רע"פ 1426/05 + 1007/05 - רע"פ 1007/05 - מדינת ישראל נגד דוד בוחבוט ושרה אנג'ל
*הרשעה בגרימת מוות עקב אי התקנת אמצעי זהירות בחלון בקומה שניה בבית ספר שכתוצאתה נפלה ילדה מהחלון ונהרגהרע"פ 1426/05 - ריצ'רד דומי נגד מדינת ישראל
(מחוזי י-ם - ע.פ. 8356/04 + ע.פ. 9368/04 - ערעור המדינה נגד בוחבוט נדחה ברוב דעות, ערעור המדינה נגד אנג'ל נתקבל ברוב דעות, ערעורו של דומי נדחה פה אחד).
א. אמיליה כהן, בת התשע, ישבה ביום 16.6.1998 על אדן חלון כיתתה שבקומה השניה בבית הספר "לוריא" בירושלים, איבדה את שיווי משקלה, נפלה מגובה של כשישה מטרים ונהרגה. שלושה הועמדו לדין בבימ"ש השלום, בעבירה של גרימת מוות. המערער דומי שהיה אחראי מטעם עיריית ירושלים לתחזוקה שוטפת של מבנה בתי הספר בעיר; בוחבוט, מנהלו של דומי, שהיה אחראי מטעם העיריה, בין היתר, על מחלקת בדק בית והתחזוקה השוטפת של מבני בתי הספר; אנג'ל שהיתה מנהלת בית הספר. בוחבוט ודומי הואשמו בכך שאיפשרו התקנת החלון על אף שתלמיד יכול ליפול דרכו; ובכך שלא התקינו אלמנט מיגון שימנע מתלמידים לשבת על אדן החלון וליפול דרכו; ולבסוף, על כך שלא שעו לפנייתן של אנג'ל, ושל סגנית המנהלת בדבר מסוכנות החלונות החדשים והצורך בהתקנת סורגים. אנג'ל הואשמה בכך שלמרות שראתה והבינה את הסיכון הרב שבמבנה החלונות, לא עשתה מספר פעולות למניעת המסוכנות. בימ"ש השלום (השופטת רבקה פרידמן-פלדמן) חילק את הדיון לשתי שאלות מרכזיות: האחת, האם החלון היה חלון מסוכן; השנייה, אחריותו של כל אחד מהנאשמים לתאונה. לעניין מסוכנות החלון הגיע בימ"ש השלום למסקנה כי החלון אמנם עמד בתקן חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, אולם העובדה שהחלון עומד בתקן של משרד החינוך אינה מאיינת את מסוכנותו. באשר לאחריות כל נאשם במותה של אמיליה - בעניינו של דומי נקבע כי עמד בראש המחלקה שהחליטה על החלפת החלונות בבית הספר ולא התייחס כראוי לתלונות בנוגע לבטיחות החלון; בעניינו של בוחבוט נקבע כי קיבל במהלך השנים מספר פניות בנוגע למסוכנות חלונות ההזזה החדשים, ולא נתן מענה משמעותי לפניות; בעניינה של אנג'ל נקבע כי מתוקף תפקידה כמנהלת, היה עליה ל-צפות את המסוכנות הנשקפת מהחלונות החדשים. אנג'ל הזהירה באופן אישי את התלמידים בקומה השלישית לבל יתקרבו לחלונות, הנחתה את המורים בעניין זה, פנתה לדומי בשאלת הסורגים והסתפקה בתשובתו כי החלון עומד בתקן פנתה לוועד ההורים. השלושה הורשעו על כן בגרימת מוות. על בוחבוט ועל אנג'ל נגזרו שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי למשך שישה חודשים. בשל מצבו הבריאותי הקשה נגזר על דומי מאסר על תנאי למשך שישה חודשים וכן קנס בגובה 18,000 ש"ח. השלשה ערערו לביהמ"ש המחוזי, ובפסק דינו קיבל את ערעורם של בוחבוט ושל אנג'ל והחליט לזכותם. מאידך דחה את ערעורו של דומי. המדינה ערערה על זיכויים של בוחבוט ואנג'ל ודומי ערער על דחיית ערעורו בביהמ"ש המחוזי. ערעור המדינה על זיכויו של בוחבוט נדחה ברוב דעות, וערעורה על זיכויה של אנג'ל נתקבל ברוב דעות. ערעורו של דומי נדחה פה אחד.
ב. השופט ג'ובראן: באשר למנהלת אנג'ל - בימ"ש השלום פתח את דבריו בציווי התנ"כי לבניית מעקה: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו". התקנת חלון פתוח לרווחה בכיתת לימודים, משולה אף היא להכנסת דמים לבית הספר, וחובת הזהירות המתלווה לה היא גבוהה עד מאוד. אנג'ל עברה במחדל על חובת הזהירות הגבוהה שהוטלה עליה בנסיבות העניין. מחדל זה בא לידי ביטוי בכך שלא נקטה בפעולות המחוייבות לסילוק הסכנה מבית ספרה. על כן יש לקבל את ערעור המדינה בעניינה של אנג'ל ולהרשיעה בעבירת גרם מוות ברשלנות במחדל, על פי סעיף 304
לחוק העונשין. מאידך, יש לדחות את ערעור המדינה בעניינו של בוחבוט. כן יש לדחות את ערעורו של דומי.
ג. השופטת ברלינר: מצטרפת להחלטה שיש לקבל רק את הערעור על זיכויה של אנג'ל. חרף האמור, יש לסיים את ההליך בעניינה ללא הרשעה, ולגזור לה שירות לתועלת הציבור של 30 שעות.
ד. השופטת פרוקצ'יה: ראוי לדחות את ערעור המדינה ככל שהוא נוגע למנהלת בית הספר אנג'ל. מנגד, יש לקבל את ערעור המדינה בקשר לבוחבוט.
ה. התוצאה היא כי: ערעורו של דומי נדחה על דעת כל חברי המותב; בעניינו של בוחבוט, נדחה ערעורה של המדינה ברוב דעות השופטים ג'ובראן וברלינר; באשר לאנג'ל - נתקבל ערעור המדינה ברוב דעות השופטים לוי וברלינר. בעניינה של אנג'ל הובעו שלוש דעות שונות בידי שופטי ההרכב ביחס לתוצאה הסופית הראויה של אנג'ל. בנסיבות אלה, ככל שיש לפסוק בנושא הענישה, חל סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט, ולפיכך הדעה המחייבת היא זו של השופטת ברלינר.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ברלינר. עוה"ד אסף רוזנברג למדינה, עוה"ד מיכאל קירש ודנה שטיר לדומי, עו"ד עודד הכהן לבוחבוט, עוה"ד גד נשיץ, תמר קרת ושי כהן לאנג'ל. 1.9.08).
בג"צ 1764/05 - רבקה כסלו ואח' נגד שר הפנים
*סירוב להאריך מועד להגשת תביעה לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין בתב"ע(העתירה נדחתה).
א. תכנית מתאר מסויימת פורסמה למתן תוקף ביום 28.7.1996. המועד האחרון להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין פגיעה במקרקעין, אשר נגרמה בעקבות פרסום התכנית, הינו שלוש שנים מיום פרסום התכנית. בחלוף שש שנים ו - 9 חודשים מיום שאושרה התכנית, הגישו העותרים בקשה להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים. בין ה"טעמים המיוחדים" להארכת מועד, המנויים בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, כלול "קיום משא ומתן בין הוועדה המקומית לבין המבקש, במשך תקופה סבירה... ובתנאי שהמשא ומתן נוהל באופן שוטף ורציני...", ולטענתם זה המצב בעניינם. בקשת העותרים נבדקה על-ידי צוות מיוחד במשרד הפנים, והמלצתו לדחות את הבקשה אומצה ע"י שר הפנים. העתירה נדחתה.
