תקציר סביר כרך ע"א חוברת 20

ע.פ. 12003/05 - הישאם חמודה נגד מדינת ישראל

*דחיית תביעה לפיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, כאשר התובע היה עצור כשנתיים כחשוד ברצח וזוכה מחמת הספק(מחוזי ת"א - ב"ש 91746/05 - הערעור נדחה).

א. המערער וחברו, (להלן: קוסיני), הואשמו בעבירת רצח. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. בתום המשפט זוכו השניים מחמת הספק. במשך 22 החודשים שחלפו מיום מעצרו ועד שניתנה ההכרעה בעניינו, שהה המערער בכלא. המערער הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי לקבלת פיצויים מאוצר המדינה. העתירה סמכה עצמה על שתי העילות שבסעיף 80(א) לחוק העונשין: פסיקת פיצויים למי שלא היה יסוד להאשימו בעבירה שיוחסה לו; קיומן של נסיבות אחרות אשר ביהמ"ש סבור כי יש בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי. עובר להכרעה, חזר בו המערער מהסתמכותו על העילה השנייה, ומשכך תחם ביהמ"ש המחוזי את דיונו לעילה הראשונה בלבד, ובסופו של יום קבע, כי כתב-האישום התבסס על תשתית ראייתית אשר היה בה כדי להצדיק את ההחלטה להעמיד את המערער ואת קוסיני לדין, והספק בגינו זוכה המערער מקורו בהתרשמותו השלילית של המותב מן העדים, וכי רושם זה אינו דבר שהתביעה היתה יכולה או חייבת לצפותו מראש. הערעור נדחה.
ב. ההלכה הפסוקה קובעת, כי ביהמ"ש שלערעור יתערב בהחלטת הערכאה הראשונה - אשר עניינה פיצוי מכוח סעיף 80(א) - רק במקרים חריגים, שכן הערכאה הראשונה מיטיבה להכיר את נסיבות הבקשה ואת מאפייניו של ההליך בו היא עוסקת. הראיות עליהן התבססה המשיבה בהעמדתו של המערער לדין, בגין רצח, עמדה בדרישות הסבירות המתחייבות בדין, והיה לה על מה לסמוך.
ג. עניין נוסף לו טען המערער הוא העובדה כי המשיבה לא חזרה בה מכתב-האישום לאחר שנשמעו עדיה. ברם, בכך אין כדי לחייב את המסקנה כי בהתנהלות משפטו של המערער נפל פגם כלשהו. אין לך ראיה טובה יותר מהחלטתו של המערער עצמו שלא לבקש מביהמ"ש לפטור אותו מלהשיב לאשמה, בסיומה של פרשת התביעה.
ד. העילה השנייה המנויה בסעיף 80(א) - 'נסיבות אחרות' המצדיקות פסיקת פיצויים, נזנחה כאמור בפני הערכאה דלמטה. המערער מעלה את הטענה בערעור וטוען כי שגה מי שייצגו כאשר בחר לוותר על הטענות הנוגעות לעילה השנייה. אף שנפסק, לא אחת, כי החלפת עורכי דין אינה מכשירה העלאת טענות שלא הובאו בפני ערכאת הדיון, המערער רשאי להעלות טענתו זו, נוכח החריג הקבוע בדין, ולפיו יוכל צד למשפט להעלות לראשונה בפני ערכאת הערעור טענה שעניינה משפטי ולא עובדתי, ואשר נובעת מן הנתונים והראיות המונחים בפני ביהמ"ש. אך גם בעילה זו אין יסוד להיענות לבקשת הפיצוי של המערער.
ה. זאת ועוד. זיכויו של המערער - זיכוי מחמת הספק הוא. אין במשפטנו זיכוי אשר מקים, מאליו, עילה למתן פיצוי מכוח איזו מן העילות המופיעות בסעיף 80(א) - וודאי שאין מוביל לכך זיכוי מחמת הספק.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד גאליה סעיד למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 18.9.08).

עע"ם 1860/06 + בר"ם 7774/06 - תשתיות נפט... בע"מ נגד מועצה מקומית קרית טבעון ואח'

*בר"ם 7774/06 - חיובי ארנונה עבור חוות מיכלי דלק(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).

א. ההליכים שבכותרת נוגעים לחיובי הארנונה של המבקשת לשנת 2003 לגבי חוות מיכלי דלק בתחום השיפוט של המשיבה. המבקשת טוענת ל-4 טעויות בפסק דינה של
השופטת בעתירה המינהלית: חיוב בארנונה בגין רצועת קרקע בצידי קווי הדלק, הן מחוץ למתקן והן בתוכו; חיוב בארנונה בגין דרכים המצויות בתחומי המתקן; חיוב בארנונה בגין שטחי קרקע שלטענת המערערת אינם בשימוש; חיוב בארנונה בגין מיכלי דלק שסווגו כ"בנין". על פסיקת ביהמ"ש בנושאים אלה, בשני הליכים נפרדים, הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו.
ב. המבקשת מנהלת מלחמת חורמה נגד חיובי הארנונה במועצה המשיבה, וברשויות מקומיות אחרות. היה ראוי שהמשיבה תחזור בה מן הערעור בעניין שטחי הצינורות לאור פסק דין קודם שניתן בביהמ"ש העליון, בעניינה. להתדיינות זו הנוגעת לסכומי כסף גבוהים יש ליתן ביטוי בפסיקת ההוצאות. על כן נקבע שכ"ט בסך 200,000 ש"ח.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת נאור. עו"ד מרדכי גרון למערערת, עוה"ד יוסף סגל ושי גבסי למשיבה. 16.9.08).

ע.פ. 2411/06 + 2358/06 - צבי סלימאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין כאשר ה"הסכמה" ליחסי המין הושגה במרמה, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1134/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש, וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).

א. המערער נהג לפנות לנשים ברחוב וליזום עמן שיחה, בתואנת היכרות קודמת, והציג עצמו בפניהן, בכזב, בשם י' עוז, בעל תפקיד בכיר במשרד השיכון או בעמידר. לאחר שדובב את הנשים, קיבל מידע בדבר מצבן המשפחתי והכלכלי, והתרשם שהן מצויות במצוקת דיור, הבטיח להן כי במסגרת תפקידו הבכיר, ידאג להן לדיור, בתמורה לכך שיקיימו עמו יחסי מין. לחלק מהנשים הבטיח גם עזרה כספית. כתב האישום כולל שלושה עשר אישומים הנוגעים להתנהגות כאמור כלפי נשים. שישה מן האישומים מתייחסים לשנים 2003 - 2000, ושמונה אירועים לאפריל - יוני 2004. העותר הורשע בסדרה של עבירות, מהן עבירות מין חמורות (אינוס) ומהן עבירות התחזות וניסיון לקבל דבר במרמה, ונדון לעשר שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הוגשו ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. השאלה המשפטית באשר להכרעת הדין היא משמעותה של "הסכמה" ליחסי מין שהושגה במרמה. סעיף 345 לחוק העונשין, בנוסחו דהיום, משמיע לנו כי הסכמה המושגת במרמה לאו הסכמה היא. המקרה שלפנינו בא בבירור בגדרם של מקרי האינוס במרמה. המערער הציג עצמו בפני נשים רבות כבעל תפקיד בכיר במערך השיכון הממלכתי, וכמי שיכול לסייע בקבלת דירה, מתוך מטרה להביאן לקיום יחסי מין. הוא ניצל את מצוקתן של הנשים. בנסיבות אלה יש לקיים את הכרעת הדין.
ג. אשר למידת העונש - אכן, עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער אינו קל. ברם, חומרת העונש היא תוצאה ישירה של חומרת מעשיו של המערער, אשר ניצל באופן מחפיר את מצוקתן של נשים רבות, והביאן לכדי ויתור על כבודן וגופן. בדין נתן ביהמ"ש משקל לריבוי המעשים, לשיטתיות ועם זאת לא התעלם מן הנסיבות האישיות. לא בלי התלבטות, נראה כי אין מקום גם לקבלת הערעור על קולת העונש. המדינה מבקשת בעיקר כי העונש שנגזר יהא במצטבר ולא חופף. מחד גיסא, מדובר בעבירות עצמאיות כלפי נשים שונות, ולכאורה מבחינה זו נוטה הכף לעונש מצטבר. ואולם, מאידך גיסא, אין מדובר בעבירות מין במדרג הגבוה של עבירות האינוס. לא נלוו למעשי המערער נסיבות מחמירות כגון שימוש באלימות, התעללות, איום בנשק וכדומה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד תרצה קינן שחם למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 17.9.08).

