תקציר סביר כרך ע"א חוברת 17

ע.פ. 6693/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של מעשה מגונה בקטין, בהתחשב בשינויים לטובה שחלו במערער מאז נגזר דינו(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. במספר הזדמנויות, במהלך שנת 2005, ביצע המערער מעשים מגונים בגופו של קטין בן תשע. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירות של מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום, וגזר לו 18 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים על-תנאי, ופיצוי הקטין בסכום של 20 אלף ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. המערער שולב בחודש דצמבר 2006, בטיפול במרכז יום לעברייני מין בפתח-תקווה, והוא הקפיד לקיים את חובותיו, חרף הקושי הנובע מהמרחק של אותו מרכז מעיר מגוריו. בחודשים שחלפו חל במערער שינוי הכרתי בנוגע להתנהגותו המינית, יכולתו לשלוט על דחפיו ולרסנם השתפרה, והוא מגלה מוכנות עמוקה ופתיחות לקבל טיפול במטרה למזער את מסוכנותו. המלצת השרות היא להסתפק במאסר קצר שיהיה משולב בפיקוח מבחן ממושך. אף שגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי היה נכון לשעתו, חלו במערער תמורות כאמור המצדיקות הקלה בעונש. לפיכך, תקופת המאסר בפועל תועמד על 6 חודשים. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד בר עוז ששון למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 3.7.08).

ע.א. 11189/05 + 9656/05 - נפתלי שוורץ ונאור מנופים נגד רמנוף... בע"מ ואח'

שיעורי אגרה. הוכחת הנזק הנטען בהפרת הסכם. *הסמכות להבהרת פס"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 689/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המשיבה (להלן: רמנוף), עוסקת בסחר בציוד בנייה. נאור עוסקת במכירה, השכרה ותיקון של מנופים, מעליות וציוד בנייה. מ.מ.ר הינה חברה שמרבית בעלי מניותיה הינם בעלי מניות ברמנוף. שוורץ הינו בעל המניות העיקרי של נאור ומנהלה. שוורץ ביצע עבודות מסגרות שונות עבור רמנוף. במהלך שנת 1989, נכרת בין שוורץ לבין מ.מ.ר הסכם שכירות בעל-פה, לפיו תנהל מ.מ.ר את עסקיה ותאחסן את ציודה במקרקעין של שוורץ. בהמשך באה רמנוף במקומה של מ.מ.ר. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לתוכנו של הסכם השכירות ותנאיו. נאור ושוורץ תבעו את רמנוף בגין חריגה מהשטח המושכר. רמנוף תבעה את נאור ושוורץ, בטענה כי שוורץ נשלח מטעמה לביצוע משימות שונות ברומניה ובמהלך שליחותו פעל כנגד האינטרסים של החברה. ביהמ"ש קבע כי על שוורץ ונאור לפצות את רמנוף בגין הנזקים שנגרמו לה, בסך של 1,413 מליון ש"ח. בהמשך הגישה רמנוף בקשה להבהרת פסק הדין בעניין מועד חישוב הריבית וההצמדה. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי ההצמדה והריבית יינתנו מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. כלל הוא, כי ביהמ"ש לא ייזקק להליך כלשהו, אלא אם שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתקנות. תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש לאחר מכן תובענה בשל חלק זה. זהו הכלל. אולם, מקום שבו התובע הגביל את סכום התביעה, היות ובקשתו לפטור מאגרה או הפחתתה, נדחתה, והדחייה ניתנה לו לגבי סכום נמוך מזה שהוא מבקש לתבוע, אין בהגבלה זו משום ויתור מרצון. בנסיבות העניין, רשאי ביהמ"ש להתעלם מהחלטת הרשם, ולהגדיל את סכום הפיצויים למעלה מן הנתבע על יסוד ההגבלה.
ג. באשר לפיצויים שנפסקו - הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח את שיעור הנזק. במקרים בהם, לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן להביא נתונים מדוייקים, שומה על התובע לעשות כן. במקרה דנן, ניתן היה להביא נתונים מדוייקים, ולהוכיח את הנזק הנטען. לקביעותיו, לפי האומדן, של ביהמ"ש באשר לגובה הנזק הנטען
אין יסוד ושורש בחומר הראיות. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, כדי שיקבע את שיעור הנזקים על בסיס הראיות הממשיות העומדות בפניו.
ד. ביהמ"ש קבע, כי המשיבה לא הוכיחה את טענתה בדבר הפרת חובת השליחות והנאמנות של שוורץ, וכי הקמת חברה מתחרה למשיבה, כנטען, אין בה כשלעצמה בכדי להוכיח הפרת חובת אמונים. ברם, בתפקידו כשלוח, קשר המערער, בין היתר, קשרים מסחריים עם ספקים או לקוחות. בעצם ייסודה של חברה מתחרה, העוסקת באותו תחום בו עוסקת המשיבה, עם סיום שליחותו וללא תקופת צינון, יש כדי להצביע על ניגוד אינטרסים וכפועל יוצא לכך, על הפרת אמונים.
ה. רמנוף טוענת, כי שגה ביהמ"ש המחוזי בקביעת המועד ממנו יש לחשב את הפרשי הצמדה והריבית. סעיף 12 לחוק ההוצל"פ, מעניק לראש ההוצל"פ - הוא ואין זולתו - את הסמכות לפנות בבקשה להבהרה לערכאה שנתנה את פסה"ד. סמכות זו אינה נתונה בידי בעל דין. במקרה דנן היוזמה לפתוח בהליך עצמאי בבקשה להבהרה היתה של רמנוף כבעלת דין. על כן ההחלטה ניתנה ללא בסמכות. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, כדי שיקבע את מועד חישוב הפרשי הריבית וההצמדה ושיעורם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד עודד ברי ואסנת חביב קדוש למערערים, עוה"ד דוד לוי, נירה וקנין ואלי סלמן למשיבים. 27.7.08).

בג"צ 4805/07 + 6343/07 - המרכז לפלורליזם יהודי ואח' נגד משרד החינוך ואח'

*הנהגת "תוכנית הליבה" בבתי ספר שאינם רשמיים ומניעת מימון מבתי ספר שאינם מנהיגים את התוכנית(העקרון שביסוד העתירות נתקבל).

א. ענייננו, במידת אכיפתה של החובה להנהיג "תכנית יסוד" בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, במגזר החרדי, ובמיוחד ברמה העל-יסודית. סוגייה זו שלובה ואחוזה בשאלה נוספת, מה דין המשך מתן תמיכה ממשלתית בתקציבי מוסדות חינוך שאינם מקיימים את החובה שבדין להנהיג בבית ספרם "תוכנית-יסוד" או "תכנית ליבה". כן עולה השאלה, מה דינה של הצעת הרשות המוסמכת להסב מוסדות מוכרים לבעלי מעמד של מוסדות פטור, כאמצעי לאפשר המשך מימון ממשלתי לאותם בתי ספר ללא הטלת חובה ליישם בהם את תכנית הליבה. העקרון שביסוד העתירות נתקבל.
ב. בכוונתו של בג"צ היה להפוך את הצו למוחלט ולהורות למשיבים, לפעול לאלתר ליישומה ולהטמעתה של תכנית הליבה בכל מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים ברמת החינוך העל יסודי במגזר החרדי; ולהימנע ממתן תמיכות ממשלתיות למוסד חינוך במגזר החרדי, אשר אינו מקיים תכנית ליבה, ובכלל זה למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים ולמוסדות פטור. אולם, לאחר כתיבת פסה"ד, ובסמוך למועד הצפוי לשימועו, אושר בכנסת חוק הנוגע לסוגיות נשוא הליך זה. התפתחות חקיקתית אינה ידועה בינתיים לפרטיה. משכך, לא יינתנו כל צווים אופרטיביים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 27.7.08).

