תקציר סביר כרך ע"א חוברת 22

ע.פ. 2005/06 - עבדול עזיז עמרו נגד מדינת ישראל

*הרשעה במספר עבירות רצח בגין סיוע למחבל מתאבד לבצע פיגוע קטלני(מחוזי י-ם - ת.פ. 775/04 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1960 הינו תושב שכונת ראס חמיס בצפון ירושלים. בשנת 2003 תכנן ראש חוליית "עז א-דין אלקאסם" (להלן: אחמד) לבצע פיגוע ב"קפה הלל" בירושלים. אחמד פנה אל המערער, והלה העמיד לרשותו דירה שבה יוכל להכין את המפגע המתאבד בדרכו לביצוע הפיגוע, ולצאת ממנה אל מקום הפיגוע. ביום 9.9.03 בשעות הבוקר העביר אחמד את חגורת הנפץ לדירה. בשעות הערב הביא עמו אחמד למקום את המפגע המתאבד, המערער הכניסם לדירה ושם הלביש אחמד את חגורת הנפץ על המפגע, בעוד המערער שומר על פתח הדירה. אחמד והמתאבד יצאו אז ל"קפה הלל", המתאבד נכנס פנימה והפעיל את חגורת הנפץ. הפיצוץ גרם למותם של שבעה אנשים ולפציעתם של 64. המערער הורשע כ"מבצע בצוותא", בשבע עבירות רצח, 64 עבירות ניסיון לרצח ועבירה של סיוע לאויב. דינו נגזר ל-7 מאסרי עולם ו-30 שנות מאסר, כאשר 4 מאסרי עולם, מצטברים. הוגש ערעור על ההרשעה והערעור נדחה.
ב. פרשת התביעה נתמכה בעיקרה בעדויותיהם בביהמ"ש ובאמרותיהם בחקירה של אחמד ושל שותפו לחוליית הדמים, נאאל עבוד. השניים הועמדו לדין, בנפרד מהמערער, בעבירות הרצח והניסיון לרצח בפרשה זו, הודו במיוחס להם והורשעו על פי הודאתם. לאחר שנגזר דינם, העידו שניהם מטעם התביעה במשפטו של המערער. בעדויותיהם וביתר הראיות קיים בסיס להרשעה מעבר לספק סביר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 23.10.08).

ע.פ. 6867/06 - בוטרוס עזאם נגד מדינת ישראל

קציבת העונש כאשר יש חילוקי דעות בין השופטים בדבר מידת העונש. חומרת העונש בעבירות של גרימת חבלה ביריות(מחוזי חיפה - ת.פ. 2030/05 - הערעור נדחה).

א. ריב שהתפתח בין אשתו ושני בניו של המערער לבין שכנתם מעבר לכביש ושני בניה, גלש לכדי אלימות. בשלב מסויים הגיע המערער לביתו, נטל רובה ציד חצי אוטומטי, יצא לאזור המריבה, וירה בשכנתו, בשני הבנים ובבן נוסף שיצא מהדירה. אחד הבנים נפצע באורח אנוש, בן נוסף נפצע באורח בינוני, הבן השלישי נפצע בירך, ואם המשפחה נפצעה בשוק רגלה. המערער הורשע על-פי הודאתו בביצוע 4 עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. אב בית הדין, השופט נאמן, סבר כי יש לגזור על המערער עונש אחד בגין כל האירוע, באשר, לדעתו, מדובר באירוע אחד. השופט הניח כי עונש המוצא הוא עונש המקסימום העומד על 20 שנות מאסר. עם זאת, בהתחשב במספר שיקולים לקולא העמיד את העונש על 15 שנים מאסר בפועל. השופט סעב סבר כי אין לראות באירוע פרשה אחת שיש להטיל בגינה עונש אחד, אלא עונשים נפרדים מצטברים ביחס לפגיעה בכל מתלונן. לדעתו יש להטיל על המערער 7 שנות מאסר בגין פגיעתו באחד מבני המשפחה אשר נפצע אנוש וכן 5 שנות מאסר עבור כל אחד מהמתלוננים הנותרים וכי יש לצבור את העונשים לכדי 22 שנים מאסר בפועל. בסוגיית הענישה הנפרדת הצטרף השופט פינקלשטיין לעמדת השופט סעב כי יש להטיל עונשים נפרדים כמספר הנפגעים, וקבע כי יש להטיל על המערער 12 שנות מאסר בגין הירי בבן המשפחה אשר נפצע אנושות ו-7 שנות מאסר בגין פגיעה בכל אחד משלושת המתלוננים הנותרים. עם זאת, בשל הנסיבות המקלות יש להורות על חפיפת העונשים באופן חלקי כך שהמערער ירצה 22 שנים מאסר בפועל. בסיכום נגזרו על המערער בדעת רוב 22 שנות מאסר, וכן שלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. הסניגור טען כי בעניין דנן לא ניתן למצוא דעת רוב באשר למידת העונש כאמור בסעיף 80(א) לחוק בתי המשפט, ולפיכך יש לפעול בהתאם לאמור בסעיף 80(ג)(2). טענה זו אין לקבל. שניים משופטי ביהמ"ש סברו כי יש להטיל על המערער, בסיכום הכולל, 22 שנות מאסר בפועל. בכך נוצרה דעת רוב הן לעניין סוג העונש - מאסר בפועל, והן לעניין מידתו - 22 שנים, וזאת אף אם שני השופטים הגיעו לתוצאה הסופית בדרכים שונות.
ג. הסניגור טוען כי מדובר במעשה אחד, ויש להטיל בגינו, על-פי סעיף 186 לחסד"פ עונש אחד בלבד, והעונש המירבי הוא 20 שנות מאסר. טענה זו אין לקבל, שכן אין מדובר במעשה אחד. ובאשר לענשים נפרדים - יש לדחות את טענת המערער לפיה היה מקום לגזור עונש אחד בגין הפגיעות בארבעת המתלוננים. אשר לשאלה אם להטיל עונשים מצטברים או חופפים - לפי פרשהות סעיף 45(א) לחוק העונשין, נקודת המוצא היא שמספר עונשי מאסר שנגזרו על נאשם בעבירות שונות, ישאם בחופף אחד לשני. בפסיקה הוזכרו שיקולים רבים להכרעה בשאלה האם לחפוף או לצבור את העונשים בכל מקרה ומקרה. בענייננו, המערער נטל רובה ציד וירה באם המשפחה ובשני ילדיה זה אחר זה. הוא לא הסתפק בכך ואף ירה בבן נוסף של המשפחה אשר לא היה מעורב בסכסוך ויצא מפתח הבית, ככל הנראה לשמע המהומה. אין בנסיבות המקלות שהועלו כדי להשפיע באופן משמעותי על כובדם הרב של השיקולים לחומרה.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד ג. שפירא למשיבה. 12.10.08).

עע"ם 777/08 - משרד התעשייה... ואח' נגד לשכת המסחר תל אביב ואח'

*הענקת היתרי עבודה בתחום הבניין לעובדים זרים(מחוזי י-ם - עת"מ 696/07 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, חייב את המדינה להגדיל את מכסת ההיתרים להעסקתם של מהגרי עבודה בתחום הבניין, ולשנות את הנוהל בדבר בקשות לקבלת היתרים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בהחלטות של הרשויות לפי חוק עובדים זרים, למעט החלטה לפי פרק ה' לחוק. בענייננו, ביהמ"ש קמא לא נדרש לבחון את סבירות החלטתה של הממשלה, אלא רק את פעולות הממונה בבואו להוציאה אל הפועל, ועל כן היה זה בתחום סמכותו לדון בעתירת המשיבות. לגוף הדברים יש לקבל את הערעור באשר למכסת ההיתרים, ולדחותו בהתייחס לנוהל הבקשות להיתרים. החלטת ביהמ"ש קמא, בדבר הכנסתם המיידית של עובדים נוספים, מתבטלת.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יוכי גנסין ומיכל צוק-שפיר למערערים, עוה"ד רנאטו יאראק ושירה חי עם למשיבות. 15.10.08).