ע.פ. 388/08 - פלונית נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשותפות לחטיפת ילד ממשמורת האב והקלה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40123/06 - ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. י', בעל תואר בכלכלה ומנהל עסקים, ומ', רופאת שיניים במקצועה, נישאו בחודש אוגוסט 1995. בחודש ספטמבר 1997 נולדה בתם, ל', כיום בת 11. בחודש אפריל 1999 התגרשו בני הזוג, כאשר הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה. על יסוד הסכם הגירושין הוציא ביהמ"ש ביום 20.4.99 צו עיכוב יציאה, כנגד הקטינה. המערערת, היא אמה של מ', סבתא של הקטינה, ילידת רוסיה בת כ-70, רופאת עיניים במקצועה, שעלתה ארצה בשנת 1990. ביום 28.6.01 הגישה מ' לביהמ"ש בקשה לביטול זמני של צו עיכוב היציאה שהוצא נגד הקטינה. הבקשה הוגבלה בזמן, מיום 29.7.01 ועד ליום 30.8.01. ביום 4.7.01 נתן ביהמ"ש, מבלי שי' התבקש להגיב לבקשה, החלטה "כמבוקש". ביום 26.7.01 יצאו המערערת, מ' והקטינה מישראל לארה"ב. ביום 10.8.01 טסו השלוש מארה"ב לבולגריה ומשם למוסקבה. כשנה וחצי לאחר מכן, איתר י' את מקום הימצאה של הקטינה במוסקבה ונסע לשם, ואולם המערערת ומ' מנעו ממנו לדבר אתה. בחודש אפריל 2006, הגיעה המערערת לביקור בישראל ונעצרה. היא הואשמה בעבירות של חטיפה ממשמורת והסתרת חטוף. ביהמ"ש קמא קבע כי המערערת היתה "שותפת ידיעה" לתוכנית החטיפה ואיפשרה את הוצאתה של תוכנית החטיפה אל הפועל. משהורשעה נדונה המערערת לשבע שנים וחצי מאסר, מתוכן שש שנים בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אין מקום להתערב בהרשעת המערערת. מאידך יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לגזר דינו של ביהמ"ש קמא, באופן שעונש המאסר בפועל יופחת במחצית ויעמוד על שלוש שנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד מ. פטמן, מ. עירוני ול. בר אלון למערערת, עוה"ד ג. פילובסקי וד. בן טולילה למשיבה. 15.9.08).

ע.א. 810/06 - שיכון עובדים בע"מ נגד מנהל אגף המכס ומע"מ

*הפניית שומת מס בולים לצד אחד בלבד של ההסכם החייב במס בולים(מחוזי ת"א - 1093/04 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביום 1.12.03 נחתם הסכם בין המערערת לבין חברת ק.פ.ג. נאמנות, לפיו העמידה ק.פ.ג. הלוואה בסכום של כ-298 מיליון ש"ח (להלן: הקרן) למערערת, לתקופה של שמונה שנים. בגין הסכם ההלוואה הוציא המשיב, ביום 17.3.04, שומת מס בולים על סך 1,548 מליון ש"ח (להלן: השומה) המופנית כלפי המערערת. המערערת ערערה על השומה לבית המשפט המחוזי וערעורה נדחה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. סעיף 15(א)(5) לחוק מס בולים קובע לאמור: "ואלה החייבים בביול המסמכים המנויים להלן: ... הצדדים החתומים על המסמך, יחד או לחוד, או צד למסמך שהתחייב באותו המסמך לשלם את מס הבולים". המערערת טענה כי, לכל היותר, היה על המשיב לחייבה רק במחצית השומה (שזהו חלקה היחסי), ואת היתרה צריך היה להטיל ישירות על הצד השני להסכם ההלוואה, קרי, על ק.פ.ג., וטענתה נדחתה. לשיטת המערערת, הוצאת שומה לה בלבד, מהווה "הפליה פסולה וחוסר שוויון בין נישומים". הצדדים אינם חולקים - בנסיבות המקרה שלפנינו - על סמכותו של המשיב, על פי סעיף 15(א)(5), לגבות את מלוא מס הבולים מאחד מהצדדים להסכם. אולם סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. היעדר הנמקה קונקרטית להפניית השומה למערערת בלבד מעלה, לכאורה, את החשש לבחירה שרירותית ולא שוויונית בין הנישומים. לפיכך יש לבטל את ההחלטה
ועל המשיב לקבל החלטה חדשה מנומקת. בשלב זה, ישיב המשיב למערערת כל סכום העולה על מחצית סכום השומה.

(בפני השופטים: חיות, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד איתי גפן ואלי אליה למערערת, עו"ד יורם הירשברג למשיב. 7.9.08).

