תקציר סביר כרך ע"א חוברת 6

מ"ח 8115/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*בקשה למשפט חוזר לאחר שההרשעה בעבירות של "אינוס בצוותא" התבססה על הודאה במסגרת עיסקת טיעון, למרות שהנאשמים האחרים באותה עבירה של "אינוס בצוותא" הורשעו במסגרת עיסקת טיעון בסיוע באינוס בלבד(הבקשה נדחתה).
א. ביום 4.11.2004 הורשע המבקש, קטין בזמן ביצוע העבירות, על פי הודאתו, בביצוע שתי עבירות "אינוס בצוותא" עם בני דודו האחים "ש" ו-"ר". על פי האישום הראשון, לאחר שהמתלוננת עשתה מעשים מיניים כלשהם, בהסכמה, עם המבקש או עם ש' או ר', קיימו עמה השלושה יחסי מין שלא בהסכמתה, כאשר שניים החזיקו בה והשלישי בעל אותה, ואז התחלפו, עד שכל השלושה בעלו אותה. נגד המבקש הוגש כתב אישום נפרד מחבריו. ביום 25.9.2007 הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר. לדבריו, במהלך משפטם של שני חבריו הבגירים, העידה המתלוננת כי יחסי המין שקיימה עמו, אשר תוארו באישום הראשון, קויימו בהסכמתה. המבקש מציין, כי בעקבות עדותה של המתלוננת הגיעו הצדדים במשפט הבגירים להסדר טיעון, במסגרתו, נמחק האישום הראשון של אינוס בצוותא. טענתו היא כי עדותה של המתלוננת במשפט הבגירים היא בבחינת ראיה שיש בה כדי לשנות את תוצאות משפטו. הבקשה נדחתה.
ב. רק בנסיבות נדירות יתיר ביהמ"ש לנאשם לחזור בו מהודאתו לאחר שניתן גזר דין בעניינו. אפילו היינו נמצאים בשלב הערעור, ולא בבקשה למשפט חוזר, לא היה מקום לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו. עדותה של המתלוננת במשפט הבגירים נמסרה כשלוש שנים לאחר האירועים המתוארים בכתב האישום, ואין מקום להעדיף היום את האמור בה על פני הדברים שמסרה בסמוך לאחר האירועים בהודעותיה במשטרה, ועל פני הודעותיו של המבקש במשטרה שנמסרו גם הן בסמוך לאחר האירועים, והודאתו בביהמ"ש שניתנה כחצי שנה לאחר האירועים.
ג. טענתו האחרת של המבקש היא כי השארת הרשעתו בעבירת אינוס בצוותא על כנה, לאחר שש' ור' הורשעו בסיוע לאינוס בלבד, היא בגדר עיוות דין וחוסר שיוויון המקימים את העילה לקיומו של משפט חוזר. אף דין טענה זו להידחות. המבחן שנקבע להתערבות במצב בו ניתנו שתי הכרעות דין סותרות, הוא מבחן מהותי-ענייני, היינו, האם מן הבחינה המהותית עניינית, שני פסקי הדין אינם יכולים, בנסיבות העניין, לדור בכפיפה זה עם זה. בענייננו קיים שוני בתשתית הראייתית שעמדה לחובת המבקש, לעומת זו שעמדה לחובתם של שני הבגירים. יתירה מכך, כלל הוא כי ביהמ"ש יטה שלא להתערב באי התאמה מעין זו, מקום בו זיכויו של הנאשם האחר נשען על הסדר טיעון שנקשר עמו.

(בפני השופטת נאור. עו"ד א. פינק למבקש, עו"ד בת-עמי ברוט.16.4.08).

רע"א 758/08 - האוסף חברה לשירותים בע"מ נגד עיריית אופקים

*אי התערבות בפס"ד של ביטול פסק בוררות בשל פגמים במינוי הבורר(הבקשה נדחתה).

א. בין המבקשת (להלן - החברה) לבין המשיבה (להלן - העירייה) נחתם הסכם לאספקת שירותי פינוי אשפה ופסולת. לאחר שהתגלעו בין הצדדים מחלוקות הקשורות להסכם האמור, חתמו הצדדים על שטר בוררות, לפיו הסמיכו את עו"ד אילן בומבך לשמש כבורר במחלוקות אלה. לאחר הליכים שונים הודיע הבורר על התפטרותו מתפקידו. בהמשך המגעים בין הצדדים, הועלתה הצעה למינוי בורר אחר. העירייה הציעה לחברה מספר בוררים ומתוכם בחרה החברה את עו"ד אמיר פישביין. ביום 14.3.07, קיימו הצדדים ישיבה עם פישביין. לטענת החברה, היתה זו ישיבת בוררות ראשונה ואילו לטענת העירייה, היתה זו ישיבה מקדמית לצורך קביעת התנאים להמשך ניהול הבוררות. ב-22.3.07 פנתה העירייה בכתב לפישביין והודיעה לו כי היא אינה מסכימה למינויו
כבורר, הואיל והמבקשת לא הסכימה לתנאי המינוי. פישביין דחה את בקשתה של העירייה כי יימנע מביצוע פעולות כלשהן כבורר, והעירייה לא התייצבה לישיבה שנקבעה. פישביין קיים את הישיבה, במהלכה הציגה החברה את טענותיה וראיותיה וכעבור יומיים, ניתן פסק בוררות ;המקבל את תביעתה של החברה. החברה עתרה לביהמ"ש קמא בבקשה לאישורו של פסק הבוררות, והעירייה ביקשה לבטלו. ביהמ"ש קמא פסק כי יש לבטל את פסק הבוררות, בציינו כי התנהלותו של פישביין ואופן ניהול הבוררות על ידו גרמו לעירייה נזק ועיוות דין, בהתאם להוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. רשות ערעור על פסקי דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא במקרים חריגים בהם עומדת להכרעה שאלה בעלת היבט עקרוני החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין. יתירה מכך, הלכה היא כי רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות, לא תינתן כעניין של מה בכך, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. אין זה המקרה שבפנינו.
ג. גם לגופו של ענין, צדק בימ"ש קמא כי עקב הפגם שנפל בהליך המינוי של פישביין, יש לבטל את פסק הבוררות על פי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות. הגם שהיה בין הצדדים הסכם בוררות תקף, הרי שהסכם זה הסמיך את עו"ד בומבך לשמש כבורר, ולא כלל תנייה בנוגע לאופן בו ימונה בורר חליף, ככל שיהיה בכך צורך. בהיעדר תנייה כאמור, היה על הצדדים להגיע לכלל הסכמה ברורה ובלתי מסוייגת על זהותו של הבורר החליף, ואין לומר כי היתה בין הצדדים הסכמה כאמור.

(בפני השופט דנציגר. עוה"ד ב. בן צור, נ. פרידמן, וש. רביב למבקשת, עוה"ד ת. ריטרסקי וא. רון למשיבה 15.4.08)

עע"ם 5022/06 - יעקב וייספיש נגד מנהל מקרקעי ישראל ואח'

*החלטה שלא לפסול מכרז תוך קביעה שלא היה פגם בערבות הבנקאית(מחוזי ת"א - עת"מ - 2461/05 - הערעור נדחה).

