תקציר סביר כרך ע"א חוברת 24

ע.א. 9249/06 - משה יונתני ואח' נגד שירותי בריאות כללית

רשלנות רפואית. אי התערבות ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד(מחוזי חיפה - ת.א. 258/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער נולד בשנת 1983 בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, השייך למשיבה. חצי שנה לאחר לידתו אובחן המערער כסובל משיתוק מוחין. 19 שנים לאחר מכן הגישו המערערים את תביעה נגד המשיבה, בה טענו כי רופאי בית החולים התרשלו משלא זרזו את לידתו של המערער, ובכך גרמו לו, לטענתם, לשיתוק המוחין. תביעתם נדחתה. על כך ערעור המערערים. המשיבה הגישה ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. הערעורים נדחו.
ב. השאלה הטעונה הכרעה היא שאלה עובדתית. אין להתערב במסקנת בימ"ש קמא, לפיה בנסיבות העניין לא היתה התרשלות של הרופאים בטיפול במערערת.
ג. אשר לערעור שכנגד - ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בנושא הוצאות אלא במקרים חריגים. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם חריגים. אכן, היו למשיבה הוצאות, ואולם, הרישום הרפואי שלא היה חד משמעי ולא היה מלא, העביר את הנטל על המשיבה. בנסיבות אלה אין להטיל על המערערים הוצאות בשל ניהול התיק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יעל פלג למערערים, עו"ד שושנה גלס למשיבה. 8.12.08).

בש"פ 9305/08 - פלונים נגד בית ספר אל מאמוניה לבנות ואח'

*השופט שבפניו יש להביא לדיון בקשה לגילוי חומר ראיות לפי סעיף 108 לחסד"פ(מחוזי י-ם - ב"ש 4889/08 - הערר נתקבל).

א. לעוררים מיוחסות עבירות מין שונות אשר על-פי הנטען ביצעו באחותם, המשיבה 5 (להלן: המתלוננת). העוררים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לגילוי חומר ראיות המצוי בידם של המשיבים 3-1. בקשה אחת הוגשה לשופט התורן ונקבעה לדיון בפני השופט רביד. בקשה השנייה הועברה להרכב שדן בתיק העיקרי אשר החליט להעבירה לדיון בפני השופט רביד והלה קבע כי המסגרת הדיונית היא הוראת סעיף 108 לחסד"פ ולא סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). זאת, בהסתמך על בש"פ 9322/99 פ"ד נ"ד(1) 376, 383 (פס"ד מסראווה). עוד קבע כי הדיון בבקשות צריך להתקיים בפני המותב הדן באישומים המיוחסים לעוררים. הערר נדחה.
ב. ראשית, בקשתם של העוררים אינה באה במסגרתו של סעיף 74 לחסד"פ, ולפיכך אין מדובר בעניין שקיימת לגביו זכות ערר. אמנם, לכלל לפיו אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי, למעט במקרים המנויים בחוק, ישנם חריגים הנובעים מסמכותו הטבועה של ביהמ"ש. עם זאת, מקרים חריגים אלו יתרחשו בהתקיימן של נסיבות ייחודיות ביותר. מאחר שכל המחלוקת בין הצדדים בעניין דנא נעוצה בשאלה בפני מי תידון הבקשה, שופט תורן או ההרכב הדן בתיק - שהיא שאלה דיונית במהותה - מקרה זה אינו מתייחד בנסיבות המצדיקות לחרוג מהכלל, ומטעם זה בלבד דין הערר להידחות.
ג. אף לגופו של עניין - סעיף 108 לחסד"פ נועד לאפשר השגת חומר שאינו מצוי ברשות המשטרה או בשליטתה כיוון שאינו חלק מ"חומר החקירה", כמשמעו בסעיף 74 לחסד"פ. סעיף 108 מיועד למקרים בהם הבקשה מוגשת לאחר תחילת משפטו של הנאשם. הסוגיה שהועמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים בערר דנן, הינה מיהו השופט שידון בבקשות. בהליכים לפי סעיף 108 לחסד"פ. נראה מלשון הסעיף, העושה שימוש במונח "ביהמ"ש", כי השופט הדן בתיק העיקרי הוא זה שידון בבקשה. עם זאת, אין הסעיף שולל את סמכותו של השופט הדן בתיק להעביר את הבקשה לעיונו והחלטתו של שופט
תורן. העניין יוחזר להרכב בביהמ"ש המחוזי הדן בעניין, אשר יחליט בבקשות בהתאם לסעיף 108 לחסד"פ ובסמכותו יהיה להעביר את ההחלטה בהן לשופט תורן.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. עטרי לעוררים, עוה"ד ד. בן טל, ע. עמרם-מרכז נגה וי. שגב למשיבים. 3.12.08).

ע.א. 10262/05 - אביב שירותים משפטיים בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים ואח'

*בקשה להכיר בתביעה נגד בנק כתביעה ייצוגית(מחוזי ת"א - ת.א. 1613/03 - התיק הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי).

א. המערערים ניהלו חשבונות בסניף הבנק המשיב בחדרה. ההליך המשפטי נסב על שלוש מתוך 27 הוראות קבע שהיו בחשבונותיהם של המערערים ושאותן הורו לבנק לבטל. לאחר הביטול הוסיפו המוטבים של הוראות הקבע להציג חיובים לחשבון המערערים. הבנק לא כיבד את דרישות החיוב אך ציין הן את החיוב הן את דחייתו בדף החשבון, וגבה בגין כך שתי עמלות שורה. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד גביית העמלות, בהתבסס על פרק ג1 לחוק הבנקאות, שעניינו תובענות ייצוגיות ובקשתן נדחתה. המערערים משיגים על ההחלטה, ולעמדתם הצטרפו היועהמ"ש לממשלה והמפקח על הבנקים. לאחר הגשת הערעור נתקבל חוק תובענות ייצוגיות. המערערים לא העלו טענות לגבי השלכותיו של חוק זה על המקרה. הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ב. חוק תובענות ייצוגיות חל גם על תביעות תלויות ועומדות בשלב הערעור, ובענייננו עשוי הדבר להטות את הכף בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה ייצוגית. אלא שהכרעה סופית בעניין אינה אפשרית בערכאת הערעור, בשל היעדר התייחסות מספקת מטעמם של הצדדים. לפיכך, יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי לצורך בירור משלים.

(בפני השופטים: הנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אחמד מסאלחה למערערים, עוה"ד יואב הירש וגלית פליישר לבנק, עו"ד יעל מימון ליועהמ"ש. 11.12.08).

ע.א. 3135/05 + 2755/05 - מנורה... ואח' נגד איילון חברה לביטוח ואח'

*יריבות בין צדדים בתביעה בה היו מעורבים חברות ביטוח וסוכן ביטוח שנטען כי חרג מסמכותו(מחוזי חיפה - ת.א. 593/00 - ערעור וערעור נגדי - ערעור איילון נתקבל וערעור מנורה נדחה).

