רע"א 1548/08 - יאיר גולן נגד רבקה דורית סיבלוקביץ ואח'
*דחיית בקשה לביטול פסק בורר. *הסכמת הצדדים בשטר הבוררות להעניק לביהמ"ש סמכויות דיון מעבר למוענקות לו בחוק הבוררות(הבקשה נדחתה).
א. במהלך חודש אוקטובר 1993 נפגשו המבקש והמשיבה, ובתחילת שנת 1994 עבר המבקש לגור עם המשיבה בדירתה. בין השניים התפתחה מערכת יחסים בת כתשע שנים, בה ניהלו חיים משותפים ונוצרה ביניהם גם שותפות כלכלית ועסקית. במשך מרבית תקופה זו חיו השניים כ"ידועים בציבור" עד פרידתם בחודש אוקטובר 2002. ביום 10.11.1999 חתמו השניים על הסכם במסגרתו הגדירו את היקף שיתוף הרכוש ביניהם. עם פרידתם נתגלעו ביניהם מחלוקות הנוגעות לשותפות העסקית. הנושא הגיע לביהמ"ש והועבר בהסכמה להכרעת בורר. הוסכם, בין היתר, כי "...הבוררות תתנהל על פי הדין המהותי... בכפוף לכך שבפני ביהמ"ש ניתן יהיה לשוב ולהעלות כל טענה שניתן היה להעלות בערכאת ערעור נגד פס"ד של הערכאה הדיונית". משנתן הבורר את פסקו פנה המבקש לביהמ"ש קמא בבקשה לביטול הפסק. בהתאם להסכמת הצדדים בעת מינוי הבורר, העלו הצדדים בביהמ"ש טענות לגופו של פסק הבוררות. ביהמ"ש קמא התערב בהחלטת הבורר במספר נושאים, אך דחה את הבקשה לביטול הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ההליך נשוא הדיון בביהמ"ש קמא היה הליך בוררות. משהתנו הצדדים כי יתאפשר להם להעלות בפני ביהמ"ש כל טענה על פסק הבוררות, כאמור, נראה כי הלכה למעשה, בקשת רשות ערעור זו הינה לשמיעת טענות המבקש ב"גלגול שלישי", ולא לביטולו של פסק הבוררות על בסיס עילות הביטול הקיימות בחוק הבוררות. הבקשה עוסקת באופן שיש לפרש את ההסכם, הכרעה אשר תשליך באופן צר על מצב זכויותיהם של הצדדים בלבד, ואין מקום לערעור בגלגול שלישי.
ג. יצויין, כי בנסיבות המקרה, מכוח הסכמתם של הצדדים, הורחבה סמכותו של ביהמ"ש להתערב בפסק הבוררות, מעבר לזו שניתנה לו בחוק הבוררות. ספק אם "הרחבת סמכויות" זו נעשתה כדין. כבר נפסק כי "בעלי הדין אינם יכולים להרחיב את מערכת הסמכויות של בתיהמ"ש, כפי שהוגדרה בחוק הבוררות".
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד אלי כץ למבקש. 17.6.08).
ע.א. 1740/06 - עו"ד נ. נשר הנאמן לנכסי שמעון חדד נגד שמעון אטיאס ואח'
*דחיית טענה בתביעת חוב מנאמן בפשיטת רגל, כי מדובר בהפרה של האיסור על העדפת נושה(מחוזי ב"ש - פש"ר 6266/05 - הערעור נדחה).
א. שמעון חדד (להלן - החייב), הגיש ביום 14.2.02 בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. הצו ניתן ביום 18.2.02 והחייב הוכרז פושט רגל ביום 3.2.03. המשיב הגיש לנאמן תביעת חוב בסכום של כמיליון ש"ח. זו התבססה, בין היתר, על כך שהחייב היה בעל השליטה והמנהל של חברה שהיתה חייבת כספים למשיבה, והחייב חתם על כתב ערבות במועד כלשהו בין 24.12.01 לבין 7.1.02, לחיוביה של החברה למשיב. הנאמן דחה את תביעת החוב, בקבעו כי מדובר בהפרה של האיסור על העדפת נושים, כאמור בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב, מן הטעם שסעיף 98 מאפשר ביטול של פעולה רק מקום שהפעולה נעשתה בכל הנוגע לנושה קיים. עד לחתימה על הערבות על ידי החייב, לא היה קשר משפטי ישיר בין החייב לבין המשיב. משמע, אותה חתימה על הערבות יצרה נושה חדש הוא המשיב. הערעור נדחה.
ב. עד לחתימתו של החייב על הערבות, הוא עצמו לא היה חייב כספים למשיב. החברה היתה החייבת היחידה. השאלה הנשאלת היא אם מצב כזה בא בגדר האיסור על העדפת נושים. יש לענות על שאלה זו בשלילה, כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי.
ג. בשולי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נאמר, כי כאשר מתעורר חשד של נאמן שפעולה נעשתה תוך העדפת נושים, ראוי שיפנה לביהמ"ש ולא יקבע בעצמו את דבר בטלותה של הפעולה. אכן, במקרה רגיל יהא הנאמן היוזם של הליך משפטי שמטרתו קביעה כי פעולה או מעשה כלשהו היו בגדר העדפת נושים. עם זאת, מבחינה עקרונית אין מניעה שנאמן יחליט לדחות תביעת חוב במקרה מתאים על יסוד סעיף 98.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד נפתלי נשר ושלמה ארדמן למערער, עו"ד שמואל מישוק למשיב, עו"ד הילה שלום לכונס הרשמי. 26.6.08).
ע.פ. 3683/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעבירות מין שביצע הנאשם בבנו הקטין והקלה בעונש כאשר האב הודה ולא היה צורך להעיד את הקטין וכן הביע חרטה כנה(מחוזי חיפה - ת.פ. 2059/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. בכתב אישום שהוגש נגד המערער מתוארת פרשה קשה של מעשים חמורים שביצע המערער בבנו. המערער הודה והורשע בעבירות של מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה, ונדון ל - 18 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי בסך 50,000 ש"ח לבנו. הערעור הופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. טענתו הראשונה של המערער נוגעת לכשלים שנפלו, לטענתו, בייצוגו בפני ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע להודאתו והסדר הטיעון, על ידי עורכת דין שאינה מייצגת אותו בהליך הנוכחי. טענתו הנוספת נוגעת לסכום הפיצויים שהוטל עליו במסגרת גזר הדין. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. אין ממש בטענתו של המערער לכשל בייצוג. המערער הודה במספר הזדמנויות בביצוע חלק מהמעשים שיוחסו לו. כאשר מדובר במקרה בו הפרקליט הקודם היה מעורב בהשגתו של הסדר טיעון, ברי כי אין די בכך שהסניגור החדש מעריך, בלא שיאמר זאת, כי הוא היה מצליח להשיג הסדר טוב יותר או שהיה מוטל עונש קל יותר.
ג. אשר לחומרת העונש - המערער ביצע עבירות מין בבנו שלו. מעשים כאלה ראויים לענישה מחמירה. יחד עם זאת, הודאתו הביאה לכך שלא היה צורך להעיד את הבן. יתירה מזו, הודאתו של המערער שלובה בחרטה כנה על מעשיו. כמו כן, יש ליתן משקל לעובדה שהמערער הינו בן 51 שנים, וכי מעשיו פסקו לפני כתשע שנים, וכשש שנים לפני הגשתו של כתב האישום. לפיכך, יועמד המאסר בפועל על 16 שנים.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. לנדשטיין למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 25.6.08).