א. המשיב פרסם מכרז לחכירת מגרש לבניית 168 יחידות דיור בשכונת קריית משה ברחובות (להלן: המכרז). למכרז הוגשו הצעתן המשותפת של המשיבות 2 ו-3 (להלן: המשיבות) והצעתו של המערער. המשיבות זכו במכרז והמערער עתר לביהמ"ש המחוזי כי יורה על פסילת הצעתן של המשיבות. לטענתו, בהצעת המשיבות, נפלו פגמים, ובמיוחד פגם בערבות הבנקאית שצורפה להצעתן, שכן רק המשיבה 3 רשומה בה. ביהמ"ש דחה את העתירה, בקבעו כי על פי תנאי המכרז המשיבות ערבות זו לחיוביה של זו, ועל כן אין זה משנה ששמה של המשיבה 2 לא נכלל בכתב הערבות. גם לגבי יתר הפגמים, להם טען המערער, קבע ביהמ"ש כי מדובר בטעויות ואי דיוקים שאינם מהותיים, ואינם מהווים עילה לפסילת הצעת המשיבות. הערעור נדחה.
ב. התערבות שיפוטית בהליכי מכרז ובהחלטותיהן של ועדות מכרזים תיעשה תוך נקיטת זהירות רבה ורק כאשר הוכח שנפלו בהם פגמים היורדים לשורשו של עניין. בשורה של פסקי דין התגבשה הלכה, לפיה יש לראות, ככלל, בפגמים שנפלו בערבויות בנקאיות ובאי התאמתן לתנאי המכרז, משום פגמים מהותיים, אשר יש בהם כדי להביא לפסילת ההצעה. בענייננו, אין במכרז כל דרישה כי במקרה וההצעה הינה הצעה משותפת, תוגש ערבות בנקאית עצמאית מצד כל אחד מיחידי ההצעה המשותפת, או כי הערבות הבנקאית תירשם על שמם של כל השותפים להצעה. ממילא, כפי שנקבע בסעיף 2 לתנאי המכרז, התחייבותו של אחד המציעים מחייבת גם את השותפים להצעתו, וערבותם כלפי המשיב הינה הדדית. משכך, אין כל משמעות להוצאת הערבות הבנקאית על שם אחד השותפים בלבד.
ג. ביחס למילוי טופס ההצעה עצמו, קיימים פגמים מסויימים, המתמצים באי מילוי כל הפרטים הנדרשים בטופס, ובהם תאריך ההצעה, כתובתה המלאה של המשיבה 3 ומספרה ברשם החברות. מדובר בפגמים טכניים ושוליים, שאינם מעידים על חוסר תום לבן של המשיבות ואינם מעניקים להן יתרון כלשהו על יריבותיהן במכרז.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ר. חיים וי. לאופר למערער, עו"ד יובל רויטמן למינהל, עו"ד מיכאל צילקר למשיבות 2,3. 15.4.08).

בר"ם 867/06 + רע"א 3502/06 - בר"ם 867/06 - מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נגד דור אנרגיה... בע"מ +רע"א 3502/06 - בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נגד עיריית חיפה

*רע"א 3502/06 - החייב בתשלום ארנונה כאשר לא נמסרה לרשות המקומית הודעה על החלפת הבעלות או ההחזקה בנכס(ערעור עיריית חיפה נתקבל, ערעור בידור נאה נדחה).

א. סעיף 326 לפקודת העיריות מטיל חובה על הבעלים או המחזיק של נכס,החייב בארנונה, שמכר או העביר את החזקה בנכס, למסור לעירייה הודעה בכתב על מהות העסקה והצדדים לה. השאלה שבמחלוקת הינה, האם יתכנו נסיבות שבהן, כאשר לא נתמלאה חובת ההודעה בכתב לעירייה, על העברת הבעלות או החזקה לאחר, לא יחוייב המעביר בתשלום ארנונה, משום שהעירייה התרשלה או משום שהעירייה ידעה (ידיעה קונסטרוקטיבית) על ההעברה כאמור.
ב. עניינה של דור אנרגיה בחיוב ארנונה בגין חניון, שהוחכר ע"י "חניון סיטי" לדור אנרגיה לתקופה של כ- 20 שנה, וזו החכירה את החניון בחכירת משנה ל-18 שנים וחצי לחברת נ.פ.ג. ביום 1.7.1999 נפתח החניון לקהל והחל במועד זה חייבה העירייה את דור אנרגיה בארנונה, כאשר הודעות החיוב נשלחות לפי כתובת החניון. ביום 19.11.2000, ולאחר שלא שולם אף לא תשלום אחד, החלה העירייה בנקיטת הליכים נגד דור אנרגיה, לגביית חוב של כ- 621 אלף ש"ח. דור אנרגיה הגישה השגה, בה טענה כי נ.פ.ג היא המחזיקה בנכס החייבת בארנונה וההשגה נדחתה. ביהמ"ש קמא, אליו ערערה דור אנרגיה, דחה את טענת דור אנרגיה לפיה לא חלה עליה, בנסיבות העניין, החובה להודיע בכתב לעירייה על שינוי החזקה בנכס. יחד עם זאת, קיבל את טענתה כי העירייה התרשלה באי בירור זהות המחזיק בחניון. לאור זאת, קבע ביהמ"ש כי יש לפטור את דור אנרגיה מחיובי הארנונה. על קביעה זו הגישה העירייה בקשת רשות ערעור.
ג. עניינו של מקרה "בידור נאה" בחיוב ארנונה בגין בניין ששימש עשרות שניםכקולנוע ("קולנוע שביט") בחיפה. בידור נאה, היא החוכרת לדורות של הבניין.ביום 7.1.1990 נערך הסכם שכירות בין בידור נאה לבין חברת כבל-נט, לפיו יושכרלה הנכס לתקופה מינימאלית של שלוש שנים וחצי. מספר חודשים לאחר ששכרה את הנכס,נקלעה כבל נט לקשיים כלכליים, והסכם השכירות בוטל. הנכס עמד ריק זמן רב ולא נעשהבו שימוש כלשהו. העירייה הגישה תביעה נגד בידור נאה לתשלום חוב הארנונה, והתביעההתקבלה. על פסק דין זה ערערה "בידור נאה" לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחהברוב דעות.
ד. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן כדבר שבשגרה. אולם, בענייננו קיימות החלטות סותרות של הערכאות הדיוניות, בסוגיות שבהן טרם נפסקה הלכה על ידי ביהמ"ש העליון. זאת ועוד, בהתוויית דרך הפעולה של הרשות המקומית בנסיבות העניין, ובשאלה כיצד עליה לפעול נוכח נסיבות מסויימות, האם מוטלת עליה חובה אקטיבית לערוך בירור כל אימת שחוב ארנונה בסכום מהותי אינו משולם, יש חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים במחלוקת. על כן יש ליתן רשות ערעור על פסקי הדין של ביהמ"ש קמא ולדון בבקשות רשות הערעור כבערעור.
ה. ערעור עיריית חיפה נתקבל וערעור בידור נאה נדחה, בשלושה פסקי דין נפרדים, כאשר שלושת השופטים חלוקים ביניהם אימתי ואם בכלל, מוטלת על הרשות המקומות החובה לבדוק אם החזקה בנכס הועברה למחזיק אחר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, דנציגר. עוה"ד ג. אקרמן וי. סלומון לעיריית חיפה, עו"ד ע' מוסקוביץ' לדור אנרגיה, עוה"ד א.שילה וד. אורן לבידור נאה. 17.4.08).