ב. סמכותו של שר הפנים להאריך את המועד הינה סמכות שבשיקול-דעת והיא שמורה למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. ב"כ העותרים הגיש את הבקשה באיחור של שלוש שנים ותשעה חודשים מתום המועד האחרון להגשת תביעת פיצויים. העותרים לא הוכיחו כי קויים מו"מ שוטף ורציני, כנדרש בתנאים שהציב חוזר מנכ"ל משרד הפנים. כמו-כן, העותרים היו מיוצגים על-ידי עורך-דין - וחוזר מנכ"ל משרד הפנים קובע, בין היתר, כי "ככלל לא תינתן הארכה למבקש שענייניו מטופלים על ידי אנשי מקצוע".
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד גיא וינברג לעותרים, עו"ד איתי רביד למשיב. 4.9.08).
ע.פ. 6917/06 - עמיד (שרבל) חרמאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של רצח ונסיון לרצח וחומרת העונש המתבטאת בעונש מאסר מצטבר למאסר עולם(מחוזי חיפה - ת.פ. 1100/04 - הערעור נדחה).
א. המערער הינו בן למשפחת חרמאן. משפחה זו מסוכסכת עם משפחת רוחאנא, על רקע נישואיהם ופרידתם של אחות המערער ושל אליאס רוחאנא (להלן: אליאס). שתי המשפחות מתגוררות בכפר עוספיה. ביום 4.10.04 התנהל בקרבת בית משפחת רוחאנא עימות בין אביו של המערער, לבין האחים רוני רוחאנא (להלן: המנוח), ג'ודי רוחאנא
(להלן: ג'ודי) ואליאס. המערער ירה באקדח באוויר, אח"כ ירה לעברו של המנוח והרגו, והמשיך וירה לעבר ג'ודי ואליאס, ופצע אותם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח ושתי עבירות של ניסיון לרצח וגזר לו מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועונש של שמונה שנות מאסר בגין כל אחת מעבירות הניסיון לרצח, אשר תרוצנה בחופף זו לזו, ותצטברנה במחציתו לעונש מאסר העולם. הערעור נדחה.
ב. במוקד הערעור עומדת, השאלה האם הוכח כי המערער פעל "בכוונה תחילה" עת ירה לעבר המנוח, או שמא ביצע את הירי כתוצאה מזעם בלתי-נשלט שחש בתגובה לתקיפת אביו. ההכרעה בשאלה זו מצריכה בחינה של שני עניינים עיקריים: האחד, השגות המערער על ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש קמא; והשני, טענותיו בדבר יישומם של המבחנים לעניין הדרישה להיעדר קנטור. באשר לממצאים העובדתיים - ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אשר ליסוד היעדר הקינטור - יסוד זה נבחן על-פי שני מבחנים מצטברים. מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. בצדק קבע ביהמ"ש קמא כי בנסיבות העניין לא מתקיים המבחן הסובייקטיבי של יסוד היעדר הקנטור. מעבר לכך, בנסיבות המקרה גם לא מתקיים המבחן האובייקטיבי של הקינטור. ממילא יש לדחות את טענות המערער בהקשר זה.
ג. המערער טוען, באשר לגזה"ד, שנימוקי הערעור מצדיקים למצער הקלה בעונש, תוך קביעה שעונש המאסר בגין עבירות הניסיון לרצח ירוצה כולו בחופף לעונש המאסר בגין עבירת הרצח. גם טענה זו אין לקבל.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, דנציגר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד א. פלדמן, ד. יפתח ומ. הרט למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 1.9.08).
בג"צ 1113/07 - ניסים צדוק נגד ראש אח"מ משטרת ישראל ואח'
*דחיית עתירה נגד סירוב היועהמ"ש להגיש תביעה פלילית, בנימוק שאין בתלונה תשתית ראייתית לביצוע עבירה(העתירה נדחתה).
א. בתחקיר עיתונאי טלוויזיוני שנערך במסגרת התוכנית "כלבוטק" (להלן: התוכנית), נחשפה, לכאורה, פרשת הטרדות מיניות שביצע העותר, במסגרת תפקידו כמנהל לשכת התעסוקה בישוב אריאל, בנשים שבאו לחתום בלשכת התעסוקה שם. במסגרת התחקיר ביצעה המשיבה 7, סיוון לוי, אחת התחקירניות, שינוי בכתובת המגורים שלה במרשם האוכלוסין והעבירה אותה לישוב אריאל, על מנת שתהיה זכאית לפנות ללשכת התעסוקה בה עבד העותר. בהמשך הואשם העותר בארבעה אישומים של הטרדות מיניות וכן עבירות של מרמה והפרת אימונים. במסגרת ניהול ההליכים נגדו, הגיש העותר בקשה לבימ"ש השלום, ליתן צו המורה למשיבים 13-4 (להלן: נציגי התוכנית) להעביר לידיו את כל החומר שנאסף במסגרת הכנת הכתבה. בתשובת נציגי התוכנית נמסר, תחילה, כי אין בידם חומר כזה. בדיונים שנערכו לאחר מכן התברר שקיים חומר נוסף. העותר הגיש תלונה במשטרה בה טען כי המשיבים 13-4 עברו עבירות, הן לפני שידור התוכנית, בפעולותיה של התחקירנית, ששינתה את כתבתה, והן אחרי שידורה, בכל הנוגע לנושא חומר הראיות. בתשובה לכך נאמר לעותר כי אין בתלונה תשתית ראייתית לביצוע עבירות פליליות ועל כן הוחלט שלא לפתוח בחקירה בנושא. העותר ערר ליועץ המשפטי לממשלה ועררו נדחה. העתירה נדחתה.
ב. השופט ג'ובראן: הטענה אותה מעלה העותר לפיה כל תלונה שמוגשת בגין עבירה מסוג פשע חובה על המשטרה לחקור היא טענה בעייתית, בלשון המעטה. מצב כזה אינו ראוי שכן ישנן רבבות של תלונות סרק המוגשות למשטרה, ואין זה עולה על הדעת
שבכל מקרה בו אדם שיפנה למשטרה בטענה כי מישהו ביצע פשע, על אף היות הטענה מופרכת אובייקטיבית על פניה, המשטרה תפתח בהליך חקירה של התלונה.
ג. השופט רובינשטיין: נחוצה הנחייה, שתקבע הפרקליטות עם המשטרה, באשר לנסיבות בהן אפשרי ומפוקח שימוש של שינוי כתובת במשרד הפנים לצורך תחקיר עתונאי וזאת כדי למנוע מדרון חלקלק במחוזותינו.
ד. השופט דנציגר: מצטרף להערה בעניין הצורך בהתקנתה של הנחייה שתבהיר באלה נסיבות יתאפשר שינוי כתובתו של אדם במשרד הפנים, שלא למטרת העתקת מקום מגוריו בפועל.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. עו"ד אריאל עטרי לעותרים, עו"ד אסנת מנדל למשטרה, עוה"ד פז מוזר וירון חנון לנציגי התכנית. 1.9.08).