א. חברת "אגמי" היא חברה קבלנית העוסקת בתחום התשתיות. המשיב 2, רוני קפלן, סוכן ביטוח, היה מבוטח אצל חברת איילון בביטוח אחריות מקצועית. אגמי נדרשה להמציא אישורי ביטוח בפרוייקטים שונים בהם זכתה, וקפלן יעץ לה לרכוש פוליסה לביטוח עבודות קבלניות במנורה. הצעת הביטוח נוסחה ונכתבה על-ידי קפלן. בהתאם להצעה, הנפיקה מנורה פוליסה המכונה "פוליסה פתוחה". במהלך שנת 1998 ביצעה אגמי פרוייקט במושב עין איילה. גשמים עזים גרמו נזק לפרוייקט. אגמי דיווחה למנורה על נזקיה וזו סירבה לפצותה. את סירובה השתיתה מנורה על שני נדבכים: אי קיום תנאי מקדמי בפוליסה, שלפיו קיימת חובת עדכון מראש אודות פרוייקטים מתוכננים; האחריות האישית והמקצועית של קפלן, שלטענת מנורה חרג מסמכותו כאשר ביטח את הפרוייקט. אגמי הגישה נגד מנורה ונגד קפלן תביעה על סך מליון ש"ח. לתביעה צורפה איילון, בהודעת צד ג' מצידו של קפלן. בפסק הדין, קבע ביהמ"ש, בהתייחס לטענתה של מנורה אודות התנאי המקדמי בפוליסת הביטוח, כי לא הוכח שאגמי היתה מודעת לקיומו, כי אינו מוזכר במפורש בהצעת הביטוח ובפוליסה עצמה, ועל כן על מנורה לפצות את אגמי על נזקיה. ביהמ"ש קבע בהמשך כי קפלן חרג מן
ההרשאה שניתנה לו על ידי מנורה וכי מנורה זכאית לחזור ולתבוע חלק מנזקיה מקפלן עקב חריגתו מן ההרשאה, ואיילון תשפה את קפלן כמבטחת שלו. לאחר החלטתו של ביהמ"ש, נחתם הסכם פשרה בין אגמי לבין מנורה ואיילון, לפיו אגמי תקבל את מלוא סכום הפיצוי ממנורה ואיילון בחלקים שווים ושתי חברות הביטוח יתדיינו בערעור על חלוקת האחריות ביניהן. ערעורה של איילון נתקבל וערעורה של מנורה נדחה.
ב. חיובו של קפלן אינו נובע מעילת התביעה שהיתה לאגמי כלפיו, אלא מעילה הנובעת מן היחסים בינו לבין מנורה. השאלה המרכזית היא, איפוא, אם היתה לביהמ"ש סמכות לחייב את קפלן מכוח חוק השליחות בעילה הנובעת ממערכת יחסיו עם מנורה. התשובה היא שלילית, שכן לא נמסרה הודעה לצד שלישי ממנורה לקפלן. העובדה שמנורה וקפלן יוצגו על ידי אותם באי כח, ואף הגישו סיכומים משותפים לבימ"ש קמא, מחזקת את הקביעה כי לא היתה יריבות אמיתית בין הצדדים במסגרת ההליכים בביהמ"ש המחוזי. לפיכך, לא היה מקום כי ביהמ"ש ידון ויכריע בעילות הנוגעות ליחסים הפנימיים ביניהם. לפיכך, ערעורה של איילון מתקבל וערעורה של מנורה נדחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד עדי מיכלין למנורה, עו"ד יוסף נחשון לאיילון, עו"ד אורי מזור לקפלן, עו"ד ישראל הרפז לאגמי. 9.12.08).

רע"א 8899/07 - פלונים נגד קצין התגמולים

*דחיית תביעה להכיר בהורי חייל שהתאבד כבעלי זכויות לפי חוק התגמולים לחיילים ובני משפחותיהם(מחוזי י-ם - ע.א. 9106/07 - בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. בנם של המבקשים, (להלן המנוח), שלח יד בנפשו בעת חופשה משירותו הצבאי הסדיר. בלשכת הגיוס ציין המנוח כי קיים בעבר קשר עם חברה עבריינית וחשב לשים קץ לחייו, אך שלל שימוש בסמים. הוא הופנה לבדיקה פסיכיאטרית, שהתקיימה למעלה משנה לפני גיוסו, ושם סיפר כי הוא בעל מוטיבציה גבוהה ומעוניין בשירות קרבי, וכן שלל כוונות אבדניות. לאחר הגיוס ב-2.9.02, לא נפגש המנוח עם קב"ן, לא התלונן, לא היו לו בעיות משמעת. ב-4.10.02 הגיע המנוח לביתו לחופשת סוף שבוע. בערב הוא יצא למפגש עם חבריו והביא 4 יחידות .L.S.Dשרכש. והוא וחבריו נטלו מנת סם. לאחר זמן מה החל המנוח לחוש ברע, רץ לביתו והתאבד ביריה מנשקו. המבקשים לא הוכרו על-ידי קצין התגמולים כבעלי זכויות לפי חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד). נקבע כי פטירת המנוח נובעת משימוש בסמים, המהוה "התנהגות רעה חמורה", כמשמעותה בחוק. המבקשים ערערו לוועדת הערעור, וזו קבעה כי השימוש בסם הוא שגרם להתאבדותו של המנוח, וכי נטילת הסם על ידי המבקש מהווה "התנהגות רעה חמורה" כמשמעה בחוק. ערעור המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ניסים בלאס למבקשים, עו"ד יעל רוזנפלד למשיב. 4.12.08).

ע.א. 10470/05 + 10302/05 - יפה לוי נגד מכבי שירותי בריאות ואח'

*הוכחת רשלנות רפואית וקשר סיבתי בין הרשלנות לנזק שנגרם וגובה הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 4344/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערערת סובלת מנכות בשיעור של 100 אחוז, עקב דימום ממפרצת במוחה. היא הגישה תביעה נגד הגורמים הרפואיים שטיפלו בה. ביהמ"ש קיבל את גירסתה של המערערת בדבר הליכי הטיפול הרפואי שקיבלה וציין בפסה"ד כי היה כשל אבחנתי מצד הרופאים שטיפלו במערערת. כן התייחס ביהמ"ש לפגמים שנפלו ברישומיהם של הרופאים המשיבים.
לאור האמור קבע ביהמ"ש כי המשיבים התרשלו, ופסק פיצויים למערערת. המשיבים מערערים על הקביעה שהתרשלו ושני הצדדים מערערים על סכומי הפיצויים. הערעורים נדחו.
ב. אין להתערב בנושא הרשלנות. אשר לנושא הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין התוצאה הנזיקית - ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח קשר סיבתי כזה וגם במסקנה זו אין להתערב. הנקודה המשמעותית בהקשר זה היא שבנסיבות העניין בחר ביהמ"ש שלא לילך על-פי הסטטיסטיקה, אלא על-פי הוכחת המהלך האינדיבידואלי של מחלת המערערת. כפי שנפסק בעבר: "ההוכחה הסטטיסטית לא באה להמיר את כללי ההוכחה הרגילים". בהתאם לפסיקה, "העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש- לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות... הוא מתפרש גם על רשלנות... באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו- בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק...". הלכה זו יפה לענייננו.
ג. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת פיצויים בראשי נזק שונים, כאשר הערכת הנזקים מתבססת על קביעת נכות בשיעור של %100. שני הצדדים משיגים על הסכומים שנפסקו. ברם, הפיצוי שנפסק הוא סביר. גם אם בראש נזק מסויים הפיצוי שנפסק נוטה לצד הנמוך, הרי שהדבר מתאזן עם הפסיקה בראש נזק אחר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד יראון פסטינגר ודוד וינטר למערערת, עוה"ד יעקב אבימור ומירב ג'יניאו למשיבים. 2.12.08).

