תקציר סביר כרך ע"א חוברת 4

ע.פ. 8667/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של סחר בסמים באמצעות קטינה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8271/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם כי בחודש אוגוסט 2004 אסף בטרמפיאדה קטינה ילידת 21.11.89, ולאחר שהניח את ידו על ברכה והיא התנגדה הסיר את היד. לאחר מכן ביקש המערער וקיבל את מספר הטלפון של הקטינה. כשבוע לאחר מכן התקשר אליה והציע לה תשלום של 1,000 - במידה ותמצא קונה לסם מסוג קנבוס. בהמשך, התקשרה הקטינה למערער והודיעה לו כי מצאה קונה כבקשתו. בסופו של דבר התברר כי "הקונה" הינו שוטר, סוכן סמוי, (להלן: וקנין). הקטינה התקשרה למערער וביקשה כי יביא את הסמים לצורך ביצוע העסקה. סמוך למועד שנקבע הגיע המערער ברכבו לקניון חוצות באשקלון ואסף את הקטינה, כשסם קנבוס במשקל 3,300 גרם נמצא ברכב. כשהגיעו למקום המפגש שנקבע, הוריד המערער את הקטינה מהמכונית, מסר לה את הסמים וקבע עימה כי יאסוף אותה לאחר ביצוע העיסקה. לאחר פעולת "המכירה" נעצרה הקטינה, ובעקבותיה נעצר המערער. במסגרת הטיעונים לעונש ציינה המשיבה כי למערער עבר פלילי בעבירה של מעשה מגונה שבוצעה בשנת 2004 ועבירה לפי חוק הכניסה לישראל משנת 2004. עדויות על אופיו של המערער ניתנו על ידי שני אנשי מודיעין משטרתיים, אשר סיפרו על תרומתו הרבה כמקור משטרתי ועל נאמנותו הרבה במסגרת עבודה זו. בשקלול כל הנתונים הטיל ביהמ"ש על המערער מאסר בפועל של שלושים חודשים ומאסר על תנאי לשנים עשר חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הערעור מופנה כנגד ממצאיו העובדתיים וממצאי המהימנות של ביהמ"ש קמא. דין טענותיו המערער ביחס לממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות להידחות. אף אם לא בוצעו הקלטות מסויימות במהלך המעצר, ואף אם לא נלקחו טביעות אצבע מהשק אשר בו היו ארוזים הסמים, אין בכך כדי לפגוע במסקנה הסופית לפיה די בראיות שנאספו ובעדויות שהושמעו, כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר, את ההאשמות אשר יוחסו למערער. גם אם ניתן לראות באי לקיחת טביעות האצבע משק הסמים כמחדל בחקירה, הלכה היא כי לא כל מחדל יביא בהכרח לזיכוי.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - מעשיו ותרומתו הבטחונית של המערער, טובים ככל שיהיו, אינם יכולים לשמש לו חסינות מפני אחריות וענישה בעבירות החמורות בהן הורשע. ביהמ"ש קמא שקל בגזר דינו את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין העונש ואין מקום להתערב בקביעותיו גם בעניין זה.

(בפני השופטים: ארבל, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ש. זילברמן למערער, עו"ד ג. שפירא למשיבה. 19.3.08).

ע.א. 7157/07 - אי. איי.גי. ביטוח... בע"מ נגד עזבון המנוח מוריס אברהם

*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים בה נהרג המנוח, בפריטי הפסדי שכר ופנסיה והפחתת הפסדי השכר, על יסוד חישוב "הקופה המשותפת" וההנחה שהאלמנה תצא בעתיד לעבודה(מחוזי ת"א - ת.א. 2442/04 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. בתאונת דרכים קשה קופחו חייו של המנוח מוריס אברהם. רכבו של המנוח היה מבוטח אצל המערערת. המנוח היה בן 28 בעת מותו. הוא עמד על סף סיום לימודיו כהנדסאי במגמת ביוטכנולוגיה במכללת אריאל. ביהמ"ש קבע כי בכוונת המנוח היה להמשיך בלימודיו להסמכה כמהנדס. בקביעת הפיצויים בהפסד השתכרות נקבע כי רמת ההשתכרות כתום שלוש שנות לימוד, כמהנדס, מראשית חלותה עד גיל 40 הינה בשיעור %150 מהשכר הממוצע במשק, מגיל 40 עד גיל 55 - %200 מהשכר הממוצע, ומגיל 55 עד גיל הפרישה 67 - %300. עוד נקבע, כי הפיצויים יחושבו על פי שיטת הידות.
נדחתה טענת המערערת כי יש להביא בחשבון את השתכרות האלמנה או את כושר השתכרותה בעתיד. אמנם האלמנה רכשה תעודת הוראה בתיכון, אך נאמר שלא נתבהרו כוונותיה באשר לעתיד. לא נפסקו הפסדי פנסיה. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה.
ב. באשר לנושא הפסדי השכר - משעסקינן באדם צעיר שחייו קופדו ערב ראשיתה של דרכו המקצועית הממשית, טבולה כל הכרעה באומדן, שלעולם אינו יכול להיות מדוייק. בנידון דידן יתכן שביהמ"ש קמא הרחיב ידו במידה מסויימת בנושא השכר, ואולם היו אינדיקציות טובות לכוונתו של המנוח לעבוד כמהנדס, וגילה חריצות ומוטיבציה להתפרנס בעת לימודיו. אף אם ניתן היה לקבוע אחרת, ואולי לפסוק פחות, אין התמונה הכוללת מצדיקה התערבות בראש נזק זה.
ג. אשר לנושא הפנסיה - ככלל, ראוי לפסוק הן לשכיר הן לעצמאי את הפסד ההפרשות לפנסיה, שהרי אדם מן היישוב מבקש להבטיח את פרנסתו לעת זקנה, ועל כן השבת המצב לקדמותו כיסוד בדיני הנזיקין צריך שתכלול גם נושא זה. מאידך, שקלול ההפרשות צריך להשפיע בעיקרון על חשבון הפסדי השכר, שכן ההפרשות מצד העובד באות מתוך שכרו ויוקשה לאמוד את ההפסד. אך גם בהנחה כי ניתן לאמוד הפסדי פנסיה, אין מקום לכך בנסיבות העניין. הטעם הוא, שכאמור, ביהמ"ש קמא הרחיב במידה מסויימת באומדנת הפסד ההשתכרות לעתיד, ואין מקום להרחיב זאת בפועל עוד יותר, בוודאי במצב הראייתי הקיים.
ד. לעניין טענת המערערת בנושא הקופה המשותפת ועבודתה של האלמנה - ביהמ"ש קמא ציין, כי "אמנם מדובר באשה צעירה והדעת נותנת כי בשלב מסויים של חייה תבקש היא לעסוק במקצוע שרכשה (הוראה), אך אין כל ודאות שכך יקרה, ואם כן מתי...". לפיכך לא הפחית בשל כך מסכום הפיצויים. בכך יש להתערב. בעולם דהאידנא, שבו ברובא דרובא של זוגות, עובדים שני בני הזוג, יש מקום להנחה כי המשיבה 1, תשתדל להגשים את עצמה ולצאת לעבודה. על כן מוצע, על דרך אומדן, כי הפיצוי הכולל בגין הפסד ההשתכרות לעתיד, שהוא כ-2.5 מליון -, יופחת בסך 200,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטרובינשטיין. עוה"ד שמואל ילינק וורדה פאלוך למערערת, עוה"ד חיים קליר ושלום סביון למשיבים. 17.3.08).