ע.פ. 7401/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*זיכוי מאישום במעשים מגונים בקטין ע"י פסיכיאטר לילדים ונוער(מחוזי חיפה - ת.פ. 107/03 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המשיב הנו פסיכיאטר לילדים ונוער. בחודש יולי 1999 הגיע אליו קטין, יליד שנת 1984, (להלן: המתלונן), עקב משבר בו היה מצוי. על פי גירסת המשיבה, ביצע המשיב בקטין מעשים מגונים. המשיב טען כי מקור התלונה נגדו במחשבות-שווא בהן
לקה המתלונן, ואשר היו תולדה של מצב פסיכוטי בו היה נתון. שופטי בימ"ש קמא נחלקו בדעותיהם, והמשיב זוכה ברוב דעות. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): עדותו של המתלונן, הותירה רושם מהימן על כל שופטי המותב. מנגד, נקט המשיב בקו הגנה אחד במהלך חקירתו ובקו שני במהלך עדותו בביהמ"ש. לא נמצאו לגירסתו בדבר קיומן של מחשבות שווא, תימוכין ברישומיו שלו או של עמיתיו. אדרבא, נוכח חוות דעתו של פרופ' טיאנו ועדותו בביהמ"ש, שוב אין ספק כי המתלונן סבל ממצבי חרדה ולא סכיזופרניה. על כן יש לקבל את הערעור.
ג. השופט דנציגר: הטענה המרכזית שאותה מעלה המערערת היא, כי זיכויו של המשיב על ידי שופטי הרוב נסמך על האמון שאותו נתנו בגירסתו, הגם שלא היה כל מקום ליתן אמון בגירסה זו. ברם, שופטי הרוב הגיעו לכלל מסקנה כי לא היה די בראיות שהונחו בפניהם כדי להפריך כל ספק סביר באשמתו של המשיב. בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: א. לוי, דנציגר, פוגלמן. עו"ד תמר פרוש למערערת, עו"ד דוד ליבאי למשיב. 31.7.08).

ע.א. 436/01 - פלונית ואח' נגד פלוני

*קבלת ערעור על החלטה לקיים "צוואה בעל פה"(מחוזי חיפה - ע.ז. 419/96 + 2744/96 - הערעור נתקבל).

א. המנוח, תושב עוספיה, היה אביהם של שלושה: בנו מנישואים ראשונים (המשיב), והמערערות 2 ו-3 (הבנות) שנולדו למנוח מאשתו השניה (להלן - "המערערת"). המנוח והמערערת נישאו בשנת 1989 לפי דיני העדה הדרוזית. במשך שנות נישואיהם, החל מצבו של המנוח מתערער, הוא החל מגלה תסמיני מחלת נפש וטופל על-ידי פסיכיאטר. בשנת 1995 פתחו השניים בהליכי גירושין. במסגרת זו, "גרש" המנוח את המערערת, לפי הדין הדרוזי. ביום 15.12.1995 נפגש המנוח עם גיסו, הנשוי לאחות המנוח ועם מכר שהוא בן משפחה רחוק של המנוח, (להלן: העדים), ובפגישתם השמיע המנוח את מעייניו בדבר חלוקת רכושו לילדיו, ובין היתר כי בנו (המשיב) יקבל את הדירה שבבעלותו. העדים התרשמו, כי המנוח ביקש באותו מעמד להשמיע באוזנם את צוואתו. הם לא רשמו את הדברים. יומיים אחרי הפגישה השתתף המנוח בדיון בביה"ד הדרוזי בתיק הגירושין שלו. בחלוף שמונה ימים נוספים נמצא המנוח מת בביתו. הצדדים חלוקים באשר לסיבת המוות האמיתית - התאבדות מכוונת (כעמדת המשיב), או מוות טבעי (כגישת המערערות). בחלוף חודש מפטירת המנוח - עם סיום תקופת האבל - העלו העדים על הכתב את דברי המנוח בפגישתו עמם, (להלן - "זכרון הדברים"). זכרון הדברים הופקד אצל רשם ביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי יש לתת לזכרון הדברים תוקף של צוואת המנוח, מכוח סעיף 23 לחוק הירושה. לדעתו, המנוח התאבד, ובנסיבות אלה, יש לראות במנוח מי שראה עצמו מול פני המוות בעת אמירת הדברים. על נכסי המנוח שאינם נכללים בצוואה, חלים כללי הירושה על-פי דין שבחוק הירושה. לכן נדרש ביהמ"ש לקבוע את מעמדה האישי של המערערת בעת פטירת המנוח, וקבע כי יש לראות את האישה כגרושה. הערעור נתקבל.
ב. על הטוען לקיומה של צוואה בעל-פה, הנטל להוכיח כי נתקיימו הנדרשים בסעיף הנ"ל. בין אלה, כי המצווה היה, בעת אמירת הצוואה, "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". בענייננו, גם המשיב אינו טוען כי בעת פגישתו עם העדים, המנוח היה "שכיב מרע". הוא סומך את טיעוניו על החלופה השניה, שעניינה צוואת מי שראה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. ברם, גם בהנחה שהמנוח התאבד, הרי לא הוכח כי בעת פגישת המנוח עם העדים, צפה
באופן ממשי את מותו הקרב. הא ראיה - יומיים מאוחר יותר הוא עוד הופיע בביה"ד הדרוזי, והגיע שם להסדר צופה פני עתיד עם המערערת בעניין הקשר עם בנותיו.ג. באשר לשאלה אם המערערת היא גרושה או בת-זוג של המנוח - השאלה אם התגרשו נקבעת על-פי דיני הגירושין הדרוזיים. לא הובאו בפני ביהמ"ש טיעונים על עמדת הדין הדרוזי. לצורך בירור שאלה זו יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, דורנר, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד סאלח עבדאללה למערערים, עו"ד אריאל פלביאן למשיב. 9.2.04).

ע.א. 3991/06 - ארווין כץ ואח' נגד בנק דיסקונט בע"מ ואח'

אי קיום תנאי החרגה שנקבעו ע"י הבנק ברכישת דירות בנכס ממושכן. דיון במסגרת בקשה למתן הוראות, בנושא החרגת דירות בנכס ממושכן לטובת בנק(מחוזי י-ם - בש"א 2122/05 - הערעור נדחה).

