ע.פ. 7096/05 - יורם ניזרי נגד מדינת ישראל
*ביטול גז"ד שניתן בעקבות הסדר טיעון, כאשר נתקבלה טענת הנאשם כי בדיונים לקראת הסדר הטיעון, הציג בפניו ביהמ"ש מצג מטעה באשר לעונש הצפוי לו אם יודה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1054/04 - ערעור על גזר הדין - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1989 נפרד המערער מאישתו. המערער החליט לנקום באנשים האחראים, לדעתו, לקשיים שבחייו. לשם השגתם של נשק ותחמושת, התנדב המערער לשירות מילואים פעיל. ביום 13.7.04 בשעות הערב הגיע המערער לקריית שמונה, ולקראת השעה 00:03, התקשר לאשה וביקש ממנה שתגיע יחד עם בנם למפעל מסויים לפגישה אתו. המערער הגיע למפעל, כשהוא לבוש מדים ומצויד בנשק, נכנס לחדר האוכל, דרך את נשקו, כיוון אותו כלפי העובדים והורה להם להתרכז במטבחון בחדר האוכל. כאשר הגיעו האשה והבן למפעל ונכנסו לחדר האוכל, כיוון המערער את הנשק לעברם, השניים החלו להימלט והמערער ירה לעברם חמש יריות ופגע בהם. בשעה 30:05 לערך נותרו עימו בחדר האוכל שני עובדים בלבד. אחד העובדים ניסה להשתלט על נשקו של המערער, ובמהלך המאבק נורה צרור והעובד נפצע. המערער הורשע, בהסדר טיעון, ונגזר עליו עונש של 18 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. המערער טוען כי הוא וסניגורו דאז, הוטעו על ידי הרכב השופטים באשר לעונש הצפוי להיגזר עליו והודאתו, כך נטען, נבעה ממצג מוטעה שהוצג בפניו. הערעור על גזר הדין נתקבל.
ב. הסדרי טיעון הינם הכרח בל יגונה במציאות בה אנו חיים. יחד עם זאת, על ביהמ"ש להימנע מליטול על עצמו תפקיד במלאכת גיבושם של הסדרי הטיעון. בענייננו, ביהמ"ש המחוזי לקח חלק רב מדי בהשגתו ובגיבושו של הסדר הטיעון. בנוסף, המקום בו נערכו חילופי הדברים, במקרה דנא, היה בלשכתם של השופטים. כניסתם של עורכי דין ללשכה של שופט וקיום דיון בה עלולים להביא להיווצרותן של בעיות ותקלות רבות. בעת דיון בלשכה מרגישים הנוכחים חופשיים יותר, והדבר עלול להביא לאמירת דברים שאולי לא היה מן הראוי לאומרם. מכל מקום, במקרה דנא אין מנוס מביטולו של גזה"ד והחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי בפני מותב אחר, לדיון מחדש בעניין גזה"ד ובו בלבד.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אריאל הרמן למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 28.9.08).
בש"פ 8104/08 - מדינת ישראל נגד בן ציון סריאנו
*שחרור בערובה בעבירות של סחר בבני אדם לזנות לאחר שהמעצר הוארך כבר מספר פעמים מעבר ל-9 חדשים(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. ביום 17.7.2008 הואשמו המשיב ונאשם נוסף (להלן: השותף) בעבירות של סחר בבני אדם, אינוס, מעשי סדום והספקת סם. עם הגשת כתב האישום, המתייחס למתלוננת שהוברחה מאוקראינה לישראל, נעצר העורר עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים, הוארך מעצרו בתשעים ימים. משחלפה תקופת ההארכה הראשונה ושמיעת ההוכחות טרם החלה, הוחלט על הארכה נוספת בת שלושים ימים. ביני לביני נערך ברוסיה חיקור דין, במהלכו ניגבו עדויות מארבע נשים נוספות בגין אותה פרשה (להלן: המתלוננות הנוספות). בעקבות כך הוגש כתב אישום נוסף. עם הגשת כתב האישום הנוסף שבה ועתרה העוררת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים ובקשתה נתקבלה. סמוך לאחר מכן תמה תקופת שלושים ימי המעצר עליה הורה ביהמ"ש העליון כאמור. משכך עתרה העוררת בשלישית להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים. בקשתה נדחתה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת תנאי השחרור. עם זאת הדגיש ביהמ"ש כי: "אין בתוצאה זו כשלעצמה כדי להשפיע על המשך מעצרו של המשיב בתיק האחר שבו הוא נעצר עד תום ההליכים". נוכח החלטה זו הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו בתיק נשוא כתב האישום הנוסף. בקשתו נתקבלה וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו בתנאים. הערר נדחה.
ב. כשנה לאחר הגשת כתב האישום הראשון הוגש נגד המשיב כתב האישום הנוסף בגין אותה פרשה עצמה, ולא ניתן הסבר מדוע בחרה התביעה לנקוט בדרך זו תחת הגשת בקשה לתיקון כתב האישום הראשון. כתב האישום הנוסף מייחס למשיב, מעשים דומים שבוצעו באותם מועדים עצמם בארבע מתלוננות נוספות, ולטענת המשיב מדובר באותן הבחורות שהמעשים לגביהן יוחסו לו באופן כללי כבר בכתב האישום הראשון. אין בהגשת האישומים הנוספים כדי לשנות מן האיזון שערך ביהמ"ש העליון בין המסוכנות הנשקפת מן העורר ובין חזקת החפות העומדת לכל נאשם וגם למשיב שמשפטו בפרשה זו טרם החל להישמע וסופו מי ישורנו.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד יאיר חמודות לעוררת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 26.9.08).
ע.פ. 4079/06 + 3638/06 - שמואל צ'וסקין ואבי אוחנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הריגה בדקירות סכין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 914/03 - ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערער צ'וסקין וחברו פגשו במרכז מסחרי בבאר שבע, את אלי דואני ז"ל, קרבן העבירה (להלן: המפגש הראשון). בין הנוכחים התעורר ויכוח, בו כינה המנוח את צ'וסקין "מניאק". לאחר מכן שב צ'וסקין למרכז המסחרי, מלווה במערער אוחנה, כאשר הם מצויידים בסכינים. אוחנה דקר את המנוח בירכו, וצ'וסקין דקר אחריו את המנוח בחזהו. המנוח התמוטט ונפטר. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערערים מחמת הספק מעבירת הרצח, הרשיעם בעבירה של הריגה וגזר להם עונש של 15 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
ב. העונש שהושת על המערערים אינו חמור ביחס לנסיבות המקרה, שבגדרו קיפדו חייו של אדם, רק באשר עלב באחד מהם. עונש זה הוא בעל אופי הרתעתי, ויש בו כדי לתרום לניסיון לשרש את נגע הסכינאות, ואת הפגיעות וקיפוח חיי אדם העלולים לנבוע הימנו. נסיבותיהם האישיות של המערערים, נסוגים פה אל מול חומרת מעשיהם. כמו כן אין הצדקה להבחנה בין המערערים לבין עצמם, לעניין העונש. נקודת המוצא היא כי שני המערערים אחראים באופן דומה לתוצאה - ועונשם, הנגזר מכך, צריך להיות דומה, אף אם אוחנה דקר את המנוח "רק" ברגלו וצ'וסקין - בליבו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עוה"ד א. בר ציון ונ. אליגון למערערים, עו"ד א. וסטרמן למשיבה. 28.9.08).
