תקציר סביר כרך ע"א חוברת 18

רע"א 9755/04 - סיגל ביטון נגד קצין תגמולים - משרד הבטחון

*הכרה באשה כ"ידועה בציבור" לצורך קבלת תגמולים כאלמנת חייל שנהרג באימונים(מחוזי חיפה - ע.א. 2122/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. רס"ן לירון יוגב המנוח והמבקשת למדו באותו בית ספר ובשנת 1995 התגייסו השניים לצה"ל, ונהגו להיפגש בחופשות בבית הוריה של המבקשת ובבית סבתו של המנוח, שם הוא התגורר. בחודש יוני 1999 ניתקה המבקשת את הקשר עם המנוח. בהמשך, חודש הקשר בין השניים, וביום 1.10.2000 שכרו, יחד עם זוג נוסף, דירה בת שלושה חדרים בירושלים. בדירה זו עמד לרשות כל זוג חדר שינה משלו. למן אותו מועד ואילך, היה המנוח מגיע לדירה ושוהה בה עם המבקשת בחופשותיו משרותו הצבאי. כוונתם המוצהרת של השניים היתה להינשא בקיץ 2001. כעבור ארבעה חודשי מגורים משותפים נהרג המנוח בתאונת אימונים. המבקשת פנתה לקצין התגמולים, בבקשה להכיר בזכותה לפיצויים לפי חוק התגמולים ובקשתה נדחתה. נקבע כי היא אינה עומדת בתנאים להכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח. ועדת הערר לפי סעיף 5 לחוק התגמולים (להלן: ועדת הערר), קיבלה את ערעור המבקשת וקבעה כי היתה "ידועה בציבור" כאשתו של המנוח. קצין התגמולים ערער לביהמ"ש המחוזי, וכאן נקבע, בדעת שופטי הרוב, כי אין לראות במבקשת ובמנוח כ"ידועים בציבור". הערעור נתקבל.
ב. שני תנאים מצטברים נדרשים להכרה באשה כ"ידועה בציבור" לצורך חוק התגמולים: כי היא גרה יחד עם המנוח לפני מותו; כי ביום מותו של המנוח היתה "ידועה בציבור כאשתו". ועדת הערר קבעה כי המבקשת והמנוח התגוררו יחד לפני מותו של המנוח, בדירה ששכרו. גם ביהמ"ש לענייני משפחה, בתביעה שהוגשה לו לפי חוק הירושה, קבע כי המבקשת והמנוח התגוררו יחדיו בארבעת החודשים האחרונים לחיי המנוח. המסכת העובדתית שנקבעה מובילה למסקנה, כי המבקשת והמנוח התגוררו יחדי. אשר לתנאי השני - מן התשתית העובדתית עולה כי נתמלאו היסודות שהותוו בפסיקה כתנאי להכרה במבקשת כ"ידועה בציבור", לאמור: קיום חיי אישות כבעל ואשה, ובנוסף - ניהול משק בית משותף. העובדה שהשניים הודיעו על כוונתם למסד את יחסיהם בברית נישואין ולרכוש אז בית חדש, אינה מלמדת על כך כי לא היה בכוונתם להחשב ל"ידועים בציבור" עד למועד זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יעקב גרינוולד למבקשת, עו"ד חיה זנדברג למשיב. 31.8.08).

ע.א. 3495/05 - משרד הבינוי והשיכון נגד צחר חברה לבניה ולפיתוח בע"מ

*פירוש הסכם עם משרד הבינוי לעניין תשלום הוצאות פיתוח בבניית שכונת מגורים(מחוזי חיפה - ת.א. 1524/00 - הערעור נתקבל).

א. בסוף שנות השמונים של המאה שעברה פנתה המשיבה אל המערער (להלן: משב"ש) ביוזמה לבניית שכונת מגורים של 164 יחידות מגורים, בקרית שמונה, הוסכם בין הצדדים כי תינתן המלצת משב"ש לבניה בכפוף לשורת תנאים. בשנת 1989 ניתנה המלצת משב"ש לבניית 6 יחידות דיור ובמקביל נחתם חוזה פיתוח עם המינהל והמשיבה שילמה למשב"ש 50 אחוז מהוצאות הפיתוח לאותו שלב בהתאם למדיניות משב"ש באותה עת. ב - 1990 ניתנה המלצת משב"ש לבניית 28 יחידות נוספות, ומשב"ש דרש כי המשיבה, תשא בהחזר של מחצית (%50) מהוצאת הפיתוח. המשיבה טענה כי מדיניות משב"ש השתנתה והיא זכאית לפטור מלא מהוצאות אלה. ביהמ"ש המחוזי התייחס בפסק דינו לסכום הוצאות הפיתוח שבהן עמדה המשיבה, אך לא התייחס לטענת המערער כי עליו לשאת רק ב-50 אחוז מהוצאות אלה, וחייב את המערער בתשלום כל הוצאות הפיתוח. בענין זה נתקבל הערעור.
ב. הדיון הוחזר לביהמ"ש קמא, על מנת שידון ויכריע בטענות משב"ש שעל המשיבה לשאת במחצית הוצאות הפיתוח.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ישראל בלום למערער, עוה"ד חיים פרוכטר ושרון חביב למשיבה. 22.7.08).

בג"צ 125/06 - ועד עובדי החברה לאוטומציה... בע"מ ואח' נגד שר האוצר ואח'

חברה מעורבת" לפי חוק החברות הממשלתיות. חובתה של המדינה להפעיל את זכויותיה לפיקוח על פעולות ב"חברה מעורבת" בה יש מניות למדינה(העתירה נתקבלה).

א. המשיבה 6 - החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי (להלן: החברה), הוקמה, בהחלטת ממשלה, ביום 21.5.67. המדינה מחזיקה בארבע מניות יסוד בחברה, ומרכז השלטון המקומי בשש. לפי תקנות ההתאגדות של החברה, כל מניית יסוד מקנה זכות למנות דירקטור. העותרים מבקשים כי המדינה תפעל למינוי דירקטורים מטעמה בחברה, עד למילוי מכסת %40 הקבועה בתקנון, וכי תפעיל את הכוחות והזכויות הנתונים לה, "כבעלת %40 ממניות החברה... לשם מניעת מעשים ומחדלים המנוגדים לטובת החברה". ביני לביני הודיעה המדינה, כי הושלם תהליך מינוי הדירקטורים מטעמה. טענה מרכזית של החברה נגד העתירה היא שאין לראותה כ"חברה מעורבת", כמשמעותה בחוק החברות הממשלתיות, ולפיכך מוגבלת מאד סמכות הפיקוח שבידי המדינה בעניינה. העתירה נתקבלה.
ב. בסעיף 1 לחוק החברות הממשלתיות הוגדרה "חברה מעורבת" כך: "חברה שאינה חברה ממשלתית ואשר מחצית או פחות מכוח ההצבעה באספותיה הכלליות או הזכות למנות מחצית או פחות ממספר הדירקטורים שלה הם בידי המדינה...". החברה עונה במובהק על דרישות ההגדרה, ולכן יש לראותה כחברה מעורבת.
ג. הואיל והמדובר בחברה מעורבת, בידי המדינה להשפיע על החלטות המתקבלות בהצבעה באסיפה הכללית של החברה, באמצעות באי כוחה הממונים למטרה זו. על כן על המדינה, על פי מתחם הפעולות והסמכויות הפתוחות בפניה ביחס לחברה מעורבת. שאר הנושאים שעלו בעתירה, הם נגזרת ישירה של הכרעה זו, ועל המדינה, בתחום סמכויותיה שלה, המלאכה לגמור ואין היא בת חורין להיבטל הימנה.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אבי שרף ויורי נחושתן לעותרים, עוה"ד דינה זילבר ונתן מאיר למשיבים. 21.7.08).