עע"ם 6733/07 - פסגת השינה בע"מ נגד משרד האוצר ואח'

*אי התערבות בהחלטת ועדת מכרזים על הזוכה במכרז, כאשר הצעת התובע לא נמצאה בתיבת המכרזים. *האופי הדיוני בביהמ"ש המינהלי הוא כמו בבג"צ על בסיס כתבי הטענות של הצדדים ללא שמיעת עדים(מחוזי י-ם - עת"מ 455/07 - הערעור נדחה).
א. המשיב פרסם מכרז שעניינו רכישה ו/או השכרה של נכס המצוי במתחם הרכבת בבני ברק (להלן: הנכס). במועד פרסום המכרז החזיקה המערערת בנכס והפעילה בו עסק וככל הנראה ממשיכה היא להחזיק בו. המועד האחרון להגשת הצעות במכרז נקבע ליום 15.3.2007 בשעה 00:15. המקום להגשת ההצעות היה בתיבת מכרזים המצויה במשרד האוצר ומחיר המינימום שנקבע להשכרת הנכס עמד על 40,000 ש"ח לחודש. במקביל לפרסום המכרז הנדון, התפרסמו מכרזים נוספים אשר גם את ההצעות לגביהם נדרש היה להגיש עד ליום 15.3.2007. עם פתיחת תיבת המכרזים נמצאו בה חמש מעטפות, מהן ארבע שנגעו למכרזים אחרים, ומעטפה אחת, אשר התייחסה למכרז הנדון וזו הצעתה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה). ההצעה עמדה על דמי שכירות של 56,001 ש"ח לחודש. ועדת המכרזים קבעה כי המשיבה היא הזוכה במכרז. ביום 22.3.2007, הודע על דבר הזכייה במכרז, הן למשיבה, היא הזוכה, והן למערערת, מתוקף היותה המחזיקה בנכס. ביום 26.3.2007, פנתה המערערת אל המשיב בבקשה כי יקפיא את ההתקשרות עם המשיבה עד לבירור טענתה באשר לאי סדרים שנפלו במכרז והעלמת הצעתה ממנו. ביום 27.3.2007, כאשר נפתחה אחת מתיבות המכרזים האחרות, נמצאה בה מעטפה המכילה את הצעתה של המערערת בהמכרז נשוא הערעור. ההצעה עמדה על סך של 53,555 - לחודש. כשישה שבועות לאחר פרסום תוצאות המכרז, פנתה המערערת לביהמ"ש לעניינים מינהליים בעתירה נגד תוצאת המכרז ועתירתה נדחתה. נקבע, כי נפל בנסיבות העניין שיהוי בהגשתה של העתירה; כי בעתירה הציגה עצמה המערערת כמי שמפעילה עסק מזה שנים רבות בנכס נשוא המכרז, אך לא ציינה את העובדה כי מזה שנים יושבת היא בנכס ללא הסכם שכירות תקף וכי היא מפעילה את העסק ללא רישוי על פי חוק ואף הורשעה בכך. אף לגופו של עניין סבר ביהמ"ש, כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות ולביטול המכרז. הערעור נדחה.
ב. נקודת המוצא בדיון היא, כי התערבות שיפוטית בהליכי מכרז ובהחלטותיהן של ועדות מכרזים תיעשה תוך נקיטת זהירות רבה ורק כאשר הוכח שנפלו בהם פגמים היורדים לשורשו של עניין. מכל המצוי בתיק נראה, כי ועדת המכרזים פעלה בהתאם לדין ולחובותיה בבחינת תוצאות המכרז. תפקיד הוועדה הינו לבחון את ההצעות המצויות בתיבת המכרז ביום פתיחת תיבת המכרזים ולא הצעה שנתגלתה לאחר מכן במקום אחר. אף בעניין היות ההצעה של המשיבה משום הצעת יחיד אין בכדי לסייע לעמדת המערערת, משעובדה זו נלקחה בחשבון, ולאור גובה ההצעה אין פגם בכך. ספק רב אם היה בכך שהצעת המערערת היתה מונחת בפני ועדת המכרזים בכדי לשנות מן התוצאה הסופית, שכן הצעת המשיבה היתה גבוהה מהצעת המערערת.
ג. צדק ביהמ"ש קמא בכך שדחה את בקשתה של המערערת להשלמת פרטים ולזמן עדים לחקירה. העובדה שהליכים ממין זה שבעניין דנא הועברו מביהמ"ש הגבוה לצדק לביהמ"ש לעניינים מינהליים, אין בה, כשלעצמה, בכדי לשנות את האופי הדיוני של ההליך. משכך, על דרך כלל יתנהל ההליך על בסיס כתבי טענות ותצהירים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ע. גיצלטר וא. אלטשולר-ולנר למערערת, עוה"ד א. ליכט וא. ירושלמי למשיבים. 10.12.08).

רע"פ 6351/08 - דב יששכר טורנהיים נגד מדינת ישראל

*מתן רשות ערעור והקלה בעונש של מורה מלווה ברכב הסעה שהורשע בגרימת מותו של ילד שמעילו נתפס בדלת של רכב הסעה ונהרג(בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש עבד כמורה בתלמוד תורה בבית"ר עילית ושימש מורה מלווה ברכב הסעה מטעם בית הספר. ביום האירוע הגיע רכב ההסעה לתחנת הורדה. המערער קרא בשמו של המנוח, משה אהרון פריזנר ז"ל, תלמיד בן 5, והלה הגיע לקדמת הרכב, ירד במדרגות הרכב ושרוך מעילו נתפס בבוכנת הדלת. הנהג סגר את דלת הרכב מבלי להיוועץ במבקש שעמד על המדרגה והתחיל לנסוע. שרוך המעיל לא השתחרר והמנוח נגרר אחרי רכב ההסעה למרחק של כ-130 מטרים ונהרג. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקש והנהג בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. במסגרת גזר דינו, ציין ביהמ"ש כי האינטרס הציבורי מחייב רף ענישה גבוה למורים מלווים בהסעות ילדים אשר התרשלו בתפקידם. לבסוף גזר ביהמ"ש על המבקש 12 חדשים מאסר בפועל, ו-24 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 - ואיסור לשמש מלווה הסעות לתקופה בת 10 שנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. מדובר במקרה חריג, המצדיק מתן רשות ערעור משיקולי צדק, הגם שאין הוא מעורר שאלות עקרוניות החורגות מעניינו האישי של המבקש. אין זה מקרה בו במידה שהמבקש ירצה עונש מאסר בפועל יביא הדבר להפחתת מסוכנותו, אם בכלל נשקפת מן המבקש מסוכנות כלשהי בעתיד. למרות פסיקה בת למעלה מעשור אשר קראה לרשויות לקבוע נהלים ברורים בתפקיד המלווה, נמנעו הרשויות מלהתקין כללים ונהלים ברורים המגדירים את תפקידו של המלווה ברכב הסעה וקובעים את חובותיו. לבסוף, צודק המבקש בטענתו לפיה עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, באופן המצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור.
ג. באשר למידת העונש - מן הראוי לשקול לקולא את משך הזמן הניכר שחלף ממועד התאונה ועד היום (כארבע שנים) ואת הנתונים העולים מן התסקירים שהוגשו בעניינו של המבקש - היותו נשוי ואב לארבעה ילדים; היותו אדם נורמטיבי ותלמיד שקדן הלומד לימודי דיינות משך שבע שנים, כאשר מאסרו עלול למנוע ממנו את האפשרות לשמש דיין; העובדה כי כתוצאה מהרשעתו הוא חש דחייה ציבורית, לא התקבל לעבודה
כ"ראש כולל" ונאסר עליו לברך "ברכת כהנים"; הטראומה שנגרמה לו כתוצאה מן התאונה, שכתוצאה ממנה נזקק לטיפול פסיכיאטרי ותרופתי ועוד. בנוסף, יש לשקול לקולא את עמדתם של בני משפחת המנוח, אשר הובעה במכתבו של אבי המנוח למבקש, לפיו: "אין בפי די מילים להביע ולבטא את גודל הצער והכאב שיש לנו בדבר. לראותך ח"ו מובל לבור הכלא... לטובתנו הדבר לראותך מתהלך חפשי בינינו". על כן העונש יועמד על ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד דבורה חן למבקש, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 10.12.08).

