ע.א. 9541/04 - יעקב שרפיאן נגד פקיד שומה ת"א
*שומה לפי מיטב השפיטה עקב גידול הון בין שתי הצהרות הון, וייחוס הגידול לשנה מסויימת(מחוזי ת"א - עמ"ה 1005/01 - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש שתי הצהרות הון, האחת ליום 31.12.1992 והשנייה ליום 31.12.1996. בהשוואה בין שתי ההצהרות, נתגלה קיום גידול הון בסך כ-843 אלף ש"ח. לדבריו הגידול בהונו, נבע מהלוואות שנטל. הטענות בעניין ההלוואות לא נתקבלו על דעת המשיב, שהחליט לראות בהפרש גידול ההון חלק מהכנסתו העסקית של המערער, שהיא טעונת מיסוי. המשיב ייחס את הגידול בהון לשנים 1995-1996. על החלטה זו הוגשה השגה, ואחר כך ערעור לביהמ"ש המחוזי. בסיכומיו בביהמ"ש המחוזי טען המערער, בין היתר, שהסכום שנתקבל בחשבונו בשנת 1994 שמקורו בהלוואה הוא הסיבה להפרש ההון, לשנה זו יש לייחס את ההכנסה, ומאחר ששנת 1994, בשלב זה, הינה כבר שנה "סגורה" אין המשיב יכול למסותו עוד בגין הגידול בהון עבור שנה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא ביסס טענותיו על ראיות של ממש, ודחה את ערעורו. הערעור נדחה.
ב. המערער יכול היה לטעון טענותיו לעניין ייחוס ההכנסה לשנת 1994 בפני המשיב כחלק מן ההשגה, וטענותיו יכלו לעלות לכל המאוחר במסגרת הערעור המקורי בפני ביהמ"ש המחוזי. המערער בחר להעלות טענותיו בעניין זה רק לאחר שהוגשו כל המסמכים ונשמעו כל העדויות. השינוי בעמדת המערער והעלאת טענתו בדבר השנה שנסגרה, בשלב כה מאוחר של הדיון, מובילים למסקנה כי לא היה מקום לאפשר לו באותו שלב את התיקון המבוקש.
ג. המערער מעלה טענה שבעובדה לפיה יש לבחון האם הגידול בהון צמח בשנת 1994, שנה בה לטענתו קיבל את ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות בהמחאה שקיבל אותה שנה, כאינדיקציה לשאלה מתי התרחש הגידול בהון. המערער אף לא הוכיח (על אף ההמחאה) את עיקר טענתו כי את הפרש ההון יש לייחס לשנת 1994.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יגאל מדר למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיב. 29.6.08).
ע.א. 2135/06 - ארנון בולוטין נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית טענה של נהיגה בזמן פסילה, בתביעת פיצויים עקב תאונת דרכים. *שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים וניכויי גימלאות המל"ל(מחוזי ב"ש - ת.א. 7036/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערער, יליד 22.11.1953, נפגע בתאונת דרכים ביום 20.7.1998 בשעה 20:15, עת נהג בקטנוע אשר היה מבוטח על ידי המשיבות. מספר שעות לפני קרות התאונה, התייצב המערער במשטרת ראשון לציון, ורישיונו נפסל בצו פסילה מינהלי ל - 30 ימים. בצו הפסילה (מיום 20.7.88) נכתב, כי המערער רשאי לנהוג ברכב עד השעה 00:18 של אותו יום. המערער תבע את המשיבות לפיצוי נזקי גוף, המשיבה כפרה בחבותה, וטענה כי בעת התרחשות התאונה היה המערער פסול מנהיגה. לטענתה, צו הפסילה המינהלי זוייף או שונה ע"י המערער, כאשר במקורו הוא נפסל מנהיגה עוד ביום 19.7.98. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בקבעו כי טענת הזיוף או השינוי של צו הפסילה המינהלי לא הוכחה. בהמשך קבע ביהמ"ש למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור של %40.8. את בסיס השכר העמיד ביהמ"ש על שכרו הממוצע של המערער ערב התאונה, מיום פסק-הדין ועד לגיל 67, ופסק פיצויים בפריטים נוספים, כך שהפיצוי כולו הסתכם בכ-919 אלף ש"ח. ביהמ"ש הורה לנכות מסכום הפיצוי את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך 516 אלף -. בסכום זה כלל ביהמ"ש את מלוא קצבת הניידות, את מלוא קצבת השירותים המיוחדים וכן את תגמולי קצבת הנכות הכללית. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. גמלאות המל"ל המשולמות למערער נקבעו בהתאם לשיעור נכותו הכוללת, שהועמד על ידי הוועדות הרפואיות של המל"ל על %86. שיעור נכות זה כולל הן את מרכיבי הנכות שנגרמו לו כתוצאה מתאונת הדרכים דנן, והן מרכיבי נכות שמקורן במחלות או אירועים שאינם קשורים לתאונה. חלק הגמלאות בגין המרכיב הראשון ינוכה מסכום הפיצויים, ואילו חלקו השני לא ינוכה. בענייננו נקבעה נכותו הרפואית של המערער שנגרמה מהתאונה בשיעור של %40.8. דא עקא, לא נקבעה בו נכותו הכוללת של המערער. במצב דברים זה, יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, על מנת שיבחן ויקבע מהו שיעור נכותו הכולל של המערער, ולאור זאת, ייקבע מהו יחס הניכוי מתוך קצבת הנכות הכללית. ביתר הנושאים אין להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד חיים מנדלבאום ורונית חן למערער, עוה"ד ניסן גיצה ויואב רחוקה למשיבות. 29.6.08).
ע.פ. 5157/07 - דיאב עורסאן נגד מדינת ישראל
*הרשעת מטפל בעיסוי בחמאם תורכי באינוס וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 993/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המתלוננת הגיעה לחמאם התורכי באילת, לשם קבלת עיסוי מן המערער. תוך כדי העיסוי, ושעה שהמתלוננת שכבה על ביטנה, הוריד המערער את חלקו התחתון של בגד הים שלה, בניגוד לרצונה, ומיד אחר כך החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. ביהמ"ש קמא נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת, ולא נתן אמון בטענתו של המערער,כי הדבר נעשה בהסכמתה. בצד עדותה של המתלוננת, היו בפני ביהמ"ש ראיות חיזוק. בסופו של יום הרשיע את המערער בעבירה של אינוס וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסכום של 45 אלף -. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את השגותיו של המערער על הכרעת הדין. הובאו בפני ביהמ"ש ראיות בצד עדותה של המתלוננת. התנהגות מסויימת של המערער ודברים שאמר יש בהם משום ראשית הודיה. כך, המערער בכה בעת מפגש בינו לבין המתלוננת בנוכחותה של פקידת הקבלה, שנערך מיד לאחר ההתרחשות. המערער אף חזר והתנצל הן בפני פקידת הקבלה והן בפני חוקר המשטרה שגבה את אמרתו הראשונה. התנהגותו של המערער הצביעה על תחושת אשם.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - המערער ביצע הן עבירת אינוס והן עבירה של מעשה סדום. הוא ביצע את המעשים תוך ניצול האמון שניתן בו ותוך ניצולה של הסיטואציה, שעה שהעניק למתלוננת טיפול פרא-רפואי. העונש שהושת אינו חמור כלל. אף העובדה שהמערער שהה במעצר בית תקופה ארוכה אינה צריכה להוביל להפחתה של תקופת המאסר.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד עימראן חרבג'י למערער, עו"ד דותן רוסו למשיב. 2.6.08).
