תקציר סביר כרך ע"א חוברת 16

בג"צ 8470/04 + 8425/04 - אדם טבע ודין... ואח' נגד הוועדה הארצית... לתשתיות לאומיות ואח'

חריגה מסמכות של הוועדה לתשתיות לאומיות באישור סלילה קטע כביש רוחב שיתחבר לכביש 6. בטלות יחסית לעומת בטלות מוחלטת של החלטה מינהלית שנתקבלה ללא סמכות(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. כביש 461 הוא אחד ממספר כבישי רוחב (היינו כבישים ממערב למזרח) האמורים להתחבר לכביש 6. עניינן של העתירות הוא בהארכת כביש 461 מזרחה כך שיתחבר לכביש 6. ההליך התכנוני החל במועצה הארצית לתכנון ולבניה בשנת 1994. במהלך השנים שחלפו מאז, ולאחר שנתקבלו הערות הוועדות המחוזיות, בחנו מוסדות תכנון שונים תוואים אפשריים שונים לקטע המזרחי של כביש 461. ועדת היגוי החליטה להמליץ בפני המועצה הארצית על אימוץ חלופה מסויימת. הממשלה החליטה להכריז על כביש 461 כפרוייקט בעל חשיבות לאומית והוועדה לתשתיות לאומיות דנה בתכנית ואישרה אותה. העתירות נתקבלו בחלקן.
ב. השאלה העיקרית הינה אם הוועדה לתשתיות לאומיות היתה מוסמכת לאשר את התכנית לסלילת קטע הכביש נשוא העתירות. התשובה היא שלילית. עם זאת, לנוכח התקדמות הביצוע של התכנית, נראה כי הכרזה על בטלות מוחלטת של כל ההליכים שהתקיימו עד כה, תביא לבזבוז משאבים בלתי מבוטל ולפגיעה קשה באינטרס הציבורי. בנסיבות אלה, אין להורות על בטלות כל ההליך התכנוני שהתקיים עד כה, אלא בטלות יחסית. יש להחזיר את הדיון נשוא העתירות למסלול התכנוני ה"רגיל", לשם השלמת ההליך התכנוני. לפיכך, על מע"צ להימנע מלהמשיך ולפעול לביצוע התכנית נשוא העתירות, עד להחלטה חדשה במסלול התכנוני הרגיל.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - הנשיאה בייניש. 8.7.08).

ע.פ. 9862/05 + 9826/05 - ג'מאל מחאג'נה נגד מדינת ישראל

*הרשעת נהג מונית שהסיע את המחבלת שביצעה פיגוע התאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. *הטלת עונשים מצטברים על נהג מונית בגין גרימת מוות ברשלנות, כשהסיע מחבלת מתאבדת לפיגוע בו נרצחו 21 אנשים ונפצע 51(מחוזי חיפה - ת.פ. 383/03 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. ביום 4.10.2003, אירע פיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה, בו נרצחו 21 אנשים ו-51 נפצעו. המחבלת, שפוצצה עצמה בלב המסעדה, נהרגה בפיצוץ. ביום האירוע יצאה המחבלת באוטובוס מג'נין, כשהיא נושאת עימה חגורת נפץ, אל עבר הכפר ברטעה, שחלקו המערבי מצוי בשטח מדינת ישראל. בסמוך להגעתה לכפר, יצרה קשר טלפוני עם המערער, נהג מונית ישראלי, וביקשה כי יפגוש אותה ויסיע אותה אל תוך שטחי המדינה, והוא נענה לבקשתה. למחבלת לא היה אישור כניסה לישראל. המערער ידע שהיא תושבת השטחים. כאשר השניים הגיעו למבואותיה הדרומיים של חיפה, ביקשה המחבלת מהמערער לעצור במסעדה לאכול, וכך הגיעו למסעדת "מקסים". המאבטח שעמד בכניסה הכיר את המערער, נמנע, ככל הנראה, מלבדוק אותם. לאחר שסיימו לאכול, והמערער עשה דרכו אל מחוץ למסעדה, אירע הפיצוץ. המערער נמלט מהמקום לביתו שבאום-אל-פאחם. בשעת לילה מאוחרת נעצר המערער והואשם בעבירות של סיוע לרצח, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, והסעת שוהה בלתי-חוקי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא היה מודע לתוכניותיה הרצחניות של המחבלת והרשיע אותו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות. כמו כן, הורשע בעבירה של הסעת שוהה בלתי-חוקי. ביהמ"ש החליט לגזור על המערער תקופת מאסר ארוכה יותר מתקופת המאסר המקסימאלית בגין עבירה אחת של גרימת מוות ברשלנות, ודן אותן ל-12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים מאסר בפועל. שני הצדדים ערערו על הכרעת הדין וגזה"ד והערעורים נדחו.
ב. לצורך הרשעת המערער כ"מסייע", נדרש להוכיח כי נתקיים אצלו יסוד נפשי של מודעות לטיב התנהגותו המסייעת, וכן מודעות לכך שהמחבלת עומדת לבצע את הפיגוע, או לפחות שהתעורר בו חשד ממשי אך הוא נמנע מלבררו. צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי לא הוכח, ברמה שמעבר לספק סביר, כי המערער חשד בפועל בכוונותיה של המחבלת. על כן יש לדחות את ערעור המדינה על הזיכוי מעבירה של סיוע לרצח. מאותם נימוקים גם אין לקבל את טענת המדינה, החלופית, להרשיעו בסיוע להריגה, אלא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
ג. לצורך הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות אין צורך להוכיח כי הנאשם היה מודע בפועל לכל רכיבי העבירה, ודי בכך שאדם סביר במקומו של הנאשם, יכול וצריך היה להיות מודע להם. בנסיבות העניין, אין חולק כי המערער היה מודע בפועל להתנהגותו הרלוונטית, שהיא הסעת המחבלת. בנסיבות העניין נתקיימו סימנים מחשידים שבעטיים אדם מן היישוב היה צריך לצפות אפשרות של תוצאה קטלנית, במיוחד כשמדובר בתקופה של פיגועי תופת קשים.
ד. אשר למידת העונש - השאלה הינה האם ניתן וראוי לגזור עונשים מצטברים בגין התנהגות רשלנית. המערער טוען כי מדובר ב"מקרה אחד" וכי אין להענישו יותר מפעם אחת בגין מעשה זה. המושג "אותו מעשה" בסעיף 186 לחוק העונשין, איננו עוסק אך במעשה הפיזי של הנאשם, אלא מדובר במושג נורמטיבי, הנקבע על פי כלל נסיבות המקרה הספציפי. רק חומרה עבריינית מיוחדת תצדיק צבירת עונשים. במקרה שלפנינו, צריך היה המערער לצפות כי התממשות הסיכון ממעשיו, תביא לפגיעה במספר רב מאוד של קורבנות. נוכח עוצמתם של אלה ושל גודל האסון, ונוכח הסבל הרב ורחב ההיקף שנגרם, מוצדק לגזור על המערער עונשים מצטברים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, פוגלמן. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד עאדל בויראת למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 9.7.08).

עע"ם 1369/06 - הלל הלביץ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון... חדרה ואח'

*ביטול הפקעה והשבת המקרקעין שהופקעו לבעליהם, כאשר חל שיהוי בלתי סביר בביצוע מטרת ההפקעה(מחוזי חיפה - עת"מ 1041/05 - הערעור נתקבל).