רע"ב 3097/08 - פלוני נגד שירות בתי הסוהר

*תנאי מאסר של קצין צה"ל כאסיר בטחוני, לאחר שהורשע בעבירות בטחוניות(הבקשה נדחתה).

א. המבקש שרת במשך שנים רבות כקצין צה"ל, והגיע לדרגת סגן אלוף. בשנת 2002 נתגלה כי המבקש קיים קשר טלפוני עם סוכן ארגון חיזבאללה, ומסר לו פרטים ומידע ביטחוני רגישים, בתמורה כספית. כמו כן ניצל את תפקידו לצורך עיסוק בהברחת סמים מלבנון לישראל. המבקש הורשע בביה"ד הצבאי ונדון לעשר שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי, גירוש מן הצבא ושלילת דרגותיו. המבקש היה עצור במהלך משפטו במתקן כליאה צבאי, בתנאי הכליאה הרגילים של קצינים במערכת זו. עם הרשעתו וגזירת דינו, הועבר המבקש ממתקן הכליאה הצבאי - לבית כלא אזרחי. במסגרת זו, הוגדר המבקש כאסיר ביטחוני, והוטלו עליו כלל המגבלות המוטלות על אסירים ביטחוניים. (להלן: המגבלות המיוחדות). בעתירתו לביהמ"ש לעניינים מנהליים, ביקש המבקש כי יבוטל סיווגו כאסיר ביטחוני, בעיקר משום שמניעיו לביצוע העבירות היו כלכליים ולא אידיאולוגיים. ביהמ"ש דחה את הבקשה, וקבע כי העיקר בסיווג אסיר כאסיר ביטחוני נוגע לטיב העבירות שביצע ולפוטנציאל הממשי הגלום בהן לפגיעה בביטחון המדינה ואזרחיה - ואילו נסיבות ביצועה של העבירה, או מניעיו של העבריין , אינן מכריעות במשקלן. כמו כן החליט ביהמ"ש לדחות את טענותיו החלופיות של המבקש, נגד המגבלות המיוחדות שהוטלו לגביו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, בעת משפטו, שהה המבקש במתקן הכליאה הצבאי ובתנאי כליאה נוחים יחסית, בין היתר בשל העובדה שעמדה לו חזקת החפות. משהורשע בדינו, פקעה חזקת חפותו, והוחלפה בקביעה חלוטה של מסוכנותו, הנובעת מהרשעתו בעבירות ביטחוניות. שינוי זה במצבו ובמעמדו המשפטי של המבקש, די בו, כשלעצמו, על מנת להצדיק את ההחמרה והקשחת התנאים בהם הוא מוחזק עתה.

(בפני: השופט מלצר. עוה"ד ברי רוזנטל ואמנון זכרוני למבקש, עו"ד אבינועם סגל-אלעד למשיב. 7.12.08).

ע.פ. 10317/08 - טל קורקוס נגד מדינת ישראל ואח'

*ביטול מאסר של עד מדינה, לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, כאשר נתן "טעם צודק לסירובו" לענות לשאלה(הערעור נתקבל).

א. המשיבים 6-2 (להלן: המשיבים) הואשמו בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירות אלימות שונות ופעילות אסורה במסגרת ארגון פשיעה. עיקר התשתית הראייתית מתבססת על עדותו של המערער כעד מדינה. בתחילת עדותו סיפר כי הסכים להיות עד מדינה לאחר שקיבל מידע לפיו המשיב 2, (להלן: זגורי), רוצה לרצוח אותו ולפגוע במשפחתו. לשאלת סניגורו של זגורי, השיב המערער כי המידע בדבר רצונו של זגורי לפגוע בו ובמשפחתו נמסר לו משני מקורות: מפעיל סוכנים משטרתי בשם אורן סבג; בחור
נוסף (להלן: האלמוני). לשאלת בית-המשפט מהי הסיבה לסירובו, השיב המערער: "בגלל שזה בן אדם שעשה לי טוב... ונתן לי להבין מה קורה בחוץ, אז... אני לא מוכן לחשוף את השם שלו". בפתח החקירה הנגדית שהתקיימה מאוחר יותר, נשאל המערער שוב לשמו של האלמוני, וסירב להשיב על השאלה. או אז החליט בית-המשפט כי המערער ייאסר לפי פקודת ביזיון בית-המשפט. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש מקנה לביהמ"ש סמכות לאסור עד המסרב להשיב לשאלות שהוצגו לפניו כחוק - אלא אם כן הראה העד "טעם צודק לסירובו". בנסיבות העניין שלפנינו, המערער הציג טעם לסירובו להשיב על השאלה הנדונה. בתחילה ציין כי אותו אלמוני היטיב עימו ועם משפחתו, ואף שלא ציין זאת במפורש, ניתן להבין את תשובתו של המערער כמי שאינו מוכן לסכן את האלמוני שסייע לו. בשלב מאוחר יותר בעדותו, ציין המערער במפורש כי הוא חושש שמא יבולע לאותו אלמוני. ביהמ"ש סבר שישנה חשיבות לבירור זהותו של האלמוני הנדון, בין היתר לשם בחינת מניעיו של המערער להתקשר בהסכם עד מדינה. היה על בית-המשפט להביא בחשבון כי במהלך הבאת הראיות, יהיה בידו לברר את הרקע והעובדות הקשורות לעריכת הסכם "עד המדינה". מכל מקום, אין עוד טעם המצדיק את שלילת חירותו והמשך מאסרו של המערער, ויש לשחררו לאלתר.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, מלצר. החלטה - הנשיאה בייניש. 11.12.08).

עע"ם 4013/06 - אקרשטיין צבי בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*סירוב למתן פטור מחובת מכרז למתן רשיון חציבה ע"י המינהל (מחוזי י-ם - עת"מ 402/05 - הערעור נדחה).

המערערת (להלן: הקבוצה), עוסקת, בין היתר, בייצור ושיווק מוצרי בטון לפיתוח סביבתי. בשנות ה-70 הקימה הקבוצה מפעל לייצור מוצרי פיתוח בירוחם, ורכשה מחצבה לשם הפקת חומר גלם עבור המפעל, תוך השקעת מיליוני דולרים. המחצבה קיבלה רישיון עסק לצמיתות וכן רישיון חציבה, אשר הוארך מפעם לפעם. החל בשנות ה-90 הפסיקה המחצבה את פעילותה כמעט לחלוטין. לטענת המערערת, הדבר נבע מהחלטה לשמר ככל הניתן את עתודות האבן במחצבה עד להבשלת מספר פרוייקטים באזור הדרום. בשנת 1998 הפסיק המינהל לחדש את חוזי ההרשאה שנחתמו בינו לבין בעלי ההרשאה לחציבה,בעקבות שינוי המצב החקיקתי שחייב פרסומי מכרזים. לאחר מספר שנים, פנתה המערערת על מנת לקבל פטור ממכרז ובקשתה נדחתה. המערערת פנתה בעתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בירושלים ובפיה שלוש טענות עיקריות: כי החלטתה של הוועדה המקצועית נגד מתן הפטור נגועה בחוסר סבירות קיצוני; כי הוועדה המקצועית חרגה מסמכותה; כי זכות הטיעון והשימוע של המערערת נפגעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיה של המערערת ודחה את העתירה. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד ד. טישמן וא. מדוויר למערערת, עו"ד מ. צוק למשיבים. 4.12.08).

ע.א. 5315/06 - עמותת נאות רעות נגד משרד הבינוי והשיכון

*דחיית טענה של התחייבות מינהלית בעלת תוקף משפטי לסיוע כספי בהקמת שכונת מגורים לאנשי צבא קבע (מחוזי י-ם - ת.א. 1388/97 - הערעור נדחה).