א. משיבה 2 היא חברה בפירוק, שבנתה את מלון פנינת ירושלים ובו סוויטות (להלן החברה). בשנת 1992 נרשמה משכנתה על הנכס לטובת הבנק. בשנת 1995 הגישו המערערים לחברה הצעות רכש לגבי הסוויטות והבנק הנפיק למשיבים מכתבים בהם נקבעו תנאים להחרגת הסוויטות מהשעבוד, בכללם, חתימת הסכם רכישה ותשלום מלוא התמורה לחשבון מסויים (להלן חשבון הליווי). בהמשך (בשנת 1998) נרשמו הערות אזהרה לטובת המערערים. בשנת 2000 ניתן צו פירוק נגד החברה. במסגרת הליכי הפירוק הגיש הבנק לביהמ"ש בקשה למתן הוראות בה ביקש להצהיר כי הסוויטות לא הוחרגו מהשעבוד וכי יש למחוק את הערות האזהרה. נקבע כי ההחרגה הותנתה בתשלום מלוא הסכום לחשבון הליווי, ותנאי זה לא נתקיים. הערעור נדחה.
ב. עניינו של ההליך, העיקרי, בשאלה המצומצמת אם מילאו אחר התנאים שבמכתבי ההחרגה, וספק אם אפילו לשיטת המערערים כך היה. אשר לבקשת המערערים להגיש ראיות נוספות בערעור - אף אילו נתקבלו הראיות, והיה ניתן להן הפירוש שמבקשים המערערים לתת להן, הן לא היו מוכיחות את התמלאות התנאים. אשר לטענה כי שאלת החרגת הסוויטות מהשעבוד לא היתה ראויה להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות - לערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב בקביעת ההליך המתאים לבירור הסוגיה המונחת לפתחה - ובכלל זאת בשאלה האם בקשה למתן הוראות היא ההליך הראוי בנסיבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מילשטיין ניר למערערים, עוה"ד בלס עובדיה, גרין יאיר ושני-שרפסקי רחל למשיבים. 13.7.08).

ע.א. 4836/06 - עזבון המנוח סאלח יוסף חמוד נגד כמאל חוסיין חרב ואח'

עסקאות נוגדות במכר מקרקעין. מילוי דרישת הכתב במכר מקרקעין. *הוצאות משפט(מחוזי חיפה - ת.א. 950/03 - הערעור נדחה).

א. המשיב 2 (להלן נימר) הוא הבעלים הרשום של 7034 מ"ר מחלקת מקרקעין בשטח של 51102 מ"ר. בשנת 1988 רכש משיב 1 (להלן כמאל) מנימר שני דונם מהמקרקעין, ובשנת 1989 רכש שלושה דונם נוספים. עסקאות אלה דווחו לרשויות המס, הערת אזהרה ביחס אליהן נרשמה ביום 21.5.92. בשנת 1991 מכר נימר למנוח סאלח יוסף חמוד, (שעזבונו הוא המערער); שישה דונם מתוך המקרקעין. ביום 18.11.92 נרשמה הערת אזהרה לטובת המנוח. בשנת 2002 ביקש כמאל להעביר על שמו את הבעלות במקרקעין, ואז נודע לו על הערת האזהרה שנרשמה לטובת המנוח. בשנת 2003 נפתח הליך, בו טען כמאל כי לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, עסקאותיו הקודמות בזמן גוברות על העסקה המאוחרת לטובת המנוח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת כמאל, וקבע כי יש להעביר את הבעלות בחמישה דונם מהמקרקעין לשמו. הערעור נדחה.
ב. הבעייתיות הנטענת ביחס לתקפות העסקאות, קשורה במידה רבה לעובדה שבמועד עשייתן היו המקרקעין רשומים על שם אביו של נימר, שנפטר ביום 6.2.89 (צו ירושה ניתן ביום 5.6.89, והמקרקעין נרשמו על שם נימר ביום 30.8.89). העובדה שבמועד ביצוע העסקאות עם כמאל לא היו לנימר זכויות בקרקע, ובמועד עשיית העסקה עם המנוח היה נימר בעל זכויות בקרקע - אינה משנה לענייננו. ההכרעה שלפנינו היא בין התחייבויות נוגדות שהתחייב נימר - ובדין נקבע כי העסקאות הקודמות בזמן גוברות בנסיבות על המאוחרת.
ג. גם לטענה כי העסקאות שבין נימר וכמאל אינן עומדות בדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, לא ניתן לשעות. אכן "ההתחייבות שהיא המסמך המקנה את הזכות, וייפוי הכוח שהוא המכשיר לביצוע ההתחייבות, הם שני מסמכים משפטיים נפרדים". ברם, הלכה היא כי: "גם מסמך שהוגדר כ'יפוי-כוח', והעונה על אותם כללים שנקבעו בפסיקה, יכול למלא אחר דרישת המסמך 'בכתב' כדי ליצור התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין כדרישת סעיף 8 לחוק".
ד. המערער טוען כי העובדה שכמאל לא רשם הערת אזהרה מעת כריתת העיסקה עד ליום 21.5.92, היא שגרמה ל"תאונה המשפטית". טיעון זה מתייחס, ביסודו, לחובת תום הלב של הקונה הראשון כלפי קונים פוטנציאליים. אך לא בכל מקרה, אי רישומה של הערת אזהרה יביא להעדפת העיסקה המאוחרת. במקרה שלפנינו ספק אם אי רישום הערת אזהרה במועדה מהווה חוסר תום לב בעוצמה הנדרשת כדי לשלול את תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 9. אין ספק כי במועד ביצועה של העיסקה הראשונה, (5.11.88), לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה, שכן המקרקעין לא היו רשומים על שם המוכר. אך חשוב מכך, באיזון בין "התרשלותו" של כמאל (אם נניח כזאת) לבין רמת תום הלב של המערער - אין ספק כי הראשון גובר, שכן, המערער המשיך בביצוע העיסקה לטובתו, לרבות רישום הערת אזהרה - שעה שידע שקיימת עיסקה נוגדת לטובת כמאל.
ה. גם את ערעורו של נימר כלפי חיובו בהוצאות שני הצדדים בערכאה הדיונית יש לדחות. גרסתו העובדתית של נימר - לפיה לא עשה שתי עסקאות סותרות - נדחתה עובדתית. בנסיבות, נקבע כי התנהלותו היא שגרמה ל"תאונה המשפטית", ולא נפל פגם בקביעה כי עליו לשאת בחלק מהוצאותיה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מוטי בניאן למערער, עוה"ד אברהים נאזם אברהים לכמאל, עו"ד שפיק מרעי לנימר. 13.7.08).

בג"צ 9863/06 - קר''ן - עמותת קטועי רגלים ואח' נגד שר הבריאות ואח'

*דחיית עתירה של קטועי גפיים זכאי הביטוח הלאומי לקבלת אביזרי שיקום, להשוות את איכות האביזרים לאלה שמקבלים זכאי משרד הביטחון(העתירה נדחתה).

א. העותרים, 5-3 (להלן: העותרים), קטועי גפיים הזכאים לשירותי בריאות לפי התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מבקשים לקבל אביזרי שיקום מסוג ובאיכות הזהים לאלה הניתנים לפי הוראות משרד הביטחון לזכאים מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום). לטענתם, נופלת איכותם של האביזרים המסופקים להם על פי חוק ביטוח בריאות מאיכות האביזרים המסופקת לזכאי משרד הביטחון. העתירה נדחתה.
ב. ההשתתפות במימון אביזרי שיקום לזכאי חוק ביטוח בריאות מזה, ולזכאי משרד הביטחון מזה, מוסדרת בדברי חקיקה שונים ובהוראות נוהל שונות. העותרים סבורים כי יש להתייחס אל כלל קטועי הגפיים כאל קבוצת שוויון אחת. גישה זו טעמיה עימה, ואולם המחוקק הישראלי אימץ גישה שונה. אבחנה בין אנשים עם מוגבלות על יסוד נסיבות פגיעתם הוכרה בחקיקה ובפסיקה הישראלית כשוני רלוונטי המצדיק
הסדר נורמטיבי שונה. ההבדלים הקיימים בין זכאי חוק ביטוח בריאות ובין זכאי משרד הביטחון באשר לסוג ולהיקף של אביזרי השיקום הממומנים להם, אינה עולה כדי פגיעה אסורה בשוויון ומשכך אין מקום להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אדם פיש לעותרים, עו"ד עינב גולומב למשיבים. 28.7.08).