ע.פ. 8757/06 - אמזה דבוייב נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירה של ביצוע שוד והמרתה בעבירה של תקיפה לשם גניבת דבר(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8313/05 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 8.6.2004 משכה המתלוננת, ילידת 1929, סכום של 2,400 ש"ח במזומן מבנק באשדוד. המערער שהה אותה עת בבנק, וכשיצאה המתלוננת מהבנק החל ללכת אחריה. בהמשך, כך נטען בכתב אישום שהוגש נגד המערער, הוא הכה את המתלוננת מאחור, ולקח את תיקה, נטל מן התיק את הכסף, והשליך את התיק בסמוך למקום, יחד עם מסמכים שהיו בו. המתלוננת נחבלה, אבדה את הכרתה ואושפזה למשך יומיים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, וגזר עליו עונש של שש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, הפעלת שישה חודשי מאסר על תנאי במצטבר, ופיצוי המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הרשעתו של המערער נבעה בעיקרה מראיות נסיבתיות. בעיקרן, הימצאות טביעות אצבעותיו על תדפיס אותו הפיקה המתלוננת בסניף הבנק, אשר נמצא בזירת האירוע. מדובר בראיה נסיבתית, אשר אינה קושרת את המערער ישירות לביצוע השוד. לא ניתן לשלול את האפשרות כי מעשהו של המערער הסתכם בחטיפת תיקה של המתלוננת, מבלי שיפעיל נגדה אמצעי אלימות אחר. אכן, המתלוננת נחבלה בראשה, אולם אין וודאות כי חבלה זו נגרמה למתלוננת כתוצאה מהפעלת אלימות ישירה מצד המערער. בנסיבות אלו, יורשע המערער בעבירה של תקיפה לשם גניבת דבר, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין.
ג. מעשהו השפלה של המערער אינו חריג או יוצא דופן בהתנהלותו, ובעבר הורשע מספר פעמים בביצוע עבירות זהות לעבירה דנן. עם זאת, השינוי בסעיף ההרשעה מוביל בהכרח להקלה בעונש, שכן העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה לפי סעיף 381(א)(2), הינו שלוש שנים מאסר בפועל. על כן יעמוד העונש על 3 שנים מאסר בפועל, לאלו יצטרפו שישה חודשי המאסר על תנאי שהופעלו.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובארן. עו"ד אורי בן נתן למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 4.9.08).
ע.פ. 3914/08 + 3165/08 - עאמר עאסלה נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לאפשר לנאשם לחזור מהודייה בעבירה בהסדר טיעון כאשר הנאשם היה מיוצג ע"י עו"ד(ערעורים על דחיית בקשה לחזור מהודייה ועל מידת העונש - הערעור בנושא החזרה מהודייה נדחה, והדיון במידת העונש יתקיים במועד אחר).
א. בערעור על הרשעתו של המערער, לפי הודאתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בעבירות חטיפה, סחיטה, בכוח וחבלה, משיג המערער על דחיית בקשתו לחזור בו מהודייה
וכן נטען באשר לחומרת העונש שנגזר. במשפטם הודו המערער והנאשמים האחרים בכתב האישום, והטיעון לעונש נותר פתוח. לפני מתן גזה"ד ביקש המערער לחזור בו מהודאתו. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה וגזר את דינו של המערער. הערעור על ההרשעה נדחה והדיון בערעור על חומרת העונש נדחה למועד אחר.
ב. בערעור נטען בין השאר, כי הודיית המערער ניתנה שלא מרצונו החופשי, מאחר שהלך בעיניים עצומות אחרי עצת סניגורו הקודם. היות הנאשם מיוצג, הוא על פי רוב, מטבע הדברים, שיקול כנגד התרת החזרה מהודיה. בנסיבות ענייננו, אין להיעתר לערעור, ככל שהוא נוגע לחזרה מהודיה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד איברהים כנעאנה למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 8.9.08).
ע.א. 2070/06 - תשתית...בע"מ ואח' נגד עו"ד יעקב גרינוולד-כונס נכסים ואח'
*שעבוד קבוע על נכס עדיף על שעבוד צף, כאשר הגבלה הרשומה בשעבוד צף נגד עריכת שעבודים מאוחרים, לא נרשמה ע"י רשם החברות, בטעות ברישומי הרשם(מחוזי ת"א - בש"א 4119/05 - הערעור נתקבל).
א. חברה הנמצאת בפירוק זמני ובכינוס נכסים, (להלן: החברה שבכינוס או מיטב השדה), רכשה משאית מהמערערת. ביום 14.7.02 נוצר שיעבוד צף לטובת בנק הפועלים על נכסיה של החברה שבכינוס, מכוח אגרת חוב שערכה לטובת הבנק. השעבוד נרשם אצל רשם החברות ביום 1.12.02. באגרת החוב נכללה הגבלה על עריכת שעבודים נוספים (להלן: תניית ההגבלה), אולם בשל טעות של הרשם לא נרשמה תניית ההגבלה במרשם החברות, ופלט המחשב מטעם המרשם לא הכיל אותה. כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 27.3.03, נוצר שיעבוד קבוע במשאית לטובת המערערת על זכויות החברה שבכינוס. שיעבוד זה נרשם ביום 15.5.03 במרשם החברות. ביום 13.12.04 מונה המשיב 1 (להלן: הכונס) ככונס נכסים למימושו של השעבוד הצף שנרשם לטובת הבנק. הכונס פנה לביהמ"ש בבקשה להצהיר כי זכותו של הבנק, אשר לטובתו נרשם השעבוד הצף, עדיפה על זכותה של המערערת במשאית. המערערים התנגדו לבקשה בטענה כי השעבוד הקבוע גובר על השעבוד הצף, שכן הבנק לא רשם את תניית ההגבלה בדבר שעבודים מאוחרים לשעבוד הצף, כנדרש. בהמ"ש קמא קבע כי שעבוד צף, הכולל תניית הגבלה, אף אם ההגבלה לא נרשמה ברישומי רשם החברות, גובר על שעבוד קבוע שנרשם כדין לאחר רישום השעבוד הצף. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 169 (ב) לפקודת החברות קובע כי "...אין שעבוד צף מקנה לבעל איגרת החוב דין קדימה או בכורה על פני בעל משכנתה רשום... ואולם אם נכללה במסמך היוצר שעבוד צף הגבלה על זכות החברה ליצור שעבודים, והגבלה זו נכללה בפרטים שנמסרו לרישום השעבוד הצף, יהיה השעבוד הצף עדיף...". מכיוון שבענייננו לא נרשמה ההגבלה, בטעות אמנם, אין כוחו של השעבוד הצף לגבור על השעבוד הרשום.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד דורון פרידמן ודרור חורב למערערים, עוה"ד יעקב גרינוולד ויהודה לוי למשיבים. 9.9.08).
בג"צ 466/05 + 11745/04 - רמות למען הסביבה ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח'
*פסילת החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה מחמת פגמים בדיונים, כולל ניגוד עניינים של מקבלי ההחלטה(העתירות נתקבלו).
א. העתירות מופנות נגד תכנית מתאר מחוזית, שנועדה להביא להקמתה של שכונת מגורים חדשה בירושלים. התכנית משנה את ייעוד הקרקע בשטח של כ-670 דונם, מחקלאי לפיתוח עירוני. מימושה מחייב סטייה (בדרך של "הקלות") מהוראות תמ"א 31. ביום
23.7.02, אישרה הולנת"ע (ועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה לנושאים תכנונים עקרוניים) את ההקלה הנדרשת וזו אומצה ע"י המועצה הארצית. הוועדה המחוזית הפקידה את התכנית והתנגדויות רבות שהוגשו, נדחו. נגד החלטת הולנת"ע הוגשו העתירות שלפנינו. בין היתר נטען כי מתכננת המחוז היתה חברה בוועדה המחוזית, שהמליצה על הפקדת התכנית, והיא היתה מצוייה במצב של ניגוד עניינים מוסדי עת נטלה חלק בדיון הסגור והמכריע של הולנת"ע. העתירות נתקבלו.
ב. השתתפות מתכננת המחוז בדיון הפנימי של הולנת"ע נגועה בשני פגמים הקשורים זה בזה: הימצאותה של מתכננת המחוז במצב של ניגוד עניינים מוסדי בעצם השתתפותה בדיון הפנימי של הולנת"ע; קבלת החלטת הולנת"ע תוך שמיעת עמדת מתכננת המחוז שתמכה באישור התכנית וללא שמיעת עמדת המתנגדים לתכנית.