ע.א. 4407/06 - בנק הפועלים נגד שלום ורות זכריה

*מימוש התחייבויות קונה ומוכר דירה לרשום משכנתא לטובת בנק שמימן את הרכישה ולבסוף חוזה המכר בוטל(מחוזי י-ם - ה.פ. 4032/05 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבים (להלן: המוכרים) הם הבעלים של דירת מגורים בירושלים (להלן: הדירה). ביום 22.7.98 ערכו המוכרים חוזה למכירת הדירה למשיב הפורמאלי, יוסף זכריה, (להלן: הקונה), תמורת סכום של 380,000 $. ביום 17.8.98 התקשר הקונה עם בנק הפועלים, בהסכם הלוואה לשם מימון רכישת הדירה. הקונה הציג בפני הבנק את חוזה המכר, והמוכרים אישרו כי קיבלו מהקונה $100,000 כמקדמה. כבטוחה להשבת ההלוואה, משכן הקונה לטובת הבנק את זכויותיו החוזיות בדירה, תוך שהוא מצהיר כי הוא מוותר על כל ההגנות הקבועות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובסעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל (להלן: הגנות הדייר). בנוסף התחייב הקונה לרשום במעמד העברת הזכויות בדירה על שמו, משכנתה ראשונה לטובת הבנק בנוסח שיידרש על ידי הבנק. על פי דרישת הבנק, חתמו המוכרים על כתב התחייבות נפרד ועצמאי כלפי הבנק לרישום משכנתה (להלן: כתב ההתחייבות). הרוכש לא עמד בתנאי הפירעון, והבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון על זכויותיו החוזיות בדירה. כונס הנכסים שמונה, שלח חמש הודעות פינוי למוכרים שהמשיכו להתגורר בדירה. בין לבין הגיע הקונה להסדר עם הבנק, והמוכרים פנו לבית המשפט המחוז בבקשה כי יצהיר שהדירה נותרה בבעלותם, בעקבות עריכת חוזה עם הקונה לפיו בוטל חוזה המכר (להלן: חוזה הביטול). הבנק הגיש לבית המשפט תביעה נגד המוכרים, בה טען כי חוזה המכר היה חוזה למראית עין המהווה חלק מקנונייה שנרקמה בין המוכרים לקונה להוציא מהבנק כספים במרמה. על כן, ביקש הבנק להורות כי תירשם לזכותו משכנתה על זכויות המוכרים בדירה בסכום ההלוואה שהעניק לקונה, באופן הכולל ויתור על הגנות הדייר, מכוח כתב ההתחייבות עליו חתמו. לחילופין טען הבנק כי חוזה המכר לא בוטל, ולפיכך ביקש לממש את המשכון הרשום לטובתו על זכויותיו החוזיות של הקונה בדירה על פי סעיף 20 לחוק המשכון. בית המשפט המחוזי, קבע כי כתב ההתחייבות עליו חתמו המוכרים אינו מקים לבנק זכות לרשום משכנתה על הדירה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. במוקד פסק הדין של בית המשפט המחוזי והטענות שמעלים הצדדים עומדים שני פסקי דין של ביהמ"ש העליון: רע"א 8792/00, פ"ד נו(5) 593 (להלן: הלכת שטיינמץ) וע"א 1679/01, פ"ד נז(2) 145 (להלן: הלכת שפייזמן). במקרים בהם לא הועברה הדירה לקונה בשל ביטול חוזה המכר, קובעת הלכת שטיינמץ כי אין באפשרותו של הבנק לרדת במישרין לדירת המוכר. מנגד, קובעת הלכת שפייזמן כי אם יוכח שהמוכר ידע כי המשכנתא שעתידה להירשם על הדירה פוטרת את הבנק מהגנות הדייר, יכול הבנק לרשום משכנתא ראשונה על דירת המוכר ולפנותו מהדירה במידה והוא מסרב להשיב לבנק את כספי ההלוואה ששולמו לו.
ג. למעשה, הלכת שטיינמץ והלכת שפייזמן אינן סותרות זו את זו. ככלל, כאשר חוזה המכר מבוטל והדירה נשארת בבעלותו של המוכר, אין ביכולתו של הבנק לרשום משכנתא על דירת המוכר, לא באמצעות מימוש המשכון, ולא באמצעות כתב ההתחייבות עליו חתמו המוכרים, כפי שנקבע בהלכת שטיינמץ . אולם, כאשר מוכח כי חוזה המכר אינו אלא חוזה למראית עין, שכל תכליתו להונות את הבנק, משתנה האיזון בין
הזכויות, כפי שנקבע בעניין שטיינמץ, ויש להחיל את החריג לכלל, אשר נקבע בהלכת שפייזמן, לפיו יכול הבנק תם הלב לרדת במישרין לדירתו של המוכר שנטל חלק בקנוניה נגדו. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בירור הסוגיות האמורות והכרעה בתובענה בהתאם לממצאים שייקבעו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ג. לוינסון וע. שחר למערער, עו"ד א. רון למשיבים. 17.9.08).

ע.פ. 1961/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין בקטינה במשפחה, בתו של הנאשם, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 964/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער עלה לישראל מאוקראינה יחד עם משפחתו - אמו, אשתו (היום גרושתו) ובתו בת ה-15 (להלן: המתלוננת). בעקבות מריבה בין המערער ואשתו, עזבה האישה את הבית. בתקופה זו, בחודשים מרס-אוקטובר 2001, בה שהתה אשת המערער מחוץ לבית המשפחה, כמעט מידי יום, ביצע המערער בבתו הקטינה מעשים מגונים, לשם גירוי, סיפוק ובזוי מיניים, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של מעשה מגונה בקטין - בן משפחה, וגזר לו שנתיים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך - 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. מדובר בתיק מהימנות "קלאסי" שההכרעה בו נקבעת במידה רבה לאור התרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה. בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת שהיתה הנדבך המרכזי, להרשעתו של המערער, ולעדות זו נמצאו חיזוקים בראיות. לצד אלה נמצאה גירסת המערער בלתי-מהימנה. לפיכך אין מקום להתערב בהרשעה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - עונש של מאסר בן שנתיים, הוא ברף הנמוך של הענישה הנהוגה בתחום זה של עבריינות. המתלוננת, נערה צעירה, מצאה עצמה קרבן ליצריו של אביה, שבהתנהגותו המבזה והפוגענית גרם לה מצוקה קשה ונזק בל ישוער. בנוסף, נאלצה המתלוננת לעמוד על דוכן העדים ולמסור גירסתה ובכך יש פגיעה נוספת בנפשה ובכבודה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, רובינשטיין. עו"ד ד. רויטמן למערער, עו"ד מ. קרשן למשיבה. 16.9.08).

רע"א 7030/08 - אחיסמך מושב עובדים... בע"מ נגד עטורה השקעות בע"מ

מינוי בורר ע"י ביהמ"ש כאשר ההסכם המקורי בו היה סעיף בוררות בוטל ובמקומו בא הסכם חדש שלא התייחס לעניין הבוררות. הדרך הדיונית להגשת בקשה למינוי בורר ע"י ביהמ"ש(הבקשה נדחתה).

א. ביום 3.6.97 התקשרו הצדדים בהסכם קומבינציה, (להלן ההסכם המקורי), לפיו העביר המבקש למשיבה זכויות בקרקעות שבבעלותו בתמורה לתשעה מיליון דולר (להלן - התמורה הכספית), ו-80 יחידות דיור בבנייה רוויה. ההסכם המקורי כלל תניית בוררות. כעבור מספר חדשים חתמו הצדדים על נספח להסכם המקורי, בו התחייבה המשיבה לשלם למבקש ארבעה מיליון דולר וכן ערבות בנקאית אוטונומית בסך השווה למיליון דולר. הצדדים לא הסתדרו ביניהם והמבקש הודיע למשיבה על ביטול ההסכם המקורי (להלן - הודעת הביטול). לאחר הודעת הביטול, התקשרו הצדדים בהסכם נוסף. כעבור כשנה, כאשר התעוררה מחלוקת בין הצדדים, דרש ב"כ המשיבה לקיים בוררות. בא כוח המבקש דחה את דרישתה, בטענה כי ההסכם המקורי בוטל. המשיבה פנתה לבית המשפט בבקשה למנות בורר בהתאם להוראותיו של ההסכם המקורי. בית המשפט קיבל את הבקשה, והורה על מינויו של בורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אשר לטענתו של המבקש כי היה על המשיבה להגיש את הבקשה למינוי בורר בדרך של המרצת פתיחה ולא כפי שעשתה - אכן, תקנה 4 לתקנות הבוררות קובעת כי "בקשה לפי החוק... תוגש בדרך המרצה", ואולם, גם אם נפלה טעות בעניין זה, הרי שאין בטעות זו כדי להוות טעם מספיק למתן רשות ערעור, הואיל וטענות המבקש לפיהן קופחו זכויותיו הדיוניות נטענו כולן בעלמא והמבקש לא הראה כיצד קופחו זכויותיו בפועל. למעשה, נראה, כי אין בהגשתה של הבקשה למינוי בורר בדרך של בקשה בכתב, במקום בדרך של המרצת פתיחה כדי להביא לביטול ההליך.
ג. טענתו של המבקש בדבר פקיעתה של תניית הבוררות עם ביטולו של ההסכם המקורי, אין לקבלה. ההסכם המקורי בוטל מחמת הפרתו לכאורה על ידי המשיבה, ולפיכך הוא אינו בטל אלא מבוטל.
ד. יתר על כן, הצדדים התקשרו בהסכם חדש, עליו החילו את הוראותיו של ההסכם המקורי, לרבות תניית הבוררות, בכפוף למילוי התחייבויותיה של המשיבה על פיו. משכך, אין בביטולו של ההסכם המקורי כדי להביא לפקיעתה של תנייה זו. במקרים בהם מעוניינים צדדים שלא להחיל את תניית הבוררות ששולבה בהסכם ראשון על הסכם מאוחר שנכרת ביניהם, אשר מבטל את ההסכם הראשון, מוטב כי יציינו זאת במפורש במסגרת ההסכם המאוחר.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ג. אליאב למבקש. 17.9.08).

