תקציר סביר כרך ע"א חוברת 2

ע.א. 5205/05 - שחם... בע"מ נגד נפ-גל... בע"מ ואח'

התערבות ביהמ"ש שלערעור בממצאים עובדתיים. אכיפת הסכם. *עדיפותו של "הסכם ראשון" כשנקשרו שתי עיסקאות נוגדות בנכס מקרקעין(מחוזי י-ם - ה.פ. 3036/04 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: המוכרת) הינה הבעלים של מקרקעין בצפת עליה הוקם בנין דירות. ביום 27.3.2000 נקשר הסכם בין המוכרת לשחם, לפיו נמכרה אחת הדירות לשחם. כשנה לאחר חתימת הסכם המכר, נרשמה הערת אזהרה לטובת שחם בחלקה. כשנתיים לאחר חתימת הסכם המכר התקשרה המוכרת בהסכם נוסף למכירת הדירה למשיבים, בני הזוג עטיה (להלן: הסכם המכר השני), ונרשמה הערת אזהרה בחלקה לטובתם. בסמוך לאחר חתימת הסכם המכר השני נמסרה החזקה בדירה לעטיה. שחם הגישה נגד המוכרת המרצת פתיחה, לסעד הצהרתי שהיא בעלת הדירה ושיש למחוק את הערת האזהרה לטובת עטיה. בתשובה לתובענה טענה המוכרת כי הסכם המכר הראשון בוטל בהסכמה. על פי הראיות שהיו בפניו קבע ביהמ"ש כי שחם גילתה אדישות באשר לתפיסת החזקה בדירה באופן כללי, וכי הסכימה לבטל את הסכם המכר הראשון ולמצער לא עמדה על קיומו. עוד קבע ביהמ"ש כי "התנהגות... [שחם] עולה כדי נטישת ההסכם". לבסוף, קבע כי גם אם הסכם המכר הראשון לא בוטל והוא עומד בעינו "האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין". הערעור נתקבל.
ב. בימ"ש קמא קבע כממצא שבעובדה כי עוד קודם שנחתם הסכם המכר השני, הושגה הסכמה בין המוכרת לשחם כי הסכם המכר הראשון יבוטל. דא עקא לא היתה בפני ביהמ"ש כל תשתית ראייתית ממנה ניתן היה לגזור את המסקנה הנ"ל. גם קביעתו של ביהמ"ש לפיה זנחה שחם את הסכם המכר הראשון ואת הזכות לקבלת הדירה, אין לקבלה. על מנת שבעל זכות ייחשב כמי שזנח אותה, יש להצביע על נסיבות מיוחדות המלמדות כי ויתר עליה או כי זו פקעה בחלוף השנים, והנטל בעניין זה מוטל על הטוען. כך בדרך כלל וכך ביתר שאת מקום שבו מדובר בזניחת זכות הנובעת מהתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. במקרה שלפנינו מקבלים הדברים משנה תוקף נוכח העובדה כי שחם שילמה את מלוא התמורה עבור הדירה ואף רשמה הערת אזהרה מתוקף הסכם המכר הראשון, שמעולם לא נמחקה.
ג. משנקבע כי שחם לא זנחה את הסכם המכר הראשון, הרי בפנינו שתי עסקאות נוגדות כמובנן בסעיף 9 לחוק המקרקעין. שחם היא הרוכשת הראשונה בזמן ולטובתה אף רשומה הערת אזהרה. משכך, ידה על העליונה. גם הנימוק הנימוק החלופי כי "האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין", אין לקבלו. שיקול הדעת המסור לביהמ"ש על פי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שלא להורות על אכיפת חוזה מקום שבו "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין", מצטמצם לשלילת סעד זה במערכת היחסים שבין הצדדים הישירים לחוזה. לעומת זאת מקום שבו חולשת על הנושא הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין וההכרעה המרכזית הנדרשת נוגעת לתחרות שבין שני הרוכשים, אין מקום להפעיל את מחסום האכיפה שבסעיף 3(4).

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עמיר פישר למערערת, עוה"ד אילן שכטר וחגי מזרחי למשיבים. 20.3.08).

ע.א. 9466/05 - יעקב שוויקי ואח' נגד מדינת ישראל

*הוכחת קשר סיבתי בין אירוע מסויים לבין הנזק הנטען ע"י התובעים. *התערבות ביהמ"ש שלערעור בפסיקת הוצאות משפט(מחוזי י-ם - ת.א. 5223/03 - ערעור, וערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).
א. בעקבות מידע מודיעיני על חוליית מחבלים המסתובבת באזור, נקטה משטרת ישראל, בלילה שבין 5.6.96 לבין 6.6.96, בציר ראס-אל-עמוד, מגוון פעולות לשם איתור
ומעצר המבוקשים. אחת מאותן פעולות היתה מארב של לוחמי משמר הגבול ברכב טרנזיט מוסווה. נהג רכב המארב, הבחין בשלוש דמויות חשודות המתקרבות אל הרכב בחשאי, כאשר אחת הדמויות אוחזת בידה חפץ שנחשד ככלי נשק. משהציצו הדמויות לתוך הרכב קרא הנהג קריאת אזהרה ובהמשך ירה לעבר הדמויות דרך החלון. עקב הירי נהרג דאוד שוויקי (להלן: המנוח), ונפצע אחיו מוחמד שוויקי. בדיעבד, התברר כי הנפגעים לא היו מחבלים. המשיבה פיצתה את עיזבון המנוח, אלמנתו וילדיו, וכן את האח הפצוע. בתאריך 14.8.00 התגלתה אצל המערער מחלת לב. ביום 4.6.03, כשבע שנים לאחר קרות האירוע, הגישו המערערים תביעה נגד המדינה, בטענה כי נגרמו למערערים, באופן אישי, נזקים נפשיים ובריאותיים כתוצאה ממות בנם. כמו כן נטען כי מחלת הלב בה לקה המערער, היא תוצאה מהמתח הנפשי שנגרם לו עקב האירוע. הוגשו חוות דעת מטעם שני הצדדים וביהמ"ש העדיף את חוות דעתם של מומחי המשיבה, כי אין קשר סיבתי בין האירוע למצבו הלבבי של המערער וכי לא קיימת אצל התובעים נכות נפשית כלשהי כתוצאה מן האירוע. חרף דחיית התביעה, חייב את המשיבה בתשלום הוצאות. על שלילת אחריותה של המשיבה ערערו המערערים. על חיוב המשיבה בהוצאות המערערים ערערה המשיבה. ערעור המערערים נדחה וערעור המשיבה נתקבל.
ב. גם תוך קבלת ההנחה כי קיים קשר בין מתח נפשי מתמשך להופעת מחלת לב או החמרתה, לא הוכח קונקרטית כי במקרה הנוכחי היה קשר כלשהו בין השניים. באשר לנכות בתחום הפסיכיאטרי - בימ"ש קמא קיבל לעניין זה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, כי לא נגרם למערערים נזק כזה, ובכך אין להתערב.
ג. אשר לפסיקת הוצאות - הכלל הוא כי ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בשיקול דעת ביהמ"ש בעניין פסיקת הוצאות, אלא במקרים שפסיקתן לקתה במשגה ממשי. סתם בימ"ש קמא ולא פירש מהן אותן נסיבות, המצדיקות תשלום הוצאות לתובעים, ולמעשה ההחלטה על החיוב בהוצאות נותרה חסרת הנמקה. גם אם ניתן להסתפק בביטוי "בנסיבות העניין" כהנמקה ל"אי פסיקת הוצאות" חרף דחיית התביעה, לא ניתן לראות בכך בסיס מספיק ל"חיוב בהוצאות" הצד שכנגד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עו"ד תמיר אפורי למשיבה. 16.3.08).