(בפני השופטות הנשיאה בייניש, ארבל, חיות. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד בנימין הימן, חגית (לוז און) הלמר וראובן יהושע לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 4.9.08).
ע.פ. 8755/07 + 8670/07 - ניסים דהן והנרי פחימה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור. *הרשעה בעבירות אינוס ונסיון אינוס המבוססת על עדות המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 452/01 - הערעורים נדחו).
א. המערערים פחימה ודהן היו בעלי עסקים שכנים בקריית מוצקין. המתלוננת היתה מיודדת עם השניים כאשר נהגה לשתות קפה בקיוסק של פחימה. בספטמבר 99 הציע דהן להעסיקה. המתלוננת הסכימה, וכבר באותו יום נשארה לעבוד בחנות עד השעה 00:22 לערך. בשלב כלשהו חשה המתלוננת ברע ופחימה הגיש לה קפה, שעל-פי עדותה גרם לה להרגיש "מסטולית". לאחר מכן הציע דהן למתלוננת לנסוע איתו ל"סיבוב" במכוניתו, המתלוננת ביקשה ממנו להסיעה לביתה, נכנסה לרכבו, והלה נסע לחורשה בקריית-חיים, שם עצר את מכוניתו, הדליק סיגריה המכילה סם (גראס) ודחף את הסיגריה לפיה. לאחר ששאפה מהסיגריה החלה המתלוננת "להרגיש מוזר... וחשה בכאב ראש חזק ובתחושת ריחוף". בשלב זה נעל דהן את דלתות הרכב, ועשה בה מעשים מגונים. משהחלו להגיע לחורשה רכבים נוספים, הסיע דהן את המתלוננת בחזרה לקיוסק של פחימה. בהגיעם לקיוסק, משך פחימה את המתלוננת לקיוסק, שם דהן אנס אותה ופחימה ניסה לאנסה. דהן הודה בקיום יחסי-מין עם המתלוננת, אך טען כי עשה זאת בהסכמתה. פחימה טען כי הוא אומנם ניסה לחזר אחר המתלוננת, אך משנרתעה ממנו, חדל ממעשיו. בימ"ש קמא נתן אמון בגירסת המתלוננת והרשיע את דהן בעבירות של אינוס, מעשים מגונים, שידול לעישון סמים, וכליאת שווא ואת פחימה הרשיע בעבירות של ניסיון אונס ומעשים מגונים. פחימה נדון לשנה מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על-תנאי, וחוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. לדהן נגזרו שש שנים מאסר בפועל, שנתיים על-תנאי, ותשלום פיצוי של 60,000 - למתלוננת. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. אשר לבקשת דהן להגיש ראיה חדשה בערעור - על מנת להתיר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור נדרשים שני תנאים מצטברים: כי המערער לא היה יכול להביא את הראייה בפני הערכאה הדיונית; כי הראיה הנוספת היא בעלת משקל סגולי כזה העשוי לשנות את תוצאות המשפט. דרישות אלה אינן מתקיימות במקרה הנוכחי.
ג. המערערים העלו השגות רבות באשר למהימנות גירסתה של המתלוננת. אך, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה. אכן, עדותה של המתלוננת היא עדות יחידה וממנה עולה כי בחלק ניכר מהאירועים היא היתה נתונה תחת השפעת סמים. אולם, רבים מהפרטים שמסרה תואמים היטב את אשר תארו המערערים עצמם בהודעותיהם, עניין שהקנה לגירסתה נופך של חיזוק. את הטענה לפיה אין לתת אמון בעדות המתלוננת
מן הטעם שהיא לא ניצלה הזדמנויות שניקרו בדרכה כדי לבקש עזרה מיושבי הקיוסק, יש לדחות מכל וכל. בעניין זה נתנה המתלוננת נימוק להתנהגותה, וגירסתה הגיונית ומתיישבת עם ניסיון החיים.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - המערערים חטאו, במעשים קשים ביותר, כאשר מצאו פורקן ליצריהם באישה צעירה. הפגיעה הנפשית שנגרמה למתלוננת מלווה אותה עד עצם היום הזה, אף שחלפו מאז כשמונה שנים. מעשים אלה, הרומסים ברגל גסה את כבודה של הקרבן כאדם, מאפילים על נסיבותיהם האישיות של המערערים.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד תמר אולמן וגיל קרזבום למערערים, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 2.9.08).
ע.א. 8548/06 - עו"ד חיים אינדיג נגד פרמייר קלאב בע"מ ואח'
*הגדרת מסמכי חברה" שבהם רשאי חבר דירקטוריון לעיין לצורך מילוי חובותיו כדירקטור (מחוזי ת"א - ה.פ. 644/06 - הערעור נדחה).
המערער משמש כדירקטור בחברות המשיבות 1-3 (להלן: המשיבות). הוא עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יורה למשיבים להמציא לו פרטים ומסמכים שבהם, לדעתו, עליו לעיין לקראת הדיון באישור הדו"חות הכספיים של החברות. המשיבות הסכימו להעביר את המסמכים שנתבקשו, ככל שהם מצויים ברשותם, למעט ניירות העבודה של המשיב 5 (להלן: רואה החשבון המבקר). ביהמ"ש המחוזי ציין כי לפי הוראת סעיף 265(א) לחוק החברות, זכותו של דירקטור לעיון במסמך קמה כאשר מדובר במסמך מ"מסמכי החברה" והעיון במסמך דרוש לו למילוי חובותיו כדירקטור, ותנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 31.8.08).
רע"א 3910/08 - מועצה מקומית כפר קרע נגד מגן דוד אדום בישראל
*חיוב מועצה מקומית לשלם את חובותיה למד"א עבור הספקת שירותי נט"ן, למרות שעל ההתחייבות של המועצה לא חתם הגזבר, כנדרש על פי צו המועצות המקומיות (הבקשה נדחתה).
המשיבה, (להלן - מד"א), מספקת, בין היתר, שירותי ניידות טיפול נמרץ (להלן - שירותי נט"ן). שירותים אלה מנוהלים על ידי ועדת נט"ן עליונה הפועלת במשרד הבריאות, בה חברים נציגי קופות החולים, המוסד לביטוח לאומי והמרכז לשלטון מקומי. בהחלטת ועדת משנה של ועדת נט"ן מיום 27.5.1981 נקבע כי עלות הפעלת שירותי נט"ן תתחלק בין משרד הבריאות, קופות החולים והרשויות המקומיות בחלקים שווים. בשנת 1983 הצטרפה המבקשת, (להלן - המועצה), להסדר. על הודעת ההצטרפות חתום יו"ר המועצה, בצירוף חותמת המועצה, אולם נעדרה ממנה חתימת גזברה, על אף סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, המורה כי "חוזה, כתב התחייבות... כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם... ראש המועצה וכן גזברה". בשנת 1996 חדלה המועצה לשלם למד"א כספים בגין קבלת שירותי נט"ן. מד"א הגישה תביעה לבימ"ש השלום בחיפה על סכום של כ-156 אלף ש"ח, בימ"ש השלום דחה את התביעה בנימוק כי החלטות ועדת נט"ן העליונה אינן מהוות מקור נורמטיבי לחיובה של המועצה. בנוסף, קבע, כי הודעת ההצטרפות משנת 1983 אין לה תוקף משפטי הואיל והיא נעדרת חתימתו של הגזבר. לבסוף, דחה את טענותיה של מד"א כי יש להחיל על נסיבות המקרה את דיני עשיית עושר ולא במשפט ואת טענותיה כי המועצה מנועה מלטעון כנגד תוקפה של הודעת ההצטרפות, לאחר שפעלה על פיה לאורך תקופה ארוכה של שלוש עשרה שנים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור מד"א וקבע כי סעיף 193 לצו איננו מהווה הסדר שלילי השולל את האפשרות לחייב רשות מקומית בתשלום מכוח דינים חלופיים, ועל כן אין מניעה להחיל את הוראות סעיפים 30
ו-31 לחוק החוזים. עוד קבע כי ניתן לחייב את המועצה גם בהתבסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט. לאור כל האמור, קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערעור וקבע כי התיק יוחזר לבימ"ש השלום אשר יברר את גובה החוב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד מ. יחיא למבקשת. 25.8.08).