ע.פ. 1281/06 - נחמן יצחק בורשטיין נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של מעשים מגונים בקטינה, כאשר העונש שנגזר חורג במידה רבה מהסדר הטיעון. *התחשבות בהסדר הטיעון לעונש בעובדה של תשלום פיצויים ע"י הנאשם לקרבנות העבירה(מחוזי י-ם - ת.פ. 806/05 - ערעור על חומרת העונש -הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הועסק בגן ילדים. לעתים שימש מורה מחליף לילדים מכיתות גבוהות יותר, ובחלק מן התקופה שימש כמלווה הסעות של הילדים. במהלך התקופה הרלוונטית נהג המערער לבצע מעשים מגונים ומעשי סדום בחמישה קטינים - ארבעה מהם אחים. המערער הודה, במסגרת הסדר טיעון, לאחר שאחד המתלוננים העיקריים בתיק - שהוא עודנו קטין - כבר השמיע את עדותו. בהסדר הטיעון הוסכם כי המערער יפצה את משפחת המתלוננים בסכום של 70 אלף דולר, לפני מועד הטיעונים לעונש, ובתמורה לכך תעתור התביעה לעונש של תשע שנים וחצי מאסר בפועל, וההגנה תהיה חופשית בטיעוניה לעניין גזר הדין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי נקודת המוצא לענישה היא הסדר הטיעון, אותו יש לבחון על-פי "גישת האיזון" שהתגבשה לעניין זה על-ידי הפסיקה. לגופו של עניין, מצא ביהמ"ש כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש לחרוג מהסדר הטיעון ולהשית על המערער מאסר ממושך יותר. בהקשר זה מתח ביהמ"ש ביקורת על עמדת המדינה, כי השיקול לפיו יובטח על-ידי המערער תשלום פיצוי למתלוננים, מצדיק הקלה משמעותית בעונש המאסר שיושת עליו. בסיכומו של דבר הוטל על המערער עונש של 15 שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על-תנאי וכן פיצוי של ארבעה מן המתלוננים בסך 120,000 - לכל אחד. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. נושא אישורם ודחייתם של הסדרי טיעון, מצריך עריכת איזון, בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. אין חולק על כך כי השימוש בכלי זה הינו בעל יתרונות ניכרים, וכי, ככלל, יש בעריכתם של הסדרי טיעון כדי לקדם את האינטרס הציבורי. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהקשיים ומהסיכונים הבלתי מבוטלים שטומן בחובו מוסד זה, ובין היתר מהחשש מפני הרשעת חפים מפשע, מהחשש מפגיעה באינטרס הציבורי להענשת עבריינים, ומפגיעה בעיקרון הבסיסי של שוויון בפני החוק. בענייננו, מחד גיסא, עומדים חומרת מעשי המערער, היקפם, התמשכותם והנזק שהסבו, וכן הצורך בענישה מחמירה מרתיעה, ומאידך גיסא, עומדים היתרונות הנובעים מהסדר הטיעון, נסיבותיו האישיות של המערער וציפיותיו כי ההסדר יכובד.
ג. ביהמ"ש קמא סבר כי השיקול שעניינו הבטחת פיצוי למתלוננים מהווה שיקול בלתי ענייני, המשדר מסר שגוי ופסול "של קניית חירות בכופר כסף", ברם, האינטרס בפיצויים של קרבנות עבירה על הנזק שנגרם להם כתוצאה ממעשה העבירה מהווה חלק מהאינטרס הציבורי, כמו גם שיש ערך ברור בחיוב הפוגע לשאת בנזקים שגרם, והתביעה רשאית להביא עניין זה בחשבון, אם כי בנסיבותיו של המקרה דנא, לא היה זה נכון להעניק לפיצוי עליו הוסכם את המשקל המכריע שניתן לו.
ד. בדרך כלל, אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בשיקול-דעתה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית לעניין העונש. אם הוחלט בכל זאת להיעתר לערעור במידת מה, הרי זאת בשל שילובם של שלושה גורמים: הפגיעה בציפייתו הסבירה של המערער כי הסדר הטיעון שנחתם עמו יכובד; היחס הבעייתי שנוצר בין עונש המאסר שהושת על המערער לבין גובה הפיצוי בו חוייב; ההלכה הנוהגת לפיה גם מקום בו ביהמ"ש
דוחה הסדר טיעון, אין לחרוג באופן קיצוני מהעונש שעליו הסכימו הצדדים. משכך, יש להיעתר לערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על 13 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד י. גולן, י. נהוראי ונ. שוחט למערער, עו"ד מ' בוכמן-שינדל למשיבה. 16.4.2008)

בע"מ 1845/07 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ופלוני

*דחיית בקשה לאפשר להורים ביולוגיים, לקבל מידע אחת לשנה על מצבו של הקטין הנמסר לאימוץ (הערעור נדחה).

בביהמ"ש לענייני משפחה נקבע כי הקטין נ' הינו בר-אימוץ, וכי אין מקום לצמצום צו האימוץ. ביהמ"ש המחוזי אימץ את גישת הערכאה קמא ודחה את הערעורים. הליך הערעור מתמקד בשאלה אם ניתן וראוי לאפשר להורים הביולוגיים של הקטין, להמשיך ולקיים קשר כלשהו עמו, וזאת בדרך של קבלת מידע על מוצאותיו, אחת לשנה, מידי רשויות הרווחה. הערעור נדחה.
העיקרון בחוק האימוץ הוא כי, דרך כלל, האימוץ הוא "אימוץ סגור", המביא לניתוק כל קשר קודם, פיסי ומשפטי, בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים. עם זאת, החוק מכיר גם בחריג לכלל זה, בדמות ה"אימוץ הפתוח". כאשר הקו המנחה בדין האימוץ הוא טובתו של הילד, הותיר החוק חריג אפשרי, במקרים חריגים ומיוחדים, לשמר קשר מסוים בין הילד למשפחתו הטבעית. קבלת דיווח שנתי בידי ההורים הביולוגיים על אודות מצבו של הילד שומר על קשר מסויים ביניהם לבין הקטין, ועל מעורבותם בחייו, בהתפתחותו, ובמהלך חייו בהיבטים השונים. מסירת דיווח שנתי כזה נופלת לגדר החריג לכלל, המחייב ניתוק קשר מוחלט בין משפחת המוצא לקטין המאומץ. האם החלת החריג לכלל בנסיבות מקרה זה הולמת וראויה- לשאלה זו יש להשיב בשלילה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רן שובל למבקשת, עו"ד מיקי חשין ליוהמ"ש, עו"ד ניר זדה למשיב 2. 16.4.08).

בג"צ 9631/07 - משה כץ ואח' נגד שר המשפטים ואח'

*דחיית עתירה להתערב בקציבת ענשיהם של רוצחי הילד דני כץ (העתירה נדחתה).

ביום 8.12.1983 אבדו עקבותיו של הנער דני כץ ז"ל. מקץ שלושה ימים, נמצאה גופתו כשעליה סימני אלימות קשה. בחלוף שנתיים, הרשיע ביהמ"ש המחוזי בחיפה את המשיבים 4-8 (להלן: המשיבים) בביצוע הרצח ובחטיפה לשם רצח. לאחר ערעור ומשפט חוזר נגזר להם עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח וכן עונש של חמש עשרה שנות מאסר בגין יתר העבירות, לריצוי בחופף. המשיבים 7-8 הורשעו גם ברציחתה של החיילת דפנה כרמון ז"ל, בחטיפתה לשם אינוס, ובאינוסה. בגין הרשעתם בעבירות אלה, נגזר עליהם עונש של מאסר עולם ועוד עשרים שנות מאסר כשכל העונשים חופפים. במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2007 העביר שר המשפטים לנשיא המדינה את המלצותיו לקצוב את עונשם של המשיבים 4 - 6 לשלושים שנות מאסר, ואת עונשם של המשיבים 7 - 8 לארבעים וחמש שנות מאסר, וכך נקצב עונשם. העתירה נגד קציבת העונש נדחתה.
העותרים טוענים לפגמים שנפלו בהליך שהתנהל בפני הוועדה, ולפגמים שנפלו בהמלצתה גופה. ברם, לא כל פגם שנפל בהליך שהתנהל בפני גוף מייעץ יביא בהכרח לביטולה של החלטה שהתקבלה בהתבסס על ההמלצה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בנסיבות שלפנינו, הן נוכח היקף הביקורת המוגבל על החלטות הנשיא, הן נוכח "עצמאותה" של סמכות הנשיא. העותרים מלינים על כך שלא ניתנה להם האפשרות להציג את עמדתם בפני הוועדה עובר לגיבוש ההמלצות לעניין קציבת עונשם של המשיבים. במקרים חריגים בלבד, כך החוק, תאפשר הוועדה לאסיר לטעון את טענותיו לשם גיבוש המלצה
לעניין קציבת העונש. אין חולק כי החוק אינו מקים חובה לזמן במקרה כאמור גם את קורבן העבירה לטעון בפני הוועדה.

