רע"א 9664/07 - פלאפון תקשורת בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*חיוב בתשלום לנושה, עקב אי ביצוע צו עיקול על כספי החייב שבידי הנתבע(מחוזי חיפה - ע.א. 4397/07 - הבקשה נדחתה).
א. במסגרת תביעה שהוגשה על ידי המשיב נגד הנתבעת (להלן: החייבת), ניתן ביום 27.11.2002 צו עיקול זמני על כל הכספים אשר מגיעים או אשר יגיעו לחייבת מהמבקשת. צו העיקול הזמני הומצא למבקשת, שהודיעה כי אין ברשותה כל כספים, זכויות או נכסים השייכים לחייבת, ובהמשך הגישה המבקשת "הודעה מתוקנת", לפיה רשמה לפניה עיקול על כספים אשר יגיעו ממנה לחייבת, ככל שיגיעו, כתוצאה מתביעת החייבת נגדה. לבסוף חוייבה המבקשת לשלם לחייבת 220,000 ש"ח, וסמוך לאחר מתן פסק הדין, שילמה המבקשת לחייבת את הסכום בו חוייבה. אי לכך, חייב ראש ההוצאה לפועל את המבקשת בתשלום הסך של 220,000 ש"ח למשיב. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. יש לראות בהודעתה המתוקנת של המבקשת, אשר הוגשה בתגובה להמצאת צו העיקול הזמני לידיה, משום הודאה בתקפו של צו העיקול ובתחולתו על הכספים אשר יגיעו ממנה לחייבת. משכך, מעת שניתן פסק הדין נגד המבקשת, מחוייבת היתה להודיע למשיב או ללשכת ההוצאה לפועל כי ברשותה כספים המגיעים ממנה לחייבת.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ד. קירשנבוים למבקשת, עוה"ד ט. שטקלר-טימסית וד. זר למשיב. 3.7.08).
ע.א. 11323/05 + 11294/05 - אלון מורדוך נגד המגן חברה לביטוח
*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים ובכללם שיעור הפיצויים בפריט של עזרת הזולת(מחוזי חיפה - בת.א. 1296/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערער, יליד שנת 1970, נפגע ביום 25.4.96 בתאונת דרכים, אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי גם כתאונת עבודה. המשיבה נושאת באחריות לתשלום הפיצויים. המערער משותק בארבע גפיו. המוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות בשיעור של %100. ביהמ"ש קבע למערער פיצויים בפריטי נזק שונים. בדיון בראש הנזק של עזרת הזולת, דחה ביהמ"ש את טענות המערער לפיהן הוא חייב להעסיק עובד סיעוד ישראלי והעריך את נזקיו בראש נזק זה בעלות של 12,000 - לחודש, כשהוא לוקח בחשבון שהמערער זכאי לעזרה של 8 שעות ביום מטעם המוסד לביטוח לאומי. באשר לעזרה במשק הבית פסק ביהמ"ש כי לאור חומרת פציעתו של המערער, אין להניח כי המטפל הסיעודי יוכל לבצע אף את עבודות הבית. לפיכך פסק פיצויים בגין עזרה במשק הבית לעבר ולעתיד. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו בעיקרם.
ב. טענתו המרכזית של המערער נסבה על ראש הנזק של עזרת הזולת. המערער טוען כי ביהמ"ש שגה כאשר ניכה את פיצוי עבור עזרת מטפל תוך התחשבות בכך שהמערער זכאי לעזרה של 8 שעות ביום מטעם המל"ל, באמצעות קופ"ח מכבי. בעניין זה דין הערעור להתקבל. מאחר שהמערער הוכיח את זכאותו לפיצויים עבור עזרת הזולת, הרי שנטל ההוכחה עובר למשיבה להוכיח כי הוא זכאי לשמונה שעות סיעוד שינוכו מסכום הפיצויים שנפסק לו, והמשיבה לא הוכיחה זאת. הדיון בעניין זה יוחזר לביהמ"ש המחוזי, שישמע ראיות ויפסוק פיצויים בגין עזרת הזולת בהתאם לקביעותיו.
ג. בנוגע למחלוקת בין הצדדים באשר לזהות המטפל הסיעודי - עובד זר או ישראלי - כלל הוא, כפי שנפסק בפרשת אקסלרד, כי יש להעדיף העסקת עובד זר. לא הוכח במקרה זה שהמערער זקוק לטיפול וסיעוד מעבר לאמור בעניין אקסלרד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ר. נבות-גלוסקה למערער, עוה"ד ע. אלמגור ומ. הרצוג למשיבה. 2.7.08).
עע"ם 7422/07 - לודמילה אלכסנדרובה ואח' נגד מנהל האוכלוסין ואח'
*דחיית בקשה להענקת אשרת שהייה, על יסוד "נוהל הורה קשיש", לאמה של מי שהגיעה לישראל לפי חוק השבות בהיותה נשואה ליהודי(הערעור נדחה).
א. המערערת 2 הגיעה לישראל בשנת 1998 יחד עם בעלה, שהוא יהודי, וקיבלה אזרחות ישראלית על פי חוק השבות. בשנת 2000 הזמינה המערערת 2 את אימה, המערערת 1 (להלן: המערערת), תושבת אוקראינה, לביקור בישראל, וזו הגיעה ביום 20.9.2000 באשרת תייר שתוקפה לשלושה חודשים. בתום תקופה זו המשיכה המערערת לשהות בישראל ללא אשרת שהייה. בשנת 2006 נעצרה על ידי משטרת ההגירה והוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת. במסגרת הליכי המשמורת התברר כי במהלך שהותה בישראל עבדה המערערת כמטפלת וכי ברשותה מספר אשרות שהייה מזוייפות. ביה"ד לביקורת משמורת אישר את צו המשמורת. המערערות פנו בעתירה לביהמ"ש המחוזי וביקשו כי תינתן למערערת אשרת שהייה על פי חוק הכניסה לישראל. העתירה נסמכה על "נוהל הטיפול במתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי", שפרסם משרד הפנים. המשיב התנגד לכך בציינו כי המערערת היא ילידת 7.11.1948 ומשכך טרם מלאו לה שישים שנים והיא אינה עומדת בתנאי הקבוע לעניין זה ב"נוהל הורה קשיש". ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. "נוהל הורה קשיש", מאפשר לתושב זר שגילו מעל שישים שנים, והוא הורה של אזרח ישראלי, לקבל אשרה לישיבת קבע בישראל ובלבד שאין לו ילדים אחרים או בן זוג מחוץ לישראל. המערערת אינה עומדת בקריטריון הגיל שנקבע. אכן, בחודש נובמבר 2008, דהיינו בתוך מספר חודשים, ימלאו לה שישים שנים. במקרים ראויים ניתן להתחשב בנתון כזה, אך בנסיבות המקרה דנן, נתאפשרה כניסתה של המערערת לישראל בשנת 2000 באשרת תייר, שהוגבלה לתקופה של שלושה חודשים בלבד. המערערת היתה אז כבת 52. מאז שהתה בישראל בלא שפנתה לקבלת אשרה או רישיון כלשהם. בנסיבות אלה אין היא יכולה להתבסס על חלוף הזמן ועל העובדה שבינתיים התבגרה.
(בפני השופטים: נאור, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אבנר רון למערערות, עו"ד ליאורה וייס-בנסקי למשיבים. 2.7.08).
ע.א. 8316/06 - דוד שחר ארג'י נגד שירותי בריאות כללית ועירית תל אביב
*אחריות בנזיקין בגין רשלנות רפואית. *היום שבו נודעו לתובע עובדות המהוות את עילת התביעה, ממנו יתחיל מועד מירוץ תקופת ההתיישנות, בתביעה בגין רשלנות רפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 1273/00 - הערעור נגד שירותי בריאות נדחה ונגד העיריה נתקבל).
