הפיצויים בין שני מעוולים במשותף, יש לנכות תחילה את גימלאות המל"ל ואח"כ לחלק את היתרה בין המעוולים(מחוזי י-ם - ת.א. 1686/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. ראשיתה של הפרשה בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיב לפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו למערערת (להלן: אבישג) בגין רשלנות רפואית ביילודה. בפסק הדין הראשון דחה ביהמ"ש את התביעה בקביעה שלא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו של
המשיב לבין הנזק. על פסק הדין הראשון הגישו המערערים ערעור בו נקבע כי מתקיים קשר סיבתי כזה ונקבע גם כי המשיב והמערערת 2 (להלן: האם) נושאים באחריות משותפת לנזק, לאור הסכמת הצדדים כי ביהמ"ש רשאי היה לקבוע שגם האם נושאת באחריות לנזק במסגרת הדוקטרינה של מעוולים במשותף, אף שקבע זאת על דרך ייחוס אשם תורם לאם (להלן: ההסכמה הדיונית). בעקבות הסכמה זו, נפסק כי המשיב נושא באחריות של %50 לנזק. הדיון הוחזר לביהמ"ש קמא שיקבע את סכום הפיצויים ויחייב את המשיב במחציתו. לאחר הליכים נוספים ניתן פסה"ד נשוא ערעור זה. שני הצדדים משיגים עלפסק הדין המשלים. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. אשר לערעורה של אבישג - דינו להתקבל בשני עניינים. ראשית, היה מקום לחשב את הפיצויים בגין הפסד השתכרות בהתחשב בשינוי שחל בחוק ובו הועלה גיל הפרישה מ-65 ל-67; שנית, בימ"ש קמא פסק כי "הנתבע חב בתשלום מחצית סכום הפיצויים, כאמור וכי ממחצית זו ינוכו כל תגמולי המוסד לביטוח לאומי". ברם, למעשה יש לנכות את הגמלאות מגובה הנזק, כדי לקבוע את סכום החיוב, ורק לאחר מכן לחלק את סכום החיוב בין המעוולים במשותף. אשר לשאלת מועד ההיוון - המערערים טוענים כי יש להוון את הגמלאות הכלולות בחוות הדעת האקטוארית למועד שאליו הוון סכום הפיצויים הראשון. טענה זו נכונה היא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יעל פלג למערערים, עו"ד אוריאל גניהר למשיב. 3.6.08).

מ"ח 4362/07 - זאב בשן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה למשפט חוזר בנושא מידת העונש שניתן היה לגזור(הבקשה נדחתה).

א. המבקש, איש עסקים שחי ופעל בארצות-הברית, ביצע שם שורה של מעשי מרמה בסכום שעלה על 19 מליון דולרים. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הרשיעו בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה. בשלב הטיעונים לעונש, טען המבקש, כי מאחר שביצע את העבירות בארצות-הברית, יוצרות הנחיות הענישה הפדראליות רף עליון למידת ענישתו, וטענתו נדחתה. נקבע כי ההנחיות הפדראליות אינן מחייבות את בתי-המשפט בישראל. בהמשך, נגזר דינו של המבקש לחמש שנים וחצי מאסר בפועל; שנתיים וחצי מאסר על-תנאי; קנס בסך ארבעה מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו; והוא חוייב בתשלום הוצאות המשפט בסך מיליון ש"ח. בערעורו טען המבקש נגד הרשעתו והעונש שהושת עליו. ערעורו נתקבל בחלקו. ביהמ"ש זיכה אותו מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ומאחר וזוכה מעבירה זו, הועמד עונשו על חמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. טענותיו של המבקש כנגד ההרשעה אין בהן חדש ואינן מצדיקות משפט חוזר. אשר לקיומו של משפט חוזר לעניין העונש - בעוד שהעילה של "ראיות חדשות", עשויה לאפשר - בנסיבות המתאימות - להורות על קיומו של משפט חוזר גםכנגד העונש, הרי שהעילה של עיוות-דין, שמורה לבקשה של משפט חוזר נגד ההרשעה בלבד. כפי שערכאת הערעור ממאנת בדרך כלל להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, כך תהא הנטייה לדחות בקשה לקיומו של משפט חוזר לעניין העונש.
ג. בבואו לגזור את הדין בעבירה שנעברה בחו"ל, על ביהמ"ש לפנות אל הדין הזר, במטרה לבדוק מהו העונש המרבי שניתן היה להטיל על הנאשם, לו התקיים משפטו במקום ביצוע העבירה. הלכה היא, כי הדין הזר אינו בבחינת ידיעה שיפוטית, אלא הוא עניין שבעובדה, וככזה יש להוכיחו באמצעות ראיות. מסיבה זו עותר המבקש להגיש כראיה את חוות-דעתם של מומחים למשפט האמריקני, כדי להוכיח, כי המרבי
שניתן היה לגזור לו לפי דיניה של ארצות-הברית, היה זה הנגזר מהנחיות הענישה הפדראליות, ולא זה הקבוע בחוק לצדן של העבירות. טענה זו אין לקבל. השאלה הבסיסית הדורשת מענה היא האם כפוף ביהמ"ש בישראל ? נוכח האמור בסעיף 14(ג) לחוק העונשין - להנחיות הענישה הפדראליות הנוהגות בארצות-הברית, ועל כך התשובה היא בשלילה.
ד. נותרה טענתו של המבקש באשר לקנס שהושת עליו, או מאסר תמורתו. לטענתו הדין בארצות-הברית אוסר על שליחתו של מי שידו אינה משגת לשלם את הקנס אל בית-האסורים. ברם, ביהמ"ש המחוזי, הדגיש בגזר-דינו כי המבקש, שניהל עסקים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, הבריח מארצות-הברית לישראל סכומי כסף נכבדים. טענתו כי אינו יכול לשאת בתשלום הקנס, אינה אלא ניסיון לשנות מקביעה זו, ולא לכך נועד ההליך של משפט חוזר.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד רם שמגר למבקש. 1.6.08).

