ע.פ. 4172/06 - אל טראבין עצאם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח שבוצע ע"י אחד השותפים תוך כדי עבירת שוד. *הוכחת "חרטה" כדי שלא להיות מורשע כשותף לרצח שבוצע תוך כדי עבירה אחרת. *עונש חובה בעבירה של רצח באחריות ישירה מכח דיני השותפות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1042/04 - הערעור נדחה).
א. המערער קשר קשר עם שניים אחרים (להלן: "זוהיר" ו"סלימאן") - לשדוד חנות מכולת השייכת למשפחת אבו-גררה ולשם כך הצטיידו השלושה בכלי נשק. המערער ביקש משותפיו שלא להסב פגיעות בנפש. השלושה הגיעו לאזור המכולת, ומעט לפני חצות, נכנסו לתוכה רעולי פנים ונשקיהם שלופים. זוהיר הצמיד את נשקו לראשיהם של הנוכחים במקום ודרש מהם למסור לו כסף. לאחר שלא מצא את מבוקשו בחנות, יצא המערער מהמכולת ונתקל במוסא אבו-גררה. מוסא החל מיידה אבנים לעברו, וזה, בתגובה, ירה לכיוונו, אך לא פגע בו. לאחר מכן הצטרף סלימאן למערער והשניים פתחו במנוסה. זוהיר זה החל אף הוא בבריחה, נתקל במוסא ובהאני אבו-גררה וירה לעברם. יריות אלו גרמו למותו של האני ולפציעתו של מוסא. המערער טען כי יש לפטור אותו מאחריות בפלילים נוכח מנוסתו מהמכולת, דבר המעיד על כך שתקפה אותו חרטה בטרם השלים את ביצוע העבירות, ומכל מקום לא הוא היה זה שירה ופגע בהאני ומוסא. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירות של רצח וחבלה מחמירה וגזר לו מאסר עולם ועוד חמש שנות מאסר במצטבר. הערעור נדחה.
ב. סעיף 28 לחוק העונשין, קובע: "מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לנסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה". הנטל על נאשם במקרה כזה, להראות שניסיונו לבצע את העבירה לא צלח בשל חרטה כנה ואמיתית, שבעקבותיה גמר אומר לזנוח את מעשיו הרעים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי בריחתו של המערער לא אירעה על רקע תחושת חרטה, ובכך אין להתערב.
ג. אשר לעובדה שלא המערער היה זה שירה בהאני ובמוסא - סעיף 34א לחוק העונשין עוסק בעבירה המהווה סטייה מהתכנון העברייני, שעה שהקושרים לא צפו בפועל את אפשרות עשייתה. אם ביהמ"ש משתכנע כי אדם מן היישוב היה צופה את התממשותה של אותה סטייה מהקשר המקורי, "יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים". מכל מקום, אין סעיף 34א' חל בענייננו, שכן המערער ידע על כך ששותפיו נושאים עמם נשק במהלך השוד. גם אם מבעוד מועד ביקש המערער משותפיו להימנע מפגיעה באדם במהלך השוד - הוא צפה כי תוצאה כזו אפשרית, נטל סיכון שתוצאה כזו תתרחש, ובכך נהג בקלות-דעת, שהיא אחת הצורות של מחשבה פלילית.
ד. אשר לעונש - סעיף 34א(ב) מאפשר לסטות מעונשי חובה בעניינם של מי שהורשעו בביצוע "עבירות נוספות" מכח אותו סעיף, אולם, כאמור, הרשעתו של המערער מקורה באחריות ישירה מכח דיני השותפות - ובנסיבות אלו אין תחולה להוראת סעיף 34 הנ"ל. על כן העונש הקבוע בחוק הינו מאסר עולם. טענתו האחרונה של המערער היא כי לא היה מקום להורות על נשיאתו של מאסר בן חמש שנים במצטבר למאסר העולם. ברם, גם בסוגייה זו לא נפל פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אלי תוסיה כהן למערער, עו"ד דפנה פינקלשטיין למשיבה. 31.3.08).
רע"א 10200/07 - עו"ד מזל מנצורי-טחורש נגד מדינת ישראל
*סיווגה של "עבירת קנס" בתעבורה כעוון או כחטא. *מועד ההתיישנות בעבירה של ברירת קנס בתעבורה כאשר הקנס לא שולם במועד(הבקשה נדחתה).
א. ביום 29.1.03 נשלח למבקשת דו"ח (מיום 23.12.02) בשל נהיגה במהירות העולה על המותרת, והוטלה עליה ברירת קנס בסך 250 ש"ח. הודעה נוספת בעניין הקנס נשלחה למבקשת ביום 18.7.03. לטענת המבקשת, לא קיבלה את ההודעות. ביום 2.4.06
פנתה המבקשת בבקשה לחדש את רשיון הנהיגה שלה, והובהר לה, כי חידוש הרשיון עוכב בגין אי תשלום הקנס. באותו יום נשלחה למבקשת הודעה נוספת בעניין הקנס. המבקשת עתרה לבימ"ש השלום בירושלים לפסק דין הצהרתי, לפיו אין לעכב את חידוש רשיונה בנימוק של התיישנות. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו כי טענת ההתיישנות היא בסמכותו של ביהמ"ש לתעבורה. עוד קבע ביהמ"ש שהעונש בגין העבירה לא התיישן, שכן העבירה היא עבירה מסוג עוון, ולכן תקופת ההתיישנות היא של עשר שנים. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי, בו טענה כי העבירה היא מסוג חטא ולא מסוג עוון, ולפיכך תקופת התיישנות העונש היא שלוש שנים בלבד, תקופה אשר חלפה כנטען. ביהמ"ש דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אפילו נניח שמדובר בעבירה מסוג חטא טרם חלפה תקופת ההתיישנות. המבקשת קיבלה הודעה על העבירה, למצער, בסמוך לפנייתה למשיבה בעניין חידוש רשיונה ב-2.4.06. כל דרישה חוזרת לתשלום קנס, שנשלחת בתוך תקופת ההתיישנות, "מחזירה את מירוץ ההתיישנות (של העונש) לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו". סעיף 229(ח2), לחסד"פ רואה במבקשת כאילו הורשעה בביהמ"ש ונגזר דינה בתום תשעים ימים מיום שנמסרה לה הודעת תשלום הקנס, הדו"ח המקורי. הדו"ח נשלח למבקשת בדואר רשום ביום 29.1.03, ולפי תקנה 44א לתקנות סד"פ, רואים את הודעת הקנס "כאילו הומצאה כדין..." ורואים את הודעת הקנס כאילו נמסרה חמישה עשר ימים מיום שליחתה, דהיינו, ביום 13.2.03. המועד שבו רואים את המבקשת כאילו הורשעה ונגזר דינה הוא, תשעים ימים לאחר מכן, דהיינו יום 14.5.03. העולה מן האמור הוא שעונשה של המבקשת לא התישן, נכון למועד פתיחת ההליכים בבימ"ש השלום, וזאת אף אם יש לסווג את העבירה, בהתאם לטענת המבקשת, כעבירה מסוג חטא.