(בפני השופטים: לוי, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד יעקב וינרוט, גרשון גונטובניק, אלירם בקל ונטע גולן לעותרים, עו"ד ענר הלמן למדינה, עו"ד מירב חורי לאסירים. 14.04.08).

בג"צ 9547/06 - הקרן החדשה לקידום ולעידוד יוצרי קולנוע וטלוויזיה נגד המועצה הישראלית לקולנוע ואח'.

*דחיית עתירה להתערב בהחלטה להקטין בשנת תקציב חדשה, את ההקצבה לעותרת שהוקמה לשם עידוד הקולנוע התיעודי, לעומת השנה הקודמת (העתירה נדחתה).

העותרת הוקמה בשנת 1994 בתמיכת משרד החינוך, לשם עידוד הקולנוע התיעודי. כמדי שנה, הגישה העותרת למועצה בשנת 2006, בקשה לתמיכה תקציבית, ונענתה כי ההקצאה תעמוד על סכום הנמוך בכ- %35 מסכום התמיכה שהוענק לה בשנת 2005. העותרת מעלה שורה של טענות נגד ההחלטה. העתירה נדחתה.
אין ממש בטענת העותרת לפיה החלטת המועצה נתקבלה בחוסר סמכות. המועצה בחנה את הנתונים העובדתיים שהוצגו לפניה בהתחשב בקריטריונים הקיימים, ואף אם היה בהחלטתה משום שינוי באופן בו הפעילה את שיקול-דעתה ביחס לנתונים אלו, הרי לעותרת, אין "זכות קנויה או זכות לציפייה סבירה היוצרת הסתמכות לגיטימית, כי מדיניות תמיכה שהותוותה בעבר לא תשתנה לעתיד לבוא". מטעמים אלו, לא תועיל לעותרת אף טענתה כי ביססה את חישוביה העסקיים על מדיניות זו והתקשרה על בסיסה בהסכמים עם יוצרים. העותרת גם לא העמידה תשתית עובדתית התומכת בטענתה כי האופן בו יישמה המועצה את מבחני החלוקה חורג ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות בו.

(בפני השופטים: לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד י. קרניאל, ה. איש-שלום ונוי הופמן לעותרת, עוה"ד ד. זילבר, יוסף קפלן ורונן בר אבן למשיבים. 14.4.08).

דנ"א 10639/06 - INDIA BORAD TEA נגד LINGERIE DELTA

*התנאים לקיום דיון נוסף (הבקשה נדחתה).

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין שדחה את ערעור המבקשת על החלטת רשם הפטנטים, לדחות את התנגדותה של המבקשת לרישום סימן המסחר "gnileejraD" על-ידי המשיבה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
התנאי לקיום דיון נוסף הוא קיומה של סתירה בפסק הדין להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או קיום חשיבות, קשיות או חידוש בהלכה שנפסקה, המצדיקה, לדעת ביהמ"ש, קיום דיון נוסף. בענין שלפנינו, לא נפסקה הלכה משפטית הסותרת הלכה קודמת של ביהמ"ש. אין מדובר גם בהלכה שיש הצדקה לבחינתה מחדש בדיון נוסף מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה. אינטרס סופיות הדיון מכריע את הכף במקרה זה. לגופם של דברים, אין מקום לשינויין של קביעות ביהמ"ש בפסק הדין הנדון.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 13.4.08).

בג"צ 7844/07 - עו"ד יוסף פנחס כהן ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*התערבות בג"צ בנושא מיגון בתים בשדרות (העתירה נדחתה).

העותרים, 30 מתושבי העיר שדרות, מבקשים להורות למשיבים לפעול למיגונם של כ-800 בתים צמודי קרקע בעיר שדרות. כן מתבקש צו אשר יורה על הכללת המימון הנדרש, בהצעת התקציב לשנת 2008. עוד נתבקש סעד שעניינו החזרה לחלק מהעותרים סכומי כסף ששולמו על ידם בעבור מיגון ביתם, ואחרון, טוענים
העותרים כי הממשלה נתנה להם הבטחה מחייבת למגן את בתיהם, ויש להורות לה לקיים את הבטחתה זו על פי הדין. העתירה נדחתה.
בהחלטת ממשלה לאחר שהוגשה העתירה נענה, למעשה, הסעד העיקרי שנדרש בעתירה - להורות על מיגון כ-800 בתים צמודי קרקע, ונותרו במחלוקת שני עניינים - האחד: דרישת העותרים לקיום חלופה של מיגון עצמי; השני: מימד הזמן להגשמת שלב א' של תכנית המיגון. המיגון הנדרש הוא ענין הנוגע במובהק למדיניות ממשלה, ויש לו משמעות בטחונית, חברתית, כלכלית ותקציבית. הממשלה אחראית לקביעת עקרונות המדיניות בתחום זה, והיא הנושאת בנטל לביצועה וליישומה של המדיניות, הלכה למעשה. חרף האמור, נושא מיגון הבתים בשדרות, נוגע בזכויות אדם בסיסיות ומהותיות ביותר. תחומי פעולתה של הרשות הציבורית, לרבות בעניינים שבמדיניות ממשלה, אינם אטומים לחלוטין מפני בקורת שיפוטית, ובמיוחד כך הוא, כאשר יש למדיניות ולהליכי ביצועה נגיעה ישירה להיבטים של זכויות אדם. בנסיבות הענין, הממשלה נקטה לאחרונה פעולה נמרצת לגיבוש מדיניות מיגון בתים באיזור עוטף עזה, ובהיעדר תשתית נתונים מלאה ומבוססת, לטענות העותרים, אין מקום להתערבות.

(בפני השופטים: פרוקצי'ה, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופטת פרוקצי'ה. עוה"ד י. כהן, ד. גרטנטר וליאור איזנפלד לעותרים, עו"ד דינה זילבר למשיבה. 14.4.08).

רע"א 2193/08 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד שלמה לובטון

*דחיית בקשה לאפשר הקלטת דיון בתביעת פיצויים בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע דחה בקשה של המבקשות כי דיונים הקבועים בפניו, בהליך אזרחי המתנהל בין המשיב למבקשות, יוקלטו. בבקשת רשות הערעור טוענות המבקשות כי יש חשיבות רבה לכך שגם השאלות הנשאלות על ידי בא כוחן במהלך חקירת העדים ימצאו ביטוי בפרוטוקול וכך אף התשובות המדוייקות של העדים. המשיב התנגד לבקשה וביהמ"ש דחה אותה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 174 לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה כי "הפרוטוקול יירשם בידי השופט... או בדרך אחרת שקבע השופט... בין בידי רושם או קצרן... ובין במכשיר הקלטה או באמצעי מכניים אחרים". שיטת רישום הפרוטוקול אינה מבוססת על בחירה של השופט המסויים, אלא מדובר בהחלטה מערכתית, שלפיה הרישום נעשה כיום על דרך הקלדה. יחד עם זאת, רשאי השופט לקבוע כי בהליך מסויים רישום הפרוטוקול יעשה בדרך שונה מאשר הקלדה במחשב. המבקשות לא נימקו במה שונה ההליך דנא מכל תיק שגרתי אחר. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים. תביעות רבות כאלה מתנהלות בבתי משפט השלום והמחוזי בארץ. אין שום סיבה מדוע דווקא בתביעתו של המשיב ינוהל הפרוטוקול בדרך שונה מזו הנוהגת והמקובלת לרישום פרוטוקול בכל בתי המשפט של הערכאה הראשונה בארץ.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד עוזי לוי ואלי שורקי למבקשות. 16.3.08).