רע"פ 7451/07 - מדינת ישראל נגד רון אהרונוביץ

*האיסור לחנייה בתחנת אוטובוסים חל גם בשעות שלפי השלט שהציבה חברת התחבורה מדובר בשעות שלאחר פעילות קו האוטובוס(מחוזי י-ם - ע.פ. 80020/07 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 15.2.06, עובר לשעה 47:23, החנה המשיב את רכבו בתל-אביב, בתחום תחנת אוטובוסים. למשיב נרשם דו"ח בגין עבירה לפי סעיף 6(ד)12 לחוק העזר לתל-אביב (העמדת רכב וחנייתו), מסוג ברירת משפט. המשיב ביקש להישפט. במשפטו, טען - בהסתמך על שלט שהוצג בתחנת האוטובוסים בו צויין כי שעת סיום השירות היא 10:23 - כי היה זכאי לחנות בתחנה לאחר שעות פעילות קו האוטובוס. ביהמ"ש לתעבורה דחה את טענתו. כן נדחתה בקשת המשיב לקבוע שהתקנה האמורה היא בלתי חוקית, ונקבע כי תקיפת חוקיות התקנה צריכה להיעשות בערכאה המוסמכת לכך. נוכח אלה, הורשע המשיב ונגזר עליו הקנס המקורי של 250. על פסק דינו ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המערער נאחז באמור בשלט שהיה מוצג בתחנת האוטובוסים כי "שעת סיום השירות היא 10:23", וטוען כי יש לפרש את חוק העזר כך שחניית רכב בתחום תחנת האוטובוסים בשעות בהן אינה פעילה, אינה עולה לכלל עבירה. טענה זו התקבלה, כאמור, על ידי ביהמ"ש המחוזי. קביעה זו אינה יכולה לעמוד. השלט האמור הינו בבחינת הודעה לציבור מטעמה של חברת התחבורה הציבורית, ואינו בגדר "תמרור", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות התעבורה. לפיכך, אין תחולה במקרה שלפנינו להוראת תקנה 76(א) לתקנות התעבורה, הקובעת כי "על אף האמור בסימן זה, מותר לעצור, להעמיד או להחנות רכב בכל מקום שיש בו תמרור המתיר עצירה, עמידה או חניה".

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד עמית אופק למבקשת, המשיב לעצמו. 2.6.08).

רע"א 10141/07 - חברת עובד לוי... נגד עו"ד אמיר שושני מפרק... ואח'

*ביטול החלטת בימ"ש להעביר סכסוך לבוררות בלי שנימק את החלטתו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת, בעלת זכויות בקרקע לבניה במתחם "ציפורי" במודיעין, התקשרה בהסכם בנייה עם חברת י. זקן (להלן - החברה), לבניית 110 יחידות דיור. לפי סעיף 10 להסכם "כל חילוקי דעות שיתגלו בין הצדדים בקשר לחוזה... יוכרעו בבוררות בפני בורר יחיד...". החברה נקלעה לקשיים כספיים, ולבקשתה ניתן ביום 20.2.03 צו הקפאת הליכים זמני ונתמנה נאמן בהקפאת ההליכים (להלן - הנאמן). בסמוך לאחר מתן הצו הודיע בא כוח המבקשת לנאמן כי המבקשת החליטה להפסיק את ההתקשרות
עם החברה ולבטל את ההסכם ביניהן. לאחר הליכים שונים, הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות, בהתאם לסעיף 307 לפקודת החברות, בהסכמת בא כוח כונס הנכסים הרשמי, במסגרתה ביקש אישור לפתיחת הליכי בוררות. המבקשת הגישה התנגדות לבקשה. ביהמ"ש קמא קיבל את הבקשה להעביר את הסכסוך להליכי בוררות, מבלי שנימק את החלטתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בנסיבות העניין, הגם שהבקשה למתן הוראות היא לכאורה בקשה פשוטה, הרי שהתנגדותה של המבקשת, המתפרשת על פני עשרה עמודים וכוללת את טענותיה של המבקשת לגופו של עניין, מחייבת את התייחסותו של ביהמ"ש לטענות אלה, לרבות הנמקה להתייחסות זו. ודוק - די בהנמקה קצרה ותמציתית, אשר ניתן יהיה ללמוד ממנה על התייחסותו של ביהמ"ש לטענות הצדדים ועל הבסיס להכרעתו בטענות אלה. לפיכך, הבקשה למתן הוראות וכן תגובת המבקשת לבקשה זו תוחזרנה לביהמ"ש קמא, על מנת שידון בהן מחדש וינמק את החלטתו.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ריכטר יוסף למבקשת, עוה"ד הס איתי למשיב, עו"ד שני שרפסקי רחל לכונס הנכסים הרשמי. 2.6.08).