ע.פ. 4538/08 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירות של קטין שנהג בקטנוע בניגוד לתנאי הרשיון, ניסה לחטוף תיק מכתפה של אשה ונמלט בנהיגה המסכנת חיי אדם בנתיב תחבורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, קטין יליד 1991, נהג בקטנוע בניגוד לתנאי ברישיון, כשהוא מרכיב מאחוריו את חברו, גם הוא קטין, יליד 1992. במהלך נסיעתם ניסו לחטוף תיק מכתפה של אשה שהלכה ברחוב, הם לא הצליחו בכך ונמלטו מהמקום בנסיעה פרועה. המשיב חצה צמתים ברמזור אדום, נסע בניגוד לכיוון התנועה, נסע על מדרכה, ונהג במהירות מופרזת. במהלך נהיגתו הפרועה, איבד המשיב שליטה על הקטנוע, ונתקל בניידת משטרה שניסתה לחסום את דרכו. חברו נפל מהקטנוע ונעצר על-ידי השוטרים, אך המשיב המשיך בנהיגה פרועה. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המשיב, ועל כך שזמן מועט קודם לכן הורשע בעבירות אחרות. עם זאת, ראה להקל עם המשיב בשל גילו הצעיר, בשל הרקע הקשה ממנו בא, ולאור סיכוי כלשהו שביהמ"ש ראה בהשתלבותו של המשיב בישיבה בה התגורר עובר למתן גזר הדין. בנסיבות אלה גזר ביהמ"ש על המשיב 18 חודשים מאסר על תנאי ופסילה מלנהוג במשך ארבע שנים. שותפו של המשיב לעבירה נשפט בהליך נפרד, ונגזרו עליו 35 ימי מאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש העליון קבע רמת ענישה גבוהה במיוחד לעבירות הכרוכות בנהיגה פרועה בכביש תוך סיכון מיידי של חיי אדם בנתיב תחבורה ואגב התעלמות מכללי התנועה ומהוראות שוטרים לעצור. בנסיבות אלו יועמד ענשו של המשיב על 18 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים על תנאי, ופסילה מנהיגה למשך ארבע שנים מיום שחרורו מן המאסר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ענת חולתה למערערת, עו"ד אלי כהן למשיב. 13.8.08).
בג"צ 6521/08 - דוד קולקר, עו"ד נגד השופט אברהם טננבוים ואח'
*דחיית עתירה הנוגעת לסדרי דין באישום בנהיגה בשכרות (העתירה נדחתה).
העותר, עורך דין, מייצג, על פי הנטען, כ-500 נהגים הנאשמים בנהיגה בשכרות. בין היתר הוא מייצג אדם בשם אבי בוסתנאי, (להלן: בוסתנאי), אשר הואשם בנהיגה בשכרות והועמד לדין בביהמ"ש לתעבורה בתל-אביב. במסגרת התיק המתנהל נגד בוסתנאי, הגישה ההגנה ארבע חוות דעת שונות, לפיהן מכשיר הנשיפה אינו עומד בהוראות תקינה המקובלות ברחבי העולם. לאחר שהסתיימה פרשת ההגנה בתיקו של בוסתנאי, הודיע נציג התביעה כי אמור להתבצע ניסוי אשר יכריע "אחת ולתמיד" את דבר אמינותו של מכשיר הנשיפה, ובהתבסס על טענה זו, דחה ביהמ"ש לתעבורה את הדיון. הניסוי המדובר מתבצע במסגרת תיק אחר המתנהל בפני השופט טננבוים בביהמ"ש לתעבורה בירושלים. קבוצה של סניגורים המייצגים יחדיו כמה מאות נהגים שהואשמו בנהיגה בשכרות, הצטרפו אל הסניגור המייצג נאשם באותו תיק. טענתם של הסנגורים באותם תיקים הינה, כי לעתים מכשיר הנשיפה מזייף ואינו נותן מדידה אמיתית. בנסיבות אלה, החליט השופט טננבוים, לבקשת הסניגורים, לערוך את הניסוי. העותר טוען, כי יש לאסור על קיומו של הניסוי המוצע. העתירה נדחתה.
החלטתו של השופט טננבוים לערוך את הניסוי המדובר, נתקבלה במסגרת תיק פלילי ספציפי המתנהל בפניו, והניסוי רלוונטי - עד כמה שעולה מההחלטה - אך ורק לתיק
הנ"ל ולאותם תיקים בהם הסכימו הסניגורים לעריכתו. מדובר בהחלטת ביניים במסגרת תיק פלילי. הלכה היא, כי אין לעקוף את הכלל לפיו אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי בדרך של הגשת עתירה לבג"צ, ובוודאי שלא ניתן לעקוף כלל זה כאשר עסקינן במי שכלל אינו צד להליכים פליליים אלו.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. העותר לעצמו, עו"ד מ. מיכלין-פרידלנדר למשיבים. 27.8.08).
רע"א 6621/08 - אורי ואורלי עיני נגד אורה וחן שיפריס
*אי התערבות ערכאת הערעור בבקשות לסעדי ביניים זמניים, כולל הליכי עיקול (הבקשה נדחתה).
המבקשים מכרו למשיבים בית ביהוד (להלן: הבית). הזכויות בבית הועברו ונרשמו על שם המשיבים במינהל מקרקעי ישראל, והמשיבים קיבלו את החזקה בבית. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה לביטול הסכם המכר ולסעד של השבה ופיצויים. כן ביקשו המשיבים צו עיקול זמני על נכסים של המבקשים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והטיל עיקול זמני על מספר נכסים של המבקשים. המבקשים הגישו בקשה להמיר את העיקולים באופן שהם ייוחדו ויוטלו על נכסים אחרים, ובכללם על הבית נשוא התביעה. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בכל הקשור לעיקול הבית, מהטעם שלא ניתן להטיל עיקול על נכס של המשיבים. המבקשים ערערו על החלטת הרשם, וערעורם נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעיט מאוד בהתערבותה בהחלטות הערכאה הדיונית בבקשות לסעדי ביניים זמניים. כלל זה נכון על אחת וכמה כאשר מדובר בבקשת רשות לערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרת ערעור על החלטה של ערכאה קודמת, דהיינו, כאשר עסקינן ב"גלגול שלישי" של ההליך. מעבר לכך, צדקו ערכאות קמא בהחלטתם. אין חולק כי בטרם הוכרעה התביעה לביטול ההסכם, וכל עוד הזכויות בבית רשומות על שם המשיבים, לא ניתן לעקלם לטובתם.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד י. שמלה למבקשים. 24.8.08).