ע.א. 1617/04 - כים ניר... בע"מ ואח' נגד הבורסה לניירות ערך... בע"מ
*דחייה של תביעת פיצויים מהבורסה בשל עיכוב והתנאת תנאים מסויימים באישור להנפקת מניות, כאשר התובעים לא הוכיחו את הנזק(מחוזי ת"א - ת.א. 2367/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת (להלן: החברה), הינה חברה ציבורית שנוסדה בשנת 1991. בראשית חודש יוני 1994 ביקשה להנפיק את מניותיה לציבור והגישה טיוטת תשקיף לרשות לניירות ערך ולבורסה. החברה נערכה לפרסם את התשקיף ביום 30.11.94. מאחר ובאותה תקופה שרר בשוק ההון משבר, הצהירה החברה, בתשקיף כי בתוך לא פחות מחודש ולא יותר משלושה חודשים מיום רישום המניות למסחר, יגישו בעלי המניות בחברה הצעה לרכוש
מן הציבור %60 מהמניות שיונפקו, במחיר המינימאלי המוצע בהנפקה (להלן: הצעת הרכש החוזר). הבורסה סירבה לאשר את פרסום התשקיף כל עוד מופיעה בו הצעת הרכש החוזר. (להלן: החלטת הסירוב). החברה ערערה לביהמ"ש המחוזי שהורה לאשר את הכללתה של הצעת הרכש החוזר בתשקיף החברה. הבורסה ערערה לביהמ"ש העליון, אשר, לבקשתה, הורה על עיכוב ביצוע פסה"ד עד למתן הכרעה בערעור. לבסוף נדחה ערעור הבורסה. המערערים הגישו תביעה נגד הבורסה, בטענה כי כתוצאה מהסירוב והבקשה לעיכוב הביצוע, נגרמו להם נזקים בסך 17 מיליון -. ביהמ"ש קמא מצא כי הבורסה לא התרשלה בקבלת החלטת הסירוב והגשת הבקשה לביהמ"ש העליון לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. הערעור נדחה.
ב. על אף שהבורסה הינה תאגיד פרטי, הרי כאשר היא מפעילה כוח אשר ניתן לה לפי חוק, יש לראות בה רשות מנהלית הפועלת בהתאם לכללי המשפט המנהלי. במוקד הערעור עומדת לבחינה חבותה של הבורסה לפי עוולת הרשלנות, בהתאם להוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. על מנת שתקום חובה מכוח עוולה זו, על התובע להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה.
ג. בין הבורסה לבין החברות המנפיקות מניותיהן אצלה, קיימים יחסי קרבה או שכנות המצדיקים באופן עקרוני הטלת חובת זהירות מושגית על הבורסה. האם הופרה חובת זהירות זו בנסיבות העניין- - לשם בחינת התנהגותה של הבורסה מן ההיבט הנזיקי, ניתן להידרש לעקרון הסבירות שפותח במשפט המינהלי כאבן-בוחן לפעולתה של הרשות. במקרה דנן, עומדות לבחינה שתי פעולות של הבורסה: החלטת הסירוב והחלטת הבקשה לעיכוב הביצוע. בנסיבות העניין לא עלה בידי המערערים להוכיח כי הבורסה התרשלה בקבלת החלטות אלו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד א. וינרוט, א. בר וד. צימרמן למערערים, עו"ד י. אלכאוי למשיבה. 29.6.08).
ע.א. 8957/07 - מנהלת ליגת העל בכדורסל לגברים נגד צ'רלטון בע"מ ואח'
*ביטול הענקת זכויות שידור משחקי כדורסל ללא מכרז. *כאשר גוף החייב במכרז ממחה, ללא מכרז, את הפרוייקט לגוף שאינו חייב במכרז, אין הגוף השני יכול למכור את הפרוייקט ללא מכרז(מחוזי ת"א - ה.פ. 504/07 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא חברה פרטית שהוקמה על ידי איגוד הכדורסל בישראל. במסגרת חוזה בינה לבין האיגוד, הועברה למערערת, בין היתר, האחריות על הניהול המקצועי, הכלכלי והמסחרי של ליגת העל בכדורסל לגברים. זכויות השידור של משחקי הכדורסל בישראל שייכות לאיגוד, ובהסכם בין האיגוד לבין המינהלת, המחה האיגוד למינהלת את הזכות לפעול ב"התקשרות... עם גורמים חיצוניים בכל הקשור לזכויות שידור ושיווק של ליגת העל...". לאחר הקמתה, מכרה המנהלת ללא מכרז את זכויות השידור לעונות 2002/03 ו-2003/04 למשיב 2 (להלן: ערוץ הספורט), ובסיומן התקשרה המנהלת ללא מכרז עם צ'רלטון, לפיו נמכרו לצ'רלטון זכויות השידור לשלוש עונות, עד 2006/07. לקראת עונת 2007-2008, מכרה המנהלת ללא מכרז את זכויות השידור לערוץ הספורט. צ'רלטון הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי להורות, כי המנהלת אינה רשאית למכור את זכויות השידור שלא בדרך של מכרז. ביהמ"ש המחוזי, קבע כי חלה חובה על איגוד הכדורסל לקיים הליכי מכרז. המינהלת סבורה כי אין לחייבה בקיום מכרז, שכן, היא מהווה גוף פרטי שאינו דו-מהותי והחיובים החלים על גופים דו-מהותיים, לרבות האיגוד, אינם חלים עליה. הערעור נדחה.
ב. אילו היתה מכירת הזכויות מבוצעת על ידי איגוד הכדורסל, שהוא גוף החייב במכרז, היה האיגוד נדרש לקיים את המכירה בדרך של מכרז. המחאת הזכות מהאיגוד
למנהלת אינה מביאה ל"פקיעתה" של חובת המכרז. אין לאפשר לגופים החייבים בקיום מכרז לעקוף חובה זו על ידי המחאה של זכות (שלא בדרך של מכרז) לגוף אחר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד חגי אשלגי למערערת, עוה"ד אבנר ברק ונועם פורר למשיבה. 29.6.08).
בג"צ 2366/05 - עטווה אלנבארי ואח' נגד ראש המטה הכללי בצה"ל ואח'
*חסיון במסירת חומר חקירה שנאסף בתחקירים מבצעיים, כאשר אלה מתבקשים ע"י "אדם הנוגע בדבר" שקרובו נהרג בפעילות צבאית(העתירה נדחתה).
א. בלילה שבין 13.10.03 ל-14.10.03 נורה ונהרג אזרח ישראלי, (להלן: המנוח), על ידי כוח צה"ל שפעל בדרום הר חברון (להלן: האירוע). בעקבות האירוע נערך בצה"ל תחקיר מבצעי. ביום 28.6.04 קבע הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר), כי "עולה חשד, כי הירי בוצע בניגוד לכללי הפתיחה באש... חשד המצדיק חקירה על ידי מצ"ח", וחקירה כזו נפתחה. העותר 2, הארגון "עדאלה", פנה אל הפרקליטות הצבאית בבקשה לקבל את דו"ח התחקיר ואת סיכום ממצאיו. הוא נענה בסירוב, באשר בהתאם לסעיף 19 להוראת הפיקוד העליון, לא ניתן להעביר את ממצאי התחקיר לאיש. העתירה נדחתה.