ע.א. 2387/06 - פלונית נגד טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח'

*התיישנות בתביעה נזיקית הנובעת משימוש בתרופות(מחוזי ת"א - ת.א. 2323/00 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא ילידת שנת 1962. בשנת 1980 אובחנו אצלה עיוותים ברחם וממצאים טרום סרטניים. האבחנה היתה כי המערערת שייכת לאוכלוסיית נשים אשר נחשפו בעת היותן ברחם אימן לאסטרוגן סינטטי (להלן: האסטרוגן דס), ואשר כתוצאה מכך נגרמו להן פגיעות גנטיות הגורמות לעיוותים ברחם, לסיכון לסרטן ולעקרות. בשנת 1990 אובחנה המערערת כסובלת מעקרות ראשונית. בשנת 1998, במסגרת שיטוטים באתרי אינטרנט, העוסקים בפונדקאות בארצות הברית, נתקלה המערערת באקראי בקישור לאתר העוסק בהגשת ייעוץ וסיוע לנפגעות האסטרוגן דס. לטענת המערערת, מנקודת זמן זו, החלה, יחד עם בעלה, במחקר, ולאחר שהמחקר העלה חשד מבוסס כי קיימת אפשרות של התרשלות המשיבים, פנו לייעוץ משפטי בו נאמר להם כי עליהם למצוא ראיות
ממשיות להתרשלות. משכך המשיכו במחקר והעלו ראיות שעל בסיסן הוגשה התביעה דנן. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת בשל התיישנות. הערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדות המהוות את עילת התובענה, אלא, עליו להוכיח כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלותה. בעבר, רווחה בפסיקה הגישה כי די בגילוי קצה קצהו של הרכיב העובדתי בכדי שתחול חובה על הניזוק לפעול. כך, לא נדרש כי יתגבש מלוא נזקו של הניזוק ודי היה בראשית הנזק. בפסיקה המאוחרת נקבע מבחן מקל מעט יותר עם הניזוק, על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו.
ג. למערערת נודע על נזקה עוד בשנת 1980. דומה, כי בהתחשב בחומרת הנזק ממנו היא סובלת ובהתחשב גם בכך שידעה כי היא שייכת לקבוצת נשים אשר ניזוקו מתרופה זו, חייבת היתה המערערת לפנות לייעוץ מקצועי באשר לזכויותיה המשפטיות ואפשרותה להגיש תביעה נזיקית. על אף זאת, נראה, כי עד שנת 1998 לא פעלה לערוך בירורים כאמור. משכך, לא ניתן לומר כי המערערת נקטה בשקידה הסבירה הנדרשת לשם החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. 31.8.08).

ע.א. 3587/08 - פלוני נגד פלונית

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות והחלטות ביהמ"ש(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בין המערער למשיבה מתנהלות תביעות בביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים. במהלך דיון ההוכחות, נתן ביהמ"ש החלטה שזו לשונה: "החל מרגע זה צד שיפצה את פיו ללא רשות, יקנס ב-5,000 -, צד לרבות עורך דין". בהמשך ניתנה החלטה נוספת שזו לשונה: "עם הכתבת החלטתי זו, עמד הנתבע (המערער) על רגליו, פשט ידו קדימה ואמר, אני רוצה להבין מה זה איום- לאור החלטתי מלפני 2 דקות אני קונס את הנתבע בסך של 5,000 -. במהלך הכתבת החלטה זו... שוב עומד הנתבע על רגליו ושוב מתפרץ... לאור זאת אני שב וקונס אותו ב-5,000 - נוספים... לאור ארבעת ההפרעות החמורות האחרונות, אינני מתיר לבאת כוחו לבקש דחיית הדיון, והמשפט יתחיל לאלתר". בשלב זה, ביקש המערער לפסול את ביהמ"ש בטענה כי יש חשש ממשי למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער. באת-כוח המערער הודיעה כי ברצונה לערער על החלטה זו וביהמ"ש קבע כי ההליכים בתיק יוקפאו עד לפסק דין בערעור. ביהמ"ש הוסיף כי לפנים משורת הדין, יבוטלו הקנסות שהוטלו על המערער במסגרת הדיון. הערעור נדחה.
ב. ההחלטות שקיבל ביהמ"ש אינן מקימות עילת פסלות, ואינן מעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים. ניכר כי השופט ביקש להפעיל כלים דיוניים שיסייעו בידו להתגבר על ההפרעות בניהול המשפט. עם זאת, יודגש, כי טוב יעשה ביהמ"ש אם ינהל את הדיון בצורה עניינית ויימנע מהערות שאינן נדרשות לגופו של עניין, אשר עשויות להשתמע כגיבוש דעה לצד זה או אחר. לא זו אף זו, בידי ביהמ"ש כלים להתמודד עם התנהגות לא ראוייה של בעלי דין המופיעים בפניו, ובין היתר, יכול הוא לנקוט בסנקציות מבלי להתבטא, שלא לצורך, מעבר לכך. יתכן שהאופן בו נוהל הדיון במקרה דנן חרג, לכאורה, מהדרך בה היה על השופט לנהל דיון. עם זאת, אין התבטאויות ביהמ"ש מגיעות לעוצמה של התנהגות בלתי ראויה, אשר יש בה כדי להביא לפסילת שופט.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אורית יעקבסון למערער, עו"ד משה פוגל למשיבה. 21.7.08).