בג"צ 1548/07 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד השר לבטחון פנים ואח'

*דחיית עתירה נגד חוק הקובע דיון בבקשות להארכת מעצר באמצעות "היוועדות חזותית" ללא הופעת העצור בביהמ"ש(העתירה נדחתה).

א. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (היוועדות חזותית - הוראת שעה), (להלן: החוק), קובע הסדר ניסיוני לעריכת דיונים משפטיים בבקשות להארכת מעצר או בבקשות לשחרור בערובה של חשודים בגירים בהליכים ראשוניים, טרם הגשת כתב אישום, באמצעות היוועדות חזותית (ecnerefnoC-oediV). משמעות שיטה דיונית זו היא כי בעת הדיון המשפטי בעניינו של חשוד, הוא נותר מוחזק בבית המעצר, באולם מיוחד, ובו ציוד אלקטרוני מיוחד, ומוקד זה מחובר למוקד נוסף המותקן באולם ביהמ"ש, המאפשר למשתתפים לקיים את הדיון. ביום ה-15.1.07 התקבל החוק בכנסת. על פיו, מועד פקיעתו עם חלוף שנה מיום תחילתו. העותרת עתרה לבטל את החוק, הפוגע, לטענתה, פגיעה חוקתית, בזכויות היסוד של החשוד. העותרת ערה לכך שניתן להשתמש באמצעי של היוועדות חזותית רק לגבי חשוד בגיר, המיוצג בידי סניגור, אשר הסכים למתכונת דיון זו. עם זאת, לטענתה, אין לראות בהסכמה זו, משום הסכמה מדעת, כי אם הסכמה מלאכותית, הניתנת במצב של לחץ ומצוקה. העתירה נדחתה.
ב. בבחינת חוקתיות של חוק הכנסת, נוהג ביהמ"ש, מלכתחילה, בריסון שיפוטי רב בבואו להפעיל את ביקורתו השיפוטית. יתר על כן, בהפעלת הביקורת השיפוטית על חוקתיותו של חוק, קיימת חשיבות להיבט זמניותו של החוק, כשיקול העשוי, להצר עוד יותר את נכונותו של ביהמ"ש להתערב בחקיקת הכנסת. במקרה שלפנינו, לא שוכנע ביהמ"ש לכאורה ועל פני הדברים, בקיומה של פגיעה חוקתית בזכויות חשודים, הכרוכה בהפעלת שיטת ההיוועדות החזותית. אולם, אין צורך לנקוט עמדה סופית בנושא העתירה, ולו בשל זמניותו של החוק, העומד לפקוע בימים הקרובים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אביגדור פלדמן ומירי הרט לעותרת, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 14.7.08).

בג"צ 4111/07 - פלונית ואח' נגד פלוני ואח'

*היעדר סמכות ביה"ד הרבני לדון במשמורת ילדים לאחר ביצוע הגירושין בין בני הזוג(העתירה נתקבלה).

א. בראשית שנת 2000 הגישו בני-הזוג לביה"ד הרבני האזורי בירושלים הסכם גירושין, בו נקבע, בין השאר, כי המשמורת על שתי בנותיהם תהיה לאישה, והבעל יהא זכאי להסדרי ראייה קבועים. ההסכם אושר כלשונו וקיבל תוקף של פסק-דין, ובעקבותיו בוצעו הגירושין. כשנה לאחר מכן תיקנו בני-הזוג את ההסכם,ושוב קיבל תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד. מקץ שנה ומחצה, ובניגוד למוסכם, עזבה האישה את הארץ עם שתי הבנות. לאחר כשנה שבו השלוש לישראל, והבעל עתר לביה"ד למתן צו המעכב את יציאת הבנות מהארץ. ביה"ד נענה לבקשתו, והאישה עזבה את הארץ בגפה. בסמוך לכך שב הבעל ופנה לביה"ד, בבקשה למסירת המשמורת לידיו, וביה"ד הוציא, במעמד צד אחד, צו זמני המעניק לו את המשמורת. טענת האשה כי קביעתם של הסדרי משמורת חדשים אינה בסמכותו של ביה"ד הרבני נדחתה. נקבע, כי ביה"ד קנה לעצמו "סמכות
נמשכת", משעה שהצדדים הביאו את הסכם הגירושין לאישורו. כן נקבע כי העותרת, בהתנהגותה, הביעה השלמה עם קיום הסמכות בידיו. בערעורה של העותרת לביה"ד הרבני הגדול, נקבע כי המשמורת תחולק בין ההורים על פי ימי השבוע. העתירה נתקבלה.
ב. משהוגשה תביעת גירושין לביה"ד, ונכרכו בה עניינים נוספים, דוגמת המשמורת על הילדים, קנה לעצמו ביה"ד סמכות ייחודיתלדון בנושאים שנכרכו, ובלבד שהכריכה נעשתה כדין. משהגיע ההליך לסיומו, מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם. על מנת שיוכל לשוב ולהידרש לסוגיות אלה, על ביה"ד לקנות סמכותו ממקור אחר, וכזה עשוי להימצא לו ברעיון של "סמכות נמשכת". התנאים לכך הם, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה, וכי הסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין. הסכמתם של הצדדים להביא את עניינם בפניה של ערכאה מסויימת, אין פירושה כי אותה ערכאה קנתה לעצמה סמכות להידרש אף לגלגוליו המאוחרים של אותו ענין. בענייננו, לא נתקיים התנאי הראשון. ביה"ד לא לקח חלק בעיצוב תנאיהם של ההסכמים, לא דן ולא בירר דבר בעניינם של הצדדים. ממילא לא חל הרעיון של "סמכות נמשכת".
ג. נותר עוד לבדוק כלום בני-הזוג, בהסכמתם המפורשת או המשתמעת, הם שהקנו לביה"ד את סמכותו המאוחרת. לא נמצא זכר לכך כי באיזה משלביה של ההתדיינות ויתרה האישה, או ויתר בא-כוחה בשמה, על הטענה בדבר היעדר סמכות.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב חובב לעותרים, עוה"ד נפתלי שילה ומיכאל קורינאלדי למשיב. 27.7.08).