ע.פ. 1903/99 - אהרון חסין נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן בערעור בהיעדר המערער שנמלט מהארץ, וקיום דיון חוזר(בקשה לדיון חוזר בערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע ברציחתו של דני אדרי בערבו של יום 20.2.1997 ונדון למאסר עולם. ערעור שהגיש נדחה מכוח סעיף 208 לחסד"פ, הואיל והמערער נמלט מהארץ ולא התייצב לדיון. בחודש אוגוסט 2006 נעצר המבקש בארה"ב והוסגר לישראל. כעת עותר הוא לבטל את פסק-הדין בערעור, ולקיימו בשנית, מכוח הסמכות הנתונה לביהמ"ש בסעיף 208א לחוק. הבקשה לדיון חוזר נדחתה.
ב. תנאי מוקדם לביטולו של פסה"ד בערעור הוא, שהעותר יגיש את בקשתו בתוך 15 ימים מיום שהודע לו על דחיית ערעורו. עם זאת, ביהמ"ש הוסמך להאריך תקופה זו. אף כי בהליכים פליליים הנטייה היא להקל בשאלת המועדים אין משמעות הדבר כי בקשות ממין זה, שלא הוגשו במועדן, יתקבלו על דרך הכלל. אורכה להגשת בקשה מכוח סעיף 208א לחוק תינתן, איפוא, אך בהתקיים טעם ממשי לאיחור, המניח את הדעת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, או כשקיים חשש ממשי לקיומו של עיוות דין. נדרשת הוכחתה של תשתית איתנה בדבר קיומו של חשש מעין זה, בטרם יעדיף ביהמ"ש
שיקולי צדק וחשיפת אמת על-פני השיקול בדבר סופיות הדיון. בענייננו, הכרעתו של בית-משפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות שהובא בפניו, ולא נגרם למבקש עיוות דין.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט א. לוי. עוה"ד דוד ליבאי ואלעד רט למערער. 7.4.08).

ע.א. 8991/06 + 1782/06 - מדינת ישראל נגד סולל בונה בע"מ

*דחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן בתביעה בסדר דין מקוצר, כאשר לא הוגשה בקשה לרשות להתגונן ונדחתה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 1333/06 - הערעור נדחה).

א. ביום 18.9.03 הוגשה על ידי המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת. התביעה הומצאה למשרדי פרקליטות מחוז תל-אביב. ביום 29.9.03 החלו עיצומים במשרדי הממשלה, לרבות במזכירות בתי המשפט. עיצומים אלו נמשכו עד לתאריך 5.1.04. ביום 25.2.04, משלא הוגשה על ידי המערערת בקשה למתן רשות להגן, הגישה המשיבה בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה. בהחלטתו מיום 1.3.04 קבע הרשם כי "היות שהתביעה נמסרה בעת העיצומים יתכן שנפלה תקלה ונדרשת תשובה לבקשה זו תוך 5 ימי עבודה". ביום 11.3.04 הוגשה על ידי המערערת תגובה בה ביקשה הארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן. לבקשה זו לא צורף תצהיר. ביום 14.6.05 נעתר הרשם לבקשת המשיבה ונתן פסק-דין נגד המערערת. ביום 11.7.05 הגישה המערערת בקשה לביטול פסק-הדין ובקשתה נדחתה ע"י הרשם. ביום 9.2.06 הגישה המערערת בביהמ"ש המחוזי ערעור על החלטת הרשם והערעור נדחה. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. מחדליה של המערערת בהליכי התביעה שהגישה נגדה המשיבה הינם חמורים, חסרי הצדקה סבירה ומהווים רשלנות ואף זלזול בהליכים שיפוטיים. אכן, מן הראוי שלא להיצמד לאמות מידה פורמאליות בלבד ויש להשאיר בידי ביהמ"ש שיקול דעת במקרים בהם מכלול הנסיבות מחייב גמישות של כללי הפרוצדורה האזרחית. ואולם, בענייננו, המערערת חצתה זה מכבר את קו הגבול שבין איחור הנובע מתקלה שנעשתה בתום לב, לבין זלזול של ממש בהליך השיפוטי. על כן יש לדחות את טיעוניה של המערערת, ולקבוע כי פסק-הדין בהיעדר הגנה ניתן כדין ומטעמים צודקים.
ג. כן יש לדחות את טיעוניה של המערערת, כי היה על הרשם לדרוש מהמשיבה ראיות נוספות, בהתאם לסעיף 86 לחוק בתי המשפט. לפי סעיף זה הרשם רשאי, בתובענה שהנתבע אינו מתגונן בה, לדרוש ראיות בכתב מהתובע. בענייננו הביאה המשיבה די ראיות כדי לבסס עילת תביעה לכאורית, ומכאן שהחלטתו של הרשם שלא לדרוש ראיות נוספות בכתב היא החלטה סבירה שאין מקום להתערב בה.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ע. בלום למערער, עו"ד ח. הס קיבש למשיבה. 6.4.08).

ע.פ. 9439/06 - אברהם איפרגן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הריגה, המבוססת על ראיות נסיבתיות, כולל המלטות הנאשם מזירת האירוע וסירובו לאפשר בדיקת .D.N.A הקלה בעונש בעבירה של הריגה שבוצעה לאחר שהמנוח תקף את המערער במוט ברזל, אך לא היתה זו הגנה עצמית(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 28.3.06 בסביבות השעה 30:22 נדקר דניאל חלפון (להלן - המנוח) שתי דקירות בחזהו באמצעות חפץ חד וכתוצאה מדקירות נפטר. בתקופה בה התרחש האירוע התגורר המערער אצל אחיו, סימון איפרגן (להלן - סימון). בין המערער לבין המנוח התגלע סכסוך. בשבועות שטרם האירוע הקטלני היו כמה עימותים פיזיים בין המנוח לבין המערער ובמהלך אחד מהם נחבל המנוח. ביום 28.3.06 פגש המנוח, בזמן שהיה שתוי, את סימון והתעמת איתו, ובשלב מסויים ניפץ המנוח בקבוק זכוכית ואיים לדקור את סימון. חתנו של המנוח הרחיק אותו מהמקום. בשעת לילה נטל המנוח מוט
ברזל ויצא לבית איפרגן. המנוח הקיש בדלת, המערער יצא אליו ואז התחולל ביניהם עימות פיזי אלים. זמן קצר לאחר מכן היה המנוח מוטל על הקרקע לאחר שנחבט בראשו באמצעות מוט הברזל ונדקר בחזהו פעמיים. המערער נמלט מהמקום והסגיר את עצמו למשטרה למחרת היום. לגירסת התביעה, השתלט המערער על מוט הברזל שאחז המנוח, היכה אותו בראשו עם המוט, ואז דקר אותו בחזהו פעמיים. המערער טוען כי המנוח נדקר על ידי אדם אחר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 12 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אין חולק, כי מארג הראיות עליו נסמכת התביעה הינו נסיבתי. המערער עצמו שמר על זכות השתיקה בעת חקירתו במשטרה. הוא אף סירב ליתן דגימה לצורך בדיקת .DNA גירסתו של המערער נשמעה לראשונה בעדותו במשפט. לטענתו, לאחר שהבחין שהמנוח שוכב על הארץ, החליט לברוח מהמקום מחשש שיפגעו בו. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי האפשרות שמישהו אחר מלבד המערער דקר את המנוח, נעדרת כל אחיזה. התשתית שהונחה אינה יכולה להתיישב עם כל מסקנה סבירה אחרת. חיזוקים לאשמתו של המערער ניתן למצוא בהתנהלותו לאחר דקירת המנוח. ההתנהגות לאחר האירוע הינה, למעשה, ראיה נסיבתית שניתן ללמוד ממנה על תחושת אשמה והיא עשויה לחזק את ראיות התביעה. בענייננו, התנהלותו של המערער מטילים עליו צל כבד: הימלטותו לאחר דקירת המנוח והעובדה שלא הסגיר עצמו עד למחרת היום בשעות הצהריים; שתיקתו במשטרה; סירובו, הראשוני לפחות, למסור דגימה לצורך בדיקת .D.N.A
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - אין ספק שדקירת המנוח לא נעשתה כאקט של הגנה עצמית ואף לא באופן הקרוב לכך. המערער הצליח להוציא את מוט הברזל מידי המנוח ואף היכה אותו עימו טרם הדקירה. לכך יש להוסיף כי המנוח נדקר בחזהו לא פעם אחת אלא פעמיים. מאידך, המנוח הגיע אל ביתו של המערער במטרה להתקיפו, כשהוא מצוייד במוט ברזל; תקיפתו של המערער על ידי המנוח היתה צמודה לתגובתו הקטלנית. לעניין רמת הענישה בעבירות הריגה, יש להבחין בין מקרה בו התגובה היא תוך כדי התקיפה או מייד לאחריה, לבין מקרה בו חלף פרק זמן מסוים בין התקיפה לתגובה. בכל הנסיבות יש להעמיד את עונשו של המערער על עשר שנים מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי שנגזר יעמוד בעינו.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד י. נחמני למערער, עו"ד ע. אופק למשיבה. 10.4.08).