ע.א. 418/06 + 390/06 - רומן גרינשטיין נגד אקרשטיין תעשיות בע"מ

*חישוב ניכויי סכום התגמולים של המל"ל בתאונת עבודה מסכום הפיצוי שחוייב בו המעביד(מחוזי חיפה - ת.א. 485/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער, יליד 1954, עבד בשירות המשיבה. במהלך עבודתו, נחבל בראשו, פונה למרפאת קופת חולים ושם נחבש הפצע. כעבור מספר ימים שב למרפאה והתלונן על סחרחורות וכאבי ראש, הופנה לחדר מיון ואושפז. בבדיקות הדמיה מקיפות מסוג MRI התברר כי מדובר במום מוחי מולד, .AVM. הוא נותח להסרת ה- AVM, ולאחר מספר חודשים חלה התדרדרות קשה במצבו. ביהמ"ש קמא אימץ את מסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש, כי הגורם לנכויותיו של המערער הינו הניתוח ולא תאונת העבודה. עם זאת, מאחר והמומחה הסכים כי יש להכיר בתרומה מזערית של תאונת העבודה להחמרה, קבע ביהמ"ש כי יש לייחס לתאונת העבודה גרימה של %20 מנזקו הכולל. נקבעו סכומי הנזק בשיעור של 3,480 מליון ש"ח, ועל כן ייחס ביהמ"ש לחובת המשיבה סכום של 696,000 ש"ח. המערער הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כנכה עבודה בשיעור %55, באשר המל"ל הכיר במלואו בקשר הסיבתי בין התאונה לבין נכויותיו. סכום הגמלאות המהוון של המל"ל הסתכם ב-1,313 מליון ש"ח. באשר לסכום הגמלאות של המל"ל אותו יש לנכות מסכום הפיצוי שהתחייבה בה המשיבה, נפסק כי: "יש להביא בחשבון רק את שיעור הגמלאות המשקף את הנזק היחסי שהושת על המזיק". לאור זאת נקבע כי מסכום הנזק בו חוייבה המשיבה (696,000 ש"ח) ינוכו %20 בלבד מהגמלאות. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. התגמולים שמשלם המל"ל למערער משולמים כולם, בגין הנכויות שנקבעו על ידי המל"ל ביחס לתאונת העבודה. על כן יש לנכות את סכום התגמולים מסכום הפיצוי, שנתחייבה בו המשיבה, ולא בשיעור היחסי (%20) כפי שנקבע בביהמ"ש קמא. לאור העובדה שסכום הפיצוי שנקבע הינו 696 אלף ש"ח ואילו סכום הגמלאות המהוון הינו 1,313 מליון ש"ח - "נבלע" סכום הפיצוי במלואו בסכום הגמלאות, והמשיבה אינה חייבת בתשלום פיצוי למערער.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד עמית מור למערער, עוה"ד חיים זליכוב וטלי גת-מילשטיין למשיבה. 22.7.08).

ע.פ. 9930/06 - פלוני נגד מדינת ישראל ופלונית

*הרשעה בעבירות אינוס ומעשים מגונים על יסוד עדות המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1124/05 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).

א. בעקבות שלוש התרחשויות מיניות שאירעו בין המערער לבין המתלוננת הורשע המערער בשתי עבירות של אינוס, שלוש עבירות של מעשים מגונים ועבירה אחת של מעשה סדום, ונגזרו עליו ארבע שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך של 30,000 ש"ח למתלוננת. הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופט מלצר: ברקע ההתרחשויות המיניות ואופן גילוין עומדת מערכת יחסים מסובכת ששררה בין המתלוננת לבין אחותה והמערער, (בעלה של האחות), ובין המתלוננת למשפחתה בכלל. השאלה העובדתית העיקרית שבמחלוקת הינה טענת המערער כי האירועים התרחשו בהסכמת המתלוננת. בנושא זה נדחתה טענת המערער. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובנושאי מהימנות הראיות, אלא במקרים נדירים. ברם, בענייננו, אי מתן אמון בדברי המערער עדיין אינה מחייבת את קבלת גירסתה של המתלוננת. על התביעה מוטלת החובה לבסס את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר.
ג. דעת מיעוט: ביהמ"ש בחר ליתן אמון בגירסתה של המתלוננת, וסבר כי ניתן להרשיע את המערער בכל סעיפי האישום. אשר לשני המקרים הראשונים, כל הקשיים העולים מדברי המתלוננת יושבו ונומקו באופן מספק, וביהמ"ש היה רשאי להרשיע במקרים אלה על בסיס דברי המתלוננת לבדם. לא כן הדבר לגבי המקרה השלישי. לא הוצגו לגביו נימוקים מספקים שיש בכוחם לעמוד בדרישת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ולספק את הבסיס הדרוש להרשעה מעבר לכל ספק סביר, כאשר זו נשענת רק על עדות יחידה של הנפגע. אשר למידת העונש - נוכח קבלתו החלקית של הערעור בעניין ההרשעה יש לקבל גם את הערעור על חומרת העונש.
ד. השופט רובינשטיין: יש להשאיר את ההרשעה גם באירוע השלישי. כפועל יוצא מכך אין להתערב בעונש כמות שהוא.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, מלצר. עו"ד ת. אולמן למערער, עו"ד ע. אופק למשיבה. 21.7.08).

רע"א 3626/06 - ד"ר זיאד חמאיסי נגד הוועדה... לתכנון ובניה מבוא העמקים

*בנייה למגורי הבעלים של מקרקעין הפוטרת מתשלום "היטל השבחה"(מחוזי נצרת - ע.א. 1028/05 - הערעור נתקבל).

א. המערער, תושב כפר כנא, הגיש בקשה למשיבה, להיתר בניה של בית מגורים בשטח של 350 מ"ר על מגרש בכפר כנא ובקשתו אושרה. בהיות ההיתר "השבחה במקרקעין", הוצאה על ידי הוועדה שומת היטל השבחה. המערער ביקש פטור לשטח של 120 מ"ר מהיקף הבנייה שאושר, מכוח הוראת פטור שבסעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה לאמור: "בניה או הרחבה של דירת מגורים, לא ייראו כמימוש זכויות... ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים... לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה על 120 מ"ר; עם כל בנייה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור, ישולם היטל...". הוועדה המקומית דחתה את בקשת הפטור. המערער ערר לבימ"ש השלום בנצרת, ועררו נתקבל. נפסק כי הוראת הפטור כוללת הן את מי שמרחיב דירה קיימת, הן את מי שסותר את דירתו הקיימת ובונה אחרת תחתיה, והן את מי (כמו המערער) הבונה את דירתו מלכתחילה על קרקע בתולה ועל מגרש ריק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ופסק, כי הוראת הפטור מתייחסת רק לדירה שהיתה קיימת, נסתרה ונבנתה מחדש, ולא לבנייה מלכתחילה על קרקע בתולה. הערעור נתקבל.
ב. "הבניה" המזכה בפטור מתייחסת גם לבנייה על קרקע שטרם נבנתה קודם לכן. מסקנה אחרת תהיה מנוגדת לפרשנותו הלשונית של הסעיף, כפשוטו וכמובנו. המערער זכאי לפטור ביחס לדירת המגורים שהקים עד לשטח כולל של 120 מ"ר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד עימאד ח'מאיסי למבקש, עוה"ד רני גורלי וחנין מאוייס למשיבה. 22.7.08).

בג"צ 6021/07 - דוד פרץ ואח' נגד שר האוצר ואח'

*במינוי נציגי עובדים לדירקטוריון לפי חוק החברות הממשלתיות, אין השרים מחוייבים למנות את המועמדים שנבחרו ברוב קולות העובדים(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה במינוי נציגי עובדים לדירקטוריון משיבה 4 - חברת דואר ישראל, על-ידי שרי האוצר והתקשורת, בהתאם להוראות חוק החברות הממשלתיות, ותקנות החברות הממשלתיות. בחודש אוקטובר 2006 בחרו עובדי החברה מועמדים לכהן מטעמם כנציגים בדירקטוריון. העותרים זכו ברוב קולות ודורגו בשני המקומות הראשונים. השרים החליטו לקדם את מועמדותם של עותרת 2 ומשיב 5 לכהן כדירקטורים. משיב 5, שאף הוא התמודד על קולות העובדים, דורג באותן בחירות במקום השלישי
בלבד. נטען, כי על השרים היה למנות את השנים שנבחרו ע"י העובדים. העתירה נדחתה.
ב. התקנות אינן מחייבות את השרים להביא למינויים של שני העובדים שזכו במספר הגדול ביותר של הקולות. הבחירות נועדו רק להקים מעין מאגר שמתוכו רשאים השרים לבחור את המועמד הראוי לדעתם לשמש כדירקטור מטעם העובדים. אכן, תוצאות הבחירות שנערכו הן אחד השיקולים הרלוונטיים שעל השרים לשקול, יחד עם זאת, על השרים לראות לנגד עיניהם גם שיקולים הקשורים בטובת החברה, וכן להביא בחשבון את התכליות הכלליות הקבועות בחוק באשר למינוי דירקטורים. מינויו של משיב 5 אינו לוקה בפגם המצדיק את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד דני אליגון לעותרים, עוה"ד שירמן גלעד, אמיר בשה ויעקב סופר למשיבים. 20.7.08).