א. המערער נולד ביום 21.7.76 ובגיל תשעה שבועות החל לסבול משלשולים. ביום 8.10.76 אובחן המערער על ידי רופא של המשיבה 1 (להלן: קופת החולים) - כסובל מדלקת גרון וטופל באנטיביוטיקה ובתרופה להפסקת שלשולים. ביום 14.10.76, הובא המערער לבדיקה נוספת בקופת החולים. בתיעוד הרפואי נרשם כי מצבו "טוב מאוד". לאחר כשלושה שבועות וחצי, ביום 8.11.76, הובא המערער לקופת החולים וניתן לו טיפול תרופתי. ביום 11.11.76 הובא המערער לקופת החולים פעם נוספת עקב החמרה במצבו וניתן לו טיפול אנטיביוטי וטיפול נגד שלשולים והקאות. בשעות הערב באותו יום, עקב החרפה נוספת במצבו, הובא המערער לבי"ח רוקח השייך לעיריה. בחדר המיון נרשם כי הוא הגיע בשעה 20:20 ושוחרר לביתו עם הפנייה אל הרופא המטפל, בשעה 45:20. למחרת, בשעות הערב, איבד המערער את הכרתו והובהל לביה"ח בילינסון כשהוא במצב של צחיחות (התייבשות) קשה. בביה"ח לקה המערער בדום לב, נותר מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה וסבל ממספר אירועים של דום לב. כיום, מחוסר המערער כושר השתכרות ממשי ומגיל 20 הוא מועסק בעבודה מוגנת במשך שלוש שעות
ביום תמורת שכר של עשרה ש"ח לשעה. בשנת 1997 פנה המערער לקופת החולים ולביה"ח רוקח בבקשה לקבל העתק מן הרישומים הרפואיים הנוגעים לטיפול בו, ונאמר לו שהמסמכים בוערו. ביום 10.2.2000 הגיש המערער תביעה נגד קופת החולים. באוקטובר 2001 התגלה תיעוד מסויים בנושא בספר הקבלה של ביה"ח, והעיריה צורפה לתיק כנתבעת. בשנת 2005, חמש שנים לאחר הגשת התביעה, התגלה מסמך חדר המיון שמסכם את ביקורו של המערער בביה"ח ביום 11.11.1976. המערער סבור כי יש במסמך זה, בצירוף יתר הראיות, כדי להוכיח את טענתו בדבר רשלנות בטיפול הרפואי שקיבל בביה"ח. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי תביעתו של המערער נגד העיריה התיישנה. לדעתו, מסמך חדר המיון שהתגלה בשנת 2005, אינו בגדר עובדה המהווה את עילת התביעה כמשמעותה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מכאן פנה ביהמ"ש לדון בשאלת האחריות של קופ"ח, וקבע כי לא הוכחה רשלנותה של קופת החולים. ביהמ"ש המחוזי המשיך ונדרש לבחינת אחריותו של ביה"ח וקבע כי "ייתכן שבוצעו בדיקות נוספות" אשר ממצאיהן לא תועדו כיוון שהיו תקינים, ודחה את התביעה. הערעור נגד ביה"ח נתקבל ונגד קופ"ח נדחה.
ב. האם התיישנה התביעה כנגד ביה"ח - השאלה היא אם יש בגילוי התיעוד בספר הקבלה בביה"ח ובגילויו של מסמך חדר המיון כדי להביא להארכתה של תקופת ההתיישנות. סעיף 2 לחוק ההתיישנות מורה: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". השאלה היא אם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי. יש להשיב על שאלה זו בחיוב.
ג. לגופם של דברים - ביה"ח היה התחנה האחרונה על ציר הזמן שאליה הגיע המערער טרם קריסתו ביום 12.11.1976. אין לקבל את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיה שוחרר המערער במצב תקין מביה"ח וההחמרה במצבו התרחשה לאחר מכן באופן פתאומי ולא צפוי. האם התרשל ביה"ח באבחון מצבו של המערער- יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אלמלא התרשל ביה"ח, ואילו הותאם הטיפול שניתן למערער לסיכון שאליו הוא היה חשוף בערב יום 11.11.1976, סביר להניח שהנזק היה נמנע.
ד. השאלה אם קופ"ח התרשלה באבחון ובטיפול שניתן למערער תלויה במידה רבה במצבו בבוקר יום 11.11.1976. לא ניתן לקבוע במידת ההסתברות הנדרשת כי כבר בשעות הבוקר הסיכון שאליו היה חשוף המערער חייב מתן טיפול רפואי שונה. משכך, לא ניתן לקבוע במידה הדרושה כי קופת החולים התרשלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד פלג יעל למערער, עוה"ד ע. רקובר לשירותי בריאות, עוה"ד א. אלרום, נ. לוי-אנצל וק. סוירסקי לעיריה. 3.7.08).
ע.א. 1386/05 - סיבוס רימון תעשיות... בע"מ נגד מוסד הטכניון... ואח'
*היום שבו נודעו לתובע עובדות המהוות את עילת התביעה, ממנו יתחיל מועד מידות תקופת ההתיישנות, בתביעה בגין ליקויים ואי התאמות בבניית דירות(מחוזי ת"א - ת.א. 1273/03 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הפורמליים 4, דיירים בבנין בת"א (להלן - הדיירים), הגישו בשנת 1989 תביעה נגד המשיבים הפורמליים 5 ו-6, החברה שמכרה להם את הדירות והחברה שבנתה את הבניין, בגין ליקויים ואי התאמות בבניין. ביום 5.1.97 הגישו המשיבים 5 ו-6 הודעה לצד שלישי נגד המערערת ונגד המתכננים לאחר שהודעה מוקדמת כזו, מיום 22.10.95, נמחקה. ביום 4.2.97 הגישה המערערת כתב הגנה. ביום 19.6.03 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה, נגד המתכננים ונגד חברת הביטוח המגן, שבגדרה תבעה לשפותה בגין כל סעד שייפסק נגדה במסגרת תביעתם של הדיירים. עילת התביעה
הנטענת נגד המשיבה היתה מחדלה בבדיקתם של האלמנטים הטרומיים בתחילת שנת 1986. המשיבה וחברת המגן הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף והתביעה נדחתה מחמת התיישנות. הערעור נתקבל.
ב. השאלה המרכזית היתה, האם המועד הקובע את תחילת מרוץ ההתיישנות הוא, לכל המאוחר, מועד המצאת ההודעה הראשונה לצד שלישי (22.10.95), כטענת המשיבה, או מועד מתן פסק הדין בתביעת הדיירים (שטרם ניתן), כטענת המערערת. ביהמ"ש קבע כי היום הקובע הינו ה- 22.10.95, ולא קיבל את טענת המערערת כי רק משהתברר שיעורו של הנזק היה עליה להגיש את התביעה. ברם, על פי פסיקתו של ביהמ"ש העליון, מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל, לכל המוקדם, עם מתן פסק הדין בתביעה הנזיקית, המחייב את המעוול שנתבע בתשלום לניזוק. על כן יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ש. רוזנבלט וש. שנירמן למערערת, עוה"ד ד. גולדשטיין וי. אדלר למשיב. 2.7.08).