בע"מ 1855/08 - רונית ביטון נגד וינסנט ג'יוריס

*החזרת קטין שנחטף בחו"ל ע"י אמו, לרשות האב, מכח אמנת האג, ודחיית הטענות בדבר התקיימות החריגים לאמנה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המבקשת (להלן גם - "האם") הינה יהודיה, אזרחית ישראלית, המתגוררת כיום בישראל. המשיב (להלן גם - "האב") הינו נוצרי, אזרח בלגי, המתגורר בבריסל. הצדדים נישאו בצרפת בשנת 1998, ביוני 2002 הגישה המבקשת תביעת גירושין נגד המשיב בבימ"ש בבלגיה, וב-14.10.04 נרשמו בני הזוג כגרושים. בנם הקטין של בני הזוג נולד ביום 18.1.99 בבלגיה. ביום 30.7.02 נתן בימ"ש בבלגיה החלטה לפיה הקטין יוחזק במשמורת האם. נתקיימו הליכים נוספים ולבסוף נפסק כי המשמורת תהיה בידי האב. בניגוד להחלטות השיפוטיות נטלה האם את הילד וביום 4.1.06 הגיעה לישראל, בלא הסכמת האב. ביום 7.3.06 פסק בימ"ש בצרפת כי יש לדחות את תביעת האם למשמורת, וכי פסק הדין שניתן בביהמ"ש בבלגיה הינו בר-תוקף ובר-אכיפה בצרפת. ביום 18.12.06 הגיש האב את תביעתו בישראל, בביהמ"ש לענייני משפחה, להחזרת הקטין למשמורתו בבלגיה, וזאת בהסתמך על חוק אמנת האג, ותביעתו נתקבלה.
לאחר הליכים רבים הורה ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות, על דחיית הערעור. הערעור, לאחר קבלת רשות, נדחה, כאשר המועד להחזרת הקטין נקבע ברוב דעות.
ב. על-פי אמנת האג מתקיימים כאן התנאים הבסיסיים המחייבים את החזרתו של הילד לאלתר לאב המשמורן בבלגיה. אין חלות בענייננו לסייג שבסעיף 12 לאמנה, הקובע חריג לחובת ההחזרה של קטין חטוף אם חלפה יותר משנה מאז החטיפה, והוכח כי הילד השתלב בינתיים בסביבתו החדשה. הטעם לכך הוא שההליכים המשפטיים בישראל להחזרת הילד החלו לפני חלוף שנה מאז הובא הילד לישראל. אין גם חלות לחריג של רצון הילד להשאר עם ההורה החוטף והתנגדותו לחזור להורה השני. אין מדובר בביטויי התנגדות של הקטין המשקפים את עמדתו העצמאית, אלא בביטויי התנגדות המושפעים במישרין מעמדת האם.
ג. השופטת פרוקצ'יה: בנסיבות העניין יש להורות על החזרת הילד לאביו בבלגיה בתום 21 יום מיום מתן פסק דין זה.
ד. השופטת ארבל: יש לקבוע כי חובת החזרתו של הקטין לאביו בבלגיה תחול ביום 15.7.08 - היינו, בחלוף זמן קצר מתום שנת הלימודים הנוכחית, דבר שיאפשר את ההתארגנות המתבקשת לצורך המעבר.
ה. השופט ג'ובראן: יש לקבוע את מועד ההחזרה ליום 1.6.08. להחלטה זו הצטרפה לבסוף השופטת ארבל כדי שמועד זה יהיה הקובע ברוב דעות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. עוה"ד ת. פיינברג, י. לנגה וש. מנטש למבקשת, עו"ד א. פרידמן למשיב. 8.4.08).

בש"פ 2762/08 - יהודה לנדסברג ואח' נגד מדינת ישראל

*סמכות בימ"ש שלום בישראל לדון בעבירה של הפרת צו בדבר הוראות בטחון ביו"ש האוסר כניסת אזרחי ישראל לקבר יוסף בשכם(הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בהפרת צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) כאשר נכנסו לקבר יוסף בשכם, בניגוד לצו האוסר זאת, לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) ובעבירות נוספות של הפרעה לשוטר, התחזות לאדם אחר והפרעה לעובד ציבור, כתוצאה מהפרת הצו האמור. עם הגשת כתבי האישום, נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצר העוררים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום בכפר סבא קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בעבירות הצבאיות נשוא כתב האישום ולפיכך שחרר את העורר ממעצר ללא תנאים. גם בימ"ש השלום בנתניה קבע כך בעניינם של העוררים האחרים. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, במסגרתו טענה כי לביהמ"ש בישראל קמה סמכות לדון בכניסת ישראלים לשטח סגור באיו"ש מכוח סעיף 2(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה) (להלן - חוק ההארכה), המסמיך את ביהמ"ש בישראל לדון לפי הדין הישראלי אדם שנמצא בישראל, על מעשה או מחדל שאירעו באיזור ואשר אילו אירעו בישראל, היו מהווים עבירה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו על ה"גישה המושגית" שנקבעה בע"פ 163/82 פ"ד לז(1), 622 (להלן - עניין דוד). ביהמ"ש דחה את טענת העוררים בדבר הצורך בהחלת "הגישה המוחשית" שנקבעה בפסק הדין בע"פ 831/80 פ"ד לו(2) 169 (להלן - עניין צובא), לפיה קיימות עבירות שהן ייחודיות לשטחים ואינן מהוות עבירות בישראל. הערר נדחה.
ב. פסק הדין בעניין צובא ניתן ביום 16.3.82 ופסק הדין בעניין דוד ניתן ביום 27.2.83. מן המפורסמות הוא כי על אף שביהמ"ש העליון אינו מחוייב בהלכות היוצאות תחת ידיו, הרי שבמתח שבין הלכה מוקדמת בזמן להלכה מאוחרת בזמן, ידה של ההלכה
המאוחרת על העליונה. החלתה של הגישה המושגית על נסיבות המקרה דנא, מביאה למסקנה בלתי נמנעת, לפיה לפי סעיף 2(א) לחוק ההארכה המעשים המיוחסים לעוררים, אילו היו מבוצעים בישראל, היו מהווים בה עבירה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד נפתלי ורצברגר לעוררים, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 6.4.08).