ע.א. 8089/03 - פלונית ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ופלוני
*מימוש שעבוד על דירה לטובת בנק ודחיית טענת האשה, הגרושה מהחייב, ל"שיתוף נכסים" בדירה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1222/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב 2 (להלן - המשיב) נישאו ביום 17.3.69. לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1978 עברו המערערת והמשיב להתגורר בבית שנבנה על חלק ממקרקעין שנרכשו על ידי הוריו של המשיב בשנת 1965. עם פטירת הורי המשיב הועברה הבעלות במקרקעין בירושה למשיב ולאחיו. מחצית מן הזכויות במקרקעין, לרבות הבית שנבנה עליהם, הוקצו למשיב והזכויות במחצית השנייה הוקצו לאח. ביום 8.2.95 חתם המשיב על שטר משכון, לפיו שיעבד את זכויותיו במקרקעין לבנק. ביום 17.3.98 התגרשו בני הזוג. כעשרה חודשים קודם לכן נחתם בין השניים הסכם יחסי ממון וגירושין. בסעיף 3 להסכם הממון נאמר: "הבעל הינו בעל הזכויות של הבית... הבעל מתחייב להעביר את הבית הנ"ל ע"ש האישה בכפוף לשעבוד הרובץ עליו... הבעל מתחייב להסיר את השעבוד... הרובץ על הבית...". במהלך שנת 1999, החל הבנק בהליכים למימוש שטר המשכון. בתגובה, עתרו המערערים לביהמ"ש בבקשה כי יצהיר, בין היתר, על
בעלותה של המערערת בלפחות מחצית מן הזכויות במקרקעין, מכח הלכת השיתוף. ביהמ"ש קבע כי אין למערערת זכויות במקרקעין, כמו גם בבית שנבנה עליהם. בין היתר הסתמך ביהמ"ש על סעיף 3 הנ"ל בהסכם הממון, המהווה אישור לכך שהמערערת ידעה על קיומו של שטר המשכון ואף הסכימה לכך שזכויותיה תהיינה כפופות לשעבוד שהוטל לטובת הבנק. הערעור נדחה.
ב. אין צורך לחוות דעה באשר לשאלה אם למערערת הוקנו זכויות במקרקעין, בין אם מכוח חזקת השיתוף ובין אם בכל דרך אחרת. חתימת המערערת על הסכם הממון מהווה הודאה שזכויות הבעלות בבית המגורים שייכות היו מלכתחילה למשיב ואות היא להסכמתה כי הבעלות בבית תועבר אליה בכפוף לשעבוד הקיים לטובת הבנק. במעמד החתימה על הסכם הממון היתה המערערת מיוצגת על ידי עורך דין ויש להניח, כי בא-כוחה העמידה על משמעותן וטיבן של ההוראות הקבועות בהסכם הממון.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. שי אביטן וצ. אלישיב למערערים, עוה"ד ש. ורטהיים וא. הלפרין למשיבים. 19.1.06).
ע.א. 8384/05 - מסרי מוניר סאלם נגד מדינת ישראל
*פטור מאחריות בנזיקין, כאשר חייל ברכב סיור שהיה נתון במצב של מצוקה ואיום על חיי חיילי הסיור השתמש בנשק כדי להיחלץ בשלום(מחוזי חיפה - ת.א. 1344/98 - הערעור נדחה).
א. המערער, תושב חאן יונס, יליד שנת 1966, נפגע בראשו ביום 27.12.1991 מכדור שנורה על-ידי חייל צה"ל, והגיש תביעת פיצויים נגד המשיבה. בעדותו טען כי יצא מביתו אל השוק בחאן יונס ביום האירוע כדי לקנות מצרכים ותוך כדי הליכה, נורה ונפגע. עוד טען כי באותו יום, השוק היה שקט ולא התרחש בו כל אירוע חריג. מנגד טענה המשיבה כי ביום האירוע יצא כוח צה"ל לסיור שגרתי ממונע, ובהגיע הכוח לצומת השוק בחאן יונס, נחסם על-ידי עגלה רתומה לחמור ונעצר. מייד החל ההמון לזרוק לעבר הכוח מטר חזק של סלעים, בקבוקים, ברזלים וארגזים. בשלב זה, כאשר הכח נקלע למצוקה, הורה מפקדו "לירות כדורי גומי... לעבר מיידי האבנים". אחד החיילים ירה ירייה אחת שפגעה בראשו של המערער. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות שנוצרו באה פעולת החיילים בגדר הפטור מאחריות הקבוע בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), בהיותה "פעולה מלחמתית". הערעור נדחה.
ב. המצב אליו נקלע כוח הסיור סמוך לפני ביצוע הירי שינה את אופייה של משימת הסיור שאמור היה הכוח לבצע בהגיעו אל השוק. מן העת שבה נחסמה דרכו של הסיור, נקלעו החיילים למצב של מצוקה ואיום ממשי על חייהם ושלומם שהצריך ביצוע פעולה מלחמתית על מנת להיחלץ. האירוע שבפנינו, אף שתחילתו בפעולת סיור שגרתית, התפתח והסלים לכדי פעולה מלחמתית הבאה בגדר הפטור מאחריות בנזיקין על פי סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מאהר אלמאדי למערער, עו"ד מיכל שרביט למשיבה. 7.10.08).
בג"צ 8928/06 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים בירושלים
*קבלת עתירה נגד פס"ד ביה"ד הרבני הגדול השולל זכויות אשה לפי חוק יחסי ממון בנימוק שהאשה בגדה בבעלה(העתירה נתקבלה).
א. העותרת והמשיב 2 (להלן - המשיב) נישאו בשנת 1985. ביום 21.9.2003 הגיש המשיב תביעת גירושין נגד העותרת לביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע. בתביעתו טען המשיב כי המערערת בגדה בו עם גבר אחר ולפיכך אין ליתן לה את חלקה בזכויות הסוציאליות שצבר במסגרת עבודתו בתקופת הנישואין. ביום 29.2.2004 הגיעו העותרת
והמשיב להסכם גירושין, לו נתן ביה"ד הרבני תוקף של פסק דין, ולפיו הרכוש והזכויות שצברו במשך חיי הנישואין יחולקו ביניהם על פי חוק יחסי ממון. בסיכומים שהגיש, ביקש המשיב כי ביה"ד יפעיל את סמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויקבע כי בגידת העותרת עולה כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה, וכי העותרת אינה זכאית לחלק כלשהו מהזכויות הסוציאליות שצבר. בפסק דינו דחה ביה"ד את הבקשה וקבע כי הזכויות האמורות יחולקו באופן שווה בין בני הזוג. המשיב ערער לביה"ד הרבני הגדול וערעורו נתקבל. העתירה נתקבלה.
ב. הכלל בחוק יחסי ממון הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. סטייה מכלל זה תעשה רק בנסיבות מיוחדות. סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן על פי שיקולים כלכליים ואחרים. נסיבות המקרה שבפנינו אינן עולות כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל האיזון השווה. כבר נפסק כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב, כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד שלומי סבן לעותרת, עו"ד דן מלכיאלי למשיב. 8.10.08).
בג"צ 9198/02 - ההסתדרות הרפואית ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*קבלת עתירה, באופן חלקי, נגד האיסור בתקשי"ר על רופאים עובדי מדינה להגיש חוות דעת רפואיות בתיקים בהם חוות הדעת מוגשת נגד המדינה(העתירה נתקבלה, בחלקה, ברוב דעות).