ע.פ. 3141/08 - מדינת ישראל נגד מרעי דבארי

*קולת העונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. בשעת לילה מאוחרת, הבחינו שוטרים במשיב נוהג ברכב וחוצה צומת ברמזור אדום. הם נסעו בעקבותיו ודרשו ממנו לעצור בצד הדרך, המשיב לא ציית ונמלט בנסיעה מהירה אף שברמזור שלפניו דלק אור אדום. בעקבות כך התפתח מרדף, במהלכו נהג המשיב בצורה פרועה, תוך סיכון חייהם של נהגים, הוסיף לחצות צמתים ברמזור אדום, עקף רכבים במהירות עצומה, וכאשר הבחין ברכב משטרתי מתקרב אליו, ניסה להדוף אותו לשוליים. המשיב הורשע בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל, שנתיים על-תנאי, ופסילה לנהיגה לשלוש שנים מתום מאסרו. ערעור על קולת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): נהיגה מן הסוג בה חטא המערער, הסתיימה לא אחת בקורבנות בנפש, ומשגברה התופעה, נפסק, כי ראויים מבצעיהן של העבירות למאסר ממושך. אכן, המשיב צעיר הוא, אולם היה בוגר דיו כדי להבין את המשמעות מרחיקת הלכת של מעשיו, ובראשן החובה הבסיסית לנהוג כדין ולציית להוראות שוטרים. לפיכך יש להעמיד את תקופת המאסר בפועל בה ישא המשיב על 30 חודשים.
ג. השופט מלצר: אכן, העבירה בה הורשע המשיב חמורה היא וכשמה כן היא - מסכנת חיי אדם בנתיב תחבורה. אולם, המשיב עבר את העבירה בהיותו בגיל 18 וחודש בלבד. עברו נקי וזוהי הפעם הראשונה בה טועם הוא את טעמו של המאסר. נסיבות חייו קשות, חינוכו דל והסביבה בה גדל תרמה בוודאי תרומתה השלילית לעיצובו. קצינת המבחן למבוגרים, הגישה בערעור המלצה, חיובית. לפיכך אין להחמיר בענשו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, מלצר. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד נאצר אלעטאונה למשיב. 28.7.08).

בג"צ 1930/04 + 10405/03 - ארגון נכי צה"ל ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*פסיקת הוצאות בעתירה בבג"צ שנמחקה לאחר שנתמלאו תביעות העותרים (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).

שתי העתירות נסובו על מסלול שיקום של נכי צה"ל באמצעות החכרת קרקעות לצורך הקמת והפעלת תחנות דלק. עתירה אחת, כללית באופיה, הוגשה על ידי ארגון נכי צה"ל, והשנייה נושאת אופי פרטני בהתייחסה לדרישותיו הספציפיות של העותר להקצאת מגרש עבורו. תשובת המשיבים היתה כי ההחלטה על הפסקת שיקום נכים באמצעות תחנות דלק, הינה תולדה של הנסיבות והיא נעשתה לאור המלצות ועדה שבחנה את המצב באגף השיקום כולו והמליצה על שינויים שיש לערוך בו. בהמשך, הודיעו המשיבים כי חזרו להפעיל את מסלול השיקום ואז הודיעו העותרים כי הם מבקשים למחוק את עתירותיהם, בכפוף לפסיקת הוצאותיהם. הבקשה לפסיקת הוצאות נתקבלה.
נתקיימו בעתירות התנאים שבדין לפסיקת הוצאות נגד המשיבים, אם בכל הקשור בצידוק בהגשת העתירות ואם בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין הגשת העתירות לקבלת הסעד. אשר לשיעור החיוב בהוצאות - העותרים הגישו פירוט בצירוף ראיות ועל פיהן שילמו למעלה מ-100,000 ש"ח שכ"ט עו"ד וכן הוצאות בסך 10,000 ש"ח. לא הוצגו הסכמי שכר טרחה, לא ניתן פירוט של העבודה שהושקעה ולא הוסבר בסיס החיוב בשכר הטרחה. הייצוג היה זהה בשתי העתירות. בכל הנסיבות המשיבים יחוייבו לשאת בשכר טרחה בשתי העתירות בסכום של 50 אלף - והוצאות משפט.

(בפני: הרשמת לוין. 27.7.08).

ע.פ. 1057/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעתירה של פציעה ודקירות סכין בויכוח על רקע רומנטי בין שני חרשים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הוא חרש אילם וכך גם אשתו. בעקבות גילוי קשרים רומנטיים בין אשת המערער למתלונן, חרש אף הוא, קבע המערער להיפגש עם המתלונן בשעות הלילה באצטדיון טדי בירושלים. במהלך ויכוח לוהט, תקף המערער את המתלונן, תחילה במכת אגרוף ואחר כך בסכין ופצע את המתלונן במספר מקומות בגופו. ביהמ"ש גזר על המערער 12 חודשי מאסר בפועל 18 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער הוא בן להורים חרשים אילמים, שנפטרו זמן קצר לפני אירוע העבירה, ואח לשני אחים חרשים אילמים, נשוי ואב לשתי בנות. עברו נורמטיבי המקרה אירע על רקע קנאה כאמור. מדובר באירוע חד פעמי בחייו של המערער, שלפני כן - עד גיל 32 - לא נרשמו לחובתו עבירות, והעבירות נעברו בנסיבות מיוחדות מאוד. בכל הנסיבות יועמד העונש על ששה חדשים מאסר בפועל ו-24 חודשים מאסר על תנאי. את המאסר יוכל המערער לרצות בעבודת שירות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שמשון וייס ופנינה כהן למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 15.7.08).

בג"צ 4976/07 - יובל נורי ואח' נגד ראש ההוצל"פ ואח'

*ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לבודד תיק אחד ממכלול תיקי איחוד בהוצל"פ (העתירה נדחתה).

העותרים ביקשו מהמשיב להפריד תיק הוצאה לפועל שפתחו, בתורת זוכים, מאיחוד התיקים המתנהלים כנגד החייב, הוא המשיב 3. זאת, בשל אופיו של החוב, הנובע מפסק דין שניתן לזכותם, אשר קבע כי החייב ביצע כלפיהם עוולת
גזל בכך שפרץ לביתם וגנב מהם 33,000 דולר. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשת העותרים. העתירה נדחתה.
אין בידי ראש ההוצאה לפועל הכח והסמכות לבודד תיק אחד ממכלול תיקי האיחוד, בין בשל טעמים הקשורים במהות החוב, ובין מטעם אחר. למעט תיקים שמכח הוראה מפורשת בחוק אין לכלול אותם מלכתחילה במסגרת האיחוד.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אברהם לוי לעותרים. 27.7.08).

רע"א 9120/07 - ישראלה ויהושע רונצוייג נגד אהרון ונעמי חיים

*דחיית טענת "פרעתי" בתיק הוצל"פ (הבקשה נדחתה).

בתביעות הדדיות אשר הגישו הצדדים בגין חוזי מכר מקרקעין, ניתן פס"ד בו חוייבו המבקשים לשלם סכומי כסף שונים למשיבים. המשיבים פנו להוצל"פ לביצוע פסה"ד. המבקשים הגישו לראש ההוצאה לפועל בקשות בטענת "פרעתי" שעניינם קיזוז נזקים וטענתם נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סמכות ראש ההוצל"פ במסגרת דיונו בטענת "פרעתי" מוגבלת לטענות החייב לפיהן מילא אחר פסק הדין או שאין הוא חייב עוד למלא אחריו. אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך להיזקק במסגרת הכרעתו, לטענות חייב בדבר נזקים שנויים במחלוקת, אשר נגרמו לו על ידי הזוכה. טענות ממין זה מקומן להתברר בביהמ"ש המוסמך.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יהושע רוזנצוייג (המבקש 2) למבקשים, עו"ד אורי סגל למשיבים. 15.7.08).