ב. עריכתם של תחקירים מבצעיים, הפקת לקחים ויישומם הם חלק אינטגראלי של פעילות צה"ל. סעיף 39 5א' לחש"ץ קובע חסיון על כלל חומר החקירה בסייגים מסויימים. לטענת העותרים, הם נכנסים לגדר הסייג לכלל החיסיון, המאפשר מסירת סיכום ממצאי התחקיר ל"אדם הנוגע בדבר". ככלל, בני משפחה של מי שנפגע ונהרג במהלך פעילות מבצעית ראויים להיחשב כזכאים לדעת מה עלה בגורלו של יקירם. יחד עם זאת, אין זה מתחייב כי הם יממשו זכותם דווקא על דרך של קבלת סיכום זה, מקום בו באפשרותם לממש זכותם על דרך עיון בתיק החקירה של מצ"ח. לבני משפחת המנוח ניתנה האפשרות לעיין בחומר החקירה בתיק המשטרה, והם מיצו זכות זו.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. דלאל לעותרים, עו"ד ד. בריסקמן למשיבים. 29.6.08).
ע.פ. 359/08 + 206/08 - מדינת ישראל נגד איימן והייתם סלהב
*החמרה בעונש בעבירה של קשירת קשר לחטוף יהודי, להרגו, להסתיר את גופתו ולנצל את המסמכים שלו לצרכי מיקוח(ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המשיבים, תושבי ירושלים, הכירו פלוני תושב עזה שהיה ידוע להם כמי שריצה עונש מאסר בגין עבירות בטחון. העזתי פנה אל המשיב 1 וביקש ממנו לחטוף יהודי חרדי, להרוג אותו, להשליך את גופתו ולהעביר את מסמכי הזהות שלו לגורמים בחברון כקלף מיקוח לשחרור אסירים פלסטינאים. משיב 1 נאות ושיתף בתכנית את משיב 2. לבסוף, נסיונותיהם לאתר יהודי חרדי בודד לא צלחו. המערערים הועמדו לדין והורשעו בעבירה של ניסיון לסיוע לאויב במלחמה, והמשיב 1 גם במגע עם סוכן חוץ. המשיב 1 נדון ל - 8 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים בפועל, והמשיב 2 לשש שנות מאסר, מתוכן חמש שנים בפועל. הוגשו ערעורים על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. מדובר בתושבי ישראל, אשר בפעילותם קיימת חומרה מיוחדת. אין נפקא מינה אם ברצח לשם מטרה אידיאולוגית עסקינן או לשם בצע כסף, כך או אחרת, החובה היא להרתיע. בכגון דא אינטרס הרתעת הרבים הוא הדומיננטי וגובר על שיקולים אחרים, גם אם אין להתעלם מהם. על כן ענשו של המשיב 1, יעמוד על עשר שנים מאסר בפועל, ושל משיב 2, יעמוד על שבע שנים. המאסרים על תנאי יישארו בעינם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אליעד וינשל למערערת, עוה"ד פיראס אבו אחמד והישאם אבו שחאדה למשיבים. 25.6.08).
ע.פ. 245/08 + 10/08 - איליה ניסנוב נגד מדינת ישראל
*זיהוי נאשם לצורך הרשעה בעבירה של חבלה בדקירת סכין והחמרה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8001/04 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה, והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. בצהרי יום בנובמבר 2003, הלכו מיכאל סורגנוב (להלן: מיכאל) ווסילי אנושין (להלן: המתלונן), לכיוון קניון הנגב בבאר-שבע. בדרכם פגשו בקבוצה של בחורים שפתחו עמם בשיחה ובהמשך החלו עוקבים אחריהם. בשלב מסויים חסם אחד מהם, (להלן: טבס), את דרכו של המתלונן, בעוד שהמערער קרב אליו כאשר הוא אוחז בסכין, ודרש ממנו, תוך איומים, לסור עמו לפארק סמוך, שם התפתחו ביניהם חילופי דברים במהלכם דקר המערער את המתלונן בחזהו. כעבור מספר ימים ביקר המתלונן בקניון הנגב, שם זיהה את אחד מאלה שהשתתפו בתקיפתו. הוא התקשר לאחד החוקרים בפרשה, וכאשר הגיעו שוטרים למקום הם עצרו את טבס. לאחר יומיים הגיע המתלונן לתחנת המשטרה שם הבחין במערער ואמר לשוטר כי הוא מזהה אותו כמי שדקר אותו. המערער הועמד לדין וטען כי לא נכח כלל בזירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ודן אותו ל-15 חודשים מאסר בפועל, 8 חודשים על-תנאי, ופיצוי המתלונן בסכום של 5000 ש"ח. הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל.
ב. השאלה היחידה בה נדרשה הכרעה היא שאלת זהותם של התוקפים, ואם המערער היה אחד מהם. ביהמ"ש המחוזי האמין בעניין זה למתלונן. הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי היא בשאלות של עובדה, וכידוע, אין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה. גם לגופם של דברים, מדובר בזיהוי אקראי אותו לא יזמו החוקרים, ואשר, כאמור, התרחש במפתיע כאשר המתלונן יצא מתחנת המשטרה, מלווה בחוקר. בזיהוי המתבצע בדרך זו אין כל פסול.
ג. באשר לערעור על מידת העונש - בעת ביצוען של העבירות היה המערער בן 18 בלבד; הפציעה שנגרמה למתלונן היתה קלה; אף שכתב האישום הוגש בחודש ינואר 2004, ההליכים הסתיימו רק בחודש נובמבר 2007; מאז ביצוע העבירות לא נמצא המערער חוטא בעבירות נוספות; המערער עומד לשאת את בת-זוגו. מנגד, העונש אינו הולם את רמת הענישה הנוהגת, וסוטה ממנה סטייה ניכרת. לפיכך, יועמד ענשו של המערער על שנתיים מאסר בפועל. יתר חלקי גזה"ד ישארו על כנם.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד א. הרמלין למערער, עו"ד א. וסטרמן למשיבה. 16.6.08).
ע.א. 2113/06 - עאטף סלימאן ואח' נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
*מתן רשות להתגונן בתביעת בנק כאשר נטען שהחתימות על הסדר התשלומים נעשו כאשר המקום המיועד להכנסת הסכומים השונים היה ריק בעת החתימה(מחוזי נצרת - ת.א. 1112/04 - הערעור נתקבל).
א. המערער 1 (להלן: המערער) פתח חשבון בבנק בשנת 1981. המערערים 2-4 (להלן: המערערים) חתמו על כתבי ערבות למערער. ביום 31.10.00 נחתם "מסמך הסדר" שהוכן ע"י הבנק, בו נאמר כי החוב לבנק הסתכם ביום 23.10.00 בסכום של כ- 2,978 מליון -, והמערער התחייב לשלם את החוב בתשלומים. המערערים חתמו על ההסדר כערבים. ביום 2.6.04 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד כל המערערים בסכום של 3 מליון ש"ח. אלה הגישו בקשה למחיקתה של הכותרת "סדר דין מקוצר" ולמתן רשות להתגונן. בנוסף הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על הבנק לנקוט הליכי הוצל"פ למימוש משכנתאות. בתצהירו טען המערער כי מנהל סניף הבנק הגיע לביתו והחתימו על מסמך ההסדר, כאשר המקום המיועד להכנסת הסכומים השונים היה ריק
שעה שהוא והמערערים חתמו עליו. המערער אף טען בתצהירו כי מנהל הסניף אמר לו באותו מעמד כי להערכתו יתרת החוב לא תעלה על 500,000 ש"ח. לעניין הסעד למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" נקבע כי נתמלאו הדרישות שבתקנות סדר הדין להגשתה של תביעה בסדר דין מקוצר. אשר לבקשת הרשות להתגונן - ציין ביהמ"ש כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. על כן נדחו הבקשות. הערעור נתקבל.