ע.פ. 3041/06 + 2977/06 - פלוני נגד פלוני

*הרשעה בתקיפה ועבירות מין בבת זוג ומידת העונש. *התערבות ביהמ"ש שלערעור בממצאים עובדתיים(מחוזי י-ם - ת.פ. 809/05 - ערעור וערעור נגדי - ערעור המערער נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות וערעור המדינה על קולת העונש נדחה).
א. המערער היה נשוי למתלוננת למעלה משני עשורים. בכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי נהג לקלל את המתלוננת, לבזותה, לתקוף אותה, ובהזדמנויות שונות אף איים כי ירצח אותה, כפה עליה יחסי מין בניגוד לרצונה וביצע בה מעשי סדום. כן נטען כי המערער תקף חלק מילדיו וביצע בהם מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירות מין במשפחה, הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר, וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי, ופיצוי למתלוננת בסכום של 100 אלף ש"ח. ערעור המערער נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות וערעור המדינה על קולת העונש נדחה פה אחד.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): ערעור זה נמנה על אותם חריגים בהם מתחייבת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה. גם אם ביהמ"ש המחוזי התרשם באופן חיובי מהמתלוננת בעת שהעידה בפניו, אין בכך כדי ליישב את הגירסאות הסותרות שמסרה.
יתירה מכך, גם ראיות החיזוק עליהן הצביע ביהמ"ש, אין בהן כדי לסלק את הספק המלווה את הרשעת המערער. לפיכך יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מעבירות המין שיוחסו לו. מאידך, יש להותיר על כנה את הרשעתו בעבירות של תקיפה, הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בהתאם, יש להקל בעונש.
ג. השופטת חיות: סעיף 57 לפקודת הראיות קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את ביהמ"ש מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". ככל שהדבר נוגע לעדות של מתלוננת או מתלונן בעבירות מין, קבעה ההלכה הפסוקה מבחן גמיש במיוחד, באשר להסבר שניתן לקבלו כסביר וכמתקבל על הדעת לגבי כבישת עדות מצידם ולגבי סתירות בעדותם. במקרה שלפנינו נתן ביהמ"ש את דעתו לסתירה עליה הצביע המערער בין גירסאות המתלוננת, אך סבר כי אין מדובר בסתירה היורדת לשורש העניין עד כדי העלאת ספק סביר באשר למהימנות גירסתה. התרשמותו הבלתי אמצעית של בימ"ש קמא מאמינות גרסתה של המתלוננת יש לה חשיבות יתירה בעבירות מן הסוג בו עסקינן.
ד. נגד הרשעתו במעשה מגונה כלפי הבת א', טוען המערער כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירה ועל כן יש לזכותו ממנה. דין הטענה להידחות. העבירות הקבועות בסעיפים 348 ו-351(ג) לחוק העונשין עניינן ב"מעשה מגונה", אשר על פי הגדרתו הוא "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". לצורך התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של מעשה מגונה וככל שהדבר נוגע לביזוי מיני, די בכך שהנאשם צפה כאפשרות קרובה לוודאי שיש במעשהו כדי לגרום לביזוי מיני ואין צורך להוכיח כי עשה את המעשה במטרה לגרום לכך.
ה. באשר לגזה"ד - ביהמ"ש נתן דעתו לכל השיקולים הרלוונטיים הצריכים לעניין וגזר עונש המבטא איזון ראוי בין מכלול השיקולים. יתכן שניתן היה להחמיר במידת מה בעונשו של המערער, אך העונש שנגזר אינו סוטה מרמת הענישה הראויה, במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. לפיכך, יש לדחות הן את ערעורו של המערער והן את ערעור המשיבה בכל הנוגע לעונש.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. עו"ד ברהום דוד למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 17.3.08).

ע.א. 8854/06 - עוה"ד קורפו וברוכין נגד משה סורוצקין וקרית טלז ארווינג סטון

*הפרת הסכם שכ"ט בין עו"ד לבין יוזם בפרוייקט בנייה ושיעור הפיצוי בגין ההפרה(מחוזי י-ם - ת.א. 6428/04 - הערעור נתקבל).

א. המערערים והמשיב 1 (להלן: "סורוצקין"), ראש מוסדות קרית "טלז סטון", חתמו ביום 12.6.89 על הסכם שכר טרחה, שעניינו הטיפול שאמורים היו להעניק המערערים בקידום פרוייקט בניה ביישוב "טלז סטון", ממערב לירושלים. ביום 9.6.94, שיגר סורוצקין מכתב לעו"ד ברוכין, בו הודיע על הפסקת ההתקשרות ביניהם. המערערים השיבו לסורוצקין כי אין הם מוצאים סיבה סבירה להפסקת ההתקשרות לאחר עבודה רבה שהושקעה מצידם עד שלב אישור תוכנית הבניה. המערערים הגישו תביעה נגד המשיבים,לתשלום יתרת שכר הטרחה, בשיעור של 2,6 מליון -. ביהמ"ש המחוזי פסק כי בנסיבות המקרה יש לפסוק שכר טרחה ראוי למערערים, אך יש לראות ב-25,000 דולר, אותם אמורים היו המערערים לקבל לאחר השגת האישור העקרוני, כסכום המהווה את שכר הטרחה הראוי בגין השירותים שנתנו עד מועד הפסקת ההסכם. ביהמ"ש דחה אף את טענות המערערים בנוגע לכריתת הסכם פשרה ביניהם לבין המשיבים, המחייב את המשיבים, כביכול, בתשלום שכר טרחה בשיעור של %0.75 מתוך כלל העסקאות בפרויקט. הערעור נתקבל.
ב. המשיבים הפרו את ההסכם עם המערערים. משהופר ההסכם זכאים המערערים לפיצוי בגין הנזק אשר נגרם להם כתוצאה מההפרה. בענייננו, נזקם של המערערים טרם התגבש, שכן שכרם של המערערים, בהתאם להסכם, אמור היה להיגזר משווי הדירות שיימכרו בפרוייקט. לפיכך, הסעד אותו יש להעניק למערערים הינו סעד הצהרתי, לפיו ההסכם עימם הופר והם זכאים לפיצוי אשר ייגזר משווי הדירות שיימכרו בפרוייקט, פיצוי שאותו יוכלו לתבוע בבוא היום. אכן, המערערים לא עתרו בתביעתם לסעד הצהרתי, אלא דרשו סעד כספי בלבד. ואולם, מקרה זה הינו מקרה מתאים להענקת סעד אשר לא נדרש בתביעה.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד נ. העצני וא. פלד למערערים, עוה"ד א. אשכנזי ות. סהראי למשיבים. 20.3.08).

בש"פ 4972/07 - עאטף פואז נגד מדינת ישראל

*אין לחלט כספים שהופקדו כערובה לשחרור בערובה, לצורך פיצוי נפגע בתיק פלילי שנפסקו לו פיצויים במסגרת גזה"ד(הערעור נתקבל).