א. המערערים היו הבעלים של חלקות מקרקעין באזור התעשייה בחדרה (להלן: החלקות), בשטח של כ-20 דונם. ביום 5.1.1986 פורסמה תכנית בנין עיר לשטח הכולל כ-335 דונם (להלן: התכנית), ולפיה פורסמה ביום 9.7.89 הודעה על הפקעת שטחים, ובכללם חלקות המערערים. למערערים לא שולם פיצוי כלשהו בגין ההפקעה. בתקנון התכנית נקבע, כי "התכנית תבוצע תוך 10 שנים מיום אישורה כחוק...". הלכה למעשה, עד היום לא נתפסה החזקה בחלקות על ידי המשיבות ולא נבנו כל מבני ציבור על החלקות. ביום 6.2.2005, הגישו המערערים עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, לבטל את ההפקעה מחמת השתהות המשיבות במימוש התכנית ומטרתה. ביהמ"ש קבע כי ישנו שיהוי של כ-16 שנה במימוש מטרת ההפקעה בחלקות המערערים, וכי לכאורה מדובר בתקופה ארוכה למדי, במיוחד כאשר תקנון התכנית קבע כי התכנית תבוצע תוך 10 שנים מיום אישורה. יחד עם זאת, קבע, המשיבות החלו בביצוע התכנית בכללותה, ולא ניתן לומר כי זנחו את מטרת ההפקעה. לפיכך דחה את העתירה. הערעור נתקבל.
ב. זה מכבר נקבע בפסיקה כי שיהוי בלתי סביר בביצוע מטרת הפקעה, או חלוף הצורך הציבורי בהפקעה, עשויים להצדיק את ביטול ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה המקוריים. בעבר הורה ביהמ"ש העליון על ביטולן של הפקעות, במקרים בהם היה ברור כי הרשות נהגה בשיהוי בלתי סביר וזנחה את מטרת ההפקעה. בענייננו, המועד שממנו יש לבחון את תקופת השיהוי, הינו מועד אישור התכנית שלפיה יועדו החלקות לצרכי ציבור,
קרי יום 5.1.1986. מאז מועד זה ועד ליום הגשת העתירה, 6.2.2005, חלפו כ-19 שנים, וממועד זה ועד היום חלפו למעלה משלוש שנים נוספות, שבהן לא נעשה דבר. התנהלות מעין זו של הרשות אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות של הרשות המנהלית. המסקנה היא כי יש לבטל את ההפקעה ביחס לחלקות נשוא הערעור.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד מ. קמר למערערים, עו"ד א. ארונוביץ למשיבות. 9.7.08).

בג"צ 2123/08 - גבריאל אבקסיס נגד יפה כהן-אבקסיס ואח'

דחיית עתירה נגד ביה"ד הרבני שהוציא צו מניעה נגד יציאת העותר לחו"ל, עד שישליש גט לאשתו. קיומו של קשר זיקה בין בני זוג לבין מדינת ישראל, לצורך הכפפת בני הזוג לשיפוט ביה"ד הרבני(העתירה נדחתה).

א. העותר והמשיבה, יהודים אזרחי צרפת, נישאו בשנת 1979 בקזבלנקה שבמרוקו כדת משה וישראל. שנה וחצי לאחר נישואיהם עברו להתגורר בגוואדלופ, וכשנתיים לאחר נישואיהם הדתיים נישאו בצרפת בנישואים אזרחיים. לבני הזוג ארבעה ילדים, שניים מהם עודם קטינים. בשנת 2005 הם עברו להתגורר בנפרד, וביום 18.10.07 התיר ביהמ"ש בגוואדלופ את נישואיהם האזרחיים. מספר ימים קודם לכן, ביום 11.10.07, הגישה המשיבה לבית הדין הרבני בתל אביב תביעת גירושין נגד העותר. בנוסף, עתרה לעיכוב יציאתו של העותר מן הארץ, וצו כאמור אכן הוצא על-ידי בית הדין. העותר ביקש לבטל את צו עיכוב היציאה, בטענה של חוסר סמכות וביה"ד התנה את ביטול צו עיכוב היציאה בהשלשת גט. בית הדין סבר כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה נמצאת בסמכותו, שכן, אף שבני הזוג אינם מתגוררים באופן קבוע בישראל, יש להם זיקה ממשית לארץ וכי ישראל היא מרכז חייהם. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול וזה דחה את הערעור. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מורה כי: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". בהתאם להוראת הסעיף, מותנית סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בהתקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים, ובכללם כי בני הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה. הכפפת בני זוג לסמכות שיפוטם של בתי הדין הרבניים בישראל, מחייבת קיומו של קשר זיקה ראוי בין בני הזוג לבין המדינה. יש ליתן משקל בהקשר הנדון לעובדה כי שלילת סמכות בית הדין הרבני בישראל להכריע בגירושיהם של בני זוג, עלולה לגזור על אישה שבעלה מסרב ליתן לה גט, שלא כדין, עגינות שלא יהיה לה מרפא בכל ערכאה שיפוטית אחרת. מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמדינת העם היהודי, אינה יכולה ליתן יד לתוצאה קשה שכזו.
ג. במהלך השנים נהגו בני הזוג לבקר בישראל מספר פעמים מידי שנה, וכך עשו גם בתקופה שבטרם הגשת התביעה לבית הדין. השניים הם גם בעלי רכוש רב ומשמעותי בישראל, הכולל בין היתר דירה בה נהגו להתגורר במהלך שהותם בארץ, ובנוסף, חשבונות פעילים בבנקים בישראל וכספות בישראל. היקף נכסיהם של בני הזוג בישראל גדול מזה שבגוואדלופ בה התגוררו או בכל מקום אחר בעולם. זאת ועוד, לבני הזוג משפחה בישראל, וכפי הנראה היתה כוונתם - בטרם עלו יחסיהם על שרטון - לחיות כאן את שארית חייהם. נישואיהם האזרחיים הותרו זה מכבר על-ידי בימ"ש בצרפת. העותר לא נתן כל נימוק ברור לסירובו ליתן למשיבה גט אף שגירושיהם האזרחיים כבר הותרו. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ג. בנישו, מ. גורדון לעותר, עוה"ד י. סידי למשיבה, עו"ד ש. יעקבי לביה"ד. 6.7.08).