בע"מ 2561/08 - פלוני נגד פלונית

*חיוב האב במזונות קטינים, עבור הימים בהם הקטינים שוהים בבית האם(מחוזי חיפה - בע"מ 397/06 - הבקשה נדחתה).

א. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 2003 ונולדה להם בת, (להלן: הקטינה). זמן קצר לאחר נישואיהם עלו יחסיהם על שרטון. ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה קבע כי משמורת הקטינה תהיה אצל המבקש. כן קבע כי המשיבה תהיה זכאית לתשלום מדור בסכום של 750 דולר לחודש, ובנוסף ישלם למשיבה "דמי אירוח" עבור הקטינה בסך 1,000 ש"ח לחודש, לימים בהם הקטינה נמצאת ברשותה. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי: המשיבה על קביעת המשמורת אצל המבקש והמבקש על סכום המזונות ו"דמי האירוח". ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להותיר את המשמורת על הקטינה בידי המבקש. מאידך, הורה על ביטול חיובו של המבקש במדור המשיבה מכאן ולהבא. אשר למזונות הקטינה, הותיר ביהמ"ש על כנו את החיוב בסך של 1,000 ש"ח בחודש, למרות היותו ההורה המשמורן, וזאת עד הגיעה של הקטינה לגיל 18. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הדין החל על בני זוג יהודים בנושא החיוב במזונות ילדיהם הקטינים הוא הדין העברי, אשר קובע כי החובה לספק את צרכיהם ההכרחיים של הילדים מוטלת במלואה על האב. חובתו האמורה של האב חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרת לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים. החיוב שהוטל על המבקש לשלם למשיבה נועד לספק את צרכיה של הקטינה בזמן שהיא שוהה אצל אמה, ובכך אין להתערב.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. שדמי למבקש. 20.7.08).

ע.פ. 3840/08 + 3580/08 + 3557/08 - ראיד זידאת ואח' נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות חבלה בתגרה בין משפחות יריבות (ערעורים על חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

הערעורים שבפנינו עוסקים באירועים חמורים שהתרחשו בתגרה בתחילת חודש יוני 2006 בכפר מוקיבלה, שם גרים כל המעורבים בפרשה. ביהמ"ש הרשיע את חמשת המערערים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות, וגזר לשלושה מהנאשמים 50 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. בעניינם של שניים שהם קטינים, גזר ביהמ"ש מאסר שיהא חופף לתקופת מעצרם ו - 6 חודשים מאסר על-תנאי. הערעורים נדחו פרט לערעור המדינה על קולת ענשם של הקטינים שנתקבל.
סכסוך של מה בכך בין קטינים התפתח עד מהרה להפגנה של אלימות שאינה יודעת גבולות. הנאשמים לא סרו מקורבנותיהם עד שנפלו מתבוססים בדמם. הענישה שנגזרה רחוקה מלתת מענה הולם לחומרת המעשים ומטרות הענישה האחרות. בנסיבות אחרות אפשר שביהמ"ש היה מחמיר בעונשים במידה ניכרת. ברם, המדינה שהשלימה עם תקופת מאסר של 35 חודשים שנגזרה לנאשם אחר בפרשה זו. במצב זה, החמרה בעונש יפגע בכלל אחידות הענישה. מנגד, תקופות המאסר שהושתו על הקטינים אינן יכולות לעמוד. למשיבים אלה היה חלק רב בהסלמתו של האירוע. נוכח האמור, ובהתחשב בהלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשמים בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בה ישאו הקטינים על 24 חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד עאמר יוסף וחנא בולוס למערערים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 17.7.08).

בג"צ 5947/07 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סירוב היועהמ"ש להסכים להגשת קובלנה פלילית נגד שוטר שלפיה תקף קטין באירועים בשכונת אברהם אבינו בחברון (העתירה נדחתה).

העותר היה בן 9 שנים באירועים שהתרחשו ביום 12.4.05 בשכונת אברהם אבינו בחברון. המשיב 2, (להלן: המשיב) שירת אותה עת כשוטר במשמר הגבול. העותר טוען כי המשיב תקף אותו, ובתביעת פיצויים שהגיש נגד המשיב חוייב הלה לשלם לעותר 1,500 -. לאחר מתן פסק הדין פנה העותר ליועהמ"ש לממשלה בבקשה שיתיר לו להגיש קובלנה פלילית נגד המשיב, הסכמה הדרושה לפי סעיף 69 לחסד"פ, ובקשתו נדחתה. העותר טוען כי בהליך האזרחי יוצג המשיב על ידי פרקליטות מחוז ירושלים, שהינה חלק מפרקליטות המדינה, וכי אין זה סביר שההחלטה בעניין מתן ההיתר להגשת קובלנה תינתן על ידי אדם הנמנה אף הוא על פרקליטות המדינה. עוד נטען כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני. העתירה נדחתה.
עצם העובדה שפרקליטות המדינה התייצבה בשם המשיב בהליך האזרחי, וממילא לא הסכימה עם האמור בתביעה האזרחית, אינה יכולה לפסול את כל פרקליטי המדינה ואת היועץ מלקבל החלטה לצורך סעיף 69 לחסד"פ. לגופם של דברים, לא נפל בהחלטה פגם המצדיק התערבות. בימ"ש השלום, בפסה"ד האזרחי, דיבר על כך כי גירסת העותר "מסתברת יותר ועדיפה על פני גירסת הנתבע [המשיב]". שימוש בלשון זו, יכול להצביע על כך שבמסגרת הליך פלילי לא היתה התביעה מצליחה לעבור את הרף הנדרש. זאת ועוד, בימ"ש השלום אמר בפסק דינו כי התנהגותו של המשיב לא היתה נגועה בזדון ובכוונה תחילה. כאשר אלה פני הדברים, קשה לראות מהו האינטרס הציבורי בהעמדה לדין פלילי של המשיב.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. נועם פדרמן לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 17.7.08).