ע"פ 3961/08 ואח' - אברהם רוחן ואח' נגד מדינת ישראל

*סטיית ביהמ"ש מהסדר טיעון בדבר מידת העונש שיגזר על הנאשם(מחוזי ת"א - ת.פ. 1042/07 - ערעורים על גזרי הדין - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערערים ניהלו רשת הימורים בלתי חוקית בישרא ובחו"ל, ביצעו מעשי תרמית והקימו מנגנון גבייה של כספי הימורים באמצעות סחיטה ואיומים. בנוסף הואשמו בשיחוד שוטר שיעלים עין מן הפעילות הבלתי חוקית. הם הועמדו לדין והושג הסדר טיעון "סגור", קרי, הסכמה על הרשעה ועונש. גזר דינם של המערערים שונה מהסדר הטיעון כפי שהוצג, ברוב דעות השופטים שבח וברוך כנגד דעתו החולקת של השופט שהם, אב בית הדין, שתמך באישור הסדר הטיעון כמות שהוא. אף שהמדינה היתה מודעת לכך שההסדר נוטה לקולא, ביקשה לאשרו, בציינה כי ישנו אינטרס ציבורי בהרחקתם
של הנאשמים מן הציבור, באמצעות ענישה סמוכה ככל האפשר למועד ביצוע העבירה. ההסדר, כך נטען, גם יחסוך זמן שיפוטי משמעותי, בייחוד בתיק מורכב ורב משתתפים כגון זה, המחייב העדתם של 84 עדי תביעה, והוא עתיר קשיים ראייתיים ובכללם גם עד מדינה בעייתי. דעת הרוב בביהמ"ש קמא מצאה לנכון להתערב בהסדר הטיעון, באופן נקודתי, על דרך הכפלת הקנס לנאשמים המרכזיים, והחמרה מסויימת בעונשי מאסר. אב בית דין, השופט שהם, סבר כי לא נפל פגם או פסול בשיקולי המדינה בהתקשרות בהסדר הטיעון. עיקר הטענות, המשותף לשבעת הערעורים, נוגע לשיקולי מדיניות בכיבוד הסדרי טיעון הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. הלכות ההתערבות בהסדר טיעון, ברורות הן. חופה עליהן אחריותו הכוללת של ביהמ"ש, שהוא הגוזר את הדין ועליו ליתן דין וחשבון בפני החוק ובפני הציבור. אין ביהמ"ש יכול וצריך להיות חותמת גומי. עליו לדון לפי מצפונו השיפוטי. בהתחשב באמור בחן ביהמ"ש העליון את העונשים לגבי הנאשמים השונים בששת הערעורים והחליט לקבלם בחלקם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. 22.10.08).

רע"א 8122/08 - ריקי ורפאל ישראלי נגד עו"ד פביאן סלמן... ואח'

*הליכי פשיטת רגל שנקט החייב, אין בו כדי לעכב, ככלל, הליכי הוצל"פ(הערעור נדחה).

א. למבקשים בית מגורים בנס ציונה (להלן: הנכס). זכויות המבקשים בנכס שועבדו לטובת המשיב 2 (להלן: הבנק), כנגד הלוואות שניתנו למבקשים על-ידי הבנק במועדים שונים (להלן: ההלוואות). קריסתו של עסק שבבעלות המבקשים הותירה אותם, לטענתם, עם חובות של מיליוני ש"ח לספקים שונים. חובות אלה הביאו לקיומם של מספר רב של הליכים משפטיים בהם מעורבים המבקשים: הליכי הוצל"פ והליכים אזרחיים נלווים, שבמרכזם ניסיון הבנק להביא למימוש השעבוד בנכס, והליכי פשיטת רגל, שיזמו המבקשים, לאחרונה, בניסיון להשיג הסדר נושים ולמנוע את מימוש השעבוד ופינויים מן הנכס. המבקשים עמדו אמנם בתשלומי החזר ההלוואות החודשיים לבנק, אך עצם הטלת העיקולים על-ידי הנושים הבלתי-מובטחים הקים לבנק - לשיטתו - זכות לפעול למימוש השעבוד הרשום לטובתו. כאשר פתח הבנק תיק הוצל"פ למימוש השעבוד, ניתן צו פינוי לנכס. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובגדרה עתרו לצו שיורה על עיכוב כל הליכי הפינוי.בהמשך הגישו המבקשים בקשה למתן צו כינוס ולהכרזה עליהם כפושטי רגל. אף בהליך זה ביקשו לעכב את הליכי הפינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"ש קבע כי אין בפתיחת הליכי פשיטת הרגל כדי למנוע מן הבנק את זכותו להמשיך ולממש את נשייתו ולהביא לפינוי הנכס, כל עוד לא שונתה החלטת ראש ההוצל"פ. החלטה זו היא נשוא הערעור. הערעור נדחה.
ב. הבנק החל בהליכי ההוצל"פ, במאי 2007. ניסיונות שונים ורבים של המבקשים להביא לעיכוב הליכי ההוצל"פ - לא צלחו. הליכי פשיטת הרגל בהם נקטו המבקשים נחזים על פניהם כניסיון אחרון של המבקשים להביא לעיכוב הליכי ההוצל"פ. ברם, נקיטתם של הליכי פשיטת רגל על-ידי המבקשים-החייבים, השגת צו כינוס נכסים כשנה לאחר שהחלו הליכי ההוצל"פ, והצגת הסדר נושים, אשר לעת הזו נראה כי נמוכים הסיכויים שיעמוד בתנאי הסף הדרושים לאישור הסדר, הקבועים בסעיף 35 לפקודה - אין בכל אלה במקרה דנן כדי לעכב את הליכי ההוצל"פ.

(בפני: השופט מלצר. 17.10.08).

בג"צ 1800/07 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד נציבות שירות המדינה

*חוקיות סעיף בתקשי"ר האוסר על עובדי מדינה המחזיקים ברשיון או בתואר מקצועי אשר אינו דרוש במשרה שהם מועסקים, להציג עצמם במסגרת תפקידם כבעלי תואר או רשיון כזה (כולל עורכי דין)(העתירה נדחתה).