ע.א. 10704/05 - חיים לוגסי נגד פקיד שומה אשקלון

*שומה לפי מיטב השפיטה עקב גידול הון בין שתי הצהרות הון, וייחוס הגידול לשנים מסויימות. *טענות חילופיות שלא ניתן להעלות בערעור על שומה לפי מיטב השפיטה בגידול הון לא מוסבר(מחוזי ב"ש - עמ"ה 547/02 - הערעור נדחה).
א. המערער, בעל עסק של נגריה בקרית גת, הגיש הצהרת הון אחת ליום 31.12.1992 והצהרה שנייה ליום 31.12.2000. המשיב מצא בין שתי ההצהרות הפרש הון בלתי מוסבר, ובתום הליך של השגה הוציא למערער שומה לפי מיטב השפיטה, לשנים 1998, 1999 ו-2000, בה הוסיף להכנסה המוצהרת בכל אחת משנות המס הנדונות הכנסה בסך 148 אלף - בשל הפרש ההון. ערעור שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה ברובו. בערעור מעלה המערער טענה חלופית, לפיה גם אם יש מקום להוסיף להכנסותיו את הסכומים שנקבעו, יש לייחס את תוספת ההכנסה בהתאמה לכל אחת מן השנים שבין שתי הצהרות ההון (1993-2000) ולא לשלוש השנים האחרונות בלבד. בהתחשב בכך ששומות המס לגבי חמש השנים הראשונות (1993-1997) כבר הפכו סופיות ושנים אלה הן, איפוא, שנים "סגורות", משמעותה של טענה זו היא כי 5/8 מסכום ההפרש אשר ישוייך לשנים אלה לא ימוסה. הערעור נדחה.
ב. באשר לשאלות שהועלו בערעור הנוגעות למהותו ולהיקפו של הפרש ההון - לא זהו המקרה יוצא הדופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. אשר לשאלה החלופית לאילו שנים יש לשייך את ההפרש - טענות אלה מועלות לראשונה בשלב הערעור ודי בכך על מנת לסלקן על הסף.
ג. בנוסף, והעיקר, קיים קושי מובנה להעלות, ולו בערכאה המתאימה, טענות חלופיות מסוג זה. קשה להלום כיצד יוכל נישום, שהעובדות הרלוונטיות הן מטבע הדברים בידיעתו, לטעון בערכאה הדיונית כי הגידול בהון אינו נובע כלל מהכנסה בלתי מדווחת, תוך הצגת הסברים שונים לאותו גידול, (למשל הלוואות מן האח במקרה שלפנינו), ובאותו הבל פה להוסיף ולטעון לחלופין כי הראיות שיש בידו מלמדות כי ההכנסה הלא מדווחת צמחה בשנים סגורות. טיעון כזה של עובדות המכחישות זו את זו נגד אותו בעל דין אינו אפשרי בערכאה הדיונית על פי תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי.

(בפני השופטים: נאור, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יוסי רומנו וג'ק בלנגה למערער, עו"ד לימור לוי למשיב. 10.7.08).

רע"א 5237/06 - מדינת ישראל נגד ראלב מנסור ואח'

*הגדרת תביעה כ"נזיקין - נזקי גוף" לצורך קביעת אגרת בית המשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 1486 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבים 1 ו-3 (להלן: המשיבים) (ועמם אדם נוסף) הואשמו בשנת 1994 ברצח בלה וינשטיין. המשיב 1 והאדם הנוסף הורשעו בביצוע הרצח, ונדונו למאסר עולם, ואילו המשיב 3 זוכה מחמת הספק. המשיב 1 והנאשם הנוסף ערערו על הרשעתם לביהמ"ש העליון והרשעתם בוטלה. המשיבים תבעו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהליכי החקירה, ההעמדה לדין, המעצר והמאסר, נשוא ההליך הפלילי. הפיצוי אותו תבעו, הסתכם ב- 36,450 מליון ש"ח. בכתב התביעה הוכתרה "מהות התביעה", כ"נזיקין-נזקי גוף". על פי תקנות בתי המשפט (אגרות), שיעור האגרה ב"תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" בביהמ"ש המחוזי, הינו בסכום קצוב של 35,414 ש"ח. לעומת זאת, שיעור האגרה ב"תביעה לסכום כסף קצוב", הינו "%2.5 מהסכום הנתבע בערכו בעת הגשת התובענה". המדינה ביקשה לקבע שתובענת המשיבים אינה "תביעה
לפיצויים בשל נזקי גוף" אלא "תביעה לסכום כסף קצוב", ועל כן על המשיבים לשלם את האגרה המתאימה, בסך 911,250 ש"ח. בהחלטת הרשם נפסק כי למעט מרכיב אחד בתביעה שהפיצוי הנתבע בגינו היה 2.5 מיליון ש"ח ("הוצאות הגנה משפטיות וכן פיצוי בגין התמשכות והטלת רפש בתובעים למרות זיכויים"), התביעה היא לפיצויים בשל נזקי גוף והאגרה תחושב בהתאם. המדינה ערערה על החלטת הרשם לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. ככל שמדובר בפיצויים הנתבעים בראש הנזק של טיפולים רפואיים נפשיים, אין ספק כי זו תביעה לפיצוי בשל נזקי גוף; תביעת "הפיצויים העונשיים" בסכום כולל של 2,500,000 ש"ח, אין להם על פני הדברים ולא כלום עם תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף; "אובדן ההכנסות המלא בתקופות המעצר והמאסר" - לא נגרם כתוצאה מנזק גופני או נפשי; אשר ל"הפסדי ההשתכרות מאז שחרור המשיבים ועד להגשת התביעה" - אלה נתבעים בשל כך שכתוצאה מהמעצר והמאסר הממושכים, נפגעו המשיבים בנפשם בעוצמה שהותירה בהם נכות נפשית צמיתה. התביעה בראש נזק זה הינה לפיצוי בשל נזק גוף; פיצוי "כאב וסבל בגין שלילת חופש" אינו בא בהקשר של נזק גוף; תביעת פיצוי בגין "כאב וסבל" שמקורם בפגיעה בגוף (לרבות פגיעה נפשית), מהווה תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד תמר בר אשר-צבן ומיכל שרביט למבקשת, עוה"ד דוד קולקר ונזקי עאסי למשיבים. 6.7.08).

ע.א. 8564/06 - סעיד חסן סולטאני ז"ל ואח' נגד בנק לאומי ואח'

*הפרת חובת הגילוי ע"י הבנק בדבר מצב חשבון הלקוח, לערב שבא לחתום על שטרי מישכון לטובת הבנק, בחשבון הלקוח, מביאה לבטלותו של שטר המשכנתא באופן מוחלט(מחוזי ת"א - ת.א. 2675/00 - הערעור נתקבל).

א. בשנת 1996 חתם המנוח על שטרי משכנתא, לפיהם מישכן לטובת הבנק את זכויותיו בנכס מקרקעין. מטרת המישכון היתה לסייע למשיב 2, בנו של המנוח, בניהול עסק משפחתי. לאחר שהמשיבים 3-2 כשלו לא עמדו בפרעון חובותיהם, ביקש הבנק לממש את נכס המשכנתא. ביהמ"ש קמא קבע כי המנוח לא ידע ולא עודכן לפני חתימתו על שטרי המשכנתא כי למשיבים 3-2 היו חובות קיימים בסך של כ-275,000 ש"ח לטובת הבנק, ובכך הפר הבנק את החובה לגלות לערב או לממשכן עובר לחתימה על המסמכים הרלוונטיים, את גובה החובות הקיימים בחשבונות. לפיכך, קבע ביהמ"ש, כי הגם ששטרי המשכנתא "שרירים וקיימים", יערוך הבנק חישוב של יתרות החובה המדוייקות שהיו בחשבונות ויתרות אלה "לא יתפסו במסגרתה של המשכנתא...". לטענת המערערים, לא היה מקום לקבוע בטלות יחסית של שטרי המשכנתא, אלא בטלות מוחלטת. הערעור נתקבל.
ב. הבנק הפר את חובת הגילוי כאמור. הפרה זו מביאה לבטלותו של שטר המשכנתא באופן מוחלט. הנתון בדבר חובות קיימים בחשבונות במועד החתימה על שטרי המשכנתא הינו מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים, ויתכן כי אילו היה המנוח מודע למצב החוב בחשבונות, כפי שהיה עובר לחתימה, לא היה ממשכן את הנכס שבבעלותו. פסיקתו של ביהמ"ש קמא אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה באשר לתוצאות הפרת חובת הגילוי לערב, הלכה אותה יש ליישם גם בנסיבות של הפרת חובת הגילוי לממשכן.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד יער בר שלמה למערערים, עוה"ד רוהר מיכאל לבנק, עו"ד דעאס אמג'ד למשיבים. 7.7.08).