ע.א. 9426/06 - אפרים הניג ואח' נגד ארנסון בע"מ

*אופן התביעה להשבת כספים ששילמו בעקבות פס"ד כספי שבוטל בערעור, וההבחנה בין תשלומים שבוצעו בהליכי הוצל"פ לבין תשלומים שביצעו מחוץ להליכים אלה (הבקשה נדחתה).

המבקש (להלן - הניג) נטל בשנת 1998 הלוואה של 800 אלף דולר מחברת מועדון הים האדום, וזו המחתה החברה את זכויותיה מכוח הסכם ההלוואה למשיבה. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תובענה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקשים, וביהמ"ש חייב את המבקשים לשלם למשיבה את מלוא הסכום הנתבע. המבקשים ערערו לביהמ"ש העליון שקיבל את הערעור. בבקשה דנא מבוקש לתקן את
פסק הדין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, כך שתתווסף בו הוראה לפיה על המשיבה להשיב למבקשים את הסכומים ששילמו בעקבות פסק דינו של בימ"ש קמא. המשיבה מתנגדת לכך וטוענת כי אין המקרה נופל לגדר המקרים עליהם חל סעיף 81 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה.
השאלה העומדת להכרעה נוגעת לאופן התביעה להשבת כספים ששולמו בעקבות פסק דין כספי שבוטל בערעור. ניתן לחלק את המקרים לשניים: מקרים בהם הכספים שולמו במסגרת הליכי הוצל"פ ומקרים בהם הכספים שולמו מחוץ להליכים אלה. במקרים מן הסוג הראשון חל סעיף 18 לחוק ההוצל"פ, המאפשר לחייב לפנות לראש ההוצל"פ בבקשה להורות על החזרת המצב כפי שהיה לפני ביצוע פסק הדין שבוטל. מאידך, חייב ששילם את חובו (או חלק ממנו) מחוץ להליכי הוצל"פ, לא יוכל לפנות להליך המעוגן בסעיף 18 הנ"ל בעקבות קבלת ערעורו. משמעות הדבר היא כי במקרים מן הסוג השני, ניתן לכלול את דרישת ההשבה במסגרת הערעור. בענייננו, סיכומיהם של המבקשים בערעור הוגשו לאחר ששולמו על ידם מספר תשלומים לפי פסק דינו של בימ"ש קמא, והם לא דרשו בסיכומיהם כי הסכומים ששולמו יושבו להם. משהסעד האמור לא נתבקש בערעור, ברי כי אין מדובר בהשמטה מקרית. למבקשים שמורה הזכות להגיש תובענה נפרדת להשבת הכספים.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד יחיאל שמיר ויפתח הלינג למבקשים, עו"ד רות הלפרין-גולד למשיבה. 1.4.08).

ע.פ. 2505/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירה של מעשה מגונה בקטין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בשעת צהריים, פגש המשיב במתלונן, אז ילד בן 6, בשכונת א-טור בה התגורר, הוביל אותו למקום הסמוך לשכונה, וביצע בו עבירות מין. המשיב הודה והורשע במעשים המיוחסים לו. באשר לעונש - ביהמ"ש עמד על החומרה היתירה במעשיו של המשיב כלפי המתלונן, תוך ניצול תמימותו של ילד קטן, ופגיעה נוראה בגופו ובנפשו. מאידך, התייחס ביהמ"ש לנסיבות האישיות לקולא של המשיב, ובהן היעדר עבר פלילי בתחום עבירות מין. באיזון האמור השית ביהמ"ש על המשיב מאסר בפועל של שבע שנים, וכן מאסר על תנאי ופיצוי לקטין בשיעור של 30,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר בעבירת מין ברף החמור ביותר - מעשה סדום בנסיבות של אינוס, בילד בן 6 שנתן אמון מלא במערער, ובטח בו כי ידאג לשלומו. מעשי האינוס נעשו באכזריות פיסית קשה ביותר; הם בוצעו מספר פעמים, תוך פציעת הילד, וגרימה לכאבים קשים באיזור פי הטבעת. בצד עוצמת הפגיעה במתלונן, מצוייה בחומר המקצועי הערכה לגבי מסוכנותו המינית המובנית של המשיב, אשר הביאה אפילו לשלילת יציאתו לחופשות, מחשש לפגיעה נוספת על-ידו. עונש מאסר עד 20 שנה, המוטל בחוק על עבירת אינוס ילד, מאיר את החומרה היתירה שבה משקיף המחוקק על עבירה זו. לאור האמור, יש להחמיר בעונשו של המשיב ולהעמידו על מאסר בפועל של 11 שנים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד אחמד עואודה למשיב. 8.4.08).

ע.פ. 4312/07 - אורן כזום נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

ביהמ"ש אסר על המערער להתקרב לדירה בה מתגוררת גרושתו עם בתם או להימצא במרחק של 100 מ' ממנה. המערער
הפר את הצו מספר פעמים, ובאחד המקרים, בשעת צהריים, נכנס לדירה, ותקף את גרושתו עד שאיבדה את הכרתה. או אז עזב את הדירה, כשהוא מותיר אחריו את קורבנו מוטלת מדממת וחסרת הכרה. עובר לטיעוני הצדדים לעונש, הוגשה לביהמ"ש הצהרת נפגע, ובה תיארה המתלוננת את החבלות שנגרמו לה, הסבל הפיזי והפגיעה הנפשית שהסבה לה תקיפתה בידי המתלונן. ביהמ"ש גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל בגין העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ושנה מאסר במצטבר בגין העבירות של הפרת הוראה חוקית. כמו כן נגזרו למערער מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסכום של 100 אלף ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
עניין לנו עם מי שאינו רואה את עצמו נתון למוראו של החוק, לפחות בתחום של יחסים בין אישיים, עד שהוא מוכן להרחיק לכת ולנקוט באלימות קיצונית כדי לכפות את רצונו על מי שהיתה זוגתו. העונש שנגזר למערער הינו ראוי והולם, והדברים נכונים גם ביחס לפיצוי בו חוייב. עם זאת, בהחלטתו של ביהמ"ש לגזור למערער מאסר נוסף, ובמצטבר, בעבירה של הפרת הוראה חוקית, גלומה החמרה מעבר למתחייב. לפיכך, המערער ישא בחופף את תקופות המאסר שהושתו עליו.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד בן עובד יהל ובעז ראובן למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 7.4.08).

ע.א. 9144/07 - פלונית (קטינה) ואח' נגד קופ"ח כללית ואח'

*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו, בשל היכרות בין השופטת לבין אחד העדים המומחים, בתביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית (ערעור על החלטת בימ"ש לפסול עצמו - הערעור נדחה).

