תקציר סביר כרך ע"א חוברת 3

ע.א. 10838/05 - שלמה זקס ואח' נגד רונית קלינגר

*מידת ההתערבות של ביהמ"ש שלערעור בפס"ד שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 2899/99 - הערעור נדחה).

א. המשיבה היתה בעלת חלקה חקלאית בשטח של כ-11 דונמים במושב אבן יהודה (להלן: הקרקע). בינה לבין המערער נכרתו שני הסכמים, שעניינם רכישת הקרקע להקמת תחנת דלק. המשיבה הגישה תביעה נגד המערער בטענה כי ההסכמים היו נגועים בהטעיה, עושק וניצול תמימותם ומצוקתם הכלכלית של המשיבה ובעלה. במסגרת ההליכים נתנו הצדדים הסכמתם כי ביהמ"ש המחוזי יכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט וכי פסה"ד יכלול הנמקה כללית קצרה. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי הפיצוי הראוי למשיבה ביחס לרכיב התמורה הינו 250,000 דולרים, תמלוגים בגובה 15,000 דולרים לשנה, לתקופה של 9 שנים מיום כריתת ההסכם ועד למועד פסה"ד וכן סכום דומה במשך כל שנה של יתרת חייה. הערעור נדחה.
ב. על אף שלבעל דין שמורה הזכות לערער על פס"ד שניתן על דרך הפשרה, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפס"ד מסוג זה תהא מצומצמת ביותר ותוגבל למקרים חריגים בלבד. המערער התעקש על כך שפסה"ד יהיה מנומק. כעת הוא מנסה להיאחז בכך שביהמ"ש נימק את פסק דינו כדי לתקוף את ממצאי פסה"ד. בעל דין שנתן הסכמתו לפס"ד על דרך הפשרה, אינו יכול לחזור בו מהסכמה זו כאשר תוצאת פסה"ד אינה נושאת חן בעיניו.
ג. אשר לטענות אחרות של המערער - בענייננו לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בפסה"ד. כאשר ביהמ"ש חורג מסמכותו ומעניק סעד שלא התבקש במסגרת כתב התביעה, ישנה אפשרות לערכאת הערעור להתערב בפס"ד שניתן לפי סעיף 79א לחוק. ואולם, בין הסעדים שנתבעו כאן היה גם הסעד שלגביו נטען שחרג ממסגרת התביעה. מעבר לכך, בימ"ש הדן בפס"ד על דרך הפשרה רשאי להביא במכלול שיקוליו שיקולים החורגים מן הדין, כגון שיקולי צדק, ולתת להם משקל כפי שיראה לנכון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ר. בר און וו. כהן למערערים, עוה"ד ח. סודקביץ וש. פרייס למשיבה. 23.3.08).

ע.א. 9447/06 - דניאל פוקס ואח' נגד משה אלבס ואח'

הפרות הדדיות של "תום לב" בכריתת הסכם. הפרת חובת תום לב בהסכם המצדיקה ביטול ההסכם. *חובת תום הלב בסעד שמקורו בדיני היושר(מחוזי ת"א - ת.א. 1939/05 - הערעור נדחה).

א. המשיבה 4, (להלן: החברה המשותפת), הינה חברה שהוקמה על ידי המערער (להלן: פוקס), והמשיב (להלן: אלבס), באמצעות חברות שבבעלותם. החברה המשותפת עסקה בייבוא, שיווק ומכירת רכיבים אלקטרוניים. הנכסים העיקריים של החברה המשותפת הם ספקיה. בין פוקס לאלבס התגלעו חילוקי דעות וביום 20.4.2005 נחתם ביניהם הסכם פירוד, שהסדיר את אופן הפנייה לספקים על ידי הצדדים לאחר הפירוד וכיוצא באלה הוראות הנוגעות לחלוקת הספקים בין הצדדים., בטרם החתימה על הסכם הפירוד, הקים פוקס חברה (להלן: אדנטק), אשר תחום עיסוקה זהה לזה של החברה המשותפת. מצד שני, התקשר אלבס עם חברה זרה (להלן: TTI), לשם הקמת נציגות של חברה זו בישראל. ביהמ"ש קמא קבע כי אלבס פעל בחוסר תום לב בכל הקשור לכריתת הסכם הפירוד, שכן הסתיר במודע מידע חשוב ורלוונטי משותפו כן קבע ביהמ"ש כי התנהלותו של פוקס עובר לחתימת הסכם הפירוד בכל הנוגע להקמת אדנטק והסתרת עובדה זו מעיני אלבס, אינה ההתנהגות הסבירה והרצויה מצדדים להסכם. לסיכום, קבע ביהמ"ש כי הצהרות הצדדים בהסכם הפירוד אינן עולות בקנה אחד עם התנהלותם במציאות,
ומשכך חובת תום הלב בניהול המו"מ הופרה על ידי שניהם. במצב דברים זה, דחה ביהמ"ש את תביעת פוקס להצהיר על ביטול הסכם ההפרדה. הערעור נדחה.
ב. מעשיו של אלבס לא עלו כדי הטעיה, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים, וזאת מכמה סיבות, אשר יש בכל אחת מהן, כשלעצמה, כדי לשלול קיומה של עילת ביטול בגין הטעיה. ראשית - היעדר קשר סיבתי בין ההטעיה לבין קשירת החוזה; שנית, הטעות שטעה פוקס, אינה אלא טעות בכדאיות העסקה, ולכן אינה מקנה לו את הזכות לביטול הסכם הפירוד. מאידך, בהתנהגות אלבס היה משום חוסר תום לב, ומשנמצא כי הפר את חובת תום הלב, דין הפרת חובה זו כדין הפרה של הסכם הפירוד, ולכאורה עמדו לרשות הנפגעים מההפרה הסעדים הכוללים, בין היתר, הזכות לביטול ההסכם. אולם, סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), קובע כי זכות הביטול (כאשר עסקינן בהפרה לא יסודית) כפופה לשיקולי צדק. בנסיבות העניין, כאשר שני הצדדים נהגו בחוסר תום לב האחד כלפי השני, יהיה ביטול הסכם הפירוד בלתי צודק.
ג. לאותה תוצאה, קרי, שלילת סעד ביטול הסכם הפירוד, ניתן היה להגיע אף בדרך נוספת. כאמור, הסעד שאותו ביקשו המערערים בביהמ"ש קמא היה סעד הצהרתי על ביטולו של הסכם הפירוד, סעד שמקורו בדיני היושר, ולפיכך כפוף לעקרונות היושר והצדק, הנתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. במקרה בו מבקש הסעד ההצהרתי נוהג בחוסר תום לב, רשאי ביהמ"ש להתחשב בשיקול זה ולא להעניק את הסעד המבוקש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד יריב ויור, יוסף ויור וישראל ליברובסקי למערערים, עוה"ד גלעד שר, שי בייזר, עמיחי פינקלשטיין ואמיר עדיקא למשיבים. 25.3.08).