ג. לעניין סיווג העבירה - עבירה מסווגת, לפי מידת העונש שנקבע לה, ובענייננו - לפי גובה הקנס שמוטל בגינה. שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום, הוא 12,900 - והעבירה בענייננו, היא עבירת קנס. מכאן, לכאורה, שהמדובר בעבירה מסוג עוון. לעומת זאת, סעיף 30 לפקודת התעבורה מסמיך את שר התעבורה לקבוע בצו "את שיעור הקנס לכל עבירת קנס" ובעבירה נשוא בקשה זו נקבע קנס של 250 -. הגדרת עבירה כעבירת "ברירת משפט" אינה באה לשנות את אופי העבירה או את סיווגה. "העונש הקבוע בגין העבירה" נותר העונש המרבי שרשאי ביהמ"ש להטיל בגינה, אם ההליך הרגיל לא "נעקף" על ידי הליך "ברירת המשפט".
(בפני: השופט רובינשטיין. המבקשת לעצמה, עו"ד דינה דומיניץ למשיבים. 1.4.08).
ע.פ. 2589/05 - אלכסנדר מקייבסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של סחר בנשים ואינוס. *הקלה בעונש בעבירות של סחר בנשים ואינוס, בהתחשב בעקרון "אחידות הענישה"(מחוזי ב"ש - ת.פ. 904/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. בסוף שנת 2002, יצר המערער קשר עם ויאציסלב מקייבסקי (להלן: "סלאביק") ועם אדם נוסף (להלן: "איגור"), למכירת שתי אחיות צעירות שהובאו מרוסיה לשם עיסוק בזנות. (להלן: "אול'" ו"איר'"). השלושה נפגשו עם שני ה"מוכרים" (להלן: "אלכסי" ו"אולג"), וסיכמו עמם כי ידאגו למכור את האחיות לבעלי מכון, או למשרד ליווי בישראל, לשם העסקתן בזנות. המערער הסיע את ה"מוכרים" ואת האחיות לבאר שבע, שם "נמכרו" האחיות. המערער הואשם בסחר בשתי הנשים ובשתי עבירות אינוס ומעשה סדום שבוצעו באחיות המתלוננות. המערער טען כי שימש רק כנהג, בלא שידע לשם מה הוא מסיע את האחיות. לענין עבירות המין, טען המערער, כי האחיות (כל אחת בתורה) לא אמרו לו שהן לא מסכימות לקיים עימו יחסי מין. ביהמ"ש הרשיע
את המערער וגזר לו ארבע שנים מאסר בפועל בגין עבירת הסחר בבני אדם ו- 9 שנים במצטבר מאסר בפועל בגין עבירות האינוס ומעשה הסדום. כן הושת על המערער מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים, וחיוב בפיצוי כספי בסך 25,000 - לכל אחת מן המתלוננות. עונש מאסר על תנאי של שנה בגין עבירה קודמת של תקיפת בת זוג, הופעל בחופף. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אשר לעבירות המין - מי שנקבע לגביו כי פעילותו היתה לתווך ב"מכירתה" של אשה למטרת זנות, הדורש מן האשה, במסגרת היכרותו עמה על רקע זה - לשכב עמו, וכאשר היא מסרבת הוא מודיע לה שהיא מנועה מלהתנגד לו, אינו יכול להתגונן בטענה שקיבל את הסכמתה החופשית של האשה. בהקשר זה, מכך שנתן לכל אחת מהאחיות סכום של 50 -, בתום ביצוע העבירות האמורות, אין המערער יכול להיבנות בטענה כי היה זה אתנן עבור קבלת שירותי מין מזונה.
ג. אשר לגזר הדין - יש להקל במעט עם המערער ברכיב העונש, לגבי הרשעתו בעבירת הסחר בבני אדם. עקרון אחידות הענישה נפגע כאן מעט. סלאביק, קרובו של המערער ומי שהפלילו, נדון לשלוש שנות מאסר בפועל. ביהמ"ש הצדיק את העונש החמור יותר שגזר על המערער בהשוואה לסלאביק, בכך שסלאביק הודה במעשה ואף הפליל אחרים, ואינו בעל עבר פלילי. ברם, סלאביק היה היוזם של הליך התיווך כולו, הוא היה מי שגייס את המערער, הוא שקיבל את דמי התיווך וחילקם בין האחרים. על כן יש להעמיד את העונש ברכיב זה על 3 שנות מאסר בפועל. בענישתו הנפרדת של המערער הן בעבירת הסחר בבני אדם, והן בעבירות המין, אין משום "ענישה כפולה". המדובר בעבירות שונות, שכן המערער יכול היה לבצע את עבירת התיווך ל"מכירת" האחיות, בלא לבצע בהן עבירת מין כלשהי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד סוזי שלו למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 2.4.08).
ע.פ. 7045/05 - איגור אנטיפקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות רבות של אינוס ותקיפת נשים, וערכה הראייתי של "שיטת הביצוע". *חומרת העונש בעבירות רבות של אינוס ותקיפת נשים(מחוזי חיפה - ת.פ. 1075/04 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשורה של אישומים המתייחסים למפגשים אלימים עם תשע נשים ונערות ברחבי העיר חיפה, בתקופה שבין חודש ינואר 2004 לחודש יולי של אותה שנה. במסגרת האישום הראשון נטען, כי בשעות הערב המאוחרות פגש המערער במתלוננת במדרגות המובילות לביתה, הזדהה בפניה כ'רומה' - כינוי בו עשה שימוש בפגישותיו עם מתלוננות נוספות - וחסם את דרכה. בהמשך אחז במתלוננת, הפילה- על הרצפה ואיים כי ירצח אותה עם סכין שברשותו. משנוכח כי המתלוננת ממשיכה לצעוק ולהתנגד, נמלט מהמקום. כך גם באירועים האחרים שבחלקם אנס את המתלוננות, כולל מספר קטינות. הראיות המרכזיות עליהן נסמך בימ"ש קמא היו, עדויותיהן של המתלוננות. המערער הורשע בביצוען של עבירות אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי, תקיפה איומים ודרישת נכס באיומים, ונדון ל-30 שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין ממש בטענות המערער לפיהן איומים ולחץ שהופעלו נגדו בחקירתו גרמו לו להודות במה שלא עשה. באשר לטענה נגד הסתמכות על "שיטת הביצוע" - ערכה הראייתי של עדות השיטה צריך להישקל על רקען של סך כל הראיות המצויות בפני ביהמ"ש, ומשכך אין לדרוש בכל מקרה "עדות שיטה" המגיעה כדי "כרטיס ביקור" של העבריין, אלא יש לבחון את מכלול הראיות, ולעמוד על מידת הדמיון בין העבירה הנדונה
לבין יתר העבירות אשר ביצוען וזהות מבצעיהן הוכחו. מאפיינים אלו הוכחו במידה המבססת את אשמתו של המערער באישום הראשון, ברמה שמעבר לספק סביר, ומצדיקה את הותרת הרשעתו באישום הראשון על כנה, כאשר הוכחה שיטת הביצוע ביתר העבירות.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - הנערות והנשים הצעירות אשר העידו בפני ביהמ"ש קמא נפגעו, כל אחת בדרכה, לא רק פגיעה פיסית אלא גם פגיעה נפשית קשה שספק אם יימצא לה מזור. מעשים מסוג זה, המלווים ברמיסת כבודן של הנשים כאדם, מאפילים על נסיבות חייו האישיות של המערער, ומחייבים העברתו של מסר מרתיע לרבים. כזה הוא העונש אותו גזר ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט א. לוי. עו"ד יובל נחמני למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 3.4.08).