א. בתקנון שירות המדינה, התקשי"ר, קיימת הוראה לפיה "לרופא עובד המדינה אסור לתת חוות דעת רפואית שעשויה לשמש ראיה נגד המדינה או אחד ממוסדותיה, בהליך שהמדינה או אחד ממוסדותיה צד לו. איסור זה חל גם אם חוות הדעת תינתן במסגרת עיסוקו בעבודה פרטית או בפרקטיקה פרטית שאושרה לו" (להלן: הוראת האיסור). העותרים טוענים כי הוראת האיסור הנ"ל דינה להתבטל. טענותיהם של העותרים מתכנסות לשני ראשי טענה: האחד - פגיעתה, הנטענת, של הוראת האיסור בחופש העיסוק של הרופאים עובדי המדינה על כל המשתמע מפגיעה שכזו; השני - פגיעתה, הנטענת, של הוראת האיסור בכל מי מבני הציבור הנדרש לחוות דעת רפואית בהליכים משפטיים שהמדינה צד להם. העתירה נתקבלה, בחלקה, ברוב דעות.
ב. השופטת נאור: אינטרס לגיטימי של המעביד במהלך יחסי העבודה הוא שהעובד ינהג בנאמנות למעביד. זהו אינטרס לגיטימי חזק דיו כדי להצדיק את הפגיעה העקיפה בחופש העיסוק. במתן חוות דעת רפואית נגד המדינה יש משום הפרה של חובת הנאמנות של הרופא עובד המדינה למדינה. עם זאת, בסוגיית זכות הגישה לערכאות, במקרים מסויימים זכות זו עלולה להיפגע. הפגיעה בזכות הגישה לערכאות קיימת בתחומים בהם יש למדינה השפעה מכרעת על "שוק" חוות הדעת הרפואיות. במקרים אלה זכות הגישה לערכאות ראויה להגנה, כדי שלא לנעול דלת "בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית". בתחומים מסויימים שיעור הרופאים המומחים עובדי המדינה נע סביב מחצית מכלל הרופאים המומחים בישראל. כאשר בתחום הרפואי הספציפי יש למדינה השפעה מכרעת על "שוק" חוות הדעת הרפואיות, יש להגמיש את ההוראה כך שהאיסור יתייחס לתובענה הנוגעת למוסד הספציפי בו עובד הרופא.
ג. השופט אלון (דעת מיעוט): רופא בשרות המדינה הנותן חוות דעת של מומחה לבעל הדין התובע את המדינה, (או הנתבע על ידה), מעמיד בכך את עצמו מניה וביה בהתנגשות
אינטרסים עם מעבידתו, המדינה. התנגשות אינטרסים זו, או האפשרות להתרחשותה, מהווה תכלית ראויה להגבלת חופש העיסוק שבהוראת האיסור דנן. באשר לטענה בדבר פגיעה ב"זכות הגישה לערכאות" - הזכות הנפגעת איננה זכות הגישה לערכאות - אם כתובע ואם כנתבע - אלא צמצום מאגר המומחים הרפואיים הפוטנציאלי מתוכו יכול בעל הדין לבור לו את המומחה הרפואי מטעמו. אין הוראת האיסור חלה שעה שהמומחה הרפואי מתמנה על ידי ביהמ"ש כמומחה מטעמו. היא גם אינה חלה שעה שמומחה רפואי בשרות המדינה מוזמן למתן עדות, להבדיל מעריכת חוות דעת של מומחה מטעם בעל הדין. לאור זאת, יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, אלון. עוה"ד אלי זהר, ענבל זוהר ודורון דינאי לעותרים, עו"ד אופירה דגן למשיבים. 2.10.08).
ע.פ. 7504/06 + 7443/06 - רועי ארקה ויהונתן ממו נגד מדינת ישראל
*זיכוי שני נאשמים מהרשעה בעבירת אינוס, כאשר בימ"ש בהרכב אחר זיכה שנים אחרים בנימוק של אי ודאות בזיהוי והתביעה לא התנגדה להגשת אותו תיק כראיה ע"י הסניגוריה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1110/04 - הערעורים נתקבלו).
א. שני המערערים הורשעו בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות. בעת האירוע היתה המתלוננת קטינה בת שלוש עשרה וחצי בערך. בליל שבת, כך נטען, נכנסה המתלוננת ל"גן הרצל" בחולון בדרכה לביתה, והמערערים ושניים אחרים, קטינים, החלו לרדוף אחרי המתלוננת, רועי תפס בגרונה והחל לנשקה, הפיל אותה על הקרקע ואנס אותה. הוגשו שני כתבי אישום: האחד נגד המערערים, והשני נגד הקטינים. הנאשמים הואשמו בשני כתבי האישום בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות. משפטם של הקטינים התנהל בפני הרכב אחר של ביהמ"ש המחוזי. כשמונה חודשים לאחר מתן הכרעת הדין נשוא הערעור, ניתנה הכרעת הדין במשפטם של הקטינים, בה זוכה קטין אחד מכל אשמה ואילו הקטין השני זוכה מעבירת האונס והורשע בעבירה של אי מניעת פשע. על הכרעת דין זו לא הוגש ערעור. במוקד המחלוקת, בשני המשפטים, ניצבה שאלת זיהויים של המערערים ושל הקטינים כמבצעי האונס במתלוננת. ביהמ"ש, בענייננו, סבר כי מעורבות המערערים באירוע הוכחה מעבר לספק סביר והרשיעם. הערעור נתקבל.
ב. לטענת המערערים, החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, בהרכב השני, לזכות את אחד הקטינים, שומטת את הקרקע גם תחת הרשעתם הם. ככלל, בכפוף לחריגים שונים, אין ממצאים עובדתיים ומסקנות שנקבעו בפסק דין מסויים קבילים כראיה בגדרו של הליך משפטי אחר. אולם, המשיבה לא העלתה טענת חוסר קבילות. בנסיבות אלו רשאי ביהמ"ש, לכל הפחות, לקבל כתשתית עובדתית מוסכמת את הנתונים העובדתיים אותם פירט ביהמ"ש בהכרעת הדין בתיק האחר. ברור כי המתלוננת מאמינה אמונה שלמה שהמערערים היו חלק מן החבורה המעורבת באינוסה. השאלה המרכזית היא האם אומנם רועי היה זה שביצע את האונס ויהונתן נכח במקום. בשאלה זו נותר, ספק. על כן יש לזכות את המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד יורם שפטל וחגית לרנאו למערערים, עוה"ד מאיה חדד ומיכל גל למשיבה. 28.9.08).
בע"מ 10060/07 - פלונית נגד פלוני
*מתן היתר לאם, אזרחית גרמניה, בעלת משמורת על קטין, להגר מישראל עם הקטין לגרמניה למרות התנגדות האב(מחוזי ת"א - ע"מ 1273/06 - הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל).