ע.פ. 2512/07 + 1094/07 - יצחק דדון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה, וקבילות הודאה של הנאשם, שהוא נרקומן ומקבל טיפול בתחליפי סם. *החמרה בעונש בעבירה של הריגה תוך קטטה בין שני מטופלי סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40155/05 - ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. ליאור חבקוק, (להלן המנוח), והמערער הכירו במשך מספר שנים, ושניהם טופלו במרפאה לנפגעי סמים ביפו. באחד הימים פגש המערער במנוח ברחוב והתקוטט עימו, ובמהלך הקטטה דקר את המנוח בבטנו. המנוח נפטר עקב זיהום שהתפתח כתוצאה מאותה דקירה. במרכז ראיותיה של התביעה הוצבו חמישה אירועים, במועדים ובהקשרים שונים, בהם התוודה המערער על ביצוע מעשה הדקירה בפני גורמים שונים. ביהמ"ש קבע כי הודאותיו של המערער מפלילות אותו באופן שאינו מותיר ספק בדבר אשמתו, הרשיע את המערער בעבירת הריגה, וגזר עליו ארבע שנים וחצי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצר, ושנתיים על תנאי. המערער מערער על הכרעת הדין והמדינה מערערת על קולת העונש. ערעור המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. יש לייחס משקל רב במיוחד להודאות המערער בפני אנשי המרכז לטיפול שניתנו סמוך ממש לאחר אירוע הדקירה, ונעשו במובהק ב"התנדבות", לא כתוצאה של לחץ חקירתי. העובדה שנאשם הוא נרקומן ומקבל טיפול בתחליפי סם, ובמהלכה של החקירה היה נתון ב"קריז", אינה שוללת קבילותה של ההודאה. אין גם מקום להיעתר לטענה בדבר הפרת זכותו החוקתית של המערער להיוועץ בעורך דין טרם חקירתו, כעילה לפסילת ההודאה. אין להתעלם מכך שהטענה הועלתה בשלב מתקדם של הליך המשפט, ולא עומתה מול חוקרי המשטרה. במצב דברים זה אין הטענה יכולה להוות עילה לפסילת ההודאה.
ג. בשונה מבחינתה של קבילות ההודאה, בבחינת משקל ההודאה נדרש "דבר מה נוסף" להודאת הנאשם. גם אם ככלל אין הודאות אותו נאשם יכולות להוות "דבר מה נוסף" זו לזו, אפשר להחריג מכך מקרה - כבענייננו - בו בעל ההודאה טורח מיוזמתו, ל"נדב" את הודאתו, וחוזר על כך שוב מיוזמתו שלו, עד כי אין חשש אמיתי להודאת שווא. מכל מקום, ככלל, די בידיעת פרט מוכמן כדי להוות "דבר מה נוסף" ולעתים אף סיוע. זה המצב בענייננו.
ד. אשר לערעור המדינה על קולת העונש - עיקרו, הטענה, כי מלכתחילה ראוי היה המערער לעונש חמור יותר, וחרף זאת אפשר שהמדינה לא היתה מערערת, אלא שניכוי ימי המעצר שנקבע לא הגשים את כוונתו של ביהמ"ש קמא. על הניכוי היה להצטמצם
למעצר בקשר להליך דנא, והוא בין 9.5.05 ל-18.12.05. לעומת זאת מ-18.12.05 עד 1.2.07 היה המערער במאסר בתיק אחר, ואין מקום לניכוי כפול. צודקת המדינה, ככלל, כי אין מקום לניכוי כפול. מתוך שאין ממצים את הדין בערעורי המדינה, הניכוי כולו יעמוד רק על שנה אחת, קרי, בין 9.5.05 ל-8.5.06, ושאר התקופה לא תנוכה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 3.7.08).
ע.א. 3378/08 - שובל הנדסה ובנין ואח' נגד בנק הפועלים ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שעו"ד מהמשרד המייצג את המערער, מייצג נתבעים בבימ"ש אחר נגד תביעה של בעלה של השופטת(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי בת"א, (השופטת ברון), קיבל תביעה שהגיש המשיב (להלן: הבנק), נגד המערערים וחייבם בתשלום יתרת חובה בסכום של כ-2,853 מליון - בתוספת ריבית בנקאית. המערערים הגישו לבימ"ש קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעת ביהמ"ש העליון בערעור שהגישו. במקביל, ביקשו כי ביהמ"ש יפסול עצמו מלדון בבקשה לעיכוב ביצוע. הם טענו כי ביום מתן פסק הדין התברר לבא כוחם (להלן: עו"ד גלמן) כי החל בפברואר 2007 מייצג שותפו למשרד (להלן: עו"ד שמר) נתבעים בביה"ד לעבודה, בתביעה שהגיש נגדם בעלה של השופטת ברון. לטענתם, בנסיבות אלה, בהן היה ידוע לשופטת כי הנתבע שתבע את בעלה מיוצג על ידי משרדו של בא כוח המערערים, היה עליה לפסול עצמה. השופטת דחתה את בקשת הפסלות בקובעה כי ייצוג הנתבעים בביה"ד לעבודה החל לאחר סיומו של שלב שמיעת ההוכחות בתיק שבפניה, כי שמו של עו"ד שמר לא עלה בדיונים ולא היה בידיעתה שעו"ד גלמן או עו"ד קלינמן הם ממשרדו. הערעור נדחה.
ב. סעיף 77א(א1)(2) לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא ישב בדין אם: "יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו... או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו". לא די בקיומה של נגיעה כספית או אישית לשופט או לבן משפחתו, ויש להתחשב בשיעורה של הנגיעה ובאפשרות הממשית כי תוביל ליצירתו של משוא פנים מצד השופט.
ג. במקרה הנוכחי מייצג עו"ד שמר ממשרד בא כוח המערערים את הנתבעים בתביעה שהגיש בעלה של השופטת. אכן, לבעלה של השופטת יש עניין אישי באותה תביעה, וההנחה היא כי גם לשופטת יש עניין כלשהו בתובענה שהגיש בעלה כנגד הנתבעים, עם זאת לא מדובר בהליך המתנהל בפניה. משהוגשה בקשת הפסלות בשלב המאוחר, לאחר שכבר ניתן פסק הדין בתובענת הבנק, ומשהוגש ערעור על פסק הדין, אין כל מניעה שהשופטת תדון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידם.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד צבי גלמן ודפנה אזולאי-רגב למערערים. 17.6.08).
רע"א 2572/04 - רפאל פריג' נגד כל הזמן ואח'
*קבלת טענה של הגנת תום לב נגד פרסום לשון הרע על עו"ד, למרות שיש בפרסום השוואה, אם כי לא ממשית, למשפטנים בגרמניה בתקופה הנאצית(מחוזי י-ם - ע.א. 3524/02 - הבקשה נדחתה).
א. ביום 1.9.00 פירסמה העיתונאית סילבי קשת מאמר בעקבות פעילות מבצעית של חיילי יחידת "דובדבן" בכפר עשירא א-שימליה, במהלכה מצאו את מותם שלושה מחיילי היחידה מאש חבריהם. המבקש, ששימש כמתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש תלונה במשטרה נגד קשת בגין המרדה. בעקבות התלונה, פרסם המשיב 5, בעתון "כל הזמן", את הדברים הבאים: "פולי פרג'... הגיש תלונה במשטרה נגד העיתונאית סילבי קשת...
המתמחה פרג', באווילותו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין... ומדוע פרג' מסוכן- כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי. משפטנים... כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר... שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי". המבקש הגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבים. בימ"ש השלום קבע כי אין בביטויים שבמאמר משום לשון הרע; והוסיף וקבע כי גם לו היה בדברים משום לשון הרע, היו עומדות למשיבים ההגנות שבסעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק איסור לשון הרע, כיוון שבמאמר יש משום הבעת דעה וביקורת על התלונה שהגיש המבקש נגד סילבי קשת. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה, הגם שלא מטעמיו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התבטאויותיו של המשיב 5 עולות כדי לשון הרע, אך עומדת למשיבים הגנת תום הלב, וכן, הדברים שכתב המשיב 5 הם בגדר הבעת דעה על התנהגות המבקש בקשר לעניין ציבורי, כמו-גם על אופיו ודעותיו כפי שהתגלו בהתנהגות זו. הערעור נדחה.