א. הליך זה מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני כללי - האם מוסמך ורשאי ביהמ"ש להורות על חילוט או עיכוב השבה של כספי ערבון שנאשם הפקיד להבטחת תנאי שחרורו ממעצר, ולהותירם בידי המדינה, כדי שכספים אלה ישמשו לצורך תשלום פיצוי שנפסק לחובת הנאשם ולזכות קרבן העבירה במסגרת גזר הדין שניתן בעניינו של הנאשם. בשל תקלה, כספי הערבון שהפקיד העורר, הועברו בינתיים לידיו של קרבן העבירה במסגרת הפיצוי שנפסק לו בגזר הדין . המבקש אינו טוען לזכותו להשבה של כספים אלה. אכן, עניינו של ערר זה בהקשרו הקונקרטי כבר לא יושפע מההכרעה העקרונית שתינתן כאן, שכן העורר לא יקבל לידיו את כספי הערבון שהועברו בינתיים לידי המתלונן. עם זאת, מאחר שהתברר במהלך הדיון כי הסוגיה נוגעת לפרקטיקה ארוכת שנים, ישנה חשיבות כללית בהיזקקות אליה, ובקביעת עמדה שיפוטית לגבי מידת תקפותה המשפטית. הערעור נתקבל.
ב. מדובר בכספי ערובה הניתנים כפקדון על-ידי נאשם לצורך שחרורו ממעצר במסגרת הליך פלילי. הערובה נועדה, על-פי תנאיה, להבטיח את תנאי השחרור של הנאשם, ולהבטיח, בין היתר, את התייצבותו למשפט, ולקיים את שאר התנאים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש ובתנאים הרשומים בכתב הערובה. עם סיום הליכי המשפט, ומקום בו לא הופרו תנאי השחרור, פוקעת התכלית שלשמה מופקדת הערובה הכספית בידיה של המדינה, וקמה זכותו של הנאשם לקבל את כספי הערובה בחזרה, תוך זמן סביר. הפרקטיקה שאומצה לפני שנים על-ידי המדינה, הינה חסרת כל עיגון ואחיזה בדין.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מסאלחה ראפי לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 20.3.08).

ע.א. 4975/05 - אליעזר לוי ואח' נגד ד"ר זאב מור ומכבי שרותי בריאות

*שיעורי הפיצויים ברשלנות רפואית. *דרכי חישוב הפיצויים כאשר הרשלנות הרפואית הפחיתה את סיכויי ההחלמה של חולת סרטן בשיעור מסויים, והחולה נפטרה(מחוזי חיפה - ת.א. 1075/98 - הערעור נתקבל חלקית והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוחה, ניצנה לוי, ילידת 11.6.1967, נפטרה ביום 20.5.1996 ממחלת סרטן צוואר הרחם. בתביעה שהגישו בעלה, בנותיה הקטינות ועיזבונה (להלן יחד: המערערים) נטען כי המשיב, אשר טיפל במנוחה כגניקולוג, והמשיבה אחראים ברשלנות למותה, בשל אבחון מאוחר של מחלתה. המערערים תמכו את תביעתם בחוות דעתו של האונקולוג, ד"ר בירן, אשר קבע כי הנתונים הקליניים שהיו בפני המשיב חייבו אבחון של המחלה כ- 15-14 חודשים מוקדם יותר ולכל המאוחר 6 חודשים מוקדם יותר מן המועד שבו אובחנה המחלה בפועל. עוד קבע כי אילו ננקטו צעדי האבחון המתבקשים בזמן היו
לחולה סיכויי החלמה של %80 לעומת %60 בלבד בשלב המתקדם שבו אובחנה המחלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב אשם בהתנהלות רשלנית. בהתבסס על ההלכה שנפסקה בע"א 231/84 פד"י מ"ב(2) 312 (להלן: עניין פאתח), הוסיף ביהמ"ש וקבע כי הפיצוי נגזר מסיכויי ההחלמה שאבדו למנוחה עקב הטיפול הרפואי הרשלני. ביהמ"ש התייחס לחוות דעתו של ד"ר בירן, בדבר שיעור אבדן סיכוייה של המנוחה להבריא עקב האיבחון המאוחר של המחלה,%20, קבע את הפיצויים בראשי הנזק השונים, בסך 1,360 מליון ש"ח, והעמיד את סכום הפיצוי על סך של 272,000 ש"ח (%20 מתוך הסכום הנ"ל). ערעור המערערים נתקבל בחלקו וערעור נגדי נדחה.
ב. יש לדחות את ערעורי הצדדים פרט לנושא אחד שבו יש לקבל את ערעור המערערים. כאמור, העמיד בימ"ש קמא את שיעור הפיצוי המגיע למערערים על %20 לאחר שהפחית מסיכויי ההחלמה שהיו למנוחה ללא ההתרשלות (%80) את סיכויי ההחלמה שנותרו למנוחה לאחר ההתרשלות (%60). דרך זו יש לה אומנם תימוכין בהקשר של ניתוח אובדן הסיכוי במונחים של ראש נזק. אולם, מקום שידוע בעת עריכת החישוב כי החולה לא החלימה, החישוב הוא שונה. הסיכוי שהתרשלות המשיבים במקרה דנן היא שגרמה לנזק עומד על %50 ולא על %20. שכן, הסיכון לתמותה לאחר ההתרשלות עמד על %40. כאשר %20 מתוכו נגרמו בשל ההתרשלות. לפיכך, ביודענו כי המנוחה השתייכה לאותם %40 שלא החלימו, קיים סיכוי סטטיסטי של %50 (20/40) שהמנוחה נפטרה בשל ההתרשלות.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מירון קין למערערים, עוה"ד יעקב אבימור ומירב ג'יניאו הבר למשיבים. 20.3.08).

ע.א. 2455/06 - עדואן חראנבה נגד עלי מוחמד בדארנה ואח'

*קומביין אינו מהווה "כלי רכב" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 282/99 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1980, עבד ביום 3.6.97, עם אביו ועם המשיב 1 בשדה חומוס, השייך למשפחתו של המערער. רגלו נתפסה בתוך מיכל הקיבול של קומביין, שבו נהג המשיב, ונקבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של %52. ביום התאונה, הקומביין לא היה מבוטח בביטוח חובה. המערער הגיש תביעה נגד המשיבים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וביהמ"ש דחה את התביעה. נקבע כי הקומביין אינו "כלי רכב" או "מכונה ניידת", כמשמעותם בחוק הפיצויים. הערעור נדחה.
ב. עיקר ייעודו של הקומביין הוא לשמש לעבודה חקלאית, ולא לתחבורה יבשתית, הגם שלא מן הנמנע כי הקומביין משמש גם לתחבורה יבשתית. המערער טוען כי משעה שהכירה הפסיקה במלגזה כרכב מנועי, יש להכיר גם בקומביין ככזה. כך, לטענתו, משום שכל רכיבי ההגדרה שעל פיהם נקבע כי מלגזה הינה כלי רכב מנועי, ישימים גם בנוגע לקומביין. טענה זו אין לקבלה.
ג. המערער טוען, לחלופין, כי הקומביין מהווה "רכב מנועי" מכוח ההגדרה המרבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". הפסיקה קבעה כי אחד המבחנים לכשירות לנוע בכביש, על פי תקנות התעבורה, הוא מבחן המהירות המקסימאלית של המכונה הניידת, ותקנה 39א(א) לתקנות התעבורה, קובעת כי מכונה שמהירותה המירבית היא עד 30 קמ"ש אינה כשירה לנוע על הכביש. בענייננו, אין להתערב בקביעותיו העובדתית של ביהמ"ש קמא, לפיהן מהירותו המקסימאלית של הקומביין היא 20 קמ"ש. ואחרון, חלופה שלישית שטען לה המערער, לפיה הקומביין נכנס בתחומיה של ההגדרה המרבה "טרקטור", הכלולה בהגדרת "רכב מנועי". המערער טוען כי "טרקטור" הוא
שם כולל לכלי עבודה ממונעים, המתאפיינים בנשיאה ובגרירה של מטענים חקלאיים. גם טענה זו אין לקבל.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד משה דניאלי ומוחמד אבו יונס למערער, עוה"ד עופר שגיא ואלון בלגה למשיבה. 19.3.08).