א. תקנון שירות המדינה ("תקשי"ר") קובע, כי עובד מדינה המחזיק בתואר מקצועי או רישיון מקצועי אשר אינו דרוש לשם כהונה במשרה בה הוא מועסק, לא יציג עצמו במסגרת תפקידו כבעל תואר או רישיון זה. העותרת, (להלן: "הלשכה"), סבורה כי ההוראה פוגעת באופן קשה בזכויות עוה"ד. הלשכה מלינה על פגיעתה, בלא-סמכות, של ההוראה בזכויות-יסוד, של חופש-הביטוי וחופש-העיסוק של עורכי-דין המועסקים בשירות המדינה. המשיבה מציינת בתגובתה כי תכלית ההוראה היא מניעת הטעייה של אלה הבאים במגע עם משפטנים המועסקים בשירות המדינה. העתירה נדחתה.
ב. ברי הוא, כי הגנה על חופש העיסוק תחייב, בדרך כלל, לאפשר לפרט "לפרסם את עיסוקיו ואת כישוריו המקצועיים". אולם, אין מדובר כאן בעורכי-דין הפועלים בשוק הפרטי ומבקשים לפרסם את כישוריהם במטרה להתקשר עם לקוחות נוספים. ולא רק זאת, אלא שההוראה חלה ממילא רק על עובדי מדינה שבחרו לעסוק בתפקיד אשר השכלה משפטית ורישיון בעריכת דין אינם דרושים לשם ביצועו. הגבלת האפשרות לפרסם את תוארו המקצועי של העובד - שעה שתואר זה אינו רלוונטי כלל לתפקיד - אינה מגבילה איפוא את העיסוק שבגדרו פועל העובד.
ג. אשר לטענה בדבר פגיעה בחופש הביטוי - למעשה, היכולת להתהדר בתואר מקצועי הינה בראש ובראשונה חלק מזכות אחרת, היא זכותו של הפרט לכבוד. על רקע דברים אלה יש לבחון אם הפגיעה בזכות לכבוד נעשתה כדין. בחינה זו מתמקדת בתנאיה של פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בענייננו נתמלאו הדרישות שבפיסקת ההגבלה. ההסדר שנקבע בתקשי"ר הכיר באפשרות כי בנסיבות מסויימות, ובאישורו של מנכ"ל המשרד הרלוונטי, יוכלו עורכי דין המועסקים בתפקידים לא משפטיים לעשות שימוש בתוארם חרף האיסור.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אליהו זהר לעותרת, עו"ד דינה זילבר למשיבה. 7.10.08).

ע.א. 828/07 - אחמד מהדי ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית

דחיית תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה. דוקטרינות "הנזק הראייתי" ו"הדבר מדבר בעד עצמו"(מחוזי חיפה - ת.א. 530/01 - הערעור נדחה).

א. המערער 1 (להלן: המערער) הינו בנם של המערערים 3-2. ביום 3.8.1988 הגיעה האם, בת 19 שנים אז, לבית החולים כרמל, שהינו בבעלות המשיבה, לקראת לידת בנה. מדובר היה בהריונה הראשון של האם. מהלך ההיריון היה תקין. האם הגיעה לבית החולים בשעה 00:8 בבוקר והוכנסה מיד לחדר הלידה, בו נכחו המיילדת ושלושה רופאים. במהלך הלידה,אותרה האטה בדופק התינוק, והרופאים החליטו לבצע את הלידה באמצעות שולפן ריק. במהלך השימוש בשולפן, זוהה סיבוך לידה המכונה "פרע כתפיים". משכך, ננקטו צעדים לסייע ללידה. המערער נולד בשעה 35:8. בבדיקת רופא שנערכה בשעה 30:15 נרשם כי אובחנה פגיעה במקלעת העצבים שבאזור בית השחי והכתף וחולשה ביד שמאל. טענת המערערים הינה, כי שיתוק זה ארע עקב רשלנות הצוות הרפואי במהלך הלידה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים. ראשית דבר, דחה את הטענה בדבר העברת נטל ההוכחה לשכמי המשיבה מכוח הכלל של "הדבר מדבר בדבר עצמו", או מכח דוקטרינת "הנזק הראיתי". נקבע, כי אין מדובר במצב של "תיקו ראייתי" בו ישנה חשיבות להעברת נטל ההוכחה. נדחתה בעניין זה גם טענת המערערים כי יש לזקוף לרעת המשיבה את הימנעותה מלהזמין לעדות את אחד הרופאים ואת המיילדת
שנכחו בחדר הלידה. נקבע, כי לאור חלוף הזמן, כ-7 שנים, והשענות העדים על הרישומים הרפואיים, לא היה בעדותם כדי לשפוך אור חדש על האירועים. לעניין טענות הרשלנות גופן, קבע ביהמ"ש כי הוא מעדיף את חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם הנתבעים ואת עדותם של הרופאים שטיפלו בביצוע הלידה, על פני חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם התובעים. הערעור נדחה.
ב. בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי אף אם היו חוסרים מסויימים בתיעוד הרפואי, די היה בתיעוד הקיים בכדי להבין את השתלשלות האירועים ולקבוע את הפעולות שננקטו. בנסיבות העניין לא עמדו הדברים במצב של "כפות מאזניים מעויינות", קרי "תיקו ראייתי" אשר בו בלבד החשיבות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע. אף בהימנעות המשיבה מלהזמין לעדות את הרופא והמיילדת אין בכדי לשנות ממסקנה זו. לאור חלוף הזמן, ולאור העובדה שהעידו שניים מהרופאים שנכחו בחדר הלידה, ספק רב אם עדותם של אלו יכולה היתה לשפוך אור נוסף על אירועי אותו יום.
ג. לעניין הטענה כי בית החולים לא נערך כראוי ללידה ולא ביצע הערכת משקל של העובר - לא נראה כי יש לטענה זו על מה שתשען. אכן, הטענה כי הליך רפואי מסויים מהווה את הפרקטיקה הנהוגה אינה מהווה הגנה מוחלטת לרופא ואינה שוללת בהכרח טענה של רשלנות. אולם, ככלל משבחר רופא בשיטה מסויימת מבין כמה שיטות נהוגות והפעילה במומחיות סבירה, לא יראו בו מתרשל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד שושנה ברוידה למערערים, עו"ד שושנה גלס למשיבה. 7.10.08).

רע"א 7592/08 - פי.די.די יהלומים בע"מ ואח' נגד עידו איצקוביץ ו- sdnomaiI.DO.D.cnI

*הפקדת ערובה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות, בבקשה לביטול פסק בוררות(מחוזי ת"א - בש"א 14878/08 (ה.פ. 634/08) - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת היא חברה לשיווק יהלומים בישראל ובארה"ב. המשיב הוא יהלומן שעיקר עסקיו בארה"ב. המבקשת והמשיב היו שותפים במשיבה 2, הרשומה במדינת נבאדה, ארה"ב. ביום 16.8.08 חתמו הצדדים על "הסכם היפרדות". במסגרתו הוחלט כי המבקשת תעביר את מניותיה במשיבה לידי המשיב בתמורה לחמישה מיליון דולר. לאחר חתימת ההסכם התגלעו מחלוקות בין הצדדים, ובהתאם לתניית בוררות בהסכם, הועברו המחלוקות להכרעתו של בורר. בפסק הבוררות נקבע כי המשיבים הפרו את הסכם ההיפרדות ועליהם לשלם למבקשים "...לאלתר את יתרת החוב שבפיגור, כולל הריבית... בסך כולל של 723,724 דולרים... יתרת החוב תשולם... בתשלומים חודשיים...". המשיבים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות. בעקבות זאת הגישו המבקשים בקשה לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 29 לחוק הבוררות. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המבקשים אוחזים בידיהם פסק בוררות לטובתם. המשיבים לא הרימו את הנטל להראות כי סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול הם גבוהים, או כי מאזן הנוחות נוטה לצידם באופן משמעותי. לא די בטענה הנטענת כי הבורר טעה ביישום הדין המהותי. יש להראות מדוע פסיקתו מנוגדת לדין המהותי. קיים קושי גם ביחס לטענתם של המשיבים בדבר התקיימות העילה של חריגת הבורר מסמכות - רק משום שפסק בניגוד לדין המהותי. מאידך, אין מקום, בנסיבות העניין, לחייב את המשיבים בהפקדת ערבות השווה למלוא הסכום שעליהם לשלם למבקשים על פי פסק הבוררות, שכן עליהם לשלם סכום מיידי
של 723,724 דולר, והיתרה בעשרות תשלומים הנפרסים על פני מספר שנים. בנסיבות אלה, די בהפקדתה של ערבות בסך מיליון דולר.

(בפני השופטים: נאור, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד יואל פרייליך וניר חזן למבקשים, עו"ד רונן קצף למשיבים. 6.10.08).