ע.א. 8673/06 - אורו ישראל... בע"מ נגד מנהל מע"מ גוש דן

*חיוב במע"מ במכירת מוצרי זהב, שנועדו לייצוא ולא חוייבו במע"מ, והוברר, שהייצוא לא בוצע בפועל(מחוזי ת"א - ע"ש 184/00 - הערעור נדחה).

א. עיסוקה של המערערת הפצה ושיווק מוצרי זהב. בסוף שנת 1998 נוצר קשר עסקי בין המערערת לבין תושב הכפר ריחניה שבגליל (להלן: אבזאח), שהציג עצמו כנציג של איש עסקים קפריסאי המעוניין ברכישת זהב. במהלך התקופה הרלבנטית (99-1998) נערכו שלושים ושתיים עסקאות בהן מכרה המערערת לאבזאח זהב בתמורה כוללת של 4,668 מליון דולר. על פי המוסכם בין המערערת לאבזאח, כל הכרוך בטיפול ביצוא הסחורה מישראל לסוחר הקפריסאי יבוצע וייעשה ע"י אבזאח. בדוחותיה למע"מ חייבה המערערת את כל אותם המשלוחים במע"מ בשיעור %0, כשיעור המע"מ החל על מכירת טובין שיש לגביהם רשימון יצוא. בחקירת הרשויות התברר כי בשורת מעשי מירמה מתוחכמים, לא ייצא אבזאח כלל את הזהב לסוחר הקפריסאי, ובפועל נמכר כל הזהב בישראל או בשטחים. המשלוחים שיוצאו בפועל מנתב"ג עפ"י הרשימונים הכילו אבקת מתכת מסוג פליז. בעקבות ממצאי החקירה, הוציא המשיב למערערת את שומת העסקאות נשוא הליכים אלה, בה חוייבה המערערת בתשלום מלוא סכום המע"מ (%17) על כל "המשלוחים". השגתה, וערעורה לביהמ"ש קמא נדחו. עיקר טענתה של המערערת היה, כי משהוצגו בפניה המסמכים הרשמיים של רשימוני היצוא, יצאה מתוך הנחה כי הגורם המוסמך לכך על פי דין - דהיינו המכס - ערך את הבדיקות הנדרשות. לטענת המערערת, על פי סעיף 30(א) לחוק, רשימון היצוא מהווה את הדרישה הקונסטיטוטיבית היחידה להחלת מע"מ בשיעור אפס על עסקאות יצוא. הערעור נדחה.
ב. ודאי הוא שלא תישמע טענה כי סחורה שלא יוצאה כלל תיחשב לסחורה שיוצאה, כיוון שהוצא בעניינה "רשימון יצוא". מכירה שלא היתה כלל על דרך היצוא אינה באה מלכתחילה בשערי הוראת ס"ק 30(א)(1) לחוק, בין אם הוצא בעניינה רשימון יצוא ובין אם לאו. המערערת לא נקטה באמצעים לוודא כי תוכנם של רשימוני היצוא אמת, וגם לא נקטה בפעולה כלשהי לאימות או לבירור גירסתו השקרית של אבזאח בכל הקשור לטיב העסקאות שביצעה עמו. כל זאת, על אף האורות האדומים ותמרורי האזהרה שהיו גלויים לעיניה במהלך אותן עיסקאות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד יעקב גולדמן למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 8.7.08).

עע"ם 10982/07 - ענת ברילנט ונונו נגד משרד הבינוי והשיכון

*הזכות לקבלת דיור ציבורי ממשרד השיכון(מחוזי י-ם - עת"מ 588/07 - הערעור נתקבל).

א. מאז 2001 נמצאו העותרת ובעלה, ממנו התגרשה לימים, במגעים עם רשויות האכלוס של משרד השיכון לצורך קבלת סיוע בדיור ציבורי. לבני הזוג שתי בנות, האחת נכה מבחינה אורטופדית. הבעל עצמו נכה עקב עיוורון, בעל דרגה נכות של %75. ביולי 2001 הודיע המשרד כי ועדת האיכלוס החליטה, לפנים משורת הדין, לאשר לבני הזוג קבלת דירה בשיכון ציבורי בירושלים. בטרם ניתן פסק דין בבג"צ קודם, בעניינם, הציע המשרד לבני הזוג דירה בשכונת גילה, הצעה אשר נדחתה על ידם, בנימוק של אי התאמה עקב נכותה של הבת. ביום 13.2.07 החליטה ועדת האיכלוס לדחות את בקשתה של המערערת לקבלת דיור ציבורי. ביהמ"ש קמא הורה, בהסכמת המשרד, להפנות שוב את עניינה של המערערת לועדת האיכלוס, כדי שתקבע את זכאותה לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה. ועדת האיכלוס החליטה באופן חריג, לפנים משורת הדין, להכיר בזכאותה לדיור ציבורי באחד הישובים בפריפריה. ירושלים אינה נכללת בהצעה זו, מאחר שמשפחת המערערת אינה עומדת בקריטריונים לצורך כך. הערעור נתקבל.
ב. בעקבות הליכים בבג"צ בעבר, ובעוד בני הזוג חיים יחדיו, העניקה הרשות המוסמכת זכאות למשפחה זו לדירה ציבורית בירושלים. על פי פסה"ד קמא, הרשות המוסמכת פעלה שלא כדין כאשר ביטלה את זכאות המשפחה לדיור הציבורי. משמעות הדבר היא, כי אלמלא נהגה הרשות בחריגה מחובותיה המינהליות, כפי שפסק ביהמ"ש קמא, קרוב לודאי שהמשפחה היתה מוצאת את סידורה הנאות בדירה ציבורית בירושלים. החלטת הרשות המוסמכת להקצות למערערת דיור ציבורי רק בישוב המצוי בפריפריה, הרחק מירושלים, בה היא מתגוררת עם משפחתה מזה שנים רבות, עושה לה עוול. קיים הצדק מיוחד להחזיר את מצב המערערת ובנותיה לקדמותו, ולהעמיד בפני המשפחה הצעה כדין לדיור ציבורי מתאים בירושלים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עוז אלדד למערערת, עו"ד דניאל מארקס למשיבה. 6.7.08).

עע"ם 1444/07 - אחמד אגבאריה נגד מדינת ישראל ואח'

*הענקת רשיון להחזקת נשק לנהג אוטובוס"אגד" ביישובים הסמוכים לקו התפר(מחוזי חיפה - עת"מ 1444/05 - הערעור נתקבל).

א. בחודש דצמבר 2001 הגיש העותר בקשה לקבלת רישיון נשק במסגרת עבודתו אצל המשיבה 2, חברת אגד, כנהג אוטובוס, ביישובים הסמוכים לקו התפר. פקיד הרישוי דחה את בקשתו. ערר על בקשה זו נדחה, בנימוק שהבקשה הוגשה בגין עיסוקו של המערער, וכיוון שחברת אגד היא "מפעל ראוי" לפי סעיף 10 לחוק כלי היריה, הזכאי לבקש רישיון נשק עבור עובדיו, בקשה זו צריך שתוגש על-ידי המעסיק. המערער פנה לחברת אגד, אך זו טענה כי היא אינה "מפעל ראוי". בקשתו לרשויות נדחתה בשנית מן הטעם כי "אגד יכולה לפעול ולהגיש בקשה להכיר בה כמפעל ראוי ולהעניק לה רשיון מיוחד". בעקבות החלטה זו הגיש המערער את עתירתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה, בנמקו שהחלטת ועדת הערר נמצאת במתחם הסבירות. הערעור נתקבל.ב. התנאי הבסיסי של המשיבה במסגרת התבחינים, השולל מלכתחילה זכאות לעובד במפעל ה"יכול להיות מוכר כמפעל ראוי", אינו מופיע בחוק, ואינו יכול לנעול את הדלת בפני מי שחפץ ברישיון ועומד בתנאים האינדיבידואליים.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יוסף אגבאריה למערער, עו"ד רועי אביחי שויקה למדינה, עוה"ד ארנה קדר וקרן מכבי לאגד. 10.7.08).