ב. הדברים שפורסמו אכן מהווים הוצאת לשון הרע, והשאלה הינה האם הדברים חוסים תחת הגנת תום הלב לפי החוק. עיקר טענתו של המבקש היא כי פרסום שיש בו השוואה לנאצים, אינו סביר, ועל כן אין עומדת לו הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. למעשה, הטענה היא כי כל פרסום דיבתי שיש בו השוואה לנאצים הינו בלתי סביר לא רק "בנסיבות העניין", כדרישת סעיף 16(א), אלא בכלל. אין לומר כי ההשוואה שנעשתה במאמר היא השוואה לנאצים ממש, אך עיקרם של דברים הוא כי לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה עצם ההשוואה לנאצים ולדומיהם שוללת את הגנת תום הלב מפרסום דיבתי. לא הרי השימוש במונח "נאצי" במישרין, בבחינת הטחת גידוף באדם, מבלי לבטא עמדה של ממש, כהרי הבעת דעה מנומקת - בין שמסכימים לה ובין שלא - העורכת השוואה למשפטנים שהתקרנפו למשטר של הרייך השלישי.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד אלדד עוז למבקש, עו"ד אבישי חלפון למשיבים. 16.6.08).
ע.א. 4480/06 + 4309/06 - בשארה ורור בע"מ נגד גלידת ויטמן בע"מ ואח'
*דחיית ערעורים הדדיים על פס"ד בתביעות הדדיות, הנובעות מהפסקת התקשרות בין בעלי מפעלים לבין מפיץ מוצריהם(מחוזי נצרת - ת.א. 410/96 - הערעור נדחה).
א. לאורך שנים עסקה המערערת בהפצת מוצרי המשיבות באזור קבוע בצפון הארץ. בין המערערת לבין כל אחת משלושת המשיבות בנפרד, נכרתו, במועדים שונים, חוזי הפצה לזמן בלתי מוגבל, בשיעורי עמלה שונים. בשנת 1995, בעקבות התקשרות עם חברה זרה, ובמסגרת הארגון מחדש, ביקשו המשיבות לשנות את אזור ההפצה של המערערת. נפתח מו"מ, שסופו הפסקת שלושת החוזים. שני הצדדים טענו שאופן הפסקת ההתקשרות מקים להם זכות לפיצויים בראשים שונים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה לפי חוזה שתקופת תוקפו לא נקצבה - ולפיכך יכול היה כל אחד מהצדדים להביא לסיומה באורח חד צדדי, ובלבד שיתן הודעה זמן סביר מראש. עוד נקבע כי בנסיבות, "ה'אשם' שבהפסקה המיידית של ההתקשרות נופל על התובעת והנתבעות יחדיו...", ולכן אין הן זכאיות לפיצוי בגין תוצאותיה. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.
ב. במהות, שלובות בעמדת המערערת טענות מתחום החוזים וטענות מתחום עשיית עושר ולא במשפט. נטען כי הפסקת ההתקשרות נעשתה שלא כדין - ולפיכך היא מקימה זכות לפיצויים; ובמקביל נטען, כי המערערת העבירה לידי המשיבות נכס מניב, מערך שיווקי, העברה המקימה זכות לפיצוי בדיני עשיית עושר.
ג. שלושת החוזים בין הצדדים לא היו קצובים בזמן - ושני הצדדים מסכימים כי ניתן היה לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי - תוך מתן הודעה "זמן סביר מראש". נותר לדון בטענת המערערת לגבי התעשרות שלא כדין עקב החזרת קוי החלוקה ללא תמורה. בעניין זה יש להחיל את הכלל לפיו "לא נראה בפיתוח השוק על ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של הייצרן". מדובר בתקופת פעילות ארוכה - והמערערת באה על שכרה דרך העמלות שקיבלה לאורך השנים. מטרתה של תקופת הודעה מוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד; ובנסיבות לא היה על המשיבות חובה לאפשר תקופה כאמור.
(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד מועין חורי ועסאם סארג'י למערערת, עו"ד רענן קליר למשיבים. 17.6.08).
ע.א. 6613/06 - נאמני ההקדשות... בעיה"ק צפת ומירון ואח' נגד תומר כמוס
*דחיית תביעה נגד סילוק יד, כאשר הנתבעים טענו כי נוצר הקדש במקרקעין לטובת בית הכנסת הנתבע(מחוזי נצרת - ת.א. 1085/00 - הערעור נתקבל).
א. ביום 28.8.1997 נחתם חוזה בין המשיב, תושב צפת, לבין אשל ארמוני (להלן: ארמוני), נינו של הרב ענתבי, במסגרתו רכש המשיב מארמוני את זכויותיו במקרקעין בצפת (להלן: חלקה 83), בשטח של 144 מ"ר. (להלן: עסקת המכר). בשכנות לחלקה 83, על חלקה 82, מצוי בית הכנסת "אבוהב". לטענת המשיב, בית הכנסת התרחב ופלש אל תוך חלקתו, בכך, שבנה בה שירותים, עזרת נשים ועוד. בחודש מארס 2000 הגיש המשיב תביעה נגד המערערים, למתן הצהרה, כי הוא הבעלים של החלקה 83, ולהורות למחזיקי בית הכנסת להסתלק מן הקרקע. המערערים טענו כי החלקה הוקדשה לצרכי בית הכנסת לפני כשבעים שנה, על-ידי בעליה דאז הרב ענתבי, שהיה מנאמני ההקדשות. לחילופין טענו המערערים, ניתנה להם מאת הרב ענתבי רשות בלתי הדירה לבנות בחלקה ולהשתמש בה. עוד טענו, כי המשיב ידע שהם עושים שימוש בחלקה בעת שרכש אותה מידי ארמוני, והוא מנוע מלהתכחש לזכויותיהם בה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והורה לסלק את ידם של המערערים מהשטח שבמחלוקת. הערעור נתקבל.
ב. יצירת הקדש טעונה מסמך בכתב. יחד עם זאת, קיימת אפשרות להצהיר על קיום הקדש אף בהיעדר "כתב הקדש", אם שוכנע ביהמ"ש כי נמצאו נכסים המשמשים הקדש בפועל. אכן, אין בידי המערערים כתב הקדש, והם מעולם לא נקטו בהליך מתאים לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות לצורך הכרזה או הצהרה על קיומו של הקדש בפועל, ואולם, אין בכך כדי לסתום את הגולל על ערעורם. מבני בית הכנסת מצויים בחלקה במשך עשרות שנים ומשמשים באופן בלעדי ורצוף לצרכי בית הכנסת. חלק מאותם מבנים, נבנו במקום עוד בשנות השלושים של המאה שעברה, כחמש עשרה שנים לפני מותו של הרב ענתבי, ואין חולק, כי הם משמשים מאז ועד עתה את ציבור המתפללים. אף יורשיו של הרב ענתבי, מעולם לא נקטו כל צעד, המעיד על התנגדותם לשימוש הנמשך בחלקה לצרכי בית הכנסת. די בעובדות האמורות, בכדי להוכיח קיומו של הקדש בפועל.
