בג"צ 1029/06 - ד"ר יולי נודלמן ואח' נגד שר הפנים ואח'
*אימתי תבוטל אזרחות בטענה שנרכשה על יסוד מסמכים מזוייפים. *התנאים לבצע הסגרת אדם לעמוד לדין במדינה זרה(העתירות נדחו).
א. המשיב 3 (להלן: "נבזלין"), עלה לישראל מרוסיה בשנת 2003. זמן קצר לאחר מכן קיבל אזרחות ישראלית מכח חוק השבות. בשנת 2005 הוגשה בקשה של ממשלת רוסיה להסגיר לידיה את נבזלין נוכח חשד למעורבותו בביצוע עבירות פליליות חמורות בהיותו ברוסיה. בקשת ההסגרה נדחתה מהטעם שתשתית הראיות שהוצגה בה אינה מספיקה לשם הכרזה על נבזלין כבר הסגרה. שני העותרים שהציגו עצמם כעותרים ציבוריים, ביקשו להורות על שלילת תעודת העולה והאזרחות שהוענקו לנבזלין, ולפתוח בהליכים להסגרתו לרוסיה. לגירסתם בעת שמילא את המסמכים הנדרשים לשם קבלת תעודת עולה, מסר נבזלין מידע כוזב בדבר מעורבותו בביצוע עבירות פליליות ובדבר החקירות המתנהלות נגדו ברוסיה. העתירות נדחו.
ב. סעיף 11(ג) לחוק האזרחות קובע, כי "שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים". הפעלתה של הסמכות בדבר שלילת אזרחות, לפי סעיף 11 לחוק האזרחות, צריכה להתבסס על תשתית עובדתית איתנה, ממנה עולה כי האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים. בנסיבות דנא, סברו המשיבים כי בהצהרותיו של נבזלין לא נפל פגם, וממילא לא קמה עילה לשלילת האזרחות.
ג. סעיף 9 לחוק ההסגרה קובע, כי לשם הסגרתו של אדם על ביהמ"ש להשתכנע כי הוצגו בפניו "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". ההחלטה לדחות את בקשת ההסגרה התקבלה לאחר בדיקה מקיפה ויסודית של חומר הראיות, בדיקה שהעלתה, כאמור, כי אין עילה להורות על הסגרתו של נבזלין לרוסיה.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חיות. החלטה - השופט לוי. העותר הראשון לעצמו, עו"ד ג'רווה לעותר השני, עוה"ד י. גנסין, א. רביד, א. בלום, ג. קרמנייב, דוד ליבאי, דפנה ליבאי וד. וייס למשיבים. 14.5.08).
רע"א 3798/07 - משה זריהן נגד עמידר... בע"מ
*דחיית בקשה של אסיר לראות בו "דייר ממשיך" בדירת עמידר, לאחר שאביו שהחזיק בדירה נפטר(מחוזי י-ם - ע.א. 6184/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקש היה אסיר בין השנים 1998 ל-2004 ומרצה גם כיום עונש מאסר, ושני שליש ממאסרו יסתיימו ב-18.4.09. בשנת 2000 נפטר אבי המבקש, דייר בדירה שבבעלות המשיבה. משסירב המבקש לפנות את הדירה, בטענה שהוא "דייר ממשיך", והוגשה נגדו תביעה לסילוק יד ופינוי. בהליך ראשון בבימ"ש השלום נתקבלה תביעת המשיבה לפינוי המבקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המבקש, והחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי לאפשר למבקש להביא ראיותיו באשר לזכויותיו בדירה. בהליך השני הכריע בימ"ש השלום כי המבקש לא היה דייר ממשיך. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש בקבעו כי המבקש לא התגורר ברציפות בדירה שלוש שנים סמוך לפטירת המנוח, ובפירוש הדווקני שיש לפרש את המונח "התגורר", לחוק זכויות הדייר, יש להעדיף את צרכיהם של מחוסרי דיור זכאים אחרים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. המשיבה הסכימה להנחה שהמבקש רכש זכאות עצמאית בטרם מאסרו. קרי, כי התקיימה מערכת יחסים חוזית מסוג זה או אחר בינו לבין המשיבה. ברם, אין ספק שהסכמיות זו, יהא לבושה אשר יהא, חדלה להתקיים. ראשית, המבקש לא ראה את הדירה כמקום מגוריו הקבוע. בכניסתו לכלא ב-2005 מסר כתובת במעלה אדומים; שנית, ב-2002-2003,