ע.פ. 5986/08 - אהובה כחלון נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, של גננת שהורשעה בפגיעה בילדי הגן, כאשר בערעור מתעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות רבות(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת היתה הבעלים, המנהלת והגננת של גן ילדים באשקלון. הורשעה בכך כי נהגה להושיב את ילדי הגן בכוח על גבי כסאותיהם כשהיא אוחזת ומושכת בחוזקה בידיהם; נהגה למשוך בשיער ראשם של ילדי הגן; הכתה ילדים שלא ישבו זקוף כשדרשה זאת. ביהמ"ש המחוזי גזר על המבקשת 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן פיצוי בסך של 3,000 ש"ח לכל אחד מהילדים. המבקשת הגישה ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובד בבד הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. הערעור של המבקשת, המופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין כאחד, מעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות רבות. קיים חשש, כי לאור טיבו של הערעור ונוכח תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המבקשת, היא עלולה לרצות חלק ניכר מהעונש שנגזר עליה, אם לא את כולו, עוד בטרם יוכרע ערעורה. בנוסף, למבקשת אין כל עבר פלילי, ומאז
הגשת כתב האישום ועד היום, למעלה מארבע שנים, לא הוגשו נגד המבקשת תלונות כלשהן. לכך מצטרפות נסיבותיה האישיות של המבקשת, שהינה אם לשני ילדים קטינים.
ג. אשר לבקשת המשיבה להתנות את עיכוב הביצוע בתנאי שייאסר על המבקשת לעבוד עם ילדים - בקשה זו דינה להידחות. עסקינן באיזון בין הזכות לחופש עיסוק לבין האינטרס הציבורי למנוע מאדם לעסוק בעיסוק הטומן בחובו פגיעה בביטחון הציבור וביצוע עבירות נוספות דומות. האם ישנו יסוד סביר לחשש שהמשך עיסוקה של המבקשת כגננת בגן ילדים טומן בחובו פגיעה בביטחון הציבור או באינטרס הציבורי במניעת ביצוע עבירות נוספות - בנסיבות העניין התשובה היא שלילית.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ד. גולן למבקשת. 9.7.08).

רע"א 570/08 - טלמטריקס בע"מ ואח' נגד פלאפון תקשורת בע"מ

*גובה הערבון שהוטל על נתבע להפקיד כדי שיקבל רשות להתגונן (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה להוצאה לפועל בקשה לביצוע חמישה שטרי חוב, בסכום כולל של 500,000 ש"ח, בחתימתה של המבקשת ובערבות המבקש 2. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע שטר, וזו הועברה לדיון בבימ"ש השלום בתל-אביב. במסגרת הדיון, סבר ביהמ"ש כי מדובר במקרה גבולי וכי יש מקום לאפשר למבקשים את בירורן של הטענות. לפיכך קבע כי הרשות להתגונן בטענת פרעון וביטול שטרי החוב תותנה בהפקדה של מחצית סכום התביעה, 250,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי בשלב זה יפקידו המבקשים ערבות בסכום של 100,000 ש"ח (להלן: ההחלטה הראשונה). על ההחלטה הראשונה לא הגישו המבקשים בקשת רשות לערער. ביום 15.11.07 הפקידו המבקשים בקופת ביהמ"ש ערבות בנקאית בסך 100,000 -, וצרפו לערבות הודעה שכותרתה "הפקדה על תנאי". ביהמ"ש קבע כי "התנאי שלווה להפקדה, מעקר את משמעות ההפקדה מתוכן". לאור האמור, נדחתה בקשת רשות הערעור של המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר ביהמ"ש מוצא שהגנתו של המבקש במסגרת רשות להתגונן היא "גבולית", הרי שחיובו של המבקש בהפקדת ערבון משמעותי כתנאי להמשך ההליך, מבטיח, במידה מסוימת, כי ההליך שיתנהל בפניו לא יהיה הליך סרק שבסופו ממילא לא יוכלו המשיבים להיפרע את חובם.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ג גיל עד חריש למבקשים. 1.7.08).

בש"פ 3881/08 - יהודה קקון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחיטה באיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ונאשם נוסף, (להלן: עזרא), הואשמו בעבירה של סחיטה באיומים מהמתלונן ומאחיו. הרקע לכך הוא סכסוך שהתגלע בין המתלונן לבין יניב בן דוד (להלן - יניב), לאחר שהמתלונן העיר הערה כלשהי למאבטחו של יניב. המתלונן נדרש לשלם "קנס כספי" בסך 150,000 - בגין "העלבת" יניב. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את העורר ואת עזרא עד תום ההליכים. בהחלטת בימ"ש השלום נקבע כי על אף משך הזמן בין האירועים לבין הגשת כתב האישום - תקופה של כעשרה חודשים - יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
העבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה מקימות עילת מסוכנות. בדרך כלל, עבירות של סחיטה באיומים, כמו גם עבירות שבהם הנאשם מפיל חיתתו על הקורבן, אינן מתאימות לחלופת מעצר. אכן, ביהמ"ש יבחן כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו והסיכון הנשקף מן הנאשם הקונקרטי. במקרה דנא, עברו הפלילי מכביד ביותר; בעת ביצועה
לכאורה של העבירה הוא היה אסיר ברישיון, שנגדו תלוי ועומד מאסר על תנאי של 24 חודשים. בנסיבות אלה אין מקום לשחרור בחלופת מעצר.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד נעמי לולב למשיבה. 10.7.08).

רע"א 5802/08 - חיים נתנאל ואח' נגד LMITED WIGGIN METALS SPECIAL

*ההשלכות של היענות לבקשה להגשת מסמכים לתיק, ללא שנתבקשה תגובת הצד השני (הבקשה נדחתה).

המשיבה מנהלת בבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשים. היא הגישה בקשה להוספת מסמכים מקוריים לתיק, בו כבר נמצאים עותקים מצולמים של אותם מסמכים. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, בטרם נתקבלה תשובת המבקשים. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, בטענה כי נפגעה זכותם לפי תקנה 241(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, להשיב לבקשה בתוך 20 יום. החלטתו של בימ"ש השלום בוטלה, וניתנה למבקשים זכות להשיב על הבקשה להוספת המסמכים. לטענת המבקשים, החלטת בימ"ש השלום בטלה מעיקרה והפגם שנפל בהליך אינו ניתן לריפוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, בהחלטת בימ"ש השלום לא נשמרו מלוא זכויותיהם הדיוניות של המבקשים, אך פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ריפא פגם זה. כעת פתוחה בפני המבקשים הדרך להשמיע טענותיהם בפני בימ"ש השלום. משמולאו עתה הוראות תקנה 241, אין עוד צורך להכריע בשאלה אם החלטה שניתנה בניגוד להוראות התקנה ניתנת לביטול או בטלה היא מעיקרא.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד חיים שטנגר למבקשים. 2.7.08).