ג. בתחרות הזכויות בין הצדדים, יש אף לבחון, את תום לבו של המשיב. המשיב הודה, כי לפחות כעשרים שנה, הכיר את מבני בית הכנסת, וכי ידע על דבר השימוש הנעשה במבנים לאורך השנים לצרכי בית הכנסת. ואם בזאת לא סגי, התמורה ששילם המשיב עבור המקרקעין הגיעה כדי מחצית מערכם, דבר המחזק את העובדה, כי המבנים במקרקעין והשימוש שנעשה בהם לצרכי בית הכנסת, היו ידועים מלכתחילה למשיב.
ד. במסגרת התביעה לסילוק יד, טענו המערערים להגנתם, לקיומו של "הקדש שלמעשה", כאמור. השאלה היא האם הדיון בשאלת קיומו של הקדש יכול להיעשות באופן אינצידנטלי, אגב דיון בטענת הגנה כנגד תביעה לסילוק יד. נראה כי ביהמ"ש מוסמך להכריז,
במסגרת פסק-הדין שניתן על-ידו, על הקדש, הגם שהבקשה להכרה בהקדש נעשתה כטענת הגנה בלבד באופן אינצידנטלי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אברהם נוה למערערים, עו"ד עמנואל סולומונוב למשיב. 16.6.08).
בע"מ 3329/08 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*דחיית ערעור על הכרזת קטין כבר אימוץ (אימוץ פתוח)(מחוזי י-ם - ע"מ 2080/07 - הבקשה נדחתה ברוב דעות).
א. ילדותה ונערותה של המבקשת, ילידת 1958, עברו עליה בעוני ובאלימות. טרם הגיעה לבגירו-ת נישאה בפעם הראשונה, וילדה שלוש בנות (כיום בגירות). בשנת 1993 התגרשה, והבנות נותרו במשמורת האב. לאורך השנים נזקקה המבקשת מספר פעמים לטיפול נפשי, והיא סובלת מנכות ברגלה בשיעור %20-%30. במאי 99 ילדה ילד. בחודש התשיעי להריונה הודיעה ללשכת הרווחה, על רצונה למסור את התינוק לאימוץ, בהיותה נטולת דיור ואמצעי מחיה. משנולד הקטין נשאר בחזקת אמו, אשר שכרה דירה בסיוע משפחתה. ביום 11.2.01, לאחר שפונתה מן הדירה עקב אי-תשלום דמי שכירות, הגיעה המבקשת ללשכת הרווחה וסירבה לעזוב את המקום עד שיימצא לה דיור. עובדי הלשכה התרשמו שהקטין מוזנח, ולמחרת פנו לביהמ"ש בבקשה להוציאו מחזקת אמו. הבקשה נתקבלה, והקטין הועבר למשפחת אומנה. ביום 21.2.01 הוכרז הקטין כקטין נזקק. ביום 27.3.01 פנתה המבקשת לביהמ"ש בבקשה להשיב את הקטין להחזקתה, והבקשה נענתה, תוך שניתן צו פיקוח והשגחה. במאי 2002 התקבלה תלונה במשטרה על הזנחת הקטין. ביום 2.10.05, הגיעה ללשכה עם הקטין, מצויידת בתיק בגדים עבורו, והשאירה שם את הקטין. פקידת הסעד הוציאה צו חרום והעבירה את הקטין למשפחת אומנה. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי מתקיימים תנאי סעיף 13(א) (7) לחוק אימוץ ילדים, והכריז על הקטין בר אימוץ; תוך צמצום תוצאות האימוץ, כך שיתאפשר קשר בין הקטין לבין המבקשת, בכפוף לכך שתימצא משפחה מאמצת שתסכים לכך. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: ניסיון העבר וחוות הדעת כולן, אינם מעודדים באשר לסיכוי קבע לשינוי במצב הקטין. הפתרון שעיצב ביהמ"ש לענייני משפחה ושהתקבל גם על דעתו של ביהמ"ש המחוזי - הוא צמצום תוצאות האימוץ, מה שקרוי "אימוץ פתוח". לפיכך אין מקום לרשות ערעור.
ג. השופט דנציגר (דעת מיעוט): בנסיבות המקרה יש להיענות באופן חלקי לבקשתה של האם, באופן שביצועו של צו האימוץ יידחה למשך חצי שנה, לשם בחינת תפקודה של האם במהלך תקופה זו לאחר שהקטין יועבר לביתה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד מהגר נפתלי למבקשת, עו"ד דומיניץ דינה למשיב. 18.6.08).
רע"א 1634/08 - גיטה יונג ועזבון המנוח יוסף יונג נגד בנק לאומי ואח'
*ניתן לעקל זכויות "בר רשות" במקרקעין (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).
הסכסוך בפרשה זו נסב על נכס מקרקעין, נחלה באגודה שיתופית בית לחם הגלילית. המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל, הוא בעל זכויות הבעלות על החלקה, והמשיבה 3, האגודה, היא השוכרת של המקרקעין מכוחו של חוזה שכירות עם המינהל (להלן: חוזה המשבצת). למנוח מוקנות זכויות של "בר רשות" בנחלה. הבנק הגיש בשנת 2001 בבימ"ש השלום בטבריה תביעה נגד המנוח בסדר דין מקוצר לתשלום של 640 אלף -, ולבקשתו ניתן צו עיקול זמני על זכויות "בר רשות" של
המנוח בנחלה. לאחר פטירת המנוח, הופנתה תביעת המשיב, נגד עזבון המנוח. הבנק עתר לסעד זמני נגד המינהל והאגודה אשר יאסור עליהם להעביר או להקצות למבקשת 2, אלמנת המנוח, או לכל גורם אחר את זכויות בר הרשות של המנוח, אלא לאחר שיוסר העיקול. הנושא הגיע בערעור לביהמ"ש המחוזי שקבע כי הבנק רשאי לממש את זכותו לעיקול זכויות "בר רשות" בכפוף להגבלות העבירות הקבועות בחוזה המשבצת. ביהמ"ש קבע כי אין בהגבלת העבירות, בחוזה המשבצת, כדי לשלול מהזכות את אופייה כזכות בעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ביהמ"ש מבוססת כדבעי ונשענת על תכלית חוזה המשבצת והעקרונות שנקבעו בהכרעותיו של ביהמ"ש העליון - הן לעניין פרשנות הוראות חוזה המשבצת והן לעניין הקביעה כי אין בהגבלת העבירות כדי לשלול את אופיה של הזכות כבעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד י. נור למבקשים. 22.6.08).
עש"ם 3295/08 - שלמה אזולאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המשמעתי של עובד שהורשע בעבירות תעבורה, נדון לביצוע עבודות שירות ודיווח למקום עבודתו על מחלה בימים שיצא לעבודות השירות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1959, הועסק החל בשנת 1983, בלשכת התעסוקה בירושלים. בחודש מאי 2003 הורשע בנהיגה בשכרות, ונגזרו עליו שבעה חודשי פסילה מנהיגה ומאסר על תנאי. בחודש ספטמבר 2005, נתפס פעם נוספת כשהוא נוהג בשכרות, הורשע בשנית, ונגזרו עליו, בין היתר, שלושה חודשי עבודות שירות ופסילה מנהיגה לתקופה של שנתיים וחצי. ביום 11.11.2007 הוגשה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה תובענה נגד המערער. האישום הראשון נסב על אי-דיווחו לשירות התעסוקה על פסילתו מנהיגה וקבלת תשלום בגין נסיעה ברכב פרטי עבור התקופה בה נשלל רישיונו. האישום השני עניינו בכך שבשבע-עשרה הזדמנויות דיווח לשירות התעסוקה על ימי מחלה, בעוד שבפועל התייצב באותם ימים לריצוי מאסר בעבודות שירות שנגזר עליו, או שיצא ממקום עבודתו מבלי להחתים את כרטיס הנוכחות והלך לריצוי עבודות השירות. ביה"ד גזר לו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין ופסילה למשך 3 שנים משירות התעסוקה. כן חוייב המערער להשיב לאוצר המדינה סכום של 18 אלף -. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הורשע בביצוע מעשים חמורים הכוללים דיווחים כוזבים וקבלת כספים שלא כדין. בעבירות אלו קיים יסוד ממשי של מעילה באמון. אין לומר כי עונש הפיטורין אשר הושת על המערער הינו חמור ביחס לעבירות אותן ביצע.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. שילוח למערער, עו"ד מ. אומיד למשיבה. 23.6.08).
