תקציר סביר כרך ע"א חוברת 7

ע.פ. 7495/07 + 7458/07 - אלירן לוי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של קשר לרצח והקלה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40251/05 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. בחודש דצמבר 2004 נרצח אחיו של המערער והוא עצמו נדקר בכלא בחודש מרץ 2005. המערער חשד כי באחראי לשני אירועים אלה הם,אחד, חני ג'רבי ואחרים שסייעו לו. בעקבות כך נקשר קשר לרצוח את ג'רבי וחבריו. נטען, כי אלירן הנחה ותיאם את פעולותי הקושרים. לצורך ביצוע זממם רכשו הקושרים לבנות חבלה. המערער והנאשמים האחרים הורשעו ובעקבות כך נדון המערער לשמונה שנים מאסר בפועל, 10 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה של 15 חודשים, חלקו במצטבר ורובו בחופף, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על שמונה שנים וחצי. כן נקבע, כי המערער ישא בעונש המאסר שהושת עליו במצטבר לשני מאסרים בהם נשא אותה עת, האחד של שנתיים וחצי, והאחר חמש שנים. המערער הגיש ערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעורו על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. עד התביעה העיקרי (להלן: אמויאל) פעל כמודיע של המשטרה, תוך שהוא זוכה לתגמול כספי ותיקים פליליים אחדים שעמדו נגדו נסגרו. בחודש אוגוסט 2005 נחתם עם אמויאל הסכם לפיו ישמש עד-מדינה, ובעדותו תיאר אמויאל בפרוטרוט פגישות בהן נטל חלק ובהן תוכנן הרצח של ג'רבי. מביהמ"ש לא נעלמה העובדה כי מדובר בעד שהרבה לחטוא בפלילים, וגם מעורבותו בתיק בו הואשם כי לאחר שהחל לשמש סוכן והפרשה הנוכחית נחשפה,ביצע עבירות אחדות. השופט התרשם מאמינות העדות ואין מקום להתערב בממצאי מהימנות מסוג זה: ראשית, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי הערכאה הראשונה; שנית, וזה העיקר, הוגשו ראיות נוספות אשר אימתו את גירסתו של אמויאל במלואה.
ג. באשר לערעורים ההדדיים כנגד העונש - אלירן עמד בראש חבורת הקושרים למלחמת הכנופיות. בשנים האחרונות לבשה תופעה זו של מלחמות וחיסולים בין כנופיות של עבריינים מימדים מדאיגים ביותר, ואת מחירה שילמו בחייהם לא אחת קרבנות תמימים. עם תופעה זו אסור להשלים, ויש להשית עונשי מאסר ממושכים על המבצעים. מנקודת השקפה זו אין בעונש שנגזר חומרה יתרה. אם בכל זאת הוחלט להקל במקצת בענשו של המערער, הרי זה נוכח גילו הצעיר, היותו אב לשניים, העובדה שהוא עצמו נפצע על ידי יריביו, ובעיקר הצורך להותיר גם לנאשם מסוגו סיכוי לשיקום לאחר שנות המאסר הממושכות העומדות בפניו. לפיכך, שנה מתוך המאסרים שנגזרו תהיה חופפת למאסרים האחרים בהם הוא נושא.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יובל זמר למערער. עו"ד א. רינצקי למשיבה. 28.4.08).

ע.א. 2147/08 - גינות לאה בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי - טפחות בע"מ

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בטענת משוא פנים(ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה במשוא פנים - הערעור נדחה).

א. המחלוקת בין המערערים למשיב, שהחלה בשנת 2003, יסודה בהליכי מימוש משכנתאות שנקט המשיב נגד המערערים. לאחר הליכים רבים הגישו המערערים בקשה לפסילת השופטת בטענה כי קיים חשש למשוא פנים מצידה. השופטת דחתה את הבקשה בציינה כי טיעוני בא כוח המערערים "אינם מצביעים על עילת פסלות אלא על עילת זילות", וכי ביהמ"ש אינו משמש במה לעורכי דין שלשונם אינה נקייה ואשר יש בטיעוניהם כדי לעורר
פרובוקציה על מנת להחליף שופט שהחליט החלטות קודמות לרעתם. השופטת הוסיפה כי כפי שלבעל דין יש זכות לפסול שופט, כך יש לביהמ"ש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עורך דין כזה, ובעל הדין יוכל להתדיין בפניו רק אם יחליף את בא כוחו. הערעור על סירוב הפסילה נדחה.
ב. בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונם של המערערים (או בא-כוחם) מהחלטות השופטת ומניהול ההליכים על ידה. השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, ולא במסגרת הליכי פסלות. אין יסוד לטענת המערערים, כי ההחלטות הדיוניות שקיבל ביהמ"ש, מעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים. אכן, על ביהמ"ש לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני בעל הדין הנוגע בדבר. עם זאת, במקרה הנוכחי אין התבטאויות ביהמ"ש מגיעות לעוצמה של התנהגות בלתי ראויה, אשר יש בה כדי להביא לפסילת שופט. מנגד, גם במקרים, בהם יש לעורך-דין הערה מוצדקת כלפי ביהמ"ש, חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר שלא על-פי רמזים של צדייה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים.
ג. בשולי הדברים, החלטת השופטת לפסול את ב"כ המערערים מלהופיע בפניה, מעוררת קושי. אמנם, במקרה בו נתקיימה עילת פסילה אשר מקורה ביחסי עורך הדין והשופט, ימשיך השופט לשבת בדין ואילו עורך הדין יוחלף. לא כך הדבר במקרה דנן. בקשת הפסילה הוגשה בגין עילות פסילה שלדעת ב"כ המערערים נתקיימו בתיק שנדון לפני השופטת, ושאינן קשורות ליחסי עוה"ד והשופטת. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי ויש להניח כי ביהמ"ש ישקול מחדש את החלטתו בכל הנוגע לפסילת בא-כוח המערערים מלהופיע בפניו.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד חדד יצחק זילבר למערערים. 16.4.08).

עע"ם 2775/01 ואח' - שרגא ויטנר ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'

*ואח' - "מקרקעין גובלים" לצרכי קבלת פיצויים, בגין "תכנית פוגעת" שלא בדרך הפקעה(הערעורים ובקשות רשות הערעור נתקבלו בחלקם).

א. סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, קובע: "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו... בעל זכות בהם זכאי לפיצויים... בכפוף לאמור בסעיף 200". בפנינו 7 ערעורים ובקשות רשות ערעור, העוסקים כולם בתביעות פיצויים שהוגשו לוועדות מקומיות לתכנון ובניה בגין תכניות פוגעות. התובעים, הינם בעלי זכויות במקרקעין, אשר אינם נמצאים בתחום התכנית ואף אינם משיקים לה פיזית, הטוענים כי למקרקעין שלהם נגרם נזק כתוצאה מן התכנית, וכי הם בגדר בעלי "מקרקעין גובלים בתחום התכנית". בבתי המשפט המחוזיים ניתנו פס"ד סותרים. יש שפסקו כי יש ליתן פירוש מצמצם למונח "מקרקעין גובלים", הכולל רק מקרקעין המשיקים פיזית לתחום התכנית, אם כי במקרים מיוחדים המצדיקים זאת, ניתן לקבוע כי גבולות התכנית לצורך מתן פיצויים לפי סעיף 197 אינם במקום בו מסומן "הקו הכחול" על גבי התכנית, אלא במקום אחר. מנגד קיימים פס"ד לפיהם יש ליתן פרשנות מרחיבה למונח "מקרקעין גובלים", כך שזו תכלול גם מקרקעין שאינם משיקים פיזית לתכנית. הערעורים ובקשות רשות הערעור נתקבלו בחלקם.
ב. השאלה מתי ייחשבו מקרקעין כגובלים בתחומה של התכנית נחלקת לשתי שאלות מרכזיות: השאלה הראשונה היא מהי הגדרת המושג "גובלים", לצורך סעיף 197; השאלה השנייה היא מהו "תחום התכנית", כלומר האם "הקו הכחול" המשורטט על גבי תשריט התכנית מהווה את תחום התכנית, או שמא ישנם מצבים בהם לוועדת הערר תהא סמכות לקבוע כי גבולה של התכנית. כנקודת מוצא יש לקבוע את הכלל, לפיו על המקרקעין
של התובע להשיק פיזית לגבול התכנית הפוגעת, כפי שהוא מסומן בתשריט. לכלל זה, שני חריגים מצומצמים ומוגבלים. החריג האחד הוא כאשר ההשקה בין התכנית למקרקעין מופרעת על ידי שטח פתוח צר, בדרך כלל בן מטרים ספורים בלבד; והחריג השני הוא כאשר בין התכנית למקרקעין מצוי כביש צר. היינו, מקרים בהם "ההפרעה" להשקה שבין המקרקעין לתוכנית היא שולית עד שיהא זה אבסורדי להבחין בין מקרים אלו לבין מקרים בהם קיימת השקה פיזית ממשית.
ד. באשר לנושא תיחום גבולות התכנית - הטענה היא כי ישנו חשש שגבולות התכנית ייקבעו בצורה שרירותית על מנת לצמצם את היקף הפיצויים בהם יהיו חייבות רשויות התכנון. אין לקבל את הפתרון לפיו במצבים מסויימים ניתן יהיה לקבוע, במסגרת תביעת פיצויים לפי סעיף 197, כי תחום התכנית שונה מן המסומן באמצעות "הקו הכחול". המקום להעלות טענות בדבר תחום התכנית, איננו בתביעת הפיצויים לפי סעיף 197, אלא בשלב ההתנגדויות לתכנית לפי סעיף 100 לחוק.
ה. בשולי הדברים יצויין כי חלק מן התיקים התבררו בפני בתי המשפט קמא כערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר, ועל כן הובאו לביהמ"ש העליון כבקשות רשות ערעור; ואילו חלקם התבררו כעתירה מינהלית נגד החלטת ועדת הערר, ועל כן הובאו כערעורים. ההליך שהיה על הצדדים לנקוט לתקיפת החלטותיהן של ועדות הערר בעניינם הוא, ערעור מינהלי לביהמ"ש לעניינים מינהליים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - הנשיאה ביניש. 4.9.05).

ע.פ. 7733/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס כאשר הבעל הרדים את אשתו בכדורי שינה ואנס אותה יחד עם ידיד שהזמין לשם כך לביתו והקלת מה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 661/03 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערער ונאשם נוסף (להלן: פארס) קשרו קשר לקיים יחדיו יחסי מין עם אשת המערער (המתלוננת) שלא בהסכמתה. המערער הכניס כדורי שינה למשקה שהגיש למתלוננת, ולאחר שנפלה לשינה עמוקה, סמוך לחצות הלילה, קרא המערער את פארס לביתו, והשניים אנסו אותה וביצעו בה עבירות מין אחרות עד שהתעוררה והחלה לצעוק. פארס הורשע על פי הודאתו, ולפי הסדר טיעון נדון לחמש שנים וחצי מאסר בפועל. במשפטו של המערער העידו פארס והמתלוננת. המערער בעדותו הכחיש מכל וכל את הנטען נגדו. ביהמ"ש נתן אמון בגירסאות המתלוננת ופארס, ודחה את עדות המערער כבלתי מהימנה. חיזוקים לקביעות המהימנות נמצאו לביהמ"ש בראיות רבות נוספות שהובאו בפניו. על יסוד אלה הורשע המערער ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל. כן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חדשים. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. דין הערעור על הכרעת הדין להדחות, פרט להמרת הרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון למעשה סדום לעבירה של מעשה מגונה. אשר לעונש - המערער הגה תוכנית נפשעת לאנוס את אשתו בדרך שאין שפלה ממנה. הוא הצטייד מבעוד זמן בכמות משמעותית של סמי שינה להרדים את קרבנו, ותוך השפלתה ביזויה ורמיסת צלמה וכבודה ביצע בה, עם שותפו לפשעים, את המעשים שעשה בה, והכל שעה שילדיו הקטנים נמים את שנתם באותו חדר. עונש המאסר של עשר שנים שהוטל עליו בשל כל אלה אינו חורג מרמת הענישה המתבקשת. עם זאת לנוכח קבלת הערעור לעניין הרשעת המערער בעבירה של ניסיון למעשה סדום, הוחלט להקל במידת מה לעניין הצטברות המאסרים, ולקבוע כי מחצית עונש המאסר על תנאי שהופעל תרוצה בחופף.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד מנחם בלום למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 30.4.08).

ע.פ. 371/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ושימוש במסמך מזוייף ודחיית טענה של הגנה מן הצדק. *חומרת העונש בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות(מחוזי ת"א - ת.פ. 1036/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, הדחה בעדות, שיבוש הליכי משפט ואיומים. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל - 11 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען כי הוא "סייע [לנשים] למצוא עבודה... ובעניין [ניסיון המכירה שלא צלח] המערער הנו לכל היותר מתווך בלבד". אך מעובדות האירועים עולה, כי לא יכול להיות ספק שמעשיו נופלים לגדרי האיסור הפלילי של סחר וניסיון לסחר בבני-אדם.
ג. המערער טוען להגנה מן הצדק - אכן, מקום בו נפלו פגמים בדרך התנהלותה של הרשות בעניינו של נאשם, העניקה בעבר הפסיקה הגנה מן הצדק, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. אולם, הגנה זו נועדה רק למקרים חריגים ונדירים, ולא כל פגם יכול היה לבססה. בהמשך עוגנה הגנה זו בסעיף 149(10) לחסד"פ. אף בגדרה של הוראת החוק החדשה "המבחנים שנקבעו... [בפסיקה] ימשיכו להנחות את ביהמ"ש בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה". במקרה שבפנינו, לא עלה בידי המערער - שגירסתו נדחתה, ובצדק - להצביע על קיומם של פגמים מעין אלה. אשר לחומרת העונש - מעשיו של המערער מגלים מימד של חומרה יתרה, ואין להתערב בעונש שנגזר.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יפית וייסבוך למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 30.4.08).

עע"ם 5949/07 - אמישראגז - גז טבעי בע"מ נגד פז גז (1993) בע"מ ואח'

*פסילת הצעה במכרז שאינה עומדת בתנאי הסף של המכרז(מחוזי י-ם - עת"מ 212/07 ו-215/07 - הערעורים נדחו ברוב דעות).