בג"צ 4545/07 - גנ"ם אברהם לזריאן נגד נציב שירות בתי הסוהר

*דחיית עתירה נגד פיטורי עובד בשירות בתי הסהר(העתירה נדחתה).

א. העותר, יליד 1948, שירת בשירות קבע בצה"ל, עד לשנת 1995. בחודש מרץ 1998 התגייס העותר לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס), ונתמנה למנהל בית הסוהר שקמה. במהלך שנת 1999 בוטל מינויו לתפקיד זה, והוא מונה למפקד יחידת נחשון, היחידה המבצעית אשר אחראית על ליווי אסירים לבתי המשפט ובין מתקני הכליאה השונים. מספר חודשים לאחר מכן, בעוד העותר מכהן כמפקד יחידת נחשון, התרחש אירוע במהלכו נמלט אסיר בעת שהיה בליווי היחידה (להלן: אירוע הבריחה). העותר, סגן מפקד היחידה, וקצין המבצעים הועמדו לדין משמעתי וזוכו. בשיחה שערך עם הנציבה נאמר לו כי בחלוף חמישה חודשים נוספים, כאשר יהיה העותר בן 55 שנים, ובהתאם למדיניות שב"ס, ישוחרר מתפקידו. בקשתו של העותר להמשיך ולשרת נבחנה, ומשלא נמצא תפקיד פנוי ומתאים לשיבוצו, החלו הליכים לקראת שחרורו. העותר עתר לבג"צ נגד ההחלטה, בטענה כי הפסקת שירותו בגיל 55, עשר שנים לפני גיל הפרישה המקובל, אינה כדין. בקשת העותר למתן צו ביניים נדחתה ושירותו הופסק ביום 3.9.03. ביום 12.12.06 ניתן פסה"ד בעתירתו של העותר. פסה"ד ביטל את הנוהל הקובע גיל פרישה של 55 שנים (ובעת כתיבת פסק הדין - של 57 שנים). בהתייחס לעניינו הפרטני של העותר, נקבע, כי הוא "הוצא לקצבה... ככל הנראה מטעמים שאינם קשורים רק לגילו... עניינו של העותר יחזור לשיקול חוזר של המשיב". בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, פנה העותר לשב"ס בדרישה לגייסו מחדש לשירות בתי הסוהר. דרישתו נדחתה מן הטעם כי שחרורו מן השירות היה "מטעמים שאינם קשורים לגילו, כי אם על רקע חוסר התאמתו... לתפקיד". העתירה נדחתה.
ב. שיקול הדעת הנתון למשיב הוא רחב. על רקע זה, בחינת התשתית שעמדה לפני הנציב, ובעיקרה, הערכת תפקודו של העותר בתפקידים הקודמים שמילא - הן כמנהל כלא שקמה, הן כמפקד יחידת נחשון - והערכת יכולתו להשתלב בתפקידים דומים, אינם מלמדים כי נפל בהחלטתו פגם שיש בו להצדיק התערבות שיפוטית. לא עלה בידי העותר להוכיח כי שיקולים זרים עמדו בבסיס ההחלטה לפטרו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד מאיר אבירם לעותר, עו"ד מיכל לייסר למשיב. 7.10.08).

ע.א. 718/07 - נווה אור... בע"מ ואח' נגד חברת העובדים... בע"מ ואח'

*סירוב להעניק סעד ביניים, כאשר הנושא כבר הינו "מעשה עשוי" והערעור הפך לאקדמי ותיאורטי(מחוזי י-ם - ת.א. 7012/05 - הערעור נדחה).

א. המשיבות 1 ו-2 (חברת העובדים וחברת הבונה, להלן: המשיבות) הינן בעלות הזכויות הרשומות ב"בית ההסתדרות" בירושלים (להלן: הנכס). המשיבות נשלטות על ידי המשיבה 4, (להלן: ההסתדרות). בחודש אפריל 1999 הלוותה המערערת להסתדרות סכום העולה על ארבעה מיליון דולר, ולהבטחת פרעון ההלוואה מושכנו זכויותיהן של המשיבות בנכס. בינואר 2002 נערך הסכם בין המערערת, חברת העובדים וההסתדרות, לפיו תוחזר ההלוואה באחד עשר תשלומים חודשיים אשר בכפוף לפרעונם "יתבטל השיעבוד
הרובץ על זכויות המשיבות בנכס". במעמד חתימת ההסכם חתמה המערערת על כל המסמכים הנדרשים להסרת ומחיקת המשכנתא (מסמכי הביטול). נקבע, כי מסמכי הביטול יופקדו בידי ב"כ המערערת, וכי זה יעבירם לידיו הנאמנות של ב"כ חברת העובדים (להלן: הנאמן) "לאחר פרעון התשלום השישי במספר". לאחר שנפרע התשלום השישי, הועברו מסמכי הביטול לידיו של הנאמן. בשלב מסויים הודיע הנאמן למערערים, כי בכוונתו למסור את מסמכי הביטול לידי חברת העובדים וההסתדרות לצורך מחיקת המשכנתא. המערערים הגישו תביעה לצו מניעה נגד הנאמן. יחד עם הגשת כתב ההגנה ביקשו המשיבות סעד ביניים, של מחיקת המשכנתא והמרתה ברישום שיעבוד לטובת המערערים על זכויות חברת העובדים בנכס אחר (להלן: הנכס האחר). ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה, ביום 27.7.06, כסעד ביניים, על מחיקת המשכנתא מהנכס "כנגד תשלום סך של 680,000 דולר, שעבוד הנכס האחר ברמת גן והמצאת ערבות בנקאית על סך 430,000 דולר". (להלן: ההחלטה הראשונה). שבועיים לאחר מכן, פנה ב"כ המערערים לביהמ"ש בבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה "עד למתן פסק הדין בבקשת רשות ערעור שהמבקשים (המערערים) עומדים להגיש לביהמ"ש העליון" ובקשתם נדחתה. המערערים הגישו לביהמ"ש העליון את בקשת רשות הערעור רק ביום 3.10.06, ולא ביקשו עיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה. ביום 11.12.06 נמחקה ובוטלה המשכנתא, לאחר שקויימו התנאים שקבע ביהמ"ש. לאור זאת החליט ביהמ"ש ביום 14.12.06 (להלן: ההחלטה השניה), למחוק את תביעת המערערים. ביום 28.3.07, נרשמה משכנתא על הנכס, לזכותו של בנק דיסקונט. הערעור על מתן סעד הביניים נדחה.
ב. על הנכס המקורי נרשמה בינתיים משכנתא לזכות בנק דיסקונט; המערערים קיבלו לידיהם את התשלום במזומן ואת הבטוחות החלופיות. בנסיבות שנוצרו, הגיעו הדברים לכלל "מעשה עשוי", ההופך את הערעור לאקדמי ולתיאורטי לחלוטין. היה למערערים זמן למכביר לפנות בבקשה המתאימה לביהמ"ש העליון. חדלונם של המערערים הוא שיצר את המצב הבלתי הדיר, והוביל למצב לפיו דין הערעור להדחות, אפילו אם היה נמצא, בנסיבות אחרות, כי טענותיהם צודקות לגופם של דברים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד בנימין שור למערערים, עוה"ד רחל בן אורי ואופיר רונן למשיבים. 6.10.08).

ע.א. 7112/06 + 6527/06 - הפניקס, אבנר, ומנורה נגד עופר ארד ואח'

*הגדרת "רכב מעורב" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים והקשר הסיבתי לתאונה הנדרש לשם כך(מחוזי ב"ש - ת.א. 1035/01 - הערעורים נדחו).