התקופה בה עמד לפני שחרור ממאסרו הקודם, קיבל מענק של 14,000 ש"ח כהשתתפות בשכירות דירה לפי נוהל ששרר אז, תוך שהוא מוסר כתובת פלונית של דירה אחרת ששכר, והצהיר כי התגורר בה במשך שנה וחצי. אכן, למבקש זכויות כמו לכל אסיר. משרד הבינוי והרשות לשיקום האסיר מפעילים יחדיו, נוהל "כללים ואופן טיפול באסירים משוחררים". חזקה על הרשויות שהמבקש יפנה אליהן כי יטפלו בעניינו בבוא העת כבכל אסיר משתחרר אחר, על פי מצבו וזכויותיו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רפאל קיציס למבקש, עו"ד דינה דומיניץ למשיבה. 12.5.08).
ע.פ. 9112/07 - אנדריי חפץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה כאשר נורתה יריה תוך תחרות של "שליפה מהירה" בין שני מאבטחים וגרמה למות אחד המאבטחים(מחוזי ת"א - ת.א. 40370/05 - הערעור נדחה).
א. המערער עבד כמאבטח והחזיק אקדח ברשיון. המנוח אולג בוגוסלבסקי, מי שהיה חברו הטוב והקרוב של המערער, עבד גם הוא כמאבטח, וגם ברשותו היה אקדח. ביום 26.12.05 בשעת צהריים באו המערער והמנוח לדירה בה התגורר המנוח עם שותפים נוספים, וביניהם חודוס ויאצלב (להלן: חודוס). לאחר שיחה בנושא נשק ומהירות שליפתו, החליטו לערוך תחרות מי השולף המהיר ביותר. המערער והמנוח פרקו את נשקם, וידאו כי לא נשאר כדור בקנה, נעמדו האחד מול רעהו ולאחר שחודוס אמר את המילה -trats-, שלפו את אקדחיהם, כיוונו אותם זה מול זה, דרכו אותם ולחצו על ההדק. בשלב זה ביקש המנוח לחזור על המשחק, לאחר שיחליף את נרתיק האקדח לנרתיק טוב יותר. בהמשך נטל המערער את נשקו מהשולחן, בלא לפרוק מתוכו את המחסנית ובלא לוודא כי אין תחמושת בקנה ובהמשך ירה לעברו של המנוח והרגו. ביהמ"ש קמא קבע כי נתקיימו במערער יסודותיה של עבירת ההריגה, שכן המערער היה בעל ניסיון רב באקדח, היה מודע היטב לסכנה הגלומה במשחק הנשק הפוחז ולהיתכנותה של התוצאה הטראגית והקטלנית שאמנם התרחשה. עם הרשעתו נדון המערער למאסר של 3 שנים בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הממצא העובדתי שנקבע בהכרעת הדין, שולל על פני הדברים את טענת המערער להתקיימות סייג האחריות של "טעות במצב הדברים". דקה, או שתיים, לפני שסחט המערער את ההדק, הוא טען בו את המחסנית. כאשר סחט את ההדק, הדבר נשכח ממנו. ניתן היה לשער היתכנותה של ההגנה האמורה אילו טען המערער והוכיח כי דימה בנפשו שהכלי המוחזק בידו איננו כלי יריה, או כי הדמות הניצבת מולו הינה בובה. אולם משידע כי הכלי הוא אקדח, כי האקדח כשיר לירי וכי הניצב מולו הינו חברו המנוח - נשללת בכך על הסף טענת הגנה זו.