א. עניינו של מכרז, נשוא ענייננו, הוא במתן רישיון לתקופה של 25 שנה להקמה והפעלה של מערכת לחלוקת גז טבעי באזור הדרום. הוגשו הצעות מטעם שלושה מציעים - המערערת (להלן: אמישראגז), המשיבה 1 (להלן: פזגז) והמשיבה 2 (להלן: גז 10). הצעתה של פזגז נפסלה, והצעת אמישראגז הוכרה כהצעה הזוכה במכרז. טענתן העיקרית של המשיבות היתה כי אמישראגז אינה עומדת בדרישת תנאי סף של המכרז - היינו, לפחות חמש שנות ניסיון בהפעלה ותחזוקה של רשת חלוקת גז טבעי בהיקף של 100 ק"מ לפחות. אמישראגז והמדינה טענו כי אמישראגז מקיימת את דרישת הניסיון באמצעות קבלן המשנה שאיתו התקשרה, (להלן: חברת EN), שהיא חלק מקבוצת החברות האמריקאית ,rociNאחת מהקבוצות הגדולות והמוערכות ביותר בתחום חלוקת הגז הטבעי בארה"ב. אולם המשיבות טענו כי חברת EN התאגדה רק כארבע שנים וחצי קודם מכרז, אין היא אינה מקיימת את הדרישה לחמש שנות ניסיון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העתירות לעניין ביטול זכייתה של אמישראגז, אולם לא התקבלה עתירתה של גז 10 להורות על זכייתה שלה במכרז. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. הנשיאה בייניש: הצעתה של אמישראגז, שנסמכה על ניסיונה של חברת EN, אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז. פגם זה הוא פגם מהותי שיש בו כדי להביא לפסילת ההצעה. אין לומר כי במקרה דנן הפגיעה באינטרס הציבור הכרוכה בביטולו, למעשה, של המכרז, מצדיקה סטייה מן הכלל הנוהג בדבר פסילת הצעות שאינן מקיימות את תנאי הסף של המכרז ועלולות לפגוע בשוויון ההזדמנויות בין המציעים הפוטנציאליים.
ג. השופט אלון (דעת מיעוט): על פני הדברים - הסטת המסך מעל מבנה התאגדותה הנפרדת של ,ENמעלה לכאורה כי היא לא הוקמה יש מאין, אלא כחלק מתהליך רה-ארגון של חברת האם שלה .NICORשילובם של נתונים אלה מציב את העניין שבפנינו סמוך מאוד לגבול הדק של דרישת תנאי הסף כלשונה, ומעל ומעבר לדרישת הסף אם נבחן ונפרש הדברים על פי תכליתם. במקרה גבולי שכזה, בהצעה שקיבלה ציון כה גבוה לכל מכלול מרכיביה, מן הראוי היה כי ועדת המכרזים תשקול אפשרות להסטת מסך ההתאגדות של ENותבחן אם ניתן בנסיבות העניין לראות ב- ENכממשיכתה האפקטיבית של NICORבסוג עבודות זה, ולצרף מתוך כך את ניסיון העבר של NICORלזה של .EN על כן יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, אלון. עוה"ד אהרן מיכאלי ויהודה רוזנטל למערערת, עוה"ד דוד זיילר, אדם איתן, שי כגן, גיורא אונגר, שי שרביט ואבי ליכט למשיבים. 28.4.08).

ע.פ. 6392/07 - מדינת ישראל נגד שמואל יחזקאל

*תחולתו של סייג "ההגנה העצמית" בירי של שוטר משמר הגבול שגרמה למותו של תושב כפר עיסאוויה ליד ירושלים תוך תקיפת שוטרים ע"י מתפרעים(מחוזי י-ם - ת.פ. 2005/06 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המשיב (יליד 1984) שירת שירות סדיר כשוטר במשמר הגבול. ביום 8.11.05 זיהה כוח תצפית משטרתי בירושלים מעורבות של רכב בגניבת חלקי רכב - אך זה הצליח לחמוק ולברוח לכפר עיסאויה (להלן הכפר). למחרת, זוהה הרכב ביציאה מהכפר, ונהגו נעצר והוכנס לניידת. בשלב זה החלה התפרעות קשה, תוך שעשרות מתפרעים תוקפים את השוטרים באלימות, בנסותם לחלץ את העצור. לאחר שהגיעו כוחות תגבורת, הצליחו השוטרים להדוף את המתפרעים חזרה אל עבר הכניסה לכפר. המשיב ושוטר נוסף (להלן דניאל) נותרו במעלה הכביש לשמור על העצור. לפתע הגיח מכיוון הכפר רכב בנהיגה פרועה, וביצע פניית פרסה אל הנתיב שבצדו עמד המשיב. במהלך הנסיעה נפתחה הדלת הימנית הקדמית של הרכב - ופגעה בגבו של המשיב שעמד בצד הכביש. המנוח יצא מהרכב ופנה אל עבר אחיו העצור. המשיב והשוטר דניאל הבריחו את המנוח חזרה לרכב באיומי אקדח והרכב החל בנסיעה איטית (או הידרדרות) במורד הכביש. המנוח ניסה להיאחז בדלת הנהג ובשלב זה קרא המשיב אל עבר המנוח "עצור או שאני יורה", ירה לעברו שלוש יריות והרגו. לאחר הירי התמוטט המשיב. גירסת המשיב - כבר בחקירתו הראשונית בבית החולים - היתה כי סבר שהמנוח ביקש לדרוס אותו. אין ספק שלא זו היתה כוונת המנוח, אך ביהמ"ש קבע כי יש להחיל את הוראת סעיף 34יח(א) לחוק העונשין בדבר טעות במצב דברים לאמור: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: המערערת מצביעה על שתי חלופות עיקריות, שלדידה היה על המשיב לנקוט: לבצע ירי לפלג גוף תחתון; להימלט ממסלול הדריסה ולירות לגלגלי הרכב ממקום בטוח. ספק אם חלופות אלה זמינות, זאת הן בשל מצבו הפיסי של המשיב, והן כיון שלא סיפקו מענה לסכנות שסבר בטעות כי הן נשקפות לו ולחבריו. בכל הנוגע לקביעה האם לשלול את תחולתו של סייג ההגנה העצמית עקב אי נקיטת חלופה מתונה יותר - יש לנקוט בגישה זהירה, בוודאי במצבי לחץ של סכנת חיים.
ג. השופט ג'ובראן (דעת מיעוט): מעשהו של המשיב אינו עומד בדרישות שנקבעו להקמתם של הסייגים של הגנה עצמית צורך וצידוק, בכל הנוגע לדרישה כי המעשה שנעשה היה דרוש באופן מיידי לשם מניעתה של סכנה מוחשית.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עוה"ד דוד ליבאי וגיל עשת למשיב. 30.4.08).