רע"א 3447/07 - ד"ר ליאור דוד נגד רפאל אוחנה

נטל הראייה בתביעה בגין רשלנות רפואית. כלל "הדבר מעיד על עצמו"(מחוזי ת"א - ע.א. 3368/05 - הערעור נתקבל).

א. המערער ניתח את המשיב ניתוח קטרקט בעין שמאל. כעבור זמן איבד המשיב את ראייתו בעין, והשאלה היא האם הנזק נגרם בשל רשלנותו של המערער. בימ"ש השלום דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, בהסתמך על כלל "הדבר מעיד על עצמו". ביהמ"ש ביסס את מסקנתו על דברים שבאו מפי המומחית הרפואית, ומעבר לצורך ציין כי לכאורה מתקיים גם נזק ראייתי המוביל להעברת הנטל, והנטל לא הורם על-ידי המערער. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לבימ"ש השלום להמשך הבירור.
ב. המקרה דנא אינו מתאים להחלתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו". ראשית, לא מתקיים התנאי הראשון שעניינו קיומה של אי-ודאות לגבי נסיבות המקרה. מעשיו של הרופא-הנתבע ידועים, והשאלה היא אם מעשים אלה יש בהם משום התרשלות, מן הבחינה המשפטית רפואית. במצב דברים זה אין תחולה לכלל. אולם גם בהנחה כי מתקיים התנאי הראשון, עדיין קשה לקבוע כי מתקיים התנאי השלישי, שעניינו הוכחה בראיות כלליות כי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם קיומה של התרשלות מאשר עם היעדרה.
ג. אלא ששלילת תחולתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינה מחייבת לדחות את התביעה. כאן חוזרים לשאלה המרכזית שבמחלוקת - שאלה של סטנדרט התנהגות המצופה מן הרופא הסביר. בימ"ש השלום הכיר בשיקול הדעת של הרופא-המנתח לבחור בבדיקה המתאימה או בשילוב הבדיקות המתאים בנסיבותיו של כל מקרה, ואילו ביהמ"ש המחוזי צמצם את שיקול הדעת הנתון לרופא, לאור הרושם כי מדובר בבדיקות מקובלות או פשוטות שצריך היה לעשות, ששילובן יחד מקנה למסקנה הרפואית יתר מהימנות. לא ניתן לפתור את ההתלבטות ללא השלמה בערכאה המבררת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, מלצר, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד איתן האזרחי ורונית קדם-פאר למבקש, עוה"ד רנה הירש ואורית באר למשיב. 16.9.08).

רע"א 8285/07 - מתן חיים פרפרה ואח' נגד ארתור גולדו ז"ל ואח'

*סמכות מקומית בדיון בתביעת פיצויים עקב תאונת דרכים(הבקשה נדחתה).

א. בתאונת דרכים שהתרחשה ב-1989, נפגע המבקש בהיותו כבן 7 שנים. בשנת 1990 הוגשה, תובענה בגין הפגיעה, (להלן: "התביעה הראשונה"), בה הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו התובע יהא זכאי להגיש תביעה נוספת, מעת הגיעו לגיל 21, בגין עם נזקיו החל מאותו גיל. התביעה הראשונה, הוגשה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. מאחר והשופט צבי סגל, שבפניו התברר החוק עבר במהלך הזמן לכהן כשופט בביהמ"ש בירושלים, הסכימו הצדדים כי יסיים את שמיעת הראיות בשבתו בירושלים. פסק הדין שניתן בתביעה ראשונה נחתם על ידי השופט במסגרת התיק בבאר שבע. המבקש הגיע לגיל 21 בתאריך 31.5.03, והגיש תביעה נוספת (להלן: "התביעה השניה"), בביהמ"ש המחוזי בירושלים. המשיבים טענו כי ביהמ"ש המוסמך לדון בתביעה השניה הינו ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, מקום אירוע התאונה, או ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, שם ממוקמים משרדי המשיבה 3 ("קרנית"). ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבים, והעביר את התיק לביהמ"ש בב"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המשיבים הודיעו כי בעקבות החלטת ביהמ"ש בירושלים, התקיים כבר דיון ענייני בביהמ"ש בבאר שבע, ובמהלכו של הדיון לא השיגו המבקשים על הסמכות המקומית שם ולא הודיעו כי בדעתם להגיש את בקשת רשות הערעור דנא. בבקשת רשות הערעור לא גילו המבקשים את דבר הדיון שהתקיים בבאר שבע. בהתנהלות זו של המבקשים יש כדי לחרוץ את גורל בקשתם לשבט.
ג. כאשר תובענה מועברת לבימ"ש אחר, מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט, וצד כלשהו מתכוון לבקש רשות ערעור על החלטת ההעברה, ראוי שיחולו הכללים הבאים: על הצד המבקש לערער להודיע על כך לביהמ"ש הנעבר ולבקש הימנו להמתין בהמשך ההליך, עד לאחר ההכרעה בבקשת רשות הערעור; בעת הגשת הבקשה לרשות ערעור, על המבקש לנקוט גילוי מלא ולהביא את דבר קיומו של הדיון בביהמ"ש הנעבר, ככל שנערך כזה, לידיעת בימ"ש שלערעור; היה והמבקש החשה ולא פעל כאמור, דין בקשתו לרשות ערעור להידחות, ולו מטעם זה.
ד. אף לגופם של דברים, לכאורה נראה כי הדיונים בתביעה הראשונה שהתקיימו בביהמ"ש בירושלים נעשו בהסכמת הצדדים ובהתאם לסעיף 34(ב) לחוק בתי המשפט. התביעה השנייה איננה תביעת-המשך לתביעה הראשונה, אלא תביעה חדשה. תקנה 3(א)(1) לתקסד"א קובעת כי לצורך קניית סמכות מקומית ניתן להגיש תובענה, שאינה כולה במקרקעין, לביהמ"ש שבאיזור שיפוטו מצוי מקום עסקו של הנתבע. המבקשים טענו לעניין זה כי המשיבה 3 - קרנית, בדומה למדינה, ובהיותה תאגיד סטטוטורי, מצויה כביכול בכל מקום ברחבי המדינה. על מנת להצליח בטיעון האמור, שלעת הזו ראוי להשאירו בצריך עיון, יש להתגבר עדיין על מספר משוכות (עובדתיות ומשפטיות), שלא באו לידי דיון ומיצוי בערכאה הדיונית.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד שון הלין-גרינבום למבקשים, עו"ד אילן ירון למשיבים. 15.9.08).