רע"א 65/06 - עזבון המנוח דוד בר לבב ואח' נגד מנחם עצמון עו"ד ואח'
*אין מקום להכרה ב"שעבוד צף" על נכסי יחיד בפשיטת רגל(מחוזי י-ם - ע.א. 6063/05 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. דוד בר לבב ז"ל (להלן: המנוח), ניהל חנות לממכר עתיקות ברובע היהודי בירושלים. לאחר מותו פתח המשיב בהליכים למימוש משכון אשר רבץ על העיזבון. בהודעת המשכון, אשר נרשמה, לטובתו של המשיב, צויין כי: "כל התכולה המצויה ואשר תמצא מעת לעת בחנות... משועבדת בזה, בשיעבוד צף...". מנהל העיזבון, המערער 3, הגיש בקשה לבימ"ש השלום כי יינתן סעד הצהרתי בדבר בטלות המשכון בהיותו שעבוד צף. בימ"ש השלום (השופט וינוגרד) העניק למערערים את הסעד ההצהרתי וקבע כי המשכון אינו תקף, שכן במבנה הנוכחי של דיני פשיטת הרגל אין מקום להכרה בהסדר של שעבוד צף על נכסיו של יחיד. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שקבע כי בנסיבות מסויימות יש להכיר בשעבוד צף על נכסי יחיד. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן (דעת יחיד): בחינת האינטרסים השונים הנוגעים לשאלת השעבוד הצף, מביאה למסקנה כי אין הצדקה לאבחנה בין חברה פרטית לבין עסק של יחיד, באשר לתקפו של השעבוד הצף. קביעה זו, מצומצמת לנסיבות המקרה דהיינו לנכסים עסקיים מובהקים.
ג. המשנה לנשיאה ריבלין: מוטב להותיר את הקביעה בדבר תחולת הסדר "השעבוד הצף" על נכסי יחיד בידיו של המחוקק. הכרה שיפוטית בתחולת ההסדר על נכסי יחיד, עשויות להיות לה השלכות רוחב, ובהיעדר קביעת הוראות ברורות בחקיקה, היא עלולה להביא לתוצאות בעייתיות ואף קשות בתחום מתן האשראי ליחידים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. עו"ד ב. ליפשיץ למבקשים, המשיב לעצמו. 27.3.08).
רע"א 830/06 - אורלי גלמן ואח' נגד כהן פיתוח-דרעד ואח'
*מועדי ההתיישנות בתביעות בגין ליקויי בנייה(מחוזי ת"א - ע.א. 2697/04 - הערעור נדחה).
א. המבקשים רכשו נכס (להלן: הבית) מהמשיבה והחזקה בבית נמסרה למבקשים ביום 11.9.1995. יום קודם למסירת החזקה בבית חתמו המבקשים על "פרוטוקול מסירה" המפרט ליקויים רבים שנמצאו בו. כעבור מספר שבועות, ביום 1.10.1995, העבירו המבקשים למשיבה רשימת ליקויים נוספים. בחלוף כשנה מסרו המבקשים למשיבה שתי רשימות נוספות של ליקויים שנמצאו בבית. המשיבה השיבה לטענותיהם של המבקשים במכתב מיום 23.1.1997 בו פירטה את התיקונים שבכוונתה לבצע "מתוך רצון לסיים
את חילוקי הדעות בינינו בדרכי שלום". כשנה לאחר מכן, ערכה המשיבה דו"ח "שנת בדק" בו פירטה את התיקונים שביצעה בבית. כשמונה שנים לאחר קבלת החזקה בבית, הגישו המבקשים לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיבות בגין הליקויים. בפסק דין חלקי מיום 5.5.2004 נקבע כי בכל הנוגע לליקויי הבנייה הגלויים החלה תקופת ההתיישנות ביום מסירת החזקה בבית, ואילו לגבי ליקויי הבנייה הנסתרים - במועד גילויים. עוד נקבע כי מרבית הליקויים עליהם הצביעו המבקשים הינם ליקויים תכנוניים-גלויים שעילת התביעה לגביהם התיישנה טרם הגשת התביעה. משכך, הורה בימ"ש השלום כי על המבקשים להגיש כתב תביעה מתוקן ממנו יישמטו עילות התביעה שהתיישנו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה החמיצו המשיבות את ההזדמנות הראשונה לטעון טענת התיישנות משזו לא הועלתה על ידן במסגרת הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית שהוגשה לבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי קבע בהקשר זה כי בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית אינה מהווה הזדמנות לטעון טענת התיישנות אותה יש להעלות בפני הפורום המוסמך. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי יש להבחין בין תקופת ההתיישנות הנקבעת מכוח חוק ההתיישנות, לבין תקופות הבדק והאחריות התוחמות את אחריות המוכר מכוח סעיף 4 לחוק המכר (דירות). ביהמ"ש דחה את טענת המבקשים כי תיקון חלק מהליקויים על ידי המשיבה כמוהו כהודאה בקיום הזכות אשר ממנה יחל מניין תקופת ההתיישנות. הערעור נדחה.
ב. בתביעות לתיקון ליקויי בנייה בנסיבות בהן חלה הוראת סעיף 4 לחוק המכר, (כנוסחו אז), תחל תקופת ההתיישנות ביום קבלת החזקה בדירה. אין לכרוך את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות במשלוח הודעה בדבר אי התאמה לפי סעיף 4 לחוק. במילים אחרות, נטל מסירת ההודעה שהוטל על הקונה על פי סעיף 4(ב) לחוק המכר, כנוסחו טרם תיקונו, נוגע לרובד המהותי של תביעת הקונה בגין ליקויים ואי עמידה בו עלולה לשלול מידיו את הזכות המהותית להסתמך על אי ההתאמה. לעומת זאת מחסום ההתיישנות הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות הוא מחסום דיוני. לכן, גם אם נתן הקונה למוכר הודעה במועד בדבר ליקויים שמצא בדירה, כנדרש על פי חוק המכר (דירות), עלולה תביעתו להיחסם בשל התיישנות אם לא הגיש את התביעה בתוך 7 שנים מיום היוולד העילה. לעומת זאת, קונה שהגיש את תביעתו לפני חלוף 7 שנים מיום היוולד העילה, עלול להיכשל בה בשל אי מתן הודעה במועד על הליקויים נשוא התביעה.
ג. לטענת המבקשים, משהוטלה עליהם החובה ליתן למוכר הזדמנות לתיקון הליקויים, ומשניתן למוכר "פרק זמן סביר" לביצוע אותם תיקונים, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק בחלוף אותו "פרק זמן סביר". טענה זו אף היא דינה להידחות. החובה המוטלת על הקונה ליתן למוכר הזדמנות נאותה לתקן ליקויים שנתגלו, אין לה השפעה על מועד הולדת עילת התביעה בגין ליקויים אלה.
(בפני השופטים: ארבל, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אורלי גלמן למבקשים, עו"ד שי צוקרמן למשיבות. 2.4.08).