ע.א. 4023/06 - א-ת כל קשר בע"מ נגד מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
*קבלת תביעה לתשלום עבור עבודות הדפסה שבוצעו עפ"י חוזה ודחיית טענה של "ניצול כח מונופוליסטי"(מחוזי ת"א - ת.א. 1275/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת, (להלן: המערערת או א-ת), הוציאה לאור את השבועון "אנשים" (להלן: השבועון). ביום 19.12.1996 נחתם בין א-ת לבין "מעריב" הסכם לפיו התחייבה "מעריב" לספק לא-ת שירותי הדפסה ואריזה לשבועון (להלן: ההסכם). סעיף 7 להסכם קבע כי אם יהיו שינויים במחירי הנייר בעולם "יערכו הצדדים משא ומתן לעדכון התמורה...". בימים 1.7.1997, 1.10.1997 ו- 1.1.1998, הועלתה התמורה החוזית ב-%5, %3.5 ו-%3.5 בהתאמה. ביום 27.12.1999 נמכרו הבעלות והשליטה בא-ת לחברת מרקעי תקשורת. בעקבות זאת הודיעה א-ת למעריב על הפסקת ההתקשרות, ולא שילמה את החשבוניות שטרם נפרעו. "מעריב" הגישה תביעה נגד א-ת על סך של כ-1,114
מליון ש"ח. א-ת הגישה תביעה שכנגד, על סך של 4 מליון ש"ח. ביהמ"ש קיבל את התביעה של "מעריב" ודחה את התביעה שכנגד. הערעור נדחה.
ב. טענתה הבסיסית של המערערת הינה, כי לולא טענתה של "מעריב" כי מחירי הנייר בעולם עלו, לא היתה מסכימה לנהל כלל משא ומתן בעניין העלאת התמורה. לטענתה, העלאת התמורה נעשתה חרף ירידת מחירי הנייר בעולם, ויש בכך משום הפרת חוזה. ברם, הנטל להוכיח את הטענה כי מחירי הנייר בעולם ירדו בתקופה הרלוונטית, מוטל על כתפי המערערת, והיא לא הצליחה בכך.
ג. אשר לטענה בדבר "ניצול כוחה העודף" של "מעריב" - ככל שכיוונה המערערת לטענת "ניצול כוח מונופוליסטי", הרי שטענה זו לא הוכחה, מן הבחינה העובדתית והמשפטית כאחד. ככל שהטענה הינה כי ההסכם היה נגוע בעושק או בכפיה, הרי בהיעדר חובה להתקשר בחוזה ובהיעדר מונופול, אין דרישה למחיר גבוה מהווה כפיה.
ד. ביהמ"ש קמא קבע כי "איכות ההדפסה לא היתה ברמה הגבוה ביותר ואף פגומה", אך הסיבה לכך נעוצה בבקשותיו והנחיותיו של נציג המערערת, להוסיף צבע. אכן, בהתקשרות מסוג זה יש לראות ב"מעריב" את הגורם המקצועי אשר האחריות לפגמים בהדפסה נופלת, בעיקרון, על כתפיו, אלא שבנסיבות בהן הלקוח, א-ת, מבקש מהגורם המקצועי לעשות דבר מה חרף שיקול דעתו המקצועי והסיכונים שבפעולה זו מוסברים ללקוח, אין האחריות מוטלת על "הגורם המקצועי".
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, דנציגר, אלון. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד א. ברק למערערת, עוה"ד צ. בר נתן ומ. ברוך למשיבה. 23.6.08).
בג"צ 1073/05 - פלונית ופלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*קבלת עתירה נגד סמכות ביה"ד הרבני לדון במשמורת על קטין, לאחר שהצדדים התגרשו, למרות הסכמה קודמת של הצדדים לסמכות ביה"ד(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב 3, (להלן: המשיב), יהודים חרדים, נישאו בניו-יורק בשנת 1994 כדת משה וישראל. ביום 24.2.1995 נולד ילדם העותר 2. זמן קצר לאחר הנישואים התערערו היחסים ביניהם. בשנת 1996 הגישה העותרת תביעת גירושין לביה"ד הרבני האורתודוכסי בניו-יורק. המשיב סירב להתדיין בפני ביה"ד הרבני. ביום 15.1.1997 הגישה העותרת לביהמ"ש למשפחה בניו יורק, תביעה למשמורת הקטין, וניתנה לה משמורת זמנית. ביום 12.5.2002, עזב המשיב את ארצות-הברית ועבר לגור בישראל. העותרת הגישה לביה"ד בישראל "בקשה לחיוב הבעל בגט", והמשיב ביקש כי טרם מתן הגט יתקיים דיון בעניין משמורת הקטין. ביה"ד הודיע לצדדים בהקשר זה כי "נדון בנושא הילד... ואחרי הגט - נפרסם הפסיקה". סמוך לאחר מכן, נמסר לעותרת בניו-יורק הגט על ידי שליח. בהמשך החליט ביה"ד לקיים דיון "בהחזקת ובראיית הילד". העותרת טענה שאין לביה"ד סמכות לדון במשמורת הקטין, בציינה כי נושא זה כבר הוכרע בפס"ד סופי על ידי ביהמ"ש למשפחה בניו-יורק. ביה"ד דחה את ההתנגדות, ולאחר הליכים נוספים פסק כי יש להעביר את משמורת הבן לרשות האב. העתירה נתקבלה.
ב. בכל דיון הנוגע למעמדם האישי של קטינים מחוייבים בתיהמ"ש וכמותם בתיה"ד הדתיים לשים את עיקרון טובת הילד נר לרגליהם כשיקול מרכזי. במקרה שלפנינו, וחרף הנסיבות הייחודיות האופפות אותו, לא בחן ביה"ד הרבני באופן ענייני, מהותי ונפרד, את השאלה אם קיום הדיון בפניו בשאלת המשמורת מתיישבת עם טובתו של הקטין. ביה"ד דן בשאלת המשמורת מתוקף הסכמת האם לכך, והסכמה זו ניתנה נוכח דרישת האב שהתנה בכך את הסדרת הגט. הקטין מצידו לא היה צד לאותה הסכמה,
ואף לא הונחה חוות דעת מקצועית הבוחנת את טובתו של הקטין בהקשר זה. משכך, ספק רב אם יש מקום לכבול את הקטין לשיפוטו של ביה"ד הרבני בישראל.
ג. הלכה היא כי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי בדבר כיבוד הדדי בין ערכאות ובדבר נאותות הפורום חלים גם על פסיקתם של בתיה"ד הרבניים. עיקרון טובת הילד הוא אף השיקול המרכזי, לעניין החלת הדוקטרינה בדבר פורום בלתי נאות על הליכי משמורת שהוגשו בפניו. במקרה שלפנינו ניהלו הצדדים מאז שנת 1995 הליכים משפטיים בביהמ"ש למשפחה בניו יורק. בימ"ש זה הוא גם הפורום הנאות. הקטין נולד בניו-יורק, הוא חי כל ימיו בארה"ב ומעולם לא התגורר בישראל ולא שהה בה אלא במסגרת ביקורים משפחתיים קצרים. בניו-יורק נמצאים חבריו, שם הקהילה היהודית אליה משתייכת משפחתו ושם גורמי הרווחה שטיפלו בפרשה עד כה.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד רוברט ליכט פטרן, עדי רז ורוני קסירר לעותרים, עו"ד יגאל זנדר למשיב 3, עו"ד ועינב גולומב ליועץ המשפטי. 25.6.08).