ע.א. 2841/07 - מינהל מקרקעי ישראל נגד הוועדה... לתכנון ולבניה ת"א ואח'
*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור, כשמדובר בסכומי עתק שבהם חוייב המינהל לשלם לרשויות מקומיות (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
בשנת 1973 נחתם הסכם בין המינהל לבין הרשויות המקומיות, (להלן - ההסכם), בו נקבע, כי המינהל ישלם לרשויות המקומיות, כתחליף לדמי היטל ההשבחה, אחוז מסויים מתקבולים שיגיעו לידיו בגין עיסקאות מקרקעין. במשך שנים רבות העביר המינהל לרשויות המקומיות את הסכומים שלשיטתו הגיעו להן. החל בסוף שנות ה-90 הוגשו מספר תביעות נגד המינהל על ידי רשויות מקומיות, בהן נטען כי פרשנותו של המינהל לסעיפים שונים בהסכם שגויה וכי הן זכאיות לסכומים נוספים. במסגרת ההליכים הושג הסדר דיוני לפיו יפוצל הדיון לשני שלבים. בשלב הראשון יוכרעו הסוגיות העקרוניות הנוגעות לפרשנות ההסכם, ובשלב השני, יידונו התביעות הפרטניות נגד המינהל. ביום 21.2.07 ניתנה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בסוגיות העקרוניות, וברובן של נקודות המחלוקת, אימץ את עמדת הרשויות המקומיות. בהמשך העביר המינהל לרשויות דו"ח על הסכומים שהוא חייב בהם לפי העקרונות שנקבעו. על פי הדו"ח מסתכמים הסכומים בסך של 1.6 מיליארד ש"ח וחיוביו לעתיד מוערכים בסכומים של 60-90 מיליון ש"ח מידי שנה. בהחלטה נוספת הורה ביהמ"ש למינהל להעביר לרשויות המקומיות את הסכומים המצויינים בדו"ח תוך 30 ימים. המינהל הגיש ערעור במסגרתו הוא מבקש עיכוב ביצוע. הבקשה נתקבלה.
על פני הדברים אין מדובר בערעור חסר יסוד. כמו כן, מדובר בחיובים המצטברים לסכום עתק. מצבן הכלכלי של רשויות מקומיות רבות אינו שפיר. המינהל עלול להיתקל בקושי להשיב לידיו את הסכומים שיקבלו רשויות אלו, אם בסופו של יום יתקבל הערעור. מבחינת המינהל, חיובו לשאת בתשלומים באופן מיידי עלול להשליך באופן משמעותי על דרך התנהלותו. מבחינתה של כל רשות ורשות מדובר, לעומת זאת, בסכומים נמוכים בהרבה, אף כי לגבי חלקן אין מדובר בסכומים קטנים. מכאן, כי ההשלכה של עיכוב ביצוע פסק הדין על הרשויות הינה חמורה פחות מההשלכה של אי עיכוב הביצוע כלפי המינהל.
(בפני: השופט גרוניס. 25.8.08).
בג"צ 3579/07 - רס"ב שבתאי שבו נגד צבא הגנה לישראל ואח'
*דחיית עתירה של נגד בתפקיד קצין רכב לחייב את הצבא להעניק לו מינוי בכיר ודחיית טענה של אפליה והבטחה מינהלית (העתירה נדחתה).
העותר שירת במשך כשלוש עשרה שנים כנגד בתפקיד קצין רכב אוגדה. החל בשנת 2002 פנה העותר לרשויות הצבא לשם קבלת מינוי בכיר, המאפשר קידום מואץ לדרגות מקצועיות גבוהות יותר, ופנייתו נדחתה. בעתירתו טוען העותר, כי ההחלטה שלא להעניק לו מינוי בכיר נגועה בשיקולים זרים, לוקה בחוסר סבירות ומפלה אותו לרעה לעומת נגדים אחרים המשרתים בתפקיד. העתירה נדחתה.
העותר לא עמד בקריטריונים הנדרשים למינוי בכיר. אשר לטענת העותר, לפיה ניתנה לו הבטחה מנהלית לקבלת המינוי הבכיר - אכן, בשנת 2002 פעלו מפקדיו של העותר להסדרת המינוי הבכיר, והדבר התבטא גם בהמלצות שקיבל ממפקדיו. אולם, כוונות ואף המלצות מצד מפקדיו אינן יכולות להבטיח כי בסופו של התהליך ניתן יהיה לקבל את המינוי מהרשויות המוסמכות בצבא. כמו כן אין לקבל את טענת העותר, לפיה הפלו אותו לרעה לעומת נגדים אחרים המבצעים תפקיד קצין הרכב באוגדות מקבילות. קיימים הבדלים והבחנות בתנאי העבודה של הנגדים השונים ובתנאים לקידומם.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, מלצר. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד אמל פלאח לעותר, עו"ד אביגל בורוביץ למשיבים. 25.8.2008).
בג"צ 10473/07 - קיריל קורייבו נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה להעניק אזרחות ליליד אוקראיינה כאשר יש לו עבר פלילי ועומד ותלוי נגדו תיק פלילי (העתירה נדחתה).
העותר, יליד שנת 1985, נולד באוקראינה ונכנס לישראל לראשונה ביום 11.3.99, בהיותו קטין. הוא התלווה לאמו, אשר קיבלה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. לעותר הוענקה תושבות קבע. ביום 5.6.07 פנה העותר ללשכת מינהל האוכלוסין בבקשה לקבלת אזרחות. במידע שנתקבל מהמשטרה נמסר כי נגד העותר תלוי ועומד תיק משטרתי בגין עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, וכי בעבר הורשע בשורה של עבירות סמים. נוכח האמור, נמסר כי לא ניתן, בשלב זה, לאשר את בקשתו לאזרחות. יחד עם זאת, הוצע לו כי "לכשייסגר התיק הבקשה תידון בהתאם לנהלים הקיימים". העתירה נדחתה.
לשר הפנים שיקול דעת בשאלה אם להעניק אזרחות. במסגרת השיקולים שאותם רשאי השר לשקול, מצויים אלה שעניינם שלום הציבור ומסוכנותו של מבקש האזרחות. העותר הורשע במספר לא מבוטל של עבירות חמורות, אף כי עונשו נגזר לקולא. תלוי ועומד נגדו תיק נוסף. מי שמבקש מעמד או שדרוג מעמד במדינת ישראל, צריך שיהא נקי מפלילים, כדי שלא להוסיף על עבריינים שבתוכה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד לורה מקסיק לעותר, עו"ד דניאל מארקס למשיבים. 21.8.08).
ע.א. 11082/07 - עו"ד יצחק יחיאל נגד יכין חק"ל בע"מ ואח'
*היענות לבקשה לתיקון הודעת ערעור, הנוגע לפסיקתא שניתנה ע"י בימ"ש קמא לאחר מתן פסה"ד (הבקשה נתקבלה).
לאחר הגשת הערעור דנא, ביקש המערער להתיר תיקון או הוספה להודעת הערעור. הבקשה כוללת הוספה של פרק העוסק בהחלטות ביהמ"ש ובפסיקתא שניתנו בביהמ"ש המחוזי, לאחר מתן פסק הדין. מאחר שמדובר בהחלטות שניתנו לאחר פסק הדין, סבור המערער כי הדרך להשיג עליהן היא בדרך של תיקון כתב הערעור עצמו. המשיבות טוענות כי ההחלטה של ביהמ"ש קמא לדחות בקשת המערער לביטול פסיקתא היא "החלטה אחרת" וככל שהמערער רוצה לחלוק עליה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור. הבקשה נתקבלה.
מבחינה עקרונית, בשלב בו טרם הוגשו סיכומים וטרם התקיימה השלמת טיעון בעל-פה, הגישה בכל הנוגע לתיקון הודעת ערעור היא ליברלית. נכון הדבר, כי ההחלטה בבקשה לביטול הפסיקתא היא בבחינת "החלטה אחרת" המאוחרת לפסק הדין, ולכאורה הדרך לתקוף אותה היא בדרך של בקשה לרשות ערעור. אך בנסיבות המקרה דנא, בהן קיים ערעור תלוי ועומד המצוי בשלב מקדמי של הדיון, טעמי יעילות מצדיקים לאפשר למערער להשיג על ההחלטות המאוחרות לפסק הדין במסגרת הערעור הקיים.-
(בפני: הרשמת לוין. 28.8.08).