בג"צ 5303/08 - פלוני נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'
*ביצוע צווי מעצר מינהלי וסמכויות ביהמ"ש הצבאי באישור הצווים וקיצור תקופות המעצר (העתירה נדחתה).
העותר, יליד 1974, ריצה בין מאי 2003 לדצמבר 2006 מאסר בעבירות של סחר בציוד מלחמתי, ניסיון לגרימת מוות וכן עבירות הקשורות בפעילות בהתאחדות בלתי מותרת. לאחר מכן נעצר במעצר מינהלי ב-22.5.07, בשל פעילות בג'האד האסלאמי. תחילה הוצא נגדו צו מעצר מינהלי בן שישה חודשים, ובהמשך הוצאו שני צוים נוספים. הצו השני קוצר בביהמ"ש הצבאי לערעורים באיזור, "קיצור לא מהותי", קרי, קיצור המקרב את מועד הביקורת השיפוטית, אך אינו מונע הארכה נוספת גם בהיעדר חומר חדש. הצו קוצר לארבעה חודשים. לאחר אותו קיצור הוצא צו הארכה לשישה חודשים, שקוצר בביהמ"ש הצבאי בערכאה הראשונה לשלושה חודשים, וביהמ"ש הצבאי לערעורים, החזיר את הצו לתקופה המקורית של שישה חודשים. לטענת
העותר, הנוהג הוא כי המפקדים הצבאיים מאריכים מעצר מינהלי לתקופות התואמות במשכן "קיצור לא מהותי" קודם, וכשאין הדבר קורה מתאים ביהמ"ש הצבאי את התקופה לקיצור הקודם. על כן לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש הצבאי לערעורים. העתירה נדחתה.
בתיהמ"ש הצבאיים, מניסיונם הרב בנושאי המעצרים המנהליים, רכשו מומחיות רבה בתחום זה, ועל כן ברי כי בבוא המפקד הצבאי לשקול הארכה לאחר קיצור לא מהותי, יביא בחשבון את הקיצור ואת המסר המסויים ששידר ביהמ"ש הצבאי. אך, יכול המפקד הצבאי, אף במקרה של קיצור לא מהותי קודם, להשתכנע כי החומר שלפניו מצדיק במובהק הארכה לשישה חודשים. סוף דבר, הקיצור הלא מהותי הוא שיקול בעל משמעות, אף כי לא יחיד ומכריע.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד תמר פלג-שריק וסיגי בן ארי לעותר, עו"ד אבינועם סגל אלעד למשיבים. 23.6.08).
בג"צ 5551/08 - סמ"ר גלעד שליט ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*אי התערבות בג"צ בהכרעות מדיניות של הממשלה, ובענייננו הסכם הרגיעה ברצועת עזה, ללא התניית הרגיעה בשחרור גלעד שליט (העתירה נדחתה בעיקרה).
העתירה היא להורות לממשלה שלא ליישם, קודם שישוחרר גלעד, את ההסדר שזכה לכינוי "הרגיעה" ברצועת-עזה, לאמור - אי פתיחתם של מעברי הגבול והותרתו על כנו של הסגר הכלכלי על הרצועה. העתירה מסבה עצמה על שלוש טענות משפטיות, ובכללן, פגם בהחלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון, שבישיבתה אישרה את ההסדר, על-יסוד נתונים שגויים שהוצגו לה, ולפיהם שחרור החייל הוא חלק מן ההסכם. העתירה נדחתה בעיקרה.
היקפה המצומצם של ההתערבות השיפוטית בהכרעותיה המדיניות של הממשלה, מקורו בהבנה כי זו מקבלת את החלטותיה על יסודו של כלל המידע הרלוונטי, לאחר שנשקלו כל השיקולים הנוגעים בנסיבות המקרה. על ועדת השרים לשוב ולדון בנושא של גלעד שליט, כדי שההחלטות תהיינה בהירות לכל הנוגעים בדבר ולמנוע עמימות.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד א. יניב, א. בנדור וש. שטיין לעותרים, עוה"ד א. מנדל, ד. בריסקמן וא. אמיר למשיבים. 23.6.08).
ע.פ. 3037/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חילוט ערבות כשהופרו תנאי שחרור בערובה (בקשה לחילוט ערבות - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקש נדון לשבעה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשי מאסר על תנאי. במהלך משפטו היה המבקש משוחרר בערבות, בתנאי "מעצר בית" מלא בבית אמו. הוא הגיש ערעור וביהמ"ש החליט לעכב את ביצוע עונש המאסר תוך המשך תנאי הערבות. באחד הערבים, סמוך לשעה 3 לפנות בוקר, שוטט המבקש מחוץ לביתו, בניגוד לתנאי השחרור בערובה, וכאשר שוטר שהבחין בו קרא לעברו לעצור, הוא נמלט ונדרש מרדף על מנת להשיגו. בעודו בחקירה, איים, על פי הטענה, על השוטר. המדינה מבקשת לחלט את הערבויות ולעיין שנית בהחלטה לעניין עיכוב הביצוע. הבקשה לעיון חוזר נגד השחרור בערובה נדחה והבקשה לחילוט הערבות נתקבלה חלקית.
ההחלטה על השחרור בערובה תעמוד בעינה. מאידך, באשר לחילוט הערבות - אמו של המבקש, שחתמה על ערבות בסך 15 אלף -, ושאמורה היתה לפקח עליו, לא ביצעה את תפקידה כראוי ועל כן יש מקום לחילוט הערבות. אולם, נוכח מצבה הכלכלי הקשה של אמו של המבקש, יחולט מן הערבות סכום של 1,500 ש"ח בלבד.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד ג'ורג' שחאדה למבקש, עו"ד ירין שגב למשיבה. 10.6.08).
ע.א. 10906/07 - מאיר זהביאן נגד ב. בשר מעולה בע"מ ואח'
*ביטול רישום הליך של ערעור לדחייה עקב אי הפקדת ערבון במועד (הבקשה נתקבלה).
בערעור שהוגש ביום 23.12.2007, נדרש המערער להפקיד ערבון של 30,000 -. משלא הופקד הערבון במועד, נרשם ההליך לדחייה. הודעה על רישום ההליך לדחייה נשלחה למערער. באין הפקדת ערבון נדחה ההליך. המערער הגיש בקשה לביטול החלטה ובקשה להארכת מועד להפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה.
רשם ביהמ"ש מוסמך "להחיות" הליך אשר נדחה עקב אי הפקדת ערבון בדרך של ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. השאלה הטעונה ברור היא האם בנסיבות העניין הראה המערער טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה, שמקורה במחדלו הדיוני. התשובה היא חיובית. אינטרס המשיבים שיובטחו הוצאותיהם בהליך, ככל שייפסקו, מוגן על ידי הערבון שיופקד. איחור בהפקדה, כשלעצמו, אינו גורע מן הבטוחה.
(בפני: הרשמת לוין. 30.6.08).