ע.פ. 11699/05 - כריס סרפו נגד מדינת ישראל
*הרשעת חולה איידס בעבירה של הפצת המחלה ע"י קיום יחסי מין תוך שידע או חשד שהוא חולה. *גזירת עונשים מצטברים על חולה איידס שהדביק מספר נשים במחלה תוך קיום יחסי מין(מחוזי ת"א - ת.פ. 1137/03 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער, אזרח גאנה, נכנס לישראל בחודש דצמבר 1992. הוא חולה במחלת האיידס. בשנת 1997 הכיר המערער את ל.ע. שהיתה אותה עת קטינה (ילידת 1979). הקשר בין השניים נמשך מספר חודשים, ובמהלכו קיימו יחסי מין בלתי מוגנים. באחד הימים של חודש אוגוסט 1997, אנס אותה. בתאריך 24.10.97 אובחנה ל.ע. כנשאית של נגיף האיידס. את הממצא הזה היא הביאה לידיעת המערער באותו יום, והציעה שגם הוא ייבדק. בהמשך קיים המערער יחסי מין בלתי מוגנים עם עוד 3 נשים, מבלי שגילה להן את מצבו, והן אובחנו לאחר מכן כנשאיות של הנגיף. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות אינוס; מעשה העשוי להפיץ מחלה; איומים ותקיפה וגזר לו תקופות מאסר המצטברות ל-25 שנים. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי: סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין קובע כי: "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". למקרא הוראה זו אתה למד, כי אם התעורר בלבו של אדם חשד, והוא אינו טורח להזימו, יש לראותו כמי שעוצם את עיניו והתעלם במודע מאפשרות קיומה של נסיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא עובדתי כי ל.ע. הודיעה למערער על הידבקותה באיידס, והיא אף הציעה לו ללכת להיבדק בעצמו. אולם הוא לא טרח לעשות זאת, ולא מחמת "הכחשה והדחקה". על כן בדין הורשע.
ג. (דעת מיעוט): מעשיו של המערער אינם מהווים "מסכת עובדתית אחת", בגינה נכון היה לגזור עונש משותף. מדובר בשורה של עבירות עצמאיות אשר בוצעו במשך מספר שנים, וכתוצאה מכל אחת מהן חרב עולמה של אישה נוספת. המערער הורשע גם בעבירת אינוס. נכון וראוי היה לגזור לו עונשי מאסר נפרדים בגין כל אישה בה פגע. לפיכך, יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ד. השופטת ארבל: מבלי להקל ראש בחומרת מחלת האיידס, משנמצא כי התפיסה עליה נסמך ביהמ"ש לעניין חומרת המחלה אינה מדוייקת עוד בימינו אנו - וזאת לכל הפחות בהקשרנו אנו - יש קושי בהותרת העונש שהושת על המערער כפי שהוא. ראוי היה ליתן משקל-מה אף לנסיבותיו האישיות של המערער. גם לא היה מקום לשלול באופן מוחלט וגורף כל התחשבות במצבו הבריאותי של המערער ובעובדת היותו חולה
איידס, אך בשל הקביעה כי פעל במזיד להדבקתם של אחרים במחלה. בנסיבות אלה יש להעמיד את העונש על 22 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. עוה"ד לרנאו חגית וקרן מכלוף טליס למערער, עוה"ד בת עמי ברוט למשיבה. 23.6.08).
ע.פ. 7150/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינה קרובת משפחה, המתבססת על עדות הקטינה ע"י חוקרת ילדים, וראיות סיוע. *חומרת העונש בעבירות מין בקטינה בת משפחה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1223/04 - הערעור נדחה).
א. המתלוננת היא קטינה, ילידת שנת 1994, יתומה משני הוריה וחוסה בפנימיה יחד עם אחותה שבמועד הרלוונטי לכתב האישום היתה כבת 12. המערער, דודה של המתלוננת, שימש כסייען למערכת הביטחון משך שנים רבות והתגורר עם אשתו וילדיו בדירה ביפו (להלן - הדירה). במהלך חופשות חג בשנים 2004-2003, עת הגיעו המתלוננת ואחותה מהפנימיה לבקר את המערער ובני משפחתו, נהג המערער, במספר הזדמנויות, לבצע במתלוננת מעשי סדום ומעשים מגונים. ביהמ"ש העדיף את גירסתה של המתלוננת על פני הכחשתו של המערער. קבע כי דרישת הסיוע לדברי המתלוננת מתקיימת והרשיע את המערער בעבירות של אינוס ומעשה מגונה בשישה מקרים שונים וגזר לו שתים עשרה שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי. הערעור נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש קמא בקביעתו כי שעה שקיימות ראיות לפיהן המערער החדיר את איבר מינו לזה של המתלוננת, אין צורך בדרישה ראייתית מוחלטת של הוכחת חדירה באמצעים פתולוגיים. משעה שהמתלוננת לא העידה בפני ביהמ"ש קמא ולא היה סיפק לחקור אותה על עדותה בפני חוקרת הילדים, היה על ביהמ"ש קמא להיזהר שבעתיים טרם קביעת ממצאי מהימנות ביחס אליה. ביהמ"ש היה מודע היטב לקושי זה, וכל ממצאי המהימנות שאותם קבע ביחס למתלוננת בדין יסודם. גם קביעת הראיות המסייעות בדין יסודן.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - יש להחמיר בעונשם של עברייני מין, ובפרט של אלו אשר מבצעים את מעשיהם כלפי בני משפחתם או כלפי קטינים הנתונים למרותם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד משה מרוז, דוד יפתח ושירה מרוז למערער, עו"ד דגנית כהן-וליאמס למשיבה. 26.6.08).
רע"ב 205/08 - קייס עסילה נגד שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשה ל"שחרור מוקדם" של תושב השטחים שהורשע בשהייה בלתי חוקית בישראל, נהיגה ללא רשיון, סיוע לשוד וגרימת חבלה, ונדון ל-34 חדשי מאסר(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע, בעקבות הסדר טיעון, בעבירות של שהייה בלתי-חוקית בישראל, נהיגה ללא רשיון נהיגה בר-תוקף וחבלה בכוונה מחמירה ונדון למאסר בפועל של 34 חודשים ומאסר על תנאי של 14 חודשים. לאחר שחלפו כ-20 חודשים מתחילת ריצוי עונשו, דחתה ועדת שחרורים, את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, בנימוק כי מדובר באסיר מסוכן לציבור, ולא ניתן לפקח עליו בתקופת התנאי בשל היותו תושב בשטחים. המבקש עתר נגד החלטה זו לביהמ"ש לעניינים מינהליים בבאר-שבע, ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. העבירות אותן עבר המבקש הן חמורות, ומצביעות, כשלעצמן, על מסוכנות. המבקש נכנס לישראל ללא היתר כשהוא נוהג ברכב בעל לוחית זיהוי ישראלית, ומבלי שהיה בידו רישיון נהיגה ישראלי; סייע לארוע שוד בכך ששימש כנהג רכב המילוט; כאשר ביקש להימלט מזירת הפשע, תוך שהמשטרה דולקת אחריו, נהג בנתיב הנגדי, באופן שסיכן את חיי הנוסעים והעוברים ושבים. נתונים אלו מצטברים יחדיו לכדי מכלול,
המצביע על מסוכנות המבקש. יתר על כן, התנהגותו של המבקש בכלא היתה שלילית. מעבר לכל אלה, המבקש הינו תושב שטחים, אשר עם שחרורו המוקדם אמור לצאת אל מחוץ לתחומי השליטה של מדינת ישראל ורשויותיה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קובי אוחנה למבקש. 24.6.08).