ע.פ. 2763/08 - גן הזית... בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית... "זמורה"

*דחיית בקשה להארכת מועד לכניסתו לתוקף של צו איסור שימוש חורג במקרקעין, כאשר המועד כבר הוארך במשך שנים(הערעור נדחה).

א. ביום 22.4.1999 ניתן למערערת היתר בנייה והם פעלו בסטייה מההיתר. ביום 13.6.2001 הורשעו המערערים בבימ"ש השלום ברחובות, על פי הודאתם, בעבירות המיוחסות להם, ונדונו לקנס בסך 15,000 - וניתן צו איסור שימוש במקרקעין לשימוש חורג. בימ"ש השלום קבע כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 1.10.2001. לאחר מתן הצו, ביקשה המערערת, ארבע פעמים, לדחות את מועד כניסת הצו לתוקפו ובקשותיה נתקבלו. ביום 23.8.2004 הוגשה בקשה חמישית להארכת מועד תחילת הצו. הבקשה נדונה רק ביום 29.4.2007 ונדחתה. על החלטה זו ערערה המערערת לביהמ"ש המחוזי, אשר דחה את הערעור. הערעור על ההחלטה שלא להאריך את המועד נדחה.
ב. משהגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל החלטה כי מדובר בעוד הליך סרק לשם עיכוב ביצועה של ההחלטה, הרי בדין נדחתה הבקשה להארכת מועד. באשר לטענות המערערת כי המשיבה בתיק אמורה היתה להיות הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" וכי על פי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה אין הוועדה המחוזית רשאית "להיכנס לנעליה" - סעיף 28 לחוק התכנון והבניה דן במצבים בהם תחליף הוועדה המחוזית את הוועדה המקומית, אולם אין בהוראת חוק זאת כדי לקבוע רשימה סגורה של מקרים, אשר רק בהתקיימם רשאית הוועדה המחוזית ליטול סמכויות מידי הוועדה המקומית.
ג. באשר לטענת המערערת כי המגמה בפסיקה הינה שלא למהר לסגור עסקים פעילים המעסיקים עובדים ומשלמים מיסים - מדינת ישראל הינה מדינת חוק ויש לפעול בתוך המסגרת הנורמטיבית ולא מחוצה לה. המערערת הורשעה ועליה לשאת בעונשה. ביהמ"ש אינו יכול לתת יד לאיון העונש על ידי השהייתו עוד ועוד.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד נ. שריפי למערערים, עו"ד ר. זאוברר למשיבה. 10.4.08).

בש"פ 9381/07 - מוחמד אל צופי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגילוי "חומר חסוי" בעבירות בטחון (בקשה לגילוי חומר חסוי - הבקשה נדחתה).

העותר, תושב רפיח שברצועת עזה, עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע באישומים מרובים, ובהם מיוחסות לו עבירות רבות של רצח, ניסיון רצח, חברות בארגון "טרוריסטי" החמאס ועוד ועוד. במסגרת פעילותו לקח העותר חלק בפעולות לוחמה וטרור של החמאס שכוונו נגד חיילי צה"ל. באחת מאותן פעולות נהרגו ארבעה חיילי צה"ל שהיו במוצב ליד גדר הגבול. במקביל להגשת כתב האישום חתם שר הבטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות, מטעמים של בטחון המדינה. הבקשה להסרת החסיון נדחתה.
מדובר במידע כזה ואחר שהושג ממקורות שונים ובדרכי פעולה שונות ורגישות של גורמי מודיעין. חשיפתם של אלה (כולם או חלקם) עלולה לפגוע באינטרס הביטחון. משנקבע כי תעודת החסיון הוצאה למטרה שנקבעה לכך בחוק, נדרשת הבחינה הנוספת, והיא - אם קיימים נתונים או חומרים בחומר החסוי החיוניים להגנתו האפשרית של העותר במשפטו. התשובה היא שלילית. אין בחומר החסוי חומרי חקירה שחשיפתם כשלעצמה עשויה לתת תימוכין לקו ההגנה שנטען ע"י ב"כ העותר, שלפיו מרכיבים
שונים בהודעותיו אינם אלא התרברבות במעשים שלא עשה או הודיית שוא שניתנה בעקבות אמצעי לחץ פסולים.

(בפני: השופט אלון. עו"ד קיטאווי למבקש, עו"ד רחל מטר למשיבה. 3.4.08).

ער"ם 1239/08 - עיריית רהט נגד עלי אלהוזייל

*ביטול החלטת בי"ד משמעתי לזכות נאשם עקב אי הופעת עדי התביעה (הערעור נתקבל).

המערערת הגישה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות בגין עבירות משמעת שיוחסו למשיב. התיק נקבע להקראה ביום 5.11.07, אך המשיב לא נכח בדיון עקב נסיבות אישיות, והתיק נקבע מחדש להקראה ולדיון הוכחות. המערערת לא זימנה את עדיה באמצעות ביה"ד, וביום הדיון התייצב בביה"ד רק אחד מתוך עשרים עדי התביעה, גזבר העיריה המערערת, וגם הוא ביקש שיתאפשר לו לא להעיד כעד יחיד. ביה"ד הודיע לב"כ כי לא ייקבע מועד נוסף לדיון. לאחר שהובהר ל"כ המערערת כי העד שהגיע אינו מוכן להעיד כעד יחיד, היא הודיעה כי היא מוותרת על עדותו. בנסיבות אלו טען בא כוחו של המשיב כי "אין להשיב לאשמה" וביה"ד החליט לזכות את המשיב. הערעור נתקבל. עוצמת המחדל שהמערערים מודים בו, בנסיבות המקרה, אינה מגיעה לדרגה שבה לא יתברר כל עיקר כתב האישום.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד חן אביטן ואורית פרץ למערערת, עו"ד עבדאללה דכוואר למשיב. 3.4.08).

עע"ם 2475/08 - א.א.י. שטרן... בע"מ נגד רוברט ביליה... בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד שביטל החלטת ועדת מכרזים, של מינהל מקרקעי ישראל, לפסול הצעה במכרז עקב פגם בערבות הבנקאית (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

ועדת המכרזים של מינהל מקרקעי ישראל החליטה לפסול את הצעת המשיבה 1 (להלן: רוברט) שהוגשה במסגרת מכרז לחכירת קרקע ברמת ישי (להלן: המכרז), חרף היותה ההצעה הגבוהה ביותר, מן הטעם שנפל פגם בערבות הבנקאית שצורפה להצעה, בכך שהיתה נמוכה בסכום של 112 ש"ח מהנדרש (על פי תנאי המכרז נדרשת ערבות בסך %10 מגובה ההצעה). לפיכך הכריז המינהל על המבקשת (להלן: שטרן), שהציעה את ההצעה השנייה בגובהה, כהצעה הזוכה במכרז. רוברט עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד החלטת ועדת המכרזים וביהמ"ש קיבל את העתירה בקבעו כי "המקרה דנן הינו מקרה מובהק של טעות קלת ערך" ו"מדובר בטעות בחישוב שנפלה בתום לב". לפיכך קבע כי על המינהל להתקשר עם רוברט בהתאם להצעה שהגישה. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נתקבלה.
ראשית, אין לומר כי סיכויי הערעור נמוכים, וזאת לאור ההלכה המחמירה בעניין פגמים בערבות; שנית, קיימת השפעה הדדית בין שיקול סיכויי הערעור לשיקול מאזן הנוחות. כוונתה המוצהרת של רוברט היא לנקוט באופן מיידי בפעולות פיזיות בקרקע נשוא המכרז (לצורך הסדרת דרך גישה). מטרת עיכוב הביצוע היא לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בערעור. העובדה שמינהל מקרקעי ישראל, המחזיק כיום בקרקע, אינו מתנגד לעיכוב הביצוע מחזקת מסקנה זו.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד עופר גראור ועדן ענבר למערערת, עוה"ד א. מאיר וענר הלמן למשיבים. 3.4.08).