ע.פ. 3074/07 - מדינת ישראל נגד מוחמד אבו תקפה

*החמרה בעונש בעבירת הצתה כנקמה בעקבות "ויכוח נהגים"(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. בעקבות "ויכוח נהגים" בין המשיב לבין אחד שחר כהן, עקב המשיב אחר שחר לביתו בנתיבות ולמקום נוסף בו הניח שחר ארגזים בסמוך לחממות שבכניסה למושב שרשרת. משם שב המשיב למקום מגוריו ברהט, שם פגש במשיב 2 ובאחיו שפיק. השלושה באו לחממות, המשיב 2 ושפיק שפכו דלק על אחת החממות והציתו אותה. המשיבים הורשעו ושירות המבחן המליץ להשית על המשיב 1 מאסר שירוצה בעבודות שירות לצד פיצוי למתלונן. ביהמ"ש גזר על המשיבים 6 חודשים מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות; מאסר על תנאי של 5 חודשים, וכן תשלום פיצוי כספי למתלונן. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט דנציגר (דעת מיעוט): הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. המקרה דנא אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבות כאמור.
ג. השופט לוי: ההצתה היתה האקט האחרון של מסע נקמה מתוכנן, שרק במקרה לא הסתיים בתוצאה קשה פי כמה. בנסיבות המקרה, ועל רקע נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית, מתחייבת ענישה מכבידה יותר הכוללת את כליאתו של המשיב מאחורי סורג ובריח. בהתחשב בהלכה לפיה אין בימ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בפועל על 7 חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד תמר פרוש למערערת, עוה"ד דניאלי רחל וענר טל למשיבים. 27.3.08).

ע.א. 2728/06 - פלונית נגד מרכז רפואי סורוקה ואח'

*התנאים להחלתם של סעיף 8 בחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין וכיצד יסווגו רכיבי הנזק בתביעת נזיקין לצורך החלת סעיף 89(2)(מחוזי חיפה - ת.א. 372/05 - הערעור נדחה).

א. במהלך שנת 1992 התאשפזה המערערת, ילידת 1961, במרכז הרפואי סורוקה (להלן המרכז) עקב כאבים, ובבדיקה נתגלה אצלה הריון חוץ-רחמי. בעקבות כך נותחה ונכרתה חצוצרתה הימנית. בשנת 1994 שוב אושפזה המערערת במרכז, אובחן אצלה הריון חוץ-רחמי בחצוצרה השמאלית, והוא הובא לסיום באמצעות טיפול כימי-תרופתי. ביום 7.9.95 שוב אושפזה המערערת במרכז, עקב חשד להריון חוץ-רחמי, וחרף בדיקות שהצביעו על נכונות האבחנה, לא טופלה באותו יום וגם לא בבוקר המחרת, ורק בשעות הערב, לאחר הידרדרות מצבה, נותחה המערערת והחצוצרה השמאלית שלה נכרתה. בין השנים 1995-1999 טופלה המערערת בטיפולי הפריה חוץ-גופית. לטענת המערערת פנתה בשנת 2001 לפרופסור שנקר לייעוץ, לגבי המשך טיפולי הפוריות, ותשומת ליבה הוסבה לכך שהטיפול שניתן לה היה רשלני. המערערת הגישה תביעה ביום 16.3.05, בטענה כי הטיפול שקיבלה, בשנים 1992 ו-1995, היה רשלני. בביהמ"ש המחוזי נדחתה התביעה מחמת התיישנות. ביהמ"ש דחה את טענתה של המערערת, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות לפי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בקבעו, כי לא התקיים התנאי בסעיף, של התגלות הנזק במועד מאוחר לקרות הנזק. עוד נדחתה טענת המערערת, כי יש תחולה להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ונקבע, כי העובדות הנוגעות לעילת התביעה היו ידועות למערערת עוד בשנת 1995. הערעור נדחה.
ב. שתי הוראות החוק המשעות את תחילתה של תקופת ההתיישנות, סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אינן יכולות לחול יחדיו ובמקביל, ולכן המדובר למעשה בטענות חלופיות מצד המערערת. מקומו של סעיף 89(2) מיוחד לרכיב הנזק בלבד. כך, למשל, כאשר יסוד הקשר הסיבתי הוא הרכיב שנתגלה באיחור, לא ייתפס המקרה בגדרי הוראת סעיף 89(2), ותחול הוראתו של סעיף 8. כך גם כאשר הרכיב שגילויו מאוחר הוא ביצוע העוולה גופה, כגון ההתרשלות. העובדה אשר נתגלתה למערערת בשנת 2001 מפי פרופסור שנקר היא רכיב מעילת התובענה, והיא לא היתה ידועה למערערת קודם לכן.
ג. השאלה היא כיצד יסווג רכיב זה ואיזו הוראת חוק תחול עליו. בא כוח המערערת סבור כי המדובר בנזק, ועל כן נופל המקרה לגדרי הוראת סעיף 89(2). טענה זו יש לדחות. אופי הטיפול אינו בא בגדרי המונח "נזק" לצורך הוראת סעיף 89(2). פרשנות זו מקבלת משנה תוקף, לנוכח ההלכה לפיה יש לפרש את מונח הנזק באורח מצומצם. העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מעיני המערערת, ובכך עומדת היא לכאורה בתנאי סעיף 8. אולם יתר תנאי הסעיף, קרי, "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" לא נתקיימו. על המערערת הנטל להוכיח כי מתקיימים תנאיו אלה של סעיף 8 ובנטל זה אינה עומדת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יהודה אדרי למערערת, עו"ד מירי ניסני-יצחק למשיבים. 24.3.08).

ע.א. 11487/03 - kcrotS tsuguA ואח' נגד אלפא... מוצרי מזון בע"מ ואח'

*האופי המבחין" לצורך רישום סימן מסחר והפרתו(מחוזי ת"א - ת.א. 2191/03 - הערעור נתקבל).

א. המערערת (להלן - אוגוסט), חברה המאוגדת בגרמניה, מייצרת ממתק שוקולד קרמל המשווק בארץ מאז שנת 1996 תחת השם "TOFIFEE", שצורתו מזכירה חצי כדור. ביום 15.4.03 הגישה המערערת בקשה לרישום סימן מסחר - הכולל תצלום של שלוש יחידות
של ממתק טופיפי משלוש זוויות שונות וביום 2.10.03 נרשם הסימן. המשיבה (להלן - אלפא) מייבאת לישראל ומשווקת בה ממתק שוקולד קרמל, אשר צורתו התלת ממדית דומה לצורתו של ממתק טופיפי (להלן - ממתק שוקודנס). ביום 21.10.03 הגישו המערערות תובענה נגד המשיבות, בה נטען, כי שיווקו של ממתק שוקודנס מהווה הפרה של סימנן של המערערות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. צורתו התלת ממדית של מוצר אינה כשרה לרישום על בסיס החלופה שעניינה אופי מבחין אינהרנטי. עם זאת, כשרה היא לרישום על בסיס החלופה שעניינה אופי מבחין נרכש, ובלבד שמוכח האופי המבחין הנרכש וכן היעדרו של תפקיד אסתטי או פונקציונלי. ההליך יוחזר לבימ"ש קמא. אם יפסוק שסימנן התלת ממדי של המערערות תקף, יהיה עליו להמשיך ולהכריע האם פעולותיהן של המשיבות מפרות את הסימן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. פרייס וש. כשר-חיטין למערערים, עו"ד י. הרכבי למשיבים. 23.3.08).

ע.פ. 1855/05 - אריקה אורבוש פרישקין נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח ודחיית בקשה להשית "עונש מופחת" לפי סעיף 300א' לחוק העונשין(מחוזי חיפה - ת.פ. 3/03 - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות).