בהחלטת ממשלה בשנת 1984 אושרה הקמתה של שכונת מגורים לאנשי צבא הקבע, שתהווה חלק מיישוב עירוני שיתוכנן באזור מודיעין על ידי משרד השיכון. המערערת הוקמה לצורך הקמת היישוב. בשלב ההקמה הראשוני, הוקמו כ-1,000 יחידות דיור, אשר קיבלו את השם "רעות א'". בשלב מאוחר יותר הוקמו 589 יחידות דיור נוספות ואלה קיבלו את השם "רעות ב'".
במסגרת הליך ההקמה פנתה העמותה לגורמים שונים במשרד השיכון, על מנת לקבל סיוע כספי. לטענת המשיב, זכה היישוב רעות (על שני חלקיו) לסיוע בסך של 16,140 מליון -, כשהחלק העיקרי של סכום זה, הוענק לרעות א'. לרעות ב' הוקצו באופן ישיר 1.5 מיליון ש"ח. חלק ניכר מהסכום, שהוענק לטובת תשתיות בזמן הקמתה של רעות א' והושקע בהן, משמש בפועל גם את רעות ב'. התביעה והערעור דנן נוגעים לסיוע הכספי שנטען כי הובטח למערערת לגבי רעות ב' ושלא הועבר לה. ביהמ"ש קבע כי לא ניתנה לעמותה התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב ודחה את התביעה. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ר. גרשט למערערת, עו"ד ח. זנדברג למשיב. 2.12.08).

בש"פ 3014/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הטלת "מגבלת מגורים" על אסיר בעבירות מין במשפחה העומד לפני שחרורו מהמאסר שנגזר עליו (הערר נדחה).

העורר הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות מין באחיו. בעת ביצוע העבירות היה העורר כבן 18 ואחיו כבן 15. בעקבות הרשעתו, נגזר על העורר עונש של 8 שנים מאסר, מהן חמש שנים וחצי לריצוי בפועל. לקראת סיום תקופת המאסר, התבצעה הערכת מסוכנותו של העורר כנדרש על פי סעיף 6 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, ונמצא כי רמת מסוכנותו היא בינונית. בעקבות זאת ביקשה המדינה כי יינתן צו פיקוח ומעקב לגבי העורר למשך ארבע שנים, במסגרתו ייקבעו תנאים שונים ובכללם הגבלה על מקום מגוריו באופן האוסר עליו מגורים בבית המשפחה. ביהמ"ש קמא קבע כי יש להטיל על העורר את המגבלה, הנוגעת למקום מגוריו, אך להגבילה לתקופה למשך שנה אחת בלבד. הערר נדחה.
בנסיבות העניין, אין לקבל את טענת העורר לפיה הטלת המגבלה הינה בלתי מידתית ופוגעת במידה העולה על הנדרש בזכויותיו הבסיסיות. ביהמ"ש קמא איזן כראוי בין האינטרס להגן על הציבור בכללותו ועל קורבנות עתידיים פוטנציאליים מחד גיסא, ובין זכותו של העורר למגורים ראויים, מאידך גיסא, בכך שהגביל את צו הפיקוח בהקשר למגבלת המגורים לתקופה של שנה. בכל מקרה, הנתון החשוב הוא הסיכון שנשקף מן העורר במידה ויחזור לגור בבית הוריו והחשש הקונקרטי כי יפגע באחיו הצעיר הנוסף, כפי שפגע באחיו האחר (הקורבן). העורר הוא בגיר בן 25, שיכול לעמוד ברשות עצמו ולהשיג לעצמו מדור חלופי, שאינו בבית הוריו.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד סאמר עלי לעורר, עו"ד עמית אופק למשיבה. 7.12.08).

בש"פ 10268/08 + 10267/08 - יוסף דבח ועמיר מולנר נגד מדינת ישראל

*הראיות הנדרשות בבקשה להארכת מעצר לצורך חקירה (העררים נדחו).

ביום 26.11.08 נעצרו 18 אנשים בבית ברמת-גן בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע של תכנון לפגוע באדם, שזהותו לא נחשפה, והחזקת נשק שלא כדין. בימ"ש השלום הורה על שחרורם של תשעה חשודים בתנאים מגבילים והאריך את מעצרם של תשעת האחרים עד ליום 2.12.08. ביום 2.12.08 התבקשה הארכת מעצרם של אחד עשר חשודים (תשעה החשודים שנותרו במעצר ושניים נוספים), ביניהם העוררים. בימ"ש השלום הורה על שחרורם של שני העוררים למעצר בית. המשיבה עררה על לביהמ"ש המחוזי שהורה על הארכת מעצרם עד ליום 7.12.08. העררים נדחו.
על מנת לבסס "חשד סביר" לביצוע עבירה, אין צורך "בראיות לכאורה להוכחת אשמה", הנדרשות לצורך מעצרו של אדם עד תום ההליכים נגדו, כאמור בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים. בהקשר זה, נפסק לא אחת כי בגדרן של ראיות המבססות "חשד סביר" עשויות להיכנס גם ראיות שאינן קבילות במשפט. במקרה דנן, הראיות שהוגשו מבססות את
החשד הסביר הנדרש. יש מקום להותיר את העוררים במעצר הן לצורך השלמת החקירה והן מחשש להשפעה על עדים.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד י. הלוי ומ. כץ לעוררים, עו"ד י. קורצברג למשיבה. 4.12.08).

בש"פ 4971/08 - איליה וייסמן נגד מדינת ישראל

*תפיסת כספים החשודים כי נתקבלו במרמה אצל חשודים בעבירות מרמה, והארכת התפיסה מעבר ל-180 יום (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש נחשד, יחד עם אחר, בהעתקת כרטיסי אשראי, ומשיכת כספים ממכשירי כספומט. עם מעצרם נתפסו אצל המבקש וברכבו של האדם האחר כספים החשודים כי נתקבלו במרמה. ביום 3.9.2007 פנה המבקש למשיבה בבקשה כי תשיב לידי המבקש את הכספים שנתפסו, לנוכח חלוף התקופה של 180 יום הקבועה בסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), ובהתחשב בכך שלא הוגשה בקשה להארכת מועד. בתגובה, ציינה המשיבה כי בכוונתה להגיש כתב אישום נגד המבקש, ופנתה לבימ"ש השלום בבקשה לאפשר לה להמשיך ולהחזיק את הכספים לתקופה של שישה חודשים נוספים. בדיון בביהמ"ש,טען המבקש כי משחלפה התקופה של 180 יום חלה על המשטרה חובה מיידית להשיב את התפוסים לידי מי שהחזיק בהם אף ללא שהגיש בקשה בעניין. בימ"ש השלום נעתר לבקשתה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין ענייננו בבקשת רשות ערעור אלא בבקשה לרשות לערור. מכאן, שאין תחולה ישירה להלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה פ"ד לו (3) 123 (1982)), לגבי המקרים בהם תינתן רשות ערעור. אך ההיגיון העומד בבסיסה של הלכת חניון חיפה שריר וקיים אף במקרים של ערר, היינו, בקשת רשות לערור תינתן מקום בו מעלה הבקשה סוגייה חשובה החורגת מעניינם הצר של הצדדים שלפניו. בענייננו, דרך המלך היא כי על המשיבה לפנות במסגרת המועד הנתון, בבקשה להארכת מועד ההחזקה בחפצים התפוסים. מחדלה של המשיבה לפעול כן הינו שיקול שיש לקחתו בחשבון עת מגישה היא את הבקשה באיחור. עם זאת, אין בכך בכדי לשלול את סמכותו של ביהמ"ש להיעתר לבקשה להאריך את תקופת ההחזקה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יעקב שקלאר למבקש, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 28.10.08).