בש"פ 4132/08 - מדינת ישראל נגד פלוני

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירה של אונס קטינה במשפחה (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).

ביום 24.5.07 הוגש נגד המשיב כתב אישום בו נטען כי אנס, תוך שימוש באלימות, קטינה עמה היה לו קשר משפחתי בעבר, ואיים עליה כי אם תספר על האירוע יפגע בה. ביום 23.7.07, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 18.2.08 הוארך המעצר ב-90 יום תוך שביהמ"ש מתח ביקורת על העובדה ששמיעת התיק טרם החלה. ביום 11.3.08 התקיים דיון ראשון בביהמ"ש המחוזי ונקבעו בו שלושה מועדי הוכחות (בחודש נובמבר 2008). עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשה נדחתה.
ההוכחות קבועות רק לנובמבר 2008, קרי, ההארכה הקרובה תהא ללא כל התקדמות במשפט שטרם החל לאחר שנה במעצר, ומדובר בהארכה שניה לאחר תשעה חודשים. אין מנוס משחרור לחלופה שהוצעה, קרי מעצר בית מלא אצל גרושת המשיב, בתנאים מחמירים של הפקדה וערבות גבוהות, פיקוח צמוד, איזוק אלקטרוני וביקורי משטרה לבדיקת הציות לחלופה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ג'ויה שפירא למבקשת, עו"ד יעל פינקלמן-ניסן למשיב. 16.6.08).

בש"פ 5400/08 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה של קטין בעבירה של השלכת בקבוקי תבערה אל מכוניות בכביש ירושלים מעלה אדומים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, קטין יליד דצמבר 1990, יחד עם אחרים, בגירים, הואשם כי אספו בקבוקי זכוכית ריקים והכינו מהם בקבוקי תבערה. בשעת לילה הלכו אל הכביש המוביל מפסגת זאב למעלה אדומים והתפצלו לשתי קבוצות, הציתו את בקבוקי התבערה והשליכו אותם לעבר הכביש עת עברו בו מכוניות, ולעבר תחנת דלק הסמוכה לכביש. הבקבוקים התנפצו והתלקחו. לנאשמים מיוחסות
עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וייצור נשק, ועם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת את מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
המעשים המיוחסים למשיב מגלים את מסוכנותו. מדובר במעשה מתוכנן היטב שבוצע על ידי חבורה שהצטיידה מראש בכלי נשק רבים שפוטנציאל הפגיעה שבהם בגוף וברכוש ברורה, וביתר שאת כאשר הם מופנים כלפי עוברי אורח תמימים החולפים בכביש מרכזי. העובדה שבמקרה לא נגרם נזק חמור היא עניין אקראי, אך הפוטנציאל לנזק ופגיעה חמורים, גלום בכל מקרה ומקרה של עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בנסיבות אלה יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אוהד גורדון לעוררת, עו"ד עאטף פריחאת למשיב. 17.6.08).

בג"צ 10140/07 - איבסיתאם וואווי ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'

*דחיית עתירה נגד ביצוע צו הריסה שיפוטי שהוצא בשנת 1992 (העתירה נדחתה).

ביום 23.2.1992 הרשיע ביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים את בעלה לשעבר של העותרת 1 (להלן: העותרת), שהוא אביו של העותר 2 (להלן: האב), בעבירות על הוראות חוק התכנון והבניה, והורה על הריסתו של מבנה שנבנה ללא היתר. בהמשך ניתן צו הריסה שיפוטי, המתיר למשיבה 2 להלן: הוועדה המקומית) "לבצע את פסק הדין במועד הנראה לה". ביום 19.7.2006 נשלחה לעותרים התראה לקראת ביצוע צו ההריסה השיפוטי. ביום 8.8.2006 הגישו העותרים לביהמ"ש לעניינים מקומיים בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. הבקשה נדחתה בנימוק כי בהתאם לסעיף 250 לחוק התכנון והבניה, אין ביהמ"ש לעניינים מקומיים מוסמך לדון בבקשה לצו מניעה. העותרים הגישו תובענה לצו מניעה, לביהמ"ש המחוזי בירושלים, שלא בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, וגם הוא קבע, כי אינו מוסמך לדון בתוקפם של צווי ההריסה, שכן הסמכות לדון בכל נושא העבירות והעונשין לפי חוק התכנון והבניה מסורה לבימ"ש השלום ולביהמ"ש לעניינים מקומיים. העתירה מופנית כנגד החלטת המשיבות לבצע את צו ההריסה השיפוטי. העתירה נדחתה.
הצווים השיפוטיים נשוא העתירה ניתנו במסגרת פסקי דין חלוטים בהליך פלילי. במסגרת הליך של עתירה לבג"ץ אין לאפשר לעקוף פסק דין חלוט בהליך פלילי. השאלה היא, איפוא, באיזה בימ"ש תידון שאלת אכיפתו של צו ההריסה השיפוטי. העותרים אינם משיגים על תוקפם של הצווים, אלא את שיקול הדעת של הוועדה המקומית בקביעת המועד לביצועם - למעלה מ - 13 שנים לאחר שניתן הצו הראשון. שאלת הסבירות של שיקול הדעת צריכה להתברר בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד אילן הקר לעותרים, עו"ד דני ליבמן למשיבות. 1.7.08).

בש"פ 3782/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפת בת זוג (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום ברמלה בעבירות של תקיפת בת זוג, איומים והיזק בזדון. ביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
לא ניתן לשלול לחלוטין את החשש מפגיעה במתלוננת - פיזית ונפשית, מה גם שמקובלת בפסיקה התפיסה כי לעיתים עצם שחרורו של הנאשם ממעצר עלול להוביל ללחץ נפשי ולחרדות של המתלוננת. התסקירים שהוגשו כוללים בחובם המלצות שליליות לגבי העורר. החלופות שהוצעו אינן מאיינות את הסיכון ממנו. אין להתעלם עוד מן העובדה
שהמתלוננת שוהה עדיין במקלט לנשים מוכות. מצב שבו הנאשם באלימות משוחרר לביתו, בעוד שאשתו, קורבן האלימות, נאלצת "לגלות" מביתה למקלט מוגן - הוא מצב לא רצוי, בלשון המעטה.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד דני שימרן לעורר, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 6.7.08).

בש"פ 3871/08 - סייד גליואת נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים, בעבירות קשר והברחה לרצועת עזה של 6 טון אשלגן חנקתי, ממנו ניתן ליצור מאות ק"ג של חומר נפץ (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, תושב רהט, הואשם כי קשר קשר עם אחרים בהם תושב רצועת עזה המכונה "חמיס", להברחת במסגרת הקשר אשלגן חנקתי לרצועת עזה. הגיעה משאית שנשלחה על ידי חמיס העזתי, והיתה נהוגה על ידי ליאור אהרון (להלן - אהרון), עליה הועמסו כשישה טון אשלגן, ושמונה טון קמח. המשאית נתפסה במעבר כרם שלום. ביהמ"ש הורה על מעצרו על העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מחוות דעתו של ראש מעבדת חבלה במשטרה עולה כי כמות של 6 טון אשלגן חנקתי יכולה לשמש למאות קילוגרמים של חומר נפץ, המשמש לרקטות המיוצרות ברצועת עזה. לא ניתן, בשלב זה, לאיין בחלופת מעצר את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד איתן און לעורר, עו"ד ירין שגב ונעמי לולב למשיבה. 10.7.08).