א. המערערת נולדה בהונגריה בשנת 1968. בהיותה בת 18 נישאה, שנה לאחר מכן נולד בנה הבכור והמערערת עלתה לישראל יחד עם בעלה וילדם. בשנת 1991 נפטר הבן. המערערת ובעלה נשארו בארץ, וכאן נולד בנם השני. בני הזוג התגרשו בשנת 1998. מאז מות בנה הבכור עברה המערערת משבר נפשי קשה, ובשנת 1996 אושפזה בבית החולים טירת הכרמל, לאחר שניסתה לשים קץ לחייה. בבית החולים הכירה את המנוח, שאושפז להסתכלות, לאחר שביצע עבירת שוד מזוין. לאחר שהשניים השתחררו מבית החולים עברה המערערת להתגורר עם המנוח בבית אמו בקרית אתא. בשנת 1998 נולדה להם בת. כשלושה חודשים לפני יום האירוע נשוא הערעור, עברה המערערת דירה, יחד עם הבת, אך מערכת היחסים בינה לבין המנוח נמשכה. ימים אחדים לפני יום האירוע לקח המנוח את חפציו מדירת המערערת ואמר לה כי לא ישוב עד שתשלים הליך גיור. במהלך חייהם המשותפים, סבלה המערערת מגילויי אלימות מצד המנוח, והגישה מספר תלונות למשטרה. ביום שבת, ה- 2.8.03, בסביבות השעה 00:11, הגיעה המערערת עם בתה לחוף הים בקרית ים, כדי לחפש שם את המנוח, היא מצאה אותו לצד ידידתו, (להלן - דיאנה), קיללה את המנוח ואת דיאנה, וחילופי הדברים בין המערערת למנוח נמשכו עד לשעה 00:14 לערך. משעזבו המנוח וחבריו את חוף הים, הלכה המערערת לביתה, הצטיידה בתיק ובו חמישה סכינים, שופין, שיפוד מתכת ומטהר אוויר, והלכה לדירתה של דיאנה. בסביבות השעה 30:14, בעת שהמנוח בתו, ודיאנה ישבו בסלון הדירה, נכנסה המערערת, הוציאה מתיקה את הסכינים, ניסתה לפגוע בדיאנה, וכאשר המנוח מנע ממנה לעשות זאת, דחפה את המנוח תוך שדקרה אותו בחזהו. מאותה שעה ועד לשעה 00:20 שהתה המערערת בדירה, ובמהלך שעות אלו דקרה את המנוח בחלקים שונים בגופו. בין דקירה לדקירה עברו פרקי זמן ממושכים, במהלכם דיברה המערערת עם המנוח, באמרה, בין היתר, "אני לא אפסיק עם זה עד שתמות". בשעה 00:20 לערך, כאשר המנוח כבר נשם בקושי הרשתה המערערת לדיאנה להזמין אמבולנס. בהמשך נפטר המנוח. המערערת הודתה כי דקרה את המנוח למוות, אך טענה כי לא התכוונה להמיתו. בהכרעת דינו הרשיע ביהמ"ש את המערערת בעבירות של רצח ועבירות נוספות וגזר לה מאסר עולם. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. טענתה הראשונה של המערערת היא, כי לא התכוונה לגרום למותו של המנוח, ולפיכך, לא התקיים בה היסוד הנפשי של כוונה תחילה, הנדרש לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. נסיבות המקרה מצביעות על כך שהמערערת גמרה אומר לגרום למותו של המנוח. בין היתר ניתן ללמוד על כך מפרק הזמן הארוך - חמש וחצי שעות - שבמהלכו דקרה המערערת את המנוח, פעם אחר פעם, בחלקים שונים של גופו.
ג. השופט חשין: טענתה החלופית של המערערת היא, כי יש להטיל עליה עונש מופחת, לפי כל אחת משתי חלופות אלה: הפרעה נפשית חמורה, לפי הוראת סעיף 300 א(א) לחוק העונשין, או מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בה, לפי הוראת סעיף 300 א(ג) לחוק. החלטת ביהמ"ש קמא שאין להקל בעונשה של המערערת מכוח סעיף 300 א(א) - נסמכה על ראיות התביעה ומשכך, אין מקום להתערב בה. המערערת הוסיפה וטענה, כאמור, לעונש מופחת לפי הוראתו של סעיף 300א(ג) לחוק. לטענתה, יש לקשור את פגיעתה במנוח לפגיעות הממושכות שסבלה ממנו. ביחס לכך, קבע ביהמ"ש קמא שתיים אלה: ראשית, כי "גם אם הנחנו לזכות הנאשמת כי אכן סבלה התעללות פיזית ומילולית מצד המנוח, ספק רב בענייננו אם התעללות זו, ככל שהיתה, עלתה לדרגת 'התעללות חמורה ומתמשכת''"; שנית, קבע ביהמ"ש, כי אף אם המערערת סבלה מהתעללות מצידו של המנוח, הרי שלא התעללות זו היא ששימשה המניע לרצח, כי אם רגש הנקמה. גם בכך אין להתערב.
ד. השופטת ארבל (דעת מיעוט): לעניין תחולתו של סעיף 300א(ג) - הן במישור העקרוני והן בהתייחס למקרה הקונקרטי שלפנינו - יש להחזיר את התיק לביהמ"ש קמא לצורך השלמת טיעונים ובירור מספר שאלות שלא נדונו די הצורך.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חשין. עו"ד ס. בן נתן למערערת, עו"ד י. חמודות למשיבה. 24.3.08).

בג"צ 1898/06 - משרד הפנים נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

אי התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה. סמכות ביה"ד לעבודה לדון בתביעת נבחר ציבור לקבלת שכר עבודתו כנבחר(העתירה נדחתה).

א. היכן צריכה להתברר תביעתו של נבחר ציבור לקבלת שכר עבודתו - האם בביה"ד לעבודה או בבג"צ. ביה"ד לעבודה, על ערכאותיו השונות, פסק כי כאשר התביעה היא לשכר עבודה, הסמכות היא לביה"ד. המדינה, סבורה כי בכך שגה ביה"ד, בעיקר משום שבין נבחרי הציבור לבין הרשות אין מתקיימים יחסי עובד מעביד. במיוחד כך, כאשר העילות מכוחן מתבקש ביה"ד להתערב הינן מתחום המשפט המינהלי ולא דיני העבודה. העתירה נדחתה.
ב. ככלל, בג"צ ינהג בריסון ויתערב בהכרעותיו של ביה"ד הארצי לעבודה רק במקרים חריגים. אין זה המקרה שבפנינו. גם בהנחה כי מדובר במקרה מורכב בו תתכנה כמה פרשנויות, ואף אם ניתן היה לפתור סוגיה זו על אדני המשפט המינהלי, תוך שהמשיבים, הנבחרים לרשויות המקומיות, (רסמי ונחמני) היו פונים מלכתחילה לבג"צ, עדיין אין בכך כדי להצדיק את התערבותו של בג"צ. גישתו של ביה"ד לעבודה מהווה ללא ספק פרשנות אפשרית וסבירה לסוגיה המשפטית שבפנינו. עיקר תביעתם של הנבחרים - העובדים היא להבטיח תשלום שכר עבודתם. גם אם בדרך להשגת מטרה זו עליהם לתקוף החלטות של גורמים ציבוריים, הכפופים גם לכללי המשפט הציבורי. אין בתחולה נורמטיבית כפולה או משולשת כדי לאיין את סמכותו של ביה"ד לעבודה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד יעל בר לב לעותר, עוה"ד מוחמד יחיא, חוסיין מחמיד, אהוד פורת, שיר רוטנשריין וחן אביטן למשיבים. 24.3.08).

בע"מ 4870/06 - פלונית נגד עזבון המנוח פלוני ואח'

*פרשנות הסכם גירושין לעניין מזונות לאשה מתוך הפנסיה של הבעל לאחר מותו(מחוזי חיפה - ע.מ. 307/06 - הערעור נתקבל).