רע"א 4707/08 - תנובה... בע"מ נגד ז'ק אלמישלי

*באילו תנאים ימנה ביהמ"ש בורר, שאינו הבורר שהצדדים הסכימו עליו בסעיף הבוררות בהסכם (הבקשה נדחתה).

א. המשיב שימש מחלק עצמאי של תוצרת המבקשת, לפי הסכם שנחתם בין הצדדים, בו נקבע כי עם הגיעו של המשיב לגיל 65, תסתיים ההתקשרות בין הצדדים. כשהגיע
המבקש לגיל 65, טען, כי עקב שינוי בחוקי העבודה, לפיו נדחה גיל הפרישה של עובדים שכירים, זכאי הוא להמשיך ולשמש כמחלק של המבקשת. לאחר שהתגלעה מחלוקת בעניין זה, הגיש המשיב לביהמ"ש בקשה לצו זמני נגד סיום ההתקשרות. לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם בוררות, שקיבל תוקף של פסק-דין. המשיב הגיש לביהמ"ש בקשה למינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות. ביהמ"ש נעתר לבקשה ומינה את השופט שמעוני (בדימוס) כבורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הסכם הבוררות מטיל על המבקשת להציע שלושה מועמדים לשמש כבוררים, מתוכם יבחר המשיב את המועמד המתאים בעיניו. משלא עלה בידי הצדדים, למנות בורר בהתאם להסכם הבוררות, מוסמך היה ביהמ"ש למנות את הבורר. אם היה ברצון הצדדים להסכם הבוררות למנוע מביהמ"ש את אפשרות הפעלת סמכותו מכוח סעיף 8(א) לחוק הבוררות, היה עליהם לציין זאת במפורש בהסכם הבוררות. ככלל, אין זה מספיק לציין שמו של בורר בהסכם הבוררות על מנת להבטיח שלא ימונה אחר במקומו, אלא על הצדדים להסכם להדגיש במפורש את ייחודו עבורם. אמנם, ביהמ"ש אינו חייב למנות בורר בהתאם לסעיף 8(א) לחוק הבוררות, אולם, ביהמ"ש יחליט שלא להפעיל סמכותו הנ"ל רק מקום בו קיימים שיקולים כבדי משקל שלא למנות בורר. במקרה דנא לא התקיימו שיקולים כבדי משקל כאמור.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד א. ענבי וכ. פלד למבקשת, עו"ד ל. דגן למשיב. 7.9.08).

ע.א. 9377/05 - חיים שם טוב ואח' נגד שמואל אבן ואח'

*ביצוע הסכם (מחוזי ת"א - ת.א. 753/97 - הערעור נדחה).

בשנת 1957 הקימו 44 חקלאים אגודה חקלאית, היא משיבה 5. האגודה חכרה מקרקעין ממ-ינהל מקרקעי ישראל ובמשך שנים אחדות עיבדה אותם. בשנת 1962 החליטו החברים כי השטח יפוצל למגרשים יחידים, וכל חבר יחכור מגרש בהסכם עם המ-ינהל, אשר יחליף את ההסכם מכוחו החזיקה האגודה בקרקע. בשנת 1969 נערכה הגרלה ועל-פיה הוקצו המגרשים. המערערים, שם טוב, זכו במגרש מס' 67. למשיבים 1-2, אבן, הוקצה מגרש מס' 70. משיבים 3-4, חלף, קיבלו גם הם מגרש. בשנה שלאחר מכן נחתמו חוזי חכירה פרטניים עם המינהל. בחלוף שנים מספר, הוצע לחזור לחכירה משותפת של השטח כולו. מרבית החברים, כולל המערערים, תמכו בהצעה, וציידו את האגודה בכתבי "הסכמה, התחייבות והרשאה" לכך. אבן וחלף התנגדו להצעה. האגודה הגיעה להסכם עם המתנגדים לפיו יסירו את התנגדותם לשינוי, בתנאים מסויימים (להלן: "הסכם הפרישה"). אבן הסכימו להשיב לאגודה את המגרש 70 שהוקצה להם, וכנגדו קיבלו את חלק הארי של מגרש 67. חלף נותרו עם מגרשם המקורי ובנוסף קיבלו את זכות החכירה בחלקו הנותר של מגרש 67. אבן עיבדו
את חלקיהם במגרש 67, במקומם של שם טוב, במשך שנים ארוכות. בשנת 1989 פנתה האגודה למינהל בבקשה לשנות את רישומי החכירה ובתוך כך לרשום את אבן וחלף, כל אחד על-פי חלקו, כחוכרים של מגרש 67, תחת שם טוב. ביום 20.2.90 חתם המינהל על תוספת להסכם החכירה הפרטני עם אבן, לפיו אבן יירשם כחוכר של חלקו במגרש 67, ובמקביל יימחקו מן הרישום זכויותיו במגרש 70. בשנת 1997 הגישו שם טוב תובענה לסעד הצהרתי, כי הם בעלי זכות החכירה במגרש 67. בפסק-דינו קבע בית-משפט קמא כי הסכם הפרישה בו עוגנו זכויות החכירה של אבן ושל חלף במגרש 67, גובר על ההסכם הפרטני שהקנה זכות זו לשם טוב. למסקנתו הגיע ביהמ"ש על יסוד התנהגותם של הצדדים, אשר קיימו את עיקרי התחייבותם. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד רפאל לוי אבשלום לשם טוב, עו"ד מנחם זרסקי לאבן, עו"ד יורם צומן לחלף. 4.9.08).

בג"צ 4487/08 - עמותת רופאים לזכויות אדם ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בעזה

*דחיית עתירה לבג"צ לדון במתן היתרי כניסה לתושבים מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי בישראל, באשר לבתי המשפט המינהלים סמכות לדון בנושא זה (העתירות נדחו).

בעתירות שלפנינו ביקשו תושבים של רצועת עזה להיכנס לישראל לשם קבלתו של טיפול רפואי. בדיון, טענו המשיבים, כי קיים לעותרים סעד חלופי על דרך פנייה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. השאלה שהתעוררה, היא, האם לביהמ"ש לעניינים מינהליים נתונה סמכות לדון בעתירות התוקפות החלטות שלא ליתן היתרי כניסה לישראל מרצועת עזה. התשובה היא חיובית ויש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד יוהנה לרמן לעותרים, עוה"ד יוכי גנסין ואיתי רביד למשיבים. 4.9.08).

בע"מ 7360/08 - פלונית ופלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע של העברת תאומות קטינות למשפחה אומנת לאחר שהוכרזו כבנות אימוץ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים הינם הוריהן של תאומות קטינות שנולדו ביום 8.5.06 (להלן: הקטינות). הקטינות הוצאו מחזקת הוריהן, הועברו לחסותה של משפחה אומנת, והוכרזו ביום 24.1.08 כבנות אימוץ על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים. המבקשים הגישו לביהמ"ש בקשה לעיכוב ביצוע, ובקשתם נדחתה. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי ובגדרו ערערו על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. הערעור בעניין זה נתקבל, והקטינות הוחזרו למבקשים עד לשמיעת הערעור. ביום 2.6.08 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בו הוחלט כי התיק יוחזר לביהמ"ש לענייני משפחה לשמיעת עדויותיהן של פקידת הסעד ושל מומחית שמונתה ועקבה אחר הקטינות. ביהמ"ש לענייני משפחה שב והכריז על הקטינות כבנות אימוץ, הורה על החזרת הקטינות למשפחה האומנת ודחה בקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי והגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד ולהשבת הקטינות לחזקתן עד להכרעה בערעור שיוגש על ידם. ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
יש להשיב את הקטינות למבקשים בתקופת הביניים עד להכרעה בערעור. שני שיקולים מרכזיים עומדים בבסיס החלטה זו: הראשון, והחשוב מביניהם, הינו טובת הקטינות, כפי שהיא עולה ונתמכת בחוות הדעת המעודכנות לתקופת הביניים שהוגשו; השני עניינו בהערכה שאי אפשר לשלול לגמרי את סיכויי הערעור.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. שמשי למבקשים, עו"ד ל. אברמוביץ למשיבים. 9.9.08).