ע.פ. 2650/08 - עמיחי קניון נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט דן בעניינם של נאשמים נוספים באותה עבירה והרשיעם בהסדר טיעון (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בימ"ש השלום ברמלה הרשיע את המערער בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר. במסגרת גזר הדין, הוצאו צו להפסקת שימוש וצו הריסה בנוגע לנכסים נשוא כתב האישום. הצו לא קויים והוגש כתב אישום נוסף נגד המערער בעבירה של אי קיום צו בימ"ש. בנוסף לכך, הואשם המערער, יחד עם שני נאשמים נוספים, המחזיקים במקרקעין מטעמו, בעבירה של שימוש הטעון היתר, ללא היתר. שני הנאשמים האחרים הגיעו להסדר טיעון. או אז הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. לטענתו, נתינת ההכרעה בעניינם של שני הנאשמים
האחרים מנוגדת להוראת סעיף 155 לחסד"פ. מכך, ביקש להסיק, כי ביהמ"ש נהג במשוא פנים נגדו. כמו כן, טען, כי משקבע ביהמ"ש את אשמתה של הנאשמת השנייה, הרי שבכך, בהכרח, ננעלה גם דעתו באשר לאשמתו, שהרי הוא נאשם בביצוען של אותן עבירות. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
החלטת ביהמ"ש לגזור את דינם של הנאשמים האחרים בפרשה לפני תחילת ההליך בעניינו של המערער, הינה החלטה דיונית. הדרך להתמודד עם החלטות מסוג זה הינה באמצעות הגשת ערעור בתום ההליך בהתאם לסדרי הדין, ולא באמצעות בקשת פסלות וערעור פסלות. גם הטענה, לפיה, משקבע ביהמ"ש את אשמתם של הנאשמים האחרים בפרשה, שוב לא יהיה פתוח לשמוע טענות לחפותו שלו, אינה מקימה עילה לפסילת שופט. היכרות מוקדמת של ביהמ"ש עם ההליך המובא לפניו, כמו גם העובדה שכבר נתן החלטות קודמות בעניינים אחרים הקשורים להליך, אינה מהווה, בהכרח, עילה לפסלות שופט. יתר על כן, משהכרעת הדין בעניינם של שני הנאשמים האחרים התבססה על הודאתם במסגרת הסדר טיעון, ולא על חקירה והחלטה לגופו של עניין, החשש כאילו ביהמ"ש ירגיש כבול בהחלטתו הקודמת, פחות אף יותר.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דורון טל למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 20.7.08).

ע.פ. 2894/08 - מדינת ישראל נגד עוזי משען

*קבלת ערעור (חלקית) על החלטת שופטת לפסול עצמה בשל היכרות בין השופטת לנאשם (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב, בעל חנות לממכר פיצוחים, הואשם בבימ"ש השלום בתל-אביב, בעבירות מס, והורשע. לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, הגיש המשיב בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו. הוא נימק את בקשתו בכך שקיימים קשרי היכרות עקיפים בינו לבין השופטת, בציינו, כי חנות שבבעלותה של השופטת, ומנוהלת על ידי בעלה, נמצאת בסמוך לחנותו. השופטת החליטה לפסול עצמה, והבהירה כי היא עושה כן למרות שהבקשה, על פניה, הינה בקשה טורדנית שאינה מקימה עילת פסלות ושקשרי ההיכרות עליהם הצביע המשיב הינם קשרים שטחיים ועקיפים ושהיא כלל לא היתה מודעת לקיומם טרם הצביע עליהם המשיב. עם זאת, הוסיפה, משהובאו קשרים אלה לידיעתה, היא אינה יכולה להתעלם מקיומם. הערעור נתקבל בחלקו.
עובדות המקרה אינם מקימים, בנסיבות העניין, עילה לפסילתו של ביהמ"ש. עצם קיומם של קשרי היכרות בין המשיב לשופטת, אשר היא עצמה לא היתה ערה להם והמשיב לא העלה אותם בראשית הדיון, אין בו כדי להקים עילת פסלות. עם זאת, קשה להתעלם מדברי השופטת בשולי החלטתה כי "האמור בבקשה גרם לי להאמין כי איני יכולה לגזור דינו של הנאשם ללא דעה קדומה שיש בה לפעול לרעתו...". לפיכך הוחלט לבטל את החלטת הפסילה ולהשאיר על כנו את פסק דינה של השופטת. אך תוך התחשבות בעמדה שהביעה השופטת, התיק יועבר לשופט אחר לצורך גזירת הדין בלבד.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד מאיר כהן למשיב. 22.7.08).

ע.פ. 3235/08 - דורון בלטי נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהנאשם התפרע באולמו של השופט, במשפט אחר בו נתבקש השופט להאריך את מעצרו של קרוב משפחתו של המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בבימ"ש השלום באילת בעבירה של החזקת סמים. לאחר שהוקרא כתב האישום, נדחה מועד ישיבת המענה, לפי בקשת הסניגור. בין לבין דן אותו שופט בתיק אחר, שבו הוגשה בקשה להארכת מעצרו של קרוב משפחתו של המערער. המערער נכח באולם בעת הדיון, הפריע לדיון ופרץ בצעקות, שנרשמו בפרוטוקול הדיון, והשופט הורה להעביר את הפרוטוקול למשטרה.
בעקבות חקירת המשטרה גובשה טיוטת כתב אישום נוסף נגד המערער. כאשר התחדש משפטו של המערער באישום הקודם, ביקש הסניגור, כי ביהמ"ש יפסול עצמו. הערעור נדחה.
במקרה שבו מפריע בעל דין לדיון עד שביהמ"ש נאלץ לנקוט הליכים נגדו, לא קמה עילה לפסילתו של ביהמ"ש, כשם שבמקרה שבו מוגשת תלונה על ידי בעל דין נגד שופט לא קמה עילת פסלות. שאם לא כן יוכל כל בעל דין לפסול את ביהמ"ש, בכך שיתפרץ ויגרום לביהמ"ש לנקוט הליכים נגדו, או לחלופין בכך שיגיש תלונה נגד השופט. כך כאשר ההפרעה נעשתה במשפט גופו וכך כשנעשתה במשפט אחר. אשר לטענתו של המערער, לפיה לא הוזמן לישיבת ההקראה כמצוות המחוקק - הלכה היא כי טענה המכוונת נגד החלטה דיונית שניתנה לגוף ההליך אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתו של ביהמ"ש.

(בפני: הנשיאה בייניש. המערער לעצמו, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 21.7.08).

בג"צ 6365/08 - יעקב בנישתי ואח' נגד שר הפנים ואח'

*החלטת שר הפנים להאריך את כהונתה של המועצה הממונה בירוחם (העתירה נדחתה).

המועצה המקומית ירוחם, שנבחרה בשנת 2003, נקלעה בשנת 2005 לקשיים כלכליים ותפקודיים. בעקבות כך, החליט שר הפנים לפזר את המועצה ולמנות מועצה ממונה. המשיב 4, עמרם מצנע, הועמד בראש המועצה הממונה. בתקופת כהונתה של המועצה הממונה חל שיפור ניכר בתפקוד המועצה. תושבים בירוחם פנו למשרד הפנים במשאלה לקיים בחירות מוניציפליות, וביום 28.5.08 השיב השר לפניית יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, כי"בשבועות הקרובים" תתקבל החלטה. בעתירה נטען כי השר כבר קיבל בפועל החלטה על הארכת כהונתה של המועצה הממונה, אף שלא פירסם החלטה זו. לאחר קבלת המלצת המינהל לשלטון מקומי, העביר השר לוועדת הפנים של הכנסת הצעה להאריך בשנתיים את כהונתה של המועצה הממונה, והוועדה הצביעה ברוב קולות בעד קבלת ההצעה. ביום 6.8.08, הורה השר על הארכת הכהונה בשנתיים. העתירה נדחתה.
אשר לטענה, כי בשעה שהוגש הנושא לוועדת הפנים של הכנסת כבר היתה ההחלטה "מבושלת" וההתייעצות היתה למראית עין - בדרכי מינהל מקובלות, המתייעץ מגבש גישה לכאורית טנטטיבית בנושא בו הוא נועץ, והדבר תואם הן את לשון החוק הן את תכליתו. הדעת נותנת כי אילו עמדת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, בדיון רציני ומהותי, היתה נוגדת את עמדת שר הפנים, היה הדבר נשקל מחדש.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד בועז בן צור לעותרים, עוה"ד שוש שמואלי ויואל רובין למשיבים. 25.8.08).