ג. אשר לטענה כי לא נתקיים במערער היסוד הנפשי של מחשבה פלילית, הנדרש לעבירת ההריגה, אלא יסוד הרשלנות בלבד - המודעות הנדרשת בעבירת ההריגה היא מודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות. מודעותו של המערער, בעת לחיצת ההדק, "לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאת המעשה", הינה בלתי נמנעת בנסיבות העניין. מודעות זו קמה מעצם עשיית המעשה באקדח הכשיר לירי, ומעצם כך שלחיצת ההדק של אקדח המכוון לגופו של פלוני. בדין הסיק ביהמ"ש קמא, כי מעשהו של המערער נעשה במחשבה הפלילית כהגדרתה בסעיף 20 לחוק העונשין.
ד. אשר למידת העונש - המערער והמנוח החליטו להשתעשע במשחק דמים, שהסכנה והאסון העלולים לנבוע ממנו הינם מהמפורסמות. התכלית הראשונה הנדרשת בענישת השולחים ידם בכך הינה הרתעתית. לצד שיקול מרכזי זה, שקל ביהמ"ש את העובדות לקולא, והן גילו הצעיר של המערער שהוא כבן 25, לא מכבר נשא אשה ולהם תינוק.
הוא עלה לישראל מאוקראינה בגיל 18, שירת שרות צבאי מלא כלוחם ביחידה קרבית. ביהמ"ש איזן כראוי בין חומרתה העבירה לבין נסיבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד טל ענר למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 6.5.08).
עע"ם 2190/06 - מדינת ישראל נגד בואנו גמה ואח'
*דחיית בקשה להעניק רשיון להמשך שהייה בארץ של עובד סיעוד זר בנימוק של נסיבות הומניטריות של המטופלת על ידו(מחוזי ת"א - עת"מ 2521/05 - הערעור נתקבל בעיקרו, ברוב דעות).
א. המשיבה הינה עובדת זרה, אשר הגיעה לישראל ביום 27.3.00, לצרכי עבודה בתחום הסיעוד. הרישיון שבידה היה בתוקף עד ליום 30.4.05 ביום 29.11.04 נפטרה מעסיקתה. מתחילת ינואר 2005, הועסקה אצל המשיבה 2, אלמנה, ניצולת שואה, בת 86, אשר מצבה הכללי, הבריאותי והנפשי ירוד מאד (להלן: המטופלת). כתשעה חודשים לאחר שהחלה בעבודתה אצל המטופלת, ולאחר ששהתה בישראל מספר חדשים ללא אשרת שהיה, פנו המשיבה והמטופלת בבקשה למשרד הפנים להסדיר את מעמדה של המשיבה בישראל, בעילה של קיום נסיבות הומניטריות יוצאות דופן. בקשתן סורבה. המשיבות פנו בעתירה מינהלית לביהמ"ש שקיבל את עתירת המשיבות. ביהמ"ש עמד על שני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הארכת העסקתו של עובד סיעודי מעבר לתקופה המירבית על-פי סעיף 3א לחוק, וקבע, כי יש להתחשב בשיקולים הומניטריים, גם אם אין מתמלאים שני התנאים. הערעור נתקבל בעיקרו ברוב דעות.
ב. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): על פי מיתחם האפשרויות הלשוניות של סעיף 3א(ב)(1) ו-(2) לחוק, לא ניתן לפרש את הוראותיו באופן שייתר את קיומו של תנאי אחד, ויסתפק בקיומו של תנאי אחר. קביעות פסק הדין קמא בענין זה אינן יכולות לעמוד. מאידך, סעיף 3א(ג1) לחוק, מקנה סמכות מיוחדת לשר הפנים להאריך רישיון ביקור של עובד זר או לתת לו רישיון חדש, בנסיבות מיוחדות. את הסמכות לפי סעיף זה ניתן להפעיל במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות בלא כבילות לתנאים ספציפיים מוגדרים מראש. בנסיבות המקרה דנא, נוצר קשר טיפולי הדוק ביותר בין המשיבה למטופלת, שנסיבותיה מיוחדות כאמור לעיל, ולאור ניסיון העבר, עלול להיווצר קושי של ממש במציאת תחליף טיפולי ראוי שיענה על מכלול צרכיה. לפיכך יש להחזיר את הנושא לשיקול נוסף של שר הפנים, במסגרת סמכותו על-פי סעיף 3א(ג1) לחוק.