רע"א 4321/08 - עיריית לוד נגד חיים פרבמן

*היענות לבקשה להגשת ראיות חדשות בערעור כאשר יש בראיות חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסה"ד (הבקשה נדחתה).

העירייה הגישה תביעה לסילוק ידו ולפינויו של המשיב מנכס מקרקעין (להלן: הנכס) אשר בבעלות העירייה ואשר המשיב עשה בו שימוש כנגרייה. בימ"ש השלום קיבל את התביעה והורה, ביום 22.4.2002, למשיב לפנות את הנכס. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי, ולאחר מספר שנים בהן התנהל הערעור, הגיש המשיב, ביום 6.12.2006, בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור וכן בקשה להוספת טענה חדשה. בהחלטה, מיום 23.3.2008, התיר ביהמ"ש למשיב להגיש שתיים מהראיות, לאחר שקבע כי מסמכים אלה מתייחסים לנקודה העיקרית שבמחלוקת, קרי, מעמדו של המשיב בנכס. עוד נקבע כי ראיות אלה התגלו למשיב לאחר מתן פסק הדין בבימ"ש קמא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לעתים תותר הגשת ראיות נוספות לערכאת הערעור, גם כאשר מחדלו של בעל דין הוא שהביא לאי הגשת הראיות בשלב הדיוני הנכון. זאת באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות הנוספות תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין. במקרה דנן,
נראה כי ביהמ"ש המחוזי התייחס בהחלטתו לשיקולים הנדרשים, קרי, המועד בו הגיעו הראיות לידיו של המשיב, מידת הרלבנטיות של הראיות הנוספות לטענות בתיק, וכיו"ב. גם אם שגה ביהמ"ש באופן יישום ההלכה על עובדות המקרה הספציפי, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד מ. דוידזון למבקשת. 1.9.08).

בש"פ 7517/08 - מדינת ישראל נגד עומר בסן חילבטו אדרי

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של יבוא סמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות של ייבוא סמים והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. על פי הנטען ביקש המשיב מאדם אחר לשלוח לו סמים מפרו לישראל והלה שלח חבילה הממוענת למשיב, שהכילה, בין היתר, 73.46 גרם נטו קוקאין. כן הואשם המשיב כי החזיק בדירתו ברמלה וכן ברכבו סמים שלא לצריכה עצמית מסוג קנבס, במשקל כולל של 411 גרם נטו. לאחר קבלת תסקיר מעצר הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים. המקרה של המשיב אינו אותו מקרה חריג ויוצא דופן, המצדיק חלופת מעצר. מדובר ביבוא כמות גדולה של קוקאין ובהחזקת כמות גדולה של סם מסוג קנבוס. כמויות אלה מעידות על כך כי הן מיועדות למטרות מסחר ולא לשימוש עצמי.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שאול כהן לעוררת, עו"ד מאיר סרגובי למשיב. 2.9.08).

בג"צ 1837/07 - ד"ר מיכאל בוגר נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*פיטורי עובד במסגרת הסכם התייעלות, כאשר העובד טוען כי פיטוריו נובעים מתלונות שהגיש נגד הממונים עליו (העתירה נדחתה).

העותר, מהנדס בהכשרתו, החל את עבודתו ביחידת ההתפלה של מקורות באפריל 1993. העותר סבר כי קיימים ליקויים בתפיסה ההנדסית על פיה פועלת מקורות וכי אם זו לא תתוקן ייגרמו למדינה הפסדים כספיים ניכרים ואף עשויה להיווצר סכנה לבריאות הציבור. במהלך שנת 1997 שלח העותר מכתבים ליו"ר מועצת המנהלים של מקורות וכן למנכ"ל מקורות, בהם ציין כי הוא "נתקל באטימות מוחלטת" בהקשר הנדון מצד סמנכ"ל ההנדסה. סמוך לאחר מכן, נשלח לעותר מכתב פיטורים. בפסק דינו מיום 1.2.1998 קבע ביה"ד האזורי לעבודה כי פיטורי העותר בטלים, משום שלא בוצעו בדרך הקבועה בהסכם הקיבוצי. ביה"ד הוסיף וציין כי העיתוי של הודעת הפיטורים הושפע ממכתב התלונה ששלח העותר למבקרת הפנים של החברה. בעקבות פסק הדין הוחזר העותר לעבודתו בתפקיד אחר. במהלך שנת 1999, שב העותר והתריע על אופן תפקודה של החברה ואף הרצה על כך בכנסים מקצועיים. ביום 18.8.2002 נחתם בין הממשלה לבין מקורות הסכם, במסגרתו התחייבה מקורות להתייעל ולבצע שינויים מבניים בחברה. בהמשך נחתם הסכם קיבוצי מיוחד המסדיר את תנאי פרישת העובדים, והעותר נכלל ב"רשימת הפרישה". העותר פנה לביה"ד האזורי לעבודה בת"א ותביעתו נגד פיטוריו, נדחתה. גם ערעורו לביה"ד הארצי לעבודה נדחה. העתירה נדחתה.
קביעתו של ביה"ד האזורי מושתתת על ממצאים עובדתיים וביה"ד הארצי לא ראה מקום להתערב בה. בטענות שמעלה העותר בהקשר זה לא נמצא טעם המצדיק את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אלכסנדר ספינרד לעותר, עו"ד אסף ברנזון למשיבים. 1.9.08).

ע.פ. 10711/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*זיכוי מאישום בעבירת מין של מורה בתלמיד (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כסגן מנהל בבית ספר יסודי בצפון הארץ, מארבעה אישומים שבהם יוחסו לו עבירות מין בחסרי ישע בידי אחראי. ערעורה של המדינה מופנה נגד זיכויו של המשיב מן האישום הראשון שיוחס לו בכתב האישום. לפי אישום זה, ביום 6.6.06 יצאו ילדי כיתות ו' בבית הספר שבו הועסק המשיב לטיול שנתי בן שלושה ימים בירושלים. המשיב הצטרף לטיול זה כמלווה, ולפי הטענה, בשעת לילה, כאשר לנו הילדים באכסניית נוער, סייר המשיב בין החדרים, והקטין ד.ע, יליד 1994 הזמין אותו לשכב לישון לצידו, המשיב נענה להצעה זו וביצע בו עבירות מין בקטין. ביהמ"ש זיכה את המשיב מאישום זה מחמת הספק. הערעור נדחה.
ערכאה של ערעור איננה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות, פרט למקרים נדירים וחריגים. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בעדות נפגע בעבירות מין, אשר מתקשה פעמים רבות לתת עדות ברורה, בשל הנושא הטראומטי והאינטימי שבו עוסקת עדותו. בנסיבות אלה מקבלת התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית משקל חשוב עוד יותר, ביכולתה להתרשם מהטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל שאר סימנים שנעלמים מעיני ערכאת הערעור. על מנת להרשיע בדין הפלילי נדרשת רמת ודאות של מעבר לכל ספק סביר, ורמת ודאות כזאת לא מצא ביהמ"ש קמא בעדותו של הקטין.
(בפני השופטים: א. לוי, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופט מלצר. עו"ד גלי פילובסקי למערערת, עו"ד אריה ליכט למשיב. 4.9.08).