ע.פ. 4037/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ותקיפה של אב בילדיו הקטינים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 2060/05 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. החל בחודשים נובמבר-דצמבר 2004, בשורה של מקרים, תקף המערער את בתו, ילידת 1991, הכה אותה בבעיטות ובאגרופים בגופה הורה לה לעלות לחדרה, שם הפשיט ממנה את חולצתה ונגע בידיו בחזה. כן איים להרוג את המתלוננת, משום שהיא ישנה מחוץ לבית "ועושה בושות". עוד נטען, כי המערער תקף את בנו, יליד 1992 בכך
שהכה אותו באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו, וגירשו מהבית מספר פעמים. המערער הורשע ונדון למאסר בפועל של 6 שנים ומאסר על תנאי של שנתיים. כן הופעלה תקופה של שתי שנות מאסר על תנאי אשר ירוצו במצטבר. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. טענות המערער, רובן ככולן, מופנות נגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שקבע ביהמ"ש דלמטה. העניין שבפנינו אינו מצדיק התערבות בממצאי מהימנות או שאלות שבעובדה. המתלוננת מצטיירת כעדה אינטלגנטית בעלת רמה, ולצידה של גירסת המתלוננת, שזכתה לאמון ביהמ"ש, ראיות תומכות נוספות.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - אין עילה להתערב בעונש שהושת על המערער בתיק הנוכחי. עם זאת, כדי לפתוח למערער פתח שיקום לעתיד, הוחלט לחפוף לעונש הנוכחי שנה אחת מתוך שתי שנות המאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גיל שפירא למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 31.3.08).
ע.א. 4946/06 - צל דוד נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
*חישוב שיעורי הפסד השתכרות בתאונת דרכים והשוואת שיעור הפגיעה ביכולת ההשתכרות לשיעור הנכות הרפואית(מחוזי חיפה - ת.א. 1565/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד 1966, נפגע בתאונת דרכים. נכותו הרפואית המשוקללת נקבעה בשיעור של %41. ביהמ"ש לא קבע את נכותו התפקודית של המערער, כיוון שנמצאו נתונים קונקרטיים בדבר ירידת השכר עקב התאונה. ביהמ"ש קבע את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר בסכום של כ-473 אלף ש"ח. לגבי העתיד, העמיד את בסיס הפסד השכר על שילוש השכר הממוצע במשק. בהתחשב בכך ש"הנכות התפקודית... נמוכה במקרה זה מנכותו הרפואית", העריך ביהמ"ש את הפסד השכר בעתיד בסכום גלובאלי של 800,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ככלל, במקום שבו קיימים נתונים מספריים ברורים לגבי משכורתו של הנפגע אלמלא התאונה ומשכורתו עקב התאונה, עשוי הפיצוי עבור הפסד ההשתכרות להיות מחושב לפי ההפרש בין ה"אלמלא" לבין ה"עקב". דרך חישוב זו אינה משמשת את בתי המשפט לעיתים קרובות, במיוחד כשמדובר בנזקי העתיד, אולם היא אפשרית במקרים מתאימים. במקרה שבפנינו בחר ביהמ"ש בדרך זו לגבי חישוב הפיצוי לעבר אולם לא נזקק לה לגבי העתיד. כאמור, נמנע ביהמ"ש המחוזי מלקבוע את שיעור נכותו התפקודית של המערער, אולם בבואו לשום את הפיצוי עבור העתיד הניח שהנכות התפקודית נמוכה מן הנכות הרפואית. בנסיבות המקרה, ספק אם היה מקום להנחה כזו. יש מקום לקבוע שהפגיעה ביכולת ההשתכרות היא בשיעור קרוב לנכות הרפואית המשוקללת, לאמור: %40. אין מקום להתערבות נוספת בפסק-הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד ארז בלוך ולולי כוכבי למערער, עו"ד לאון לופט למשיבה. 31.3.08).
רע"א 9635/06 - נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נגד מתכת זגורי בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש לפי חוק הבוררות(הבקשה נדחתה).
א. בין נשר לזגורי נכרת בסוף חודש אוגוסט שנת 1998 הסכם, לפיו זגורי תקים עבור נשר פס ייצור במפעלה. בין הצדדים התעוררה מחלוקת וזו הועברה לבוררות. על פי הסכם הבוררות, הבורר אינו קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין, יכול לפסוק על דרך פשרה, וחייב לנמק את פסקו. בהסכמת הצדדים, מינה הבורר מהנדס, כמומחה מטעמו. בחלוף חמש שנים ומחצה מיום פתיחת הבוררות, ניתן
פסק בוררות, שהורה לנשר לשלם לזגורי כמיליון וחצי -, בצירוף ריבית והצמדה. בשולי הפסק, מתחת לחתימת הבורר, רשם המומחה "אני מסכים ומצטרף לפסק בורר זה" וחתם. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות, והעלתה מספר טענות: ראשית, פסק הבוררות ניתן גם על-ידי המומחה, שפעל למעשה כבורר נוסף אף שלא מונה על-ידי הצדדים לשמש כבורר; שנית, לא ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את המומחה; שלישית, אין הנמקה בפסק הבוררות על אף חובת ההנמקה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הוספת הסכמת המומחה לפסק הבורר, אינה מהווה חלק מפסק הבורר, אלא נועדה לאשר כי הסכום בו נקב הבורר תואם את החישובים שהוכנו על ידי המומחה במסגרת חוות דעתו. כמו כן, דחה ביהמ"ש את הטענה בדבר קיפוח זכות המבקשת לחקירת המומחה. מאידך קיבל ביהמ"ש את הטענה בדבר היעדר הנמקה והחזיר את הפסק לבורר לצורך השלמה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בימ"ש לפי חוק הבוררות, ניתנת רק במקרים מיוחדים וחריגים, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי עקרוני או ציבורי, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. המחלוקת המתעוררת בענייננו אינה מעלה סוגיה עקרונית כלשהי, ואף אינה מצדיקה התערבות משיקולי צדק דיוני או מהותי. מעבר לנדרש, יצויין כי צדק ביהמ"ש קמא בקביעתו כי המומחה לא פעל כבורר נוסף בנסיבות ענין זה. אשר לענין חקירת המומחה על חוות דעתו - המבקשת לא עמדה בדיוני הבוררות על מימוש זכויות אלה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד צחי פלדמן וארז יצחקי למבקשת, עו"ד רונן קגן למשיבה. 30.3.08).
דנ"א 7595/07 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד פלונית ואח'
*התנאים הנדרשים לקיום דיון נוסף (הבקשה נדחתה).
ביום 27.6.99 חתמו המשיבים, שהיו באותה עת בני זוג נשואים, על הסכם עם העותרת, שלפיו העניקה להם העותרת הלוואה בסך 400,000 ש"ח לעשר שנים בתמורה לרישום משכנתא על דירה הרשומה על שם המשיב 2 (להלן: המשיב). חתימת המשיבה על ההסכם נועדה להיות ויתור מצידה על ההגנות המוקנות לה מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. המשיבה סובלת זה שנים רבות ממחלת הסכיזופרניה וכתוצאה מהמחלה היא פיתחה תלות סימביוטית במשיב, שאיים עליה שיתגרש ממנה אם תסרב לחתום על ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע, בין היתר, כי הפרשה נמנית עם המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם מתקיימת טענת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות ההסכם. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור העותרת על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, בפסה"ד נשוא העתירה נתקבלה טענת המשיבה, שטרם הוכרעה בביהמ"ש העליון, באשר לתחולתה של טענת "לא נעשה דבר" לאחר כניסתו לתוקף של חוק החוזים. עם זאת, תנאי לקיום דיון נוסף הוא שנפסקה הלכה שהחשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש. בפועל, נוכח הנטל הראייתי הכבד המוטל על מי שמעלה טענה זו והדרישות המחמירות שנקבעו לתחולתה בפסק הדין נשוא העתירה, דומה כי האפשרות לעשות שימוש בטענה מוגבלת לנסיבות הקיצוניות של שלילה מוחלטת של האפשרות לבחור האם להתקשר בחוזה אם לאו. בנסיבות אחרות תמשיך להינתן עדיפות מכרעת לקיום גילוי חיצוני-אובייקטיבי של גמירות דעת להתקשר בחוזה.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד חיים קרויטורו וגילה הלפרין לעותרת, עו"ד דוד מזור למשיבה. 1.4.08).