ע.פ. 7472/07 - נאפז אבו עראם וחדר אלחממדה נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה(ערעור על חומרת העונש - ערעורו של נאפז נדחה וערעורו של חדר נתקבל).

א. המערערים הינם תושבי הרשות הפלסטינית, אשר שהו בישראל ללא אישורי שהייה מתאימים. סמוך לאחר חצות לילה, נסעו בכביש 40 באזור צומת דבירה לכיוון דרום. המערער 1 הוא שנהג ברכב, על אף שאין ברשותו רישיון נהיגה ישראלי. קצין משמר הגבול ושני מתנדבי משמר הגבול קראו למערערים לעצור. המערערים האטו מהירות נסיעתם וסטו ימינה לשולי הכביש, ואולם, לפתע הגבירו את מהירות נסיעתם ונסעו במהירות גבוהה כשהם עוברים מנתיב לנתיב על מנת למנוע מהשוטרים לעקפם. אותה עת נסעו בכביש כלי רכב אחרים שנסיעת המערערים סיכנה אותם. על המערער 1, שנהג ברכב, נגזרו 3 שנים וחצי מאסר בפועל ועוד שנת מאסר על תנאי, ופסילת רשיון למשך 4 שנים מתום מאסרו. על המערער 2 הושתו שנתיים וחצי מאסר בפועל, ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש של המערער 1 נדחה ושל המערער 2 נתקבל.
ב. באשר למערער 1 - ביהמ"ש העליון התייחס, בשורה של פסקי דין לחומרתה הרבה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ואת הסכנה הטמונה בה - ובהתאם לנתונים אלה, כך נפסק, צריכים להיגזר עונשי המאסר המושתים על מי שהורשעו בעבירה חמורה זו. עניינו של המערער 1 איננו המקרה המתאים לסטייה מרף הענישה הנוהג לעבירות מסוג זה. אין להתעלם גם מן העובדה שהמערער 1 הורשע אף בנהיגה ללא רישיון וכן בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. על כן ערעורו יידחה.
ג. אשר למערער 2 - חלקו בעבירות היה פחות ונסיבותיו האישיות, כמתואר בתסקירי המבחן, מצדיקים הקלה בעונש. לפיכך, המאסר בפועל יועמד על 21 חודשים. יתר חלקיו של גזר הדין לגביו יישארו על כנם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד מאיה ז'ולסון - גלעדי למערערים, עו"ד בת עמי ברוט למשיב. 2.6.08).

ע.פ. 7270/07 + 6277/07 - מדינת ישראל נגד אלון ונטליה שימנסקי

*החמרה בעונש בעבירה של התעללות וגרימת חבלות חמורות (ערעור על קולת העונש וערעור נגדי של אלון על חומרת העונש - ערעור המדינה על קולת ענשו של אלון נתקבל).