ע.א. 6786/05 - שלמה גולובנציץ ופנינת טל השקעות ובניה בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין רחובות

*ביטול החלטת ועדת עררים לפי חוק מיסוי מקרקעין למחוק עררים עקב אי הופעת העוררים לדיון, כאשר לא נתבקשה המחיקה ע"י המשיב (הערעור נתקבל).

במסגרת שתי עסקאות שנערכו בין המערערים בשנים 93' ו-94', העביר המערער 1 למערערת 2 מניות שהיו לו בחברות מקרקעין. העסקאות לא דווחו
למנהל מס שבח. בשנת 99' הוציא המנהל למערערים שומות מס רכישה ומס שבח. המערערים השיגו על השומות, והמנהל דחה את ההשגות. על דחייתן הוגשו עררים לוועדת הערר. במהלך השנים הגישו המערערים, בהסכמת המשיב, בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועד הדיון בעררים. לישיבת ההוכחות שנקבעה לבסוף התייצבו ב"כ המשיב ועו"ד ש' גולובנציץ, שהצהיר כי אין לו יפוי כוח לייצג את המערערים, אך נתבקש להופיע בפני הוועדה ולבקש את דחיית הדיון. ב"כ המשיב, ציינה כי היתה מסכימה לדחייה קצרה של הדיון, אך אינה יכולה להסכים לדחייה כזו משום ש"לוח המשפטים" שלה מלא עד הפגרה. בהחלטתה ציינה ועדת הערר כי אין להשלים עם כך שתיקים שנפתחו לפני למעלה מחמש שנים, ובסופו של דבר נקבעו לשמיעת הוכחות, תבוא ביום הדיון בקשה בעל פה לדחייתו. סיכומו של דבר מחקה הוועדה, את שלושת העררים "וזאת מחוסר הופעה של העוררים". הערעור נתקבל.
סמכות המחיקה הרלוונטית לענייננו היא זו שבסעיף 157 לתקנות סדר הדין. הגם שמדובר בערר, התקנה הרלוונטית איננה תקנה 450(3), העוסקת באי התייצבות המערער לדיון, משום שוועדת הערר היא למעשה הערכאה הראשונה המקיימת דיון משפטי בעניין. בעוד תקנה 450(3) מקנה לביהמ"ש סמכות למחוק את הערעור מיוזמתו, תקנה 157(3), מתנה את המחיקה בהגשת בקשת מחיקה או דחייה על ידי הנתבע. במקרה שבפנינו לא רק שהמשיבה לא ביקשה למחוק את העררים, אלא שגם לא הביעה תמיכה בכך. מעבר לצריך יצויין כי מן החומר שבתיק אין עולה כי התנהלות המערערות הצדיקה את מחיקת העררים, שמשמעותה במקרה זה היא דחייתם.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד מ. גורפיין למערערים, עו"ד ק. עטילה למשיב. 31.3.08).

ע.פ. 1604/08 - ברחיה אוספוב נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של סיוע להחזקת סם שלא לצריכה עצמית (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הואשם בסיוע לאחר להחזקת סם, שלא לצריכה עצמית והורשע על פי הודאתו. הצדדים הודיעו כי אין הסדר לגבי העונש. שירות המבחן הגיש כמה תסקירים בעניינו של המערער ובסופו של דבר המליץ להטיל על המערער 250 שעות שירות לטובת הציבור. ביהמ"ש עמד בגזר הדין בהרחבה על כל טענות הצדדים, דחה את המלצות שירות המבחן וגזר על המערער 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל מאסר על תנאי וקנס בסך של 50,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבותיו המיוחד של המקרה הוחלט להעמיד את עונשו של המערער על 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ולבטל את הקנס, נוכח המצוקה הכלכלית אליה נקלע המערער בעקבות סחיטה, שהופעלה נגדו ע"י הבעלים של הסמים.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רפי ליטן למערער, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 8.4.08).

ע.פ. 10292/06 - פלונים נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות מין של קטינים בקטין, כאשר בימ"ש קמא הורה על מאסר שיבוצע בעבודות שירות ולא נמצא מקום המתאים למערערים (הערעור נתקבל).

המערערים, האחד יליד 1990 והשני יליד 1989, הודו כי בתאריך 27.3.05 בשעות הערב, בעת בילוי בחתונה משפחתית, הובילו את המתלונן, שהיה אז כבן 9, והם בוגרים ממנו בכ-6 שנים לחדר אחורי במסעדה, הפשיטו אותו מבגדיו, וביצעו בו מעשים מגונים. מערער 1 הודה גם בבצוע עבירת מין נוספת כלפי המתלונן במועד אחר. באיזון השיקולים לחומרה ולקולא, ובהם קטינותם של המערערים, ופוטנציאל השיקום הקיים לגביהם, החליט ביהמ"ש קמא להטיל על המערערים מאסר בפועל למשך
6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, הממונה על עבודות שירות הגיש חוות דעת לגבי שני המערערים, מהן עלה כי לא ניתן במקרה זה לבצע את עבודות השירות. בעקבות חוות דעת זו, החליט ביהמ"ש המחוזי כי המערערים ירצו את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח. ביום 27.2.08 הודיע שירות המבחן לביהמ"ש העליון כי נמצאה מתכונת מתאימה למערערים במסגרת שירות לתועלת הציבור והמליץ על ביצוע שירות של 300 שעות של"צ. הערעור נתקבל.
העבירות אותן עברו המערערים הן ללא ספק קשות וחמורות מאד. מנגד, קיים בעניינם שילוב של טעמים לקולא, שיש לתת להם את ערכם ומשקלם הראוי. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי ראוי לפעול בעניינם בנתיב משולב - שיקומי והרתעתי, ולהדגיש בענישה, מצד אחד, את מימד הגמול וההרתעה המשתקף בעונש המאסר, אך מנגד, לשלב יסוד שיקומי בענישה על ידי המנעות מהטלת מאסר בפועל, אלא בעבודות שירות. דא עקא, שטעמים מערכתיים שאינם קשורים ואינם תלויים כלל במערערים, הביאו לכך שהעונש שהוטל עליהם אינו יכול להתממש. בנסיבות אלה, יש לבחור באופציה של הענישה המקילה, ולהעמיד את העונש על 300 שעות של"צ.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לימור לוגסי למערערים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 8.4.08).

בג"צ 5844/07 - רס"ר יעקב כרמלי נגד שי עמיחי ראש אגף משאבי אנוש ואח'

*דחיית עתירה נגד פיטורי שוטר שלא קיים את דרישות המשמעת והמטלות שהוטלו עליו (העתירה נדחתה).