המערערים הגישו נגד המשיבים תביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית של הולדה בעוולה. התביעה החלה להתברר בפני השופטת וילנר. בישיבת קדם המשפט הראשונה הבהירה השופטת כי יש לה היכרות עם ד"ר אוסלנדר, אחד הרופאים שבדקו את המערערת 2 בזמן הריונה. באותו דיון הצהירה ב"כ המשיבים כי היא משאירה את עניין ההיכרות עם ד"ר אוסלנדר לשיקול דעת ביהמ"ש. בא כוח המערערים הצהיר כי מבחינת המערערים אין מניעה שעד המוכר לביהמ"ש, יתן עדות. לאחר מספר דיונים בהם הוגשו חוות דעת רפואיות, הציעה השופטת הצעת פשרה שנתקבלה על-ידי המערערים ונדחתה על-ידי המשיבים. בהמשך קבעה השופטת כי נוכח הודעת המשיבים כי ד"ר אוסלנדר אמור לתת תצהיר מטעמם, ועקב ההיכרות בינה לבין העד, היא פוסלת עצמה לדון בתיק. בתגובתה לערעור הבהירה השופטת כי במועד בו התקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה, תדירות הקשר עם ד"ר אוסלנדר היתה נמוכה, ורק בתקופה הסמוכה למתן החלטת הפסילה, ומכורח נסיבות אישיות, נעשה הקשר תכוף יותר, ובנסיבות אלה, שקלה שוב את העניין וסברה כי ראוי שלא תשב בתיק. הערעור נדחה.
מדובר בפסילה עצמית של בית-המשפט. במקרה כזה יש לתת משקל לתחושותיו של השופט הסובר כי לא ראוי שידון בתיק. מקום בו מגלה השופט דעתו כי יתקשה לשבת בדין אין לכפות עליו לעשות כן. משהשתנה טיב הקשר והוא הפך תכוף יותר, לרבות עם מי מבני משפחתה, הרי החשש הממשי של השופטת מפני הצורך להכריע ללא משוא פנים בעניין זה מצדיק את הפסילה.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד רן פינגרר והישאם רוק למערערים. 7.4.08).

רע"פ 10562/07 - עו"ד ריטה דורון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של מעילת עו"ד בכספי הלקוחה (הבקשה נדחתה).

המבקשת ייצגה את המתלוננת בתביעת מזונות שהגישה נגד בעלה לביהמ"ש לענייני משפחה וכן בהליכים לגביית המזונות. במסגרת טיפולה פתחה המבקשת
נגד הבעל (להלן: החייב) תיק הוצל"פ בבימ"ש השלום בנתניה. את הכספים שגבתה נטלה לעצמה. בימ"ש השלום בנתניה הרשיע את המבקשת בעבירה אשר יוחסה לה, וגזר לה 9 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדחתה.
אל מול עיני ביהמ"ש המחוזי עמדו כלל הנסיבות לקולא ולחומרה, לרבות הסכמתה של המערערת להשעייתה מלשכת עורכי הדין לצמיתות. מעשיה של המבקשת חמורים הם. המבקשת גנבה כספי מזונות בהם תלויה המתלוננת, ובמשך חודשים ארוכים הונתה את המתלוננת לחשוב כי לא התקבלו עבורה כל כספים. בהתנהלותה זו, פגעה המבקשת קשות באמון המתלוננת ובתדמית מקצוע עריכת הדין.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד בן ציון קבלר למבקשת, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 3.4.08).

רע"א 10604/07 - בנק הפועלים בע"מ נגד רלה וינשטיין

דחיית בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור. בקשה להבהרת החלטה של יו"ר ההוצל"פ אינה דוחה את מירוץ הזמנים להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה (הבקשה נדחתה).

בהליך הוצל"פ, ניתנה החלטה ע"י רשם ביהמ"ש בשבתו כראש ההוצל"פ בחיפה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי בחיפה. המשיבה ביקשה לדחות את בקשת הבנק על הסף, כיוון שהוגשה, לטענתה, לאחר חלוף המועד החוקי להגשתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבנק טוען כי את בקשת רשות הערעור הגיש במועד. טענה זו מתבססת על כך שהמבקש פנה לראש ההוצל"פ (בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור), ב"בקשת הבהרה" ביחס להחלטת ראש ההוצל"פ, ובקשה זו נדחתה. לטענת הבנק החלטת ראש ההוצל"פ וההחלטה בבקשת ההבהרה הן בלתי נפרדות ומירוץ הזמנים להגשת בקשת רשות ערעור מתחיל רק עם קבלתה של ההחלטה השניה. ברם, "בקשה להבהרת החלטה", ככלל, אין בה כדי לשנות את מירוץ הזמן להגשת ערעור על ההחלטה. באשר לקיום טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשת הבנק - הסברו היחיד של הבנק בעניין זה הוא "קיום של הליכים תלויים ועומדים רבים בין הצדדים בערכאות שונות". אכן, נימוק זה יכול להוות לעיתים "טעם מיוחד", כנדרש בתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, ברם, בנסיבות ענייננו אין זה "טעם מיוחד" להארכת המועד כמבוקש.

(בפני: השופט מלצר. עוה"ד כ. נעמן, א. מגן וא. יואלי למבקש, עוה"ד א. פלדמן וי. אבני למשיבה. 8.4.08).

רע"א 1975/08 - על רד הנדסת מעליות בע"מ נגד נציגות הבית המשותף...

*אי התערבות ביהמ"ש שלערעור בפסיקת הוצאות משפט (הבקשה נדחתה).

בין המבקשת למשיבה נחתם הסכם לשיפוץ המעלית בבית המשותף אשר המשיבה היא נציגותו, וכן הסכם שירות למעלית למשך שנה אחת ונספח להסכם השירות (להלן הנספח). בנספח נקבע כי הסכם השירות יוארך לתקופה של 5 שנים, בתמורה להנחה במחיר, וכי אם יבוטל או יופר ההסכם על ידי המשיבה, יוחזר סכום ההנחה למבקשת. כשנה לאחר עריכת ההסכמים הודיעה המשיבה למבקשת על הפסקת ההתקשרות. המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה לבימ"ש השלום בו ביקשה את השבת סכום ההנחה, ותביעתה נתקבלה באופן חלקי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וכן חייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 30,000 -. בקשת רשות הערעור נגד שיעור ההוצאות נדחתה.
הלכה היא, שרק לעתים רחוקות יתערב בימ"ש של ערעור בפסיקת הוצאות בבימ"ש קמא. ככל הנראה, השיקול העיקרי שהנחה את ביהמ"ש המחוזי בפסיקת ההוצאות הגבוהות,
היה האינטרס הציבורי. ביהמ"ש ראה צורך להעביר מסר ולשדר תובנה בתחום הצרכנות, באשר לדרך הראויה בה יש לנהוג בתחום השירות בו מדובר. לכך התווסף מה שראה כהתנהגות בעייתית של המבקשת. על כן, אף שאין מדובר בסכום מחלוקת בהיקף גדול ובמורכבות יתר, סכום ההוצאות, שאמנם אינו נמוך, אינו חריג המצדיק התערבות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אלדד אדטו למבקשת. 9.4.08).

רע"א 2328/08 - נכסי וין דור (1980) בע"מ נגד הממונה על מרשם המקרקעין

*בפעילות על פי יפו"כ בעסקות מקרקעין, יש לדקדק בקלה כבחמורה שלא לסטות ממילות ההרשאה שביפוי הכח (הבקשה נדחתה).