המשיבים, שהנם בני זוג, ביקרו בביתו של המתלונן,
שעמו היתה להם היכרות מוקדמת. במהלך הביקור שתו השלושה משקאות אלכוהוליים, בהשפעתם איבד המתלונן את הכרתו. בשלב זה קשרו המשיבים את המתלונן בידיו וברגליו, הפשילו את מכנסיו ותחתוניו והרימו את חולצתו. כשהכרתו שבה אליו, ובהיותו כפות בידיו וברגליו, הכה המשיב בפניו של המתלונן, ושני המשיבים דרשו ממנו את מפתחות הכספת שבביתו. נוכח סירובו, הניחו המשיבים עיתונים על גופו החשוף והציתו אותו. או אז מסר למשיבים את המפתח לכספת, ממנה נטלו 1,700 ש"ח. לאחר מכן נטלו מהדירה את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן, הוא האמצעי היחיד שמאפשר לו ליצור קשר עם אנשים מחוץ לדירה. לבסוף יצאו מהדירה ונעלו בתוכה את המתלונן. רק כעבור מספר ימים הצליח המתלונן לחלץ עצמו דרך המרפסת ולהזעיק עזרה. הוא אושפז למשך חודש בבית חולים, ועבר מספר ניתוחים והשתלות עור בבטן התחתונה ובאיבר מינו. למשיב עבר פלילי חמור, בעבירות אלימות, בגינן ריצה עונשי מאסר בפועל. אשר למשיבה - התנהגותו האלימה של המשיב כלפיה בעבר הרתיעה אותה וגרמה לה לסייע למעשיו הנפשעים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי של שנים-עשר חודשים במצטבר. על המשיבה נגזרו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המשיב על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת ענשו נתקבלה ואילו הערעור על קולת ענשה של המשיבה נדחה.
העבירות בהן הורשעו המשיבים חמורות ואכזריות, וחומרתן רבה גם בשל כך שהתעללו במתלונן והשפילו אותו. יש לנקוט מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות אלימות. יש להבחין בין נסיבותיה האישיות של המשיבה לבין אלה של המשיב. לחלקה השונה במעשים מצטרף גם עברה הנקי וגם נסיבות חייה המשותפים עם המשיב, בהן היתה היא עצמה קורבן לאלימות מצדו. לפיכך, אין לשנות מהעונש שגזר ביהמ"ש המחוזי על המשיבה. אשר למשיב - העונש אשר נגזר עליו אינו משקף את רמת הענישה הראויה במקרה מסוג זה. נוכח ההלכה לפיה אין בימ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעורים קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על עשר שנים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, חיות, דנציגר. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד אבי וסטרמן למערערת, עו"ד פארס בריק למשיב, עו"ד גיל שפירא למשיבה. 21.5.08).

בג"צ 4846/08 - עמותת עם כלביא נגד אהרון פרנקו מפקד מחוז ירושלים ואח'

*דרישת המשטרה להציב סדרנים כתנאי למתן רשיון ל"מצעד הדגלים" ביום ירושלים(העתירה נתקבלה חלקית ברוב דעות).

א. העותרת מבקשת לקיים אירוע "מצעד הדגלים" מחר, יום ירושלים והיא טוענת כי דרישות שהוטלו עליה מטעם המשטרה לשם כך אינן כדין. לשיטת המדינה, אין מדובר באירוע של הפגנה פוליטית וחופש הביטוי, אלא באירוע עסקי ואף נדרש אישור העיריה לפי חוק רישוי עסקים, כפי שנתבקש בעבר. לגופם של דברים, המשטרה עצמה הקצתה לאירוע זה כ- 1,300 שוטרים מתוך כ- 2,780 שיוצבו ברחבי העיר לאבטחת כלל האירועים ביום ירושלים. העותרת נדרשה להציב כ- 250 סדרנים אנשי חברת אבטחה, שכן בעבר, הוצבו על ידי העותרת סדרנים צעירים שלא ביצעו תפקידם כראוי. העותרת סבורה כי אין מפקד המחוז מוסמך להתנות תהלוכה או עצרת בתנאים מעין אלה שנדרשו. לטענתה, האירוע הוא אירוע פוליטי, ומכל מקום אין מקום לדרישת רישוי עסקים באירוע שאין בו שיקולים עיסקיים. העתירה נתקבלה בחלקה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: בבקשת הרשיון נאמר כי מטרת האירוע היא "ביטוי איחוד ירושלים תחת דגל ישראל לנוכח חולשת הממשלה בנושא ירושלים". המדובר באירוע שביסודו הוא בעל אופי ציבורי-פוליטי, גם אם נכללים בו סממני שירה וריקוד.
ככל שהמדובר באירוע מעין זה, הוא חוסה תחת כנפיו של חופש הביטוי. על כן בעיקרו מוטלת האחריות לאבטחה על המשטרה, שגם אינה מתנערת מאחריות זו ביסודה. משמשקיעה המשטרה למעלה מאלף ושלוש מאות שוטרים באירוע זה, רשאית היא לבקש כי כדי שהאירוע יופעל במלוא היקפו, יהיו גם סדרנים בעלי מיומנות סבירה מטעם מארגני האירוע, והמדובר בפחות מ-%20 ממספר השוטרים שהוקצה לאירוע כולו. יחד עם זאת אין להטיל על המארגנים, בנסיבות, עלות שאין בידם לממן. על כן, יש מקום לקבל חלקית את הצעתם לסדרנים שיובאו על ידיהם, אך לפחות מחציתם של אלה צריכים להיות לאחר שירות בצה"ל והאחרים בני לא פחות מ-18.
ג. השופט גרוניס (דעת מיעוט): המשטרה הקצתה למעלה מ-1,300 שוטרים לאירוע המאורגן על ידי העותרת. המשטרה תציב מחר בירושלים למעלה מ-2,700 שוטרים (שחלקם יגיעו מחוץ לירושלים). האירוע בו מדובר אינו האירוע היחיד הנערך ביום זה בירושלים. בנתונים האמורים, הפתרון הראוי הוא בכך שהעותרת תצמצם את היקפו של האירוע או שתקבל על עצמה את דרישותיה של המשטרה.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, מלצר. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרת, עוה"ד אבינועם סגל-אלעד ומיכל צוק למשיבים. 1.6.08).