א. פלוני (להלן המנוח) היה נשוי למערערת מאז 1964. בשנת 2000 החליטו המנוח והמערערת להתגרש, וב- 14.5.01 נכרת ביניהם הסכם גירושין שקיבל בו ביום תוקף בביהמ"ש לענייני משפחה. באשר למזונות לגרושה, (המערערת), נקבע לוח תשלומים חודשי מיום 1.4.01 ועד למועד שבו אמור היה המנוח לצאת לגמלאות, ובצאתו לגמלאות "ישלם הבעל לאשה למזונותיה, לכל ימי חייה, כמזונות גרושתו, סך חודשי השוה ל-%50 מסכום הפנסיה נטו...". נאמר גם כי "האשה לא תהא זכאית למזונותיה מעזבון הבעל, אולם תוכל לגבות המגיע לה מתוך הפנסיה החודשית של הבעל גם לאחר מותו". לגבי הפנסיה נאמר עוד כי "תשלום הפנסיה של הבעל לאשה... ישולם לה ישירות בנפרד. הוראה זו לא תגרע מזכותה של האשה לגבות מן הבעל את החלק המגיע לה, במקרה שהגורמים המתאימים לא יסכימו לחלק את הפנסיה כאמור". לימים (8.11.02) נשא המנוח את המשיבה לאשה, ובתוך פחות משנה, ב-29.8.03, נפטר לעולמו ממחלה קשה. משנודע למערערת על חוליו של המנוח, פנתה לקרן בה היה המנוח מבוטח, כדי לברר את זכאותה לגבייה מתוך הפנסיה לאחר פטירת המנוח, ונענתה בשלילה. על כן הגישה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה לביטול הסעיפים בהסכם הגירושין, שבין השאר קבעו, היעדר זכאות למזונות מן העיזבון וזכאות לגביה מן הפנסיה בלבד. לחלופין נתבעה זכאות למחצית סכום הפנסיה על פי חישוב אקטוארי. ביהמ"ש לענייני משפחה, קיבל את טענת המערערת כי היא זכאית ל-%50 מפנסיית השארים של המנוח ממועד זכאותו ולכל ימי חייה. עזבון המנוח והאלמנה המשיבה עירערו לביהמ"ש המחוזי, וערעורם נתקבל. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השופט רובינשטיין: ההסכם כמות שהוא אינו כיום בר הגשמה, ואין מנוס מפרשנותו על פי אומד דעתם של הצדדים. יש מקום להחיל על המצב שנוצר את סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) המאפשר ביטול חוזה נוכח טעות. בהתחשב בכך שהחוזה נכרת והצדדים פעלו לפיו תקופה מסויימת, הסעד המתאים הוא, בגדרי סעיף 15, קרי, ביטול התניות החוסמות תביעה מן העיזבון. בסופו של יום התחייב המנוח להבטיח למערערת קצבה בשיעור %50 מהפנסיה עד למותה - ודומה כי ניתן לאכוף התחייבות זו על עזבונו, ככל שיד העיזבון משגת.
ג. המשנה לנשיאה ריבלין: מסכים כי המערערת זכאית לגבות מן העיזבון, ככל שיש בו, את הכספים המגיעים לה. סעיף 28 להסכם מורה אמנם, כי כנגד העברת מחצית סכומי הפנסיה למערערת, בטלה התחייבות המנוח למזונותיה - אלא שהוראה זו לא חלה, כך מורה הסיפא, ב"מצב בו כספי הפנסיה אינם משולמים מסיבה שתלויה בבעל". הפירוש הראוי, הנכון, התכליתי והצודק במקרה זה , הוא, כי נתקיים בענייננו מצב בו כספי הפנסיה אינם משולמים "מסיבה שתלויה בבעל". כיוון שכך חוזרות לתוקפן הוראות הסעיפים 5-13 להסכם שבמחלוקת. הסכום שישולם למערערת מן העיזבון יהא סכום חד-פעמי שמהווה היוון של תשלומי המזונות. דרך זו, קרובה יותר לדרכו של ההסכם, ההתערבות בלשונו מתונה יותר, היא נותנת לו נפקות כלכלית המתרחקת מן העיוות (-המכוון), ותוצאותיה מיטיבות, ככל שניתן במסגרת הדין, את הקיפוח ממנו סבלה המערערת.
ד. השופט דנציגר: מסכים עם התוצאה אליה הגיע המשנה לנשיאה ריבלין, בהסתייגות מסויימת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד יפעת שרון-הדס למבקש, עוה"ד אלכסנדר גרינשטיין, אלישע שור וירון לסטרל למשיבים. 24.3.08).

בג"צ 7767/07 - אבי אסרף ואח' נגד שר הפנים

*ביטול החלטת שר הפנים על מינוי "ועדה קרואה" באופקים, בשל ניגוד עניינים, כאשר השר הבטיח לנציג האופוזיציה מ"קדימה" שהוא "יהיה ראש עיר טוב"(העתירה נתקבלה).

א. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו בשנת 2003 נבחר העותר לכהן כראש עיריית אופקים מטעם מפלגת הליכוד. העותרים 2 - 7 נבחרו לכהן כחברי מועצת העירייה; העותרים 2 - 3 כיהנו בנוסף בתפקיד סגני ראש העירייה (בשכר). קודם לשנת 2003 היתה עיריית אופקים נתונה במשבר כספי קשה. לאחר שנכנס העותר לתפקידו, הוכנה לעירייה תכנית הבראה, שאושרה על ידי משרד הפנים. בשנים 2005 - 2006 לא עמדה העירייה ביעד הגירעון שנקבע בתכנית ההבראה. ביום 5.3.07 החליט שר הפנים דאז, למנות לעירייה ועדת חקירה לפי פקודת העיריות. ביום 18.7.07 הגישה ועדת החקירה דין וחשבון מסכם, בו המליצה על הדחת ראש העירייה ומועצת העירייה. בהמשך המליץ מנכ"ל משרד הפנים לשר הפנים להורות על העברת העותרים מתפקידם ומינוי ועדה למילוי תפקידי המועצה וראש העירייה (להלן: ועדה ממונה). השר קיבל את המלצתו. טענתם של העותרים הינה כי בעת שקיבל את החלטתו נמצא שר הפנים במצב של ניגוד עניינים, נוכח מחוייבותו לראש סניף מפלגת קדימה בעיר אופקים, (להלן: בן חמו). כפי המצוטט באתר האינטרנט של מפלגת קדימה, התבטא המשיב במהלך הביקור בזו הלשון: " אני קולט את רוני בן חמו ואני אומר לכם שהוא יהיה ראש עיר טוב... אני מאחל... שתושבי אופקים ישארו ביחד ויבחרו באיש הראוי לראשות העיר". נוכח כל אלה, טוענים העותרים כי החלטת שר הפנים היתה נגועה בניגוד עניינים ובשיקולים פוליטיים. העתירה נתקבלה.
ב. הלכה היא עימנו כי "עובד ציבור אסור לו להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים". מקום בו ניגוד העניינים הוא אישי, נפסק לא אחת כי די בנתונים המקימים "חשש סביר" כי כך יקרה. מקום בו ניגוד העניינים הוא מוסדי, לא די ב"חשש סביר" אלא נדרשת "אפשרות ממשית". האיסור הוא על הימצאות במצב בו עלול להיות ניגוד עניינים, ואין זה נדרש כי אותו פוטנציאל יבוא לכלל מימוש. במבנה המערכת הפוליטית בישראל, מציאות שגורה היא כי המפלגה אליה משוייך שר הפנים תהיה מיוצגת ברשויות מקומיות רבות. הקביעה כי מצב זה, כשלעצמו, יוצר ניגוד עניינים, תמנע משר הפנים למלא את תפקידו. ברם, במקרה דנא, הנסיבות מצביעות על אפשרות ממשית לניגוד עניינים, בין האינטרס הטמון בביצוע ראוי של התפקיד לבין האינטרס המפלגתי שבא לידי ביטוי בדברים של השר, שקיבלו ביטוי פומבי. גם לנקודת הזמן בה נאמרו הדברים חשיבות רבה.
ג. הפגם נפל בשלב האחרון בהליך המינהלי, מועד בו קיבל השר החלטתו, בעת שהיה בניגוד עניינים. הפגם ניתן לתיקון. כך, למשל, בידי הממשלה להעביר את ההחלטה לשר אחר שאינו נגוע בניגוד עניינים. על כן החלטת שר הפנים תבוטל. הביטול יושעה לפרק זמן של 60 יום, על מנת לאפשר קבלת החלטה על ידי גורם מוסמך אחר.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד דוד זיילר ורענן שגיא לעותרים, עו"ד עינב גולומב למשיב. 27.3.08).