א. המבקשת היא ילידת 1963, נוצריה, אזרחית ותושבת גרמניה, העובדת כדיילת בחברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה". המשיב הוא יהודי, יליד 1971, תושב ישראל, המחזיק באזרחות כפולה - ישראלית ובריטית. השניים הכירו לראשונה בשנת 1995
בהודו, מאז שמרו ביניהם על קשר מכתבים וטלפונים, והמבקשת אף הגיעה לישראל, פעם או פעמיים בחודש. בנובמבר 1996 התגרשה המבקשת מבעלה. בין השנים 1998 -1999 התגוררו הצדדים דנא יחד בדירה שכורה בישראל וניהלו משק בית משותף. ביום 31.7.01 נולד בגרמניה בנם (להלן - הקטין), וכחודש לאחר הלידה שבו הצדדים לישראל. במשך תקופה בת כשנה ושבעה חודשים, התגוררו בישראל, כאשר מפעם לפעם, בהסכמת המשיב, טסו המבקשת והקטין לביקורים בגרמניה, לשבועיים-שלושה בכל פעם. ביום 17.3.03 טסו המבקשת והקטין לגרמניה, ולא שבו ארצה. ביום 14.4.03 הגישה המבקשת בבימ"ש בגרמניה תביעה למשמורת בלעדית על הקטין (להלן - תביעת המשמורת). חמישה ימים לאחר הגשת התביעה, הגיע המשיב לגרמניה והגיש תביעה על פי אמנת האג, להשבת הקטין לישראל. ביום 17.6.03 הורה ביהמ"ש בגרמניה על השבתו המיידית של הקטין לישראל, תוך שהוא קובע כי לשני הצדדים תהיה משמורת משותפת על הקטין. ביום 7.10.03 שבו המבקשת והקטין לישראל. ביום 9.10.03 הגישה המבקשת תביעת משמורת בביהמ"ש לענייני משפחה וביום 31.12.03 הגישה תביעה למתן היתר להגירתו של הקטין לגרמניה. ביום 21.10.04 הורה ביהמ"ש על מינוי מומחה שיחווה את דעתו בעניין טובת הקטין וביום 13.1.05 הוגשה חוות הדעת, בה המליצה המומחית כי המבקשת תהגר לגרמניה והקטין עימה. ביהמ"ש פסק בהתאם להמלצת המומחית. בערעור לביהמ"ש המחוזי נתבקשה המומחית להמציא חוות דעת משלימה, ובחוות הדעת השניה, ציינה המומחית, כי חלפו כשנתיים מאז הכנתה של חוות הדעת הראשונה, כאשר באותו מועד סברה כי ההגירה לא תהיה טראומטית עבור הקטין, ובמועד הכנתה של חוות הדעת השניה הגיעה לכלל מסקנה כי אין לאפשר למבקשת להגר לגרמניה עם הקטין. על יסוד חוות דעת זו, ביטל ביהמ"ש המחוזי את החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
ב. המומחית קבעה באופן חד משמעי, בשתי חוות הדעת, כי למבקשת מסוגלות הורית טובה יותר מאשר למשיב. נוכח ממצאיה של המומחית באשר להשלכות החמורות שתהיינה להישארותה של המבקשת בישראל, המסקנה היא כי הדבר אינו מתיישב עם טובתו של הקטין עצמו. אין מנוס מהתרת ההגירה, כאשר ההגירה במקרה זה היא אכן הרע במיעוטו עבור הקטין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד ב. דון יחיא, ד. פרימר, מ. פרוינד ול. איסר למבקשת, עוה"ד ש. מורן וש. שובר למשיב. 2.10.08).
בג"צ 2109/08 - חנה לוי נגד משרד החינוך ואח'
*דחיית עתירה נגד העברת מורה מבית ספר אחד למשנהו, כאשר נטען כי ההעברה נובעת מחשיפת שחיתויות של המנהל ע"י העותרת(העתירה נדחתה).
א. העותרת עבדה כמורה בבית הספר "עקיבא" בבת-ים במשך 23 שנים. במהלך שנת הלימודים תשס"ב ביקש מנהל בית הספר להעביר את העותרת לבית ספר אחר. לטענת העותרת נעשה הדבר נוכח חשיפת שחיתויות שעניינן ניהול לא תקין של בית הספר על ידי המנהל. מאידך, סבר משרד החינוך, כי המניעים לבקשה להעביר את העותרת לבית ספר אחר, היו יחסיה העכורים עם מנהל בית הספר ומורים אחרים בצוות בית הספר. משנמשכו העימותים בשנת הלימודים תשס"ג, ולאחר הליכי שימוע, הועברה העותרת לבית הספר "ישורון" בחולון. כשבוע לאחר פתיחת שנת הלימודים תשס"ד עתרה העותרת לביה"ד האזורי לעבודה, שיאסור את העברתה לבית הספר "ישורון". העותרת טענה כי ההחלטה נעשתה על רקע חשיפת שחיתויות על ידה וכי הדבר עומד בניגוד לקבוע בחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין). בפסק דינו דחה ביה"ד את תביעת העותרת. נקבע כי העברתה נעשתה
על רקע של מערכת היחסים בין העותרת לבין המנהל וחלק מצוות המורים בבית הספר. ערעורה של העותרת לביה"ד הארצי לעבודה נדחה. העתירה נדחתה.
ב. אכן, ההגנה המוענקת במסגרת חוק ההגנה על עובדים, במקרים בהם חושפים עובדים עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין, אינה מותנה בכך שהתלונה תהא הטעם היחיד לפיטורים, ודי להראות שלתלונה היתה השפעה ממשית על תנאי עבודתו של העובד. ואולם, יש להימנע מהפיכת מכשיר התלונה לאמצעי שנועד למנוע פיטורין או שינוי תנאי עבודה, כאשר השיקולים לכך הם שיקולים אובייקטיביים. ביה"ד האזורי קבע, על יסוד הממצאים העובדתיים, כי אין מקום לתחולת חוק ההגנה על עובדים במקרה דנן. בג"צ אינו מתערב בטענות שעניינן הכרעות שבעובדה.
(בפני השופטים: נאור, חיות, מלצר. החלטה - השופטת נאור. העותרת לעצמה, עו"ד מיכל לייסר למשיב. 17.9.08).
רע"א 9606/07 - אולג סטרטייבסקי נגד קצין התגמולים משרד הבטחון
*סירוב לבקשת פסילה של "גוף מעין משפטי", ועדה רפואית, כאשר נתקבל ערעור על החלטתה והנושא הוחזר אליה לדיון מחודש (הבקשה נדחתה).
המבקש, יליד 1983, השתחרר משירותו הצבאי ביום 1.12.05. הוא טען לחבלה אקוסטית עקב חשיפה ממושכת לרעש חזק של ירי וכתוצאה מכך - לירידה בשמיעה וטנטון. ועדה רפואית קבעה למבקש %5 נכות בגין ליקוי שמיעה. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה וערעורו נדחה. בערעורו לביהמ"ש המחוזי, הוחלט, בהסכמה, על החזרת הדיון לוועדה הרפואית העליונה, לדיון מחודש. בדיון המחודש דחתה הוועדה פעם נוספת את ערעור המבקש. הלה ערער שוב לביהמ"ש המחוזי וגם הפעם הוחזר הדיון, בהסכמת המשיב, לוועדה הרפואית העליונה. בנסיבות אלה ביקש המבקש כי ישונה הרכב הוועדה ובקשתו נדחתה. ביהמ"ש ציין כי מתוך אנאלוגיה לפסלות השיפוטית, עולה, כי אין בהחזרת התיק לוועדה הרפואית לבחינת תוצאות בדיקה נוספת בנסיבות דנן, כדי לפסול את המותב המקורי. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי אין לגזור גזירה שווה בין המבחנים הנוהגים לעניין דיני פסלות שופט של גופים שיפוטיים המורכבים משופטים מקצועיים, לבין גופים "מעין שיפוטיים" המורכבים ממומחים שאינם שופטים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, יש מקום להחלת דיני פסלות שופט גם בערכאות "מעין שיפוטיות". ככל שהדבר נוגע להחזרתו של עניין למותב שהכריע באותו עניין קודם לכן, הלכה היא - כך לגבי בתי משפט - כי אין די בכך שבימ"ש דן והכריע בעניין מסויים, כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין, בעקבות התערבותה של ערכאת ערעור. במקרה דנן אמנם אין עסקינן בהכרעת בימ"ש אלא בהכרעתה של ועדה "מעין שיפוטית". עם זאת, בנסיבות העניין, ובפרט העובדה שהוועדה נדרשה לראיות נוספות, היות הכרעתה מבוססת על קריטריונים מקצועיים, וכן מאחר שלא הועלתה טענת פסול אישית נגד חברי המותב, לא הוכחו "אפשרות ממשית" ואף לא "חשש סביר" לניגוד עניינים.