בש"פ 4519/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של קשר לפגוע בערבים בליל יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה"ל (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ועשרה אחרים הואשמו כי קשרו קשר, בעל פה ובהודעה שהועברה ברשת האינטרנט, להיפגש ביום 1.5.08 (ליל יום הזיכרון לשואה) במרכז שכונת פסגת זאב בירושלים, בכוונה לפגוע בערבים שייקלעו למקום. על-פי כתב האישום, העורר התייצב במקום שנקבע כשהוא חמוש בסכין. לאחר שלא מצאו קרבן לכוונותיהם עברו הנאשמים לאיזור אחר, ושם נתקלו בקטין ובצעיר ממוצא ערבי, התנפלו עליהם וחבטו בהם במוטות ובקרשים עד זוב דם, והעורר דקר, כנטען, את אחד הצעירים הערבים בגבו. מספר ימים לאחר מכן הועברה בין הנאשמים ברשת האינטרנט הודעה נוספת הקוראת להתארגנות דומה בליל יום הזיכרון לחללי צה"ל. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים של הנאשמים שהיו לכאורה הפעילים ביותר באירוע - העורר ושניים מהנאשמים הבגירים. יתר הנאשמים הושמו במעצר בית. הערר נתקבל.
מדובר בקטין, בעל עבר נקי לחלוטין. המחוקק הנחה לבחון אם אין אפשרות "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". דרך המלך לבדיקת הדברים, היא קבלת תסקיר שירות המבחן. ננקטים עתה עיצומים מאת שירותי המבחן. על כן, העורר יימצא במעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני עד להגשת תסקיר ודיון נוסף בביהמ"ש בעקבות התסקיר.

(בפני: השופט רובינשטיין, עו"ד רפאל מכתבי לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 23.5.08).

עש"ם 9433/07 - מדינת ישראל נגד מרינה אבשלומוב

*ביטול החלטת בי"ד משמעתי שהורה על פיטורי עובדת משירות המדינה, כי היא תוחזר לשירות המדינה בתום שנה (הערעור נתקבל).

המשיבה, עובדת מכבסה בבית החולים הגריאטרי בנתניה, כעובדת משרד הבריאות, הורשעה על-ידי ביה"ד המשמעתי, על-פי הודאתה, כי במהלך 2006 החתימה את כרטיסי הנוכחות של עובדים שונים וכן נתנה את כרטיס הנוכחות שלה לאחרים על מנת שיחתימו במקומה את כרטיס הנוכחות שלה, כ-20 דקות לפני הגעתה לעבודה בפועל. נוכח הרשעתה, גזר עליה ביה"ד נזיפה חמורה; פיטורין לאלתר משירות המדינה; וכן פסילה מלמלא כל תפקיד במשרד הבריאות לפרק זמן של שנה מיום מתן
גזר הדין. לצד זאת, הוסיף ביה"ד - תחת הכותרת "המלצה" - כי "בתום פרק הפסילה של שנה, אם הנאשמת תבקש זאת, המשרד ישיבה למקום עבודתה לבית החולים הגריאטרי בנתניה לתפקיד שיהלום את כישוריה... ביה"ד מבקש להבהיר שהמלצה זו יש לכבד ולקיים...". בתום שנת הפסילה הגישה המשיבה בקשה להבהרת גזר הדין, וביה"ד קבע כי "חובה למלא אחר המלצה... כי הנאשמת תשוב לאותו מעמד של ההעסקה, שבו היתה בטרם פיטוריה על ידינו". הערעור נתקבל.
קביעה שפירושה חיוב המדינה להשיב את המשיבה (או כל עובד אחר בסיטואציה דומה) לשורותיה, לאחר שסטתה מדרך הישר, אינה יכולה לעלות בקנה אחד לא עם סנקציית הפיטורין ולא עם סנקציית הפסילה שהושתו עליה, ולמעשה יש בה במידה רבה כדי לעקר מתוכן את משמעותן של סנקציות אלו. אכן, להמלצות ביה"ד למשמעת, כמי שאמון על-פי חוק על שיפוט עבירות המשמעת הנעברות על-ידי עובדי המדינה, ראוי שינתן משקל נכבד ומשמעותי. יחד עם זאת, אין לשלול מן המדינה באופן גורף ומוחלט את שיקול-הדעת באשר להשבה לעבודה של עובד שפוטר ונפסל לתקופה קצובה ואת אפשרותה לשקול במסגרת זאת גם את יתר השיקולים הצריכים לעניין. המדינה הצהירה כי באשר למשיבה הספציפית שבענייננו, ייעשה מאמץ משמעותי להשיבה לעבודתה, לאור הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלה נוכח ההחלטות השונות שנתקבלו בעניינה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. אומיד למערערת, עו"ד ר. רחמני-רבינוביץ' למשיבה. 21.5.08).