רע"פ 1514/08 - שאול שנהב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הברחת 7 מכולות של סיגריות תוך הצהרה כי הן מכילות מזרנים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המבקש הורשע בפרשיית יבוא של 7 מכולות מסין, אשר לגביהם הוצהר בכזב, כי הן מכילות מזרנים, ובפועל, הוסוו בתוכם כ- 271 אלף חפיסות סיגריות, מזוייפות מסוג מרלבורו. מדובר בהברחה מתוחכמת, בה השתמטו המבריחים מתשלום מס קניה בגובה של כ- 20 מליון ש"ח ומס ערך מוסף בשיעור של כ- 4,5 מליון -. בימ"ש השלום הטיל על המבקש עונש של 20 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, וקנס בשיעור של 20,000 ש"ח. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי ובטרם ניתן פסה"ד בערעור, סיים המבקש לרצות את עבודות השירות. ביהמ"ש המחוזי העמיד את עונשו של המבקש על 30 חודשי
מאסר בפועל, ואת הקנס על סכום של 200,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאה הערעור אינו מצדיק, דרך השגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, במקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה בידי ערכאה שלישית. במקרה שלפנינו, פער הענישה בין העונש שנגזר בידי הערכאה הדיונית לבין העונש שהוטל בידי ערכאת הערעור מתקרב לפי 5, והוא מצדיק התערבות. על ערכאת הערעור, השוקלת להחמיר את העונש, להתחשב בהיקף הענישה שנגזרה על הנאשם בערכאה הדיונית, על-מנת שישמר יחס הולם בין מידות הענישה שנגזרו בשתי הערכאות. לפיכך יועמד העונש על 18 חודשי מאסר בפועל, וקנס של 100,000 ש"ח.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד חיים שטנגר למבקש, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 21.7.08).

ע.א. 9998/06 - אבי חזן נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

*ביטול הליכי פשיטת רגל בלא הפטר(מחוזי ת"א - פש"ר 1746/04 - הערעור נדחה בעיקרו).

ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב החליט על ביטול הליכי פשיטת הרגל של המערער, אך בלא הפטר, בנימוק כי ההליכים נוצלו לרעה בידי המערער. בין השאר הוערו הערות באשר להתנהלותו של בא כוח המערער. כן הוטלו על החייב ועל הנושה, בנק הפועלים, (שפתח בהליך שני של פשיטת רגל לאחר שתביעתו בהליך הראשון נדחתה), הוצאות בסך 25,000 - כל אחד לטובת המנהל המיוחד בהליך. עיקר הערעור מוסב על הערות ביהמ"ש קמא כלפי בא כוח המערער וכן על פסיקת ההוצאות. הערעור נדחה בעיקרו.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יהושע שועלי למערער, עו"ד עוז גדות מנהל מיוחד, המשיב 6 לעצמו, עו"ד עופיר פורת למשיב 7. 20.7.08).

רע"א 1591/08 - חיים חזנוב נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

*מועד תחילת תקופת ההתיישנות בתביעה לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, של חברת ביטוח נגד נהג שנסע ללא ביטוח וגרם לתאונה בה חוייבה החברה בתשלום פיצויים לנפגע (הבקשה נדחתה).

ביום 3.12.86 נהג המבקש אופנוע ללא ביטוח תקף, והיה מעורב בתאונת דרכים בה נפגע אדם שהרכיב על אופנועו. ביום 7.12.93 שילמה המשיבה פיצויים לנפגע במסגרת הסדר ללא שהוגשה תביעה משפטית. ביום 9.9.98 הגישה המשיבה לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקש בגין הפיצויים ששילמה. המבקש עתר לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, הנמנית, לשיטתו, מיום קרות התאונה, והבקשה נדחתה. נקבע כי המועד בו נולדה עילת התביעה, לצורך מניין מועד ההתיישנות, הוא יום תשלום הפיצויים לנפגע. ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פסיקתו של ביהמ"ש העליון מסווגת, ככלל, את זכויות החזרה לפי החוקים השונים, בין תביעות בעלות אופי עצמאי, תביעות שיפוי, שמניין תקופת התיישנותן נספר ממועד תשלום הפיצויים לניזוק, ובין תביעות בעלות אופי סוברוגטיבי (של תחלוף), הקרויות לא אחת תביעות שיבוב, שמניין תקופת התיישנותן נספר ממועד קרות המאורע הנזיקי. תביעה לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינה תביעה עצמאית, שתקופת התיישנותה נספרת מיום תשלום הפיצויים, הוא מועד היווצרות העילה שבבסיס התביעה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד צבי שילה למבקש, עו"ד דוד בן חיים למשיבה. 22.7.08).

רע"פ 6723/05 - ג'אבר באסם נגד עיריית תל אביב

*קבלת ערעור על הרשעה לפי חוק עזר האוסר הצבת שולחנות וכסאות "ברחוב" ללא היתר, וקביעה כי השטח הנדון אינו מהווה "רחוב" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המערער ניהל בת"א מסעדה, ללא רישיון עסק. בחזית המסעדה, בשטח מקורה הנמצא בבעלות פרטית, נהג המערער להציב שולחנות וכיסאות. לטענת המשיבה, השטח המקורה בחזית המסעדה הוא בבחינת "רחוב", על פי סעיף 1 לחוק עזר לתל-אביב, ועל כן חל עליו סעיף 39(א)(1) לחוק העזר, האוסר הנחת דבר ברחוב ללא היתר. ביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בדו"חות, וגזר עליו קנס של 3,240 ש"ח, בגין תשעה דו"חות. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המשיבה לא הביאה ראיות כדי לבסס את הגדרתו הראשונית של השטח המקורה כ"רחוב", דהיינו אזור שמטבעו הציבור עושה בו שימוש למעבר. משכך, התבסס ביהמ"ש בעיקר על תמונות של המקום, אשר הוגשו על ידי המערער. אולם, כפי שעולה מהתמונות, מדובר באזור הגובל מצידו האחד במדרכה רחבה (הצד הפונה לרחוב), וחסום מצידו האחד בחומת אבן. משכך, החפצים להגיע לבתי העסק הסמוכים למסעדה ממילא יעשו כן באמצעות המדרכה, והשימוש הממשי היחידי שעשוי להיות לשטח המקורה הינו לשם גישה למסעדה עצמה.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד א. ולדמן למערער, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 14.7.08).