ע.פ. 5145/08 + 4093/08 - מגדל הזוהר לבנין בע"מ נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהיכרות קודמת של השופטת עם התובעת ופגישת עבודה של השופטת עם התובעת, בנושאים אחרים, לפני הדיון בו נתבקשה פסילת השופטת (ערעורים על סירוב פסילה - הערעורים נדחו).

המערערת הואשמה בבימ"ש השלום ברמלה בעבירות של קבלת דבר במרמה ושבועת שקר. על פי הנטען, קיבלה המערערת במרמה כספים מהמדינה על יסוד מסמכים ותצהירים כוזבים לכאורה, המתייחסים לעבודות בנייה בתחום שיפוטה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לודים. במסגרת ההליך שהתקיים בפני ביהמ"ש קמא הגישה המערערת ארבע בקשות לפסילתו של ביהמ"ש. כל הבקשות נדחו. הערעורים נדחו.
באשר לטענה, לפיה קמה עילה לפסילתה של השופטת נוכח היכרותה המוקדמת עם חלק מהעדים, בעקבות עבודתה כיועצת המשפטית של עיריית לוד טרם מינויה לשופטת - אין די בעצם ההיכרות או הקירבה של שופט לבעל דין או לעדים מטעמו כדי להביא לפסילתו, אלא נדרשת קירבה ממשית, המבססת חשש ממשי למשוא פנים. עברו כ - 13 שנים מאז סיימה השופטת את עבודתה כיועצת המשפטית של עיריית לוד. ההיכרות שנוצרה אז בינה לבין חלק מהעדים היתה היכרות מקצועית גרידא. אשר לטענה לפיה יש פסול בפגישתה של השופטת עם פרקליטת המחוז ביום שבו נדון עניינה של המערערת בביהמ"ש - עצם קיומה של פגישה בין אחד מבעלי הדין לבין ביהמ"ש אינה מעוררת, כשלעצמה, עילת פסלות. פגישתה של השופטת עם פרקליטת המחוז נקבעה מראש, באורח מקרי לאותו מועד שבו התקיימו הדיונים בעניינה של המערערת.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד ארז חטר-ישי למערערת, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.7.08).

בר"ם 5413/08 - א. עמית ושות'... בע"מ נגד החברה הכלכלית לראשון לציון

*קבלת ערעור על החלטה שלא לתת צו מניעה זמני נגד ביצוע מכרז, כשהוגשה עתירה לביטול ההחלטה על הזוכה במכרז (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ענייננו במכרז שפרסמה המשיבה להקמת "מוזיאון יעקב אגם לאומנויות" באזור ראשון לציון. עלות פרוייקט ההקמה, על פי האומדן, מגיעה ליותר מ- 20 מיליון ש"ח. המשיבה 2 הוכרזה כזוכה מאחר שהצעתה היתה הזולה ביותר. המבקשת, הגישה עתירה מינהלית, לביטול זכיית
המשיבה 2; הכרזת המבקשת כזוכה; או "כל סעד צודק ונכון בנסיבות העניין". אחד מתנאי הסף במכרז היה כי "המשתתף ביצע במהלך 5 השנים האחרונות לפחות פרוייקט אחד הכולל את כל האלמנטים הנדרשים במכרז זה בהיקף של 15,000,000 ש"ח לפחות". כמו כן נקבע כי על משתתף לצרף להצעתו "מסמכים המעידים על ניסיונו... ולחילופין, אישור רו"ח של המשתתף המעיד על עמידתו בתנאי הסף האמור". בעתירתה טענה העותרת, בין היתר, כי הפרשנות הנכונה לתנאי הסף, מביאה למסקנה כי הזוכה לא עמדה בתנאים אלה. במסגרת העתירה ביקשה המבקשת לתת צו ביניים נגד המשיבות ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. עלות הפרוייקט מוערכת ביותר מ- 20 מיליון ש"ח. באין צו ביניים, עלולה להתייתר העתירה ולאחר ביצוע העבודות, כבר לא ניתן יהיה "להפקיע" את זכייתה של הזוכה במכרז אם ימצא כי יש לקבל את העתירה.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד א. ברק למבקשת, עוה"ד אחיקם שוסטר, אסנת קוזוקין ורקפת פלד למשיבים. 8.7.08).

בש"פ 5456/08 - קרן נחמני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בסמים ע"י אשה, תוך דחיית טענה שאשה פגיעה יותר מגבר ותתקשה להתמודד עם תנאי המעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררת הואשמה בבימ"ש השלום בבאר-שבע בעבירות של סחר בהירואין ועבירות נלוות. כתב האישום מכיל שבעה אישומים. בימ"ש השלום הורה על שחרורה של העוררת לבית אימה בדימונה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים. ביהמ"ש לא מצא נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל האומר שאדם המעורב בעסקי סמים לא ישוחרר מן המעצר. הערר נדחה.
ההנחה, כפי שנטען, כי אישה רגישה או פגיעה יותר מגבר ולפיכך תתקשה להתמודד עם תנאי המעצר, מבוססת על תפיסה סטריאוטיפית שאין מקום לנקוט בה. אמנם הנחה זו באה להגן על האישה, אך היא יוצרת מסר אי שוויוני בדבר נחיתות האישה. יש לבחון כל אדם בהתאם לנסיבותיו ואופיו ולא בהתאם למינו. שני הצדדים מסכימים כי הסחר בסמים הינו על רקע התמכרותה של העוררת לסמים. אך דווקא עובדה זו מצביעה על כך שחלופת המעצר לא תסכון לאיון המסוכנות. לכך יש להוסיף את העובדה שעבירות הסחר, על-פי כתב האישום, בוצעו מביתה של העוררת. מכאן, כי שהותה בבית, ואין הבדל לעניין זה בין ביתה שלה לבין בית אימה, אינה מונעת את המשך הסחר בסמים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. בן נתן לעוררת, עו"ד א. ויינשל למשיבה. 10.7.08).

בש"פ 5550/08 - חי שמעון נגד מדינת ישראל

*קביעת גובה הסכום שעל נאשם להפקיד כדי לקבל לידיו רכב שלפי הטענה בוצעה בו עבירה והתביעה תבקש בסוף המשפט לחלטו (הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. בעקבות האירוע נתפס רכבו של העורר, והוא מוחזק על-ידי המשיבה מזה כשישה חודשים. העורר והמשיבה הגיעו להסכמה בדבר השבת הרכב לידי העורר בכפוף לקיומם של מספר תנאים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה מהו גובה הסכום הכספי אשר יופקד במזומן על-ידי העורר, ומהו גובה הערבות אשר תיחתם על-ידי צד שלישי. ביהמ"ש קבע כי תיחתם ערבות צד שלישי של ערב על סך 80,000 -, ויופקד סכום במזומן על סך 25,000 -. הערר מתמקד בגובה סכום הפיקדון במזומן. הערר נדחה.
התכלית העומדת בבסיס הטלת הערבויות, הינה הבטחת האפשרות לחילוטו העתידי של הרכב. האיזון שערך בימ"ש קמא בין האינטרס להגשמת תכליתן של הערבויות, לבין זכותו של העורר ליהנות מקניינו, הינו איזון ראוי. שווי הרכב הוערך בסך של כ-80,000 -. סכום הפיקדון במזומן אשר נקבע 25,000 - - משקף, איפוא, כ-%30 משווי הרכב בלבד. סכום זה אינו בלתי סביר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. פורר לעורר, עו"ד מ. בוכמן-שינדל למשיבה. 8.7.08).