רע"א 10203/07 - אחים רוזנטל ..1994. ואח' נגד סולל בונה בע"מ

*דחיית בקשה לביטול פסק בורר, בטענה שהבורר הועסק ע"י הצד השני לבוררות, כאשר המבקשת ידעה על כך לפני שהסכימה למינוי הבורר (הבקשה נדחתה).

המבקשת העניקה שירותים למשיבה, העוסקת בביצוע עבודות בניה ופיתוח. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון והצדדים הגישו תביעות הדדיות לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. בין הצדדים נערך הסכם בוררות במסגרתו מינו בורר (יהושע רפפורט) להכריע בסכסוך ביניהם (להלן: הסכם הבוררות). הצדדים קיימו שתי ישיבות קדם בוררות וישיבת בוררות וביום 22.3.04 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו חוייבה המבקשת לשלם למשיבה סך של 1,077 מליון בתוספת 20,000 עבור הוצאות הבוררות. המבקשים הגישו לביהמ"ש קמא בקשה לביטול פסק הבוררות, בנימוק, בין היתר, שהיתה נגועה במשוא פנים בשל קשריו העסקיים של הבורר עם המשיבה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו, בין היתר, כי המבקשים היו מודעים לקשר שבין הבורר לבין המשיבה בעת שהציעו שישמש כבורר, וכי קשריו האישיים של הבורר עם המשיבה, ניסיון העבר שלו והאמון שרכשו לו המבקשים בשל היותו בורר בסכסוך קודם בין המבקשים לבין המשיבה, שימשו עבורם כתמריץ למינויו. הערעור נדחה.
המבקשים היו מוכנים למנות בורר אשר עובד במשיבה בהווה, והסכמתם לא הוגבלה לאנשים אשר מילאו תפקידים במשיבה בעבר בלבד. מטבע הדברים, מינוי בורר אשר קשור בקשרים עסקיים עם אחד הצדדים, על אחת כמה וכמה כאשר נמנה הוא על עובדיו, מעלה שאלות בנוגע למסוגלותו של אותו בורר לנהוג בהתאם לכללי ההגינות והצדק אשר נדרשים ממנו. לפיכך, צד להסכם בוררות מחוייב לשקול היטב אם מוכן הוא למינוי בורר כזה. למבקשים היו ברורים קשריו של הבורר עם המשיבה. אין בקשרים אלו משום עילה לביטול פסק הבורר, בנסיבות המקרה. בנוסף, בשעה שכיהן רפפורט כמנהל במשיבה, הוא שימש כבר כבורר בסכסוך אחר בין הצדדים

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד אריאל פופר למבקשים. 18.5.08).

ער"ם 2950/08 - עיריית חיפה נגד חנן ויסמן

*החמרה בעונש משמעתי של פקח עירוני בעיריית חיפה שעבר עבירות מרמה ללא קשר בין העבירה לבין עבודתו (הערעור נתקבל).

המשיב כיהן כפקח עירוני בעיריית חיפה. בהליך פלילי הורשע בהסדר טיעון, בעבירות של קבלת דבר במרמה וסיוע להונאה בכרטיס חיוב. לפי הסדר הטיעון הושתו על המשיב שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 7500 ש"ח. לאחר הרשעתו הגישה העיריה נגד המשיב, כתב אישום משמעתי. בפסק דינו ייחס ביה"ד המשמעתי משקל לכך שעבירת המשיב בוצעה מחוץ למסגרת העבודה, ללא קשר בינה לבין העבודה, עמד על נסיבותיו האישיות והרפואיות של המשיב, עבודתו הטובה לאורך השנים, המשבר בחייו האישיים ומצבו הכלכלי, וסבר כי פיטורין לא יהוו ענישה מידתית, ויש להסתפק באמצעים של נזיפה חמורה; פיטורין על תנאי, הקפאת דרגה לשנתיים; והעברה בתיאום עם ראש העיריה - למשרה בעיריה שאין עמה כל נגיעה לאכיפת החקיקה המוניציפלית. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב היה פקח עירוני, איש אכיפת החוק. הוא הסתבך בעבירה פלילית, שיש בה כשל מוסרי של שליחת יד בכספי הזולת. לעת הזאת אין להלום הישארותו של המשיב בעיריה. המשיב צעיר דיו - בן 42 - במובן זה שיוכל להשתלב במעגל העבודה. המשיב יפוטר איפוא, ויהא פסול לשירות בעיריה וברשויות מקומיות במשך שלוש שנים מיום גזר הדין של ביהמ"ש קמא. ועם זאת לא יוכל לצמיתות לחזור לתפקיד שיש בו נגיעה לאכיפת החוק.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מיכל שטינברג למערערת, עו"ד אסף כהן למשיב. 22.5.08).

ע.פ. 4357/08 + ע.פ. 4345/08 - אהוד אולמרט ושולה זקן נגד מ"י ואח'

*החלטת ביהמ"ש להעיד את טלנסקי בחקירת ראש הממשלה אולמרט ומזכירתו זקן בעדות מוקדמת לפני הגשת כתב אישום (הערעור נדחה).