(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד י. בם וא. גרביץ למבקש, עו"ד י. רוזנפלד למשיב. 16.9.08).
בש"פ 7527/08 - עומר וקנין נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם שלושה נאשמים נוספים, בעבירה של סחר בסמים. עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אך סבר כי החלופה המוצעת של שחרור בתנאי מעצר בית מלא בפיקוחה של אחותו של העורר לא יהווה חלופה הולמת. על כן הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים.
במהלך הדיון, הציע בא כוח העורר חלופת מעצר אחרת, בבית בת זוגו של העורר והוריה. לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניין החלופה, קבע ביהמ"ש, בהרכב אחר, כי לאור פסיקת ביהמ"ש העליון במקרים דומים, שאין לשחרר סוחרי סמים לחלופת מעצר אלא בהתקיימן של נסיבות חריגות ביותר, נסיבות אשר לא הוכחו בנסיבות מקרה זה, אין לשחרר את העורר. הערר נתקבל.
קיימים מקרים יוצאי דופן, אשר בהם יתכן וניתן יהיה לאיין מסוכנות בעבירות סמים, באמצעות חלופת מעצר. בענייננו, מדובר בנאשם ללא עבר פלילי, המנהל אורח חיים נורמטיבי ואשר קיימת אפשרות, כי חלופת מעצר מתאימה, יהיה בה די כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. יתירה מכך, הגם שכמות הסמים שנתפסה בחזקתו הינה משמעותית, סם מסוג חשיש במשקל של 56 ק"ג, העורר רחוק מלהיות הרוח החיה מאחורי עסקאות הסמים הנטענות בכתב האישום, ומעשהו התמצה בהובלת הסם למקום ביצוע העיסקה והעברתו מרכב לרכב. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי, שיקבע את תנאי השחרור לחלופת המעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד איילת דואן לעורר, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 7.9.08).
בש"פ 7532/08 - אברהים והואסמן אבו סבית נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חבלה וחילופי יריה בסכסוך בין שתי משפחות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בין משפחת המבקשים ובין משפחת אבולקיעאן, קיים סכסוך. ביום 24.7.2008 התפתחה קטטה בין בני המשפחות היריבות, שכללה, על פי הנטען, חילופי ירי, ודקירתם של כמה מבני משפחת אבולקיעאן בידי העוררים. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בתל אביב על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכי חומרתן של העבירות המיוחסות להם מקימה עילת מעצר. הערר נתקבל.
הראיות העיקריות הקושרות את העוררים לעבירות המיוחסות להם, הינן הודעותיהם של בני משפחת אבולקיעאן ואמרותיהם במסגרת העימותים שנערכו עם העוררים. עדויות אלו אינן חפות מסתירות. כן יש לזכור כי מדובר בעדויותיהם של מי שמיוחסות להם עבירות אותן ביצעו כנגד העוררים ובני משפחתם, במסגרת אותה פרשה. לצד אמרות אלו ניצבות ראיות נסיבתיות שונות, אלא שעל פניו, ומבלי להכריע לגופן של הראיות לכאורה, נדמה שאין די בעוצמתן של אלו כדי להצדיק את המשך מעצרם של העוררים, ויש להעדיף את שחרורם לחלופת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יוסי זילברברג לעוררים, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 18.9.08).
בש"פ 7606/08 - פרנק מטודי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה והלבנת הון, כאשר הנאשם ששוחרר בערובה ובתנאים הפר את תנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב במספר עבירות של סחיטה בכוח, ועבירה של הלבנת הון, במסגרת ארגון פשיעה. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בית מלא בביתו בפיקוח אשתו, ותוך שימוש באיזוק אלקטרוני; כן נקבעו הפקדה וערבויות. בהמשך הקל ביהמ"ש בתנאי שחרורו של העורר, והתיר לו לצאת לעבודה. כעבור זמן הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר, באשר העורר הפר את תנאי השחרור. ביהמ"ש קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. מעצם מהותה טבועה בהחלטה אם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, שאלה בדבר האמון שאפשר ליתן בנאשם ובמפקחים המוצעים. כחלק מתנאי השחרור עושים בתי המשפט, לפעמים,
שימוש באמצעי הטכנולוגי של פיקוח אלקטרוני. יתרונו של אמצעי זה הינו היכולת לבחון בצורה בלתי אמצעית את המידה בה הקפיד הנאשם על הימצאותו במקום שנקבע לחלופת המעצר. בענייננו, מרגע שניתנה הקלה בתנאי מעצרו, עשה העורר דין לעצמו, נהג לצאת בימי ראשון "לעבודתו", הגם שמקום עבודתו היה סגור ביום זה בשבוע. עוד הוסיף ונהג ללכת לבדו לבית הכנסת. בכל אלו נמנעה אשתו, המפקחת עליו, מלבצע את התפקיד שהוטל עליה. במקביל, חיבל העורר במנגנון הפיקוח האלקטרוני שנועד לפקח על חלופת המעצר ולוודא את התגשמותה של מטרת המעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד תרצה קינן-שחם לעורר, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 15.9.08).
רע"א 537/08 - טניה קגן נגד יצחק אוניקול
*צו מניעה נגד האכלת חתולי רחוב בחצר המשותפת עם התובע, הטוען כי האכלת החתולים מהווה "מטרד" לגביו (הבקשה נדחתה).
המבקשת והמשיב הם שכנים בבית משותף. המבקשת נהגה להאכיל מדי יום בחצר המשותפת של הבניין כ-20 חתולי רחוב, בשעות הבוקר ואחר הצהריים. המשיב, אשר התלונן כי האכלת החתולים גורמת לו למטרד, פנה לבימ"ש השלום בתביעה לצו מניעה נגד האכלת החתולים בחצר. בימ"ש השלום, קבע כי בהתחשב במטרד הנגרם, אין לומר כי מדובר בשימוש סביר במקרקעין על-פי סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין. כן נקבע כי ההתנהלות עולה כדי מטרד ליחיד על-פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין. לבסוף נתן ביהמ"ש צו, לפיו מנועה המבקשת מלהאכיל חתולים בתחומי החצר, לרבות על גדר הבטון הסובבת אותה, וכן במרחק של מטר מגדר הבטון כלפי חוץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת המבקשת כי פרשנותו של המונח "מטרד" בפקודת הנזיקין צריכה להיות בהתאם לפרשנות המקובלת בסעיף 242(1) לפקודת העיריות, דינה להידחות. עניינו של סעיף 242 בסמכותה של העיריה לסלק מטרד "בענין תברואה, בריאות הציבור ונוחותו". בהקשר זה, יש לפרש את המונח "מטרד" בצמצום, תוך עריכת איזון בין האינטרס לדאוג לצורכיהם הקיומיים של בני האדם ולבריאותם מחד גיסא, לבין העקרון לפיו אין להסב לחתולים סבל או להמיתם ככל שהדבר אינו נדרש. מנגד, סעיף 44 לפקודת הנזיקין תכליתו למנוע מאדם שימוש במקרקעין "באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם". השאלה בענייננו הינה האם התנהלות המבקשת מהווה הפרעה להנאתו הסבירה של אדם ממקרקעיו. קשה לקבל, את גישת המבקשת כי "מטרד ליחיד" מתקיים רק מקום בו יש "פגיעה קשה וחמורה הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים".