רע"פ 5478/08 - יחיא כעביה נגד מדינת ישראל

*החלטה להרשיע סטודנט בעבירה של הטרדת המתלוננת בטלפון, למרות המלצת שירות המבחן להסתפק בשלד ללא הרשעה (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בעבירה של איומים, והטרדה באמצעות מתקן בזק. כתב האישום מתייחס לתקופה ממושכת של כשנה, במהלכה היו המבקש והמתלוננת סטודנטים במרכז הרפואי העמק בעפולה. המבקש הודה בהסדר טיעון והמשך הדיון נדחה לצורך קבלת תסקיר שירות המבחן, לרבות בשאלת ההרשעה. המלצותיו של שירות המבחן היו כי יוטל על המבקש ביצוע של שירות לטובת הציבור, ומאחר ומדובר בעבירה ראשונה, יימנע ביהמ"ש מלהרשיעו. ביהמ"ש החליט כי אין הצדקה להימנעות מהרשעה, הרשיע את המבקש וגזר לו 9 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בנצרת על ההחלטה להרשיעו וביהמ"ש דחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא כי אדם שהוכחה אשמתו יורשע בדין. שני גורמים יש לבחון לענין קבלת החלטה להימנע מהרשעה: ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם; סוג העבירה ונסיבותיה הם כאלו אשר יאפשרו ויתור על ההרשעה מבלי שיפגע הדבר בשיקולי הענישה האחרים. לא ניתן לומר כי כך הוא בעניין דנן. כתב האישום מתאר מסכת ארוכה של הטרדות ואיומים, שנפסקו רק כאשר התערבה המשטרה. אין ספק כי
הרשעה בפלילים עלולה להעמיד קשיים ומגבלות מסויימים על עתידו המקצועי של המבקש, אך כשבוחנים פגיעה זו בפרספקטיבה של מעשיו, אין הצדקה מספקת להימנע מהרשעתו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ויסאם חביב למבקש, עו"ד אפרת ברזילי למשיבה. 30.10.08).

רע"א 5577/08 - בנק הפועלים בע"מ נגד פסגות גליל גולן - אגש"ח בע"מ

*סמכות ביהמ"ש לדון בתביעה למרות שלא צויין כי לבנק הנתבע כתובת עסקים באיזור שיפוטו של ביהמ"ש, שכן עובדה זו היא ב"ידיעתו השיפוטית" של ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה לבימ"ש השלום בקצרין תביעה כספית נגד המבקש ונגד שני נתבעים נוספים. המבקש הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל היעדר סמכות מקומית, בנימוק שכתב התביעה אינו כולל פירוט בדבר מקור סמכותו המקומית של בימ"ש השלום בקצרין. בכותרת כתב התביעה צויינו מקומות מושבם של המבקש ושל שני הנתבעים הנוספים, אולם אלה אינם נמצאים בתחום שיפוטו של ביהמ"ש בקצרין. בימ"ש השלום קבע, כי, אכן, לא צויין כי הסמכות המקומית מוקנית לביהמ"ש בקצרין בשל קיומו של סניף הבנק בקצרין, אך עובדת קיומם של סניפים של הבנק במקום כלשהו במחוז הצפון, הוא בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש. אי לכך קבע כי לאור קיומם של סניפים של הבנק במחוז הצפון, נתונה לו הסמכות המקומית לדון בתביעה. בקשת רשות ערעור נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
"הידיעה השיפוטית" משתרעת בעיקרה על שלוש קטיגוריות של עניינים: "(א) עובדות ברורות הידועות לכל אדם סביר גם ללא עיון במקורות כלשהם; (ב) עובדות הניתנות לבירור ולקביעה מדוייקת על-ידי היזקקות מהירה ונוחה אל מקורות אשר אינם שנויים במחלוקת; (ג) עניינים הכלולים במסגרת ה'דין', אשר לגביו מורה החוק החרות שהוא כמפורסמות שאינן צריכות ראיה". עובדת קיומם של סניפי בנק של המבקש במחוז הצפון, משתייכת לקטגוריה הראשונה של ידיעה שיפוטית, ולמצער לקטגוריה השניה. ניתן לומר, כי קיומו של סניף כלשהו של הבנק המבקש במחוז הצפון, הוא עובדה ברורה הידועה לכל אדם סביר ללא צורך בבירור. מכל מקום, הבנק המבקש, אשר לו עשרות סניפים, מפעיל אתר אינטרנט נגיש לכל, הכולל אפשרות מהירה לאיתור סניפיו לפי שם ישוב ולפי אזור גיאוגרפי. לפיכך, היא גם ניתנת לבירור מיידי ומדוייק ועל כן היא בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד אסף ואריה שמרת למבקש. 28.10.08).

ע.א. 6225/08 - פלוני נגד פלונית ופלוני

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה ביחס שלילי של ביהמ"ש לב"כ המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיבה הגישה תביעה נגד בעלה, המערער, ונגד צד שלישי, ביחס לדרישות רכושיות שלה כלפיהם. בתיק התקיימו מספר דיונים וניתנו מספר החלטות. ליום 18.6.2008 נקבע דיון לצורך חקירת בעלי הדין על תצהיריהם. המערער מתגורר בדרום אמריקה ועדותו אמורה היתה להישמע באמצעות שיחת וידיאו אשר תואמה מראש. בהתחלת הדיון ביקש בא-כח המשיבה, להעיד עדה חיצונית לפני חקירת המשיבה. עדה זו הגיעה מחוץ לעיר בפעם השלישית, ולכן ביקש לשמוע אותה קודם כדי לשחרר אותה לדרכה. בא-כח המערער התנגד לבקשה בטענה כי המשיבה חייבת להעיד ראשונה. ביהמ"ש הציע כי המשיבה תצא מן האולם למשך חקירתה של העדה, לבל תהיה מושפעת מהעדות ובא-כחה הסכים לכך. בשלב זה התפרץ בא-כח המערער וטען בלהט כי הדבר מנוגד לחוק ולתקנות. ביהמ"ש ביקש כי בא-כח המערער יפנה אותו להוראת החוק או התקנות אשר לדעתו הפר ביהמ"ש בהצעתו. בעת שהעיר כאמור, העביר ביהמ"ש משולחנו לשולחן בא-כח המערער את ספר תקנות סדר הדין
האזרחי, לשם חיפוש התקנה שלטענתו הפר. בעקבות החלפת דברים אלה ביקש בא-כח המערער כי ביהמ"ש יפסול עצמו, בטענה כי ביהמ"ש הרים עליו קול וזרק עליו ספר, וכי מאז תחילת ההליכים בתיק התקבלו החלטות לא מובנות ולא תקינות נגד מרשו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
התבטאות שופט בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. הערת ביקורת איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין. ביהמ"ש רשאי היה להעיר לבא-כח המערער על התנהלותו, ולמתוח ביקורת על מה שנראה בעיניו כזלזול וכפגיעה בוטה בכבודו של ביהמ"ש.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דין עדני למערער. 28.10.08).

בש"פ 7432/08 - דורון עברו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי נהג ליצור קשר טלפוני עם אזרחים, למספרי טלפון שהותירו בבקשותיהם למשרד הרישוי, הציג עצמו בכזב כעובד משרד הרישוי וכמי שבמסגרת תפקידו יוכל לסייע להם לקבל את מבוקשם, או לזרז את הטיפול בבקשתם, תמורת שלמונים. על סמך המצג האמור, העבירו המתלוננים לעורר כספים רבים. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נדחה.
מעשי העורר בוצעו, על פי הנטען, בתיחכום רב, במניפולטיביות ובשיטתיות וגרמו נזק כבד למספר ניכר של אזרחים תמימים. מעשיו מצביעים על מסוכנות ממשית הנשקפת מהעורר, אשר קשה למצוא לה מענה ראוי בחלופת מעצר. יתר על כן, בעברו, הורשע העורר בעבירת שיבוש מהלכי משפט, ובהליך זה זומן לחקירה במשטרה ולא התייצב. כמו כן, בעברו, הוכרז מספר פעמים כדרוש לחקירה וכעבריין נמלט.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמואל ברזני למבקש, עו"ד יעל שרף למשיבה. 26.10.08).