רע"א 9982/06 - גיא ירון ואח' נגד יוסף שלום ואח'

*קבלת ערעור על סירוב למנות מומחה רפואי פסיכיאטר, למרות שבמסמכים שהוגשו יש "ראשית ראיה" לפגיעה נפשית(ערעור על דחיית בקשה למינוי מומחה רפואי - הערעור נתקבל).

א. המבקש נפצע בתאונת דרכים בהיותו כבן 9 שנים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מינוי מומחים רפואיים בתחומים שונים. ההורים תבעו גם פיצויים כניזוקים עקיפים -
תביעה המסתמכת על ההלכה שנפסקה ברע"א 444/87 פ"ד מד(3) 397, (הלכת אלסוחה). על-מנת לבסס את תביעתם זו, ביקשו ההורים כי ימונה מומחה פסיכיאטר שיבדוק את פגיעתם הנפשית וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נתקבל.
ב. הן ביחס לנזק הנפשי, הן ביחס לנזק הפיסי של הניזוק העקיף, יש לשמר מידה של גמישות אשר תאפשר, מצד אחד, תחימה הולמת של גבולות הזכאות, ומצד שני, התייחסות אינדיבידואלית למקרים הבאים בפני ביהמ"ש. במקרה שלפנינו, מדובר על השלב המקדמי של מינוי מומחים. ההורים הגישו מסמכים שונים המצביעים על הקשיים הנפשיים שהם חוו בעקבות התאונה ועל הטיפולים הנפשיים שהם נזקקו להם לפי המלצות הגורמים השונים. מסמכים אלה מצביעים, ולו- על ראשית ראיה, לאפשרות קיומה של פגיעה נפשית. בנסיבות אלה ולאור ההתפתחויות שחלו בפסיקה, מן הדין למנות מומחה בתחום הנפשי לבדיקתם של ההורים, ולאחר שהלה ייתן את חוות-דעתו, ניתן יהיה לבחון אם מתקיימים תנאי הזכאות לפי הפסיקה הרלבנטית.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד נ. לאונר וס. סרור למבקשים, עו"ד ע. שגיא למשיבים. 27.3.08).

ע.א. 1471/06 - עגיב יעוץ וניהול בע"מ נגד יו"ר הרשות לבקרת תקציבים של התאחדות הכדורגל

*קבלת ערעור על דחיית "התנגדות" בתביעה שהוגשה על יסוד שיק שניתן כפקדון לרשות לבקרת תקציבים בכדורגל (הערעור נתקבל).

המערערת מחזיקה ב-%16.67 ממניותיה של חברת מועדון כדורגל הפועל תל אביב בע"מ (להלן: המועדון). המערערת הפקידה בידי המשיב שיק לפקודתו על סך שלשה מליון ש"ח (להלן: השיק), כבטוחה להבטחת ביצוע תקציב הקבוצה. כשבועיים לפני מועד פירעון השיק, הורתה המערערת לבנק לבטל את השיק. למחרת היום שלחה המערערת מכתב למשיב בו טענה כי "אין כל צורך והצדקה במימוש ההמחאה... שכן כל הגרעונות כוסו בהזרמת בעלים". המשיב הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע השיק והמערערת הגישה התנגדות לביצועו. עם הגשת ההתנגדות הועבר הדיון לבימ"ש המחוזי בתל אביב, שדחה את התנגדות המערערת בקובעו כי "אין [למערערת] כל טענת הגנה ראויה להישמע". הערעור נתקבל.
בהליך בסדר דין מקוצר וכמוהו בבקשה לביצוע שטר, מקום שבו מתברר לביהמ"ש מתוך תצהירו של מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר כי הגנתו אינה אלא "הגנת בדים", או כאשר הגנתו של המבקש מתבדית מניה וביה בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן. אך אם יש בידי הנתבע הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על ביהמ"ש להסתפק בכך בשלב ראשוני זה ולאפשר את ההתגוננות כנגד ההליך. במקרה דנן טענותיה של המערערת מגלות, אם כי בדוחק, הגנה אפשרית הראויה להישמע כנגד הבקשה לביצוע השיק, ויש ליתן לה רשות להתגונן.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד י. נחושתן וד. פליישהקר למערערת, עוה"ד ש. אבן עזרא וי. אבן עזרא למשיב. 6.3.08).

ע.א. 8075/07 - ע.ר.ג. החזקות... בע"מ נגד מונוטון בנין והשקעות... בע"מ

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לתשלום פיצויים בסכום של 557 אלף ש"ח עקב הפרת הסכם, למרות שהזוכה נמצא במצב כלכלי קשה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשת, בעלת מגרש בקרית אתא, התקשרה בחוזה עם המשיבה, חברה קבלנית שהתחייבה להקים בית מגורים על המגרש. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה בטענה כי המבקשת הפרה את ההסכם הפרות יסודיות, נהגה בחוסר תום-לב והתעשרה שלא כדין על חשבונה. ביהמ"ש קיבל את התביעה באופן חלקי, וחייב את המבקשת לשלם למשיבה
פיצויים בסך 557 אלף ש"ח. כעבור מחצית השנה הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור שהגישה ובקשתה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פס"ד וכי על המבקש את העיכוב להוכיח כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במקרה דנן, נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. חלק ניכר מטענותיה של המבקשת בערעור נוגעות לממצאי עובדה ומהימנות בהם לא תתערב ערכאת הערעור בנקל. כמו כן, בהתחשב בעובדה כי גם מסקנותיו המשפטיות של ביהמ"ש מבוססות על קביעות עובדתיות אלו, נראה כי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בהן אף הוא אינו גבוה. אשר למאזן הנוחות - נגד המשיבה עומדים מספר עיקולים ומצבה הכלכלי קשה, ועל כן הנזק הצפוי להיגרם לה כתוצאה מאי-תשלום החוב הפסוק הינו משמעותי. אולם, יש לבחון לא רק את השאלה אם תוכל המבקשת להיפרע מהמשיבה במידה ותזכה בערעור, אלא גם את הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מאי-ביצוע מיידי של פסה"ד, בהשוואה לנזק שייגרם למבקשת. יש אף טעם בטענת המשיבה כי מצבה הכלכלי הקשה נובע, בין היתר, מן העובדה כי המבקשת לא שילמה את חובה על-פי פסה"ד במשך כחצי שנה. לנתונים אלה מצטרפת העובדה כי המבקשת הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע כחצי שנה לאחר מתן פסה"ד ולאחר שהחלו הליכי ההוצל"פ, תוך שהיא לא מקיימת את פסה"ד במהלך תקופה זו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. הרפז למבקשת, עו"ד א. קלינברגר למשיבה. 4.3.08).