ע.פ. 1334/08 - פליקס ללוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של גניבת כרטיסי אשראי מקשישים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, אשתו ואחיה, נהגו לגנוב כרטיסי אשראי מקשישים בתחבולות שונות, ולהשתמש בהם. כתב האישום שהוגש כולל עשרים אישומים, כאשר שללם של המערער ומרעיו הגיע לעשרות אלפי שקלים במזומן, ולסכומים נוספים בהם נעשו עסקאות בכרטיסי האשראי הגנובים. ביהמ"ש קבע כי הוא רואה את מעשי המערער וחבורתו בחומרה רבה בהיותם מנוגדים לערך האנושי של חמלה כלפי החלש, במקרה זה כלפי קשישים. כמו כן הודגשה חומרת המעשים הנובעת מפגיעה בעורקי החיים של המסחר - כרטיסי האשראי, וכי יש להרתיע מעבריינות בתחום זה. לפיכך גזר ביהמ"ש על המערער עונש של תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי בן 4 חודשים, ופיצוי בסך 1,000 - לכל אחד מהמתלוננים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, מעשיהם של המערער וחבורתו לא כללה אלימות, אך חומרתם של המעשים עודנה רבה. טענתו של הסניגור, לפיה ההשוואה בין עונשו של המערער לעונשם של חבריו לכתב האישום מצדיקה הקלה בעונש, אינה יכולה להתקבל. ראשית, המערער היה הרוח החיה שבחבורה; שנית, נסיבותיהם האישיות של אשתו וגיסו של המערער שונות לחלוטין. אשתו של המערער היא אם לתינוק בן שנה, והיתה התעקשות מצד הנאשמים בפרשה כי במסגרת הסדר הטיעון יגזרו עליה עבודות שירות בלבד. באשר לגיסו של המערער, הרי שמדובר בקטין, נער בן 16 בלבד, ללא עבר פלילי הסובל מקושי נפשי. באשר להצעתו של הסניגור להגדלת הפיצוי עבור המתלוננים בתמורה להקלה בעונש המאסר - המערער כלל לא שילם עד היום את הפיצוי שנגזר עליו, ואין יודעים האם מצבו הכלכלי מאפשר הגדלת הפיצוי, כך שאין לקבל הצעה זו.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד חנא בולוס למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 3.9.08).

רע"א 4015/08 - דוד כהן נגד שרה מזרחי ואח'

*דחיית טענה של זכות מגורים, מכח חוק הגנת הדייר של מי שהתגורר עם אמו בדירה השכורה לפני מותה, ויש לו דירה משלו, אם אינו גר בה בשל סכסוך עם אשתו (הבקשה נדחתה).

המשיבים הינם בעליה של דירת מגורים בירושלים. הוריו של המבקש התגוררו בדירה כדיירים מוגנים החל בשנות החמישים. לאחר שהתגרשו, המשיכה אמו של המבקש, (להלן - המנוחה), להתגורר בדירה כדיירת מוגנת עד למועד פטירתה ביום 8.9.2005. המבקש ואשתו הינם בעלים במשותף של דירת מגורים במבשרת ציון. מספר ימים לאחר פטירתה של המנוחה, גילו המשיבים כי המבקש עבר להתגורר בדירה, והגישו תביעה לסילוק ידו מהדירה. בימ"ש השלום דחה את התביעה וקבע כי המבקש ממלא אחר שני התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר - קרי, התגורר בדירה במשך פרק זמן של לפחות חצי שנה עובר לפטירת המנוחה; בעת פטירתה, לא היתה לו דירה אחרת למגורים. לכן הינו דייר מוגן בדירה. קביעות אלה של בימ"ש השלום נסמכו על גירסתו של המבקש, לפיה עבר להתגורר בדירה לאחר שנפרד מאשתו, אשר ממשיכה להתגורר בדירה במבשרת ציון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בציינו כי היתה למערער דירה אחרת בזמן פטירתה של המנוחה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המבחן לתנאי זה, הינו מבחן הזכות החוקית, דהיינו, האם לטוען לדיירות מוגנת קיימת זכות שבדין לגור בדירה אחרת, כאשר בהיעדרה, יוכר כדייר מוגן. ביהמ"ש הוסיף כי לא הוכח שבעת פטירתה של המנוחה לא היתה למבקש זכות חוקית להתגורר בדירה שבבעלותו במבשרת ציון, ועל כן הורה על סילוק ידו של המבקש מהדירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד י. דובר למבקש. 2.9.08).

ע.פ. 4079/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בתגרה בין נערים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ביום 25.8.06 הגיע המערער, יחד עם 14 נערים אחרים, כולם תושבי העיר רהט, לבריכת השחייה העירונית בשדרות. במקום פרצה קטטה בין הנערים תושבי רהט לבין קבוצת נערים משדרות. במהלך הקטטה הכו שני נערים משדרות את המערער וחברו בכיסאות. המתלונן קינטר את הנערים מרהט והזמין אותם למאבק אישי. או-אז נטל המערער מכסה של קופסת שמורים, ניגש אל המתלונן וחתך אותו בפניו חתך עמוק באורך של 15 ס"מ. נער אחר ניגש אל המתלונן כדי לסייע לו, והמערער דקר גם אותו וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש גזר למערער עונש של 7 חודשים מאסר בפועל, ו-6 חודשים מאסר על-תנאי, פיצוי למתלונן בסך 20,000 ש"ח ופיצוי למעורב נוסף בסך 5,000 -. הערעור על חומרת העונש נדחה. שוב ושוב מגיעים לביהמ"ש תיקים שעניינם צעירים היוצאים לבילוי, ופותרים ויכוח על עניין חסר חשיבות בדקירות סכין או חפצים חדים אחרים. תוצאת השימוש בכלים אלה יכולה להיות הרת אסון. יש לשרש את "תת-תרבות הסכין" ממקומותינו ומוטלת על ביהמ"ש החובה להשית עונשים שיש בהם להרתיע ולתרום תרומה למלחמה הקשה וחסרת הפשרות באלימות. בנסיבות האירוע אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. קעטבי למערער, עו"ד א. וינשל למשיבה. 2.9.08).

בג"צ 6129/08 - רוקח פארמצ'י בע"מ נגד משרד הבריאות ואח'

*חיוב חברה העותרת לבג"צ בהפקדת ערובה להוצאות המשיב בעתירה (בקשת משיב לחייב עותר בהפקדת ערובה להוצאותיו - הבקשה נתקבלה).