א. המשיב הפורמלי (להלן: רג'בי) נפצע בתאונת דרכים. התאונה אירעה שעה שטרקטור המבוטח על ידי הפניקס ואבנר התדרדר ללא נהג ומחץ את רג'בי אל רכב פג'ו (שהיה מבוטח על ידי מנורה). הטרקטור המשיך להתדרדר ופגע ברכב מיצובישי, בבעלותו של המשיב ארד, (המבוטח על ידי אליהו). בין רג'בי לבין מכונית המיצובישי לא היה מגע. רג'בי הגיש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נגד הפניקס ואבנר. פניקס ואבנר שלחו הודעה לצד שלישי בה נתבעו ארד, אליהו ומנורה. הוסכם בין הפניקס למנורה כי רכב הפג'ו הינו "רכב מעורב", כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, ולכן על מנורה להשתתף בתשלום נזקי הגוף של רג'בי. השאלה שנותרה לדיון היתה האם מכונית המיצובישי הינה אף היא בבחינת "רכב מעורב", היינו, כי על אליהו, להשתתף בתשלום הפיצוי לרג'בי. מאידך, קבע, עצם המגע הפיזי בין הרכבים אין בו להפוך את רכב המיצובישי ל"רכב מעורב", באין קשר סיבתי לתאונה; וזאת גם מקום בו רכב זה חנה בחניה אסורה, שעלולה ליצור סיכון בטיחותי. הערעורים נדחו.
ב. בעוד ההליך דנא תלוי ועומד, הוכרע בביהמ"ש העליון מקרה הדומה עד מאוד בנסיבותיו (ע"א 1675/06 - עניין אררט). השאלה בשני המקרים הינה זהה, היינו, האם רכב המיצובישי הינו "רכב מעורב" כמובנו בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. התשובה לכך בעניין אררט היתה בשלילה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד זיו מנדלוביץ לפניקס ואבנר, עו"ד יצחק מנדה למנורה, עו"ד יובל ראובינוף לאליהו. 7.10.08).

ע.פ. 4204/07 - יניב סוויסה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד המבוססת בעיקרה על מציאת טביעת אצבע, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40127/06 - הערעור נדחה).

א. שי הוריש (להלן: שי), שליח בסניף מטרו-מרקט ברחוב ויצמן בנתניה וציון ארביב (להלן: ציון) מנהל הסניף, נסעו ברכב בו היו כספי העסק, ובאחד המקומות בו עצר שי את הרכב, על מנת לאפשר לרכב אחר לעבור, הגיח לעברו המערער ואקדח בידו, ומבעד לחלון הרכב שלצידו של שי, שהיה פתוח למחצה, הצמיד את הנשק לרקתו, ודרש את מפתחות הרכב ואת הכסף. ידו השניה נצמדה לשמשת החלון. ציון הוציא שק כסף שהיה מונח מתחת למושבו ומסר אותו למערער. המערער הועמד לדין וכפר באשמה. ביחס לטביעת אצבע שלו שנמצאה על שמשת חלון הרכב, טען המערער בעדותו, כי מספר ימים לפני השוד הוא פגש בשי, התעניין באפשרות לרכוש את רכבו ובתוך כך נגע ברכב. בימ"ש קמא קבע שהמערער הוא זה אשר ביצע את השוד. הראיות עליהן ביסס ביהמ"ש את מסקנותיו הן טביעת האצבע של המערער שנמצאה כאמור; עדותם של שי וציון; עדותו של קב"ט רשת מטרו-מרקט, כי זמן קצר לאחר השוד שאל את שי אם הוא מזהה את השודד, ושי השיב כי מדובר ב"בחור בשם יניב סוויסה", הוא המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אילו היה בפני ביהמ"ש רק זיהוי "כמעט בטוח" אך לא ודאי של המערער על ידי שי, כמי שביצע את השוד, או אילו היתה רק טביעת האצבע של המערער בשמשת חלון הרכב וההסבר הדחוק לפיו יש אפשרות כי מקורה במפגש קודם שבין המערער לשי, יתכן כי כל אחת מראיות אלה לעצמה לא היה בה כדי לשכנע מעבר לספק סביר שהמערער מעורב בביצוע השוד. אולם, הצטברותן של שתי ראיות אלה נושאת משקל נכבד, ויש בה כדי להסיר ספק סביר באשר לזיהויו של המערער כמי שביצע את השוד.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - התופעה של שוד אזרחים תמימים בצהרי היום היא מן התופעות הקשות שהפכו נפוצות במקומותינו והן "מחייבות ענישה מחמירה שתבטיח עקירת דפוס התנהגות זה, הפוגע בביטחון האישי של הציבור". בהיעדר נסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות הקלה בעונשו של המערער, אין להקל בעונש.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גד זילברשלג למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 23.10.08).

ע.א. 7617/07 - יחזקאל יומה נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ

*ביטול פס"ד בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים, בו קבע ביהמ"ש כי התובע הוא "מתחזה" למרות קביעת המומחים שמינה ביהמ"ש שאינו מתחזה(מחוזי חיפה - ת"א 697/95 - הערעור נתקבל).

א. המערער נפצע בתאונת דרכים, והגיש תביעת פיצויים נגד המשיבה, מבטחת הרכב בו נהג. בגדרי ההליך מינה ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, מומחה פסיכיאטרי, והלה הגיש לביהמ"ש שתי חוות דעת, בהן נקבע כי נגרמה למערער נכות נפשית בשיעור של חמישים אחוז לצמיתות. ביהמ"ש לא קיבל את קביעת המומחה, וקבע כי "לתובע
אין נכות... ואם הוא מציג מגבלות נפשיות, מקורן... בהתחזות...". בערעור קודם על פסה"ד נקבע כי "ראוי לקיים אבחון נוסף על ידי מומחה שייקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי על מנת שישלים את הבדיקות כפי שיורה ביהמ"ש". התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי, מונה מומחה נוסף, וחוות דעתו היתה כי המערער אינו מתחזה. בפסה"ד השני, נשוא הערעור, שב ביהמ"ש וקבע כי לא נגרמה למערער נכות נפשית, ביהמ"ש ציין כי "התובע מתחזה והתאונה לא גרמה לו לנכות נפשית". הערעור נתקבל.
ב. שני המומחים שמונו על ידי ביהמ"ש הגיעו למסקנה זהה, לפיה המערער אינו מתחזה, והוא אכן סובל מנכות נפשית כתוצאה מהתאונה. שאלת קיומה של נכות נפשית ושאלת ההתחזות הכרוכה בה, הינן שאלות רפואיות, ומכאן משקלה של חוות הדעת הרפואית בהקשר זה. אכן, ביהמ"ש אינו כבול במסקנות של המומחים, אך המשקל שיינתן לעמדות המומחים - אשר מונו על ידי ביהמ"ש - הוא רב, ובפרט מקום בו שני מומחים הגיעו למסקנה דומה, כבענייננו. המסקנה היא כי עלה בידי המערער לשכנע, בהתאם לרף ההוכחה המקובל במשפט האזרחי, כי הוא סובל מנכות נפשית.
ג. שיעור הנכות שנקבע על ידי המומחה הוא שיעור הנכות הרפואית. על מנת לחשב את הפיצוי לו זכאי תובע, יש לקבוע את הפגיעה בכושר השתכרותו. מקום בו אין בנמצא נתונים על כושר ההשתכרות, תחושב הפגיעה האמורה כפועל יוצא של שיעור הנכות התפקודית. בענייננו, תועמד נכותו התפקודית של המערער על %50.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד ליאור ליפא ודוד חיים למערער, עוה"ד אברהם פיגנבוים ושי חמיש למשיבה. 12.10.08).