ע.פ. 612/08 - ווליד אל ווהב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת הריגה ברשלנות רבתי בתאונת דרכים והפקרה לאחר התאונה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה מעורב במאי 2002 בתאונת דרכים קטלנית, אשר במהלכה נהרג אדם, ונפצעו עוד 4 אנשים. המערער נפצע פצעים קלים ועזב את זירת התאונה. בעת התאונה, לא היו בידי המערער רשיון נהיגה ורשיון רכב תקפים. בארוע התאונה, נהג המערער במהירות של 120 קמ"ש, באיזור בו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש והתנגש בחזית רכבו בחלקו האחורי של הרכב בו נסע המנוח. המערער נעצר בגין מעורבותו בתאונה רק בתחילת 2005. כתב האישום הוגש במרץ 2006. המשפט התנהל, ונשמעו חלק ניכר מן הראיות עד להשגת הסדר טיעון, אשר כלל הודאה ללא הסדר לעונש. שירות המבחן המליץ על הטלת עונש של מאסר בעבודות שירות וצו מבחן. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן, וגזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך 15 שנים, ופיצויים לאבי המנוח בסך 25,000 -. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר, בראש וראשונה, בתאונה קטלנית שנגרמה עקב נהיגה רשלנית רבתי של המערער. מעבר לכך, המערער הפקיר את הפצועים לנפשם, והותירם בשטח וברח מהמקום. אמנם, חלף זמן ניכר מאז ביצוע העבירות ועד להעמדתו לדין של המערער, אולם, לאלמנט מעבר הזמן אין משקל מכריע במקרה זה נוכח עוצמת חומרתן של העבירות, על נסיבותיהן, בהן הודה והורשע המערער.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, מלצר, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אורי בר עוז, אילן דמרי ועודד דמרי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 27.3.08).
רע"פ 1166/08 - א.מ. טלפון אינטרקום בע"מ נגד עירית תל אביב
*דחיית בקשה להסב דו"ח חנייה, ברירת קנס, למי שרכש את המכונית לפני רישום הדו"ח, כשהבקשה הוגשה באיחור, לאחר בקשה להשפט (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה בקשה להישפט בגין דו"ח חנייה מיום 14.1.05, בו הוטל עליה לשלם קנס של 100 ש"ח. במועד ההקראה, ביום 20.11.06, הצהירה ב"כ המבקשת בביהמ"ש לעניינים מקומיים, כי הרכב נמכר לפני מועד האירוע. התיק נקבע להוכחות, ובמועד ישיבת ההוכחות, ביקשה המבקשת להסב את הדו"ח על שם מי שלטענתה קנה את הרכב, שהסכים שהוא רכש את הרכב טרם ביצוע העבירה, אך לא היה מוכן להודות בה. ביהמ"ש לעניינים מקומיים דחה את הבקשה בקבעו, כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, עליו לשלמו תוך 90 יום, אלא אם פעל בדרכים הנקובות בסעיף 229(א) לחסד"פ. מי שטוען שיש להסב את הדו"ח על שמו של אחר, צריך להגיש הודעה על כך לתובע תוך 30 יום מיום קבלת תשלום קנס, ובמקרה דנן, הטענה הועלתה לאחר כשנתיים וחצי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מי שטוען שיש להסב את הדו"ח על שמו של אחר, צריך להגיש הודעה על כך לתובע תוך 30 יום ממועד קבלת הודעת תשלום הקנס. בענייננו, הבקשה להסבת הדו"ח הוגשה לאחר שנתיים וחצי. יתירה מכך, קונה הרכב אינו מודה שהוא זה שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, בצדק קבע ביהמ"ש לעניינים מקומיים, כי לאור הזמן הרב שחלף, גם אם יוכח מי היה זה שנהג ברכב, תעמוד לו טענת התיישנות.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רונית שילון למבקשת, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 3.4.08).
עש"ם 2165/08 - יעל זיקרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של קלדנית בית משפט שנטלה כספים תוך הבטחה לשחד שופטים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת, שהועסקה במועדים הרלבנטיים לתובענה כקלדנית בבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת, הורשעה, לפי הודאתה, בבימ"ש השלום בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ושיבוש הליכי משפט.
על פי הודאתה, היא ובן זוגה דאז, שילמו סכומי כסף ל"מתווכים" במטרה שאותם סכומים ישמשו לשחד בהם שופטים. על יסוד פסק דין זה הורשעה המערערת גם בבית הדין למשמעת. בגזר הדין המשמעתי שקל בית הדין לחומרה את היות המערערת עובדת מערכת בתי המשפט, אך הביא בחשבון גם את נסיבותיה האישיות הקשות, ובסופו של יום גזר עליה נזיפה חמורה, פיטורין, פסילה משירות המדינה לפרק זמן של שלוש שנים מיום גזר הדין ופסילה למילוי תפקיד בהנהלת בתי המשפט לפרק זמן של עשר שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
המערערת עבדה שנים רבות כקלדנית בבתי המשפט ובתי הדין לעבודה, מאז 1990 ותפקודה היה "איכותי תורם". היא אשה גרושה אם למשפחה שבתוכה קטין הסובל מבעיה רפואית, וכן מצבה הכלכלי קשה. שקלול הנסיבות האישיות אל מול האינטרס הציבורי, מטה את הכף בבירור לצד האינטרס הציבורי, ויש לקיים את גזר הדין קמא, הן באשר לפיטורין ובאשר לפסילה לשירות המדינה (לשלוש שנים מיום גזר הדין). באשר לפסילה לשירות בהנהלת בתי המשפט, יתחיל ראשיתו של מועד עשר השנים מיום 5.2.06, היום בו הושעתה המערערת ולא מיום גזה"ד.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד לואי זרייק למערערת, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 3.4.08).
בג"צ 2770/08 - עזבון המנוחה אהובה וינברג ז"ל ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין ואח'
*דחיית עתירה על החלטות ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין כאשר מדובר בנסיון לעקוף את הכלל שאין ערעור על החלטות ביניים של ועדת הערר (העתירה נדחתה).
ביום 2.1.2005 נחתם הסכם מכר בין הגב' אהובה וינברג ז"ל לבין העותרת 2, מ.ע.ג.ן - ייעוץ וניהול נכסים בע"מ, במסגרתו מכרה הראשונה לאחרונה שליש מהזכויות בבניין מסחרי המצוי בתל-אביב. העסקה דווחה לרשויות המס, אשר הוציאו שומות מס מכירה, מס שבח ומס רכישה. העותרים הגישו השגה על השומות, ההשגה התקבלה בחלקה ורשויות המס הוציאו שומות מס מתוקנות. העותרים הגישו ערר ובדיון הוכחות בפני ועדת הערר, נחקר בחקירה ראשית רואה החשבון מטעם העותרים. על פי הנטען בעתירה, לאחר מתן העדות, ובעקבות בדיקה במסמכיו, התברר לרואה החשבון כי מסר בעדותו פרטים שגויים, וביקש לתקן את עדותו על דרך של תצהיר משלים, ובקשתו נדחתה. העתירה נדחתה.
סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעייה משפטית לביהמ"ש העליון...". פרשנותו הראוייה של סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין היא זו לפיה אין לערער אלא על החלטתה הסופית של ועדת הערר. טענותיהם של העותרים במסגרת העתירה הינן, למעשה, טענות "ערעוריות" כנגד ארבע החלטות ביניים של ועדת הערר, בניסיון "לעקוף" - באמצעות עתירה לבג"צ - את הכלל שלפיו אין ערעור על החלטות ביניים של ועדת הערר - לא בזכות ולא ברשות. זאת ועוד, לעותרים קיים סעד חלופי של ערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר, לכשתינתן, במסגרתו ניתן יהיה להשיג גם על החלטות ביניים שניתנו בגדרי הערר.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד משה וינברג לעותרים. 30.3.08).
ע.פ. 2825/08 - איברהים אבו סבית נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד של מאסר עד להכרעה בערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכב מכיוון צומת שוקת לכיוון צומת יתיר, לאחר שרישיון הרכב בו נהג פקע. במהלך הנסיעה, פנה המבקש לכיוון יער יתיר בכביש צר ומשובש. שוטר שהיה בג'יפ
משטרתי הורה לו לעצור, אך הוא פתח במנוסה במהירות שבין 110 ל-120 קמ"ש, בנסיעה פראית תוך ביצוע עבירות שונות וסיכון חיי אדם. ביהמ"ש קמא גזר על המבקש עונש של 42 חודשי מאסר, מהם 30 חודשים לריצוי בפועל, ופסילה למשך 3 שנים מתום תקופת המאסר. המערער הגיש ערעור ובמסגרתו ביקש עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
בנהיגתו הפרועה סיכן המבקש חיי אדם והביע זלזול קשה במרות החוק. אשר לסיכויי הערעור - סיכוייו של הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצוע עונש המאסר, בין היתר לאור העובדה שהכרעת הדין נסמכה על העדפת הגירסה העובדתית שאותה הציגה המאשימה על פני גירסתו העובדתית של המבקש. גם העובדה שהמבקש לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, משמשת כשיקול נגד עיכובו של ביצוע גזר הדין. העובדה שהמבקש היה משוחרר במהלך משפטו אינה יכולה להוות משקל נגד במקרה דנן ליתר השיקולים, שכן לאחר שהורשע המבקש, שוב אין עומדת לו חזקת החפות, ובשלב זה שיקולי המסוכנות אינם תופסים עוד מקום משמעותי לעומת שלב בחינת סוגיית המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד יוסי זילברברג למבקש, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 31.3.08).
ע.פ. 2844/08 - אלכסנדר סמסונוב נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירות התפרצות וגניבה, כאשר המבקש נמצא בתהליך גמילה מסמים (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור - הבקשה נתקבלה).
המערער ונאשמים נוספים הגיעו בשעות הערב למתחם חברתהחשמל, כשהם מצויידים במגזרי מתכת הידראוליים המהווים כלי פריצה. הנאשמים - מלבד המערער - טיפסו על החומה המקיפה את המתחם, גזרו את גדר התיל ונכנסו אל המתחם, חתכו את כבלי הנחושת במקום, כשבכוונתם לגנבם. המערער המתין ליתר הנאשמים מחוץ למתחם. המערער הורשע על פי הודאתו בבימ"ש השלום בראשל"צ, והופנה לשירות המבחן. בתסקיר שהוגש צויין, בין השאר, כי המערער עבר תהליכי גמילה מסמים ובעת הכנת התסקיר הוא נמצא בהמשך טיפול במסגרת קהילה טיפולית. לאחר קבלת תסקיר משלים גזר בימ"ש השלום על המערער 20 חודשים מאסר בפועל, בגדרם נכללו שני מאסרים על תנאי שהיו בני הפעלה, וכן מאסר על תנאי של 8 חודשים. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי ערעור על חומרת העונש, ובד בבד ביקש לעכב את ביצוע עונש המאסר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור נתקבל.
מצד אחד ניצב האינטרס הציבורי כי עונש ירוצה ככל האפשר בסמוך למתן גזר הדין. מצד שני ניצב האינטרס האישי של המערער להמשיך בהליך הגמילה מסמים. בגמילתו של אדם מסמים כרוכים גם אינטרסים ציבוריים. אשר לסיכויי הערעור - אין לומר שהערעור על חומרת העונש הוא חסר סיכוי. מהמלצת שירות המבחן עולה לכאורה כי קיים סיכוי ממשי לגמילתו של המערער מסמים, דבר המצדיק בדיקת האפשרות של המשך הליך הגמילה. ריצוי מיידי של עונש המאסר עלול לשלול סיכוי זה מהמערער. אשר על כן, יש מקום לעכב את תחילת ריצוי העונש שהושת על המערער לפרק זמן של חודשיים, על מנת לאפשר לו למצות את אפשרות חזרתו להליך גמילה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ד. משעלי למערער, עו"ד א. פטל למשיבה. 1.4.08).
בש"פ 2892/08 - מדינת ישראל נגד עומר בהתימי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של סחר בסמים, כאשר העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו בעת ששהה במעצר בית בעבירות קודמות (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ב-17 אישומים של סחר בסמים. על פי כתב האישום, ביצע המשיב את
העבירות הנטענות עת שהה במעצר בית בגין תיק אחר המתנהל כנגדו. המשיב מואשם גם בהדחת קטין לסמים בכך שמסר לידיו יחידות סם, מחולק למנות, על מנת שהקטין ימכור את הסם. לטענת המבקשת, בשל תקלה במזכירות ביהמ"ש קמא, התיק העיקרי לא נקבע להוכחות במועדו. שני מועדי הדיון שנקבעו נדחו לבקשת בא כוח המשיב, ובמועד נוסף כפר המשיב והודיע כי בכוונתו להגיש עתירה לגילוי ראיה חסויה. התיק קבוע לישיבות הוכחות מאמצע חודש אפריל ועד אמצע חודש מאי 2008. הבקשה להארכת המעצר ב-90 יום נתקבלה.
שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. נדרשים נימוקים מבוססים וכבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן, נימוקים שאינם במקרה דנא. זאת ועוד, בנסיבות העניין, כאשר המעשים המיוחסים למשיב בוצעו שעה ששהה בחלופת מעצר בגין הליך קודם שהתנהל נגדו ומתוך הבית בו שהה בחלופת מעצר, אין מקום ליתן בו את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד אושרה פטל למבקשת, עו"ד שרון קינן למשיב. 1.4.08).
רע"פ 924/08 + 727/08 - איל גוטליב ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של שימוש חורג במבנים שנבנו בניגוד להיתר בנייה (הבקשות נדחו).