עע"ם 2528/02 - ועדת ערר מחוזית - מחוז המרכז נגד פז... בע"מ ואח'
*סמכויותיה של ועדה מקומית לאשר הקמת תחנת דלק תוך שינוי יעוד מקרקעין, אינה כוללת הגדלת אחוזי הנייה המותרים(מחוזי ב"ש - עת"מ 1112/01 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה (להלן גם - "חב' פז") יזמה תכנית מפורטת להקמת תחנת דלק בקרקע שייעודה חקלאי באזור תל-נוף (להלן - התכנית). מלבד שינוי ייעוד של שטח בהיקף של 17.5 דונם כוללת התכנית הגדלה ניכרת של זכויות הבנייה. חב' פז הפנתה את התכנית לאישורה של הוועדה המקומית זמורה, וזו דחתה את התכנית מטעם-סף, לפיו, אין בידה סמכות לאשר הגדלת אחוזי בנייה במסגרת התכנית. על החלטת הוועדה הגישה חב' פז ערר לוועדת הערר המחוזית וערעורה נדחה. חב' פז ערערה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב, שקיבל את עמדתה, וקבע כי בסמכותה של הוועדה המקומית לאשר הגדלת אחוזי הבנייה. הערעור נתקבל.
ב. סמכויותיה של ועדה מקומית לדון ולאשר תכנית להקמת תחנת תדלוק המוקנות לה מכוח סעיף 62א(א)(10), מתמקדות בהסמכתה של הוועדה לייעד שטח לתחנת תדלוק, באזורים המיועדים על-פי התכנית הקיימת לייעודים אחרים, ואינה מתרחבת גם להענקת אחוזי בנייה, הנדרשים כדי לאפשר הקמת תחנה כזו, במקום שבנייה כזו אינה מותרת על-פי התכנית הקיימת.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אורית קורן למערערת, עוה"ד נעמי וייל וסורין גנות למשיבה. 18.6.08).
בג"צ 4736/03 - אלון חברה הדלק לישראל בע"מ ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'
*זכות עמידה של מתחרה עסקי בעתירה נגד הטבות בהסכם עם המינהל. *דחיית עתירה נגד מתן הטבות לחברות הדלק חוכרי פי גלילות בהסכם להעברת מתקני הדלק מהאתר הנוכחי לאתר אחר(העתירה נדחתה).
א. העותרות, הן חברות דלק שהוקמו על רקע הרפורמה בשוק הדלק שהחלה בשנת 1988. עד להחלת הרפורמה, נשלט משק הדלק על ידי חברות פז, סונול ודלק (להלן - החברות הגדולות). משיבה 5 (להלן - פי גלילות) עסקה באיחסון והנפקה של דלקים, ונמצאה בבעלות משותפת של המדינה ושל החברות הגדולות. ביום 26.12.02 נחתם הסכם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברת פי גלילות, בקשר למקרקעין בהיקף של כ - 167 דונם במתחם גלילות בהרצליה, המצויים בחכירה לדורות של פי גלילות עד שנת 2057. עיקרו של ההסכם נסב על התחייבותה של פי גלילות להפסיק את פעילות מתקני הדלק השונים באתר, והעתקתה לאתר חלופי וכן הסדרת המשך מעמדה של פי גלילות במקרקעין, עד לתום הסכם החכירה המקורי. כל זאת, נוכח תכנית המינהל לפתח את אזור גלילות, והפיכתו לרובע עירוני. העותרות טוענות כי היקף ההטבות לפי גלילות חורג מן הסביר, וכי הוא הסכם בלתי מידתי, המפלה אותן לרעה. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ הכיר מזה זמן בזכות העמידה של מתחרה עיסקי לפנות בעתירה לבג"צ בעניין שהוא רואה בו סכנה לפגיעה ממשית בעיסוקו. טענותיהן של העותרות ביחס לפגיעה בהן די בהן כדי להקנות להן מעמד כעותרות בבג"צ. אשר למעמדן של העותרות כ"עותרות ציבוריות", נראה שעל פי העקרונות הנקוטים בהלכה הפסוקה בשאלה זו, קנו להן העותרות מעמד גם מבחינה זו.
ג. התפיסה הכוללת של העיסקה, המשלבת בתוכה השגת יעדים הכרוכים באינטרס הציבורי להעתיק את מיכלי הדלק מהמקום בנימוקי בטיחות הציבור, במשולב עם מציאת הסדר נאות, צודק וראוי להגנה על זכויות הקנין הפרטי של פי גלילות על פי חוזה החכירה, מצויה במיתחם הסבירות והתקינות המינהלית. היא עונה לצורכי הציבור הכלליים החיוניים, ולשורת הצדק עם הפרט.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד שלמה שפיר, טל גנדלמן ורם פרייס לעותרות, עוה"ד אורית קורן למדינה ולמינהל, עוה"ד משה שחל, צבי אגמון, טל מישר ואתי ינאי נווה. 15.6.08).
בג"צ 2911/05 + 4948/03 - משה אלחנתי ומבטחים... נגד שר האוצר ואח'
*דחיית עתירה בנושא שוויון בשיעורי פנסיית שאירים המשתלמת לאלמנים לזו המשתלמת לאלמנות(העתירות נדחו).
א. העותרים מבקשים לקיים שוויון בשיעורי פנסיית השאירים המשתלמת לאלמנים של מי שהיו חברות בקרן הפנסיה "מבטחים", לפנסיה המשתלמים לאלמנות של מי שהיו חברים בקרן. עתירת אלחנתי מתמקדת באי החוקתיות של סעיף 19 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל, (להלן: חוק ההבראה), שהורה על ביטול חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה (להלן: חוק השוואת זכויות). עתירת קרן מבטחים הוגשה בעקבות פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה אשר קבע כי סעיף 35 לתקנון הקרן מפלה, שלא כדין, בין אלמנים לאלמנות, ולפיכך הורה על ביטולו. העתירות נדחו.
ב. באשר לערעור אלחנתי - אין להשקיף על ביטולו של חוק השוואת זכויות כעל פגיעה בשוויון, וניתן לדחות את טענותיו, בנימוק שאין לו זכות קנויה לכך שחוק השוואת זכויות יעמוד לעולם. ואולם, גם אם מאמצים את עמדת אלחנתי, לפיה הוראת סעיף 19 הנ"ל, פוגעת בשוויון בין אלמנים לאלמנות ובזכות היסוד של האלמנים ושל נשותיהם לכבוד, אין בכך בהכרח כדי להוביל לבטלותו של סעיף 19. הזכות החוקתית לכבוד והזכות לשוויון הבאה בגדרה הן לעולם זכויות יחסיות ובהתקיים תנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן להשלים עם הפגיעה בהן.
ג. אשר לעתירת קרן מבטחים - צדק ביה"ד בקבעו כי ההסדר השונה לאלמנים ולאלמנות בתקנות קרנות פנסיה, הוא הסדר מפלה, הפוגע בערך השוויון שהוא אחד מערכי היסוד החשובים והמרכזיים בשיטתנו המשפטית. יחד עם זאת, בקובעו כי הסדר מסויים בטל מחמת היותו סותר את עקרון תקנת הציבור, על ביהמ"ש ליתן דעתו להשלכות האפשריות הכרוכות בכך וכן לדרכים המתאימות ליישום קביעתו. במקרה שלפנינו היה ביה"ד הארצי ער להשלכות מרחיקות הלכת הכרוכות בביטול ההסדר הקבוע בתקנה 35 לתקנות קרן מבטחים. משכך קבע כי הביטול יכנס לתוקפו בתוך שנה, על מנת שבתוך פרק זמן זה יפעלו הגורמים הנוגעים בדבר, לקביעת הסדר חדש שיבטיח זכויות שוות לאלמנה ולאלמן.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל, ג'ובראן וחיות. החלטה - השופטת חיות. 15.6.08).