רע"א 8263/08 - אריאל שגיא ואח' נגד אנטוני רוט ובניו בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחיקת תביעה על הסף בשל היעדר פירוט של עילות התביעה (הערר נדחה).

המשיבה הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבה הפורמלית ונגד המבקשים, לתשלום חוב כספי הנובע, כנטען, מעסקה בה סיפקה המשיבה סחורה למשיבה הפורמלית. חבותם של המבקשים יסודה, בין השאר, כנטען, בפעילותם כמנהליה של המשיבה הפורמלית. המבקשים ביקשו כי התביעה תימחק על הסף, בהיעדר עילה ובקשתם נדחתה ע"י הרשמת. נקבע כי היעדר פירוט בכתב התביעה באשר למעשי המבקשים אינו חורץ את גורל התביעה. ערעור המבקשים לבימ"ש השלום נדחה. ביהמ"ש קבע כי "בשלב ניסוח התביעה אין התובע נדרש לפרט את העוולות והעילות המיוחסות לנושאי המשרה". בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אפשר והלשון בה נקט בימ"ש השלום, מקילה היא מדי. יש לצפות מתובעים, שיבהירו ככל הניתן את מהות התביעה, לרבות הפרטים והעובדות הנחוצים לעניין. ואולם, המדיניות השיפוטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף. במקרים בהם עשוי התובע לזכות בסעד אם יוכיח את העובדות להן הוא טוען, ואפילו יהא עליו לתקן לשם כך את כתב תביעתו, אין למהר לסלק את התביעה על הסף. טרדה ונזק הנגרמים לבעל דין שכנגד ניתנים במידה רבה לתיקון בפסיקת הוצאות. המקרה דנא, גם אם הוא גבולי, אינו מאלה המצדיקים סילוק על הסף.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אביתר קנולר ויריב שי ישינובסקי למבקשים. 27.10.08).

בש"פ 8495/08 - חאפז טבאש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נהיגה בזמן פסילה וזיוף רשיון נהיגה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

בתקופה של פסילה מנהיגה נטל העורר את רישיון הנהיגה הזמני של אחיו, ללא הסכמתו, ובאמצעותו הנפיק לעצמו רישיון קבוע מזוייף, שבו מופיעה תמונתו שלו, ופרטיו של האח. העורר נהג ברכב כשהוא שיכור. שוטר שעצר את העורר ביקש ממנו להיבדק בדיקת נשיפה והוא סירב. העורר התחזה בפני השוטרים שעצרו אותו כאחיו, והציג להם את רישיונו המזויף. הזימון שנמסר לו בגין אירוע זה נמסר על שם אחיו, נערך לו שימוע בתחנת משטרה, וגם כאן התחזה כאחיו. ההתחזות הובילה לכך שהחלטת הקצין במועד השימוע פסלה למעשה את האח מנהיגה למשך 30 ימים. בגין מעשים אלו הואשם העורר בנהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה, זיוף ועבירות נוספות. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצר העורר עד תום ההליכים. נטען כי לעורר 30 הרשעות תעבורה קודמות ועומד כנגדו מאסר מותנה בן 6 חודשים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה. הערר נדחה.
אכן, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה הוא נדיר, אך גם נסיבות העניין הן יוצאות דופן. התנהגותו של העורר מעידה עליו כי אין לתת בו אמון. הרשעות התעבורה הרבות של המשיב מצביעות על מסוכנותו, על אף היעדר עבר פלילי רגיל. אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר ויפר את תנאי שחרורו וינהג שוב כשהוא נתון להשפעת אלכוהול, קיים חשש שאנשים ישלמו על כך בחייהם, ואיזוק אלקטרוני אינו יכול למנוע זאת.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד סלימאן סעדיה לעורר, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 26.10.08).

ע.פ. 10067/08 - הסנגוריה הציבורית נגד שלמה אוחיון ואח'

*סירוב ביהמ"ש לבקשת הסניגוריה הציבורית לשחרר 3 סניגוריות מייצוג נאשמים שאינם חפצים לשתף אתן פעולה (הערעור נדחה).

המשיבים 1 - 3 (להלן יחד: הנאשמים) הואשמו, בין היתר, בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, עבירות בנשק, ושיבוש מהלכי משפט. בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים היו השלושה מיוצגים על ידי עורכי דין. במועד הראשון שנקבע לשמיעת הראיות, 24.11.08, הודיעו הסנגוריות שמונו לנאשמים מטעם המערערת, כי הן מבקשות להשתחרר מייצוג לאחר שהנאשמים הודיעו להן שאינם מוכנים כי הן תייצגנה אותם. הנאשמים עצמם הביעו התנגדות לייצוגם על-ידי המערערת וביקשו ארכה להסדרת ייצוגם באופן פרטי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הדיון ליום 1.12.08. וציין כי "במידה והנאשמים... לא יהיו מיוצגים על ידי עורכי דין אחרים... תשמע העדות כאשר הנאשמים יהיו מיוצגים על ידי הסנגוריה הציבורית, ולא תישמע כל טענה כנגד כך". הערעור נדחה.
הפסקת הייצוג על-ידי סניגור מותנית באישור ביהמ"ש. במקרה שלפנינו מבקשים הנאשמים ארכה ועוד ארכה לצורך הסדרת ייצוגם באופן פרטי. כך חלפו למעלה משלושה חודשים. במהלך הזמן שחלף הצטבר בידי המשיבה 4, הפרקליטות, מידע מודיעיני שהוביל לבקשה לגבות לאלתר את עדותם של עדי התביעה מתוך החשש שאם לא ייעשה כן, יסוכל ההליך. ככל שביהמ"ש מכבד את זכותם של הנאשמים לבחור להם את ייצוגם, אין משמעם של דברים כי בידו של נאשם לעצור את ההליך נגדו עד הגיעו להבנה עם הסניגור בו הוא חפץ. המערערת הבהירה כי במצב בו אין הנאשמים חפצים בייצוגה ואף אסרו עליה כל צעד שיש לו קשר לייצוגם, כפייתה לייצגם לא זו בלבד שאינה משיגה את מטרות הייצוג על ידי עורך דין בפלילים, אלא היא אף עשויה לגרום נזק להגנתם. עמדה זו אין לקבל. נוכחותו של סניגור בעת חקירת העד יש בה כדי לתרום להגנת הנאשם או החשוד בהיבטים שונים, דוגמת עצם אפשרותו של הסניגור
להתנגד לקבלת ראיות שאינן קבילות. מכאן, גם במצב בו מתנגד נאשם לייצוגו על-ידי סניגור יש שמינוי שכזה משרת את הגנתו.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ע. בכר למערערת, עוה"ד י. חמודות וש. וייל לפרקליטות מחוז הצפון. 15.12.08).