בג"צ 4646/08 - יואל לביא נגד ראש הממשלה ואח'

*דחיית עתירה נגד החלטת היועהמ"ש כי המועמד לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל אינו מתאים לתפקידו עקב התבטאויותיו כלפי הציבור הערבי(העתירה נדחתה).

א. העותר הגיש מועמדותו לתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל, ונמצא מתאים לתפקיד על-ידי ועדת האיתור. בטרם הובאה המועמדות לאישור הממשלה, נתן היועהמ"ש לממשלה חוות-דעת כי מינויו של העותר יהיה "בלתי סביר עד כדי פסילת ההחלטה". הנימוק לכך היה נעוץ בהתבטאויותיו הקשות של העותר בתקשורת כלפי הציבור הערבי, והשלכתן על התאמתו לתפקיד. העתירה נדחתה.
ב. בחוות-דעתו קבע היועהמ"ש כי "...לא ניתן להביא את מועמדותו של העותר בפני הממשלה, והממשלה אינה רשאית, מבחינה משפטית, למנותו". משהגיע היועהמ"ש למסקנה כי מינויו של העותר לתפקיד הנדון יהא נוגד את הדין, מסמכותו - ואף מחובתו - היה להביא עמדה זו בפני השר והממשלה. מנגד, קביעתו של היועהמ"ש כי הממשלה מנועה מלדון במועמדותו של העותר, יצרה מצב בלתי רצוי, שבו לא ניתנה לרשות המוסמכת ההזדמנות להפעיל בעצמה את סמכות ההחלטה המסורה בידיה. אחת התוצאות הנלוות לכך היתה כי העתירה הופנתה ישירות כנגד חוות-דעתו של היועהמ"ש, ולא כנגד החלטת ממשלה שהיא הגוף המוסמך בחוק למינוי מנהל המינהל. לפיכך, עלתה השאלה האם אין מקום לקבלת העתירה במובן זה שמועמדותו של העותר תובא בפני הממשלה, אשר מצידה תהיה מחוייבת לחוות-דעתו המשפטית של היועהמ"ש. אולם, כיוון שעמדתו המהותית של היועהמ"ש בדבר פסילת מועמדותו של העותר, מבוססת על יסודות איתנים ומוצקים, אין מקום לנקוט בדרך האמורה שעשויה לגרום לעיכוב ניכר במינוי מנהל-קבע למינהל מקרקעי ישראל.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אילן שביט, נורית לזר וגיא בוסי לעותר, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 12.10.08).

עע"ם 4757/08 - קליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נגד משרד הביטחון ואח'

*סודיות פרטי הצעה במכרז, כאשר המפסיד במכרז ביקש פרטים על הצעת המציע שזכה במכרז(מחוזי ת"א - עת"מ 1440/08 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת והמשיבה 2 נור... בע"מ (להלן: המשיבה) התמודדו במכרז שערך המשיב 1 (להלן משרד הביטחון) לאספקת חומרי ניקוי. המכרז התייחס ל"סל מוצרים". על מנת לחשב את עלות "סל המוצרים" צורפה למכרז רשימה של פריטים, שבצדם הכמות המשוערת אשר תידרש מכל פריט - והמציעים התבקשו לציין ליד כל אחד מהפריטים את מחירו (להלן פירוט המחירים). על יסוד פירוט זה נערך חישוב עלותו של סל המוצרים. משרד הביטחון הודיע למערערת על זכייתה במכרז. משנודע למשיבה על כך, ביקשה להעביר לעיונה את המסמכים הקשורים להצעה הזוכה ולהחלטת הוועדה. לאחר קבלת תגובת המערערת, החליטה הוועדה לאפשר למשיבה לעיין במסמכי המכרז, למעט פירוט המחירים - לגביו קיבלה את טענת הסודיות המסחרית שהעלתה המערערת. המשיבה הגישה עתירה מינהלית לחייב את משרד הביטחון לחשוף את פירוט המחירים, בהתאם להוראת תקנה 17(יג) לתקנות חובת המכרזים. ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבה כי פירוט המחירים אינה חוסה בצל התיבה "סודיות מסחרית" שבתקנה הנזכרת. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ועדת המכרזים לא נימקה את ההחלטה, על כן סוגיית הסודיות תושב לוועדה, וזו תהיה חייבת לגבש עמדה מנומקת. ככל שעמדה זו לא תהיה מקובלת על מי מהצדדים יוכלו להגיש עתירה חדשה, ובמסגרה יעיין ביהמ"ש במלוא החומר הנדרש. ככלל קשה לקבל תוצאה לפיה המחיר המוצע במכרז יוותר סודי. אך בשל האופן בו התבררה טענת הסודיות עד כה - אין בידי ביהמ"ש בערעור זה, די נתונים כדי לדחותה כבר עתה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רועי בלכר למערערת, עו"ד אבי ליכט למשרד הבטחון, עו"ד גיל חגי למשיבה 2. 23.10.08).

בש"פ 7905/08 - מדינת ישראל נגד מוחמד שורפי ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בפעם ה-14 בעבירות סמים במסגרת ארגוני פשיעה, כאשר הנאשמים כבר הורשעו ודינם טרם נגזר (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בפעם ה-14 - הבקשה נתקבלה).

המשיבים 6,8 הורשעו, ביחד עם אחרים, בעבירות סמים, במסגרת של ארגוני פשיעה באזור יפו ובאזור לוד. המערערים נעצרו עד תום ההליכים וזו הבקשה ה-14 להארכת המעצר. בקשה זו, בניגוד לקודמותיה, מוגשת לאחר שכבר הורשעו המשיבים בעבירות המפורטות. המועד לשמיעת הטיעונים לעונש נקבע ליום 28.10.2008. הבקשה נתקבלה.
מערך השיקולים והאיזונים שעל ביהמ"ש להידרש לו לצורך בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים, המוגשת בשלב שלאחר מתן הכרעת הדין המרשיעה וטרם גזירת הדין, בו אין עומדת עוד לנאשם חזקת החפות,אינו דומה למערך השיקולים והאיזונים שעל ביהמ"ש להידרש לו לצורך בקשה להארכת מעצר המוגשת בטרם ניתנה הכרעת הדין. בהיעדר נימוקים כבדי משקל ויוצאי דופן, יש להיענות בדרך כלל לבקשת הארכה המוגשת בשלב שלאחר הינתן הכרעת הדין המרשיעה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עוה"ד מוטי פנציאס ועופר בן נתן למשיבים. 2.10.08).

בש"פ 8175/08 - אלכסנדר קצנוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תקיפה וסחיטה (הערר נדחה).

העורר חשד כי המתלונן פרץ לקרוואן בו הוא מתגורר וגנב משם מצלמה ומחשב נייד. דימיטרי בוברובסקי (להלן: בוברובסקי) מתגורר בקרוואן סמוך
למתלונן והוא חשד כי המתלונן גנב ממנו שתי חולצות וזוג נעליים. ביום 27.6.2008, התקשר העורר למתלונן ודרש כי יגיע אל הקרוואן. בסביבות השעה 30:22 הגיעו המתלונן וחברתו לקרוואן ושם המתינו להם העורר ובוברובסקי. העורר תקף את המתלונן, נעל את דלת הקרוואן ואיים עליו כי "יעלימו" ו"יקבור אותו חי" במידה ולא יחתום לו על מסמך לפיו הוא זה שהתפרץ לקרוואן וגנב את הציוד כאמור. בשל חששו מפני העורר ובוברובסקי כתב המתלונן מסמך כנדרש. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העורר ובוברובסקי עד תום ההליכים. שירות המבחן הגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, בו שלל את חלופת המעצר שהוצעה, והעורר נעצר עד תום ההליכים. בהמשך הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, ולאחר שהוגש תסקיר משלים, דחה ביהמ"ש את הבקשה. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר חמורים הם עד מאוד וכתב האישום מגולל מסכת של אלימות קשה שהופעלה על ידו, לכאורה, כלפי המתלונן וכללה איומים, מכות והצמדת מגהץ חם לידו של המתלונן. שירות המבחן המליץ אומנם על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אך תסקיר המעצר מהווה המלצה בלבד ועל ביהמ"ש לבחון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין. בעשותו כן סבר ביהמ"ש המחוזי, בענייננו, כי החלופות שהוצעו, לא יהיה די בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, ומסקנה זו נכונה היא. אשר לטענת האפליה לעומת בוברובסקי ששוחרר בערובה - המעשים שיוחסו לעורר קשים ואכזריים יותר מאלה המיוחסים לבוברובסקי, ומשכך היה מקום להבחין ביניהם.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד רונן מזור לעורר, עו"ד בת-עמי ברוט למשיבה. 8.10.08).