ע.א. 9946/06 - קופת חולים כללית נגד מנהל מס שבח מקרקעין אזור ת"א
*השוני בתנאי הענקת פטור ממס שבח מקרקעין למוסד ציבורי בין מכירת מבנה הנמצא בשימושו לבין מכירת זכויות הבניה הנלוות למבנה(מחוזי ת"א - תיק ו"ע 1376/05 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא מוסד ציבורי לעניין מס שבח. למערערת היו זכויות בנכס מקרקעין, שנרכש בשנת 1955, ושימש כמרפאה. מבנה המרפאה היה בנוי על שטח של 100 מ"ר. בנוסף, היו בנכס זכויות לבניית 110 מ"ר נוספים. ביום 4.11.03 נערך הסכם בין
המערערת לבין קונה פרטי למכירת כל זכויותיה של המערערת במקרקעין. במסגרת שומה עצמית, לרשויות המיסוי, ביקשה המערערת לקבל פטור מלא מחובת תשלום מס שבח מכוח סעיף 61(ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין, הקובע פטור ממס אם המקרקעין שהזכות בהם נמכרת היו בידי המוסד הציבורי במשך תקופה של שנה לפחות, ושימשו במישרין את המוסד הציבורי. המשיב סירב להעניק פטור מלא וקבע כי יש להעניק פטור ממס שבח בגין מבנה המרפאה בלבד, ואילו לשבח בגין מכירת שאר הזכויות יש להעניק רק פטור חלקי. בפסק דינה של ועדת הערר נדחה הערר ברוב דעות. הערעור נתקבל.
ב. הוראת הפטור בסעיף 61(ב)(1) לחוק קובעת, כתנאי להענקת פטור מלא למכירת זכות במקרקעין, שני מבחנים: משך החזקה של שנה לפחות במקרקעין; שימוש "במישרין" במקרקעין במשך תקופה של %80 לפחות מתקופת ההחזקה בזכות במקרקעין". אין מחלוקת כי התקיימה דרישת ה"שימוש במישרין" במקרקעין לגבי מבנה המרפאה. המחלוקת היא אם לפי הוראת החוק נדרש "שימוש במישרין" גם ביחס לזכויות הבניה. יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הדרישה בדבר "שימוש במישרין" מתייחסת לשימוש ב"מקרקעין" ולא לשימוש ב"זכות במקרקעין".
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד רפאל מלמן ומורן יוסף למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 25.6.08).
ע.א. 9382/02 - בולוס ובניו... בע"מ נגד בנק דיסקונט... בע"מ
*מועד התגבשות "עילת תביעה" לצורך תחילת מניין התקופה לתחולת התיישנות(מחוזי ת"א - ה.פ. 911/01 - הערעור נדחה).
א. בשנים 1989-1988 העמיד הבנק המשיב כספי לחברת "גני פאראדייז" לשם הקמת אולם אירועים על חלקת מקרקעין, (להלן: חלקה 56), וזו העמידה לרשות הבנק ביטחונות שונים, וביניהם, הסכם אשר נערך ביום 20.1.88 (להלן - הסכם המעבר) בין חלק מהבעלים של חלקה 44, (להלן "החלקה"), לבין שני בעלי מניות ובעלים של פאראדייז. על-פי הסכם המעבר, התחייבו בעלי החלקה לאפשר לבעלי המניות זכות מעבר, כניסה, ושימוש בחלק מן החלקה לצמיתות, תמורת 35,000 ש"ח. בלעדי המעבר דרך החלקה, לא ניתן להגיע לחלקה 56. בחודש אוקטובר 1989, חדלה פאראדייז לשלם את חובה לבנק וביום 19.12.89, מינה ביהמ"ש את בא-כוח הבנק ככונס נכסים ומנהל זמני לחברה. ביום 2.10.90, רכשה המערערת מאת הבנק את כל חובות פאראדייז ואת כל הבטחונות שניתנו להבטחת פרעון החובות, לרבות המשכון על רשות המעבר בחלקה (להלן - הסכם מכר החוב). בשנת 1993, הגישו חלק מבעלי החלקה (להלן - היורשים), אשר אינם חתומים על הסכם המעבר, תביעה לסילוק יד ולצו מניעה לגבי כל שימוש בחלקה (להלן - התביעה לסילוק יד). ביום 17.1.94, הגישה המערערת המרצת פתיחה נגד כל בעלי החלקה, למתן הצהרה כי למערערת זכות מעבר לחלקה 56. ביום 18.10.00, נדחתה תביעת המערערת, ונתקבלה תביעת היורשים. ביום 18.7.01, הגישה המערערת המרצת פתיחה נגד הבנק לסעד הצהרתי, לפיו הסכם מכר החוב בטל, בנימוק שהבטוחה שניתנה בו בדמות הסכם המעבר הינה ריקה מתוכן. נגד תובענה זו העלה הבנק טענת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אין מדובר בתביעה במקרקעין וכי על התובענה חלה תקופת התיישנות של 7 שנים. אשר למועד היווצרות העילה, נקבע כי לראשונה נודע למערערת על מחלוקת בענין זכות המעבר וסיבותיה בעת שהיורשים הגישו תביעה לסילוק יד נגדה, בשנת 1993. אז התגבשה עילת התביעה כלפי הבנק, והיה בידה להגיש תביעה נגד הבנק, על-מנת למנוע סיכון לחלוף תקופת ההתיישנות, אך היא לא עשתה כן. בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענה כי מדובר בזכות במקרקעין לעניין ההתיישנות - התובענה שהגישה המערערת נגד הבנק אינה נוגעת כלל לזכות המעבר. היא אינה עוסקת בזכות המעבר ובהסכם המעבר, אלא בהסכם מכר החוב שהמערערת קשרה עם הבנק. מדובר בתובענה בשאינו מקרקעין, שדין ההתיישנות לגביה הוא שבע שנים. בנוסף, הסכם המעבר, כשהוא לעצמו, אפילו היה חלק מעילת התובענה, לא היה הופך את התביעה לתביעה בענין מקרקעין שתקופת ההתיישנות בגינה היא 15 שנים.
ג. בתאריך הגשת תביעת היורשים נגד המערערת לסילוק יד מן המעבר בחלקה, ב-1993, ניעורה לראשונה המחלוקת בענין זכות המעבר. בשלב זה יכלה המערערת להגיש תביעה נגד הבנק, או לצרפו כצד שלישי להליך של היורשים. בכל מקרה, היה בכוחה של המערערת לצרף את הבנק כבעל דין בתביעתה נגד בעלי החלקה מיום 17.1.94, כאשר בידיעתה נמצאו כל העובדות המטריאליות לתביעתה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ג'האד חורי למערערת, עוה"ד רן אורן ועודד לב למשיב. 10.6.08).
עע"ם 9156/05 - משה גרידינגר ואח' נגד מריוס ושרון ראפ ואח'
*קבלת התנגדות לשינוי תב"ע והגדלת אחוזי הבניה מ-60 אחוז ל-180 אחוז(מחוזי חיפה - עת"מ 1084/05 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1999 רכשו המערערים מגרש על הר הכרמל בחיפה. על פי התב"ע אותה עת אחוזי הבניה המותרים במקום היו אז %60, בבניה למגורים של שלוש קומות. לאחר הרכישה הגישו המערערים לוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, בקשה לשינוי תב"ע להגדלת אחוזי הבניה ל-%250. לתוכנית הוגשו התנגדויות, ובהן התנגדויותיהם של המשיבים 1-15, בעלי דירות הסמוכות למגרש, (להלן: המשיבים). הוועדה מינתה אדריכל כחוקר שידון בהתנגדויות, והלה המליץ על הענקת אחוזי בניה של %180. ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה החליטה לקבל את המלצות החוקר. המשיבים עתרו לביהמ"ש נגד החלטת הוועדה המחוזית, ועתירתם נתקבלה. הערעור נדחה.