בר"ם 7856/06 - איגוד ערים אילון נגד מועצה אזורית חבל מודיעין

*החזקת נכס מקרקעין בטענת עיכבן כערובה בידי התובע, אינו מעביר את החיוב בארנונה מבעל הנכס למחזיק מכח "עיכבון"(מחוזי ת"א - עמ"נ 174/05 - הערעור נדחה).

א. המבקש, תאגיד סטטוטורי, החזיק והפעיל אתר לסילוק וקבורה של פסולת ביתית (להלן: האתר), הנמצא בשטח שיפוטה של המשיבה. ביום 17.7.2003 נחתם בין המבקש לבין חברה פלונית (להלן: הקבלן) הסכם, לפיו הקבלן ישפוך עפר באתר. בחודש מאי 2004 דרש המבקש מהקבלן להפסיק את העבודות באתר ולפנותו. בתגובה, טען הקבלן כי מגיע לו שכר ראוי בגין ביצוע העבודות, ותפס את שטח האתר בטענת עיכבון. ביום 27.6.2004 הודיע המבקש למנהל הארנונה של המשיבה כי הקבלן תפס חזקה באתר בטענת עיכבון, וביקש לחייב את הקבלן בתשלום ארנונה. בקשה זו נדחתה על ידי מנהל הארנונה. ערר שהגיש המבקש לוועדת הערר נדחה. על החלטת ועדת הערר הגיש המבקש עתירה לביהמ"ש קמא, שפסק כי הקבלן אינו בגדר "מחזיק" באתר אלא מעכבו בלבד בשל חוב כספי, ומשכך, אין הוא נכנס להגדרה של מי שיש לו הזיקה הקרובה לנכס. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה.
ב. ה"מחזיק" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת העיריות, לצורך החיוב בארנונה, הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בדרך כלל, יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס, אף אם באופן פוטנציאלי קיימים מחזיקים-בכוח נוספים, כגון בעלים. כאשר אדם מחזיק בנכס ובמסגרת זאת נהנה או יכול ליהנות מהשירותים שמספקת הרשות המקומית, במידה זו או אחרת, מוצדק יהיה לחייבו בתשלום ארנונה. זאת ועוד, ההחזקה לצורך החיוב בארנונה מתאפיינת, ככלל, ביכולת השליטה של האדם בנכס והיכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים.
ג. העיכבון הוא זכות לעכב נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב. שני מאפיינים עיקריים מגולמים בזכות העיכבון: המאפיין ה"פוססורי", דהיינו, הזכות להחזיק בנכס עד שיקוים החיוב; והמאפיין הבטוחתי, דהיינו, ההגנה שיש בכוחה להבטיח את החיוב גם אם הועברו זכויות בנכס לצד שלישי, הוטל עיקול על הנכס או שהחייב נקלע למצב של חדלות פירעון. הנכס המעוכב על ידי הנושה משמש למעשה כאמצעי לחץ בלבד על החייב, אולם אין הנושה יכול להיפרע מן הנכס, לא על דרך של מכירתו ולא על דרך הפקת פירות מן הנכס המעוכב. בעל זכות עיכבון, כאשר מעכב הוא נכס מקרקעין, אינו נהנה משירותים שמספקת העירייה כגון ביוב, מים, גינון וכיו"ב, שהרי ממילא אין המעכב זכאי לעשות שימוש בנכס. לכן, לא ניתן לומר, כי בעל העיכבון הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לצורך דיני הארנונה.

(בפני השופטים: נאור, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד י. מסר למבקש, עו"ד י. פודים למשיבה. 16.3.08).

עע"ם 2215/08 - ח'ליל עלמי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע הריסה עקב בנייה ללא היתר, לאחר שכבר נענו מספר בקשות עיכוב למשך מספר שנים(בקשה לעיכוב ביצוע צוי הריסה עד להכרעה בערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים והמשיבים 7-6 רכשו, במהלך השנים 2005-2004, מהמשיב 5, דירות בבניין המצוי בשכונת בית חנינה בירושלים. הדירות נבנו בחריגה מהיתר הבניה. מאז 2004
הוצאו צווים שיפוטיים להפסקת העבודה וצוי הריסה והמשיב 5 השיג צווים לעיכוב ביצוע ההריסה והמשיך לבנות בחריגה מההיתר. ביום 19.11.2007 הגישו המבקשים עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, במסגרתה ביקשו, בין היתר, להורות למשיבים 2-1 להימנע מביצוע צו ההריסה המינהלי. ביום 26.2.2008 ניתן על ידי ביהמ"ש קמא פסק דין חלקי בעתירה, בגדרו נקבע כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה. על כך הוגש הערעור שבגדרו הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. הבקשה נדחתה.
ב. הנטל הראשון המוטל על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור (כמו גם על המבקש עיכוב ביצוע) הינו להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים. על פני הדברים, סיכויי הערעור להתקבל אינם טובים, שכן, הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מנהליים נותרה בידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים. אשר לשיקולי מאזן הנוחות- לכאורה, אם לא יינתן הסעד הזמני, עלול הדיון בערעור להפוך לתיאורטי. ברם, בנסיבות המקרה, אין בשיקול זה כדי להכריע את הכף לטובת המבקשים, שכן האינטרס הציבורי בהוצאתם אל הפועל של צווי הריסה מינהליים גובר על האינטרס של המבקשים. ההליכים בעניין הבניין נשוא העתירה מתנהלים מזה שנים מספר. במהלך כל התקופה, נמשכה הבנייה בבניין, תוך הפרה בוטה של צווים מנהליים והחלטות של בתי המשפט השונים. על המבקש סעד זמני לבוא בידיים נקיות ולפרוש בפני ביהמ"ש את מלוא התשתית העובדתית. במקרה דנן, נמנעו המבקשים מלפרט בבקשתם את מלוא התשתית העובדתית הכוללת הליכים רבים והחלטות שיפוטיות רבות של ערכאות שונות.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד מ. חורי למבקשים, עוה"ד ש. זינגר וא. אמיר למשיבים. 17.3.08).

דנג"צ 1988/08 - התנועה לאיכות השלטון ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*דחיית בקשה לדיון נוסף כאשר פסה"ד המקורי ניתן בהרכב של 5 שופטים וההכרעה נפלה על חודי של קול (העתירה נדחתה).