בש"פ 2990/08 - עומר ג'אבר נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בגין תקיפת שוטר, כאשר לא מדובר בנסיבות שיש בהן כדי לייחס לעורר מסוכנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
על-פי כתב אישום שהוגש נגד העורר, הדף העורר שוטר שביצע את תפקידו בסמוך למרכז מתדון בחדרה. משהודיע השוטר לעורר כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר, התנגד העורר, השתולל והשמיע איומים. בהמשך הובא העורר אל תחנת המשטרה, ושם עלב בשוטרת, העיר כלפיה הערות מיניות בוטות, חשף בפניה את איבר מינו וירק עליה. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי חלופת המעצר שהוצעה, בבית חברתו לחיים של העורר, איננה מספקת. העורר ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נדחה. הערר נתקבל.
נכונותו של העורר להיכנס לעימות אלים עם שוטרים מעיבה, לכאורה, על היכולת לתלות בו אמון ברמה הדרושה לצורך חלופת מעצר. אולם, לנוכח אופי האישום המיוחס לעורר, שאינו בא בגדרי העבירות שיש במסוכנות העולה מהן כדי לשלול בדרך-כלל אפשרות של שחרור בתנאים מתאימים, יש מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד ישי ניב לעורר, עוה"ד נעמי לולב ודותן רוסו למשיבה. 10.6.08).
בש"פ 3131/08 - מדינת ישראל נגד בילאל מחאמרה ויחיא סלאמה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של מסחר בנשק ושהייה בישראל שלא כדין (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירות של החזקת נשק, מסחר בנשק ושהות בישראל שלא כדין. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חדשים מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב 2 ב-90 ימים. לטענת המבקשת, התיק נמצא בשלביו האחרונים ואין הוא מורכב מבחינה ראייתית. בנוסף, טען בא-כוח המבקשת, קיים חשש ממשי לכך שהמשיב 2, שהינו תושב שטחים, לא יתייצב להמשך משפטו. הבקשה נתקבלה.
עבירת הסחר בנשק הינה מן העבירות החמורות וככלל יש לעצור את הנאשם בעבירות אלו עד תום ההליכים, גם במקום שלנאשם אין עבר פלילי. גם אם נקבל את הטענה כי המשיבים פעלו מתוך בצע כסף, ולא נתנו את דעתם מיהו הגורם אשר ירכוש את הנשק ומה בכוונתו לעשות עימו -אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשים ומכך שהנשק עלול היה לשמש לביצוע עבירות פליליות, או לפגיעה בביטחון המדינה. העובדה שהמשיב 2 הוא תושב השטחים, ששהה בישראל שלא כחוק, מהווה שיקול נוסף לשלילה של חלופת המעצר.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד שאול כהן למבקשת, עו"ד מוחמד עווד למשיב. 1.7.08).
בש"פ 4764/08 - אופיר פינקו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד נהג מונית ופציעתו בדקירות מברג בעינו (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, כי קשר קשר עם חברו גרא מורוסיץ, לגנוב מנהג מונית כסף תוך שימוש באלימות. השניים הזמינו מונית, התיישבו בספסל האחורי במונית וביקשו מהנהג, יליד 1936, להסיעם לקיבוץ פלמחים. בדרך החלו לחנוק את הנהג, ודקרו אותו במברג בעינו השמאלית. בהמשך בא העורר לבית קפה ברחובות, סיפר לבעלים על אירוע הדקירה, וביקש ממנו לספק לו אליבי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. מעשי תקיפה הנעשים בחבורה, תוך שימוש בכלי נשק, מעידים על מסוכנות חריגה ויש להגן על הציבור מפני עבריינים כאלה. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עדי קידר לעורר, עו"ד נעמי כץ-לולב למשיבה. 11.6.08).
עש"ם 3642/08 - עאדל עסלי נגד נציבות שירות המדינה
*קבלת ערעור על הרשעה בעבירה משמעתית של מרכז גבייה במוסד לביטוח לאומי, שבמסגרת תפקידו טיפל בענייניהם של מבוטחים בני משפחה, ולא היה רבב בפעולותיו (הערעור נתקבל).
המערער מועסק בסניף חדרה של המוסד לביטוח לאומי מאז שנת 1977, וכיום משמש בתפקיד מרכז גבייה. הוא הואשם בסדרה של כשלושים מקרים, בשנים 1997-2001, בהם טיפל בענייניהם של מבוטחים בני משפחתו. המערער טען כי על פי חוזר המוסד לביטוח לאומי (להלן חוזר 1989), שהיה תקף באותה תקופה, נאסר על עובד המוסד לטפל בפניות "היזומות ע"י קרוביו", ואילו ענייני קרוביו של המערער, בהן טיפל, לא היו לבקשתם או בעקבות קשר עמם, אלא בטיפול שיגרתי. אין מחלוקת שלא היה רבב במעשים עצמם, והשאלה מתמקדת בניגוד העניינים. הערעור נתקבל.
אכן, אין שירות הציבור משלים עם טיפול של עובד ציבור בענייניהם של בני משפחתו. ואולם, בחוזר 1989 נקבע כי "עובד לא יטפל בתביעה שהגיש קרוב משפחה או ידיד קרוב שלו". החוזר "פורט לפרטים" בדרך ניסוחו, לכיוון קו-לא, את האיסורים הכלליים המוטלים על עובדי המוסד לביטוח לאומי בעניין הטיפול בקרובים. יש לראות חוזר זה בבחינת דין מיוחד לדברי חקיקה אחרים, כגון כללי האתיקה לעובדי המדינה, ולעקרונות הכלליים. משפעל המערער בהתאם להוראות אלה אין להרשיעו בדין.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יונה סירוטה ואורית טורנר-שטרנברג למערער, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 1.7.08).
רע"א 5290/08 - עמליה הורוביץ ואח' נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה למתן צו ביניים למימוש משכנתאות על דירות המושכרות לדיירים (הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם בעלי כמחצית מזכויות הבעלים בבית מגורים בתל אביב, בו שלוש דירות מגורים מושכרות (להלן: הבניין). לזכות המשיב רשומות 2 משכנתאות על הבניין. הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתאות ונקבע כי פינוי הבניין במסגרת הליכי המימוש יתבצע ביום 15.6.08. המבקשים הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו יבוטלו המשכנתאות הרובצות על הבניין. במסגרת התובענה הגישו בקשה למתן צו ביניים לפיו יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שיקולי מאזן הנוחות, מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה. הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מפינויו של הבניין הינו נזק כספי בלבד, שהינו בר-פיצוי במידה ויזכו המבקשים בתובענה. זאת, לאור העובדה כי המבקשים אינם מתגוררים בנכס והוא משמשם לצרכים מסחריים בלבד. הבנק הגיע להסדר עם הדיירים בבניין, כך שפינוי הבניין לא יגרום נזק אף לדיירים עצמם.
(בפני: השופטת ארבל. 1.7.08).
בג"צ 1802/08 - רס"מ יאיר חיים נגד המפקח הכללי משטרת ישראל ואח'
*דחיית עתירה נגד פיטורין מהמשטרה מחמת חוסר התאמה לשירות (העתירה נדחתה).
העותר, בן 47, נשוי ואב לשלושה ילדים, התגייס בשנת 1986 למשטרה. במהלך שנת 2006 הגיש העותר מספר תלונות למחלקה לחקירות שוטרים נגד מפקדיו. המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא לפתוח בחקירה בנוגע למרבית תלונותיו ואלו נסגרו. במהלך שנות שירותו של העותר במשטרה, נשקלה מספר פעמים האפשרות להפסיק את שירותו, בשל אי שביעות רצון מתפקודו, שביטויה בין השאר, בהערכות תקופתיות נמוכות שקיבל ממפקדיו. ועדת הערכה המליצה על פיטורי העותר מחמת חוסר התאמה לשירות במשטרה. לעותר נערך שימוע שבו נכח גם בא-כוחו. בהמשך לכך, הוחלט על פיטוריו של העותר. העתירה נדחתה.