בג"צ 8811/08 - יובל פרייליך ואח' נגד שר המדע, התרבות והספורט ואח'

*מתן צו ביניים נגד קיום תחרות סייף בשבת, כאשר מלכתחילה נועדה התחרות להתקיים ביום שישי (בקשה למתן צו ביניים במסגרת העתירה - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש עתירה לאסור על קיום תחרות סיף, המאורגנת על ידי איגוד הסיף בישראל, שהינו איגוד ספורט, כמשמעו בחוק הספורט, והוא ממומן חלקית על ידי המשיבים 1-2. תחרות זו היא סופו של הליך האמור לקבוע את המשתתפים הישראלים באליפות אירופה לנוער בסיף. תחרות הסיום צפויה היתה להתקיים "היום, יום השישי ה-24.10.08", ואולם, לפתע הודע על דחייתה למחר, יום השבת ה-25.10.08. העותר, שהוא נער שומר מצוות טוען כי השינוי שנעשה במחטף איננו חוקתי, הוא פוגע בעקרון השוויון ובחופש הדת שלו, וכן יש בו חוסר סבירות וחוסר מידתיות, ובפועל הוא מונע ממנו מלהשתתף בתחרות ושולל את סיכוייו לייצג את ישראל באליפות האירופאית. במסגרת עתירה ביקש צו ביניים נגד קיום התחרות. הבקשה למתן צו ביניים נתקבלה.
התנהלותו של המשיב 3 בהעתקה החפוזה של מועד התחרות מיום שישי ליום שבת, היתה לא ראויה, והיא פוגעת, שלא כדין, בסיכוייו של העותר עקב שלילת זכותו להמשיך ולהשתתף בתחרות נוכח היותו שומר מצוות. הטענה כי על העותרים היה למצות קודם לפנייתם לבג"ץ את הדיון במוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד, איננה יכולה לעמוד בדרכם במסגרת הבקשה לצו ביניים משתי סיבות: היתה פנייה דחופה של העותרים למשיב 3 טרם הפניה לבג"ץ, והלה לא זימן את מוסדות השיפוט שלו בעקבותיה; העתירה מעוררת שאלות מעבר לסוגיות שהן בתחום הסמכות של מוסדות השיפוט הפנימיים. על כן ניתן צו ביניים כמבוקש.

(בפני: השופט מלצר. 24.10.08).

עע"ם 5254/08 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד עו"ד רז משגב

*חיוב באגרה בערעור על החלטה בעתירה מינהלית נגד החלטת לשכת עוה"ד שלא לקבל את העותר כחבר בלשכה (חיוב אגרה בערעור על החלטה בעתירה מינהלית נגד החלטת לשכת עוה"ד).

ביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל-אביב דן בעתירה נגד החלטת לשכת עורכי הדין לפיה המשיב אינו ראוי להתקבל כחבר הלשכה ולשמש כעורך-דין. ביהמ"ש קיבל את העתירה ולשכת עורכי הדין הגישה ערעור על החלטה זו. עם הגשת הערעור שולמה בגינו אגרה כדין. סמוך לכך, הגיש המשיב ערעור שכנגד בו הוא משיג על אי קבלת מלוא טענותיו בביהמ"ש קמא. המשיב נתבקש לשלם אגרה בגין הערעור שכנגד, וטען כי אין עילה לחיוב באגרה בהליך שעניינו השגה על החלטת לשכת עורכי הדין. לחילופין נטען כי אין לגבות אגרה בערעור שכנגד. לשכת עורכי הדין, הצטרפה לטענה כי בהליכים שעניינם השגה על החלטת לשכת עורכי הדין יש לפטור מאגרת ביהמ"ש. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, מנגד, טענה כי יש חובת תשלום אגרה גם בגין הליכים אלו, בין על ערעור עיקרי ובין על ערעור שכנגד. הדרישה לפטור מאגרה נדחתה.
בעלי הדין טוענים כי עומד להם פטור מתשלום אגרה לפי סעיף 20(24) לתקנות בתי המשפט (אגרות) הקובע כי לא תשולם אגרה בעד עניין שהוא "ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת לשכת עורכי הדין לפי חוק לשכת עורכי הדין". אין לקבל טענה זו. לשון הסעיף מתייחסת לערעור על החלטת לשכת עורכי הדין, ואילו במקרה דנא
הערעורים הינם על החלטתו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, שדן בעתירה כנגד החלטת לשכת עורכי הדין. כמו כן, גם הליך ערעור שכנגד חייב באגרה כדין ערעור.

(בפני: הרשם מרזל. 3.12.08).

ע.פ. 4100/08 - מדינת ישראל נגד ח'אלד אמארה

*החמרה בעונש בעבירות של פריצה לבית וגרימת חבלה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

ביום 30.6.07, בשעות לפני הצהריים, הגיעו המשיב ואחד מוחמד שלבי (להלן - מוחמד) לביתו של עלי מוגרבי בכפר ריינה. אותה שעה, נכח בבית בנו של עלי, (להלן: המתלונן), שהיה אז כבן 18. המשיב ומוחמד שברו את שער הברזל ופרצו לבית במטרה לגנוב רכוש. כשהבחינו במתלונן, ריסס המשיב את פניו בחומר אשר גרם למתלונן לכאבים ולצריבה בעיניו ובפניו, ובהמשך תקפו את המתלונן וגרמו לו חבלות ופגיעות בגופו. כן גנבו מהבית חפצים שונים וכסף מזומן. מוחמד לא אותר ולא הועמד לדין. על המשיב נגזרו 26 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן. הערעור על קולת העונש נתקבל.
נסיבות השוד האלים מחייבות גישה עונשית מחמירה. העובדה כי העבירות בוצעו בחבורה, כלפי אדם שאינו יכול להתגונן, מוסיפות מישנה חומרה לדבר. מנגד, יש לייחס משקל מתאים גם לנסיבות לקולא, ובהן - גילו הצעיר של המשיב, יליד 1985, והיעדר עבר פלילי. בהתחשב בעקרון כי ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם, יועמד המאסר בפועל על 40 חודשים, מאסר על תנאי של שנתיים, קנס בסך 5,000 ש"ח; ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד איתמר גלבפיש למערערת, עו"ד גיל שפירא למשיב. 30.10.08).

ע.א. 5865/08 - הפניקס הישראלי... בע"מ ואח' נגד יעקב ומרים מסס

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור של פס"ד לתשלום פיצויים בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

בשנת 2002 נפגע המשיב בתאונת דרכים. המשיבים תבעו את המבקשות לפיצויים עקב התאונה, וביהמ"ש פסק להם פיצוי בראשי נזק שונים. בניכוי התשלום התכוף ותגמולי הנכות הכללית ששולמו עד חודש דצמבר 2007, הועמד סכום הפיצוי על סך של 1,433 מליון -, ותשלומים עתיים. עוד חוייבו המבקשות בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 375,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובהוצאות המשפט. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. לאחר מתן פסה"ד עתרו המבקשות לביהמ"ש המחוזי להורות על עיכוב ביצועו של תשלום בסך 500,000 ש"ח מסכום הפיצוי. ביהמ"ש דחה את הבקשה, והמבקשות שבות ועותרות לעיכוב הביצוע. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש מורה על עיכוב ביצועו של פס"ד רק מקום שבו המבקש הוכיח כי סיכוייו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור. בענייננו, חלק מן הטענות שמעלות המבקשות בערעורן, עניינן בממצאים עובדתיים, לגביהם ממעטת ערכאת הערעור להתערב. אשר לשיקולי מאזן הנוחות - שיקול מרכזי בבחינת מאזן הנוחות הוא יכולתם של המשיבים להשיב את המצב לקדמותו במידה שהערעור יתקבל. יש לפרט באופן ממצה מהו הבסיס ממנו ניתן ללמוד על היעדר יכולתם הכלכלית של התובעים להשיב את הכסף, וככל הניתן יש לתמוך עובדות אלה בתצהיר. במקרה דנן המבקשות לא הציגו בסיס ראוי לטענה לפיה במידה שהערעור יתקבל לא יעלה בידיהן לגבות את סכום הפיצוי מן המשיבים.