העותר התגייס למשטרה בשנת 1998 ושירת במחוז ירושלים במשך תשע שנים וחצי, עד לפיטוריו ביום 30.5.07. העותר שימש בתפקיד סייר תנועה בדרגת רס"ר. נגד העותר הוגשו תלונות על אופי שירותו וביום 10.12.06 התקיימה ועדת הערכה בעניינו אשר המליצה על פיטוריו. העותר הוזמן לשימוע ובעקבותיו הוחלט על פיטוריו. העותר משיג על ההחלטה לפטרו מן השירות, כאשר טענותיו נחלקות לשני מישורים: האחד - הליך הפיטורים עובר לשימוע היה נגוע, לטענתו, בשיקולים זרים ובחוסר תום לב; השני - נפלו פגמים בהליך השימוע. העתירה נדחתה.
החלטה על הפסקת שירותו של שוטר, הינה החלטה מינהלית הנתונה לביקורת שיפוטית של בג"צ. אין להתערב בהחלטה כאמור, אלא בהתאם לכללים לפיהם מתערב בג"צ בהחלטתה של כל רשות מינהלית. ההחלטה לפטר את העותר התקבלה מכוח סעיף 10(2) לפקודת המשטרה, הקובע כי: "המפקח הכללי רשאי - (2) להשעות שוטר... או לפטרו, אם הוכח להנחת דעתו שהשוטר מתרשל או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא תפקידיו... ". בנסיבות המקרה לא קיים העותר את דרישות המשמעת והמטלות שהוטלו עליו במסגרת תפקידו, ולפיכך אין עילה להתערב בהחלטה לסיים את שירותו ולפטרו. הליך השימוע שנערך לעותר היה תקין ולא נפל בו פגם המצדיק התערבות.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, דנציגר. החלטה -השופט דנציגר. עו"ד אופק דוד לעותר, עו"ד קרמר סימה למשיבים. 3.4.08).

רע"א 369/08 - פלונית נגד פקידת הסעד לשכת הרווחה נתניה

*הכרזה על ילדים, יתומים מאב, כ"קטינים נזקקים", כאשר האם לוקה בנפשה (הבקשה נדחתה).

המבקשת (להלן גם האם) היא אלמנה אשר עלתה מאתיופיה בשנת 2001 עם שלושת ילדיה - ילידי 1991, 1996 ו-1997. היא לוקה בנפשה, בעבר אושפזה וכיום מקבלת טיפול תרופתי קבוע. המשיבה עתרה לביהמ"ש לנוער בבקשה להכריז על שני ילדיה הצעירים של המבקשת (בן ובת) בתור "קטינים נזקקים", לפי סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה). לפי התסקיר שהציגה המשיבה, מתקשה המבקשת לספק
את צרכיהם של הקטינים. המבקשת ואביה, התנגדו להוצאת הילדים מהבית וטענו כי אין במשפחה בעיות המצדיקות צעד כזה. בסופו של דיון הורה הורה ביהמ"ש, על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), על הוצאת הקטינים ממשמורת האם והעברתם לרשות הסעד, על מנת שתקבע את מקום חסותם. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טובת הקטינים עמדה לנגד עיני שני בתי המשפט הקודמים, ואין מקום להתערבות בפסיקתם. העולה במצטבר מדיווחי רשויות הרווחה ובית הספר מצביע על מצב הטעון תיקון, לטובת הקטינים. המדובר במשפחה שבה קיימות נסיבות עצובות של אבדן אב וכן אם חולת נפש. מנגד, אין מדובר בצעדים רדיקליים, שמנתקים את הילדים מן המשפחה והבית, אלא במאמץ לשיפור עתידם של הקטינים, אשר המצב הנוכחי אינו מבשר טובות לגביהם.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד גילי יאסו וליאור פרי למבקשת, עוה"ד חגית שפיצר וחיה זנדברג למשיבה. 10.4.08).

בש"פ 3120/08 + 2909/08 - מוחמד חאלדי ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים ושחרור בערובה של קטינים בעבירות של תקיפה ודקירות סכין (עררים על מעצר עד תום ההליכים - הערר של שני העוררים הראשונים נתקבל ושל העורר השלישי נדחה).

העוררים נקלעו לויכוח וקטטה עם המתלונן, נער כבן 16. בעקבות האירוע, קשרו העוררים קשר לפגוע במתלונן. העורר 3 הצטייד בסכין והעורר 1 הצטייד במקל, ויחד עם העורר 2 הגיעו ברכב לשפרעם שם איתרו את המתלונן. העורר 3 הורה למתלונן, תוך שהוא מאיים עליו בסכין, להיכנס לרכב ולבוא עימם ובתגובה ברח המתלונן מן המקום. העורר 3 רץ בעקבותיו, השיג אותו ודקר אותו מספר דקירות באיזורים שונים בגופו. באותו זמן עמד העורר 2 בסמוך ואיים על חבריו של המתלונן לבל יתקרבו ויסייעו לו וכן היכה את אחד מחבריו של המתלונן. במהלך עימות שנערך בין העורר 3 למתלונן, איים העורר על המתלונן כי יפגע בו כשיצא מבית הסוהר וכן איים על השוטר שנכח במקום. ביהמ"ש קמא הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. עררם של העוררים 1,2 נתקבל ועררו של העורר 3 נדחה.
אשר לעוררים 1 ו-2 - בימ"ש קמא קבע כי בנסיבות העניין, אין מקום לחלופת מעצר כלשהי, מבלי לבחון את החלופות המוצעות ומבלי לבקש תסקיר מעצר בעניינם. לפיכך, הדיון יוחזר לביהמ"ש שיורה על קבלת תסקירי מעצר בעניינם. באשר לעורר 3 - מעשיו של עורר זה המשלבים תכנון, מרדף ודקירת המתלונן פעמים רבות תוך שימוש בסכין, מקימים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21 לחסד"פ. מעשים אלו, נוסף על האיומים שאותם הפנה כלפי המתלונן במסגרת העימות ואף כלפי שוטר שנכח במקום, מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי. לפיכך, צדק ביהמ"ש קמא בקובעו כי לא ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד א. גוטמן לעוררים, עו"ד א. וסטרמן למשיבה. 10.4.08).

ע.פ. 10449/07 + 10843/07 - אביחי דהן ועמוס בוקובזה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בירי תוך משחק בכלי נשק במסגרת שירות חובה במשמר הגבול (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

שני המערערים, צעירים ילידי 1986, שרתו במסגרת שירות חובה בפלוגה של משמר הגבול, והוצבו בעמדת תצפית בסמוך לגבול ישראל-מצרים. יחד עימם שירת אליאור אמויאל בן גילם. השלושה היו מצויידים ברובי M16. באחד הימים, החליטו השלושה לערוך ביניהם משחק, תוך שימוש בכלי הנשק שבידיהם. השלושה רוקנו את אבק השריפה ממספר כדורים, והחזירו את
הכדורים הריקים למחסניות. בהמשך החליטו לערוך מעין דו-קרב תחרותי, בו ייקבע מי מבין השניים - אביחי או אליאור - הוא היורה המהיר יותר לאחר מתן האות על-ידי עמוס. אביחי ואליאור פסעו 10 צעדים, ובטרם ניתן האות על-ידי עמוס, הסתובב אביחי לעבר אליאור, ולחץ ראשון על ההדק. מקנה נשקו של אביחי נורה כדור חי, אשר פגע בראשו של אליאור, ופצע אותו קשות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של גרימת חבלה חמורה וגזר לאביחי 9 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי, ועל עמוס גזר חמישה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
כל המעורבים באירוע החמור הזה הם, אכן, אנשים נורמטיביים וחיוביים בחייהם הפרטיים, כמו גם בשירותם הצבאי. יחד עם זאת, במשחק ההרפתקני בו בחרו לשחק, תוך שימוש בנשק זה כלפי זה, כשלו כשלון חמור ביותר, הן אישי והן מערכתי. פסיקת בתי הדין הצבאיים לדרגותיהם משופעת, בהכרעות הקשורות לטיפול רשלני ולמשחקים אסורים בנשק, אשר תבעו חיי אדם והביאו לפציעות אנושות. נוכח חומרת התופעה של משחקים אסורים בנשק, ונפוצותה, והצורך המובהק בביעורה, נראה כי הקו העונשי בסוג זה של עבירות מצדיק, בדרך כלל, עונש מאסר ממשי לתקופה מידתית, אלא אם כן מתקיימות נסיבות אישיות חריגות ומיוחדות אשר משקלן, בנסיבות הענין, גובר על האינטרס העונשי הכללי. בענייננו, בהיעדר נסיבות אישיות מיוחדות, לא יצא ביהמ"ש ידי אחריותו ומחוייבותו לחברה אם יסטה מקו ההרתעה הנדרשת בכגון דא.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ישראל אסל ויורם סגי-זקס למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 9.4.08).