בש"פ 3520/08 - מדינת ישראל נגד מוחמד גורבאן ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת של פציעה חמורה בירי לעבר המתלונן(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

א. בשל סכסוך שנתגלע בין משפחת המשיבים 1-4 לבין משפחת המתלונן, הגיעו המשיבים ביחד עם אחרים לבית סבו של המתלונן ותוך כדי צעקות וקללות שהמטירו על יושבי הבית, הכו ברהיטים, בחלונות וכן ברכבו של הסב שחנה בחצר באמצעות אלות ומוטות ברזל. באחד השלבים הורה המשיב 2 ליתר המשיבים, להביא נשק, ואלה הביאו שני אקדחים והחלו לירות בצוותא לעבר המתלונן ובני משפחתו. משהחל המתלונן להימלט והמשיב 1, ירה לעברו מספר יריות בכוונה לגרום למותו. בעקבות הירי נפצע המתלונן באופן אנוש. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים ומשפטם של המשיבים טרם הסתיים, עותרת המבקשת להארכת המעצר בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
ב. אחד השיקולים המרכזיים שביהמ"ש נדרש לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחסד"פ הוא קצב ניהול המשפט. יחד עם זאת, חלוף הזמן אינו מהווה שיקול בלעדי. מעשי האלימות הקשים וחסרי הרסן המיוחסים למשיבים, וביצועם לכאורה על רקע סכסוך משפחות אלים, מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם ועל החשש הממשי כי אם ישוחררו עלול הדבר להצית מחדש את הסכסוך ולהוביל לתוצאות קטלניות. לכך יש להוסיף את עברם הפלילי של המשיבים וכן את העובדה שבשל אופי העבירות שביצעו לכאורה אכן קיים חשש אמיתי מפני שיבוש מהלכי משפט. באיזון הכולל נראה כי בשלב זה גובר האינטרס הקיים בשמירה על שלומם וביטחונם של המתלונן ובני משפחתו על פני זכותם של המשיבים לחירות.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד תמר פרוש למבקש, עוה"ד עופרי מרוז, עראף וסאם, ופארס בריק למשיבים. 29.4.08).

ע.פ. 7372/07 + 7225/07 - יאיר כוכבי ודוד בן חמו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מניידת משטרה (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

המערער כוכבי נהג ברכב כשלצידו יושב המערער בן-חמו. בשלב כלשהו הבחין בהם קצין משטרה, (להלן: קריספיל), ודרש מהם לעצור. המערערים נמלטו, תוך שכוכבי חוצה צמתים באור אדום, ונוסע בניגוד לכיוון התנועה. בשלב כלשהו ניסה קריספיל לחסום ברכבו את דרכם של המערערים, אולם אלה שעטו לעברו, שפשפו את הכנף השמאלית של רכבו, וכאשר ניסה לצאת מהרכב, שבו ופגעו ברכב עד שהדלת נטרקה עליו. כוכבי נדון לחמש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן הכלא. בן-חמו נדון ל-20 חודשי מאסר בפועל, 16 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מנהיגה לשנתיים מיום שחרורו. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
התופעה של נהגים הקוראים תגר על אנשי החוק, אפיינה בשנים האחרות את אזור דרום הארץ. אולם, תופעה זו שוב אינה ייחודית למקום גיאוגרפי זה או אחר, ואנו נתקלים בה לעתים קרובות, קרובות מדי, גם בחלקי הארץ האחרים. על חטאיהם של המערערים היה מצווה בימ"ש קמא להגיב ביד קשה, ולו כדי להבהיר לכל מהו העונש הצפוי למי שימצא חוטא בעבירות דומות.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אביגדור פלדמן ותומר נוה למערערים, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 13.4.08).

רע"פ 7487/07 - יבגני יקימוב נגד התובע הצבאי הראשי

*לא ניתן לערער לביהמ"ש העליון על "החלטות" ביה"ד הצבאי לערעורים, אלא על פסקי דינו (הבקשה נדחתה).

המבקש נעצר מכוח פקודת מעצר של קצין שיפוט צבאי בחשד לעבירה של היעדרות מן השירות שלא ברשות. המבקש פנה לביה"ד הצבאי המחוזי בבקשה להורות על שחרורו וביה"ד קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בבקשה ודחה אותה. ערעור לביה"ד הצבאי לערעורים נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

בפני ביהמ"ש העליון התעוררה כבר בעבר שאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת מעצר שניתנה בביה"ד הצבאי לערעורים. לאחרונה נקבע כי לא ניתן לבקש רשות ערעור על "החלטותיו" של ביה"ד הצבאי לערעורים, וכי ניתן לבקש רשות ערעור על "פסקי דינו" בלבד. בענייננו, הבקשה היא לערער על החלטה של ביה"ד הצבאי לערעורים. משכך, אין כאן בסיס לבקש רשות לערער עליה לפי סעיף 440ט לחוק.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד רומן בריק למבקש, עוה"ד לירון ליבמן ורן כהן למשיב. 16.4.08).

רע"א 8359/07 - מועצה מקומית כפר קרע נגד מרעי רג'אא

*ביצוע בהוצל"פ של פס"ד שעניינו חיוב כספי, כאשר פסה"ד אינו קובע את סכום החיוב אלא נוסחה לחישוב החיוב (הבקשה נדחתה).

המשיבה שימשה כעובדת של המבקשת, כמורה במגמת אופנה בביה"ס התיכון בכפר קרע. היא פוטרה מעבודתה, והגישה לביה"ד האזורי לעבודה בחיפה תביעה לקבלת סכומים שונים, המגיעים לה, בגין עבודתה ופיטוריה. הצדדים הגיעו לפשרה, אשר ניתן לה תוקף של פסק דין. ביום 18.3.2007 פנתה המשיבה ללשכת ההוצל"פ בעפולה, באשר לא שולמו לה הסכומים אשר נפסקו. המבקשת ביקשה לסגור את תיק ההוצל"פ, בטענה כי פסק דינו של ביה"ד לעבודה הינו פסק דין הצהרתי גרידא ואין בו חיובים אופרטיביים. ראש ההוצל"פ קבעה כי פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה אינו מהווה פסק דין הצהרתי גרידא, באשר הוא קובע תבנית פשוטה, מוסכמת ומחייבת לחישוב הסכומים המגיעים למשיבה על פי פסק הדין. על החלטתה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת שדחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פסק דינו של ביה"ד האזורי אינו מהווה הצהרה גרידא על זכויותיה של המשיבה. במסגרת פסק הדין, קבע ביה"ד את חיובה של המבקשת לשלם כספים למשיבה. בצד חיוב זה, קבע נוסחה פשוטה וברורה לחישוב חיוב המבקשת כלפי המשיבה. לא זאת אף זאת, הנוסחה אשר קבע ביה"ד משקפת את ההסכמה המפורשת אליה הגיעו הצדדים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מחמד יחיא למבקשת, עו"ד אחמד אלנג'יב למשיבה. 17.4.08).

ע.א. 9509/07 - שמעון כהן נגד רמי גולן

*קבלת ערעור על סירוב לבקשת פסילה, כאשר התיק הוחזר לבימ"ש קמא ע"י ביהמ"ש המחוזי, ובדיון הקודם כבר הביע ביהמ"ש דעתו של מהימנות העדים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