ע.פ. 5737/07 - אסתר מיכאלי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של רצח שלפי הוראת ביהמ"ש העליון גזר ביהמ"ש לנאשמת עונש מופחת לפי סעיף 300א' לחוק העונשין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת גרמה למותו של אדם ביריות אקדח. היא ירתה גם בשלושה אחרים וגרמה להם פגיעות חמורות. היא הורשעה בעבירות של רצח, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה ונגזר עליה תחילה מאסר עולם וכן חמש-עשרה שנות מאסר נוספות (מתוכן חמש שנים בחופף למאסר העולם). ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המערערת וקבע כי יש להחיל את סעיף 300א לחוק העונשין, ובהתאם להשית על המערערת עונש מופחת. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שגזר הפעם על המערערת 20 שנים מאסר בגין עבירת הרצח, 10 שנים בגין ניסיונות הרצח ושנתיים בגין החבלה בכוונה מחמירה, כאשר 5 שנים ירוצו במצטבר ו- 7 שנים בחופף לעונש בגין הרצח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
כאמור, ביהמ"ש העליון הכיר בתחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין על עניינה של המערערת, והדגיש כי סבלה מהפרעות נפשיות, שהשפיעו במידה ניכרת על התנהגותה ועל יכולתה להימנע ממעשיה. ביהמ"ש המחוזי הדגיש, בצדק, כי מדובר כאן בשלושה אירועי ירי נפרדים, בשלושה מקומות שונים (משרד, רכב, חצר), וכי גם מבחינה מהותית-מוסרית, יש ליתן משקל לריבוי הנפגעים. יחד עם זאת, לפי הנסיבות כאמור, יש להפחית את העונש בגין הרצח ל- 15 שנים מאסר, כך שבמצטבר, ולאחר חפיפה של 7 מתוך 12 השנים (כפי שהורה ביהמ"ש קמא), תרצה המערערת עונש של 20 שנות מאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד קרן מכלוף וחגית לרנאו למערערת, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 6.3.08).

רע"א 7460/07 - ביטוח חקלאי אגודה... בע"מ נגד טל איזנברג ואח'

*תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כאשר התובע נפגע תוך שימוש במלגזה להעברת מיכלים למתקן שקילה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

המשיב נפגע במהלך העברת מיכלים למתקן שקילה באמצעות מלגזה. בהגיעו אל מתקן השקילה הבחין כי המתקן
לא אופס כהלכה וירד מן המלגזה על-מנת לאפסו בטרם יניח את המיכל עליו. תוך כדי כך נפל המיכל מהמלגזה ופגע בו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפעילות של שימוש במלגזה, כמכלול, היוותה "שימוש למטרות תחבורה", וכי יסוד ה"שימוש" התקיים על-פי החלופה של "נפילת מטען מרכב עומד". לבסוף, סבר ביהמ"ש, כי החריג הדן בפריקה וטעינה אינו חל בנסיבות המקרה ועל-כן, קבע, התאונה מהווה "תאונת דרכים" לפי ההגדרה הבסיסית שבחוק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
השאלה המרכזית בענייננו נוגעת לתחולת יסוד "המטרה התחבורתית" מקום בו מתקיים יסוד ה"שימוש" מכוח אחת החלופות המנויות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המתייחסות להתרחשות אשר כשלעצמה אין לה מטרה. בעת קרות הנזק, המלגזה עדיין שימשה ל"מטרה תחבורתית", שכן פעולת ההובלה של המיכלים עדיין לא הסתיימה. כיוון שהפעולה המיידית מקיימת מטרה תחבורתית, מתייתר הצורך להמשיך ולבחון את כל שרשרת הפעולות אליה היא משתייכת. אין הבדל בין מקרה זה לבין מקרה שבו היה המשיב יורד מן המלגזה כדי לפתוח שער. כפי שפתיחת שער מאפשרת את המשך הובלת המיכלים, כך בענייננו האיפוס איפשר את סיום ההובלה. לחילופין, טוענת המבקשת שחלה החזקה הממעטת של פריקה הגוברת על ההגדרה הבסיסית. אין ממש בטענה זו. במועד קרות התאונה המשיב טרם החל את פעולת הפריקה שכן המלגזה טרם הגיעה ליעדה הסופי.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסף הוד למבקשת, עוה"ד טלי אויזרוביץ, אייל רגב ועודד שטרנברג למשיבים. 27.3.08).

בג"צ 8811/07 - קתרין קינטארט נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה של שוהה בלתי חוקית לסעד זמני נגד מעצרה וגירושה, לאחר שמשרד הפנים סירב להאריך את אשרת השהייה שלה בארץ. *השיקולים של ביה"ד המיוחד לגיור שלא לדון בבקשת גיור של שוהה בלתי חוקי בישראל (העתירה נדחתה). העותרת היא אזרחית בלגית אשר הגיעה לישראל בשנת 1986. מאז היא נכנסה ארצה מספר רב של פעמים ובכל פעם שהתה בארץ תקופה ארוכה באשרת תייר. היא עבדה בארץ כמטפלת. במהלך שהותה בישראל החלה העותרת להתעניין בלימודי היהדות ולקיים מצוות, ובשנים 2002 ו-2003 נסעה לחו"ל לצורך לימודי יהדות וחיה בקהילה יהודית. לאחר מכן שבה לישראל והתקבלה כמועמדת לגיור בבית דין קרליץ בבני ברק, אך המשיב סירב להאריך את אשרת השהייה שלה בישראל. חרף זאת נשארה העותרת בישראל והמשיכה בלימודי היהדות. משפנתה העותרת למשרדי הרבנות בתל-אביב על מנת לפתוח תיק גיור, נדחתה בקשתה מן הטעם שאין בידיה אשרת שהייה חוקית. משכך הגישה בקשה לוועדת החריגים של מערך הגיור בהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור. בקשתה נדחתה, בנימוק שוועדת החריגים תוכל לדון בעניינה, רק כאשר תהיה בידיה אשרת שהייה חוקית. העתירה נדחתה על הסף.
העותרת עשתה דין לעצמה ובמשך מספר שנים שהתה באופן בלתי חוקי בישראל. די בחוסר ניקיון כפיים זה מצידה על מנת לדחות את העתירה. גם לגוף העניין, בהחלטתו האם לקבל אדם פלוני להליכי גיור רשאי ביה"ד המיוחד לגיור לשקול את שיקולי השהייה בארץ כדין. שימוש בקריטריון זה הוא שימוש ענייני וסביר.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יעל כץ מסטבאום לעותרת, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיבים. 24.3.08).

בג"צ 8820/07 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האזורי - אשקלון ואח'

אי התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד הרבני. ב"הסכם ממון" שאושר ע"י בי"ד רבני, אין תוקף לשינוי בהסכם ללא אישור השינוי ע"י ביה"ד הרבני (העתירה נדחתה).

העותר והמשיבה 3 (להלן: בני הזוג) נישאו בשנת 1981 ולהם שלוש בנות. בשנת 1990 ערכו בני הזוג הסכם גירושין שאושר בביה"ד הרבני באשקלון,
בו הוסכם, בין היתר, כי העותר ישלם למשיבה 3 מזונות בסך 500 ש"ח כולל תשלומי המשכנתא עבור דירת המגורים של בני הזוג ואילו הדירה תעבור למשיבה 3 "כתמורה לתשלומי המזונות הלא גבוהים". בשנת 1992 ערכו בני הזוג הסכם חדש שלא אושר על ידי ערכאה שיפוטית כלשהי. נוכח חילוקי דעות שנתגלעו בין בני הזוג, ערכו הם בשנת 1997 הסכם נוסף (להלן: ההסכם מ-1997). על פי הסכם זה התחייב העותר להגדיל את תשלום המזונות. גם הסכם זה לא אושר בערכאה שיפוטית כלשהי. בשנת 2006 הגיש העותר לביה"ד הרבני תביעה לאישור ההסכם מ-97. בתביעה טען העותר כי ההסכם אמנם לא אושר ע"י ביה"ד, אך בני הזוג פעלו לפיו, וביה"ד דחה את התביעה. העותר ערער לביה"ד הרבני הגדול, שדחה את הערעור ברוב דעות. העתירה נדחתה על הסף.
הלכה היא כי בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביה"ד הרבני. גם לגופו של עניין, על פי סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הסכם הגירושין שערכו בני הזוג בשנת 1990 ואשר קיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני, דינו כדין הסכם ממון שאושר על פי סעיף 2 לחוק. משכך, שינוי הסכם זה טעון היה אישורו של ביה"ד. לא ניתן אישור כזה להסכם מ-1997 ועל כן לא היה בכוחו לשנות מתוקפו המחייב של ההסכם הראשון.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד שלמה סוויסה לעותר, עו"ד איילת קריספל למשיבה. 24.3.08).