ב. הטענה כי התביעה לא מילאה אחר הדרישות לעניין "סדר דין מקוצר", בדין נדחתה. הבנק צירף לכתב התביעה העתק של דף פתיחת החשבון, של היתרה הסופית ושל כתב הערבות. די בכך לצורך הגשתה של התביעה בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש התייחס לצורך להגיש שתי בקשות נפרדות, האחת למחיקת כותרת והאחרת למתן רשות להתגונן. אין מניעה, ואפשר שעדיף הוא, להגיש בקשה אחת שתכלול את שני הסעדים לחילופין.
ג. טענותיו של המערער בתצהירו כי חתם על ההסדר בלא שהופיעו בו סכומים כלשהם, וכי מנהל סניף הבנק העריך, כאמור, כי החוב לבנק עומד על 500,000 -, לא התמוטטו במהלך החקירה הנגדית. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שלפני ההסדר, בשתי הזדמנויות שונות, חתם המערער על מסמכים בהם אישר כי הוא חייב סכומים של מיליוני שקלים לבנק. בנסיבות אלה מן הראוי ליתן רשות להתגונן, אך להתנותה בהפקדה של מיליון ש"ח.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד עלי עותמאן למערערים, עוה"ד שי פינקלשטיין וערן הרשקוביץ למשיב. 18.6.08).
בש"פ 3054/08 - מדינת ישראל נגד בן ציון סריאנו
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של סחר בנשים ואינוס (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי העסיק בזנות מתלוננת, שהוברחה מאוקראינה לישראל, במשך כחודש וחצי, בשנת 2005. בתקופה זו עבדה המתלוננת בזנות, מבלי שקיבלה שכר, שכן המשיב דרש ממנה להחזיר את "החוב" שלה אליו. נאסר עליה לצאת מן הדירה שבה שהתה ללא ליווי והיא אולצה לעבוד 17 שעות ביום. כמו כן, המשיב קיים עימה יחסי מין שלא בהסכמתה, בעצמו ובחבורה וסיפק לה סמים. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. משפטו עדיין לא החל, והמדינה מבקשת להאריך את מעצרו בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
תופעת הסחר בנשים היא מן הקשות שבעבירות הכלולות בספר החוקים, ועל בתי המשפט לפעול לביעור נגע זה. מסוכנותו הנטענת של המשיב אינה מסתכמת רק בעבירה של סחר בנשים. למשיב עבר פלילי בתחום הסמים והוא אף נדון בעבר לתקופות מאסר שונות. כמו כן, בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, בגין עבירת סמים. קיים גם חשש כי ישבש הליכי חקירה לנוכח האיומים על המתלוננת המיוחסים לו.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד ירין שגב למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 30.6.08).
בש"פ 4343/08 - מאהר עג'ג' נגד מדינת ישראל
*סמכות שיפוט בימ"ש השלום בירושלים בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, בעבירה של החזקת כלי רכב גנובים במגרש בביתוניא שבשטחים (הערר נדחה).
ביום 25.3.2008 נתפסו במגרש בביתוניא, אשר בשימושו ובחזקתו של העורר, כלי רכב וחלקי רכב גנובים. עם הגשת כתב האישום נגד העורר הורה בימ"ש השלום על מעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו דחה ביהמ"ש שתי טענות מקדמיות של העורר, היינו, טענתו כי סמכות השיפוט מסורה לרשות הפלסטינית; טענתו להגנה
מן הצדק. כן קבע ביהמ"ש כי קיימת נגד העורר עילת מעצר, וכי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר נדחה.
בכדי שבימ"ש השלום בירושלים יקנה סמכות לדון במעצרו של העורר עד תום ההליכים, די להראות כי לבימ"ש זה סמכות עניינית לדון בכתב האישום לגופו, וסמכותו זו הוכחה במידה הנדרשת בשלב זה. אין ממש בטענת העורר, לפיה, ההוראות המחילות את הסכם הביניים במשפט הציבורי יוצרות לגבי השטח המדובר מצב ייחודי, בו נתונה סמכות השיפוט לרשות הפלסטינית ולמפקד הצבאי הישראלי בלבד.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דניאלה קדרי לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 29.6.08).
עע"ם 5003/08 - הוועדה המחוזית... מחוז ת"א נגד פלאפון ... בע"מ ואח'
*בקשה לעיכוב ביצוע עד לתום הערעור על פס"ד שהורה להעניק היתר לפלאפון להקים מתקן תקשורת סלולארית (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
פלאפון ביקשה היתר בניה למתקן תקשורת סלולארית בבני ברק לשם החלפת מתקן קיים שנבנה ללא היתר והוצא לגביו צו הריסה. פלאפון הגישה בקשה למתן היתר לוועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק, וזו סירבה לדון בבקשה. ועדת הערר המחוזית, קיבלה את עררה של פלאפון והורתה על מתן ההיתר. הוועדה המקומית עמדה בסירובה, וביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירתה של פלאפון והורה על מתן ההיתר, (להלן: פסק הדין). חרף האמור לא נתנה הוועדה המקומית את ההיתר, ופלאפון פנתה לוועדה המחוזית בבקשה כי זו תעשה שימוש בסמכותה, למתן ההיתר. הוועדה המחוזית נעתרה לבקשה וקבעה כי ההיתר יינתן לפלאפון אם זו תעמוד בשלושה תנאים. פלאפון טענה כי לאור פסק הדין אין סמכות לוועדה המחוזית להתנות את מתן ההיתר בתנאים נוספים. לבקשת פלאפון, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי לא ניתן להוסיף תנאים למתן ההיתר. הוועדה המחוזית הגישה ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע עד למתן ההכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
הוועדה המחוזית הצביעה על כך שלצורך מתן ההיתר על פלאפון לספק אישורים עדכניים מטעם הממונה על הבטחון והממונה על התעופה האזרחית. מטרתם של אישורים אלו הינה להבטיח כי המתקן הסלולארי, במיקומו הנוכחי, אינו מציב סכנה לבטיחות הציבור ולאינטרס הציבורי. משהתמונה העובדתית באשר לאישורים הדרושים אינה נהירה כל צרכה, ישנו חשש שמא הקמת המתקן תפגע באינטרס הציבור ובביטחונו. על כן יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ת. עציון למבקשת, עו"ד מ. אשכנזי ול. ארגוב לפלאפון, עו"ד מ. בניאן לוועדה המקומית. 30.6.08).