ג. השופט רובינשטיין: שני תנאים קבע המחוקק בסעיף 3א לחוק הכניסה לישראל לשם הארכת רשיון ביקור של עובד זר בתחום הסיעוד לאחר חמש שנים, ואחד מהם, כאמור, לא נתקיים. ככל שמדובר בחריג הכללי בסעיף קטן (ג1), לא לכגון דא נועד. אין בידי ביהמ"ש להרחיב את תחולתו (של סעיף קטן ג1) על-ידי פרשנות תכליתית, בשעה שהתכלית עצמה ברורה ואינה כוללת את המקרה דנא. בנסיבות העניין תנתן ארכה של שישה חודשים, שבמהלכה תימצא למשיבה 2 מטפלת אחרת.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ברלינר. עוה"ד יוכי גנסין ואיתי רביד למערערת, עו"ד ערן גפן למשיבות. 13.5.08).
ע.א. 8589/06 - יעקב שפיגל נגד צבי איינס ואח'
*פרשנות חוזה וביטולו. *חובת הקטנת הנזק עקב ביטול חוזה(מחוזי ת"א - ת.א. 2165/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המשיבים 6-1, (להלן - איינס), היו הבעלים של מקרקעין בכפר יונה (להלן - המגרשים), המיועדים, לבניית 40 יחידות דיור. הם התקשרו ביום 24.11.95 בהסכם עם המערער, (להלן - שפיגל), במסגרתו העניקו לשפיגל בלעדיות לשווק את יחידות
הדיור (להלן - הסכם השיווק). סעיף 4 להסכם השיווק, קבע תנאי מתלה, לפיו הענקת הבלעדיות מותנית במכירתן של 20 יחידות דיור, לכל הפחות, בתוך תקופה של 18 חודשים. בהמשך התקשר שפיגל בהסכם עם קבלן (להלן - הסכם הבנייה). גם איינס חתמו בשוליו של הסכם זה, למרות שלא היו צד לו. ביום 25.4.98 שלחו איינס לשפיגל, באמצעות המשיבה 7, עו"ד דורית דורון, הודעה על ביטול ההסכם. שפיגל הגיש תובענה למתן חשבונות ופיצויים בסך 1,084 מליון -. כנגד איינס, טען שפיגל כי למרות שחלפו 18 חודשים, תקופת הבלעדיות טרם הסתיימה, הואיל ויש להפחית מתקופה זו עיכובים שנוצרו ואשר אינם בשליטתו שלו; נגד הקבלן טען שפיגל כי עליו לשלם לו את העמלות מכוח הסכם הבנייה; נגד עו"ד דורון, אשר ערכה את ההסכמים טען שפיגל כי הפרה את חובת הנאמנות כלפיו ופעלה בניגוד אינטרסים, הואיל והיתה לה היכרות מוקדמת עימו ובלעדי סיועו היא כלל לא היתה הופכת לעורכת הדין של הפרוייקט. ביהמ"ש דחה את עיקר התביעה פרט לחיוב איינס לשלם עמלה בשיעור של %2 בגין עסקה שבוצעה למכירת דירה אחת, וכן עמלה בשיעור של %4.5 בהתאם להסכם הבנייה שבין שפיגל לבין הקבלן. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין וכי איינס ישאו בשכר טרחת עורכי דינו של התובע בסך "סמלי" של 6,000 ש"ח. במישור היחסים בין שפיגל לעו"ד דורון - דחה ביהמ"ש את טענותיו של שפיגל. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. ביהמ"ש קמא קבע כי לאחר קבלתה של הודעת הביטול, היה על שפיגל להקטין את נזקו ולעשות מאמצים להמשיך ולשווק את המגרשים ויחידות הדיור. סעיף 14(א) לחוק התרופות קובע את חובת הקטנת הנזק של מי שהופר החוזה עימו. חובת הקטנת הנזק לפי סעיף 14(א) הנ"ל מניחה תנאי מקדמי לפיו הופר חוזה וכתוצאה מההפרה נגרם לנפגע נזק. דא עקא, שביהמ"ש לא קבע ממצא לפיו הפרו איינס את הסכם השיווק וכי כתוצאה מהפרתו נגרם לשפיגל נזק וממילא לא הפר שפיגל את חובת הקטנת הנזק. יש לקבל את טענותיהם של איינס לעניין חיובם בתשלום ריבית בגין רכיב העמלה של %2, מן הטעם שעמלה כאמור הוצעה לשפיגל עוד בשנת 1998 והוא סירב לקבלה. אשר לתביעה נגד עו"ד דורון - שפיגל לא הרים את הנטל להוכיח כי בכל הקשור ליחסים בינו לבין איינס שימשה עו"ד דורון כבאת כוחו וכי היא נושאת כלפיו בשל כך בחובות אמון.