נגד המערער, ראש הממשלה, מתנהלת חקירת משטרה בחשד שבוצעו על-ידו עבירות הקשורות לקבלת כספים שלא כדין מהמשיב 3 (טלנסקי). גם המערערת, מי שהיתה מנהלת לשכתו של המערער, חשודה בפרשה. עד כה נחקרו מספר עדים ונאסף חומר חקירה, אך החקירה טרם נסתיימה. טלנסקי מסר עדויות במשטרה, אך כיוון שהוא אזרח ארה"ב ומתכוון לשוב לארצו, ביקשה המדינה להעיד אותו בטרם נסתיימה החקירה ובטרם גיבשה את עמדתה בכל הנוגע להגשת כתב-אישום נגד המערערים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי נתקיימו בענייננו התנאים המפורשים בסעיף 117(א) סיפא לחוק, לגבייה מוקדמת של עדות טלנסקי. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון פסק בעבר כי החלטה הניתנת במסגרת הוראת סעיף 117 לחוק היא החלטת ביניים בהליך פלילי. הכלל הוא כי לא ניתן לערער על החלטת ביניים אלא במסגרת הערעור על פסה"ד. המערעריםהגישו את השגותיהם כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי בדרך של ערעור, והמדינה מצידה הודיעה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה היא לא תבקש לדחות את הערעורים על הסף. לפיכך, נשמעו טענות הצדדים לגופן. בנסיבות המקרה, לא נמצא כי נפלה טעות בהכרעתו של ביהמ"ש המחוזי, ואין עילה להתערב בה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 20.5.08).

רע"א 10889/07 - ג'ורג'ורה קנאזע ואח' נגד הנזירות הפרנסיסקניות... ואח'

*בימ"ש השלום מוסמך לדון בסעד של צו הריסה, הטפל לסעד של פינוי וסילוק יד (הבקשה נדחתה).

המשיבה הינה בעלת נכס המיועד לשימור בנצרת. המבקשים מחזיקים בנכס בשכירות מוגנת. ביום 13.9.2005 הגישה המשיבה בבימ"ש השלום בנצרת תביעה נגד המבקשים וכן נגד המשיבה 2, היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה בנצרת (להלן:
הוועדה), להורות למבקשים (או לחילופין לוועדה) להרוס סככה אותה הקימו המבקשים בנכס ללא רשותה, ללא היתר כדין ותוך הפרת הוראות הסכם השכירות. עוד ביקשה המשיבה להורות על סילוק ידם של המבקשים מן הנכס. בימ"ש השלום דחה את התביעה לסילוק ופינוי המבקשים, ומנגד ניתן צו הריסה לסככה. ביהמ"ש המחוזי בנצרת דחה את ערעורם של המבקשים. נדחתה טענת המבקשים בדבר היעדר סמכות עניינית של ביהמ"ש השלום ליתן סעד של הריסה, משני נימוקים עיקריים: בבסיס התביעה עומדת המחלוקת על סוגיית זכות השימוש בנכס מכוח היות המבקשים דיירים מוגנים ועל כן סעד ההריסה שנתבקש נלווה לסעד הפינוי שנתבע; לאור ההלכות האחרונות והפסיקה שיצאו מביהמ"ש העליון, יש לראות גם את ביהמ"ש השלום כמוסמך ליתן סעד של הריסה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהתאם להלכת "הטפל והעיקר" ניתן לומר כי בימ"ש השלום היה מוסמך לדון גם בסעד של צו ההריסה, הטפל לסעד הנוסף שהתבקש בכתב התביעה, ושעניינו בפינוי וסילוק ידם של המבקשים.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד א. מזאוי-בדעאן ומ. ח'ורי למבקשים, עו"ד א. שוקרי למשיבה. 4.5.08).

בש"פ 3095/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין בקטינה שהיתה בתו החורגת של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשורה ארוכה של עבירות מין חמורות שבוצעו, לטענת התביעה, במתלוננת - קטינה שהיתה בתו החורגת. בעת שהיתה המתלוננת בת שמונה נישאה אמה לעורר, אחרי שאביה של המתלוננת נפטר. נישואי אמה של המתלוננת עם העורר נמשכו כארבע שנים. על פי הנטען בכתב האישום, כשנה לאחר הנישואין, כשהמתלוננת היתה בת תשע בלבד, החל העורר לבצע בה מעשים מגונים שנמשכו כשלוש שנים והם התנהלו אף כשהעורר היה כבר פרוד מהאם. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר הן מן העבירות החמורות, המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. העבירות המיוחסות לעורר מעידות לכאורה כי מדובר באדם מסוכן שאינו שולט ביצרו. המתלוננת עדיין לא העידה, ובמקרה זה נדרשת הגנה ראויה על המתלוננת על מנת למנוע שהשחרור לחלופת מעצר יפגע ביכולתה לאזור את הכוחות הנפשיים הרבים הנדרשים כדי לבוא ולהעיד בפני ביהמ"ש. קיים כאן גם חשש ממשי להתחמקותו של העורר מהליכי שפיטה, שכן העורר הבטיח להתייצב בתחנת המשטרה לאחר שהוזמן לחקירה, ובמקום זאת הקדים טיסה ללונדון, כך שלולא עוכב בשדה התעופה היה נמלט מן הארץ.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד חיים שוורצברג לעורר, עו"ד שאול כהן למשיבה. 4.5.08).