בש"פ 5194/08 - מדינת ישראל נגד עמיר ולמר ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה והונאה ואיומים על המתלוננים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים 1 ו-2, (להלן: המשיבים), הקימו את חברת "ולמר את לרר בע"מ", שבמסגרתה פעלו כמתווכים בין בעלי רישיון להפעלת מונית לבין אנשים שהיו מעוניינים לקנות, לשכור או להפעיל מונית. כמו כן מכרו רכבים שהיו בבעלותם או בחזקתם לצורך הפעלת מוניות והשכירו לרוכשים רישיונות. לשם מימון פעולות החברה לקחו המשיבים הלוואות מחברת מימון ושיעבדו כנגדן כלי רכב. במסגרת עיסוקם, מכרו המשיבים כלי רכב ביודעם כי הרכב אינו בבעלותם, או כי מדובר ברכב משועבד. כן הונו את חברת המימון, בהציגם מצג שווא שלפיו הרכבים ששיעבדו כנגד ההלוואות נמצאים בבעלותם. משהתחילה החברה לא לעמוד בהתחייבויותיה ורבו המתלוננים, צירפו המשיבים את המשיב 3 כשותף בחברה, וזה החל לפקוד את משרדי החברה מדי יום ולהטיל אימה על המתלוננים.
עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. לאחר שחלפו 9 חדשים, מבקשת המדינה את הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
המעשים המיוחסים למשיבים מבהירים כי עדי תביעה חוששים להעיד נגד הנאשמים בשל המורא הגדול שהטילו המשיבים עליהם. לא ניתן לאיין בנסיבות אלו את מסוכנותם של המשיבים במסגרת חלופת מעצר. עד לפטירתו של סניגורם, התנהל המשפט בקצב משביע רצון. כעת, טרם נפתרה סוגיית ייצוגם של המשיבים, ואין בשלב זה כל התקדמות במשפט. בשלב זה, בהארכת המעצר הראשונה, המאזן עודנו נוטה לטובת הותרתם של המשיבים במעצר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ג. שפירא למבקשת, עוה"ד ד. ווייס למשיבים 1,2, עו"ד ר. ליטן למשיב 3. 29.6.08).
בש"פ 5434/08 - מדינת ישראל נגד רוסטיסלב בוגוסלבסקי
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח כפול ונסיון לרצח (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי ניגש לאחר חצות לילה, לאדם שאינו מוכר לו, אשר שהה ברחוב כשהוא בגילופין, ודקר אותו בבטנו. בשני אישומים נוספים נטען כי המשיב רצח בדקירות סכין שני אנשים שלא היו מוכרים לו, ואשר היו באותה עת בגילופין. עוד נטען כי המשיב גרם למותם של מאות חתולים. המשיב נעצר עד תום ההליכים, ומשחלפו 9 חדשים הוארך מעצרו תחילה בתשעים ימים, בהמשך הוארך המעצר בשלושים ימים נוספים, ועתה מתבקשת הארכת מעצר השלישית. הבקשה נתקבלה.
נסיבות ביצועם של שני מקרי הרצח המיוחסים למשיב, כמו-גם המקרה שאך בנס לא הסתיים בקיפוח חיים, מעידים על מסוכנותו הברורה של המשיב. הוא גרם למותם של מאות חתולים שאת גוויות חלקם ביתר ושמר בביתו. מעשים אלה מעידים עליו לכאורה כמי שאין בו לא חמלה, לא רחמים ולא רתיעה מנטילת חיים. העובדה כי בחלוף תקופת המעצר הסטטוטורית ולאחר שתי הארכות מעצר, טרם החל משפטו של המשיב, והוא אף אינו צפוי להתחיל בתוך תקופת המעצר המבוקשת, מהווה הפרה גסה של מצוות המחוקק. נכון לרגע זה צפוי המשפט להיפתח אך בחודש פברואר 2009. משמעות הדברים הינה עינוי דין קשה לנאשם. ברם, האלימות, האכזריות והסתמיות שבמעשים, מעידים על כך שאין חלופת מעצר היכולה להפיג את הסיכון הנשקף ממנו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ב. ברוט למבקשת, עו"ד מ. עורקבי-דנציגר למשיב. 30.6.08).
בש"פ 5917/08 - מאמון סלהב נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר לצורך הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, כאשר הבקשה לוותה בהצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחסד"פ (הערר נדחה).
העורר ואדם נוסף (להלן: נאסר), נעצרו ביום 25.6.2008 בחשד של גניבת רכב. ביום 1.7.2008 הוגשה לבימ"ש השלום בירושלים בקשה המלווה בהצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחסד"פ, לעצור את העורר ואת נאסר ל-72 שעות, לצרכי הגשת כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על מעצרם של העורר ושל נאסר עד ליום 4.7.2008 בשעה 00:10. יחד עם זאת, הורה כי העורר יוכל להשתחרר למעצר בית מלא בתנאים שנקבעו על ידו. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי בירושלים שהחליט לקבל את הערר, אך נוכח היקף חומר החקירה, סבר כי אין הצדקה למעצר לתקופה שנתבקשה, והורה על מעצר עד ליום 2.7.2008 בשעה 00:13. ביהמ"ש המחוזי אף דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. הערר נדחה.
עסקינן במצב בו נסתיימה חקירתו של העורר, אולם טרם הוגש נגדו כתב אישום. בנסיבות כאלה, על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, רשאי ביהמ"ש להאריך את מעצר החשוד בחמישה ימים, כאשר התובע הצהיר כי עומדים להגיש כתב אישום נגד החשוד. השאלה היא אם קיימת עילה לכאורה למעצר עד תום ההליכים. העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות "רכושיות", שגם בהן אין לשלול קיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים. יש לבחון בכל מקרה את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר כזו. בענייננו, ניתן ללמוד על מסוכנות, בהתבסס על נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר, קרי, מעשי פריצה וגניבה מתוכנן ומבוצע בצוותא חדא עם אחר, לאור יום, תוך שימוש בכלי פריצה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר של העורר.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ר. עותמאן למבקש, עו"ד ל. יוניניאן למשיבה. 2.7.08).
בג"צ 3978/06 - סא"ל (מיל) דניאל מימוני נגד צה"ל ואח'
*דחיית עתירה של גמלאי צה"ל להעניק לו דירוג מהנדסים, על יסוד תואר במינהל עסקים משלוחת אוניברסיטת לטביה, ודחיית טענה של הבטחה מינהלית (העתירה נדחתה).
העותר הינו גמלאי צה"ל בדרגת סא"ל (מיל'), בעל תואר ראשון במינהל עסקים, שקיבלו בשלוחה של אוניברסיטת לטביה בישראל. בגין תואר זה מבקש העותר לקבל את שכרו לפי דירוג מהנדסים ולא לפי דירוג מדעי החברה והרוח (להלן: דירוג המח"ר). העותר טוען כי הובטח לו על ידי צה"ל כי התואר הראשון כאמור מזכה את המחזיק בו בדירוג מהנדסים. המשיבים מבהירים כי שלוחת לטביה אינה נמצאת ברשימת המוסדות שהלומדים בהם זכאים לדירוג מהנדסים. העתירה נדחתה.
העותר גורס כי ניתנה לו הבטחה מינהלית מחייבת. על מנת שהרשות תיקשר בהבטחתה, נדרש כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. הנטל להוכחת הבטחה שלטונית מוטל על הטוען לה. במקרה דנן לא הוכח קיומה של הבטחה שכזו ואין מתמלאים התנאים הנדרשים לכינונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ק. רז מורג וי. סימינובסקי לעותר, עו"ד א. בורוביץ למשיבים. 29.6.08).