בג"צ 99/08 - אלמגור ארגון נפגעי הטרור נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*דחיית עתירה שהמדינה תדרוש הסגרת שני פלשתינים שהועמדו לדין ע"י הרשות הפלשתינית, הורשעו ברצח שני חיילים ישראליים ונדונו למאסר עולם (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה בדרישה כי המשיבים יפעלו לאלתר בעניין הסגרתם לישראל של עמאר בדר אל חלים טהא ועלי אל המיר לצורך העמדתם לדין בבימ"ש ישראלי באשמת השתתפותם ברצח החיילים דוד רובין ז"ל ואחיקם עמיחי ז"ל. דינם של נאשמים אלה הוכרע בבימ"ש של הרשות הפלסטינית, ועונשם נגזר למאסר עולם. העותרת טוענת כי ניסיון העבר מלמד כי הליכים משפטיים הנערכים בתחומי הרשות הפלסטינית אינם הליכים אמיתיים ונעשים למראית עין, ובמקרה זה החשש לכך גובר מאחר שהנאשמים ברצח הם עובדי הרשות. עמדת המשיבים הינה, כי כל עוד הרוצחים מרצים בפועל את עונשם בתנאי מאסר ממשיים, אין מקום לעמוד על העברתם לישראל לצורך העמדתם לדין בבימ"ש כאן. העתירה נדחתה.
עמדתה של המדינה הינה סבירה בנסיבות הענין, ומצויה במיתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לרשות המוסמכת. ככל שהדין עם הנאשמים ימוצה עד תום, כפי שהוכרע ונגזר בבימ"ש ברשות הפלשתינית, האינטרס הציבורי יקבל מענה ראוי. אם יחול שינוי כלשהו בעתיד בעניין זה, יהיה מקום והצדקה להעריך מחדש את הנסיבות, ולפעול כפי ששורת הצדק והאינטרס הציבורי יחייבו אותה עת.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 26.8.08).
ע.פ. 3749/08 - חיים משה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של מי ששימש כרכז מודיעין במשטרה וביצע עבירות שונות תוך ניצול תפקידו במשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בראשית שנת 2004, עת שימש כרכז מודיעין במשטרת עכו וביחידה המרכזית במחוז צפון, רכש המערער אופנוע תמורת 28,000 ש"ח, שילם למוכר כ-16,000 ש"ח במזומן ועל היתרה נתן שיק דחוי אשר חולל באי פירעון. המוכר נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער, במסגרתם אף הוצאה נגדו פקודת מאסר. המערער עשה שימוש במסוף המשטרתי לאיתור פרטים הנוגעים למקום מגוריו ולרכבו של המוכר, פנה לאדם בעל עבר פלילי אשר שימש כסוכן משטרתי, (להלן: הסוכן),
וביקש ממנו כי ישרוף את רכבו של המוכר. השניים סיכמו שהסוכן יגייס אדם אחר שיבצע את הפעולה תמורת 500 ש"ח. באותו מעמד שב הסוכן והזכיר למערער הצעה אותה העלה בפניו המערער זמן מה קודם לכן בדבר פריצה לביתה של אישה מבוגרת על מנת לגנוב את כספה, והמערער הביע עניין בביצוע הפריצה. הוא אף הבטיח להשיג את כתובת הבית וכן הבטיח להאזין לרשת הקשר המשטרתית ולהזהיר את הפורץ. במסגרת הקשרים שקיים המערער עם הסוכן לווה המערער מן הסוכן 1,000 ש"ח לתקופה של חודש ימים ואת חובו ביקש לפרוע בכך שיעביר לסוכן תחמושת שהחזיק בביתו. ביהמ"ש גזר על המערער 22 חודשי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בעת ביצוע המעשים היה המערער שוטר המופקד על אכיפת החוק ועל שמירת שלום הציבור. לא זו בלבד שמעל בתפקידו ובחובותיו כשוטר, הוא אף עשה שימוש במשרתו כקרדום לחפור בו בנטילת פרטים אישיים על מוכר האופנוע מן המסוף המשטרתי ובחבירה אל הסוכן המשטרתי על מנת לקדם את תוכניותיו העברייניות. העונש שהושת על המערער בגין מעשיו אינו חורג מגדרי הסדר הטיעון שהושג עימו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יריב אבים למערער, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 27.8.08).
ע.פ. 2663/08 - האני עלקם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הצתה, בעקבות תגרה בין משפחות, שבה מצא את מותו אביו של הנאשם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין משפחת המערערים למשפחה יריבה, המתגוררות בשכנות זו לזו בשועפט, פרצה קטטה, במהלכה נפצע קשה אבי המערערים ומת למחרת היום מפצעיו. בעקבות זאת, באו המערערים לשבעה מבתי בני המשפחה היריבה ולמפעל אלומיניום השייך לאחד מהם, הציתו אותם על תכולתם, וגרמו נזק רב למבנים ולרכוש שנמצא בהם. חיי אדם ניצלו כאשר תושבי הבתים נמלטו על נפשם קודם לאירוע ההצתה. ביהמ"ש קמא הצביע על הסיכון שבהצתה רחבת ממדים זו, ומאידך, נתן משקל לגורמים שונים לקולא, ובהם - הודאת המערערים, הסכם סולחה שהושג בין המשפחות היריבות, ואורח החיים הנורמטיבי שהמערערים מנהלים בדרך כלל. ביהמ"ש היה ער גם למניע שהביא לתגובתם האלימה של המערערים - מות אביהם, וגזר בסופו של דבר למערערים מאסר בפועל של 18 חודשים וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בעונש מתון לסוג העבירות שבוצעו, לנזק שנגרם בעטיין, ולסיכון הרב לחיי אדם שהן טמנו בחובן. לא מקרה הוא שהמחוקק ראה לקבוע לעבירת ההצתה עונש של חמש עשרה שנה מאסר, ובנסיבות מיוחדות ומחמירות אף עונש מאסר של 20 שנה. הפסיקה אף היא נוטה להחמיר בענישה של עברייני הצתה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עלי סאהר למערערים, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 13.8.08).
ע.פ. 3143/08 + 3007/08 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של נסיעה פרועה תוך המלטות מהמשטרה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער נהג ברכב בלא ביטוח ורישיון רכב בר-תוקף. שוטר סימן למערער לעצור את רכבו לצורך בדיקה, והמערער נמלט בנסיעה פראית כשהוא חוצה נתיבים בכביש תוך לקיחת סיכונים חמורים ביותר. תסקיר שירות המבחן מעלה כי מדובר באדם המתקשה להתמודד במצבי לחץ, אשר אינו בשל לטיפול שיקומי, ולכן שירות המבחן לא כלל המלצה טיפולית בתסקירו.
עם זאת, המליץ להסתפק בעונש מאסר בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו, מחד, את חומרת התופעה של נהיגה פראית בכבישי הארץ, המלווה בהימלטות מביקורת משטרה ומהוראות השוטרים, ומצד שני, ייחס משקל לנסיבותיו האישיות של המערער. בהתחשב בכל הנסיבות גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופסילה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים. הוגשו ערעור וערעור נגדי על מידת העונש והערעורים נדחו.
העבירות אותן עבר המערער נושאות חומרה מיוחדת על-פי טיבן, הן במישור הסיכון לציבור מנהיגתו הפראית והן במישור ההתנכרות שהפגין ביחס להוראות השוטר. עם זאת, נסיבותיו של מקרה זה אינן עומדות ברף הגבוה ביותר של החומרה ביחס לסוג העבירות הנדון, וחשובה אף העובדה כי, בסופו של יום, לא נגרם נזק לאדם או לרכוש. נסיבותיו האישיות של המערער פועלות במידה מסויימת גם הן להקלה בעונש. מדובר באדם צעיר, יליד 1987, אשר עברו נקי. הוא הביע חרטה על מעשיו והודה בהם. בגוזרו 18 חודשי מאסר בפועל, איזן ביהמ"ש קמא איזון פנימי בין ההיבטים השונים הפועלים בענין זה, ואין מקום להתערב בו ולשנותו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמעון תורג'מן למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 13.8.08).