בפס"ד שניתן בהרכב של חמישה שופטים, בעתירה שהוגשה נגד הסדר הטיעון שערך היועץ המשפטי לממשלה עם נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, נדחו העתירות. בחלק מן העניינים נדחו פה אחד ובענין אחד, הנוגע למי שכונתה בפסה"ד א' ממשרד התיירות, נדחו העתירות ברוב דעות. הבקשה לדיון נוסף בנושא האישום בענין א' ממשרד התיירות נדחתה.
העותרים מציינים כי ההכרעה בפסה"ד נפלה על חודו של קול. ואולם, החלטה להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף איננה נגזרת מן "השורה התחתונה" של פסה"ד. הרשות תינתן, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, אם "ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה" יש מקום לקיום דיון נוסף. ביסוד ההחלטה אם ליתן דיון נוסף עומדת ההלכה שנפסקה ולא התוצאה האופרטיבית כשלעצמה.

(בפני: השופטת נאור. 24.3.08).

בג"צ 2454/08 - פורום משפטי למען ארץ ישראל ואח' נגד שרת החינוך ואח'

*דחיית התנגדות להענקת פרס ישראל לפרופ' שטרנהל (העתירה נדחתה).

ביום 7.2.2008 החליטה שרת החינוך לקבל את המלצת ועדת השופטים לפי תקנון פרס ישראל, להעניק את פרס ישראל בתחום חקר מדעי המדינה לשנת תשס"ח לפרופ' זאב שטרנהל. העתירה נגד החלטתה של שרת החינוך נדחתה.
סוגיית התערבותו של בג"צ בשיקוליהן ובהחלטותיהן של ועדות השופטים אשר מונו לצורך בחירת המועמדים לפרס ישראל נדונה מספר פעמים בעבר. רק במקרים נדירים יתערב ביהמ"ש בהחלטות ועדת השופטים להעניק פרס ישראל לפלוני. התערבות כזו
תיתכן כאשר בהליכי הדיון וקבלת ההחלטה על ידי הוועדה נפל פגם שעל-פי אמות המידה של המשפט המינהלי צריך היה להביא לפסילתה. הדברים שנכתבו על ידי פרופ' שטרנהל במאמריו, אמנם אינם נעימים ואולי אף מקוממים ובוודאי שאינם מקובלים על הכל, אולם, נכנסים הם בגדרו של חופש הביטוי.

(בפני השופטים: גרוניס, דנציגר, פוגלמן. עו"ד י. בם לעותרים. 25.3.08).

בש"פ 2798/08 - מדינת ישראל נגד פלוני

*שחרור בערובה בעבירה של תקיפת בת זוג, כאשר הנאשם לא הפר תנאי שחרור בערובה בהליך אחר שמתנהל נגדו (ערר שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם כי תקף את המתלוננת, שהיתה בת זוגו באותו מועד, מספר פעמים, ואיים על חייה. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש הורה על הכנת תסקיר מעצר, שהמליץ להשאיר את המשיב במעצר, ובימ"ש השלום הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש המחוזי הוחלט על שחרור המשיב למעצר בית, בתנאים מגבילים. הערר נדחה.
התנהגותו של המשיב, אשר עונש מאסר על תנאי בר הפעלה אינו מרתיע אותו, ואשר לא היסס לנקוט באלימות כלפי שוטר שהוזעק עת ביצע את המעשים נשוא האישום הקודם, מעידה על כך כי נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה לכאורה את מעצרו עד תום ההליכים. השאלה הינה האם חלופת המעצר המוצעת, הינה חלופת מעצר ראויה אשר תשיג את תכלית המעצר ותפיג את מסוכנותו של המשיב. מחד גיסא, ניצבת המלצתו השלילית של שירות המבחן לשחרור המשיב לחלופת מעצר. מאידך גיסא, ניצב האמון שיש ליתן במשיב, אשר לא הפר את תנאיה של חלופת המעצר אליה שוחרר במסגרת הליך משפטי אחר. באיזון בין האמור דין הערר להידחות.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד גלי פילובסקי לעוררת, עו"ד גיא מימון למשיב. 27.3.08).

עע"ם 4408/07 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד צ'רלי אבו סאלם

*גדר ההתערבות של בימ"ש מינהלי בהחלטת לשכת עוה"ד, הנוגעת לתקופת העיכוב במתן אשור התמחות עקב עבר פלילי (הערעור נתקבל).

המשיב ביקש להירשם לאוניברסיטה ללימודי משפטים. לשם כך, נבחן בבחינה פסיכומטרית מספר פעמים, ונכשל. או אז קשר המשיב קשר עם אחר והלה נבחן במקומו בבחינה הפסיכומטרית שנערכה. בחלוף ארבע שנים ממועד ביצוע העבירה הוגש נגד המשיב כתב אישום בגין מעשים אלה והוא הורשע. עובר לסיומו של ההליך הפלילי, השלים המשיב את לימודיו לתואר ראשון במשפטים. עם תום ההליך הפלילי, ביום 30.11.06, הגיש המשיב בקשה לקבלת אישור התמחות. על פי המלצת ועדת ההתמחות החליט הוועד המרכזי של הלשכה לאפשר למשיב להתחיל את התמחותו במשפטים בתום חמש שנים ממועד מתן גזר דינו של בימ"ש השלום, דהיינו, ביום 18.7.2011 והמלצתה אושרה. המשיב עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל-אביב בו נקבע כי יש לאפשר למשיב להתחיל את התמחותו ביום 18.7.2009. הערעור נתקבל.
השאלה הנשאלת בענייננו, היא, אם לפי אמות המידה המקובלות בביקורת שיפוטית, היתה עילה להתערבותו של ביהמ"ש בהחלטת הלשכה. התשובה לשאלה זו בשלילה. העילה להתערבותו של ביהמ"ש בהחלטת הלשכה היתה היעדר משקל ראוי, לשיטתו, לשיהוי שחל בהגשת כתב האישום נגד המשיב ולהוראותיו של חוק המרשם הפלילי. עיון בהחלטת הלשכה מעלה כי שיקולים אלה נשקלו ואף ניתן להם משקל של ממש.

(בפני השופטים: ארבל, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד משה עליאש למערער, עו"ד חיים משגב למשיב. 25.3.08).

רע"א 2506/07 - דוד אפל נגד אלומיניום אחזקות (א.ה) בע"מ

*חסינות דברים שנקלטו בהליך פלילי בהיתר לפי חוק האזנת סתר, בתביעה המתנהלת בהליך אזרחי (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי בתל אביב מתבררת תובענה אזרחית שהוגשה על ידי המשיבה 1 נגד המבקש. בגדרם של הליכי התובענה פנה המבקש לביהמ"ש בבקשה להתיר לו להציג כראיה תמלילי הקלטות סתר שביצעה המשטרה לטלפונים שברשותו במהלך חקירות פליליות שהתנהלו נגדו. חלק מאותם תמלילים נחשפו לידיעת המבקש כחלק מחומר החקירה שהוצג לעיונו אגב ההליכים הפליליים. לטענתו, תמלילים אלה כוללים שיחות טלפוניות בינו לבין בעלי עניין במשיבה, אשר תוכנם רלבנטי לבירור מחלוקת הגירסאות בתובענה האזרחית. הבקשה נדחתה.
על פי סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר "דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר לא יהיו קבילים כראיה אלא בהליך פלילי שאינו על פי קובלנה". כבר נפסק כי "... בעניין זה לא הקנה המחוקק לערכאה השיפוטית שיקול דעת, להבדיל, למשל, משיקול הדעת הקבוע בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות". התרת הראיה המתבקשת גם להליך אזרחי עומדת בסתירה להוראת החוק.