בג"צ 5164/07 - יאסר ורנדה קרקי נגד מדינת ישראל וג'וליאן סופיר
*דחיית בקשה של בני משפחה של אדם שנרצח על רקע לאומני, לקבל לידם את "מלוא חומר החקירה הקיים בתיקו של הנאשם" (העתירה נדחתה).
המשיב 2 (להלן סופיר או הנאשם), הואשם כי רצח את המנוח תייסיר קרקי, (שהעותרים הם אביו ואלמנתו), על רקע לאומני. על פי עובדות כתב האישום נסע הנאשם במונית שבה נהג המנוח, וידא שהוא ממוצא ערבי, ורצחו בדקירות סכין. העותרים ביקשו לקבל לידיהם את "מלוא חומר החקירה הקיים בתיקו של הנאשם", והפרקליטות התנגדה לכך "כל עוד התיק תלוי ועומד". נטען בעתירה כי סעיף 4 להנחיית פרקליטת המדינה שכותרתה "בקשה מצד גורמים שונים לעיין בחומר חקירה שבתיק משטרה", קובעת, כי "ככלל קיימת לאזרח זכות לעיין במסמכים המוחזקים בידי הרשויות". עוד נטען כי בעקבות חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, הקרבנות ומשפחותיהם לוקחים חלק פעיל בהליך הפלילי, ולשם הבעת דעתם מן הדין כי תהיה בידם האפשרות להיחשף לחומרי החקירה הקיימים. העתירה נדחתה.
בקשת העותרים הוגשה לפרקליטות לראשונה ביום 29.5.07 ונדחתה למחרת. העתירה הוגשה ביום 12.6.07. במועד זה היה מצוי חומר החקירה בידי המדינה. דומה כי נורמטיבית אכן חלה על בקשת העותרים הנחיית פרקליטת המדינה. ברם, הקראה פורמלית של כתב האישום התקיימה ביום 17.6.07 (לאחר הגשת העתירה). מאז הוגשו לתיק ביהמ"ש כל חוות הדעת נשוא עתירה זו. הסעד המתאים בשלב הדיוני הנוכחי הוא
פניה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיין בחומר. אין במעמד של נפגע עבירה ככזה כדי להקנות את זכות העיון המתבקשת בעתירה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מ. זחאלקה לעותרים, עוה"ד מ. צוק וי. פריד למדינה, עו"ד ט. גבאי למשיב 2. 26.6.08).
ע.פ. 5170/07 + 5066/07 - עופר כרמי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בקטינה בת 6 (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער, שהועסק בניקוי שטיחים בבתים פרטיים, הגיע לבית הוריה של קטינה, בת 6 שנים. בשלב כלשהו, כאשר נותר המערער בחדר לבדו עם הקטינה, בעוד אמה שוהה בחלק אחר של הבית, הוא ביצע בה מעשים מגונים. המערער הודה ונדון לשש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 20 אלף ש"ח. הערעורים על מידת העונש נדחו.
המערער, בן 33 בעת ביצוען של העבירות, בחר בילדה שטרם היתה בת 6 שנים, ואילצה לחוות טראומה מינית קשה, לה עלולות להיות השלכות ניכרות על חייה ועתידה. את מעשיו הבזויים ביצע המערער בעוד אמה של הקטינה נמצאת בקרבת מקום, ללמדך עד כמה חזקים דחפיו, שגם כאשר קיים סיכון מוחשי כי ייתפס בקלקלתו, אין בכוחו לרסנם. ביהמ"ש המחוזי איזן בגזר דינו בין כל השיקולים הצריכים לעניין, ואין מקום לקבל את הערעורים משני הצדדים על מידת העונש.
(בפני השופטים: א. לוי , רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אשרה פטל למשיבה. 25.5.08).
בש"פ 4547/08 - איתי קרתא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של פריצה, גניבה והסעת רכב תוך גרירת שוטר והפלתו כאשר ניסה לעצור את הנאשמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם (יחד עם שניים אחרים) בפריצה לבית וגניבת דברי ערך, כאשר העורר שימש כנהג והמתין ברכב, בעוד האחרים פרצו לדירה. במהלך נסיעה חזרה ממקום הפריצה עוררו הנאשמים את חשדו של שוטר שביקש מהם לעצור. בשלב זה האיץ העורר ברכב, וגרר עמו את השוטר עד שנפל לכביש. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על שחרור העורר למעצר בית באיזוק אלקטרוני. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
על פי רוב, כשהמדובר באדם צעיר בעל עבר נקי והתסקיר המוגש חיובי, יש סיכוי רב לאישור חלופה. בנידון דידן השילוב בין חזרה לכאורה לעבירות לא קלות שבועות ספורים אחר שחרור ממאסר אחר, יחד עם התעוזה שבניסיון להימלטות לחו"ל למחרת המעשה, מצביע לכאורה על זלזול מובהק בחוק. מצטרפת לכך חומרתם של המעשים. גרירת אדם על-ידי רכב כשלעצמה, מדברת בעדה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רויטל סויד לעורר, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 3.6.08).
רע"א 4690/08 - ישיבת הר"ן בית מדרש גבוה לתלמוד נגד ישראל סגל
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, כאשר הבקשה לביטול הפסק הוגשה באיחור של יומיים (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בו ביטל פסק בוררות. בתגובה הגיש המשיב בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור על הסף מן הטעם שהבקשה הוגשה יומיים לאחר שחלף המועד האחרון להגשה. או אז הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד להגשתה של בקשת רשות הערעור, במסגרתה טענה כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מן העובדה שבא כוח המבקשת היה עסוק
בטיפול באימו החולה. המשיב התנגד לבקשה וטען כי היה על המבקשת להגיש את הבקשה עד ליום 26.2.08, ולפיכך קרות אירוע מחלת האם שאירע ביום 27.2.08, אינו מצדיק את האיחור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד ומחק על הסף את בקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם ההתדרדרות במצבה הבריאותי של אמו של בא כוח המבקשת מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כמבוקש, היה על המבקשת לציין מפורשות במסגרת הבקשה מתי החלה התדרדרות זו, שמנעה ממנו להגיש את הבקשה, ולתמוך טענה זו בתצהיר מתאים של בא כוחה. הגשתה של הבקשה יומיים "בלבד" לאחר המועד האחרון שנקבע לכך בתקנה 399, אינה מהווה כשלעצמה טעם להארכת המועד, בפרט נוכח העובדה כי המבקשת עשתה דין לעצמה ואף לא ביקשה את הארכת המועד מיוזמתה. בשולי הדברים יוער כי הגשתה של הבקשה לביהמ"ש העליון כחודש וחצי לאחר המועד בו ניתנה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, מבלי שניתן לכך כל טעם שהוא, מהווה כשלעצמה טעם לדחייתה של הבקשה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ש. דבלינגר למבקשת. 3.6.08).
בג"צ 9836/07 - יצחק פרץ נגד משטרת ישראל ואח'
*פיטורי שוטר שהורשע בהליך פלילי בהגשת תעודה על תואר אקדמאי שהושג שלא כדין, כדי לזכות בהטבה בשכרו (העתירה נדחתה).