בש"פ 7163/08 - בנימין פינגרות נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים בעבירה של נהיגה בשכרות (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של נהיגה בשיכרות. על-פי כתב האישום, בשעת לילה מאוחרת, נעצר העורר לאחר שנהיגתו עוררה את חשדם של השוטרים. העורר הדיף ריח חריף של אלכוהול, נדרש כדין לבדיקת נשיפה, וסירב, למרות שמשמעות הסירוב להיבדק הוסברה לו. עקב כך הוצא נגד העורר צו פסילה מינהלי לתקופה של 30 יום ובימ"ש השלום האריך את פסילת העורר מהחזקת רישיון נהיגה עד לגמר בירור דינו. העורר ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נדחה. הערר נדחה.
בהתאם לסעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה, מוסמך שוטר לפסול בפסילה מינהלית ל-30 יום את רישיונו של אדם שיש יסוד להניח כי יואשם בעבירה של נהיגה בשכרות. על-פי סעיף 47(ט) לפקודה, רשאי ביהמ"ש להאריך את הפסילה עד לגמר בירור הדין. החלטת ביהמ"ש היתה על כן במסגרת סמכותו. אשר לעילת הפסילה: נוכח המסוכנות המופלגת המתלווה לנהיגה בשכרות, אין להתערב בהחלטת הפסילה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד קולקר לעורר, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 8.9.08).
בש"פ 7185/08 - רביע מזעל נגד מדינת ישראל ואח'
*סירוב להעמיד לרשות ההגנה כ"חומר חקירה", את יומן הצח"מ של המשטרה (הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בעבירות רצח, נסיון רצח ועבירות נלוות. הוא מבקש לקבל לידיו את יומן הצח"מ של המשטרה, המתעד את השתלשלות החקירה בעניינו. לטענת בא-כוח העורר, קיימת חשיבות רבה בהעברת יומן הצח"מ במלואו לידי ההגנה, כדי שהעורר יוכל להתבסס עליו לצורך הגנתו. ביהמ"ש המחוזי בחיפה בחן את טענות העורר על רקע תוכנו של יומן הצח"מ, ובא לכלל מסקנה כי אין מקום למוסרו לעיון הנאשם. הערר נדחה.
הגישה הגורפת, המסווגת מראש יומן חקירות משטרתי כחומר העונה להגדרת "חומר חקירה", כעמדת ההגנה, אינה נכונה. גם היפוכה של הטענה אינו נכון. אין לומר כי יומן חקירות לעולם אינו יכול להוות "חומר חקירה". נתונים המהווים תרשומות פנימיות, עיבוד של חומר חקירה גלמי, ופעולות חקירה מתוכננות שלא הוגשמו,
בדרך כלל לא ייחשבו "חומר חקירה". נתונים המתייחסים לתוצאות של פעולות חקירה שהתבצעו מהווים "חומר חקירה" החייב בהעברה לנאשם. אלא שחומר זה ניתן למסירה בצורתו הגולמית הנרחבת - קרי: הודעות עדים ונאשמים, מזכרי פעולה, חוות דעת מקצועיות וכיו"ב. אין הכרח להעבירו על דרך רישומו ביומן הצח"מ, שהוא, מטבע הדברים, מוגבל בהיקפו, ואינו מועיל באותה מידה להגנת הנאשם. בענייננו, עולה כי צדק ביהמ"ש כאשר קבע כי אין חובה על המדינה להעביר לידי ההגנה את יומן הצח"מ.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דניאל כפיר לעורר, עו"ד ירין שגב למשיבה. 8.9.08).
בג"צ 6814/08 - אברהם סטואר נגד נשיאת ביהמ"ש העליון ואח'
*העברת תיק ע"י נשיאת ביהמ"ש העליון מביהמ"ש המחוזי בתל אביב לביהמ"ש מחוז מרכז (העתירה נדחתה).
נגד העותר הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב המייחס לו ביצוע של שורת עבירות חמורות ביניהן ניסיון לרצח. ביום 9.7.2008 פנו נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א וסגניתו במכתב לנשיאת ביהמ"ש העליון בבקשה להעברת לטענתו התיק הועבר לביהמ"ש המחוזי מרכז מבלי שניתנה לכך הסכמתה של השופטת שהחלה לדון בו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב - כמצוות סעיף 78 לחוק בתי המשפט; שנית, לטענת העותר הדיון המקדמי בביהמ"ש המחוזי מרכז התנהל בהרכב חסר למרות שמדובר בתיק המחייב מותב של שלושה. העתירה נדחתה.
אכן, להעברת תיק נדרשת הסכמתו של השופט שהחל לדון בו, אולם, לשון החוק אינה מחייבת כי הסכמה זו תהא בכתב. מתגובת המשיבים עולה בבירור כי ראש המותב שדן בתיק, נתנה את הסכמתה להעברת התיק. העובדה כי הסכמה זו לא ניתנה ישירות לנשיאת ביהמ"ש העליון, אלא לנשיא ביהמ"ש בת"א ולסגניתו, שהפנו את הבקשה לביהמ"ש העליון, אינה מעלה ואינה מורידה. אשר להשגותיו של העותר לעניין הדיון המקדמי שהתקיים בביהמ"ש המחוזי מרכז - עניינו של הדיון היה אך בקביעת מועדי דיונים. בכך לא נפגע העותר במאומה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יורם שפטל לעותר, עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר למשיבים. 10.9.08).
בש"פ 5221/08 - עלי מוחמד וחאלד מוחמד נגד מדינת ישראל
*מסירת "חומר חקירה" לידי ההגנה לפי סעיף 74 לחסד"פ (הערר נתקבל).
העוררים, אזרחים לבנוניים, הואשמו בביהמ"ש המחוזי בנצרת כי חצו את גבול לבנון לישראל בסמוך לכפר ע'גר, כשהם לבושים במדי כוחות האו"ם, והבריחו כ-6 ק"ג הרואין ו-5 ק"ג קוקאין. בא-כוח העוררים ביקש, בהתאם לסעיף 74(א) לחסד"פ, כי התביעה תמסור לידיו את רשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת ואשר נוגע לאישומים. ביהמ"ש המחוזי, בדחותו את הבקשה, ציין כי המשיבה הגישה רשימה מפורטת מאוד של חומר החקירה שבידה, רשימה זו הועברה לידי ההגנה יחד עם החומר כולו. בערר טוען בא-כוח העוררים כי הרשימה שנמסרה להגנה אינה רשימה ממצה של כל חומר החקירה שנאסף. הערר נתקבל.
הרשימה בה מדבר סעיף 74(א) לחסד"פ אמורה להכיל בראש וראשונה חומר שנאסף על-ידי גורמי החקירה בקשר עם החקירה. גם אם נצא מתוך הנחה שהתביעה מסרה להגנה את כל חומר החקירה שבידיה, כפי שהצהירה נציגתה, עדיין נראה שהתביעה לא יצאה ידי החובה שהוטלה עליה בסעיף 74(א) לחוק, ולא הציגה לסנגוריה רשימה מפורטת די הצורך של "כל החומר שנאסף או נרשם" בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום. זאת באשר לחומר הגלוי, אך במיוחד באשר לחומר החסוי.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. שלבי לעוררים, עו"ד ג. שפירא למשיבה. 1.9.08).