רע"א 10905/07 - נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נגד מרדכי זיסר ואח'

*המדיניות בבקשות לחיוב תובעים בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים (הערעור נתקבל בחלקו).

ביום 18.5.00 הגישו המבקשים תובענה בסכום של כשבעה מיליון ש"ח נגד המשיבים, ואלה הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי, לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה להוצאותיהם. ביהמ"ש נעתר לבקשות, בציינו כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה, על פי סעיף 353א לחוק החברות, (להלן - חוק החברות), להוכיח כי תוכל לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים, אם יזכו בדין. כך גם לגבי המבקשים 3-2 שאין להם יכולת כלכלית. לאור האמור, חייב ביהמ"ש את המבקשים להפקיד סכום של 150,000 ש"ח כערובה להוצאות המשיבים. ערעור החברה נדחה וערעור המערערים 3-2 נתקבל.
באשר לחברה - האפשרות לחיובה בהפקדת ערובה, נובעת מהחשש של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום הוצאות. חשש זה נלקח בחשבון בשיקול אם לחייב חברה בהפקדת ערבון. חשש כזה אינו קיים בתובע "בשר ודם".

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד יורי נחושתן ועופר יובל למבקשים, עוה"ד יוסי בנקל, גילי ויינר ויעקב לירז למשיבים. 13.7.08).

ע.פ. 2800/08 - מדינת ישראל נגד נובי דוידוב ואח'

*החמרה בעונש בעבירה של שוד קשישה בביתה ותקיפתה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

ביום 30.5.2007 נכנסו המשיבים לביתה של המתלוננת, אשה כבת 83, כאשר שהתה לבדה בדירה, דרשו ממנה לספר היכן היא מחביאה כספים. משהשיבה לו כי אין לה כספים בבית, איימו עליה כי יהרגו אותה
ותקפו אותה פיזית. לבסוף מצאו בדירה תכשיטים וכסף שאותם שדדו. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב 1 ארבע שנים מאסר, מתוכן 32 חודשים בפועל; המשיבים 2 ו-3 נידונו לשלוש שנים מאסר, מהן 24 חודשים בפועל. המשיבים חוייבו גם - כל אחד מהם - לפצות את המתלוננת בסכום של 2,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
רף הענישה צריך, בראש ובראשונה, להשיב לעושה כגמולו ולבטא את התגובה המוסרית הראויה לאופי המעשהוצריך גם להגשים את התכלית של הרתעה. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור יועמד המאסר בפועל של המשיב 1 על 60 חודשים, ושל המשיבים 2 ו-3 על 36 חודשים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למערערת, עוה"ד עאדל בויראת, ארז מושקוביץ ודינה ילוז למשיבים. 21.7.08).

ע.פ. 2978/08 - מדינת ישראל נגד אחמד חטאב וקאסם אליוסף

*החמרה בעונש בעבירות שוד, הסעה שלא כדין ושהייה בארץ שלא כדין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים הורשעו בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, בחמש עבירות של קשר לביצוע פשע, בשתי עבירות של התפרצות בתחבולה למקום מגורים, בגניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס. המשיב 1 הורשע גם בשלוש עבירות של התפרצות למקום מגורים ובשלוש עבירות של גניבה ועבירה של הסעה שלא-כדין. המשיב 2 הורשע בארבע עבירות נוספות של התפרצות למקום מגורים, בארבע עבירות של גניבה ובעבירה של שהייה בישראל שלא-כדין. המשיב 1 נדון למאסר 50 חודשים בפועל ומאסר על תנאי; המשיב 2 נדון למאסר 54 חודשים בפועל ומאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשים אותם ביצעו שני המשיבים חמורים ביותר ונגועים באלימות קשה. העונש שהוטל עליהם אינו משקף את חומרת העבירות שביצעו. עם זאת, לא ימוצה אתם הדין, ולא רק בשל שאין למצות את הדין בערעור, אלא גם משום שעל נאשמת אחרת, שהיתה שותפה למקצת מן המעשים, הוטל עונש קל יחסית של מאסר בפועל לתקופה של 13 חדשים. על כן המשיבים ירצו מאסר בפועל לתקופה של 72 חודשים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד זיו אריאלי למערערת, עוה"ד ואסים דאהר וניזאר עבוד למשיבים. 14.7.08).

בש"פ 3818/08 - סאלח עבד אל ראזק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של השתתפות בקטטה ואיום בתקיפה בסכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

בשעת לילה התרחשה קטטה המונית בכפר מזרעה. העורר ובלאל עווד (להלן: המתלונן) היו, לפי הנטען, בין המשתתפים הרבים בקטטה, ובמהלכה אף הותקף העורר ונפגע בראשו. המתלונן הובא לאחר חצות לחקירה בתחנת המשטרה בנהריה, ולכשנודע לעורר כי המתלונן נמצא בתחנת המשטרה, הצטייד בסכין ונסע לתחנת המשטרה. בכניסתו לתחנה הבחין העורר במתלונן, הניף את הסכין שבידו והחל לרדוף אחריו תוך שהוא צועק לעברו "אני אשחט אותך". שוטר ניסה להשתלט על העורר ללא הצלחה תוך שהעורר מניף את הסכין לעבר השוטר באיום גם כלפיו. לבסוף השוטרים הצליחו להשתלט על העורר. עם הגשת כתב אישום נגד העורר הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
שימוש בנשק קר מקים חזקת מסוכנות, שעל הנאשם להפריכה. המסוכנות המיוחדת הנשקפת משימוש בסכין נובעת שהדקירה עלולה להביא לתוצאה קטלנית. בנוסף לכך, קיומה של "תופעת הסכינאות" מחייבת את ביהמ"ש לנקוט גישה מחמירה. העורר הינו אדם בוגר בעל עבר פלילי בתחום עבירות האלימות, ולא נרתע מלבצע את זממו אף
בתוך תחנת משטרה בנוכחותם של שוטרים רבים, תוך שהוא מאיים, בריש גלי, לרצוח את המתלונן.

בפני: השופט מלצר. עוה"ד אברהם סגל וגבריאל בביל לעורר, עו"ד דגנית כהן-וויליאמס למשיבה. 13.7.08).

בג"צ 4236/08 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי באר שבע ואח'

*עיכוב הליכי הוצל"פ עד לבירור עתירה בבג"צ בנושא של מכירת דירה של בני זוג לפי פסיקת בי"ד רבני (בקשה לעיכוב הליכים עד להחלטה בעתירה לבג"צ - הבקשה נתקבלה).