(בפני: השופט אלון. עו"ד אריאל שגיא למבקש, עוה"ד כפיר ידגר, חיה זנדברג, אורי ברגמן ויעל מושקוביץ למשיבים. 31.3.08).

ע.פ. 7403/07 - פאדי נג'אר נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות בטחוניות (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

פעילי ארגון טרור פנו אל המערער וביקשו ממנו לסייע להם בהנחת מטעני חבלה על גבול ישראל ורצועת עזה תמורת תשלום כספי. המערער נענה להצעה זו, ויצא עם שני רעולי פנים שנשאו עמם מטעני חבלה, לגבול ישראל מצרים ושם הניחו את מטעני החבלה. המטענים נחשפו מבעוד מועד על ידי חיילי צה"ל. המערער הורשע בעבירה של נסיון לרצח ונדון ל- 15 שנים מאסר בפועל. הערעור הוא על חומרת העונש והעונש הוקל במקצת.
באזור רצועת עזה מתקיימת זה תקופה ארוכה, מתקפת טרור. עצמת הסיכון הנשקפת ממעשי המערער, ותדירותן של עבירות מעין אלה בגבולה של רצועת עזה, מחייבת ענישה אשר הולמת את חומרת העבירה, ומשגרת מסר ברור של הרתעה. אם בכל זאת הוחלט להקל במידת מה בענשו של המערער, על ידי המרת חלק מעונש המאסר בפועל במאסר על תנאי, הרי זה בשל גילו הצעיר של המערער, שהיה בן 18 שנים במועד ביצוע העבירה; היעדר הרשעות קודמות; המערער לא היה זה שיזם את המעשים בהם הורשע; הוא לא היה פעיל בשורותיו של ארגון טרור עובר לאירועים המתוארים לעיל. בהתחשב באלה, יועמד עונש המאסר בפועל על שלוש עשרה שנים, ומאסר על-תנאי של שנתיים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד לאה צמל למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיב. 30.3.08).

ע.פ. 7448/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין בקטינים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בחודש דצמבר 2005 הזמין המערער קטין יליד שנת 1993 לדירתו, שם ביצע בו עבירות מין. במחצית הראשונה של שנת 2006, הוביל המערער קטין נוסף, יליד שנת 1998, לחדר שם ביצע בו עבירות מין. בשלושה אישומים נוספים יוחסו למערער עבירות של מעשים מגונים בקטינים. המערער נדון
ל-7 שנים מאסר בפועל ושנה על-תנאי. כמו כן, הופעל מאסר מותנה של שנה במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
כבר בשנת 1998 ביצע המערער עבירת מין, וביהמ"ש נמנע מהרשעתו. ברם, המערער מיהר לחזור לסורו, ובשנת 2003 לא היה עוד מנוס מכליאתו למשך 42 חודשים. המערער היה מודע לסטייתו מאז היה בן 12, וחרף זאת לא פנה וממילא לא קיבל טיפול כלשהו. הכל מסכימים שהמערער לוקה בסטייה התנהגותית קשה, שללא טיפול הולם הוא עלול לשוב ולפגוע בקטינים לאחר שחרורו מהכלא. ברם, כאמור, לאותה סטייה היה מודע המערער זה מכבר, וגם כאשר בגר והיה אמור להבין את השלכת מעשיו על תינוקות של בית רבן שלא חטאו, לא טרח לפנות ולחפש לעצמו מזור.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד פוליטי רועי למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 31.3.08).

ע.א. 10697/06 - אלברט איזסק נגד המועצה המקומית קריית טבעון

פיצויים בהפקעת מקרקעין. התערבות ביהמ"ש שלערעור בפסיקת הוצאות משפט (הערעור נדחה פרט לביטול חיוב בהוצאות).

המחלוקת בין הצדדים עניינה פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות לגבי נכס של המערער. שמאי מטעם המשיבה העריך את הנכס ב-80,000 דולאר, ששולמו למערער. שמאי מטעם המערער העריך את הנכס ב-140,000 דולאר. משהוגשה תביעה על-ידי המערער, מינה בית המשפט המחוזי בהסכמה שמאי מטעמו, שהעריך את הנכס ב-112,000 דולאר בניכוי 8,000 דולאר דמי היוון צפויים לתקופת חכירה חדשה, בנימוק שקונה מרצון היה מביא בחשבון סכום זה. בית המשפט קמא קיבל עמדה זו, וקבע כי ההפרש שעל המשיבה לשלם למערער הוא 24,000 דולאר. כיוון שהמערער התמיד בהתדיינות חרף הפקדת סכום קרוב להפרש בקופת בית המשפט על-ידי המשיבה, נפסקו אמנם לזכותו 24,000 דולאר כאמור, אך לחובתו נפסקו הוצאות בסך 7,500 -. הערעור נתקבל פרט לעניין החיוב בהוצאות.
אין דופי בכך שבית המשפט נסמך על חוות הדעת של המומחה שמינה, לרבות בנושא ההיוון. אשר להוצאות - משזכה המערער בחלק ניכר מתביעתו בבית המשפט קמא (לאחר שתחילה התנגדה המשיבה לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט), ראוי לפטרו מן ההוצאות בבית המשפט קמא. ההוצאות ששולמו יוחזרו למערער.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. המערער לעצמו, עו"ד יוסף סגל למשיב. 31.3.08).

ע.פ. 10932/07 - ג'ורג' לזנס נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של תקיפת נהג אוטובוס, שסירב לעצור את רכבו שלא בתחנה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, שהוא כיום בן 41 ונעדר עבר פלילי, נסע עם בתו באוטובוס "אגד" בערד. משלא הספיק לרדת בתחנת היעד, ביקש מנהג האוטובוס להורידו שלא בתחנה. הנהג סירב, ואז תקפו המערער, האוטובוס הוטה ימינה ושמאלה אך הנהג הצליח להשתלט עליו ולעצרו. הנהג פתח את דלתות האוטובוס, המערער ירד והשליך אבן שפגעה בידו ובמותנו של נוסע, ואבן נוספת שפגעה בנהג וניפצה חלון באוטובוס. לאחר מכן נמלט המערער. ביהמ"ש קמא עיין בתסקירי שירות המבחן, שתיארו אב לשבעה ילדים (כיום שמונה) בעל אורח חיים נורמטיבי - עובד כ-20 שנה במקום עבודה קבוע - ואינטליגנציה גבוהה. שירות המבחן הציע פיקוח לשנה וכן שירות לתועלת הציבור של 360 שעות. ביהמ"ש דחה את ההמלצה וגזר למערער מאסר בפועל של שמונה עשר חודשים ומאסר על תנאי של שנים עשר חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בתסקיר עדכני של שירות המבחן. נמסר כי המערער חושש ממאסר ומאיבוד מקום עבודתו, על התוצאות הכלכליות הכרוכות בכך למשפחתו, ושב ומביע חרטה. שירות המבחן ממליץ על מאסר בעבודות שירות וצו מבחן לשנה, לרבות שילוב בקבוצת טיפול. נוכח חומרת העבירה אין מנוס מענישה הכוללת גם רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח. עם זאת, מדובר במעידה חד פעמית והעונש ההולם במקרה זה יהא שישה חודשי מאסר בפועל, כאשר מחצית התקופה - שלושה חודשים - תרוצה בעבודות שירות.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד ירין שגב למשיבה. 31.3.08).