עיון בגיליונות ההערכה שמילאו מפקדיו של העותר מלמד על חוסר הערכה נמשכת לתפקודו המקצועי, שביטויו בציונים שניתנו לו. אף נשקלה האפשרות להפסיק את שירותו במשטרה, הן בשנת 1995, הן בשנת 2000. הערכות אלו ניתנו על ידי מפקדים שונים, ובעת שהעותר שירת במספר תפקידים, השונים זה מזה באופיים. נמצא כי המשיבים הראו שבבסיס ההחלטה לסיים את שירותו של העותר עמדו שיקולים אובייקטיבים וענייניים. בנסיבות אלה, אין עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: ארבל, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד צבי זף לעותר, עו"ד אביגיל בורוביץ' למשיבים. 3.7.08).
בג"צ 10324/07 - שורת הדין נגד לשכת העיתונות הממשלתית ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטה שלא לשלול את תעודות העתונאי לעובדי רשת טלביזיה צרפתית שהיתה קשורה לפרסום מטעה על פעולת צה"ל ברצועת עזה (העתירה נדחתה).
ב-30 בספטמבר 2000, סמוך לאחר פרוץ "האינתיפאדה השניה", התנהלו חלופי אש בין כוחות צה"ל לשוטרים פלסטינים באזור נצרים שברצועת עזה ואלה סוקרו בכתבה ששידרה המשיבה 2 באותו יום. בכתבה נאמר על ידי המשיב 3 בצרפתית, על רקע הסרט שתיעד את חלופי האש, כי עוברי אורח נקלעו לחלופי האש וכי נער כבן 12, מחמד א-דורה נהרג ואביו שהיה עימו וניסה לגונן עליו נפצע קשה מירי שכוון לעברם על ידי חיילי צה"ל. הכתבה הופצה על ידי המשיבה 2 לכלי תקשורת בינלאומיים, והיא שודרה ברחבי העולם. לאחר זמן מה נקבע כי א-דורה לא נהרג מאש חיילי צה"ל וכי הסצינות הנראות בכתבה בויימו. העותרת פנתה אל מנהל המשיבה 1 (להלן: המנהל), ודרשה לשלול את תוקף תעודות העיתונאי המונפקות על ידה לעובדי המשיבה 2 בישראל, עד אשר זו תתנער בפומבי מן האמור בכתבה ותתנצל. דרישה זו נדחתה על ידי המנהל, שציין כי אין הוכחה שהמשיב 3 היה שותף למעשיו של הצלם טלאל אבו-רחמה "בביום מכוון וביצירת עלילה נגד מדינת ישראל". משכך מדובר בהתנהלות בלתי מקצועית שהטיפול הראוי בה הינו במישור התקשורתי-ציבורי. המנהל הוסיף והדגיש, כי על פי הכללים המנחים את פעולת המשיבה לא ניתן בנסיבות אלה לשלול את תעודות העיתונאי של עובדי המשיבה 2. העתירה נדחתה.
הקריטריונים והנהלים להענקת תעודות עיתונאי הוסדרו בכללי לשכת העיתונות. מדובר אכן בהנחיות פנימיות שאין להן תוקף סטטוטורי ואין הן אלא כללים גמישים שהרשות המנהלית קובעת לעצמה כדי שידריכו אותה בהפעלת סמכותה. יחד עם זאת מחוייבת הרשות שלא לסטות מאותן הנחיות אלא אם כן ניתן להצדיק סטייה זו בטעמים ראויים וענייניים. במקרה דנן קיבלה המשיבה החלטה סבירה ומאוזנת שאין להתערב בה. בוודאי נוכח מסקנתה של המשיבה כי כל שניתן לייחס למשיבים 2 ו-3 בפרשה זו הוא התנהלות בלתי מקצועית משום שלא ערכה בדיקה ראויה ומספקת לגבי אמינות הסרט טרם השידור .
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת חיות. 1.7.08).
בג"צ 4871/07 - פיסל מסאלחה נגד שר הפנים
*מינוי וועדה קרואה ביישוב דבורייה, לאחר שהמעוצה הנבחרת לא עמדה בתכנית הבראה שהוסכם עליה (העתירה נדחתה).
העותר נבחר בבחירות האחרונות לכהן כראש המועצה המקומית דבוריה למשך חמש שנים. בשנה הראשונה לכהונתו התגבשה במועצה המקומית תוכנית הבראה בהתאם לדרישות משרד הפנים. משחלפו תאריכי היעד והמועצה לא הצליחה לעמוד ביעדי תוכנית ההבראה, החליט משרד הפנים למנות ועדה למילוי תפקידי המועצה. העותר מלין על ההחלטה ומבקש לבטלה. העתירה נדחתה.
על פי הסדר ההבראה, המועצה היתה אמורה להציג איזון שוטף בסוף שנת 2005 ולהציג עודף שוטף בסוף שנת 2006. בהחלטה על פיזור המועצה ומינוי הוועדה הממונה, ציין המשיב כי השנים 2005 ו-2006 הסתיימו בגירעונות שוטפים, ולא באיזון או עודף כנדרש בתוכנית ההבראה; כי לא היה צמצום בהוצאות השכר או כוח האדם, וכי המועצה לא עמדה אף ביעדי הגבייה שנקבעו בתוכנית ההבראה. העותר היה חלק מגיבוש התוכנית לאורך כל הדרך והיה בידו שלא לחתום עליה בסופו של יום, אם חשב שלא יהיה באפשרותו להשיג את היעדים שנקבעו בה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. העותר לעצמו, עו"ד עינב גולומב למשיב. 3.7.08)
בג"צ 788/08 - התנועה למען איכות השלטון ואח' נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*דחיית עתירה נגד מינוי קצין משטרה לתפקיד אותו אינו רוצה למלא (העתירה נדחתה).
העותר 2, סגן ניצב אפרים ארליך, (להלן העותר), הוא שוטר וקצין ותיק במשטרת ישראל, המכהן מדצמבר 2004 כראש היחידה המרכזית באגף התנועה. המשטרה החליטה בראשית שנת 2008 להעבירו לכהונת סגן מפקד מרחב חברון. על פי טענת העותרים נעשה המינוי משיקולים לא ענייניים ומתוך רצון לבוא חשבון עם העותר, שהתרעותיו על ליקויים בעבודת המשטרה הביאו לחשיפת שחיתות. נאמר גם, כי הופרה הבטחה של פרקליט המדינה הקודם, כי כשירותו של העותר לקידום תידון עניינית ולא ייפגע נוכח עדותו בוועדת זיילר, וכן לא ניתנה לו זכות הטיעון אצל השר לבטחון פנים. העתירה נדחתה.
כבר צויין לא אחת בפסיקתו של בג"צ, אמנם בהקשרים אחרים - של סיום שירות בצה"ל, במשטרה ובשירות בתי הסוהר - כי בג"צ מתקשה להגיע לחקר העובדות לאשורן, מהיעדר הליך של בירור עובדתי מעבר לתצהירים, במצב המשפטי הקיים. קושי דומה קיים בעתירה זו. עם כל סימני השאלה, והם קיימים, לא השתכנע בג"צ כי החלטת המשטרה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני, המצדיק התערבות מצדו.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אליעד שרגא, ברק כלב ומיקה קונר קרטן לעותרים, עו"ד דינה זילבר למשיבים. 6.7.08).