העותר התגייס למשטרה בשנת 1983, ובמשך כעשרים שנות שירותו זכה להערכות חיוביות על דרך תפקודו. בתאריך 10.12.01 הגיש העותר לגף להערכת תארים במשרד החינוך, בקשה להעריך תואר שניתן לו על ידי אוניברסיטת לטביה, וזאת כדי לזכות בהמשך בהטבה של שכרו. במסגרת חקירת משטרה באשר לכשרותן של התעודות אותן הנפיקה שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל, נחקר העותר והודה כי העתיק חלק מהעבודות אותן הגיש במסגרת לימודיו או שקיבלן מידי אחרים, וכי את עבודת הגמר רכש תמורת 500 ש"ח. בעקבות כך הוגש נגד העותר כתב אישום בהליך פלילי בו הודה, ונקבע כי ביצע עבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה. עם זאת, נמנע ביהמ"ש מהרשעת העותר, והסתפק בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור. בהמשך החליט מפכ"ל המשטרה על פיטוריו של העותר. העתירה נדחתה.
מכח הסמכות הנתונה למפכ"ל המשטרה, הוצאה פקודת קבע שלפיה, בין היתר, "איש משטרה החשוד בביצוע עבירה שיש עמה קלון... שנתגלו ראיות... המבססות את החשד - יפוטר". באשר למהותה של "עבירה בה דבק קלון", נקבע בפקודה, כי זו "עבירה שיש בה... משום חוסר ניקיון כפיים... או פגיעה באמות המידה המוסריות, המחייבות אדם במעמד של איש משטרה". מעשיו של המערער נכנסים לתחומה של הגדרה זו. העותר חטא לא רק בהגשתה של תעודה בדויה, אלא גם תמך אותה בתצהיר כוזב, ולכך יש משמעות מיוחדת כאשר מדובר באיש שאמור להקפיד בקלה כבחמורה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד הלפגוט צבי ואדרי שי לעותר, עו"ד בורוביץ אביגיל למשיבים. 27.5.08).
ע.פ. 1494/07 - ג'ואד אבו כף נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של נסיעה בפראות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תוך הימלטות מהמשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג בכלי רכב בכביש עירוני בצומת בית אשל בבאר שבע, כשהוא מדבר בטלפון נייד ללא דיבורית. כאשר שוטרים כרזו לו לעצור, הגביר המערער את מהירותו, כשהוא נוסע במהירות ובפראות, ומסכן כלי רכב אחרים שנאלצו לבלום ולסטות לשולי הכביש. המרדף נמשך קילומטרים רבים. המערער הורשע על פי הודאתו ובתסקיר שירות המבחן הומלץ כי יוטל על המערער
עונש של"צ. ביהמ"ש גזר על המערער עונש של שלוש שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, ופסילה מנהיגה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש לא ייחס את המשקל הראוי לכל השיקולים לקולא, העומדים לזכותו של המערער. בין שיקולים אלה ניתן למנות את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה, את המלצת שירות המבחן לעונש של"צ, את הודאתו ואת העובדה שלקח אחריות על מעשיו וכן את נסיבות העבירה, אשר לא הובילו לתוצאות חמורות. לפיכך עונשו של המערער יעמוד על שנתיים ומחצה מאסר בפועל. יתר הוראות גזר הדין יישארו בעינן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד איילת עוז למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 2.6.08).
רע"א 1888/07 + 1809/07 - עיריית הרצליה נגד גיא לוי בע"מ
*סמכותו של ביהמ"ש או של מנהל הארנונה לדון בטענה לטעות בחיובי הארנונה, כאשר הוגשה לביהמ"ש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום ארנונה (הבקשות נדחו).
שתי בקשות רשות ערעור שהוגשו על ידי עירית הרצליה עוסקות בסמכות ביהמ"ש לדון בטענות הנוגעות לתשלום ארנונה כללית, שניתן להגיש בגינן השגה למנהל הארנונה על-פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (להלן: חוק הערר). בשני המקרים הגישה העיריה תביעות בסדר דין מקוצר לתשלומי ארנונה ותשלומים נוספים, והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, במקרה אחד בטענה לטעויות בחיוב הארנונה הנוגעות לשטח הנכס ולסיווגו ובמקרה השני בטענות נגד סיווג הנכס. טענתה המרכזית של העיריה בתגובה לבקשות לרשות להתגונן היתה כי הדיון בטענות אלה הינו בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה בהתאם לסעיף 3(א) הנ"ל. בימ"ש השלום העניק בשני המקרים רשות להתגונן וקבע, באשר לטענת הסמכות, כי לא ניתן לחסום את פנייתו של האזרח לביהמ"ש, וכי יש להחיל את ס' 3(ג) לחוק הערר ולאפשר לאזרח לממש את זכות הגישה לערכאות. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי העיריה לביהמ"ש המחוזי נדחתה. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעור ולמרות שנתקבלה טענת העיריה באשר לחוסר הסמכות נדחו הבקשות לרשות ערעור.
צודקת העיריה בטענתה כי שיקול הדעת המסור לביהמ"ש לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת "אינני מחזיק בנכס" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א). עם זאת, אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), (2), (4) לחוק הערר. הפסיקה הכירה בסמכותו הכללית של ביהמ"ש לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק. בענייננו, בתיק אחד הסתמך בימ"ש השלום בהחלטתו, בין היתר, על מכתב ששלחה החברה למנהל הארנונה, והיה מוכן לראות בה הגשת השגה שלא נענתה על ידי העירייה, ובהחלטה זו אין מקום להתערב. בתיק השני טענותיהם של הנישומים אינן נכללות במסגרת סעיף 3(א) לחוק הערר, וממילא יש לביהמ"ש סמכות לדון בטענות אלו.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד י. שפלר וא. שטמר למבקשת, עוה"ד חוה (עפרי) אליהו ואבי סלומון למשיבים. 3.6.08).
ע.פ. 389/08 - כפיר ברדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות ע"י שימוש רשלני בנשק שהוחזק ברשיון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד במועד הרלבנטי כמאבטח בחברת שמירה ולצורך עבודתו החזיק אקדח. באחד הימים נפגש עם חברו, שלום בשארי (להלן - המנוח), והלה ביקש מהמערער לראות את האקדח. המערער שלף את האקדח, ודרך אותו מבלי לוודא קודם לכך כי באקדח לא נמצאת מחסנית. לבקשת המנוח, הושיט לו המערער את האקדח כשהוא טעון, דרוך ולא נצור, ותוך כדי כך לחץ על ההדק,
ונורתה ירייה שגרמה למות המנוח. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע דן את המערער לעונש של 15 חודשי מאסר בפועל, ולמאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נוכח חומרת התופעה של שימוש רשלני ומשחקים אסורים בנשק, על הסיכונים והנזק שהיא טומנת בחובה, המסתכם על פי רוב, באובדן חיים או בפציעה חמורה, הקו העונשי שראוי לנקוט בסוג זה של עבירות הוא קו מחמיר דרך כלל, המתבטא במאסר ממשי לתקופה מידתית, בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה. נסיבות הארוע הטרגי בענייננו היו קשות ביותר ותוצאותיהן הרות אסון. מעשהו של המערער סטה סטייה חמורה מנורמת הזהירות המקובלת ביחס לשימוש בנשק.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, דנציגר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 4.6.08).