בש"א 661/08 + ע.א. 10258/07 - עו"ד אבי גולדבליט נגד מעלות הנביאים ואח'

*ע.א. 10258/07 - דרכי הערעור על החלטות רשמת ביהמ"ש העליון והפרקטיקה הנוהגת בנושא זה בביהמ"ש העליון (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש ערעור פסלות נגד החלטתה של רשמת בימ"ש השלום בחיפה שלא לפסול עצמה מלדון בהליך המתנהל בין המבקש למשיבים. המבקש נדרש להפקיד עירבון בסכום של 10,000 -, והגיש בקשה לפטור מהפקדת עירבון ולחלופין להפחתת סכומו. רשמת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה. המבקש הגיש ערעור על החלטתה והערעור נדחה. פסה"ד שדחה את הערעור על החלטתה של הרשמת, ניתן על סמך האמור בכתב הערעור, בלא דיון ובלא שהמשיבים נטלו חלק בהליך. המבקש טוען, כי יש לבטל את פסה"ד, מאחר שאין לביהמ"ש סמכות לדחות ערעור על החלטת רשם על אתר. הבקשה נדחתה.
בביהמ"ש העליון נוהגת זה שנים הפרקטיקה, שלפיה, בכל הנוגע לערעורים על החלטותיהם של רשמי ביהמ"ש, חלק מן הערעורים נדחים לאחר עיון בכתב הערעור, בלא שנערך דיון ובלא שהמשיב נדרש להתייחס לערעור. מדובר, מטבע הדברים, באותם מקרים בהם מוצא השופט הדן בערעורים כי אין בהם כל ממש. בשנת 1998 הוציא נשיא ביהמ"ש העליון, הודעה בה נאמר כדלקמן: "הוגש ערעור על החלטה של רשם (שאינה פס"ד), יראו בה כסיכום טענות בכתב מטעם המערער, אלא אם צויין אחרת בכתב הערעור".על כן יש לערוך את כתב הערעור בצורה שונה מזו של כתב ערעור רגיל. המבקש אמור היה לדעת זאת. המסקנה היא כי ניתן לדחות ערעור על החלטתו של הרשם בלא דיון ובלא התייחסות של המשיב, אלא על בסיס כתב הערעור בלבד.

(בפני: השופט גרוניס. המבקש לעצמו. 31.3.08).

בש"פ 2538/08 - יצחק בסון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה וזיוף (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בתל אביב בכתב אישום הכולל 11 אישומים. מרבית המעשים המיוחסים לעורר נעשו עם שותפו, בראל שמו. כך למשל, מכר העורר, לפי הטענה, באמצעות יפויי כוח מזוייפים זכויות להפעלת מוניות וקיבל סכומי כסף בגובה של מאות אלפי ש"ח, זייף תעודות זהות ופתח חשבונות בנקים בשמם של אחרים, זייף המחאות שונות, הוציא המחאות מאותם חשבונות והשתמש בהם למטרותיו האישיות. היקפן של עבירות המרמה המיוחסות לעורר עולה כדי 563,000 ש"ח. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על שחרורו של העורר וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
השאלה היחידה המתעוררת בפרשה זו היא שאלת האפליה בין העורר לבין שותפו. ביהמ"ש מצא מספר הבחנות, ובא כוח העורר טוען כי האבחנות - לאו אבחנות הן. יתכן ויש ממש בטענותיו. לא מן הנמנע שהיה מקום לעצור גם את השותף, אך אין
הדבר מחייב להביא לשחרורו של העורר. השמירה על השוויון אינה חזות הכל. הקפדה על עקרון השוויון תביא, בענייננו, לסיכון הציבור, ולכך אין להסכים, אפילו יביא הדבר לפגיעה בשוויון.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד משה פרץ לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 30.3.08).

ע.פ. 8654/07 + 7961/07 - מדינת ישראל נגד אריק שכטר

*החמרה בעונש בעבירה של שוד קשישה בדירתה, תוך כבילת ידיה ורגליה וחסימת פיה בנייר דבק (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער, יחד עם שניים אחרים, קשר קשר לשדוד את המתלוננת, וביום 18.1.07 הגיעו השלושה לבית המתלוננת, הורידו בכניסה את מפסק החשמל, וכשיצאה המתלוננת מדירתה, התנפלו עליה, כבלו את ידיה ורגליה, חסמו את פיה בנייר דבק ודרשו את כספה. לאחר שהשיבה להם כי אין לה כסף, כיבה אחד השודדים, בוריסביצ'ו, סיגריות על גבה, שאת חלקן מסר לו שכטר. השלושה חיפשו כסף בדירה ומשמצאו סכום קטן בלבד, איים בוריסביצ'ו על המתלוננת כי יהרוג אותה, שפך מיכל אקונומיקה על כל גופה וזו בכתה וחזרה ואמרה שאין ברשותה כסף. לאחר שביקשו את כרטיס האשראי שלה ונענו כי אין לה כרטיס אשראי, המשיכו להכותה. האירועים האמורים נמשכו כשלוש שעות. בעקבות האירוע אושפזה המתלוננת בבית חולים משך למעלה מחודש. ביהמ"ש גזר לשכטר של 13 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים לריצוי בפועל. ערעורו של שכטר על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
מעשי השודדים מעוררים תחושות קשות של שאט נפש וסלידה מההתבהמות המוסרית, מהחייתיות שבאדם. אל מול המעשים, חומרתם, הפגיעה בקרבן העבירה והצורך בהעברת מסר עונשי חד משמעי וברור, אין שיקולים משמעותיים להקלה בעונש. נסיבות חייו המורכבות של שכטר והמצוקה הכלכלית בה היה שרוי, אינן יכולות להצדיק שותפות למעשה אלימות כה חמור. אשר לשיקול השיקומי - שכטר הוא גבר צעיר, מרבית שנותיו לפניו וברי כי תועלת תצמח לחברה כולה אם ישתקם. ואולם, מכלול הנסיבות והשיקולים אינו יכול להצדיק את העברת מרכז הכובד לשיקול זה. כערכאת ערעור, שאינה ממצה את העונש, יועמד המאסר בפועל של שכטר על 13 שנים, ומאסר על תנאי של שנתיים. יתר רכיבי העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: ארבל, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. תגר למערערת, עו"ד ג. שפירא למשיב. 19.3.08).

ע.א. 6091/06 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד יוסף בלייר

*אימתי ניתן לתקן "טעות בפס"ד" לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (הבקשה נדחתה).

ביום 28.1.2008 הגישה המבקשת בקשה "לתיקון השמטה בפסק הדין" (להלן: הבקשה), של ביהמ"ש העליון. המבקשת טוענת כי נפלה שגגה בפסה"ד, המתבטאת בכך, שלטענתה, במהלך הדיון היתה הסכמה בין הצדדים לעניין הפחתת מס הכנסה מבסיס השכר שנפסק למשיב על ידי ביהמ"ש קמא, ואילו הסכמה זו לא באה לידי ביטוי בפסק הדין, כך שבסופו של דבר נותר בסיס השכר שנפסק למשיב כפי שקבע ביהמ"ש קמא. הבקשה נדחתה.
לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ניתן לתקן בפסק דין "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". כפי שנפסק בעבר "מדובר... על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו...". בענייננו מדובר בערעור ובערעור שכנגד בעניין גובה הפיצויים שנפסקו על ידי ביהמ"ש המחוזי בגין תאונת דרכים בה נפגע המשיב. סעיף
25 לפסק הדין נשוא הבקשה, התייחס לקביעת בימ"ש קמא בעניין בסיס השכר שנפסק לזכות המשיב, וציין כי קביעתו נראית "סבירה והגיונית" וכי אין מקום להתערב בה. התיקון המבוקש הינו תיקון מהותי, אשר יש בו כדי לשנות מתוכנו של פסק הדין. לא מדובר בתיקון "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, דנציגר. עו"ד מ. אלמאדי למבקשת, עו"ד י. ליבנה למשיב. 13.3.08).