ע.א. 8937/07 + 8446/07 - קופת חולים מאוחדת ואח' נגד ד"ר רון דבי ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, שעניינו הכרה ברופאים מומחים במסגרת שירותי בריאות נוספים הניתנים ע"י קופ"ח (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

בעבר נקבע, בתקנוני תוכניות שירותי הבריאות הנוספים, (להלן: תוכניות השב"ן), של המבקשות, כי הגדרת "רופא מומחה" לצורך זכאות המבוטחים להחזר כספי בגין התייעצות עם רופא מומחה בארץ, כוללת רק רופא מומחה, אשר משמש בעת הרלוונטית או בחמש השנים שקדמו לכך כמנהל מחלקה, סגן מנהל מחלקה או מנהל יחידה בבית חולים ממשלתי או ציבורי אחר (להלן: רופא בעל תפקיד), או שהינו פרופסור באחד מבתי הספר לרפואה במדינת ישראל. המשיב 1 ו-75 אחרים, (להלן: הרופאים), הינם מומחים בענפי הרפואה השונים, ואשר עוסקים בתחומי מומחיותם בבתי חולים, במרפאות ציבוריות ופרטיות ברחבי הארץ. ביום 10.7.2003 פנו לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בתובענה לסעד הצהרתי בו ייקבע כי הגדרת "רופא מומחה" כמפורט לעיל מפלה ופוגעת בחופש העיסוק של רופאים ובחופש הבחירה של מבוטחי המבקשות, ולפיכך יש להחליפה בהגדרה הכוללת כל רופא מומחה שהוסמך כרופא מומחה על פי הדין במדינת ישראל. ניתן פס"ד בנושא ולאחר פרסום הגדרות חדשות, פסק ביהמ"ש, בפס"ד שני, כי ההגדרות החדשות אינן עומדות בקריטריונים שנקבעו בפסה"ד הקודם. על פסק הדין השני הגישו המבקשות ערעורים ובקשתם היא לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורים. הבקשות נדחו.
הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין או ההחלטה עליהם מערערים. על המבקש עיכוב ביצוע להצביע על שני תנאים מצטברים, והם כי סיכוייו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנזקים נוטה לטובתו בהתחשב בנזקים שייגרמו לכל אחד מן הצדדים אם תתקבל הבקשה או תידחה, מהות הנזקים והאפשרות לתקנם. בנסיבות ענייננו אין מקום לעיכוב ביצוע.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד ד"ר ל. מאיר, י. שלום וש. תמר למבקשות. עוה"ד ד. גיורא, מ. ארד, ע. אנטלר וק. יוסט למשיבים. 18.3.08).

בש"פ 2278/08 - אלכסנדר קרייבסקי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, כולל נהיגה בשכרות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי נהג בזמן פסילת רשיון, ללא ביטוח, כשהוא שיכור ופגע בשתי מכוניות חונות ועזב את המקום מבלי להשאיר את פרטיו על גבי הרכבים הניזוקים. ביהמ"ש לתעבורה מצא כי קיימות ראיות לכאורה, ואף קיימת עילת מעצר לאור חומרתו הלכאורית של האירוע ועל רקע העבר התעבורתי של העורר. יחד עם זאת, התרשם ביהמ"ש, כי מדובר באדם שנזקק לעזרה ולגמילה, ולכן הורה כי שירות המבחן יערוך תסקיר מעצר, תוך בחינת האפשרות לשלחו למוסד גמילה סגור. שירות המבחן המליץ על שילובו של העורר בטיפול בקהילה טיפולית למכורים. נבדקה התאמתו של העורר למוסד הגמילה "מלכישוע", והמוסד הודיע לעורר כי התקבל להליך השיקום. שירות המבחן הגיש הבהרה לתסקיר הקודם, והמליץ כי העורר ישהה בקהילה בתנאי מעצר. במקביל, הבהיר המוסד כי התכנית הטיפולית במסגרתו כוללת גם יציאות מהמוסד. לאחר קבלת ההבהרות קבע ביהמ"ש כי על המשיב להימצא במקום סגור במלוא מובן המילה. על כן הורה על מעצר העורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נתקבל.
בערר זה עולות שתי שאלות, והן: האם יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הטמונה בעורר, והאם מצדיקות נסיבות המקרה חריגה מהכלל לפיו שחרור לגמילה הוא עניין לשלב ריצוי העונש ולא לשלב המעצר. אשר לשאלה הראשונה - התשובה לכך היא חיובית, למרות שהטיפול במוסד כולל חופשות ויציאות, לרבות ביקורים בבית. אשר לשאלה השנייה - אכן, הכלל הוא כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא שלב ריצוי העונש. עם זאת, יש חריגים לכלל זה. מתסקיר שירות המבחן עולה כי העורר, אשר נקלע למשבר על רקע התמכרותו לאלכוהול, הוא בעל נכונות ומוטיבציה גבוהה להשתלב בטיפול ארוך ומשמעותי. מוסד הגמילה מצא את העורר כמועמד מתאים להשתלב בטיפול. בנסיבות העניין יש בהימצאותו של העורר במוסד סגור לצורך גמילה (גם אם אין המוסד סגור "הרמטית") משום הפחתה של המסוכנות הגלומה בו. על כן ישוחרר העורר ממעצר למוסד הגמילה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ה. נאווי למבקש, עו"ד א. גורדון למשיב. 19.3.08).

בש"פ 2911/08 - רמי שוקרון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של התפרצות לדירה וגניבה, כשהראיות הן נסיבתיות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ושלושה נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים) הואשמו כי הגיעו ברכב לקיבוץ אלונים, הנאשמים 3 ו-4 נשארו ברכב ואילו הנאשמים 1 ו-2 (העורר ואדם נוסף בשם רועי דרור) התפרצו לדירה וגנבו את ארנקו של המתלונן, על תכולתו. עם הגשת כתב האישום, נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בציינו כי ניתן לאיין את המסוכנות הקמה מן העורר על דרך חלופת מעצר ראויה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העובדה שבשלב זה חומר הראיות הינו נסיבתי בלבד, אינה שוללת, כשלעצמה, אפשרות של מעצר עד תום ההליכים, מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה. העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות "רכושיות", ועבירות אלה אמנם לא נמנו בסעיף 21 לחסד"פ כעבירות היוצרות "מסוכנות סטטוטורית", אולם עבירות אלה אינן "חסינות" ממעצר עד תום ההליכים. המסוכנות בענייננו נלמדת מאופי העבירות המיוחסות לעורר ומאופן ביצוען, קרי, היותן מעשה פריצה מתוכנן בחבורה וביצועו לאור יום תוך חדירה לבית מגורים
אשר עלולים להיות בו אנשים. התפרצות לאור יום יש בה ללמד על דפוס עברייני מובהק ועל היעדר כל מורא מפני החוק. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר של העורר, המלמד כי לא ניתן לתת בו אמון כי לא יפר את תנאי מעצר הבית.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ס. מרון לעורר, עו"ד א. וסטרמן למשיבה. 10.4.08).