(בפני השופטים: רובינשטיין, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד שפיגל דנה למערער, עוה"ד חימי יהודה, שטיינר אליהו ורייטר יוסף למשיבים. 14.5.08).
רע"א 10758/06 - קצין התגמולים - משרד הבטחון נגד ראובן יעקובוביץ' ואח'
*זכאות לטיפול רפואי ע"י קופ"ח לפי חוק הנכים(מחוזי ת"א - ע.א. 2811/03 - הערעור נתקבל).
א. חמשת המשיבים הוכרו על-ידי המערער כנכים על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). הוועדות הרפואיות קבעו לכל המשיבים דרגות נכות זמניות בשיעורים הנעים בין %19-%10, איש איש לפי עניינו. בעקבות החלטותיהן של הוועדות הרפואיות, הודיע המערער למשיבים כי אין הם זכאים לטיפול רפואי במימונו של אגף השיקום במשרד הביטחון, וכי השירותים הרפואיים להם הם זקוקים יינתנו להם באמצעות קופות החולים, בהתאם להוראת סעיף 43(א1) לחוק.. דרגות הנכות השונות מתחלקות לשלוש קבוצות עיקריות ואחת מהן היא נכים בעלי דרגת נכות זמנית, הם הנכים נשוא דיוננו, אשר שאלת זכויותיהם לפי החוק שנויה במחלוקת בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי בחן האם נכים שנקבעה להם דרגת נכות זמנית בשיעור של %19-%10 זכאים למענק בהתאם להוראות חוק הנכים, והשיב על שאלה זו בשלילה. כיוון שכך קבע כי נכים אלה זכאים לקבל טיפולים רפואיים על חשבון המערער. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 43(א1) לחוק קובע כי לנכים הזכאים למענק לפי החוק יינתן טיפול רפואי באמצעות קופות החולים. על-פי הוראת סעיף 4ג(א) לחוק, לקצין התגמולים נתונה הסמכות להורות כי לנכה בעל דרגת נכות זמנית בשיעור של %19-%10 תשולם מקדמה על חשבון המענק. טענתם של המשיבים, לפיה המקדמה המשולמת כאמור, אינה נכנסת תחת הגדרתו של מענק, דינה להידחות. אמנם, לשונו של סעיף 4ג(א) לחוק נוקטת במונח "רשאי" לגבי סמכותו של קצין התגמולים להורות על תשלום המקדמה האמורה. ואולם, בפועל תשלום המקדמה הינו אוטומטי, והתייחסותו של המערער לסעיף זה הינה כאילו הוחלפה המילה "רשאי" במילה "חייב". הפרשנות לחוק אותה הציג המערער, לפיה לנכים בעלי דרגת נכות זמנית בשיעור שבין %19-%10 יינתן טיפול רפואי באמצעות קופות החולים, עולה בקנה אחד הן עם לשון החוק והן עם פרשנותו התכליתית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מיכל שרביט למבקש, עו"ד עודד צדקוני למשיבים. 11.5.08).