האחיות המנוחות רבקה הרן ואהובה וינברג חתמו על טפסי ייפוי כח בלתי חוזרים לטובת משרד עורכי דין מ' וינברג, בהם הסמיכו את עורכי הדין של המשרד "לעשות, להוציא לפועל ו/או לחתום על כל או איזה מן הפעולות, הדברים, החוזים או המסמכים" הנוגעים להעברת בעלות בנכס מקרקעין לחברות מסויימות. בין המנוחות לבין החברות הללו נכרתו הסכמי מכר, בהם התחייבו המוכרות, בין השאר, להימנע משעבוד הזכויות בנכס לטובת צד שלישי. לאחר פטירתן של המנוחות, ביקש משרד עורכי הדין לרשום משכנתה על הנכס לטובת בנק, והבקשה לרישום המשכנתה נדחתה על ידי רשמת המקרקעין, מן הטעם שאין זיקה בין יפויי הכח מטעם המנוחות לבין המבקשת. ערר שהוגש למשיבה נדחה. המשיבה סברה כי יפויי הכח, יחד עם חוזי המכר, מלמדים על הרשאה להשלמת העברת הזכויות של המנוחות לידי החברות הרוכשות ולא לרישום משכנתה לטובת צד שלישי. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עסקינן במאטריה שכל כולה פורמליות ודייקנות פורמלית - מרשם המקרקעין. מערכת זו יאה לה שתדקדק בקלה כבחמורה, אף כחוט השערה, באשר לשינויים בה, בשל המשקל הרב הנודע למרשם. ככלל, אין מקום לפרשנות מרחיבה של הפורמליות באורח העלול לפגוע בצדדים שונים, במשים או בלא משים. על המרשם להיות דקדקן, ללא סטיה ימינה ושמאלה ופירושים ומפירושים שונים, אלא כנתינתן הפשוטה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יוחאי נאוי למבקשת. 8.4.08).

בג"צ 2642/08 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'

אי התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד הרבני. מועד איזון המשאבים בין בני זוג (העתירה נדחתה).

העותרת והמשיב נישאו ביום 4.7.1974 וחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג. בראשית שנת 2005 הגיש המשיב תביעה לגירושין וכרך בה את ענייני הרכוש. בפסק דין מיום 21.9.2006 קבע ביה"ד האזורי כי על הצדדים להתגרש, כתביעת הבעל, ולנהל מו"מ לגבי חלוקת הרכוש. הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין הרכוש והוגשה על ידם בקשה מוסכמת להמשך הדיון בביה"ד הרבני. ביה"ד קיבל את עמדת העותרת, לפיה, באופן כללי ברירת המחדל היא שהמועד הקובע לאיזון המשאבים הוא מועד סדור הגט "אלא שיש חריגים היוצאים מן הכלל [...]", בדעת רוב קבע ביה"ד כי מועד הקרע הקובע לאיזון המשאבים הינו 20.2.2007 "וזאת על פי סעיף 8(3) לחוק יחסי ממון". על החלטה זו ערער המשיב, ובפסק דינו קבע ביה"ד הרבני הגדול כי יש להקדים את המועד הקובע לאיזון המשאבים, אך לא ליום עזיבת הבעל את הבית, אלא ליום 8.6.05. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים והתערבותו בהחלטותיהם מצומצמת למקרים חריגים. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים. העותרת מלינה על קביעת מועד האיזון הקודם ליום שבו הנישואין פקעו פורמלית,
היינו, יום 30.10.2007. ואולם, עניין זה אינו מצדיק את התערבות בג"צ. בהקשר לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, קביעת ביה"ד האזורי כי אכן "ברירת המחדל" היא שמועד האיזון הוא מועד הגירושין אלא שיש חריגים לכך, עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף 8 בביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רפי כריסטוף לעותרת. 8.4.08).

בש"פ 2701/08 - אלדד גיא נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור בערובה, שתאפשר לנאשם לצאת לעבודה (בקשה להקלה בתנאי שחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).

במועדים שונים בחודשים נובמבר-דצמבר 2007, כך נטען באישום שהוגש נגד העורר, קיים העורר שיחות במסגרת "צ'אט" באינטרנט עם נערה שהציגה את עצמה כ"מורנוש" בת 13. שיחותיו נשאו אופי מיני וכללו תכנים מיניים בוטים. ביום 11.12.07 בשעות הערב, הגיע הנאשם לדירה בתל-אביב שם קבע להיפגש עם "מורנוש" לאחר שהודיעה לו כי היא נמצאת לבדה בבית. העורר הגיע לדירה כשהוא מצוייד בחבילת קונדומים. בדירה המתינה לעורר שחקנית בת 18, הנראית צעירה מכפי גילה, שקיבלה את פניו והציגה עצמה כ"מורנוש" ולאחר זמן מה עזבה את הדירה באמתלה כלשהי. לאחר שהתקבל תסקיר מעצר בעניינו של העורר, שחרר ביהמ"ש קמא את העורר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים. בתסקיר משלים, צויין כי חברה בתחום הנדסת כבישים מעוניינת לקבל את העורר לעבודה ויש מקום לשקול הקלות בתנאי מעצרו של העורר, לאפשר לו לצאת לעבודה בפיקוח ולמפגשים עם ילדיו. המשיבה התנגדה להקלות, וביהמ"ש החליט כי העורר יוכל לצאת לעבוד תחת פיקוח המעביד, אך אין לאפשר לו לשוחח בטלפון באופן חופשי, אלא בפיקוח של אחד המפקחים. הבקשה להקל בתנאי השחרור בערובה נתקבלה.
ביהמ"ש עמד לא אחת על החשיבות שיש ליתן ליכולתו של נאשם ששוחרר למעצר בית להתפרנס ולדאוג לצרכי מחייתו. הגם שהמעשים המיוחסים לעורר מעוררים שאט נפש, התיר בימ"ש קמא את שחרורו לחלופת מעצר ואף את יציאתו לעבודה תחת פיקוח. ניתן להשיג את תכליתה של חלופת המעצר גם אם תותר יציאתו של העורר לעבודה ללא פיקוח.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 8.4.08).

עע"ם 2779/08 - הילדה דיסוזה נגד משרד הפנים

*סעד זמני נגד גירוש מישראל של עובדת זרה שאשרת העבודה שלה פג תקפה (הבקשה נתקבלה).

המבקשת הינה אזרחית הודו שהגיעה לישראל בחודש דצמבר 2004 לצורך עבודה בתחום הסיעוד. עבור הסדרת אשרת הכניסה והעבודה לארץ, שילמה המבקשת כ-5,000 $. המבקשת עבדה כדין אצל מספר מעסיקים, וביום 24.6.2007 נפטרה המעסיקה אצלה עבדה באותה עת. ביום 1.12.2007 נעצרה המבקשת על ידי משטרת ההגירה, ובו ביום החליט הממונה על ביקורת הגבולות על השארתה של המבקשת במשמורת עד להרחקתה בהתאם לצו הרחקה שהוצא נגדה. המבקשת הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש קמא, בגדרה עתרה לבטל את צווי המשמורת וההרחקה ולהורות למשיב לאפשר לה להסדיר את מעמדה בישראל כעובדת סיעודית. עתירתה נדחתה, והיא הגישה ערעור, ובד בבד ביקשה סעד זמני שיאסור על מעצרה ו/או על הרחקתה מישראל. הבקשה נתקבלה.
השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים בעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי. השיקולים הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות
אשר לסיכויי הערעור בענייננו - אין לקבל את טענת המשיב כי הערעור נסב ברובו על ממצאים עובדתיים, ושעל כן אין לו סיכוי. מכל מקום, השיקול בדבר מאזן הנוחות יש בו כדי להכריע את הכף לטובת קבלת הבקשה. המבקשת הינה עובדת זרה שהגיעה לארץ על מנת שתוכל להתפרנס, ולשם כך שילמה, לדבריה, סכום שהינו סכום עתק עבורה, בסך של כ-$5,000. גם אם יתקבל הערעור, תיאלץ המבקשת להשקיע - שוב - סכום גדול בגין כרטיס טיסה, עמלה לסוכן וכיו"ב על מנת לשוב לישראל. קיים חשש סביר כי אם לא יינתן הסעד הזמני, פירוש הדבר יהיה כי מבחינה מעשית לא תוכל המבקשת לשוב ולעבוד בישראל, אף אם יתקבל ערעורה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ד. כפיר למבקשת, עו"ד מ. מיכלין-פרידלנדר למשיב. 10.4.08).