ע.פ. 348/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין במשפחה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע במספר עבירות מין במשפחה, (מעשים מגונים ואינוס), הדחה בחקירה, תקיפת קטין בידי אחראי ואיומים. על פי הנטען, ביצע המערער את העבירות במשך מספר שנים בבתו, קטינה ילידת שנת 1991. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 15 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
קשים וחמורים מכל חמור הם המעשים שביצע המערער בבתו. בעקבות מעשיו הנפשעים של המערער הורחקה המתלוננת מבית הוריה, ופעמיים נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי עקב חשש שתשלח יד בנפשה, היא תזדקק לסיוע נפשי ממושך כדי לסייע לה לשמור על שלומה הפיזי, ולצאת מהמעגל ההרסני בו היא נתונה. המערער, שבתו שימשה עבורו מטרה נוחה ונגישה לפרוק בה את תאוותו, תרם תרומה מכרעת למצב זה, ועל כן, אף שתקופת המאסר שהושתה עליו אינה קלה, ראויה היא באשר שלוב בה מענה לצורך לגמול למערער על רוע מעלליו, מחד, והצורך לשגר מסר מרתיע לעבריינים בכוח הרואים בקטינים מטרה קלה וזמינה, מאידך.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד חביב שרה למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 11.3.08).

ע.פ. 6105/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת התפרצות לדירה בשעת לילה ודקירת בעלת הדירה שהתעוררה תוך כדי ביצוע הפריצה (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

בשעת לילה מאוחרת, בעת שהיה אמור לשהות במעצר בית, פרץ המערער לדירה בה ביצע בעבר עבודות שיפוץ. הוא השתלשל לדירה מגג הבניין, ותחילה גנב רכוש מהמחסן. בהמשך, נכנס לחדר בו נמה המתלוננת את שנתה וכאשר התעוררה המתלוננת והחלה לצעוק דקר אותה המערער דקירות רבות בבטנה, בחזה ובפניה. הוא הורשע בעבירות של התפרצות, שיבוש מהלכי חקירה, גרימת חבלה בכוונה מחמירה, והפרת הוראה חוקית וצרף שני תיקים, שבאחד יוחסו לו עבירות רכוש, ובאחר פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה ואחזקת סכין. בגין כל אלה נדון המערער לתשע שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
המערער היה קטין בעת ביצוען של העבירות והוא עודנו קטין. על כן שליחתו לכלא לתקופה ממושכת, היא צעד חריג שבימ"ש לנוער אינו ממהר לנקוט בו. בנוסף, מצבו של המערער הוא תולדה של הזנחה ממושכת והיעדר יד מכוונת ומדריכה, מוקדם לסתום את הגולל על הסיכוי לשקמו. מאידך, המערער לא חטא בעבירות זוטות, אלא באלימות שגם בוגרים ממנו ממעטים לחטוא בה. חרף גילו הצעיר, מסוכנתו של המערער ברורה ומוחשית, וחמורה מכך העובדה כי לפחות בשלב זה נראה כי הסיכוי לשקמו רחוק מלהיות מעודד. בכל הנסיבות הוחלט לעשות צעד לקראתו ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 7 שנים.

(בפני השופטים: א. לוי, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד מלמד ארז למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 13.3.08).

ע.א. 189/08 - פלוני נגד פלונית

*קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

בביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב התקיימו דיונים בין הצדדים, החל בחודש יולי שנת 2006. במהלך הדיון הראשון טענה המשיבה כי קיים חשש שהשופט ידון בתיק, מאחר שמדבריו של המערער עלה שבא כוחו הוא חבר טוב של השופט ואף סועד במחיצתו. במהלך הדיון, הבהיר השופט כי אין לו בעיה לפסול עצמו, אך הוסיף כי יחסיו עם ב"כ המערער הם לא מעבר ליחסים שבינו לבין ב"כ המשיבה, וזה האחרון הבהיר כי אינו מבקש לפסול את השופט. בהמשך טענה המשיבה כי יש לה תחושה לא טובה בנוגע לשמיעת התיק על-ידי השופט, לנוכח הנסיבות כאמור. בעקבות זאת פסל השופט את עצמו. הוא ציין כי בקשת המשיבה אמנם לא הוגשה בהזדמנות הראשונה ואף לא בכתב, אך ברור כי אם פסה"ד לא ימצא חן בעיניה, יועלה עניין זה שנית. עוד קבע ביהמ"ש כי יכולתו לפשר בין הצדדים והניסיונות שנעשו על-ידו לא יצליחובנסיבות האמורות. הערעור נתקבל.
אכן, לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. עם זאת, המבחן לפסילת שופט, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. מהחלטת השופט עולה כי הוא סבור שאין עילה אובייקטיבית המצדיקה את פסילתו, והחלטתו מונעת אך מתחושות סובייקטיביות של המשיבה. בעניין זה נקבע כי לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של בעל דין היא הקובעת, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט. בענייננו, התשובה לכך היא שלילית.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דני שרמן למערער. 16.3.08).

רע"ב 2121/08 - גרשון מנשרוב נגד מדינת ישראל

*ביטול שחרור על תנאי עקב ביצוע עבירה תוך תקופת התנאי (הבקשה נדחתה).

המבקש הנו אסיר עולם אשר הורשע בשנת 1988 בעבירות של רצח וניסיון לשוד בשנת 1988 ונגזר עליו מאסר עולם. עונשו נקצב ל-24 שנות מאסר ובשנת 2002 שוחרר על תנאי בתום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו תקופת התנאי עומדת על 8 שנים, קרי עד לשנת 2011. במשך תקופת התנאי הורשע המבקש פעמיים. בפעם הראשונה, הורשע בעבירות של איומים והיזק לרכוש במזיד ובפעם השנייה, הורשע בגין פריצה לרכב, גניבה מרכב וחבלה במזיד ברכב. בעקבות אירועים אלה החליטה ועדת השחרורים המיוחדת על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש, אך לא למלוא התקופה (8 שנים) אלא לשש שנים. נגד החלטה זו עתר המבקש לביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת שדחה את העתירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי החוק הישן היתה ועדת השחרורים יכולה להפקיע את הרישיון או להימנע מכך, ואולם, ביום 1.1.2002 נכנס לתוקפו חוק שחרור על תנאי ממאסר, ולפיו מצטמצם שיקול הדעת של הוועדה, במקרה של אסיר ששוחרר על תנאי וביצע עבירה נוספת. כיום יכולה הוועדה לקבוע בנסיבות מיוחדות כי האסיר ששחרורו בוטל יישא תקופת מאסר קצרה מאורך התנאי, אולם לא פחות ממחציתו. המבקש טוען כי היה מקום להורות על הפקעת המינימום, קרי 4 שנים - אולם, על ועדת השחרורים לחרוג באופן ממשי ממתחם הסבירות בכדי שביהמ"ש יוכל להתערב בהחלטתה. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי שלא מצא מקום להתערב בקביעת הוועדה.