המשיב, יו"ר ועד אגודת כפר זיתים, מכהן בהתנדבות כרכז בטחון שוטף ביישוב. לצורך פעילות קהילתית ביישוב בחג הפורים, ביקש המשיב מהמערער לשאול את מערכת הכריזה של היישוב אשר הופקדה בידיו. עם סיום הפעילות, ביום 4.5.05, התקשר המערער למשיב ודרש ממנו להחזיר את מערכת הכריזה. במהלך אותו יום קיים המשיב עוד שתי שיחות טלפון, ובכללם עם מפקד חבל גליל תחתון במג"ב האחראי על המערער (להלן: הקצין). לטענת המערער, בשיחות הטלפון הנ"ל, התבטא המשיב כלפי המערער באופן העולה לכדי פרסום לשון הרע. על רקע זה הגיש לבימ"ש השלום בנצרת תביעת לשון הרע נגד המשיב. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את התביעה ובערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הוחזר התיק לבימ"ש השלום לשם שמיעת עדותו של הקצין והכרעה בעילת התביעה בנוגע לאותה שיחה. המערער ביקש מביהמ"ש לפסול עצמו, מן הטעם שהביע
דעה ברורה בנוגע למהימנות הצדדים, ולא יוכל לדון בעדותו של הקצין כשהוא משוחרר מדעה קדומה. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הערעור נתקבל.
אכן, אין די בכך שביהמ"ש דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור. עם זאת, השאלה היא אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של ביהמ"ש "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". ביהמ"ש הביע דעתו לעניין מהימנות העדים במסגרת פסק-דינו, בו נאמר, בין היתר: "אכן, עדות הנתבע, אינה עדות מושלמת. בעדות זו מצאתי סתירות... ברם, התרשמתי מהנתבע כעד אמין... עדויותיהם של עדי התביעה... עומדות בסתירה מוחלטת וקוטבית לעדות הנתבע שהיא כאמור קבילה ובעלת מלוא המשקל הראייתי". במצב דברים זה, בו קבע ביהמ"ש קביעות ברורות לגבי מהימנות העדים, מתעורר חשש אובייקטיבי לפיו השופט לא יוכל להשתחרר מרושם קביעותיו החד משמעיות בפסה"ד. כאשר מדובר בפס"ד, הנתמך בבדיקה מקיפה של הראיות והתרשמות מהעדים, אזי נראה לרוב כי השופט, שנתן את פסה"ד בגלגול הקודם, לא יוכל להתנתק מהתרשמויותיו וממסקנותיו במסגרת דיון מחדש בתיק בגלגול נוסף.

(בפני: הנשיאה בייניש, עו"ד יהושע רובין למערער. 17.4.08).

ע.א. 10645/07 - אלכסיי אלקונין נגד סופיה וולנץ ואח'

*דחיית בקשה לדחיית ערעור על הסף, תוך דחיית טענה שהערעור הוגש באיחור (בקשה למחיקת ערעור על הסף - הבקשה נדחתה).

המשיבים הגישו בקשה למחיקת הערעור על הסף הואיל ועל-פי הנטען הוגש באיחור. עניינו של ההליך בהשגת המערער על שתי החלטות שניתנו במסגרת תיק פש"ר בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. דין הבקשה למחיקה על הסף, להדחות. החלטה שניתנה על ידי שופט של בימ"ש מחוזי שאיננה "צו בפשיטת רגל" יחולו עליה דיני הערעור הרגילים, המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". ברגיל, הכלל הינו כי פסק הדין הסופי "בולע" את החלטות הביניים שניתנו בעניינו ומקים עילת ערעור גם עליהן במסגרת הערעור על פסק הדין. כלל זה חל גם במסגרת הליכי פשיטת רגל. מכאן שהמערער לא איחר בהגשת ההליך.

(בפני: הרשם מרזל. 17.4.08).

רע"ב 1357/08 - יהודה עובדיה נגד שירות בתי הסוהר

*דחיית בקשה לנכות מתקופת מאסר, ימי מעצר בהם היה האסיר עצור בתיק אחר, בו זוכה, לפני שהחל לרצות את ענשו בתיק דנא (הבקשה נדחתה).

המבקש נדון לשלוש שנים מאסר בפועל. (להלן: "התיק הראשון"). ביצועו של גזה"ד בתיק הראשון עוכב עד למתן פס"ד בערעור והמבקש שוחרר בערובה. במהלך תקופה זו, נעצר המבקש בגין תיק אחר (להלן: "התיק השני") ושהה במעצר 24 ימים. ערעורו של המבקש בתיק הראשון נדחה וביום 20.12.2006 החל בריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בתיק הראשון. ביום 7.2.2007 זוכה המבקש בתיק השני. ביום 13.2.2007 פנה ב"כ המבקש בתיק השני, לשירות בתי הסוהר וביקש לנכות את 24 הימים בהם שהה המבקש במעצר בגין התיק השני, מתקופת מאסרו בתיק הראשון. בקשתו נדחתה מחוסר סמכות. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע, כי הסמכות לניכוי ימי מעצר נתונה לבתי המשפט ולא לשירות בתי הסוהר, ומשכך אין הסוגיה עניין לעתירה מינהלית. עוד נקבע כי לא ניתן לנכות ימי מעצר בגין תיק נפרד וכי הדרך בפני המבקש היא לעתור לקבלת פיצוי על ימי מעצרו בתיק בו זוכה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק ביהמ"ש בקביעתו כי לא ניתן לנכות את ימי המעצר בהם היה המבקש עצור בגין התיק השני, מעונש המאסר שנגזר עליו בתיק הראשון.

(בפני: השופטת נאור. 13.4.08).

ע.פ. 1460/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של ביצוע עבירות מין של קטין באחותו הקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, יליד אוקטובר 1988, הנו אחיה של קטינה ילידת דצמבר 1993. בשנת 2001 הועברה הקטינה על ידי רשויות הסעד למשפחתון בקיבוץ. בכתב אישום שהוגש נגד המערער ואחיו, נטען, כי במהלך חופשת הפסח של הקטינה בשנת 2002, התעלל המערער בקטינה וביצע בה עבירות מין. לאחר שהוגש תסקיר של שרות המבחן, הורשע המערער ונדון ל- 3 שנים מאסר, מחציתן בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער עצמו היה קרבן של המסגרת המשפחתית בה הוא חי; בירור משפטו נמשך שנים אחדות שלא באשמתו. מחד, יש לגמול לו על מעשיו הרעים ולשגר באמצעותו מסר מרתיע לרבים. מאידך, מדובר במי שהיה קטין, בן 13 וחצי בלבד, בעת ביצוע המעשים, ואין ספק כי סטייתו מקורה בנסיבות בהן גדל. הוריו של המערער התגרשו בשנת 2002, בסופה של מערכת זוגית שאופיינה באלימות פיזית ומילולית, קשיים כלכליים ותפקודיים, ומסוגלות הורית נמוכה. כליאתו של נאשם מסוג זה לתקופה ממושכת, כרוכה בסכנה ממשית הואיל ואין בו תעצומות הנפש כדי לשרוד בתנאי מאסר. מאז ביצוען של העבירות בשנת 2002, לא נפתחו נגדו תיקים נוספים כלשהם. בנסיבות אלו, עונש המאסר בפועל יועמד על 4 חודשים בעבודות שירות.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד איל שמחוני למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 10.4.08).