המבקשים עשו שימוש למגורים בתקופות שונות בשנים 2004 ו-2005 בדירות המצויות בבניין בן 7 קומות, אשר נבנה ללא היתר בכפר השילוח. ביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיע את המבקשים וערעוריהם לביהמ"ש המחוזי נדחו. לטענת המבקשים, מתעוררת במקרה דנן סוגייה משפטית חשובה במעלה, היינו, האם קיימת עבירה פלילית עצמאית שעניינה שימוש במבנים שנבנו ללא היתר. לטענתם, על-מנת ששימוש יחשב כעבירה, עליו להיות שימוש חורג, ואילו, שימוש במבנה שנבנה ללא היתר אינו נכנס להגדרת המונח שימוש חורג, שכן הוא לא נאסר על-פי תכנית או היתר. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
הבקשות אינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית, המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינם. לגופו של עניין, כבר נקבעה הלכה, כי גם אם השימוש למגורים הולם את ייעוד המקרקעין על-פי תכנית הבינוי, שימוש שנעשה במבנה שנבנה ללא היתר, הוא בגדר מעשה עבירה. אם נעשה שימוש במבנה, על המבנה להיות חוקי ועל השימוש הנעשה בו להיות תואם את השימוש המותר שנקבע לאותו מבנה בהיתר הבנייה.
(בפני: השופט ג'ובראן. 30.3.08).
ע.פ. 10576/07 + 10474/07 - מדינת ישראל נגד אריק אבוחצירה, יוסף אזולאי ומשה אחיעם
*החמרה בעונש בעבירות סחיטה באיומים (ערעור המדינה על קולת העונש של אבוחצירה ואזולאי נתקבל).
בדצמבר 2005 פנה שמואל שוקרון (להלן - שמואל) לאדם בשם רחמים רחמים (להלן - רחמים) וביקש ממנו לטפל עבורו בגביית סכום של 400,000 ש"ח, שהיה חייב לו אדם בשם יגאל חמווי (להלן - יגאל). בעקבות זאת נכנסו אזולאי ואחיעם למשרדו של יגאל בשוק הסיטונאי בירושלים ודרשו סכום של 400,000 ש"ח עבור שמואל. בהמשך העריכו המשיבים כי החוב של יגאל לשמואל נמוך במידה ניכרת מ-400,000 ש"ח ולכן סחטו משמואל עשרות אלפי שקלים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים בעבירה של סחיטה באיומים. ביהמ"ש גזר על אבוחצירה ועל אזולאי 15 ו-12 חודשי מאסר בפועל בהתאמה, ואילו על אחיעם נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. כמו כן, נגזרו על כל אחד מהמשיבים שישה חודשי מאסר על תנאי. אבוחצירה ואזולאי מערערים על
הכרעת הדין ועל חומרת העונש, ואת הערעור יש לדחות. מנגד, יש לקבל את ערעורה של המדינה בנוגע לקולת העונש.
עבירות של סחיטה באיומים הן עבירות נפוצות, אשר קשה לחשוף אותן בשל חששם של הקורבנות לפנות לרשויות החוק. כך היה אף במקרה דנא. שילובם של שיקולי הגמול לצד שיקולי ההרתעה מחייבים החמרת העונש על כן, יועמד עונשו של אבוחצירה על 30 חודשי מאסר בפועל, ואילו עונשו של אזולאי יועמד על 24 חודשי מאסר בפועל. עם זאת, אין להתערב בעונש אשר הוטל על אחיעם. זאת בהתחשב בחלקו של אחיעם בעבירות, שהיה הקטן מבין המשיבים, בעדויותיהם של עדי האופי ותהליך השיקום שעבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד זיו אריאלי למערערת, עו"ד גל פרידמן לאבוחצירה ואזולאי, עו"ד טליה רם לאחיעם. 3.4.08).
בש"פ 10480/07 - שלמה בניזרי (בן מימון) נגד מדינת ישראל
*הגדרת "חומר חקירה" שיש להעמיד לרשות הנאשם (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בעבירות שוחד, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט. בין היתר, נטען באחד האישומים, כי העורר פעל, תמורת שוחד, להטות מכרז של שירות התעסוקה לטובת משה סלע, אשר לפי הנטען היה קשור עם שתיים מן החברות שהתמודדו במכרז. האחת מהן היא חברת טלרום בע"מ שמנהלה היה מר רון אבישי. במסגרת פרשת התביעה העיד אבישי כעד תביעה. במהלך שלב הסיכומים מסר בא כוח המשיבה, כי בכוונת התביעה להעמיד את אבישי לדין, וכי טיוטת כתב האישום שלו מוכנה והועברה לסניגוריו לשם מימוש זכותו לשימוע. או אז ביקש העורר לקבל לעיונו את טיוטת כתב האישום שמתעתדת המשיבה להגיש נגד אבישי. בקשתו נדחתה בנימוק ש"טיוטת כתב האישום המבוססת כאמור לעיל על תשתית ראיות הקיימת בתיק, אינה מהווה חומר חקירה." הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מעמדה של טיוטת כתב אישום שהוכנה כנגד עד במשפטו של נאשם, תהא ככלל, במעמד של "תרשומת פנימית", שאין חובה לגלותה. זאת, בהנחה שטיוטת כתב האישום אכן נסמכת רק על מכלול הראיות שנאספו נגד אותו עד בקשר לאותה פרשה בה מואשם הנאשם. אין לקבל את הטענה לפיה טיוטת כתב האישום חדלה מלהיות "תרשומת פנימית" לאחר שהומצאה לידי בא-כוחו של אבישי. אין מתקיימות פה נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל, לפיו אין חובה למסור לנאשם טיוטת כתב אישום כנגד עד במשפטו, המבוססת על אותו חומר חקירה שנמסר כבר לנאשם, משאין היא באה בגדרו של המושג "חומר חקירה", כפי שפורש בפסיקה.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אמיר לירן לעורר, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 31.3.08).
ע.א. 1280/08 - פלוני נגד פלונית
*דחיית ערעור על בקשה לפסילת שופט בנימוק של חשש למשוא פנים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין המערער למשיבה מתנהלים הליכים משפטיים ממושכים בביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא, בין היתר, בענייני משמורת ילדיהם הקטינים, חינוכם וענייני רכוש. פקידת סעד ומומחה שמינה בית-המשפט המליצו כי המשמורת תינתן למשיבה, וכך אכן החליט בית-המשפט. בשלב מאוחר יותר המליצה פקידת הסעד להעביר את הקטינים לבית ספר בהרצליה בה עברו להתגורר עם המשיבה. המערער הגיש בקשה לפסילת השופטת, בטענה כי נסיבות ניהול התיק מקימות חשש ממשי למשוא פנים. בהחלטתה דחתה השופטת את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
ראשית, המערער השתהה בהעלאת טענת הפסלות; שנית, בקשת הפסילה נובעת מחוסר שביעות רצון המערער מאופן ניהול הדיון על-ידי בית-המשפט ומההחלטות שניתנו לאחרונה, לרבות ההחלטה בעניין המשמורת ומוסדות החינוך בהם ישתלבו הקטינים. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן להתברר בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד עמיהוד בורוכוב למערער, עו"ד רונית פינקלשטיין למשיבה. 7.4.08).
ע.א. 10271/05 - קורינטוס ביזנס אינק-חברה זרה נגד כנף מפעלי הנדסה וטכסטיל בע"מ ואח'
*מחיקת תובענה עקב אי הופעת ב"כ התובעת למשפט (הבקשה נדחתה).