ב. בפברואר 2001, החליטה הוועדה המחוזית להקפיא דיוניה בתוכניות בניה במרכז הכרמל החורגות משמעותית מהתוכניות התקפות (%60 ובניה בשלוש קומות), ונקבע "מסמך מדיניות" לענין נפחי הבניה באיזור נופי ועירוני מיוחד ורגיש זה. על אף זאת, משהובאה התוכנית דנן ("משכנות התשבי") בפני אותה ועדת משנה, החליטה הוועדה לקדם את הליכי התכנון ולאשר את הפקדתה להגשת התנגדויות. "מסמך המדיניות" מהווה הנחייה פנימית, לעניין עריכת תוכניות בניה ואישורן. סטייה מהנחייה מינהלית אינה כשלעצמה בלתי חוקית. הרשות רשאית לסטות מן ההנחיות המנהליות במקרה ספציפי בהסתמך על נסיבות המקרה, מבלי לשנות את ההנחיות. ואולם, הסטיה מההנחיות יכולה להיעשות רק מקום בו קיימים שיקולים ענייניים המצדיקים אותה. אין זה המקרה שבפנינו. סטיה מההנחיות המינהליות מעוררת על פני הדברים חשש כי היא נובעת, לכאורה, מקיומם של שיקולים זרים, אשר השפיעו על החלטת הרשות.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד יעקב עציוני למערערים, עו"ד מיכאל בצר למשיבים 15-1, עו"ד אביטל סומפולינסקי לוועדות הבנייה. 10.6.08).
ע.פ. 156/08 + 10423/07 - שמשון סיטרין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של התפרעות, איומים וגרימת חבלה במסגרת יישום תכנית ההתנתקות ופינוי תושבי רצועת עזה והחמרה בעונש(מחוזי ב"ש - 1067/05 - הערעור נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. על רקע יישום תכנית ההתנתקות הוציא אלוף פיקוד הדרום צו המורה על סגירת שטח באזור "טל ים" שבחבל עזה. במסגרת הצו, נאסרה הכניסה והשהייה במקום. לאחר
הוצאת הצו, הרסו כוחות צה"ל בתים באזור. כמחאה על הריסת הבתים, פלשו עשרות אזרחים ישראלים לבית נטוש בשכונת המואסי (להלן: הבית), באזור שהוכרז כשטח צבאי סגור. כוחות צה"ל שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות, אשר כללה, בין היתר, קריאות גנאי ויידוי אבנים. הפולשים, ביניהם המערער, יצאו מהבית והחל יידוי אבנים בין הישראלים לפלסטינים. בהליכי האירוע תפסו שני קציני צה"ל צעיר פלסטיני שיידה אבנים לעבר הישראלים. מספר ישראלים, ובכללם המערער, התנפלו על הצעיר, תקפו אותו והטיחו בראשו ובגופו אבנים. המערער הורשע בעבירות של התפרעות, איומים, שהייה בשטח סגור וגרימת חבלה ונדון ל-6 חדשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. הערעור על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. יש לדחות את ערעורו של המערער כנגד הרשעתו בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. הטענות בערעור עניינן השגות על קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי. ככלל, ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה.
ג. העונש שהוטל על המערער, אינו הולם את חומרת המעשים ואת נסיבות העניין. לאור הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין, בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המערער על 15 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 11.6.08).
ע.א. 49/06 - שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ ואח' נגד עירית כפר סבא
*פרשנות סעיפים מסויימים בהסכם חכירת משנה של מקרקעין מעיריה שחכרה את המקרקעין מהמינהל(מחוזי ת"א - ה.פ. 189/04 - הערעור נדחה).
א. ביום 15.8.51 התקשרה המשיבה בהסכם לפיו התחייבה לרשום על שם המערערות בחכירת משנה (להלן - הסכם חכירת המשנה), זכויות במקרקעין, שהועברו בהמשך למשיבה. ביום 9.8.53 התקשרה המשיבה עם רשות הפיתוח בהסכם חכירה ראשית לגבי המקרקעין, לתקופה של 49 שנים. ביום 2.1.03 נחתם בין המשיבה לבין המינהל הסכם חכירה מהוון לתקופה נוספת של 49 שנים. דמי ההיוון ששילמה המשיבה למינהל הסתכמו בכ - 142 אלף ש"ח לדונם. המשיבה דרשה מן המערערות דמי היוון לחכירת המשנה בסכום של כ - 320 אלף ש"ח לדונם. המערערות טוענות כי אין הן חייבות לשלם למשיבה יותר ממה שזו שילמה למינהל. המחלוקת בין הצדדים נסובה על פרשנות סעיפים מסויימים של הסכם חכירת המשנה. ביהמ"ש המחוזי הכריע במחלוקת הפרשנית לטובת המשיבה. הערעור נדחה.
ב. התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה. התנהגותם של הצדדים לחוזה אינה מסייעת במקרה דנא להליך הפרשני. נותרנו, אם כן, עם לשונו של החוזה ויש לפרשו מתוכו הוא. מכאן התבקשה התוצאה לפיה יש לדחות את הפרשנות של המערערות.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אייל ניסן ודרור שוגרמן למערערות, עוה"ד נורמן פלאט וחבצלת אבו חצירא אברהם למשיבה. 10.6.08).
ע.פ. 10632/07 - מנשה מזרחי נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות מרמה בהיקף נרחב, כשהערעור הוא על שיעורי הפיצויים למתלוננים הרבים ולא על המאסר שהושת על הנאשם (5 שנים מאסר בפועל)(מחוזי נצרת - ת.פ. 1169/05 - ערעור חלקי על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הפעיל חנות מכולת במושבה כינרת. בין השנים 2000 - 2005, שכנע אנשים שונים להעביר לידיו כספים, בטענה שישמשו כהשקעה רווחית ביותר, המניבה ריבית בשיעור של %4 - %5 לחודש. המערער הציג בפני המשקיעים הפוטנציאליים מצגים
כוזבים שונים באשר לייעוד השקעתם, והתנה את העיסקה בהשקעה בסכומים שמעל 50,000 -. סכום הכספים שהועבר בדרך זו לידי המערער הוא לפחות כ-20 מליון -, $989,000 ו- 10,000 אירו. במאי 2005 חדל המערער מלשלם את הריבית למשקיעים ולא השיב להם את כספם. המערער הורשע בעבירות מרמה, גניבה בידי מורשה, ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. בהסדר טיעון הוסכם כי ייגזר על המערער מאסר בפועל למשך 5 שנים, "פיצויים משמעותיים" למתלוננים בסכומים שייקבעו על ידי ביהמ"ש, קנס בסך חצי מיליון - בגין כל אחד משני האישומים. ביהמ"ש קיבל את הסדר הטיעון, גזר את העונש כאמור, ואת הפיצויים לחמישים ושבעה נפגעי העבירה קבע בסכומים שונים, הנעים בין 4,000 - ל- 228,000 - לנפגע. הערעור מתייחס לשיעור הפיצויים למתלוננים והוא נדחה.