ע.פ. 3192/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של אינוס עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הורשע בתאריך 25.5.2005 בעבירה של אינוס צעירה בת 18, בעת ששניהם שהו בכנרת. הוא נידון לתשע שנות מאסר, מהן 6 שנים וחצי מאסר בפועל. בערעור לביהמ"ש העליון הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי, בהסכמת המדינה, לאחר שהמערער כבר ריצה כשנתיים מאסר, נוכח ראיות חדשות הקשורות לטענתו החדשה של המבקש, כי הוא סובל במשך שנים מאין-אונות. ביהמ"ש קמא שב והרשיע את המבקש בעבירות האינוס, לאחר ששמע עדויות המומחים. גם הפעם ערער המבקש והוא הופנה לביצוע בדיקה שהעלתה כי
הוא סובל כיום מאין-אונות אורגנית. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש קמא, לשם "הערכה מחודשת של הראיות והגרסאות שהוצגו במשפט מבחינת מהימנותן ומשקלן". ביהמ"ש שב והרשיע את המבקש בציינו כי לא עלה בידי המבקש לשכנע כי הוא סבל מאין אונות במועד הרלוונטי לכתב האישום. עם הגשת הערעור הנוסף נתבקש ביהמ"ש לעכב את ביצוע העונש עד למתן פסק הדין בערעור הנוכחי. הבקשה נתקבלה.
המבקש כבר ריצה למעשה שנתיים מאסר בפועל, דהיינו כשליש מעונש המאסר שהושת עליו. מאז היה המבקש משוחרר בערובה ולא הפר את תנאי שחרורו. האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר הדין - במקרה ספציפי זה - נסוג בפני הצורך לשמור על זכויות המבקש.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד יורם שפטל למבקש, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 5.5.08).

בש"פ 3198/08 - אסף ועמית פרקש נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על מעצר עד תום ההליכים (הערר נתקבל).

נגד העוררים, שהם אחים הוגש כתב אישום, בביהמ"ש המחוזי בחיפה. נטען כי "אסף" היה מעורב באירוע זריקת רימון לעבר תחנת משטרת כרמיאל ומיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לפשע, החזקת ונשיאת נשק, יריות והיזק בחומר נפיץ. ל"עמית" מיוחסות עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. עמית חזר בו מן הערר ועררו של אסף נתקבל והוחלט להזמין תסקיר מעצר.
בעניינו של אסף קיימות בשלב זה ראיות לכאורה, וקיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית. מדובר בעבירה חמורה של השלכת רימון לעבר תחנת משטרה שבה שהו שוטרים ואזרחים באותה עת. עם זאת, לא ניתן לומר, שלא קיימת חלופת מעצר כלשהי שתוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר. על כן, שירות המבחן יערוך תסקיר שבו תיבחן התאמתו של אסף לחלופת מעצר.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד באסל פלאח לעוררים, עו"ד אבי סטרמן למשיבה. 7.5.08).

בש"פ 3479/08 - ניב מרדכי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה והוצאת כספים מעובדים זרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, צעיר כבן 26, המוכר בקרב קהילת העובדים הזרים, נקט בסדרת פעולות שתכליתן הצגת חזות של עסק לגיטימי של תיווך להבאת עובדים זרים המעניק שירותים בתחום הסיעוד, בין היתר באמצעות זיוף שוברי תשלום הנחזים להיות קבלות מקוריות של משרד הפנים (להלן: הקבלות) ואשר מסדירים לכאורה אשרת עבודה לנתינים זרים בישראל. אל העורר פנו, כנטען, נתינים זרים העובדים בישראל (להלן: המתלוננים) וביקשו ממנו לסייע לקבוצת עובדים זרים להגיע לישראל על מנת לעבוד בה כחוק. העורר וחמותו (להלן: דליה) מסרו למתלוננים שלוש קבלות מזוייפות המסדירות לכאורה את אשרות העבודה של שלושת הנתינים הזרים, וזאת תמורת עשרות אלפי דולרים. באמצו את המלצת שירות המבחן הורה בימ"ש השלום על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו. ביהמ"ש המחוזי בירושלים ציין כי כי בתיק החקירה מצויות ראיות המצביעות על כך שאם ישוחרר לחלופת מעצר עלול העורר לברוח מאימת הדין והוא הוסיף וקבע כי קיימת בנסיבות ענייננו עילת על כן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.