המבקשת והמשיב 3, (להלן: המשיב), שהיו נשואים למעלה מ- 40 שנה, התגרשו ביום 25.9.2000. הם ערכו ביניהם הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם נקבע כי הזכויות והחובות במשק ובדירה במושב מבטחים יועברו על-שם המבקשת. עוד נקבע, כי במידה ונגד המשיב יוגשו תביעות בגין הדירה והמשק, והמבקשת לא תשלם את החובות תוך 30 יום, המשק יימכר לכיסוי החובות והיתרה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. מאז הגירושין, לא העבירה המבקשת את המשק על שמה ולא פרעה את חובותיו. מנגד, המשיב החל להיות נרדף על-ידי נושים בגין חובות המשק. ביה"ד הרבני החליט, לאשר את מכירת המשק. ביה"ד הרבני הגדול דחה את ערעורה של המבקשת. בהמשך פנתה העותרת לביה"ד, הודיעה כי שילמה את כל החובות הרובצים על המשק, וביקשה לבטל את ההחלטה המורה על מכירת המשק. ביה"ד דחה את הבקשה. המבקשת הגישה עתירה במסגרתה הוגשה בקשה לעיכוב הליכים. הבקשה נתקבלה.
באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיב בעיכוב הליכי כינוס הנכסים למכירת המשק לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכבו ההליכים והיא תיאלץ לפנות את מקום מגוריה במשק, ידה של המבקשת על העליונה. בנסיבות המקרה דנן, כשהחובות שרבצו על המשק שולמו על-ידי המבקשת, ואין המשיב נרדף עוד על-ידי נושים, הרי בשלב זה, יש מקום להיעתר לבקשה לעיכוב הביצוע.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ירון הוד למבקשת, עו"ד עפרה גרין למשיב. 14.7.08).

רע"א 4339/08 - עזבון המנוחה מונא סלים ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*דחיית תביעה על יסוד פוליסת ביטוח תאונות, כשבסיס התביעה הינו מוות מדלקת ריאות נגיפית (הבקשה נדחתה).

המנוחה, שעזבונה הוא המבקש 1 והוריה הם המבקשים 2-3, הלכה לעולמה בגיל 17, כתוצאה מדלקת ריאות נגיפית. בהיותה תלמידת בית ספר, היתה מבוטחת בפוליסה של המשיבה לביטוח תאונות אישיות. דרישת המבקשים לקבל את תגמולי הביטוח נדחתה ע"י המשיבה, בנימוק שלא אירע "מקרה ביטוח". המבקשים הגישו תביעה לבימ"ש השלום, בה טענו כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מ"תאונה", כמשמעותה בפוליסת הביטוח, קרי, "אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני". מנגד טענה המשיבה, כי המחלה אינה בגדר "תאונה", וכי הפוליסה אף החריגה במפורש נזק שנגרם ממחלה. בימ"ש השלום דחה את התובענה וערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
משאלת המבקשים היא, להוציא את הביטוי "תאונה" בפוליסה, מפשוטו הלשוני והמוכר, לעבר מחוז של מחלה, וזאת בפוליסה שבה הוחרג מפורשות מן הכיסוי נזק מחלה. דבר זה קשה מאוד להלמו, להבדיל מן הנסיונות, חלקם דחוקים אך באים לשרת גדרי צדק, של עקיצה או התקף לב שהוכרו כגורמי תאונה. קשה מאוד להכניס וירוס למסגרת של תאונה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד חיים קליר למבקשים. 24.7.08).

עע"ם 4374/08 - הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים ואח' נגד ג'אלב בדר ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור, של פס"ד בנושא היתר הבניה (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בשנת 2001 הגישו המשיבים למבקשת תוכנית לשינוי ייעוד מקרקעין בשטח של כ-12 דונמים, בחלקו המזרחי של הר הזיתים בירושלים. אחת ההתנגדויות שהוגשו, היתה של אחד, אריה קינג (להלן: קינג). התנגדות זו הוגשה שלושה חודשים לאחר המועד האחרון להגשתן של התנגדויות, ובה נטען כי השטח נשוא הבקשה אמור לשמש כחלק מבית-הקברות היהודי שעל הר הזיתים, ועל כן אין לקבל את הבקשה. חרף השיהוי בהגשת ההתנגדות, ואף שקינג לא התייצב לדיון שנערך בה, נדונה ההתנגדות והתכנית נדחתה. המשיבים עתרו לביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, שביטל את החלטת המבקשות, בשל האיחור בהגשת ההתנגדות. המבקשות ערערו על פסה"ד ועמו בקשה לעכב את ביצועו. נטען כי עיכוב הביצוע לא יפגע במשיבים, הואיל והמדיניות היא להאריך את המועדים שנקבעו לביצוע צווי הריסה המתייחסים לבניה בלתי-חוקית הקיימת כיום על המקרקעין, ככל שמבנים אלה יהלמו את התוכנית המופקדת. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
בקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת אם מוכח כי הערעור אינו משולל יסוד, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע. בענייננו, אין לשלול כליל את סיכויי הערעור, נוכח העלאתן של שאלות בעלות ציביון משפטי עקרוני, ולא עובדתי גרידא. באשר למאזן הנוחות - הצהרת המבקשות לפיה לא תיהרס הבנייה הקיימת, מבטיחה מניעת פגיעה בזכויות המשיבים עד להכרעה בערעור. לעומת זאת, חידוש הבנייה על השטח עשוי לייתר את הערעור כליל.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד תדמור עציון למערערות, עו"ד סני חורי למשיבים. 13.7.08).

ע.א. 5205/08 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד אשר סויסה

*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע תשלומי פיצויים בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב, יליד 1957, נפגע כתוצאה מלוחות שיש אשר נשמטו במהלך פריקתם באמצעות טרקטור-מלגזה. ביהמ"ש פסק פיצויים למשיב והמבקשת הגישה ערעור על גובה סכום הפיצויים שנפסק ובקשה לעיכוב ביצוע תשלום של 762 אלף - מתוך סכום הפיצויים הכולל בו חוייבה, - כ-1.35 מליון - - לאחר שלטענתה, סכום של 350,000 - כבר הועבר על ידה לזכות המשיב. הבקשה נתקבלה בחלקה.
מאזן הנוחות בענייננו, נוטה לטובת המבקשת. ראשית, יש בסיס לטענת המבקשת לפיה במידה ויתקבל ערעורה עלול המשיב להתקשות בהשבת סכומי הפיצויים; שנית, המשיב כבר קיבל לידיו סכום של 350,000 - מאת המשיבה, כמו גם תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי, ובהתחשב בכך שחלק בלתי מבוטל מסכום הפיצויים הינם בגין נזקים עתידיים, הנזק שייגרם לו אם יעוכב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, הינו מועט. בנסיבות העניין תעוכב העברתם של 350,000 - לידי המשיב.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ע. קרינסקי למבקשת, עו"ד א. קנר למשיב. 27.7.08).

עש"ם 5843/08 - נשאת אבו דהש נגד נציב שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי של מורה שדיווח דיווחים כוזבים על תאונת דרכים תוך הונאת חברות ביטוח והורשע בפלילים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, מורה במקצועו, הורשע, על פי הודאתו, בבימ"ש השלום בחיפה בעבירה של דיווח כוזב שמסר בשנת 1999 על פגיעות גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים. זו הרשעתו השניה של המערער בעבירה דומה, קרי, בדיית סיפור שהיה ברכב שעבר תאונת דרכים. בגין העבירה עליה הורשע הפעם הועמד המערער גם לדין משמעתי, ונדון לנזיפה חמורה, פיטורין, ופסילה ממילוי
כל תפקיד במשרד החינוך במשך שנתיים. ביה"ד ציין כי אף שמעשיו של המערער נעשו מחוץ למסגרת תפקידו כעובד מדינה, יש בהם ביטוי לעבירה בעלת כוונה פלילית ופגם מוסרי המצדיקים ייחוס של עבירת משמעת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אמנם, מדובר בפרשה שאירעה לפני שנים רבות ובמהלכן הצליח המערער בתפקידו כמורה. הוא היה צעיר בעת העבירה - בן עשרים וארבע שנים, ובן עשרים ושתיים בעת העבירה שקדמה לזו, אולם מן הנודעות, כי "ככלל לא יתערב בימ"ש זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי ביה"ד למשמעת אלא במקרים חריגים". לענייננו, אין נפקא מינה של ממש אם העבירה נעברה בתוך השירות או מחוצה לו, וזאת, בשל "כתם הקלון" העולה מן ההתנהגות כשלעצמה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד חוסין מחמיד למבקש, עו"ד מלי אומיד למשיב. 24.7.08).