ע.א. 2968/08 - אורי נצר ואח' נגד זהבי כימיקלים בע"מ

*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיבה עוסקת בייצור ושיווק חומרים כימיים לתעשיית הבטון והטיט. בינה לבין המבקשים נחתמו הסכמים, לפיהם האחרונים ישמשו לה בתור סוכנים. לאחר ביטול אחד ההסכמים, הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעות כספיות, וביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשים בתשלום פיצויים למשיבה. במסגרת ערעור שהוגש ע"י המבקשים, הם מבקשים את עיכוב ביצוע פסק-הדין. הבקשה נתקבלה בחלקה.
כדי לעכב ביצוע פס"ד עד לערעור, מוטל על המבקש, הנטל לשכנע כי סיכוייו להצליח בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ככל שהשיקול האחד משמעותי ומשכנע יותר, כך נדרש השני לעמוד בעוצמת שכנוע פחותה. בענייננו, אין חולק עוד על עצם חיובם של המשיבים לשלם פיצוי מסויים למבקשים. בנסיבות העניין, בשים לב לסיכויי הערעור, למאזן הנוחות ואף ללאקוניות בה נוסחו תצהירי המבקשים, הוחלט לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד. זאת, על-דרך של עיכוב תשלום חלק מן הסכום שנפסק לטובת המשיבה.

(בפני: השופט מלצר. עוה"ד דניאל אלון ויודפת טנא (בן דוד) למבקשים, עו"ד גיורא בן טל למשיבה. 20.7.08).

בג"צ 5580/08 + 5317/08 - ברוך מרזל ואח' נגד מפקד משטרת מחוז ירושלים

*דחיית עתירה נגד עריכת "מצעד הגאווה" בירושלים (העתירות נדחו).

שתי העתירות מטרתן למנוע את עריכת "מצעד הגאווה" בירושלים על ידי בני הקהילה ההומו-לסבית. העותרים מבקשים סעד אשר ימנע את קיומו של "מצעד הגאווה" בירושלים, או לחלופין, מבקשים הם להורות על קיומו של המצעד באיזור קרית הלאום. העתירות נדחו.
עריכת "מצעד הגאווה" אמנם עלול לפגוע ברגשות הציבור, אולם פגיעה צפויה כזו אינה עוברת את רף הסיבולת הגבוה של הציבור, המצדיק את בלימתו של חופש הביטוי האישי והקבוצתי. יחד עם זאת, ראוי להתחשב ברגשות הציבור ולפעול במידת האפשר כדי להקטין את הפגיעה בהיבטים רלבנטיים שונים, ובין היתר, מבחינת העיתוי, המיקום, אורך המסלול, משך זמן האירוע, הדפוס התוכני של האירוע, ואורח ההתנהלות וההתנהגות הצפויים של משתתפי האירוע. מכל הבחינות הללו, נראה כי נשמר במקרה זה האיזון הנדרש בין הערכים הנוגדים שיש להעניק להם את משקלם היחסי הראוי.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 21.7.08).

רע"א 575/08 + 404/08 - מפרם... בע"מ נגד המועצה המקומית קרית טבעון

*דחיית בקשה לרשות ערעור על דחיית בקשה לביטול פסק בוררות (מחוזי נצרת - ה.פ. 261/06 + 260/06 - הבקשות נדחו).

במהלך חודש נובמבר שנת 1999 פרסמה המשיבה מכרז להקמת בריכת שחייה בישוב. מפרם זכתה במכרז והצדדים התקשרו בחוזה, לפיו מפרם תקים את הבריכה. במהלך העבודה התגלעו מחלוקות בין הצדדים וביום 5.11.2002 הודיעה המועצה למפרם על ביטול החוזה. זמן קצר לאחר מכן חסמה המועצה את הכניסה לאתר הבנייה ומנעה ממפרם להיכנס אליו. ביהמ"ש המחוזי מינה, בהסכמת הצדדים, בורר. בפסק דינו קבע הבורר כי למועצה היתה זכות לבטל את החוזה. בהמשך קבע שיעורי תשלומים כספיים שכל צד זכאי לו. מפרם הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לביטולו של פסק הבורר. במקביל, הגישה המועצה בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות. מפרם טענה כי יש להורות על ביטול מלא של פסק הבוררות על פי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, שכן פסק הבוררות ניתן טרם הגשת סיכומי התשובה מטעמה לעיונו של הבורר, ובכך גם פגע הבורר בכללי הצדק הטבעי. לבסוף, טענה מפרם כי הבורר פסק שלא על פי הדין המהותי, למרות שהוסכם כי עליו לעשות כן. ביהמ"ש קמא דחה את טענותיה של מפרם אשר התייחסו לבקשת ביטול פסק הבוררות, אולם תיקן את סכומי הפיצויים שפסק הבורר. הבקשות לרשות ערעור נדחו.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד י. ליבנה למבקשת, עו"ד י. אבני למשיבה. 31.8.09).

בג"צ 7323/08 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד היועץ המשפטי לממשלה ומשה קצב נשיא המדינה לשעבר

*דחיית עתירה להורות ליועהמ"ש להגיש כתב אישום נגד הנשיא לשעבר קצב (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת להורות ליועץ המשפטי לממשלה, להגיש ללא דיחוי נגד הנשיא לשעבר קצב, כתב אישום על פי האישומים הכלולים בטיוטת כתב האישום שהוכנה קודם לגיבוש הסדר הטיעון עם קצב (להלן: טיוטת כתב האישום). העתירה נדחתה.
בעקבות ביטול הסדר הטיעון, נדרש היועץ המשפטי לקבל החלטה חדשה בענין העמדתו לדין של הנשיא לשעבר. החלטה זו מורכבת היא על פי טיבה, ומצריכה בחינה ובדיקה לאור מכלול ההיבטים המקרינים על הענין, ובכלל זה נוכח הנסיבות שנוספו בעקבות ההליך השיפוטי הקודם בבג"צ, והמהלכים שארעו בעקבותיו. בנסיבות הענין, יש להניח כי תהליך הבחינה וההערכה המחודשים שעל התביעה הכללית למצות תובע משאבים וזמן המתחייבים מכך. מאז ביטול הסדר הטיעון חלפו חודשים ספורים, ואין לומר כי חלף עבר הזמן הסביר הנדרש לצורך קבלת החלטה בדבר העמדה לדין של קצב.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 28.8.08).

רע"פ 4238/08 - עומר גרייב נגד מדינת ישראל

*פסילת רשיון נהיגה במשאית לצמיתות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בירושלים בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, שימוש ברישיון נהיגה מזויף ונהיגה ברשלנות, ונגזר עליו פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לצמיתות על כל רכב מסוג C ,1C, Dומעלה; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים על רכב מסוג Bועל אופנועים בדרגות ה, ה1 ו-ה2; מאסר בפועל למשך 3 חודשים ויום אחד. בימ"ש השלום לתעבורה לקח בחשבון את עברו הפלילי הכבד של המבקש, הכולל לא פחות מ-68 הרשעות קודמות. על גזר הדין ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בירושלים וערעורו נדחה. לטענת בא-כוח המבקש, פסילה לצמיתות של רישיונו לנהוג ברכב מסוג C ,1C, Dומעלה, חמור מדי לאור העובדה, כי המבקש תלוי בעבודתו כנהג משאית לצורך מחייתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נוכח עברו הפלילי העשיר של המבקש, ואף חומרת מעשיו בתיק דנן, אין מנוס מלהרחיקו מנהיגה בכביש. פסילת רישיונו של המבקש על משאית לצמיתות הינה הדרך היחידה להתמודד עם התנהגותו הפרועה על הכביש ומניעת הסיכון שהוא יוצר.