ב. בהסכמתו של המערער, בהסדר הטיעון, לשלם "פיצויים משמעותיים", הגביל הוא במידה ניכרת את יכולתו להשיג על רכיב זה. ההתערבות במקרים מעין אלה תהא מוצדקת רק כאשר בנסיבות העניין הענישה היא בלתי סבירה בעליל או שבהסדר הטיעון עצמו נפל פגם. אין זה המצב בענייננו. יש שהפקידו בידי המערער כספים שחסכו בכדי שיעמדו לרשותם ביום סגריר או בימי זיקנתם, ונותרו כשידיהם ריקות. יש שחוו משברים אישיים ומשפחתיים בעקבות אובדן הכספים. חומרתן של עבירות מרמה ורכוש, הנוגעות לסכומי כסף בהיקפים כה ניכרים, מחייבת את ביהמ"ש למסר ברור וחריף של ענישה מרתיעה שאינה חסה על הגזלן ועושה ככל הניתן להוציא מידיו את פירות גזילתו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. כרמל למערער, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 10.6.08).
עע"ם 61/08 - אילינה ג'יליזגלו ואוטון נזונוב נגד מנהל האוכלוסין
*דחיית בקשה לקבלת מעמד בישראל, על יסוד נישואין עם ישראלי, כאשר התגלו סתירות בין "הבעל" ו"האשה" בשימוע, והמבקשת לא זיהתה בתמונה שהוצגה בפניה את "הבעל"(הערעור נדחה).
א. המערערת, אזרחית מולדביה, נכנסה לישראל ביום 3.3.05 כעובדת בתחום הסיעוד למעסיק מסויים. בסמוך לאחר סיום תקופת העסקתה אצל מעסיק זה, קיבלה אשרת תייר לשלושים ימים לצורך הסדרת מעמדה אצל מעסיק אחר. רק לאחר כשלושה חודשים, בהם שהתה בישראל ללא אשרה בתוקף, החלה לעבוד אצל מעסיק אחר, והלה דיווח ביום 15.10.06 כי המערערת נטשה אותו. בחודש דצמבר 2006 עוכבה המערערת על ידי מינהלת ההגירה ולאחר שהתחייבה כי תסדיר את מעמדה בתוך חודש ימים - שוחררה. לאחרונה נעצרה ונערך לה שימוע, בו טענה, לראשונה, כי התחתנה עם המערער 2 (להלן - "המערער"), אזרח ישראל, ב"נישואי פרגוואי" ועל כן אין להרחיקה מן הארץ. לאחר השימוע הוצא נגד המערערת צו משמורת וצו הרחקה. המערערת עתרה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, והמשיב ערך שימועים מקבילים למערערת ולמערער. בשימוע שנערך למערערת היא לא זיהתה את תמונת המערער, וכן התגלו סתירות בין דברי המערער לבין הצהרותיה של המערערת ביחס למגוריהם המשותפים ולנסיבות היכרותם. על יסוד הנ"ל דחה בימ"ש קמא את העתירה נגד ההרחקה. הערעור נדחה.
ב. פחות משנתיים לאחר כניסתה לארץ, הפכה המערערת לשוהה בלתי חוקית, משלא הסדירה את המשך שהותה על אף אזהרה שקיבלה בענייןרק עם מעצרה העלתה לראשונה את הטענה בדבר נישואיה, ובשימוע התגלו סתירות משמעותיות בין בני הזוג באשר למהות הקשר הזוגי שביניהם. מכאן שיש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד לורה מקסיק למערערים, עו"ד רועי שויקה למשיב. 11.6.08).
ע.א. 9670/05 - גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נגד פקיד שומה תל אביב
*השבת מס ששולם בניכוי במקור מתשלום דיבידנד, כאשר התברר כי הדיבידנד חולק לבעלי המניות שלא כדין (מחוזי ת"א - ת.א. 1418/96 - הערעור נתקבל).
במהלך חודש ספטמבר 1984 שילמה המערערת לבעלי מניותיה סכום של 10 מליון דולר כדיבידנד. מן הדיבידנד נוכה מס במקור. מאוחר יותר, נקבע כי הדיבידנד חולק לבעלי המניות שלא כדין, ועל בעלי המניות להשיבו לחברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת להשבת סכומים ששולמו למשיב כניכוי מס במקור מתשלום דיבידנד לבעלי המניות של המערערת. הערעור נתקבל.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד אילן סופר למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 11.6.08).
ע.פ. 6659/06 ואח' - פלונים נגד מדינת ישראל
*אישור חוקיות מעצר לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (הערעורים נדחו).
הערעורים הם על החלטותיו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתן אושרה חוקיות מעצרם של המערערים לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. מלבד עניינם הפרטני של המערערים, מעלים הערעורים סוגיות עקרוניות בנוגע לפרשנות הוראותיו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים ומידת התאמתו לדין הבינלאומי ההומניטארי, וכן בנוגע לחוקתיות ההסדרים הקבועים במסגרת החוק האמור. הערעורים נדחו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, א. לוי. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד ה. אבו שחאדה למערערים, עוה"ד ש. ניצן, י. רויטמן, ז. גולדנר וע. קלר למשיבה. 11.6.08).
בש"פ 5394/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במועד כלשהו בשנת 2003 עזבה אשתו של העורר (להלן: המתלוננת) את דירתם המשותפת. זמן קצר לאחר מכן, ומאחר שהיתה בהריון, חזרה להתגורר עם העורר בדירתם. על-פי הנטען, החל ממועד זה ועד למעצרו, לא איפשר העורר למתלוננת, בהזדמנויות רבות, לצאת מהדירה מבלי שהוא מתלווה אליה, וכן עקב אחריה והתחקה אחר מעשיה. בנוסף, במועדים שונים תקף העורר את המתלוננת כשהוא שתוי ואיים לפגוע בחייה. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר ובימ"ש השלום הורה על שחרורו לחלופת מעצר. עררה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
האישומים המיוחסים לעורר מצביעים לכאורה על התנהגות תוקפנית, מאיימת ואימפולסיבית שלו כלפי המתלוננת, ועל קושי שלו, שהוא בבחינת דפוס, לשלוט בהתנהגותו זו. חיזוק לכך מצוי באמור בחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוכנה ואף ביתר שאת בתסקירי שירות המבחן שהוגשו. אין להתעלם כליל מעמדת המתלוננת שטענה כי אינה חוששת מן העורר וקראה להורות על שחרורו ממעצר. יחד עם זאת, המציאות מלמדת כי יש לבחון עמדה מעין זו, על טעמיה, בזהירות רבה. כאשר מדובר בנאשם אשר מהתנהגותו בעבר ומהמיוחס לו בהווה עולה חשש ממשי להישנות אלימות מצידו כלפי בת הזוג, אין לעתים מנוס מהבטחת שלומה של בת הזוג בדרך של הותרת הנאשם במעצר, גם במחיר של אי-היעתרות לרצונה של בת הזוג.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד קובי סודרי לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 26.6.08).