רע"ב 5947/08 - מדינת ישראל נגד שלומי בסה

*ביטול החלטה לאפשר לאסיר חופשה קצרה כדי להנשא, כאשר שירות בתי הסהר התנגד לחופשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב, יחד עם נאשמים נוספים, היה מעורב בארגון קבוצות מהמרים לחוץ לארץ, בארגון משחקים אסורים בישראל, במעשי תרמית כלפי המהמרים וכן בגביית חובות וקבלתם במרמה של כספי הימורים תוך שימוש במעשי סחיטה ואיומים. הוא הורשע ונדון ל-42 חודשי מאסר אותו הוא מרצה כיום. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאפשר לו לצאת לחופשה קצרה ממאסרו על מנת שיוכל להינשא בטקס כלולות שייערך מחוץ לכתלי הכלא ואשר נקבע ליום 27.7.08. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, בניגוד לעמדת שירות בתי הסוהר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
עיון במידע המודיעיני הנוגע למשיב מעלה חשש ממשי כי במידה ויימצא מחוץ לכתלי הכלא, ולו לחופשה קצרה, עלול הדבר לסכן אותו ואת הציבור. זאת, בעיקר, נוכח החשש מניסיון פגיעה במשיב במהלך החתונה, שהינה אירוע רב-משתתפים, אשר במסגרתו עלולים להיפגע אנשים חפים מפשע. מעבר לכך, מגזר הדין עולה כי המשיב הוא בעל מעמד בכיר בפעילות עבריינית שיטתית ומאורגנת. מדובר בעמדה סבירה של שירות בתי הסהר, ולא היה כל מקום להתערב בה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד י. גנסין ומ. מיכלין-פרידלנדר למבקשת, עוה"ד מ. יוחאי וע. צלניקר למשיב. 14.7.08).

עע"ם 5957/08 - צ'נדרה וולימלווה ופלוני נגד שר הפנים ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד שהוציא צו גירוש לשוהה בלתי חוקית, שהגיעה לישראל כעובדת בתחום הסיעוד וכאן נולד לה ילד (בקשה לסעד זמני עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשת הינה אזרחית סרי לנקה אשר נכנסה לישראל ביום 25.2.2000 כעובדת בתחום הסיעוד, על פי אשרת עבודה. ביום 4.5.2000 דווח כי המבקשת עזבה את מעסיקה החוקי. החל ממועד זה, שוהה המבקשת בישראל באופן לא חוק, והוצא נגדה צו גירוש. ביני לביני ניהלה המבקשת קשר רומנטי עם אזרח ישראלי, ונולד ילד, המבקש 2 (להלן: המבקש), אשר הינו אזרח ישראל. המבקשת הגישה עתירה לביהמ"ש המחוזי, במסגרתה ביקשה מעמד חוקי בישראל, מכוח היותה אם למבקש, אשר הינו אזרח ישראל. ביהמ"ש דחה את העתירה. המבקשת הגישה ערעור ובמסגרתו ביקשה סעד זמני עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
אף אם נקבל כנקודת מוצא כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים במיוחד, השיקול בדבר מאזן הנוחות יש בו כדי להכריע את הכף לטובת הענקת סעד זמני. אכן, הכלל הוא כי הנזק אשר נגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני נגד הליכי מעצר והרחקה
מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן אם הערעור מתקבל ניתן לשוב לארץ. לו היה מדובר במבקשת לבדה, יתכן שהיה מקום לדחות את הבקשה לסעד זמני. אלא שיש לשקול גם את הנזק שייגרם למבקש,קטין כבן 6 שנים. באם יתקבל הערעור, אמנם יוכלו המבקשים לשוב לישראל, ואולם הדבר יהיה כרוך ב"טלטולו" של המבקש הלוך ושוב והדבר מותנה בכך שיהיה ביכולתה הכלכלית של המבקשת לממן את השיבה ארצה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד גור קציר למבקשים. 13.7.08).

עע"ם 9682/06 - עיריית ראשון לציון ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ

*קבלת ערעור בשומות ארנונה שנדונו בערכאה הראשונה בסדרי דין פגומים (מחוזי ת"א - עת"מ 2782/05 - הערעור נתקבל).

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בו התקבלה עתירת המשיב (להלן: הבנק) ובוטלו שומות ארנונה רטרואקטיביות שהטילה עליו המערערת (להלן: העירייה). ערעור זה דינו להתקבל נוכח פגמים שבסדרי דין שנפלו בהליך בבימ"ש קמא. יש להחזיר את התיק להמשך טיפולו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. עו"ד דביר ליבוביץ למערערות, עוה"ד שלומית סלע וגיא בן גל למשיב. 13.7.08).

בג"צ 4013/05 + 3938/05 + 3071/05 - גילה לוזון ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*הכללת תרופות לחולי סרטן בסל שירותי הבריאות (שתיים מן העתירות באו על פתרונן ואחת נדחתה).

העותרים בשלוש העתירות חלו בסוגים שונים של מחלת הסרטן. בעת הגשת העתירות, לא נכללו התרופות להן נזקקו העותרים בסל שירותי הבריאות. לטענת העותרים, ההחלטה בדבר אי הכללת התרופות הנדונות בסל שירותי הבריאות לשנת 2005, פגעה שלא כדין בזכויותיהם החוקתיות, לקתה בחוסר סבירות והפלתה לרעה את העותרים ביחס לחולים אחרים שהתרופות הדרושות להם נכללות בסל. בינתיים נתקבלה החלטת ממשלה בדבר תוספת תקציבית לסל שירותי הבריאות, בעקבותיה הוכנסו לסל שירותי הבריאות התרופות עליהן נסובו שתי עתירות. מנגד, התרופה שעניינה נדון בבג"ץ אחד, נותרה מחוץ לסל שירותי הבריאות ועניינה הוא שנותר לדיון. העתירה נדחתה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, נאור. החלטה - הנשיאה בייניש. 28.7.08).

ע.א. 1911/05 + 10999/04 + 7829/04 - הבנק הבינלאומי הראשון ואח' נגד פאן אל-א סחר בינלאומי וכונס הנכסים הרשמי

*דרכי ערעור על החלטות בימ"ש מחוזי בערעור על החלטות מפרק או נאמן לפנינו שלושה ערעורים על שלוש החלטות שונות שניתנו על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. מאחר ששלושת הערעורים עוסקים באותה פרשה, נשמעו הם במאוחד. בפסק דינו קבע ביהמ"ש העליון כדלהלן: החלטה של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת המפרק או הנאמן אשר מכריעה בתביעת חוב לגופה, ניתנת לערעור בזכות לביהמ"ש העליון; החלטה של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת המפרק או הנאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.