העותרת הגישה עתירה בה התבקש בג"צ להורות למשיב 1, להעמיד לדין פלילי את המשיבים
2 - 9 בעבירות על פי פקודת בריאות הציבור (מזון). לאחר הגשת העתירה הגיש משיב 5 (להלן - המשיב) בקשה לחייב את העותרת להפקיד ערובה להוצאותיו. הבקשה נתקבלה.
ככלל, הגשת הליך לביהמ"ש בערכאה ראשונה אינה כרוכה בהפקדת ערבון והשימוש בסמכות זו נעשה במשורה. כאשר עסקינן בחברה בע"מ, כמו במקרה הנדון, קיימת הוראה מיוחדת בסעיף 353א לחוק החברות. נפסק לעניין זה כי קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור. העותרת היא חברה בערבון מוגבל. נטל השכנוע להראות כי אין מקום להפקדת ערובה מוטל על שכמה. המידע בעניין זה מצוי בראש וראשונה ברשותה. העותרת לא נתנה מענה ממשי לחששותיו של המשיב כי לא יוכל, ולמצער יתקשה מאוד, לגבות את הוצאותיו, אם תידחה העתירה נגדו. על כן יש לקבל את הבקשה.

(בפני: הרשמת לוין. 2.9.08).

ע.פ. 1486/06 + 1442/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת מין בקטינה, בבתו של הנאשם, והחמרה בעונש (ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער הואשם בביצוע עבירות מין בבתו (להלן: המתלוננת), ילידת אפריל 1985, מאז היתה כבת 10 שנים, ועד סמוך למועד בו הגישה את תלונתה נגד המערער, בהיותה כבת 19 שנים. המערער טען כי התלונה נגדו הינה פרי עלילה שרקמו נגדו המתלוננת וחברה לחיים, בחור ששמו ת', על רקע התנגדותו של המערער לקשר ביניהם בשל עברו הפלילי של ת' בעבירות סמים. ביהמ"ש הרשיע את המערער, ברוב דעות, בביצוע עבירות של אינוס, מעשי סדום, ומעשים מגונים ונגזר עליו 14 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופיצוי המתלוננת בסך 30,000 -. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
עיקר טענות המערער מופנה נגד ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות שנקבעו בחוות דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי. ככלל אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, ואין המקרה דנן מצדיק חריגה מכלל זה. אשר למידת העונש - בהתחשב בכך שאין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המערער על 18 שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזה"ד ישארו על כנם.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. בוחבוט למערער, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 1.9.08).

בע"מ 2095/08 - פלוני נגד פלוני ואח'

*דחייה מחמת שיהוי, של בקשה להורות לבורר שלא ליתן פסק דין (הבקשה נדחתה).

בין המבקש והמשיב, שהם אחים, התעוררה מחלוקת והם החליטו לפנות לבוררות זבל"א. המשיב 4 מונה בורר מטעם המבקש, המשיב 3 מונה בורר מטעם המשיב 1 והמשיב 2 מונה בורר מוסכם על ידי שני הבוררים האחרים. בתום הליך הבוררות, לאחר עשר ישיבות, משעמדו הבוררים ליתן את פסק הבוררות, הגיש המבקש לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה למתן צו מניעה אשר יאסור על הבוררים ליתן את הפסק. ביהמ"ש קיבל את טענותיו העובדתיות של המבקש בדבר פגמים שנפלו בהתנהלות הבוררים. אשר לטיעוניהם המשפטיים של הצדדים, ציין ביהמ"ש, בין היתר, במענה לטענת שיהוי שהעלה המשיב, כי למרות שהקשר בין המשיב והבורר מטעמו היה ידוע למבקש עוד בתחילת הליך הבוררות, הרי שהשלכותיו של קשר זה על הליך הבוררות התגלו למבקש בסמוך למועד הגשת התביעה בלבד. לפיכך העניק ביהמ"ש צו מניעה
שלפיו אין לתת פסק בוררות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב, בקבעו כי המבקש מושתק מחמת שיהוי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על החלטתם של בתי המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. הבקשה דנא אינה מעלה בעייה המצדיקה חריגה מהשיגרה. דין הבקשה להדחות גם לגופו של עניין. אין לקבל את טענת המבקש כי את טענת השיהוי יש לדחות בנסיבות העניין, מפני מראית פני הצדק. תכליתה של דוקטרינת השיהוי היא להשתיק את מי שבפיו טענות צודקות ונכונות כאשר "זהו כל עיקרו של השתק, שהוא משתק טענות נכונות. טענות שאינן נכונות אינן צריכות השתק".

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד מ. שפירא וע. פלס למבקש, עו"ד ד. איזק למשיב. 9.9.08).

רע"ב 4017/08 - נעים אליהו נגד שרות בתי הסוהר

*הדרכים להבהרה של גז"ד שעניינו תקופות מאסר שונות (בקשה להבהרת גז"ד - הבקשה נדחתה).

בימ"ש מחוזי גזר את דינו של המבקש ל - 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ניכוי תקופת המעצר והצטברות מאסר על תנאי. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להבהיר את גזה"ד והבהרתו לא נשאה חן בעיני המבקש שעתר לביהמ"ש המינהלי ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נוסח גזר הדין הוא ברור ואינו מעורר קושי. בשולי הבקשה יוער לאמור: לא היה מקום לפניה ישירה של אנשי שירות בתי הסוהר אל השופטת שנתנה את גזה"ד. בנסיבות בהן קיימת אי בהירות באשר לפירושו הנכון של פסק דין, על אנשי שירות בתי הסוהר להכריע בשאלה בין על פי הייעוץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, ובין על פי פרשנות היועץ המשפטי לממשלה. כאשר שאלת חישוב משך המאסר מתעוררת מצידו של האסיר והחישוב אינו מקובל עליו, הסמכות להכריע בשאלה נתונה לביהמ"ש לעניינים מנהליים במסגרת של עתירת אסיר.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, רובינשטיין. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד ירון גיגי ודוד דרעי למבקש, עו"ד רועי אביחי- שויקה למשיב. 9.9.08).

בג"צ 4012/06 - רס"ם רמי עמרם נגד ראש המטה הכללי בצה"ל

*התרת הצחייבות לשירות קבע עם קצין צה"ל שהורשע בהליך משמעתי בליטוף חיילת ונסיון לנשק אותה (העתירה נדחתה).

העותר, בן 36 שירת בצה"ל מעל 15 שנים. בתפקידו האחרון שימש כקצין חימוש בגדוד. הוא הועמד לדין משמעתי, בגין אירוע, במהלכו ליטף ברגליה ובפניה של חיילת בשירות חובה, המשרתת בגדוד וניסה לנשק אותה (להלן המתלוננת). הוא הורשע והוטל עליו עונש של נזיפה חמורה. בעקבות ההרשעה, החליט ראש אגף משאבי אנוש (אמ"ש), על התרת התחייבות העותר לשירות קבע. העותר ערער על החלטת ראש אמ"ש בפני הרמטכ"ל הקודם והוא הורה על שחרורו של העותר מצה"ל. הרמטכ"ל דהיום אישר את ההחלטה. מי שמשוחרר משירות קבע בהליך של התרת התחייבות ולא התקיימו לגביו התנאים המזכים בקצבה על פי חוק הגמלאות - ואלה אינם מתקיימים לגבי העותר - אינו זכאי לכל תשלום, פרט למענק השחרורים (המקביל לפיצויי פיטורין). העתירה נגד ההחלטה נדחתה.
אכן, בכף המאזניים האחת מונח שירותו רב השנים של העותר, שזכה להערכת מפקדיו, ואולם בכף המאזניים האחרת מונח מסר ערכי רב חשיבות, שעניינו טהרת המחנה, טהרת צה"ל בתחום היחסים בין המינים. אין לראות את הכרעת הרמטכ"לים כחורגת ממתחם הסבירות.