בפני ביהמ"ש קמא היתה תלויה ועומדת תובענה אותה הגישה המערערת, חברה זרה, נגד המשיבות. מספר ימים עובר לדיון הגיש עו"ד קריטנשטיין, אשר ייצג את המערערת במסגרת התובענה, בקשה לדחות את הדיון מסיבות רפואיות ובקשתו נדחתה וגם בקשה נוספת מטעמו נדחתה. בהמשך התייצבו מספר עו"ד בפני ביהמ"ש וכל אחד טען כי הוא מייצג את המערערת. ביהמ"ש קמא ציין כי מתיק ביהמ"ש עולה כי עו"ד קריטנשטיין הוא שמייצג את המערערת, ומשהלה לא התייצב לדיון, הורה על מחיקת התובענה. הוגשו לביהמ"ש העליון שתי הודעות ערעור בשם המערערת, על ידי שני עו"ד שכל אחד מהם טוען כי הוא מייצג את המערערת. הערעור נדחה.
ב"כ המערערת הגיש שתי בקשות לדחיית מועד הדיון אשר נדחו ובכל זאת לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע ולא דאג לשלוח עורך דין אחר במקומו. במקום זאת, התייצב עורך דין אשר טען כי מעתה ואילך הוא שמייצג את המערערת, וביקש לדחות את הדיון. השאלה האם בצדק דחה ביהמ"ש קמא את בקשות הדחייה של עו"ד קריטנשטיין אינה עומדת לערעור, שכן הערעור אינו על החלטות אלה, אלא על החלטתו של ביהמ"ש למחוק את התובענה בהיעדר התייצבות. לפי תקנות 473-472 לתקנות סדר הדין האזרחי, ביהמ"ש רשאי היה שלא להסתפק בהודעתו של עו"ד אחר שהוא מייצג את המערערת, ולדרוש כי המערערת עצמה תודיע על החלפת הייצוג. משלדיון ההוכחות שנקבע לא הופיע מייצגה של המערערת, קרי, עו"ד קריטנשטיין, הרי שנוצר מצב שבו המערערת נעדרה, למעשה, מהדיון. על סיטואציה מעין זו חלה תקנה 157(3) לתקנות שלפיה עומדות בפני ביהמ"ש שלוש אלטרנטיבות: להורות על דחיית התובענה; להורות על מחיקת התובענה; לדחות את השמיעה למועד אחר. אין חולק כי לאור מצבו הרפואי נבצר מעו"ד קריטנשטיין להתייצב לדיון ההוכחות הקבוע, אולם משנדחו בקשותיו לדחיית מועד הדיון, מן הראוי היה כי יישלח עורך דין אחר מטעמו. בנסיבות האמורות, דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: נאור, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד א. גיצלטר, י. בית און וא. נאמן למערערת, עוה"ד ר. פישמן וח. צור למשיבות. 6.3.08).
עע"ם 8260/07 - לשכת עורכי הדין בישראל נגד סאמר עבד אל כרים
*פרשנות סעיף בחוק לשכת עוה"ד המתנה הכרה בהשכלה משפטית, בהיותו של המועמד מי שהוסמך בחו"ל לעריכת דין (מחוזי י-ם - עת"מ 324/07 - הערעור נדחה ברוב דעות).
ערעור זה עניינו פרשנות סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין, המתנה הכרה בהשכלה משפטית לצורך כשירות לעריכת דין לפי סעיף 24(1) לחוק, בין השאר, בהיותו של המועמד "מי שהוסמך בחוץ לארץ לעריכת דין ושימש בחוץ לארץ לפחות שנתיים עורך דין...". השאלה נתעוררה לגבי המשיב, תושב קבע בישראל כאיש מזרח ירושלים, אשר סיים לימודי משפט (בהתכתבות) באוניברסיטת "בירות הערבית", ועוסק בעריכת דין בשטחי הרשות
הפלסטינית מיום 11.5.98. ביהמ"ש קמא ביכר את עמדת המשיב על פני עמדת הלשכה, וקבע כי המשיב עמד בדרישות סעיף 25(3) וזכאי הוא להירשם כמתמחה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים רובינשטיין ודנציגר נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד משה עליאש למערערת, עו"ד אוסמה חלבי למשיב. 10.3.08).
בג"צ 737/07 - רשפון מושב עובדים... ואח' נגד הוועדה הארצית לתכנון ובניה ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטות רשויות התכנון בתכניות סלילת כבישים במרכז הארץ (העתירה נדחתה).
המשיבה (להלן: ות"ל) החליטה להעביר לאישור הממשלה תוכנית שעניינה פרוייקט תחבורה מערכתי במרכז הארץ. במרכז התוכנית סלילת כביש רוחב רב נתיבי שיחבר בין כבישי האורך, כביש 6 (חוצה ישראל) במזרח וכביש 2 (כביש החוף) במערב. העותרים מתנגדים לתכנית. לטענתם, הם העלו בפני גופי התכנון את השגותיהם, לרבות הצעות חלופיות מפורטות ביחס לחלק מהנקודות הנ"ל, ודחייתם על ידי הות"ל איננה עניינית ולוקה בחוסר סבירות מהותי. העתירה נדחתה.
התערבותו של בג"צ בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי, כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. בתגובות המשיבים פורט ההליך התכנוני נשוא תוכנית זו, ונמצא כי הליך זה התנהל על פי כללי ודקדוקי הוראות החוק והתקנות, החל מהשלבים שקדמו לפרסום התוכנית, קבלת עמדות הגורמים והרשויות השונות, הפרסום להגשת התנגדויות, שמיעת ההתנגדויות והליכי האישור שלאחריהם. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. 6.3.08).
רע"א 2094/07 - מוחמד אבו אלחוף נגד מועצה מקומית טורעאן
*הסמכות לוודא כי עיקול על כספי הקצבת חינוך יוטל רק במקרה של אי תשלום שכר ע"י רשות מקומית, הנובע מיחסי עובד מעביד, נתונה לביה"ד לעבודה ולא לראש ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
המבקש עבד כלבורנט בבית ספר אצל המשיבה. בית הדין האזורי לעבודה חייב את המשיבה לשלם למבקש את שכר עבודתו שלא שולם ופיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום קרן השכר. המבקש הגיש את פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת, והוטל עיקול על הכספים המוחזקים בחשבון החינוך, המתנהל על שם המשיבה אצל דקסיה ישראל (מימון ציבורי) בע"מ (אוצר השלטון המקומי לשעבר). המשיבה הגישה בקשה לביטול צו העיקול, בין היתר, מחמת היות ראש ההוצאה לפועל חסר סמכות ליתן צו עיקול על כספי חשבון החינוך, לאור הוראת סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך). ראש ההוצאה לפועל קיבלה את בקשת המשיבה והורתה על ביטול העיקול. ביהמ"ש המחוזי בנצרת דחה את בקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 10 הנ"ל, רק עובדי רשות חינוך מקומית יכולים לבקש הטלת עיקול על כספי הקצבת החינוך, לעומת נושים אחרים, להם לא נתונה אפשרות זו. הסמכות לוודא כי העיקול יוטל אך ורק במסגרת תובענות העוסקות באי תשלום שכר לעובד רשות חינוך מקומית, הנובע מיחסי עובד ומעביד, נתונה לבית הדין לעבודה ולא לראש ההוצאה לפועל.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מג'די עאבד למבקש, עו"ד עדוי אמג'ד למשיבה. 4.3.08).