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. מרקס למבקשת. 16.9.08).
ע.פ. 2445/08 - מדינת ישראל נגד חנן מורנו
*החמרה בעונש בעבירה של המלטות מהמשטרה תוך נהיגה פרועה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בשעת לילה מאוחרת, נתקלו מתנדבים במג"ב בטנדר נהוג בידי המשיב, כשהוא ללא פגוש וללא לוחיות זיהוי. הם הורו למשיב לעצור, ובתגובה נמלט בפראות, בנסיעה כנגד כיוון התנועה, תוך שהוא עובר מנתיב לנתיב וגורם למכוניות הבאות מולו לסטות מנתיב נסיעתן. לאחר מרדף נעצר המשיב וכשהובא לתחנת המשטרה, קילל את השוטרים שהיו בתחנה. ביהמ"ש המחוזי עמד בגזר דינו על חומרת העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שהמשיב הודה בביצועה. חרף החומרה, ולמרות עברו הפלילי המכביד של המשיב, נתן ביהמ"ש משקל רב לנסיבותיו האישיות, ובעיקר למצבו הנפשי, וגזר לו מאסר בפועל של 18 חודשים,
הפעלת מאסר על תנאי בחופף, מאסר על תנאי, ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה ל-5 שנים מיום השחרור מן המאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הטומנות בחובן סכנה לציבור ופגיעה חמורה בחובת כיבוד החוק ורשויות אכיפת החוק, מחייבות ענישה מחמירה ומסר עונשי ברור וחד. חומרת העבירה הביאה לגיבוש מדיניות ענישה מחמירה, שבמסגרתה נגזרים עונשי מאסר של מספר שנים. המשקל שניתן בענייננו, לנסיבות האישיות, רב מהמידה הראויה, אף שנכון היה לתת לו משקל כלשהו. לפיכך יועמד העונש על 30 חודשים מאסר בפועל וכן יופעל המאסר על תנאי, באופן ששני חודשים ממנו יופעלו במצטבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אביה גליקסברג למערערת, עו"ד שמעון קוקוש למשיב. 11.9.08).
רע"א 5462/08 - יוסף סופר נגד ש.י.צ.ח. חברה לבניין בע"מ
*דחיית בקשה לבורר לנמק את פסקו, כאשר בהסכם הבוררות אין תנאי כזה (הבקשה נדחתה).
המבקש, בעל מגרש בפתח-תקווה, התקשר עם המשיבה בעיסקת קומבינציה לבניית מבנה על המגרש שבבעלותו. בעקבות מחלוקת שנתגלעה ביניהם פנו הצדדים לביהמ"ש קמא אשר הפנה אותם להליך בוררות בפני השופט בדימוס שאול אלוני. הליך הבוררות נמשך כשמונה שנים, עד לפטירתו של הבורר. המשיבה עתרה לביהמ"ש בבקשה למינוי בורר חליף, וביהמ"ש הורה על מינויו של השופט בדימוס חיים אילת כבורר חלופי (להלן - הבורר). המבקש פנה אל הבורר בבקשה לערוך שטר בוררות שבו "יצויין כי פסק הבורר יהיה מנומק, בכל עילת תביעה ובכל נושא". הבורר דחה את הבקשה, והמבקש פנה לביהמ"ש בבקשה למינוי בורר חליף. ביהמ"ש דחה את בקשת המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בעלי דין המעוניינים בהנמקת הפסק על ידי הבורר חייבים לציין זאת בהסכם הבוררות. משלא חייבו הצדדים את הבורר, במסגרת הסכם הבוררות, לנמק את פסקו, אין למבקש זכות קנויה לכפות על הבורר לנמק את פסקו. גם טענתו של המבקש לפיה התנגדותו לקיום הבוררות בפני הבורר והנקיטה בהליכים נשוא בקשה זו מהווים עילה להעברת הבורר מתפקידו, אין לה על מה שתסמוך. כל קביעה אחרת עלולה לתמרץ צד להליך בוררות לפנות לביהמ"ש בבקשה להעברת בורר מתפקידו מבלי שקיימת עילה אמיתית לכך, בכדי להשתמש בפניה עצמה כטעם להעברת הבורר מתפקידו.
(בפני: השופט דנציגר. 15.9.08).
רע"ב 6757/08 - מוחמד (חסן) אבועסא נגד מדינת ישראל
*ביטול עבודות שירות כאשר העבריין לא התייצב במשך תקופה ארוכה לביצוע עבודות השירות(הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בעבירות איומים וחבלה במזיד ברכב. עונשו נגזר ביום 23.6.03 לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, וכן ל-12 חודשי מאסר על תנאי. המבקש שובץ לעבודה בבית החייל בבאר שבע, אך לא הופיע לעבודה. ביום 22.10.03 הוגש כתב אישום חדש נגד המבקש בגין עבירות של ניסיון התפרצות, תקיפה חבלנית והחזקת כלי פריצה. המבקש נעצר, ולאחר מכן שוחרר למעצר בית. הנסיונות לאתר את המבקש ולזמנו לשימוע בנושא עבודת השירות לא צלחו. סוף דבר, כתום כשלוש שנים ושמונה חודשים מגזר דינו - זומן המבקש לשימוע, ובעקבותיו הורה נציב שירות בתי הסוהר על הפסקת עבודות השירות. כנגד החלטה זו עתר המבקש לביהמ"ש לעניינים מינהליים ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הפסקה מינהלית של עבודות שירות על-ידי נציב שירות בתי הסוהר מוסדרת בסעיף 51ט' לחוק העונשין, ובין שאר עילותיה מצויות אלה: "הוא נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה או המפקח" וכן "נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה". במקרה דנא, מתקיימות שתי עילות אלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ערן אביטל למבקש, עו"ד גלעד שירמן למשיבה. 15.9.08).
בג"צ 2629/03 - סבטלנה ופבל איבשין נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה להענקת אשרת שהייה בישראל מטעמים הומניטריים (העתירה נדחתה).
העותרת ילידת רוסיה, לא יהודיה, ובנה העותר 2 (להלן: העותר). הגיעו לישראל בעקבות נישואין שניים של העותרת לאחד בשם גרוזיני, ומשהתברר כי אלה היו נישואין פיקטיביים, נדרשה לעזוב את ישראל. כך גם העותר לאחר שאמו איבדה את זכותה לאזרחות ישראלית כנשואה ליהודי. העותר הגיש בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים ובקשה זו נדחתה. העתירה נדחתה.
בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורשיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, מסור למשיב שיקול דעת רחב. קל וחומר שרחב הוא שיקול הדעת המסור לו לצורך קבלת החלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים חריגים. גדר ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטות ממין זה מצומצם, ומוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור. במקרה שלפנינו נדון עניינו של העותר פעמיים בפני הוועדה הבינמשרדית האמונה על בחינת מקרים המצדיקים מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים חריגים, ופעמיים נדחתה הבקשה. אכן, מאז כניסתו של העותר לישראל יחד עם אימו וגרוזני, והוא אז כבן 12 שנים, חלפו כשמונה שנים שהינן שנים מעצבות בחייו של נער צעיר. יחד עם זאת, ההחלטה הראשונה בדבר שלילת מעמדם של העותרים התקבלה אצל המשיבים עוד בשנת 2003 דהיינו כשנתיים לאחר כניסתם ארצה. מאז ועד לאחרונה, במשך כחמש שנים נוספות, בחרו העותרים להמשיך ולשהות בישראל לצורך ניהול ההליכים כנגד ההחלטה לשלילת מעמדם. מדובר בהחלטה שהתקבלה כדין על פי שיקול הדעת המסור למשיב, ובג"צ לא ימיר את שיקול דעת המשיב בשיקול דעתו שלו.