ע.פ. 8191/08 - עאוני גבארה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד בעבירות של הריגה וגרימת חבלה חמורה בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

המערער נהג ביום 3.3.2007 בג'יפ, חצה את צומת כוכב יאיר במהירות שבין 80 ל-85 קמ"ש, בעוד מופע האור ברמזור היה אדום, והתנגש בעוצמה רבה ברכבם של המנוחים, מנחם ונינה ויסלר, שבכיוון נסיעתם הרמזור היה ירוק. בני הזוג ויסלר נהרגו במקום ושלושת ילדיהם הקטנים (בני 5, 6 ו-7) נחבלו. ביהמ"ש המחוזי בת"א הרשיע את המערער בעבירות של הריגה וגרימת חבלה חמורה וגזר לו שמונה שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ופסילה מנהיגה למשך תקופה של 20 שנים. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין ויחד עימו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
האינטרס הציבורי שבהשגת הרתעה ואכיפה יעילה תומך בביצועו המיידי של גזר הדין. עונש המאסר הממושך שנגזר על המערער, אף הוא מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה. אכן, הטענות אותן מעלה המערער בערעורו מתייחסות הן לממצאים העובדתיים והן למסקנות המשפטיות, אך נראה על פניו, כי אף אם יוחלט שיש להמיר את ההרשעה מעבירת הריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות, הרי נוכח נסיבותיו הקשות של המקרה, ספק אם עונש המאסר בפועל יומר במאסר על דרך של עבודות שירות, כטענת המערער. לכך יש להוסיף את העובדה שלמערער עבר פלילי בתחום התעבורה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד יגאל טמיר למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 7.10.08).

בש"פ 8200/08 - מדינת ישראל נגד דור פלדמן

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של נהיגה פרועה, תוך כדי הפרת תנאי שחרור בערובה בעבירות קודמות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, צעיר כבן 20, הואשם כי בשעת לילה, בעת שהיה אמור לשהות במעצר בית במסגרת תיק פלילי אחר המתנהל נגדו, נהג באופנוע ללא רשיון רכב, ללא תעודת ביטוח וללא רשיון נהיגה באופנוע. משהבחינו
שוטרים כי המשיב חצה צומת ברמזור אדום וביקשו לעצרו, פתח המשיב בנסיעה מהירה ופרועה, תוך שהוא נוסע לסירוגין על הכביש ועל המדרכה, בניגוד לכיוון התנועה ואף חוצה צומת ברמזור אדום. במהלך הנסיעה נראה המשיב משליך מרכבו קוקאין במשקל של 0.54 גרם. עם הגשת כתב האישום עתרה העוררת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בתסקיר שירות המבחן הומלץ שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בהחלטתו הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב למעצר בית. הערר נתקבל.
המשיב נעצר כשהוא מפר לכאורה את תנאי שחרורו למעצר בית ונוהג באופן פרוע המסכן את ביטחונם של המשתמשים בכביש. אם בכך לא די, המשיב נצפה כשהוא משליך סם מסוכן ובהמשך ניסה להסתתר ולהסוות את זהותו מפני השוטרים במוסרו להם זהות בדויה. עבירות אלה המיוחסות למשיב מלמדות על היעדר מורא מפני החוק, על הזלזול בהוראות ביהמ"ש ועל המסוכנות הנשקפת מן המשיב עקב כך. בנסיבות אלו אכן שגה בימ"ש קמא בקובעו, כי חלופת המעצר, שהוכחה כבלתי ראויה, תשוב על כנה. המשיב מכור לסם ונראה, כי הוא זקוק לטיפול בבעייה זו. על כן, יש מקום לבחון לגביו חלופת מעצר במסגרת טיפולית סגורה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד דגנית כהן-ויליאמס לעוררת, עו"ד אפרת צרפתי למשיב. 2.10.08).

בג"צ 8446/08 - דורון שולדנפריי ואח' נגד שר התחבורה ואח'

*דחיית עתירה כאשר העותרים לא המתינו לקבלת תשובת הרשויות פרק זמן סביר (העתירה נדחתה).

העותרים, תושבי העיר מודיעין-מכבים-רעות (להלן: העיר), מלינים על החלטה שנתקבלה, לטענתם, על ידי המשיבים להפעיל נתיב תעופה אווירי חדש בגובה נמוך מעל העיר. ביום 28.9.2008 פנה העותר במכתב אל רשות שדות התעופה (להלן: הרשות), בו ציין כי הפעלת נתיב התעופה מנוגדת לתוכנית מתאר ארצית. באותו יום פנה בדואר אלקטרוני אל הממונה על חופש המידע ברשות (להלן: הממונה) וביקש לקבל מידע על נתיב התעופה ועל הליך קבלת ההחלטה להפעילו. כבר באותו יום השיבה הממונה לעותר בדואר אלקטרוני וביקשה כתובת דואר לצורך העברת טופס לתשלום אגרת הבקשה למסירת מידע. בחלוף שמונה ימים, ביום 5.10.2008, פנה העותר שוב אל הממונה בדואר אלקטרוני וציין כי זה עתה שילם את האגרה וכי הוא מבקש לקבל את המידע "עוד היום או מחר בבוקר". למחרת, 6.10.2008, בשעה 17:11 בבוקר, הגישו העותרים את העתירה, בה קובל העותר, בין השאר, על כך שלא קיבל את המידע "עד למועד הגשת עתירה זו, על אף שהעותר 1 שילם אגרת מידע". העתירה נדחתה על הסף.
הלכה היא כי על עותר להמתין פרק זמן סביר לפני שיפנה לבג"צ, על מנת לאפשר לרשות להגיב לפנייתו. בענייננו, פנו העותרים אל מנכ"ל הרשות, ואל הממונה ביום 28.9.2008, ולאחר שמונה ימים בלבד - במהלכם חל ראש השנה - הגישו את העתירה. העותרים לא המתינו פרק זמן סביר ולא נתנו למשיבים הזדמנות נאותה להתייחס לפנייתם. זאת ועוד, העותרים לא המתינו אפילו עד מיצוי הזמן הבלתי-סביר ש"קצבו" למשיבים למתן תשובה.

(בפני השופטים: נאור, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד חגי אשלגי ושלומי וינברג לעותרים. 7.10.08).