(בפני: השופט ג'ובראן. 27.8.08).

ע.א. 5090/07 - עו"ד אריאל עטרי נגד מדינת ישראל

*חיוב עורך דין בהוצאות אישיות עקב התנהגות לא ראויה בדיונים (הערעור נדחה).

בתיק פלילי בביהמ"ש המחוזי, שימש המערער כבא כוחו של אחד הנאשמים. במהלך דיון, לאחר שהמערער לא נענה להפצרותיו החוזרות ונשנות של ביהמ"ש כי יאפשר את המשך מהלכו התקין של המשפט, חייבו ביהמ"ש בהוצאות של 5000 -. ביהמ"ש דחה בקשה לבטל את ההחלטה בקבעו כי מאז תחילת שלב הדיונים בתיק לא בחל המערער באמצעים כדי לחבל בכל אפשרות לקדם את שמיעתו ובירורו באופן מסודר וענייני, וכי התעלם מספר פעמים מהוראותיו המפורשות של ביהמ"ש כי יתיישב ולא יפריע למהלך המשפט, תוך שהוא מתנצח בדברים עם ביהמ"ש, וממשיך לעשות כן חרף התראת ביהמ"ש כי יוטלו עליו הוצאות אישיות. הערעור נדחה.
הסמכות לחייב את עורך הדין בהוצאות אישיות, הינה סמכות "טבועה", הנובעת מהצורך כי ביהמ"ש ינהל את הדיון באורח תקין ויעיל. על השימוש בה להיעשות בנסיבות מיוחדות בלבד, תוך נקיטת זהירות ומתינות. בענייננו, נתקיימו נסיבות אלו. התנהלותו של המערער, כפי שהיא עולה מהפרוטוקול, אינה התנהגות שניתן או ראוי היה לעבור עליה לסדר היום, וצדק ביהמ"ש משחייבו בהוצאות אישיות.

(בפני: השופטים א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. המערער לעצמו, עו"ד טלי מרקוס למשיבה. 31.8.08).

רע"ב 6699/08 - אלירן דרי נגד שירות בתי הסוהר

*דחיית בקשתו של אסיר להתייחד עם "ידועתו בציבור" (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה תקופת מאסר בת 30 חודשים. בקשותיו של המבקש להתייחד עם "ידועתו בציבור" נדחו על ידי שירות בתי הסוהר, בשל ידיעות על עיסוק פעיל של המבקש בפלילים בין כתלי בית הסוהר, וכן נוכח העובדה שהמבקש משתייך למשפחת פשע ואף נחשב חייל בכיר בה. המבקש עתר לביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב, אשר דחה את עתירתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 5א' לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר קובע כי תנאי למתן היתר להתייחדות הוא "התנהגות טובה במהלך ריצוי המאסר". על פי מידע מודיעיני, המבקש ממשיך להיות מעורב בפעילות עבריינית, ועל בסיס מידע זה הוחלט שלא להיעתר לבקשתו
להתייחדות. בנסיבות האמורות, המשיב איזן כראוי בין זכותו של המבקש להתייחדות לבין האינטרסים הנוגדים. העובדה שלא נפתחה נגד המבקש חקירה פלילית או כי לא ננקטו נגדו צעדים אחרים בגין מידע מחודש יוני 2008, אין בהם כדי לשלול את יכולת הסתמכותו של המשיב על מידע זה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד י. אוחנה למבקש, עו"ד ר. שויקה למשיב. 31.8.08).

רע"א 10720/07 - ויקטור יונה נגד ס.א.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ ואח'

דחיית בקשה לביטול פסק בורר. ההבחנה בין פסק בורר סופי לבין "החלטה אחרת" של בורר (הבקשה נדחתה).

המשיבה 1, חברה בבעלותו של המשיב 2, יואב סאסי, רכשה בשנת 1995 את כל זכויות הבעלות והניהול בקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים, מידי המפרק דאז של הקבוצה. ביום 7.11.1996 נחתם בין המשיבה לבין המבקש הסכם ניהול,לגבי הקבוצה. בשנים שלאחר חתימת הסכם הניהול, נתגלעו מחלוקות בין הצדדים, וביום 28.3.2003 נחתם הסכם בין סאסי, המבקש והקבוצה, (להלן: הסכם הבוררות), במסגרתו מונה השופט בדימוס בצלאל כבורר. ביום 22.6.2003 נתן הבורר החלטה שכונתה "פסק דין". המשיבים פנו לביהמ"ש בבקשה להורות על ביטול הפסק, והמבקש הגיש בקשה להורות על אישורו. ביהמ"ש דחה את שתי הבקשות, בנימוק כי מדובר ב"החלטת ביניים" להבדיל מ"פסק בוררות". בהמשך, הסכימו הצדדים, להעביר את הנושא לבוררות הנשיא בדימוס זיילר. לאחר שהבורר זיילר נתן את פסקו, הגישה קבוצת סאסי בקשה לאשר את פסקו של הבורר זיילר, והמבקש הגיש בקשה לאשר את פסק הבורר בצלאל ולבטל את פסק הבורר זיילר. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המבקש ואישר את פסק הבורר זיילר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש קבע בשעתו כי החלטת הבורר בצלאל הינה בגדר "החלטה אחרת" ואינה "פסק בורר" ולכן דחה את בקשתו של המבקש לאשר את פסק הבורר. החלטה זו הינה בגדר החלטה חלוטה. אשר לפסק הבורר זיילר,עולה השאלה האם עסקינן ב"החלטה אחרת" או שמא בפסק בורר סופי. ההבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין" של בימ"ש, אומצה גם לעניין ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק בורר" סופי או חלקי. בצדק קבע ביהמ"ש כי עסקינן בהחלטה סופית של הבורר זיילר, ומכאן שניתן היה לאשרה כפסק בורר סופי.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ד. שילה למבקש. 31.8.08).

בר"ם 541/08 - טכנו חשמל... ואח' נגד מנהל הארנונה, עיריית טירת הכרמל

*טענות בדבר אי חוקיות צו ארנונה אין מקומן בערעור על ועדות הערר (הבקשה נדחתה).

המבקשת מנהלת מכון רישוי לרכב בטירת הכרמל. המבקשים חולקים על חיוב ארנונה שהוטל עליהם בתקופה שבין השנים 2001-2007. המבקשים הגישו למשיב השגות על שומת הארנונה ואלה נדחו. משכך הגישו ערר לוועדת הערר, וזו קבעה את השטחים השונים לחיוב בארנונה. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה, וערעורם נדחה ברובו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כל טענות המבקשים נגד צו הארנונה, ובהן הטענה המרכזית לפיה על העירייה לקבוע תעריף אחיד למכון רישוי גם מעבר לגודל של 250 מ"ר, אין מקומן בערעור על ועדת הערר. טענות בשאלת אי חוקיות צו הארנונה אינן בסמכות ועדת הערר. גם הטענות האחרות דינן להדחות.