(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד א. וייסברג ור. אנושו לעותרים, עו"ד ו. חלאוה למשיבים. 28.9.08).
בש"פ 8283/08 - ששון בראשי נגד מדינת ישראל
*מעצר לצורך הסגרה לארה"ב בעבירות של סחיטה והלבנת הון (הערר נדחה).
ביום 23.7.2008 הוגש נגד העורר ואחרים, כולם אזרחי ותושבי ישראל, כתב אישום בארה"ב, בו נאמר, בין היתר, כי העורר חבר לאחרים (בהם יצחק ומאיר אברג'יל, יורם אל-על ואחרים), אשר הלוו כספים לאנשי עסקים אמריקאיים ולאחר מכן סחטו מהלווים את החזר החוב תוך שימוש באמצעי איום, הפחדה ואלימות. על פי הנטען, כספי ההלוואות מקורם בכספי המעילה בסניף הבנק למסחר בתל אביב, וכי כספים אלה "הולבנו" באמצעות הלוואתם לאנשי עסקים אמריקאיים. לאחר הגשת כתב האישום האמריקאי הורה ביהמ"ש הפדראלי במחוז קליפורניה על מעצרם של העורר והאחרים. בעקבות כך הוגשה לישראל בקשה לעצור באופן זמני את העורר ונאשמים נוספים בפרשה עד להגשת בקשה להסגרתם. אלה אכן נעצרו וביום 26.8.2008, הובאו בפני בימ"ש השלום בירושלים שהורה על מעצרם למשך 20 ימים. ביום 14.9.2008 הוגשה להורות על מעצרם של המבוקשים לעשרים ימים נוספים ובהחלטתו נעתר בימ"ש
השלום לבקשה. ערר שהגיש העורר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחה. הערר נדחה.
בשלב זה של מעצר זמני טרם הגשת בקשת ההסגרה, די לו לביהמ"ש כי ישתכנע שיש יסוד להניח שהמבוקש הוא בר הסגרה, כלשון סעיף 6 לחוק ההסגרה. אל לו לביהמ"ש להיכנס בשלב זה לעובי הקורה בשאלת היותו של המבוקש בר הסגרה, ודי כי על פני הדברים ומתוך החומר שהוצג עד אותו שלב מצא ביהמ"ש כי יש יסוד לטענות בדבר היותו בר הסגרה.
(בפני: השופטת חיות. עוה"ד אבי אודיז ושחר גרייף לעורר, עו"ד גלעד סממה למשיבה. 6.10.08).
רע"א 1357/06 - עמוס גזית נגד קצין התגמולים
*פירוש סעיף בחוק הנכים המעניק פיצויים רטרואקטיביים "מיום הגשת התביעה" ומהי לצורך זה "הגשת תביעה חדשה" (מחוזי ת"א - ע.א. 2913/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המבקש נפצע במהלך שרותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים, ובשנת 1974 הגיש תביעת תגמולים לפי חוק הנכים. באוקטובר 1974 קבעה ועדה רפואית למבקש דרגת נכות של %40. במשך השנים הועמד המבקש מפעם לפעם בבדיקות לקביעת שיעורי הנכות, עד למרץ 96, כאשר בעקבות בקשה חדשה וערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע שיעור נכותו על %55. שלוש שנים לאחר קביעת דרגת נכות זו, פנה המבקש אל המשיב בדרישה כי יקבע את זכאותו הרטרואקטיבית לתגמולים והטבות על פי דרגת נכות זו - החל במועד הגשת תביעתו הראשונה בשנת 1974. המשיב דחה את הבקשה וקבע כי המועד לתגמולים בדרגת הנכות האחרונה, הינו מועד הגשת תביעתו האחרונה לשינוי דרגת נכותו - דהיינו מאי 1993. המבקש ערער על החלטת המשיב בפני ועדת הערעורים וערעורו נדחה. על החלטת ועדת הערעורים ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. ביהמ"ש התייחס לסעיף 18(א) לחוק הנכים הקובע כי: "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו... בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה... ", וקיבל את עמדת המשיב לפיה פנייתו של המערער אל המשיב במרץ 1993 היוותה "הגשת תביעה חדשה" ודרגת הנכות של %55 נקבעה בהתייחס לבקשה-תביעה חדשה זו. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ברק טל למבקש, עו"ד מיקי חשין למשיב. 6.10.08).
ע.א. 4332/08 - פלוני נגד פלונית
*קבלת ערעור על דחיית בקשת פסילה, שנומקה בהיכרות שבן השופטת לעורכת הדין שהיא צד במשפט ועבדה בעבר במשרדה של השופטת בהיותה עורכת דין (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
במסגרת הליך גירושין המתנהל בין הצדדים, הגישה המשיבה, עורכת דין במקצועה, תביעות בענייני רכוש, מזונות ומשמורת ילדים, והתיק הגיע לדיון בביהמ"ש לענייני משפחה בקריות בפני השופטת אלון. בדיון בבקשה לצו הגנה, ציינה השופטת כי למרות העובדה שהמשיבה עבדה במשרדה, לפני שמונתה לשופטת, לפני כשמונה שנים, אין היא רואה כל מניעות לדון בתביעות המתנהלות בין המשיבה לבין המערער. המערער ביקש כי השופטת תפסול עצמה והפנה את תשומת לב השופטת לטיב ההיכרות בינה לבין המשיבה ואף פירט אירועים בדבר טיב הקשר. בהחלטתה קבעה השופטת כי הטעמים עליהם הצביע המערער, אינם מהווים עילת פסלות. הערעור נתקבל
עברו אמנם כשמונה שנים מאז סיימה המשיבה את עבודתה במשרדה של השופטת, ומאז, כך נטען, לא היה קשר אישי-חברי בינה לבין השופטת, והקשר ביניהן מוצה בפגישות אקראיות מעת לעת. ואולם, נראה שביחסים שנרקמו בין השופטת למשיבה במהלך העבודה המשותפת, יש כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים, במיוחד כך כיוון שמדובר בתיק
בו המשיבה היא עצמה צד לו. יש להניח שבמהלך העבודה המשותפת, התוודעה השופטת אף לחייה האישיים של המשיבה ואגב יחסי העבודה נרקמו אף יחסים לבר מקצועיים, כפי שבדרך כלל קורה. די באפשרות שנתקיימו קשרי עבודה והיכרות של ממש בין השופטת למשיבה, בכדי להצדיק פסילתה של השופטת מלישב בדין.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד הדס פרידמן-כהן למערער, עו"ד טל שרון למשיבה. 24.7.08).
רע"א 7481/08 - פלוני נגד משרד הבטחון קצין התגמולים
*דחיית בקשה לרשות ערעור בערכאה שלישית בנושא קביעת אחוזי נכות לפי חוק הנכים (הבקשה נדחתה).