בש"פ 2782/08 - גאבר אבו סביח ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה להסרת חסיון מחומר חקירה, כאשר תעודת החסיון ניתנה חדשיים לאחר הגשת כתב האישום (בקשה להסרת חסיון - הבקשה נדחתה).

על רקע סכסוך בין ילדיהם של המבקשים לבין ילדיהם של האני אבו סביח (להלן: האני) ואחיו, תקפו המבקשים את האני, הכו אותו באלות בכל חלקי גופו ודקרוהו בסכין. כתב האישום הוגש ביום 6.1.08. ביום 13.3.2008 נחתמה על ידי שר הביטחון, תעודה בדבר ראיות חסויות לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. לטענת המבקשים, הראיות שמעטה החיסיון הוטל עליהן נולדו לפני הגשת כתב האישום, ובמועד זה נולדה זכותם לעיין בחומר החקירה שבידי המשיבה, בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ. לטענת המבקשים, משמעות הדבר היא כי המדינה הפרה את חובתה בכך שלא העמידה לרשות הסניגור את מלוא חומר החקירה שהיה ברשותה בעת הגשת כתב האישום. הבקשה להסרת החסיון נדחתה.
על התביעה להצטייד בתעודת החיסיון הדרושה לה, לפני הגשת כתב האישום, ולכלול את התעודה במסגרת חומר החקירה הגלוי, בו יורשה הנאשם לעיין. הטלת חיסיון בדיעבד על חומר שבעת הגשת כתב האישום היה אמור להיות גלוי, אינה ראויה ומנוגדת למושכלות יסוד בהליך הפלילי. יחד עם זאת, תעודת חיסיון שהוצאה באיחור אינה חסרת תוקף מטעם זה בלבד, אלא שביהמ"ש השוקל אם להותיר בעינו את החיסיון או להסירו, רשאי להתחשב באיחור זה. בענייננו, נוכח העובדה שמי שהיה באותה עת ב"כ המבקשים הסכים, ביום בו הוגש כתב האישום, לבקשתה של המשיבה למתן ארכה להוצאת תעודת החיסיון, אין מקום לייחס משקל רב לעובדה שממועד הגשת כתב האישום ועד להוצאת תעודת החיסיון חלפו כחודשיים. לגופה של שאלת הסרת החסיון - אין לומר כי אי חשיפת החומר החסוי בפני המבקשים יגרום להם לעיוות דין. מאידך גיסא, קיים חשש שחשיפתו של החומר יהא בה כדי לפגוע בביטחון המדינה, כמפורט בתעודת החיסיון.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ר. עותמאן למבקשים, עו"ד מ. קרשין למשיבה. 7.4.08).

ע.פ. 2814/08 - דוויחי אבו ראשד נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של הריגה בתאונת דרכים (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר על הכרעה בערעור - הבקשה נדחתה).

בעת שנהג ברכב משא, נכנס המבקש לצומת להבים כאשר אור אדום דולק ברמזור והתנגש ברכב פרטי. כתוצאה מהתאונה נהרגו שניים מהנוסעים וארבעה אחרים נחבלו חבלות של ממש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המבקש בעבירת הריגה והשית עליו 36 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רישיון הנהיגה למשך שמונה שנים מיום שחרורו. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, ובד בבד, הגיש בקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא שאין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. בענייננו, משקלם של השיקולים התומכים בעיכוב ביצוע עונש המאסר נופל ממשקלם של השיקולים המנוגדים. המבקש הורשע בעבירה חמורה, אשר מצדיקה הטלת עונש מאסר בפועל, ואף שערעורו מופנה כנגד הכרעת הדין, הרי בשלב זה אין עומדת לזכותו חזקת החפות והוא מוחזק כמי שביצע את העבירה החמורה בה הואשם. על המבקש הושת עונש מאסר לא קצר, דהיינו, אין חשש כי יסיים לרצות את עונשו בטרם יישמע ערעורו. גם עברו התעבורתי של המבקש הינו מכביד ביותר, ומצדיק את מיצוי הדין עמו בהקדם.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד י. חודורוב למערער, עו"ד ז. אריאלי למשיב. 7.4.08).

בש"פ 2846/08 - מנחם אדטו וסער אדטו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה תוך קטטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

כלבתו של העורר 1, שהוא אביו של העורר 2, נעלמה ונאמר לו כי הכלבה נמצאת במתחם ביתו של צבי זילברשפורן ז"ל, יליד שנת 1945 (להלן - המנוח), באיזור החממות של מושב רמות מאיר. העוררים נסעו לביתו של המנוח, וכשהגיעו לשביל ביתו, יצא אליהם המנוח והעוררים החלו להכותו במקלות שהחזיקו בידיהם. בהמשך, הרים העורר 2 אבן גדולה והיכה בה פעמיים בבית החזה של המנוח, כך שגרם לשברים בשלוש מצלעותיו, ולקרע הטחול של המנוח, מה שגרם לדימום פנימי והביא למותו בתוך דקות. עם הגשת כתב האישום נגד העוררים, ביקשה המשיבה לעצרם עד תום ההליכים. תסקיר מעצר שהוגש התייחס לנסיבותיהם האישיות של העוררים, והמליץ על שחרור השנים לחלופת מעצר, אך בימ"ש קמא הורה על מעצר שניהם עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העוררים מואשמים במעשה הריגה, שהיא אחת העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. המעשה המיוחס לעוררים מקים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחסד"פ. על מנת להפריך את חזקת המסוכנות לצורך החלתה של חלופת מעצר, נדרשות נסיבות מיוחדות, שיאיינו או יפיגו באופן ממשי את החשש לשלום הציבור הצפוי משחרורו של הנאשם. עברם הנקי של העוררים לבדו אינו מהווה "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את שחרורם לחלופת מעצר.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד י. רזניק ור. סוויד לעוררים, עו"ד א. וסטרמן למשיבה. 13.4.08).

רע"א 3354/08 - המטה למען ארץ ישראל ואח' נגד משטרת ישראל ואח'

*דחייה על הסף של בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי כי בקשה לצו המתיר קיום מצוות קרבן פסח בהר הבית יש להפנות לבג"צ (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים, דחה על הסף את בקשת המבקשים לצו זמני, אשר ימנע מן המשיבים מלהפריע למבקשים לקיים את מצוות קורבן הפסח על הר הבית בערב פסח השנה. ביהמ"ש נימק החלטתו בכך שהעניין מצוי בסמכותו של בג"צ על פי סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסעדים הזמניים שהתבקשו בביהמ"ש קמא, כבימ"ש אזרחי, אינם בסמכותו, שכן מדובר למעשה בצווים נגד רשויות המדינה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיהן כדין. הבקשה דנא דומה לעתירות רבות, אשר הוגשו בעבר לבג"צ, בעניין מימוש זכותם של יהודים לעלות להר הבית ולערוך טקסי פולחן שונים שם. לפיכך נראה כי תכליתה האמיתית של הבקשה שהוגשה בפני ביהמ"ש קמא היתה לעקוף את מסלול "התקיפה הישירה", שהיא הדרך הראויה לביקורת השיפוטית על מעשי, או מחדלי הרשויות במכלול זה (אם יש כאלה).