בג"צ 5952/08 - פלונית נגד ביהמ"ש העליון ואח'

*דחיית עתירה לבג"צ נגד פס"ד של ביהמ"ש העליון בנושא החזקת קטין (העתירה נדחתה).

ביסודה של העתירה סכסוך בין העותרת והמשיב 5 (להלן: האב) בעניין החזקה ומשמורת של ילדם הקטין. ביום 9.1.2008 ניתן פסק דין על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר-שבע אשר הורה על השבתו של הקטין לחזקתו של האב, המתגורר בבלגיה. ערעור על פסה"ד נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדונה כערעור, וברוב דעות, הוחלט על דחיית הערעור. בעתירתה טוענת המבקשת כי ההחלטה האמורה, ניתנה תוך חריגה מסמכות. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי משפט בעניינים אזרחיים ופליליים, אשר ניתנו על ידי ערכאה מוסמכת. יתירה מכך, לא אחת נפסק כי ביהמ"ש העליון אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות אחרות של בימ"ש זה בשבתו כבימ"ש לערעורים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד י. בנקל, ע. לריש ונ. שמרי לעותרת. 3.7.08).

רע"א 1858/08 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד גלית אמויאל

*המסמכים שניתן להציג בפני מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים אסר על מומחית שיקומית שמונתה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מלעיין במסמכים אותם ביקשו להציג לה המבקשות. מינויה של המומחית נעשה לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק, שכללה את חקירת המשיבה וחקירת המומחים הרפואיים. המבקשות שלחו למומחית ארבעה מסמכים, וביקשו את עיונה של המומחית במסמכים אלה: פרוטוקול עדותה של המשיבה, פרוטוקול עדותו של המומחה ד"ר אשכנזי, הבקשה לפסילת חוות דעתו, וההחלטה באותה בקשה. המשיבה ביקשה לאסור על המצאת המסמכים האמורים למומחית ובקשתה נתקבלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התנאים הנוגעים למסמכים אותם ניתן להציג למומחה, לאור האמור בתקנות המומחים, סוכמו בעבר כך: "עליהם להיות 'בדבר הטיפול הרפואי'", לרבות הבדיקות לצורך הטיפול; על אלה להיות "נוגעים לענין שבמחלוקת"; נאסרה "הגשת חוות - דעת רפואית". באשר לתנאי השלישי נפסק, כי חוות הדעת הרפואית שהגשתה אסורה, היא אך חוות דעת מטעם הצדדים. מומחה שנתמנה על ידי ביהמ"ש, יכול ויורשה להיזקק לחוות דעת של מומחה ממונה אחר, כאשר תחומי מומחיותם קרובים. המסמכים שנתבקש הגשתן למומחית אינם נכנסים לגדר המותר כאמור.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד מ. עבדי למבקשות, עו"ד א. לבנון למשיבה. 9.7.08).

רע"ב 5013/08 - פלוני נגד שירות בתי הסהר

*חישוב תקופת מאסר לפי הלוח הגרגוריאני ולא לפי הלוח העברי המקצר את התקופה במספר ימים מתוך 9 שנות מאסר (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה עונש של 9 שנות מאסר. תאריך תום ריצוי מאסרו הצפוי הינו ביום 3.6.2010, בהתאם לחישוב התקופה על-פי לוח השנה הגרגוריאני.
המבקש חישב את תקופת ריצוי מאסרו על-פי לוח השנה העברי, ומצא כי תאריך תום ריצוי מאסרו על-פי לוח זה הינו ביום 25.5.2010. משכך, עתר לביהמ"ש בבקשה להורות למשיב לערוך את חישוב מועדי שחרורו על-פי הלוח העברי. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 3 חוק הפרשנות, קובע לאמור: "'שנה' ו'חודש' - לפי הלוח הגריגוריאני, ואם צויינה תחילת תקופתם או סופה לפי הלוח העברי בלבד - לפי הלוח העברי". מכאן כי רק במקום בו צויינה תחילת תקופה או סופה על-פי לוח השנה העברי בלבד, תחושב התקופה על-פי לוח זה. בענייננו, הן בגזר דינו של המבקש, הן בפקודת המאסר אשר הוצאה לו, מצויינים גם התאריך העברי וגם התאריך הלועזי, לפיכך, יש לחשב את התקופה על-פי הלוח הגרגוריאני, כפי שאכן עשה המשיב.

(בפני: השופטת ארבל. 8.7.08).

בג"צ 6000/08 - בני משפחת סאמין ציונה נגד מדינת ישראל ואח'

*קבלת עתירה נגד ניתוח שלאחר המוות של קשישה שנרצחה במהלך שוד (העתירה נתקבלה).

המנוחה סאמין ציונה נמצאה כפותה בביתה ללא רוח חיים. מהממצאים שבבית עולה כי נהרגה במהלך שוד. בימ"ש השלום הורה לערוך בדיקה חיצונית של הגופה במרכז הלאומי לרפואה משפטית, ולאחר השלמת הבדיקה נקבע כי אין אינדיקציה חיצונית מספקת המוליכה למסקנה ממה נגרם המוות וכי רק חוות דעת לאחר נתיחה תוכל להסיר את סימני השאלה. על כן הורה ביהמ"ש. על נתיחה שלאחר המוות. העתירה נתקבלה.
אכן, אם לא תבוצע נתיחה, לא ניתן יהיה לקבוע את הדרך המדוייקת בה מצאה המנוחה את מותה. עם זאת, אין חשש ממשי שהדבר יפגע בהוכחת הקשר הסיבתי שבין מעשה העבירה והמוות. ניתוח גופה אחרי המוות מבוצע רק כאשר סיבת המוות מוטלת בספק ואילו במקרה שהסיבה ברורה לגמרי, כמו מקרהו של אדם שנהרג בתאונת דרכים, אין צורך בניתוח. נוכח כל הראיות החיצוניות, הסיכון שתתקבל טענה בדבר היעדר קשר סיבתי בין השוד לבין המוות, במקרה שלפנינו, קלוש הוא.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד דרור שוסהיים, יוסי ערוסי ומשה אלמליח לעותרים, עו"ד דניאל מארקס למשיבים. 4.7.08).

ע.פ. 6547/08 - ניסים סלע ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה עקב בניה בלתי חוקית (הערעור נדחה).

המערערים הינם יורשיו של אבן (אבו) דוד (להלן: המנוח), אשר הורשע ביום 28.3.1992 בעבירה של בנייה ללא היתר, בשכונת הדר יוסף בתל-אביב. ביום 28.5.1992 ניתן צו הריסה אשר נקבע כי יבוצע על ידי המנוח כעבור 18 חודשים. בחודש אוקטובר 2007 הודבק על דלת הנכס צו הריסה, המערערים הגישו לביהמ"ש לעניינים מקומיים, בקשה לעיכוב ביצוע ובקשתם נדחתה. הם הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובד בבד הגישו בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה ובקשתם נדחתה. הערעור נדחה.
הבניה הבלתי חוקית היא בבחינת "מכת מדינה" ממש. צו ההריסה ניתן לפני שנים רבות, והוא כיום בבחינת צו חלוט. הגיעה השעה לבצע את צו ההריסה ואין מקום לעכבו פעם נוספת. אשר לשאלה האם חייב היה ביהמ"ש המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע - כאשר סבור ביהמ"ש כי דינה של בקשה לעיכוב ביצוע להידחות על הסף, וכי לא תהיה תרומה משמעותית לדיון במעמד הצדדים, אין מוטלת עליו חובה כזאת.