המבקש, יליד 1979, נחטף ביום 14.1.1999 בעת שירותו הסדיר, בידי שני אזרחים ערבים, שעה שעלה על "טרמפ". המבקש נאזק בידיו וברגליו, נשקו נגנב והוא הושלך בשדה. טענתו של המבקש, בתביעתו להכרה כנכה צה"ל וקביעת אחוזי הנכות - עניינה טראומה נפשית כתוצאה מאירוע החטיפה. הוועדה הרפואית קבעה כי המבקש סובל מנכות נפשית זמנית בדרגה של %10. בדיון חוזר בוועדה רפואית הגיש המבקש חוות דעת פסיכיאטרית ולפיה נכותו הנפשית היא בדרגה של %50 לצמיתות, אך הוועדה קבעה כי למבקש נכות נפשית בדרגה של %10 לצמיתות. המבקש ערער על קביעה זו לפני הועדה הרפואית העליונה, וזו קבעה לו נכות קבועה בדרגה של %20. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי בחיפה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הוועדות הרפואיות - בדרגה הראשונה כמו גם העליונה - מונחות על ידי שיקולים רפואיים-מקצועיים, והמחוקק ייחד את הערעור על הכרעותיהן לביהמ"ש המחוזי לנקודה משפטית בלבד, לא כל שכן, כשברשות ערעור בגלגול נוסף עסקינן. אין לקבל טענה כאילו "קביעת אחוזי נכות, להבדיל מממצאים רפואיים, היא שאלה משפטית". אשר לטענה בדבר הרכב הוועדה: בוועדה ישבו שני רופאים פסיכיאטרים ורופא שמומחיותו מחלות ריאות. הסמכות לקבוע את הרכב הוועדה העליונה מסורה ליו"ר הוועדה, בשיקול דעתו, ובהתחשב בנסיבות כל מקרה. נראה כי בנסיבות דנן, אין מקום לטענה נגד הרכב הוועדה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רענן בן טובים למבקש. 24.9.08).
בש"פ 7676/08 - מדינת ישראל נגד רפי ומשה אוחנה
*שחרור בערובה בעבירות רצח ופציעה (בקשה לעיון חוזר בהחלטה על שחרור המשיבים לחלופת מעצר - הבקשה נתקבלה בכל הנוגע למשיב 1 ונדחתה בנוגע למשיב 2).
נגד המשיבים הוגש כתב אישום ביום 23.6.04 ובמרכזו תואר קשר שקשרו לפגוע בכל מי שסברו כי היה מעורב ברציחתו של אחיהם, חנינה אוחנה ז"ל. בכתב האישום יוחסו למשיבים, בין היתר, עבירות רצח, פציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לחבול בחומר נפץ, הריגה, ועוד. עם הגשת כתבי האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים ושל נאשמים נוספים בתיק, אשר חלקם שוחררו מאוחר יותר לחלופת מעצר. בשמיעת משפטם של המשיבים חל עיכוב משמעותי, שנבע בעיקרו מהתמשכות משפטו של עד התביעה המרכזי במשפטם, ירון סנקר, שהועמד לדין בתיק נפרד. הואיל ועל פי ההלכה המקובלת דאז (להלן: "הלכת קינזי") סירב ביהמ"ש להתיר שמיעת עדותו של סנקר כל עוד משפטו לא הסתיים, נאלץ ביהמ"ש העליון להאריך את מעצרם של המשיבים מפעם לפעם. בחודש אוקטובר 2006 החליט בג"צ על בטלותה של "הלכת קינזי". בעקבות הלכה זו, נערכו עשרות ישיבות במהלכן נשמעו עדי תביעה רבים. בתחילת חודש ינואר 2007 הגישה המדינה שתי בקשות נוספות להארכת מעצרם של המשיבים ונאשמים נוספים. בקשות אלו נדחו. בהחלטתו, נתן השופט לוי
דעתו לכך שנכון למועד ההחלטה היו המשיבים עצורים כבר למעלה משנתיים וחצי וכי להערכתו משפטם צפוי להימשך עוד פרק זמן של שנה לכל הפחות. בינתיים, פרשת התביעה הסתיימה והתיק מצוי במהלכה של פרשת ההגנה. מכאן הבקשה לעיין מחדש בהחלטה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר ולהורות על מעצרם עד תום ההליכים. הבקשה נתקבלה בנוגע למשיב 1 ונדחתה בנוגע למשיב 2.
באשר למשיב 1 - הלה הפר שוב ושוב את תנאי השחרור שנקבעו. חומרה יתרה נודעת למקרה בו מיוחסת למשיב 1 עבירה של ניסיון לגביית חוב באיומים בביקורו במושב תירוש. תחושה זו אף מתחזקת בכך שבמקרים רבים לא הקפיד על שעות היציאה והחזרה מביתו והישארותו בפיקוח מלא ורצוף כנדרש. הוא אף נקט באמצעים פסולים על מנת להשיג אישורים כוזבים ליציאה מביתו לצורך בדיקות רפואיות שלא נזקק להן ולא הגיע אליהן. המסקנה היא כי לא ניתן להותיר את ההחלטה על שחרורו על כנה. שונה המצב בכל הנוגע למשיב 2. החומר הגלוי בעניינו מועט, ונוגע בעיקרו להפרות מהמין המצדיק אולי את הידוק הפיקוח והחמרת תנאי השחרור, אך אין בהן בכדי לשנות מהאיזון שנערך ולהשיבו למעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אליעד וינשל ורדא ענבוסי למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב 1, עו"ד זאב וישניא למשיב 2. 28.9.08).
בש"פ 8218/08 - פנחס ברוך נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח אשה ע"י בעלה לשעבר שהוא בגיל 69 (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, כבן 69, היה נשוי לזיווה ברוך ז"ל, ילידת 1949 (להלן: המנוחה), במשך כשלושים ושתיים שנים, עד שבחודש יוני 2007 התגרשו. לאחר הגירושין החל העורר סובל מבדידות וייאוש ועשה כל שביכולתו כדי לשכנע את המנוחה לחזור אליו. כחודש לפני האירוע נשוא כתב האישום התבטא העורר במילים: "אם היא לא תחזור אלי אני אהרוג אותה ואני אהרוג את עצמי". ביום 12.5.2008, סמוך לשעה 00:10, הגיע העורר לחניון התת קרקעי, בבית בו גרה המנוחה, התקשר אליה וביקש שתרד לחניון. המנוחה ירדה אל החניון, נכנסה למכוניתו, ובמהלך ויכוח בין השניים, תפס העורר בגרונה של המנוחה והחל לחנוק אותה עד שאיבדה את הכרתה. או אז החל לנסוע מהמקום, עם המנוחה ברכב, במשך כשעה וחצי, במהלכן שוחח בטלפון עם מספר אנשים, ובין היתר עם בתו וחתנו, אך לא גילה להם דבר אודות מצבה של המנוחה. רק בשעה 08:12 התקשר העורר לחברו, (להלן: כהן), סיפר לו כי המנוחה התעלפה וביקש ממנו להגיע אליו. אף שכהן אמר לעורר להזעיק אמבולנס באופן מיידי, נמנע העורר מלעשות כן ואמבולנס הוזעק רק כאשר הגיע כהן למקום. ניסיונות ההחייאה שבוצעו במנוחה לא הועילו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אופי העבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה מקימים חזקה בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו ומלמדים על כך שהוא מסוגל לכאורה למעשים תוקפניים ואלימים. יחד עם זאת, העורר הוא אדם נורמטיבי, מבוגר וחולני, ללא עבר פלילי, ומדובר במעשה שבוצע לכאורה על רקע היחסים הטעונים שהיו לו עם המנוחה. ביהמ"ש המחוזי הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר על מנת לבחון אם ניתן לאיין את מסוכנותו על דרך של שחרור לחלופת מעצר, ושירות המבחן אכן סבר כי לא נשקף מן העורר סיכון כלפי אחרים ואף לא שלל את החלופה שהוצעה על ידו. בנסיבות אלה מן הראוי היה לאמץ את עמדת שירות המבחן.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד ראובן בר חיים לעורר, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 7.10.08).