רע"א 1705/08 - אחמד עבדלטיף גזאוי נגד תחסין מוחיי-אלדין ואח'

*עיכוב ביצוע עד לערעור של פס"ד לפינוי דירת מגורים (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בין הצדדים התנהלו הליכים ארוכים ורבים, מאז שנת 1990. עניינם של ההליכים, חלקת קרקע בטמרה, (להלן: החלקה), אשר בבעלות המשיבים ואשר המבקש (ולפני כן אביו המנוח) מחזיק בה מאז 1956, ומאז 1970 שילם בגין השימוש בה דמי שכירות. בשנת 1989 הגישו המשיבים נגד המבקש תביעה לסילוק יד. בימ"ש השלום בחיפה, דחה את טענת המבקש כי הוא דייר מוגן והורה על פינויו. ערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבל ונקבע כי המבקש הינו דייר מוגן ואין לפנותו מהחלקה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המשיב וקבע, ביום 27.5.1999, כי המבקש אינו בגדר דייר מוגן בחלקה ולכן עליו לפנותה. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי "יש להתנות את ביטול הרשיון ואת פינוי המשיב [המבקש בענייננו] מהחלקה בפיצוי הולם עבור ההשקעות שהשקיע". התיק הוחזר לבימ"ש השלום בו טענו המשיבים כי מהסכום שייפסק לטובת המבקש כפיצוי כאמור, יש לקזז את הסכום המגיע להם בגין דמי שימוש ראויים (להלן: טענת הקיזוז). בימ"ש השלום דחה את טענת הקיזוז. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את טענת הקיזוז וקבע כי עמדה למשיבים זכות קיזוז מלאה כנגד סכום החיוב שהוטל עליהם "וממילא אין עוד כל הצדקה להמשיך ולעכב את מועד הפינוי". המבקש הגיש בקשת רשות ערעור ובמסגרתו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים את מתן הסעד המבוקש, קרי, עיכוב ביצוע פינויו של המבקש מהחלקה. בהתחשב בעובדה שהמבקש יושב בחלקה מזה עשרות שנים, ובהתחשב בכך שאם לא יעוכב הפינוי צפוי המבקש, לטענתו, למצוא עצמו ללא קורת גג לו ולבני משפחתו, הנזק אשר עלול להיגרם לו מצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ר. אביב למבקש, עו"ד מ. מויס למשיבים. 17.4.08).

בג"צ 2930/08 - אנטולי שיידין נגד המוסד לביטוח לאומי סניף חדרה

*אי התערבות בג"צ בפרשנות שניתנה ע"י ביה"ד לעבודה למונח "הכנסה" בחוק הבטחת הכנסה (העתירה נדחתה).

העותר ואשתו, ילידי השנים 1938 ו-1939, מקבלים מהמשיב קצבת זקנה, על פי חוק הביטוח הלאומי. בד בבד, משולמת לעותר ולאשתו גמלת הבטחת הכנסה, על פי חוק הבטחת הכנסה, בגובה ההפרש בין קצבת הזקנה, לבין גובה קצבת הבטחת ההכנסה המקסימאלי. העותר הגיש תביעה לביה"ד לעבודה בחיפה וביקש לחייב את המשיב לשלם לו גמלת הבטחת הכנסה מלאה, בנוסף לקצבאות הזקנה. ביה"ד דחה את התביעה בציינו כי כל גמלה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי היא בגדר "הכנסה" כמשמעה בחוק הבטחת הכנסה, ועל כן גם קצבת זקנה היא בגדר "הכנסה" המובאת בחשבון לצורך תשלום השלמת הכנסה. על פסק דינו של ביה"ד האזורי הגיש העותר ערעור לביה"ד הארצי לעבודה שדחה את הערעור. העתירה נדחתה.
קיימת בבג"צ גישה לפיה שאלת פרשנותו של דבר חקיקה הינה מקרה בו מן הראוי שיתערב, שכן מתפקידו ובסמכותו של בג"צ לפרש חוקים. במקרה שבפנינו טוען העותר כי הפרשנות שנתן ביה"ד הארצי למונח "הכנסה" הינה מוטעית, וכי הפרשנות שלו, לפיה קצבת זקנה אינה בגדר "הכנסה" הינה הפרשנות הנכונה. דברי החקיקה שכנגדם טוען העותר - חוק הביטוח הלאומי וחוק הבטחת הכנסה - הינם ב"ליבה" של דברי החקיקה שנמסרו לסמכותם הבלעדית של בתי הדין לעבודה, לדון בהם ולפרשם, ואין מקום להתערבות בג"צ בפסה"ד של ביה"ד הארצי. בנסיבות המקרה, ביה"ד הארצי צדק בפרשנות החוק.

(בפני השופטים: נאור, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. 27.4.08).

רע"א 207/08 - אברהם מצנר נגד יעקב פלינט ואח'

*קבלת ערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי לפיו לא ניתן להגיש בקשה לביטול "פסק" ביניים של בורר, באשר המניעה היא רק בבקשה לביטול "החלטת" ביניים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בין המבקש והמשיבים, שהיו שותפים בעסק של סוכנות לביטוח, התנהל הליך בוררות. המבקש טען כי המשיבים הפרו את הסכם השותפות והונו אותו ואת החברה באמצעותה פעלו הצדדים. המשיבים העלו טענות שונות נגד המבקש, כולל חובות כספיים שלו כלפי החברה. בהתאם להסכמת הצדדים, נקבע כי הליך הבוררות יתנהל בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון יקבע הבורר מי מבין הצדדים הפר את הסכם השותפות, אם בכלל, והאם על הצד המפר, ככל שקיים כזה, לפצות את הצד השני, ובשלב השני יקבע מי מבין הצדדים משך מן החברה כספים בעודף ובאיזה סכום. בתום השלב הראשון נתן הבורר החלטה, שכותרתה "פסק בוררות חלקי", במסגרתה קבע כי הסכם השותפות לא הופר על ידי מי מהצדדים, ולפיכך אף צד אינו חייב בפיצוי לצד האחר. המבקש הגיש בקשה לביטול "פסק הבוררות החלקי". לאחר דיון קצר, קבע ביהמ"ש קמא כי לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק ביניים וכי מן הראוי להמתין עם הבקשה עד למתן פסק הבוררות הסופי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, על פי ההלכה הפסוקה אין ליתן רשות ערעור על פסקי דין בענייני בוררות, אלא במקרים חריגים בהם עולה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך גם במקרים נדירים בהם נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. המקרה דנא הותרת פסה"ד על כנו תגרום עיוות דין בלתי צודק למבקש. סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר פסק בוררות כדלקמן: "'פסק בוררות' - פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". יש להבחין לעניין זה בין "פסק ביניים" לבין החלטת ביניים. במקרה דנא קבע הבורר בהחלטתו כי אף צד אינו זכאי לפיצוי כלשהו מהצד האחר. לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בפסק ביניים ולא בהחלטת ביניים, והואיל ולפי סעיף 1 לחוק "פסק ביניים" הינו פסק בוררות, הרי שחלות עליו הוראותיו
של חוק הבוררות, לרבות לעניין אישורו או ביטולו. על כן לא היתה מניעה לדון בבקשת הביטול.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד גלברט אמנון למבקש. 17.4.08).

ע.פ. 224/63 + 229/53 - אליהו ווהבה נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשות לעיון בשני תיקים ישנים שעסקו בעבירות שעניינן "שכיבה עם אדם שלא כדרך הטבע" (הבקשות נדחו).