ע.פ. 1353/07 - רפאעת מחאמיד ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות תקיפה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

חמשת המערערים, שהם בני משפחה אחת, תקפו את המתלוננים, בני משפחה אחרת, תוך שימוש במקלות, במוטות ברזל ובאבנים. ביהמ"ש הרשיע את המערערים וגזר להם 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי לקורבנות העבירה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הרשעת המערערים נסמכה על ממצאי המהימנות והעובדות שעלו מתוך שלל הראיות. התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינה דבר שבשגרה. אשר לערעור על חומרת העונש - המערערים חברו יחדיו לתקיפה פראית ומשולחת רסן במתלונניםתוצאות הפוגרום שערכו המערערים במתלוננים היובחבלות קשות וחמורות ביותר בגופם - חלקן ברמה הגובלת בסכנת חיים. עונש המאסר של שנתיים איננו חורג מרף הענישה המתבקש נוכח מעשיהם של המערערים ותוצאותיהם.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד דוד יפתח ומשה שרמן למערערים, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 17.3.08).

ע.פ. 6363/06 - מוחמד יחיא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של אינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

מספר צעירים, ובכללם המתלוננת, ערכו קומזיץ בחורשה. המתלוננת ביקשה להגיע למקום כלשהו והמערער הסכים להסיעה. בשלב מסויים של הנסיעה דרש מן המתלוננת לקיים עימו יחסי מין, המתלוננת בכתה והתחננה בפניו שיניח לה אולם הוא צחק. בשלב מסויים העמידה המתלוננת פנים כי היא מסכימה לקיום יחסי מין והמערער בעל אותה. האירוע התרחש שעה שהמערער היה אמור להימצא במעצר בית. המערער הורשע בעקבות הודאתו בעבירות של אינוס, הפרת הוראה חוקית, ונהיגה בלא רשיון וללא ביטוח, ונדון לשבע שנים מאסר בפועל, שלוש שנים על תנאי ותשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלוננת. עוד נקבע בגזר הדין כי תקופת המאסר תהא במצטבר למאסר של שנתיים אותו מרצה המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המשיבה הסכימה בגדר הסדר טיעון, להגביל את עתירתה בעניין המאסר לשבע שנים, תוך שהמערער יוכל לטעון לעונש מאסר של ארבע שנים. בהסדר אף הוסכם כי עונש המאסר שייגזר יהא במצטבר למאסר בן שנתיים שריצה המערער. משנעשה הסדר טיעון וכאשר העונש שהושת נמצא במסגרת התחום המוסכם, היקף ההתערבות של ערכאת הערעור מצומצם מאד. העובדות בהן הודה המערער מצביעות על כך שהוא כפה עצמו על המתלוננת בכוח ובאיומים עד שזו "הסכימה". ברור, שאין מדובר בהסכמה, אלא במצב בו הכוח והאיומים לא הותירו מוצא למתלוננת. ניתן לשער כי אילו המשפט היה מתנהל בדרך
הרגילה ותוך שמיעה מלאה של הראיות, ואילו המערער היה מורשע בסופו, כי אז העונש היה חמור יותר מזה שהושת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד דוד זילברמן למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 11.3.08).

בש"פ 2254/08 - ליאורה ברקו נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להקל בתנאי שחרור בערובה (ערר על דחיית בקשה להקל בתנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העוררת, עורכת דין, הואשמה כי במהלך פגישה עם האסירים בר מוחא ודריי בכלא השרון, העבירה לדריי, בהוראתו של בר מוחא, כ-3 גרם קוקאין, עשרים כדורי קלונקס ושני כדורי ויאגרה, וכן מיכל דבק פלסטי. עם הגשת כתב האישום, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה העוררת תשוחרר למעצר בית מלא. בהמשך הגישה העוררת בקשה לבטל את מעצר הבית המלא ולאפשר לה לחזור לעיסוקה כעורכת דין והבקשה נדחתה. ביום 17.2.2008 פנתה העוררת לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר שעניינה הקלה ברכיב מעצר הבית בו נתונה העוררת ובקשתה נדחתה. הערר נדחה.
התנאים לעיון חוזר בהחלטת בימ"ש בענין הנוגע לחלופת מעצר קבועים בסעיף 52(א) לחסד"פ, והם כוללים גילויין של עובדות חדשות, שינוי נסיבות, או מעבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה נשוא הבקשה. בענייננו, השיקול הרלוונטי הוא עצם חלוף הזמן. העבירה המיוחסת לעוררת הינה חמורה כשלעצמה, ורמת החומרה אף גוברת בהתחשב במקצועה של העוררת, אשר איפשר לה לבצע את העבירה המיוחסת, תוך ניצול תפקידה ותוך פגיעה בערכים שאמור מקצוע עריכת הדין לייצג. אין חולק כי השעיית רישיון עריכת הדין ע Hלשכת עוה"ד ומעצר הבית גרמו לפגיעה קשה בעוררת, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הכספית. יחד עם זאת, הערר דנן מתמקד בהקלה בתנאי מעצר הבית בו נתונה העוררת ויש לדחותו.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד ר. דרחי וא. קדרי למבקש, עו"ד א. גורדון למשיבה. 19.3.08).

רע"א 1260/08 - טל יהודה ואח' נגד כללית שירותי בריאות

*הרחבת חזית" בתביעת נזיקין (הבקשה נדחתה).

המבקשים, קטין והוריו, הגישו תביעה נגד המשיבה בגין רשלנות רפואית. לטענת המבקשים, המשיבה התרשלה בטיפול הרפואי שניתן לאם והתרשלות זו הובילה לנכותו הקשה של הקטין. במהלך חקירה נגדית של עדה מומחית מטעם המשיבה, העלו המבקשים טענה אודות רשלנות בטיפול הרפואי שניתן למבקשת ביום 2.1.94. המשיבה ביקשה שלא להתיר למבקשים להעלות טענה זו, שכן, תביעת המבקשים התייחסה רק לטיפולי שניתן למבקשת ביום 4.1.94 ולפיכך הטענה הנדונה מהווה הרחבת חזית. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אף אם תתקבל טענת המבקשים כי הטיפול מיום 2.1.94 הוזכר על-ידם במהלך ההליך, אין בכך כדי לשלול את הקביעה כי הטענה בדבר רשלנות בטיפול, כפי שהוצגה במהלך המשפט, מהווה הרחבת חזית. לא בכל מקרה יוכל תובע לגזור עילת רשלנות מכל אירוע המתואר במסגרת המסכת העובדתית של התביעה. תוצאה אחרת עשויה להוביל לפגיעה ביכולתם של נתבעים להתגונן. דרך המלך במקרה זה היתה בקשה לתיקון כתב התביעה על-ידי המבקשים. על-אף שההליך הנדון מצוי בשלב מתקדם יהיה מקום לדון בבקשה כזו לגופה במידה שהמבקשים ימצאו לנכון להעלותה.