בש"פ 3352/08 - מאיר אזולאי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של קשירת קשר להצתת רכבו של רכז מודיעין במשטרה, כאשר קיימת חולשה בראיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ונאשם נוסף (להלן - "אזרזר") הואשמו בקשירת קשר להצית את רכבו של רכז המודיעין בתחנת משטרת דימונה. נטען כי לשם קידום הקשר הצטיידו השניים בג'ריקן מלא בחומר דליק, העורר הסיע את אזרזר למקום מגוריו של המתלונן, ולאחר שהבחינו ברכבו של המתלונן, שפך אזרזר את הנוזל על המכונית והדליקה. לאחר שנעצרו השניים, כך בכתב האישום, הניע העורר את אזרזר למסור הודעה כוזבת ולומר שהעורר אינו קשור למעשה ההצתה. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של השניים עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך ציון שקיימת חולשה בראיות. הערר נתקבל.
אכן קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע מעשה העבירה, אך בראיות אלה יש סתירות מסויימות ועל כן עוצמתן חלשה יחסית. התיק יוחזר לביהמ"ש קמא, על מנת שיבחן בשנית - בעזרת תסקיר מעצר חדש - את שחרורו של העורר לחלופת מעצר ראויה.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אורי בן נתן לעורר, עו"ד שאול כהן למשיבה. 4.6.08).
בש"פ 4537/08 - פלוני נגד מדינת ישראל ואח'
*ביטול צו איסור פרסום על שם רופא שנחשד במתן אישורים רפואיים כוזבים להונאת המוסד לביטוח לאומי וחברות ביטוח (הערר נדחה).
העורר, שהוא רופא, נחשד, כאחד מתוך חבורת רופאים, במתן אישורים רפואיים כוזבים, בפרשה שעניינה הונאת המוסד לביטוח לאומי וחברות ביטוח במסגרת הליכי המעצר, הוציא בימ"ש השלום ברמלה צו איסור פרסום על זהות הרופאים המעורבים - לרבות העורר. בכתב אישום שהוגש נגד החשוד המרכזי בפרשה (יוסף צמח), הוזכר העורר בראשי תיבות וזהותו לא נחשפה. ב-10.4.08 הגישו משיבים 2-4 (עיתון הארץ ושניים מכתביו) לביהמ"ש המחוזי בקשה להסרת צו איסור הפרסום. ביהמ"ש קיבל את הבקשה ביחס לחלק מהמעורבים ובכללם העורר. הערר נדחה.
חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם נכסי צאן ברזל של מדינה דמוקרטית, ומדינת ישראל בכלל זה. אך לעומתם עומדת זכותו של אדם, וחשוד בכלל זה, לשמו הטוב. על השיקולים המובאים בחשבון בכגון דא, נמנים אישיות החשוד, מצבו המשפחתי, מקום עבודתו וסוג העבירה וחומרתה. באיזון השיקולים יש לאפשר למשיבים 2-4 לפרסם את שם העורר.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אורי בן נתן לעורר, עוה"ד ג'ויה שפירא למדינה, עו"ד וטל ליבליך למשיבים האחרים. 1.6.08).
רע"א 82/08 - נחם מושב עובדים... בע"מ ואח' נגד משה באדר, עו"ד
*חיוב בתשלום שכ"ט לעו"ד תוך קביעה שהחלטה לביטול הסכם פיצויים, נועדה להתחמק מתשלום שכה"ט (הבקשה נדחתה).
בין המושב ובין משרד עוה"ד באדר-לנמן, נחתם ביום 28.5.02 הסכם שכר טרחה, בו נקבע כי משרדו של המשיב ייצג את המושב בכל העניינים הקשורים לתביעה שיגיש המושב נגד מינהל מקרקעי ישראל ונגד הסוכנות היהודית בנוגע לפיצוי המגיע למושב בגין הקמתו של אזור תעשיה בשטח בו החזיק המושב. במסגרת ההסכם נקבע כי המושב ישלם למשיב %20 מכל סכום שיתקבל בגין ההליך (להלן: הסכם שכר הטרחה). לאחר חלוף למעלה משלוש שנים, ולאחר דיונים רבים בביהמ"ש, שכר המושב עורך דין חדש. ביום 4.4.05 הודיע בא כוחו החדש של המושב למשיב, כי ועד ההנהלה של המושב החליט להפסיק את ההליכים נגד הנתבעים. ביום 2.10.05 נחתם הסדר פשרה בין המינהל, הסוכנות והמושב למחיקת התביעה. המושב סירב לשלם למשיב את שכרו בהתאם להסכם שכר הטרחה, בטענה כי שכרו של המשיב תלוי בהסכם הפיצויים עם המינהל, אשר לא הושלם. מאידך הסכים לשלם לו שכר ראוי עבור העבודה שביצע. המשיב הגיש תביעה לבימ"ש השלום לתשלום שכר טרחתו על פי ההסכם בסך של 335,700 ש"ח. בימ"ש השלום קיבל את טענת המושב כי ביטול העסקה עם המינהל נעשה מחמת אי-כדאיותה, ולא כדי להתחמק מתשלום שכר הטרחה, ודחה את התביעה, תוך חיוב המושב לשלם למשיב שכר ראוי עבור פעולותיו. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו של המשיב בקבעו כי ביטול העסקה מצדו של המושב היה נגוע בחוסר תום לב. על כן, קבע, זכאי המשיב לא רק בשכר ראוי אלא אף בפיצויי קיום - תשלום שכר הטרחה עליו הוסכם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מכלול הנסיבות מעלה כי אכן שכר הטרחה של המשיב, אשר היווה על פי הסכם שכר הטרחה למעלה מ-%20 מסכום הפיצוי, וניסיונו של המושב להתחמק מתשלום זה, הם שעמדו בבסיס ההחלטה לביטול הסכם הפיצויים עם המינהל. משכך נמצא כי ביטולו של ההסכם נעשה בחוסר תום לב, המאפשר פסיקתם של פיצויי קיום.
(בפני: השופט דנציגר. 17.6.08).
בש"פ 4870/08 - מדינת ישראל נגד יעקב נורי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של מכירת כלי רכב שמד האוץ שלהם זוייף (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי בכתריסר מקרים בין 2005 ל-2008 מכר כלי רכב, בידעו שמד האוץ ברכב מציג נתון שקרי, ובעקבות מצג השווא שילמו לו המתלוננים עשרות אלפי שקלים. נטען כי בחלק מן המקרים המשיב הוא שזייף את הנתון במד האוץ, עוד נטען כי המשיב נהג במספר מקרים ברכב לאחר שנפסל רשיון הנהיגה שלו. למשיב - כיום בן 52 - עבר פלילי בעבירות מרמה וזיוף שראשיתו בעבירות מ-1991, ובעבר ריצה ענשי מאסר בגין עשרות עבירות מרמה. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ובימ"ש קמא הורה על שחרורו למעצר בית מלא. הערר נתקבל.
מדובר ברמאי סדרתי מוכח מן העבר, שלכאורה חזר לסורו, ובמספר ניכר של מקרים. הסיכון לאי כיבודה של חלופת המעצר גדול מדי. שהמשיב לא היסס, לכאורה, להשתמש בזהויות בדויות תוך שפל מוסרי כלפי הקרבנות, ומי לידינו יתקע, כי לא יעשה כן שוב על מנת להימלט ממעצר הבית. די באלה כדי להטיל ספק רב באמון שאפשר ליתן במשיב, ביחוד שעה שהוא עלול להיות צפוי למאסר ממושך אם יורשע, והדחף להימלטות עשוי להיות משמעותי. על כן, המשיב יישאר במעצר.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אבי וסטרמן לעוררת, עו"ד משה בן יקר למשיב. 3.6.08).