סטודנטית במכללה למינהל, מבקשת לעיין בשני תיקים שנתבררו בעבר בביהמ"ש העליון, במסגרת עבודה סמינריונית בקורס "ההיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית". המשותף לשני התיקים הוא כי עסקו בעבירה שעניינה "שכיבה עם אדם שלא כדרך הטבע". בתיק האחד דובר בעבירת מין שבוצעה על ידי בגיר בקטין שהיה אותה עת ילד בן חמש וחצי. בתיק האחר דובר במעשה סדום שנעשה שלא בהסכמה כאשר המתלוננת היתה בת 26. עמדת המשיבה היתה כי מתן היתר לעיין בתיקים בלא סייג עלול לפגוע בכבודם של המתלוננים בשני התיקים, ובע"פ 224/63, אף בכבודו של המערער. עם זאת, עמדת המשיבה הינה כי ניתן להביא להתרת העיון במקרים אלו, וזאת על דרך של השמטת פרטים מזהים ממסמכים שונים שבתיקים האמורים. הבקשות נדחו בעיקרן.
אין חולק, כי נוכח מהות העבירות בהן מדובר והמעשים שאירעו, יש בעיון בתיקים במלואם משום פגיעה - ואף פגיעה חמורה - בזכות לפרטיות, בעיקר של המתלוננים אך גם של בעלי הדין עצמם. התיקים והמסמכים שבהם מכילים פרטים אם באשר לזהות המתלוננים, אם באשר לאופן ביצוע העבירות ואם באשר לעניינים אחרים שהצנעה יפה להם. המסקנה היא כי ככלל לא ניתן לאפשר את העיון המבוקש - גם לא על פי המתווה המוצע על ידי המשיבה - שכן מימוש העיון תוך שמירה על כבודם של הנוגעים בדבר, מהווה הקצאת משאבים בלתי סבירה.

(בפני: הרשם מרזל. 29.4.08).

ע.א. 9348/07 - עזבונה של לימון ג'מילה נגד משרד הבריאות

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, כאשר התיק הוחזר לאותו הרכב של ביהמ"ש לאחר קבלת ערעור על פסק דינו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המנוחה לימון ג'מילה, אושפזה לפני כשמונה שנים בבית חולים בשל דלקת ריאות. לאחר מספר ימי אשפוז, היא נפלה וסבלה מנזקי גוף. המנוחה הגישה לבימ"ש השלום תביעה לפיצויים בעילת רשלנות רפואית, במסגרתה נשמעה גירסת המנוחה והעידו עדים מטעמה. עם סיומו של שלב זה, ויתרה המשיבה (הנתבעת בבימ"ש השלום) על הבאת ראיות מטעמה, משכה את תצהיריה וביקשה לקבוע כי המנוחה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. ביהמ"ש נעתר לבקשה ודחה את תביעתה של המנוחה. ערעור שהגישה המנוחה לביהמ"ש המחוזי נדחה. המנוחה הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, שקבע כי בנסיבות העניין לא ניתנה למנוחה מלוא ההזדמנות לבסס את תביעתה, והתיק הוחזר לבימ"ש השלום להמשך הדיון. משנקבע התיק דיון בפני השופטת שדנה בו מלכתחילה, הגיש העזבון בקשה לפסילת השופטת ובקשתו נדחתה. הערעור נדחה.
אין די בכך שביהמ"ש דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור. במקרה דנא לא מתעורר חשש ממשי כי דעתה של השופטת ננעלה. אמנם, השופטת קמא קבעה ממצאים תוך התייחסות לשלושה עדי תביעה בקובעה שאינה יכולה לבסס אחריות לנזק על פי עדותם, אך העובדה
כי עליה להכריע עתה בשאלות שלא הוכרעו עדיין בפסק דינה בשל אי שמיעת העדים, יש בה כדי להעיד כי אין חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד רון אילן למערער. 17.4.08).

רע"פ 7593/07 - פלוני נגד התובע הצבאי הראשי

*דחיית בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביה"ד הצבאי לערעורים, בעבירה של שיחה בעת נהיגה במכשיר מירס, תוך שהוא מסיר יד אחת מההגה (הבקשה נדחתה).

המבקש נהג ברכב צבאי, ושוחח תוך כדי נהיגה במכשיר "מירס" שברכבו, תוך שהוא מסיר יד אחת מן ההגה. הוא הואשם באי-קיום חובה להחזיק בהגה בשתי ידיים, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, הקובעת כי: "נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה... אולם רשאי הוא להסיר יד אחת... אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה". טענתו של המבקש היתה, כי השימוש במכשיר ה"מירס" בא בגדרו של הסייג. ביה"ד הצבאי קיבל הטענה וזיכה את המבקש. ביה"ד הצבאי לערעורים קיבל את ערעור המשיב, והרשיע את המבקש. בפסק הדין נקבע, כי מכשיר קשר מהווה "מכשיר טלפון" לצורך התקנה, והיה על המבקש להשתמש בדיבורית, כקבוע בתקנה 28(ב). ביה"ד קבע שהסייג נועד להחריג מגדר החובה מצבים שבהם הבטיחות מחייבת דווקא את הסרת היד מן ההגה. אולם, הסרת ידו של המבקש מההגה והאחיזה במכשיר לא נועדו לשמירה על הבטיחות. הפעולה נעשתה למטרה אחרת - מבצעית ולא בטיחותית. לפיכך, היה טבוע בה פוטנציאל לפגיעה בבטיחות הנהיגה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי בבקשת רשות ערעור על פסק דין של ביה"ד הצבאי לערעורים, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". אכן, המבקש העלה בבקשתו שאלות משפטיות, החורגות מעניינו הפרטני. עם זאת, המקרה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, שבהם ניתנת רשות ערעור. הטעם העיקרי לכך הוא שפסק דינו של ביה"ד הצבאי לערעורים עולה בקנה אחד עם ההלכות שנפסקו בביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד סרן ענת ויינברג ואל"ם אורנה דוד למבקש. 17.4.08).

רע"א 1264/08 - סלאמה מונדר ואח' נגד הראל חברה לביטוח בע"מ

*קבלת ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שביטל החלטת רשמת ביהמ"ש לתת רשות להתגונן על יסוד בקשת הנתבע ללא קיום דיון בבקשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה בקשה לביצוע שיקים בלשכת ההוצל"פ, והמבקשים הגישו התנגדות לביצוע. לאחר הליכים שונים דחתה רשמת ביהמ"ש המחוזי בקשת מחיקה מסויימת של המבקשים, ובאותה החלטה גם דנה בבקשה למתן רשות להתגונן והחליטה להעניק למבקשים את הרשות להתגונן על-פי בקשתם בלבד, בהתאם לחלקה השני של תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבה עירערה לביהמ"ש המחוזי, בטענה כי החלטת הרשמת שללה ממנה את זכותה לחקור את המערערים על תצהיריהם בטרם קבלת ההחלטה בבקשת רשות להתגונן, ובכך נגדה את הוראת סעיף 17 לפקודת הראיות, לפיה ייעתר ביהמ"ש לבקשתו של בעל דין לצוות על חקירתו של מצהיר. בפסק דינו ביטל ביהמ"ש המחוזי את החלטת הרשמת בכל הנוגע למתן הרשות להתגונן, וקבע כי הרשמת נתנה את החלטתה במסגרת דיון בבקשה שלא לכך באה ומבלי שניתנה לצדדים האפשרות להתייחס לסוגיה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לפי תקנה 205(ג) כנוסחה היום, "ביהמ"ש... יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד
הבקשה בלבד". עצם ההבחנה בתקנה בין הסמכות למתן רשות להתגונן על יסוד בקשה בלבד ובין הצורך ב"טעמים מיוחדים שיירשמו" לשם דחיית הבקשה, מדבר בעדו ומצביע על כך שלשם ייעול הדברים, חסכון זמן שיפוט והתדיינויות, שעה שמשוכנע ביהמ"ש או הרשם כי יש מקום למתן רשות להתגונן, יכול הוא ליתנה בלא דיון.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ערן שריה ונועם בר דוד למבקשים, עוה"ד מיכאל וקנין וחדוה כהן הרמתי למשיבה. 27.4.08).