רע"א 10359/07 - נאיף אמין סנדוקה נגד עו"ד ניסים בר חן

*דחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר הגנה כ-5 שנים לפני הגשת הבקשה, כאשר המבקש ידע בזמנו על התביעה ועל פסה"ד, גם אם, כטענתו, לא קיבל את כתב התביעה בהמצאה כדין (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש ביום 1.2.00 תביעה נגד המבקש בבימ"ש השלום בירושלים, לתשלום חוב שכר טרחה. הוא המציא לתיק ביהמ"ש טופס אישור מסירה של כתב התביעה מיום 1.5.00, ולפיו כתב התביעה נמסר לידיה של אשת המבקש, בביתם, אך היא סירבה לאשר בחתימתה את המסירה. משלא הוגש כתב הגנה - ניתן ביום 12.7.00 פס"ד לטובת המשיב, בהיעדר הגנה. כחלוף חמש שנים, הגיש המבקש לבימ"ש השלום בקשה לביטול פסה"ד שניתן בהיעדרו. לטענתו, כתב התביעה ופסה"ד מעולם לא נמסרו לו. בית משפט השלום דחה את בקשת המבקש, בקבעו כי גם אם נותר ספק לעניין ביצוע ההמצאה (לאשת המבקש) במאי 2000 - הוכח כי המבקש ידע על הגשת התביעה נגדו סמוך לאחר הגשתה ובטרם ניתן פסה"ד (ביולי 2000), וידע על מתן פסה"ד שנים רבות בטרם הגיש את הבקשה לביטולו. המבקש הגיש על כך בקשת רשות לערער לביהמ"ש המחוזי ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה משכבר היא, כי לא תינתן רשות לערעור בגלגול שלישי של ההליך, אלא במקרים חריגים. אין זה המקרה שלפנינו. בנוסף, המבקש ידע, שנים בטרם הגיש את בקשתו, את דבר התביעה שהוגשה נגדו ואת דבר מתן פסה"ד. אשר לטענות המבקש לעניין חולשת מבחן "הידיעה" אל מול מבחן ההמצאה והמסירה - אכן, המילים הקבועות בתקנה 201 הן: "...תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". ברם, בשורת החלטות ופסקי דין נקבע כי בנסיבות הראויות ידיעה ברורה על מתן פסה"ד שקולה עניינית ותכליתית להמצאתו הטכנית לידי בעל הדין.

(בפני: השופט אלון. עו"ד מוחמד דחלה למבקש. 27.3.08).

רע"פ 10428/07 - חב' אבן סלע בע"מ נגד מדינת ישראל - משרד התמ"ת

*דחיית בקשה להארכת מועד לבקשה להישפט בעבירת קנס בגין העסקת עובדים זרים, כאשר המצאת ההודעה על עבירת הקנס היתה כדין, לכתובת החברה כרישומה אצל רשם החברות (הבקשה נדחתה).

ביום 16.12.2004, הושתו על המבקשת קנסות מנהליים בסך 100,000 ש"ח בהתאם לחוק העבירות המנהליות, בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין. ביום 26.12.2004 נשלחה הודעת הקנס בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובתה
של המבקשת, כפי רישומה המעודכן ברשם החברות באותה עת. הודעת הקנס הוחזרה למשרדי המשיבה, תוך ציון המילים "לא נדרש". ביום 15.6.2006, נמסרה באמצעות שליח, במקום עסקה של המבקשת, המצוי באזור התעשייה עשרת, הודעה נוספת מאת המרכז לגביית קנסות בדבר דרישת תשלום חוב העומד על 115,000 ש"ח. בעקבות הודעה זו פנתה המבקשת למרכז לגביית קנסות בבקשה לביטול הקנס ובקשתה נדחתה, בנימוק כי המועד להגשת הבקשה לביטול הקנס חלף. בעקבות החלטה זו, הגישה המבקשת לביה"ד האזורי לעבודה בקשה להישפט, ולחילופין להארכת מועד להגשת בקשה להישפט מכוח סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות. ביה"ד נעתר לבקשה להארכת מועד, בציינו, כי מתקיימת סיבה סבירה להגשת הבקשה באיחור, מאחר שלגישתו, אין ספק כי על אף שההודעה על השתת הקנס נשלחה למשרדה הרשום של המבקשת, לא הגיעה היא לידיעת המבקשת. עוד קבע ביה"ד האזורי כי היה על המשיבה למסור את הודעת הקנס למבקשת במסירה ידנית למשרדה באזור התעשיה עשרת. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המשיבה ודחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. גם לגופו של ענין, יש לדחות את הבקשה. מקורו של האיחור בהגשת הבקשה נעוץ היה בהתנהגות המבקשת עצמה, אשר לא דאגה לעדכון כתובת משרדה הרשום. יתירה מכך, בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות והוראת תקנה 15 לתקנות, המצאת הודעת קנס בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובת משרדו הרשום של תאגיד מהווה המצאה כדין.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד תומר סעד למבקשת, עו"ד מיכל לייסר למשיבה. 25.3.08).

ע.פ. 943/08 - אלכס ברנשטיין נגד בימ"ש השלום בת"א

*קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

המערער הואשם בבימ"ש השלום בתל-אביב בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. הדיון נקבע ליום 16.9.2007. במועד האמור, ביקשו ב"כ הצדדים לקיים דיון בלשכתו של השופט דורון, שבפניו נקבע הדיון בבקשת המעצר. במסגרת הדיון, ביקשו ב"כ הצדדים כי השופט ידון ישירות בתיק העיקרי במקום לדון בבקשת המעצר, והבהירו כי יטענו לעניין אורך תקופת המאסר בלבד. השופט נעתר לבקשתם, וקבע כי הדיון יימשך בתיק העיקרי, וכי המערער ייעצר עד תום ההליכים. לאחר מתן ההחלטה האמורה, הודה המערער בעובדות כתב האישום, והמשך הדיון לעונש נדחה למועד אחר. לאחר הליכים שונים הודיע השופט, כי בכוונתו להעביר את הדיון בתיק לשופט אחר. הערעור נתקבל.
אכן, הלכה היא כי במקרה של פסילה עצמית יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסבור כי אין זה ראוי כי הוא ידון בתיק. נפסק, כי עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו, נמוכה מעוצמת החשש הנדרש מקום בו השופט סבור כי אין עילה לפסילתו. עם זאת, המבחן לפסלות שופט הינו מבחן אובייקטיבי. תחושתו הסובייקטיבית של השופט היא ראיה לעניין זה, אך אין היא מספקת את המבחן המכריע. בענייננו, תחושת חוסר הנוחות שאליה התייחס השופט בהחלטתו, נעוצה בדברים שהשמיע בפגישתו המקדמית עם הצדדים. אלא שאין בתחושת חוסר הנוחות האמורה כדי להוות עילה לפסילתו.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד אבי חביב עמירם ואלי ציטרון למערער, עו"ד אביה גליקסברג למשיבים. 23.3.08).