ע.פ. 7537/07 + 7536/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בשתי עבירות של אונס ועבירה של נסיון לאונס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגשו שני תיקי אישום. באחד הואשם כי שיגר למתלוננת א' הודעה בטלפון, בה הזמין אותה לבוא לביתו, תוך הבטחה שיש עמו הפתעה עבורה. משהגיעה לדירה בעל אותה פעמיים חרף התנגדותה. בתיק האחר הואשם בשני אישומים. באחד הואשם נטען כי הכיר את המתלוננת ב' באמצעות אתר הכרויות באינטרנט, הזמינה לביתו ומשהגיעה אנס אותה פעמיים. באישום האחר בתיק זה הואשם, כי קבע להיפגש עם המתלוננת ג' אותה הכיר דרך האינטרנט, הוביל אותה בערמה למקום חשוך, שם ניסה לאנוס אותה. בתיק הראשון גזר ביהמ"ש למערער 8 שנים מאסר בפועל ופיצוייה של א' בסכום של 30 אלף ש"ח. בתיק האחר גזר ביהמ"ש 10 שנים מאסר בפועל, מהן, 8 שנים במצטבר. כמו כן, נדון המערער לשתי תקופות של מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשי המערער קשים הם, ובכל אחד מהם גלומה טראומה לקורבן, טראומה שרישומיה עלולים ללוות את הנשים עד יומן האחרון עלי אדמות. העונש שנגזר בא לגמול לו על מעלליו ולהבהיר לכל כי החוטאים במעשים מסוג זה, עשויים למצוא את עצמם כלואים מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד רון אבישור למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 18.6.08).
בג"צ 8756/07 - עמותת "מבוי סתום" ואח' נגד הוועדה למינוי דיינים ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטות ועדת המינויים לדיינים להמליץ על 15 דיינים לכהונה בבתי הדין הרבניים (העתירות נדחו).
מזה מספר שנים קיים מחסור הולך וגובר במספר הדיינים המכהנים בבתיה"ד הרבניים האזוריים בישראל. מועד ההשבעה האחרון של דיינים לכהונה התקיים בשנת 2002. ערב החלטת ועדת המינויים, נשוא הליך זה, עמד החסר באיוש משרות הדיינים על %20 ממספר התקנים שהוקצו למשרות אלה. עובדה זו פגעה פגיעה קשה בתיפקוד בתיה"ד הרבניים. ביום 18.3.2007 התכנסה ועדת המינויים, והחליטה להמליץ על מינויים של 15 דיינים לכהונה בבתיה"ד הרבניים האזוריים. כנגד החלטה זו הוגשו מספר עתירות לבג"צ. העתירות נדחו.
טענותיהם של העותרים ביחס לדיוני הוועדות והחלטותיהן בענין מינוי הדיינים אינן מבססות עילה להתערבות שיפוטית. ההתרשמות העולה מעבודת הוועדות ומהחלטותיהן היא, כי שקילת המועמדויות נעשתה תוך התייחסות לכישורי המועמדים, תוך שיקלול נתוניהם השונים, ולא הוכח חשש ממשי לקיום הטייה בדרך הפעלת שיקול הדעת של חברי הוועדות, או להכוונה של שיקולים זרים כאלה ואחרים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אביעד הכהן, ישעיהו אברהם, בתיה כהנא דרור וגלי עציון לעותרים, עוה"ד שרון רוטשנקר, אלי זהר ואלעד ברדוגו למשיבים. 3.6.08).
ענמ"ש 1475/08 - דן תיכון - יו"ר הכנסת לשעבר נגד חשב הכנסת
*החלטת ועדת הכספים של הכנסת להגביל את ההטבות הניתנות ליושבי ראש הכנסת שפרשו (הערעור נדחה).
המערער כיהן כחבר כנסת משנת 1981 וכיו"ר הכנסת מיום 24.6.1996 עד 7.6.1999. בעת פרישתו של המערער מהכנסת, כללו הזכויות שהוענקו ליו"ר הכנסת לשעבר החזר הוצאות רכב ושירותי מזכירות, ללא הגבלת זמן (לכל החיים). הטבות אלה ניתנו בהתאם להוראת סעיף 8 להחלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (חברי הכנסת ושאיריהם). בפברואר 2006 החליטה ועדת הכספים, להגביל את תקופת
הזכאות (להלן: החלטת גמלאות שרים). בהתאם להחלטות אלה, הפסיק המשיב את זכאותו של המערער להחזר הוצאות שירותי מזכירות ביום 31.12.2006 ואת זכאותו להחזר הוצאות רכב ביום 31.12.2007. הערעור נדחה.
אין לקבל את טענותיו של המערער ביחס לרטרוספקטיביות שבשלילת הזכויות ולפגיעה לא ראוייה ולא סבירה בציפיותיו. הפסקת הזכאות היא ממועד עתידי ואילך, ולא נדרש החזר כלשהו בגין העבר. הזכויות שבהן מדובר הן בגדר "הטבות" שנקבעות בהחלטותיה של הוועדה שהוסמכה לכך על ידי הכנסת, ואין מדובר בזכויות פנסיה המתגבשות בעת הפרישה.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אורנה סנדלר-איתן למערער, עו"ד רוקסנה שרמן-למדן למשיב. 17.6.08).
בש"פ 3137/08 - אלנה גרנובסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד וחבלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננת עברה אירוע שוד וחבלה. בכתב אישום שהוגש נגד העוררת, נטען כי המתלוננת עלתה לביתה של העוררת, וזו חבשה את פ-צעה. סמוך לאחר מכן, קשרו קשר העוררת ושלשה נוספים לחבול במתלוננת, ולמחרת היום היא הותקפה על ידי העוררת ושלשת השותפים. בעת עריכת עימות בין המתלוננת והעוררת בתחנת המשטרה, איימה העוררת על המתלוננת באומרה: "אני אחכה לך, העולם הוא עגול". עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש לעצור את העוררת עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אין בחלופה המוצעת, לשהות במסגרת מוסד טיפולי סגור לגמילה, כדי לאפשר את שחרורה של העוררת ממעצר. הכלל הוא, שביהמ"ש אינו מורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה. לכלל זה מספר חריגים, שאינם נמצאים בענייננו. מדובר במעשי אלימות חמורים, המשקפים רף מסוכנות גבוה ביותר. נוסף על מסוכנותה הנטענת של העוררת, הרי שקיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. האיום הבוטה שהעוררת הפנתה כלפי המתלוננת בסמוך לעימות הינו ניסיון חמור להניא את המתלוננת ממתן עדות.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אבי כהן לעוררת, עו"ד שאול כהן למשיבה. 18.6.08).
בג"צ 4388/08 - אורי שמואל ושלמה מן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית בקשה לעיון בטיוטת כתב אישום במסגרת שימוע הנערך לעותר (העתירה נדחתה).
ביום 3.4.07 נמסרה לעותרים הודעה כי נשקלת הגשת כתב אישום נגדם. בהודעה תוארו העובדות המגבשות את העבירות לכאורה, ואחריהן פירוט העבירות. כן נמסר, כי ליבת חומר החקירה עומדת לעיונם החל ביום 6.4.08. צויין כי השימוע ייערך לא יאוחר מיום 6.5.08. העותרים פנו בבקשה למשיבה לקבל, בין היתר, את טיוטת כתב האישום. הפרקליטות השיבה כי אין חובה שבדין ליתן טיוטת כתב אישום במסגרת הליכי שימוע, וכי בפרטים בהודעה שנמסרה יש כדי לענות על צרכי העותר לדעת במה הוא חשוד, ולהיערך לשימוע. העתירה נדחתה.
סעיף 60א לחסד"פ כשלעצמו, על פי לשונו ואף תכליתו, אינו מקנה לחשוד זכות עיון בטיוטת כתב האישום. היקף המידע וההחלטה אם המקרה מצדיק או מאפשר העברת טיוטת כתב אישום ייקבעו בכל מקרה לנסיבותיו, והסמן הוא הגינות כלפי החשוד בלא פגיעה באינטרס ציבורי אחר.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ד. פורר, י. בן שמש, ש. דולן וח. סיטון לעותרים, עו"ד מ. מיכלין-פרידלנדר למשיבים. 11.6.08).