ע.פ. 2119/07 - גד בן שטרית נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של יבוא סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2005 קשר המערער קשר עם שניים אחרים, שלוה שימשילשוילי ואנזור בניורישוילי, (להלן: השליחים), לייבא סמים לישראל. בתמורה היו אמורים השליחים לקבל מהמערער 14,000 יורו. במסגרת הקשר מסר המערער לשליחים מזוודה ובה כ-48,000 כדורי "אקסטזי". משהגיעו השליחים לנתב"ג נעצרו עם מזוודת הסמים. בנוסף עשה המערער שימוש משך כשישה עד שמונה חודשים בדרכון מזוייף. בפתח משפטו הודה המערער בכל המיוחס לו באישום הנוגע לשימוש בדרכון המזויף, אך כפר בעבירות הסמים. במסגרת פרשת התביעה העידו שלוה ואנזור. עדויותיהם אלה סתרו מהותית את אימרותיהם בחקירת המשטרה, והאמירות נתקבלו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
המעשים ועבירות הסמים המיוחסים למערער, הוכחו מעבר לספק סביר ודין הערעור על הכרעת הדין להדחות. אשר לעונש - המערער היה הרוח החיה בקשר, בארגון, ובביצוע הברחת כמות עתק של סמים מהולנד לישראל. העובדה שבביצוע המעשים נסתייע המערער בדרכון מזויף, איתו יצא ונכנס מישראל ואליה בזהות בדויה, מוסיפה מימד של חומרה למעשיו. שני שותפיו של המערער נדונו לשבע שנות מאסר. חלקו של המערער חמור ומשמעותי בהרבה מחלקם של שלוה ואנזור. בהינתן כל זאת, עונש המאסר של 10 שנים אינו חמור מעבר למידה הראויה.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד א. פלדמן וש. קינן למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 29.4.08).

ע.פ. 2938/08 - מדינת ישראל נגד אוסאמה אגבריה ואח'

*היענות לבקשת המדינה לעכב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות עד לבירור הערעור על קולת העונש (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הורשעו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. בעקבות ההרשעה נדון המשיב 1 לשלוש שנות מאסר, מתוכן שישה חודשים לריצוי בפועל; המשיב 2 נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר, מתוכן שישה חודשים לריצוי בפועל; והמשיב 3 נדון לשתי שנות מאסר, מתוכן חמישה חודשים לריצוי בפועל. ביהמ"ש קבע כי עונשי המאסר יבוצעו בעבודות שירות, והותיר למבקשת שבועיים ימים בלבד להגשת הערעור. המשיבים החלו בביצוע עבודות השירות, כאשר רק יום קודם לכן, ביום 31.3.2008, הוגשה הבקשה לעכב את ביצוע העונש עד למתן הכרעה בערעור. המבקשת מציינת כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, שכן החלטת ביהמ"ש קמא חורגת באופן משמעותי לקולא בעונשים שהוטלו. לטענתה, על מנת לא לסכל את מטרת הערעור, יש לעכב את ריצוי העונש עד למתן הכרעה בערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
אין לומר כי ייגרם למשיבים עיוות דין או נזק כלשהו במידה שיעוכב המשך ביצוע עונשי המאסר שנגזרו עליהם, אותם הם מבצעים בעבודות שירות. העובדה כי המשיבים
שילמו את כל הקנסות שנגזרו עליהם בבימ"ש קמא והעובדה כי הם מבצעים את עבודות השירות שנגזרו עליהם על הצד הטוב ביותר, אין בכוחם לגבור על האינטרס הציבורי של מיצוי הליכי הערעור על ידי המשיבה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. וסטרמן למערערת, עוה"ד ו. עראף ומ. עבד רג'א למשיבים. 14.4.08).

בש"פ 2970/08 - סאמר קזמאר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה וחטיפה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ואחרים הואשמו בקשירת קשר לחטוף את המתלונן ממקום עבודתו בתל אביב על מנת להביאו בפני אביו של אחד האחרים, לאחר שחשדו במתלונן כי הוא דקר את האב הנ"ל. בהגיעם למקום האירוע היו בני החבורה מצויידים במקלות, מברגים, איזמל, מפתח גלגלים וברזלים. הם דרשו מהמתלונן לבוא לרכבם ומשסירב תקפו אותו והכניסו אותו בכח לרכב. לאחר שנעצרו על ידי המשטרה איימו על המתלונן לבל יגיב או יתלונן. לאחר קבלת תסקיר המבחן החליט ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מדובר בהתקפה אלימה של חבורה, שבעטייה נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית חולים. אשר לקיומו של הסכם סולחה בין העורר והאחרים לבין המתלונן - אמנם, ישנה גישה הגורסת כי "סולחה" מפחיתה את הסיכונים האפשריים משחרור העבריין, אולם, עמדה זו לא אומצה במלואה בפסיקה. הדעה המקובלת היא כי אף אם מגיעים הצדדים להסדר סולחה והוא מוגש לביהמ"ש, אין בכך בלבד כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם הקונקרטי בכל מקרה ומקרה. במקרה דנן, בהסכם הסולחה אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד רונן נגר לעורר, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 14.4.08).

בש"פ 3314/08 - מדינת ישראל נגד אשרף בדראן

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של תקיפה בירי לעבר המתלונן, כאשר אין בחלופת המעצר כדי להפיג את רמת הסיכון מהנאשם (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי בא, כשהוא מצוייד באקדח וסכין, לדוכן השייך למתלונן, שהוא בן משפחתו של המשיב, דחף את הדוכן, ואיים כי ישחט את המתלונן ואת כל משפחתו. כעבור שלושה ימים - כך נטען - הגיע המשיב באישון ליל לבית המתלונן, כשהוא מצויד באקדח, ובעוד המתלונן עומד על מרפסת ביתו, ירה המשיב לעברו ארבע יריות. עם הגשת כתב האישום, נעצר המשיב עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש העליון נקבע כי יש מקום להזמנת תסקיר מעצר. הוכנו שני תסקירי מעצר מטעם שירות המבחן, בהם נבחנו חלופות מעצר שהוצעו ונדחו ע"י השירות. המשיב שב ופנה לשירות המבחן, והלה נתן תסקיר שלישי בו המליץ על שחרורו של המבקש למעצר בית עם פיקוח אלקטרוני, כאשר המפקחים יהיו אותם מפקחים אותם שלל בשני התסקירים הראשונים. על כן הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב לחלופת מעצר לפי המלצת שירות המבחן. הערר נתקבל.
שני התסקירים הראשונים - על בסיסם דחה ביהמ"ש המחוזי בתחילה את הבקשה לשחרור המשיב לחלופת מעצר - סתמו את הגולל על אפשרות שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת עתה. חלופת המעצר שהוצעה לגביו (הסמוכה למקום מושבו של המתלונן) לא תציב לו גבולות מספקים ואין בה כדי להפיג את "רמת הסיכון הפוטנציאלי שטמון במקרה זה". אין איפוא מקום להורות על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר שהוצעה.