ע.פ. 1287/08 - עו"ד גיא פיטוסי נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בחשיפת ביהמ"ש לחומר בלתי קביל במסגרת הליכים אחרים בהם היה מעורב המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער, שהינו עורך-דין, הוגש לבית משפט השלום באילת (השופט יקואל) כתב אישום בעבירה של גניבה בידי מורשה. המערער הגיש בקשת פסלות, בטענה כי תלויים ועומדים הליכים נוספים, פליליים ואזרחיים, בפני אותו שופט, וכי חשיפת ביהמ"ש להליכים אלה, ובמסגרת כך אף לחומר בלתי-קביל בעניינו, מצדיקות את פסילת ביהמ"ש. בקשת המערער נדחתה. בהחלטתו, ציין ביהמ"ש כי חשיפתו לחומר בלתי-קביל על אודות המערער, אין בה, בנסיבות העניין, כדי להקים עילת פסלות. הערעור נדחה.
גם אם במסגרת הליכים קודמים נחשף ביהמ"ש למידע בלתי-קביל על אודות נאשם, אין בדבר זה, כשלעצמו, כדי להביא לפסילת ביהמ"ש. הנחת המוצא היא כי ביהמ"ש יידע להתעלם ממידע בלתי-קביל, וזאת בהתחשב במקצועיותו, וביכולתו לבחון את הראיות המובאות בפניו באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. בנסיבות העניין, החשיפה להליכים הקודמים בעניינו של המערער אין בכוחה לגבור על שיקול דעתו המקצועי של ביהמ"ש, ולפגוע ביכולתו לנהל את ההליך שלפניו בדעה פתוחה.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד תומר אורינוב למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבים. 24.3.08).

ע.פ. 1784/08 - ישראל פרי נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור - הבקשה נתקבלה).

המערער הורשע בסדרה של עבירות, וביניהן גניבה בידי מורשה של סכום העולה על 300 מיליון מרק גרמני וקבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, במסגרת התקשרויות למתן סיוע ואשראי לשם רכישת זכאות לתוכנית פנסיה מהמוסד לביטחון סוציאלי של מערב גרמניה. כן הורשע המערער בעבירות של עיסוק בביטוח ללא רישיון, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל וקנס כספי בסך 21.75 מיליון ש"ח. המערער הגיש ערעור על פסה"ד ובד בבד הגיש בקשה לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
נסיבותיו של המקרה צריכות היו להוביל לדחיית בקשתו של המערער לעכב את ביצוע עונשו. הטעמים לכך הם, בין היתר, היקפן וחומרתן של העבירות בהן הורשע המערער, אורך תקופת המאסר אשר נגזרה עליו, וכן, הסיכוי שתוצאת הערעור תהא זיכוי מכל אישום, אינו גבוה מאד. על אף האמור, יש לעכב את ביצוע עונש המאסר. זאת על יסוד הסכם אשר נחתם בין המערער לבין המשיבה, לגבי תשלומי המס של המערער, ובו התחייב המערער להתייצב להליך הפלילי שיתנהל נגדו "בכל עת ולכל ערכאה כפי שיידרש". בערבות הבנקאית אשר הומצאה למשיבה בהתאם להסכם, צויין כי היא תישאר בתוקפה "עד לקבלת הודעה בכתב מפרקליטות המדינה על סיום הליכים משפטיים בתיק ו/או פס"ד סופי בנדון". קרי התחייבותו של המערער להתייצב לדיון מתייחסת "לכל ערכאה", היינו - אף לערכאת הערעור. גם מנוסח הערבות הבנקאית שהומצאה למשיבה עולה כי תקפה היא אף לתקופת הערעור.

(בפני: השופט גרוניס. 25.3.08).

בש"פ 2327/08 - דוד ליפשיץ נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים, כאשר חל שיהוי של כשנתיים מיום ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה (ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

ביום 3.2.06 נהג העורר ברכב מירושלים לכיוון צומת אלמוג, בעת שמזג האוויר היה סוער, הכביש היה רטוב,
אולם הראות היתה טובה. לפי כתב האישום סטה העורר לפתע מנתיבו לכיוון הנתיב הנגדי, הסיט בחדות את ההגה ימינה והתנגש במעקה הבטיחות, סטה לנתיב הנגדי והתנגש ברכב שנסע ממול, בו נסעו ששה בני משפחה אחת, הורים וארבעה ילדים. כתוצאה מן התאונה נהרגו שני אנשים ונפצעו חמישה באורח בינוני עד קשה. עם הגשת כתב האישום, נתבקש ביהמ"ש לתעבורה לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים, לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה. ביהמ"ש נעתר לבקשה לנוכח מסוכנותו של העורר, הנגזרת מן העבירות המיוחסות לו ומ-54 עבירות תנועה שונות בהן הורשע בעבר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר. הערר נתקבל.
ככלל, כאשר מתבקשת פסילת רישיונו של אדם, יש להגיש את כתב האישום טרם סיומה של תקופת הפסילה המינהלית. השיהוי הארוך מאז התאונה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה, בן שנה ותשעה חודשים, יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא סברה בשעתו כי העורר מסוכן לציבור באופן שמצדיק את פסילת הרישיון. העורר אכן עבר 54 עבירות תעבורתיות שונות, במהלך תקופה בת כ-40 שנים, אך מדובר בעבירות של ברירת קנס, עבירות שהמחוקק רואה אותן כבעלות דרגת חומרה פחותה, והעורר אף שילם את הקנסות שהושתו עליו בגין עבירות אלה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד יגאל תמיר לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 23.3.08).

ע.א. 2037/00 + 1701/00 + רע"א 7860/96 - מדינת ישראל נגד ינובר משה ואח'

*רע"א 7860/96 - גמול לתובעים ושכ"ט בתביעה ייצוגית (הערעור נתקבל בעיקרו).

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב אישר הגשתה של תובענה ייצוגית, לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. הערכאה הדיונית דנה בתובענה עצמה והחליטה לקבלה. בפסה"ד נקבע כי המדינה לא היתה רשאית לגבות אגרה בתיקים של ערר לוועדת ערר על פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) וכי על המדינה להשיב את האגרה שגבתה במשך שבע שנים עובר להגשתה של התובענה הייצוגית והבקשה לאישורה. הן התובעים והן המדינה הגישו ערעורים על פסה"ד. המדינה ערערה על הקביעה שלא היתה הסמכה בחוק לגביית אגרה ועל חיובה להשיב את האגרה שגבתה. התובעים ערערו על קביעותיו של ביהמ"ש בנושא גמול לתובעים ושכר טירחה. ערעור המדינה נתקבל בעיקרו.
ספק רב אם צדק ביהמ"ש המחוזי משנתן אישור להגשת התובענה על יסוד תקנה 29 לתקנות. סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "ביהמ"ש לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לביהמ"ש כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". במסגרת תיקון לחוק הוסף לחוק מס שבח סעיף 110(ב), שהסמיך את שר המשפטים לקבוע אגרות בעד טיפול בערר בגדרן של התקנות. משמע, משעה שנתפרסם התיקון, ניתן לכל הדעות, לגבות אגרה בגין הגשת ערר. השאלה הנוספת היא האם התובעים זכאים לגמול והאם יש לפסוק שכר טירחת עורך דין לזכותם. נראה כי בנסיבות העניין אין לפסוק גמול, אך ראוי לפסוק שכר טירחה. אף אלמלא נתקבל התיקון לחוק מס שבח בשנת 2000, יתכן והמסקנה היתה שגביית האגרה היתה כדין. מכל מקום, עצם העובדה שהכנסת ראתה לנכון לקבל את התיקון לחוק מס שבח, מצביעה על כך שאין לומר כי התובענה הייצוגית היתה נטולת כל בסיס. במצב הדברים האמור יש להותיר על כנה את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי על המדינה לשאת בשכר טירחת עורך דין בסכום של 40,000 ש"ח.