בש"פ 8543/08 - מדינת ישראל נגד דרור אלחדד

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של נשיאת נשק ותחמושת (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירה של נשיאת נשק ותחמושת, וכן החזקת סכין שלא למטרה כשרה, ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עם
הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בבקשה צויין כי למרות גילו הצעיר, למשיב עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות סמים, רכוש, החזקת סכין, איומים והעלבת עובד ציבור. בנוסף נטען כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו בעת שהיה תחת פיקוח שירות המבחן. בהחלטתו הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב בערבות, ובתנאי מעצר בית מלאים, כשהוא נתון באיזוק אלקטרוני ובכל שעה משעות היום ישהו עימו שניים מבין הערבים. הערר נתקבל.
על פי הראיות לכאורה ניסה המשיב להימלט משוטר. אם משוטר ניסה להימלט מדוע שלא ינסה, ואולי גם יצליח, להימלט מן הערבים- ועוד: המשיב הפר אמון שניתן בו, בהיותו תחת פיקוח של שירות המבחן.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד תמר פרוש לעוררת. עו"ד שלמה פצ'בסקי למשיב. 8.10.08).

מ"ח 2593/08 - אלון כהן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה למשפט חוזר, בהיעדר ראיות חדשות המצדיקות משפט חוזר (הבקשה נדחתה).

המבקש, אשר שירת כשוטר, ניהל מרדף אחר קטין שנהג ברכב בסביבת המושב אליפלט. במהלך המרדף, פגע המבקש בעמוד חשמל וניידת המשטרה בה נהג ניזוקה. לאחר שהקטין עצר את רכבו, עצר אותו המבקש, הכניסו בכוח לרכב המשטרתי וסטר לו על לחיו. בימ"ש השלום בצפת הרשיע את המבקש בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות ובקלות ראש, גרימת נזק לרכוש ותקיפה וגזר לו עשרה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,500 ש"ח, פסילה לנהיגה לתקופה של 14 חודשים, מתוכם שמונה חודשים על-תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. ערעוריו של המבקש לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון נדחו. עתה עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט, בטענה לקיומן של ראיות חדשות. הבקשה נדחתה.
אין בבקשה זו, ולו ראייה אחת המצדיקה, מבחינת אמינותה ומשקלה, להורות על קיומו של משפט חוזר. ראשית, לא ברור כלל מדוע לא הגיש המבקש את הראיות בעת ניהול משפטו; שנית, אין בכמות הראיות כדי להעיד על איכותן או על משקלן. הראיה עליה תתבסס החלטה לקיום משפט חוזר, חייבת להיות כזו המעלה חשש ממשי ובלתי נמנע ביחס להרשעת המבקש, ראיה אשר מצדיקה חריגה מהכלל בדבר סופיות הדיון, וכזו אשר התעלמות ממנה, הינה בבחינת פגיעה בעקרונות שיטתנו המשפטית. אין בידי המבקש ראיות מסוג זה. בשקלול הראיות החדשות עם חומר הראיות כפי שהוצג בערכאות השונות, אף אין כדי לעורר חשש כי למבקש נגרם עיוות-דין.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד אורון שוורץ למבקש, עו"ד רחל מטר למשיבה. 2.10.08).

רע"ב 3335/08 - מוניר ע'ית נגד ועדת השחרורים בגוש מרכז ואח'

*דחיית בקשה לשחרור מוקדם בתום שני שליש מתקופת המאסר (הבקשה נדחתה).

במסגרת הסדר טיעון, ועל פי הודאתו, הורשע המבקש בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ושל תקיפה בנסיבות מחמירות. המבקש נדון לעונש מאסר של 13 חודשים והחל לרצות את מאסרו בתאריך 28.8.07. זהו מאסרו השני של המבקש. ממאסרו הקודם, שנגזר עליו, לאחר הרשעתו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והשתתפות בהתפרעות, שוחרר המבקש בשחרור מוקדם. בתאריך 18.3.08 דחתה ועדת השחרורים - בדעת רוב - את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. הטעמים בגינם הוחלט לדחות את הבקשה: חומרת העבירה שבה הורשע המבקש; העובדה כי ממאסרו הראשון השתחרר בשחרור מוקדם; התרשמות רוב חברי הוועדה כי התוכנית הטיפולית שהוצגה אינה נותנת מענה מספיק למיתון מסוכנותו; דו"ח שלילי מטעם גורמי הטיפול בכלא.
כנגד החלטת ועדת השחרורים הגיש המבקש עתירת אסיר לביהמ"ש המחוזי בתל אביב שדחה את העתירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסרו שחרור מוקדם, ולוועדת השחרורים שיקול דעת רחב בעניין זה. ביהמ"ש יטה שלא להתערב בהחלטות ועדת השחרורים, אלא במקרים נדירים ביותר, אשר מקרה זה אינו נופל בגדרם. ביני לביני ממילא הגיע מועד שחרורו הרגיל של המבקש ולכן בקשה זאת התייתרה למעשה.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד מ.א. אבו גוש למבקש, עו"ד ורד חלאוה למשיבים. 6.10.08).

בש"א 4248/08 + 2182/08 - דניאל מקמלאן נגד יעקב מקמילן

*אגרת ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

במסגרת בקשה להארכת מועד שנדונה בביהמ"ש העליון חוייב המבקש (המערער) בשכר טרחת המשיב בסך של 1,500 -. משביקש לערער על החלטה זו - ורק על שיעור שכר הטרחה בו חוייב ונדרש המבקש לשלם אגרה בסך של 849 -, בהתאם לשיעור הקבוע בדין להליך מסוג זה. טענתו, במסגרת בקשה לפטור מאגרה, היא אחת: שיעור האגרה בו חוייב אינו "בפרופורציה סבירה" לסכום הנדון בערעור. המדינה, סברה כי משאין בדין אפשרות לפטור בעל דין מתשלום האגרה רק בשל בעייתיות נטענת ביחס שבין שווי ההליך לבין שיעור האגרה, אין אפשרות לפטור את המבקש מאגרה בהליך זה. הבקשה נדחתה.
אכן, חיובו של המבקש באגרה בסך של 849 - לשם ערעור על החלטה בה חוייב בשכ"ט בסך של 1,500 - מעורר תהייה מסויימת. כלום די בנתון זה - שהוא למעשה היחיד לו טען המבקש - בכדי להביא למסקנה כי חיובו באגרה אינו כדין- התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

(בפני: הרשם מרזל. 7.10.08).

בש"פ 8140/08 - אייל ליכטנשטיין נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה והצתה, בהתחשב בגילו הצעיר של החשוד ועברו הנקי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, חייל בשירות סדיר כבן 21, הואשם, יחד עם שניים אחרים (להלן: טלקר ומחפוד ולהלן ביחד: הנאשמים), בעבירות של סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע והצתה. למחפוד יוחסה גם עבירת סמים. על-פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש ינואר 2008 נחקרו הנאשמים ואדם נוסף (להלן: המתלונן) בגין חשד לשימוש בסמים, ועקב כך נשפט טלקר ונדון לשישה חודשי מאסר בכלא צבאי. סמוך לכך התקשר טלקר לעורר ולמחפוד, סיפר להם כי היה זה המתלונן שהלשין עליהם וביקש מהם להשיג עבורו כסף למימון עורך-דין. העורר ומחפוד התקשרו למתלונן מספר פעמים, איימו עליו ודרשו ממנו לשלם עבור מימון הוצאות עורך-דין לטלקר. בהמשך הציתו הנאשמים את ביתו של המתלונן ואת רכבו של אביו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, המעשים המיוחסים לעורר חמורים הם עד מאוד. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת לגילו הצעיר של העורר, העובדה שהוא נעדר עבר פלילי, החלק המיוחס לו בפרשה וכן מצבו הבריאותי והנפשי. שגה בית משפט קמא בקובעו כי אף שנמצאה חלופה ראויה למעצר, לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך זו. הדיון הוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקבע את תנאי השחרור בערובה למעצר בית מלא בישיבת "מוסדות נחלת צבי".