ע.א. 3587/06 - עזבון המנוח אבי ירדני ואח' נגד משה בן צור ואח'
*התנאים למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל(מחוזי נצרת - פש"ר 357/05 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הפקידו כספים כנגד כתבי התחייבות ושטרי חוב שהיו חתומים על ידי מנשה מזרחי (להלן - מזרחי), לפיה יקבלו את כספם בחזרה, בצירוף ריבית בשיעור מוסכם, העולה על הריבית הבנקאית. חלק מהמשיבים הפקידו את הכספים בידיו של אבי ירדני (להלן: המנוח). לטענת המשיבים, המבקש חב להם יחד ולחוד עם מזרחי בהשבת הכספים, נוכח מצגי השווא שיצר כלפיהם המנוח עת הפקידו בידיו כספים אלה. בשנת 2005 הגישו המשיבים בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל נגד המנוח. לטענת המבקש, מזרחי הוא זה שחב למפקידים את כספם, ואילו המנוח אינו חב למפקידים כספים כלשהם. לטענתו, תפקידו של המנוח ושל אנשים נוספים שהועסקו על ידי מזרחי, היה רק לגייס אנשים אשר יפקידו את כספם אצל מזרחי תמורת ריבית. ביהמ"ש קמא קבע כי יש לחייב את המנוח באופן אישי כלפי המשיבים. לעניין השאלה האם הוכח שהמבקש הינו חדל פירעון קבע ביהמ"ש, שסך החובות עולה על שווי העזבון, ונתן צו לניהול המבקש בפשיטת רגל. הערעור נתקבל.
ב. התנאים העיקריים להפעלת הסמכות למתן צו ניהול על ידי ביהמ"ש, הם קיומו של חוב; החוב הינו כזה "שניתן להסמיך עליו בקשת פשיטת רגל נגד החייב אילו היה בחיים"; אין אפשרות סבירה "שיהיה בעזבון כדי סילוק חובותיו של הנפטר". על המשיבים היה להראות, כי המנוח חייב להם כספים. הם מסרו למנוח כספים שהיו אמורים להגיע לידי מזרחי. לא הוכח שניתנו התחייבויות בכתב של המנוח. נוסף על כך, קשה לומר האם החובות המגיעים לארבעת המצהירים שנחקרו, עולים על נכסי העזבון. כאשר מתעוררות שאלות באשר לעצם השאלה האם קיים חוב, רשאי ביהמ"ש להפנות את המבקש להליך אזרחי רגיל. נסיבות המקרה דנא אכן מצדיקות, הליכה בדרך זאת.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד דורון פרידמן ודניאל פרידמן למבקש, עו"ד שואל קוטלר למשיבים, עו"ד הילה שלום לכונס הנכסים הרשמי. 14.5.08).
רע"א 3990/06 - המוסד לביטוח לאומי נגד מסדר פאטי ביני פראטללי ואח'
*כל עוד לא התיישנה תביעתו של הניזוק, שהיה קטין בעת האירוע נשוא תביעת הנזיקין, אין עומדת למזיק טענת התיישנות נגד התובע מכח שיבוב(מחוזי נצרת - ע.א. 1214/05 - הערעור נתקבל).
א. למשיב הפורמאלי - להלן: הניזוק - שנולד בבית החולים (המשיב 1) בשנת 1980, נגרמו נזקים חמורים ועל-פי הנטען היה זה מחמת רשלנות רפואית. בשנת 1983
הוא הגיש תביעה נזיקית נגד המשיבים וזו הסתיימה בפשרה אשר בהתאם לה שולמו לו פיצויים. המוסד לביטוח לאומי שילם וישלם תגמולים לניזוק. בשנת 2004 הגיש המוסד תביעת שיבוב נגד המשיבים. אלה האחרונים העלו טענת התיישנות. בימ"ש השלום דחה את טענת ההתיישנות, מן הטעם שתביעתו של המוסד היא תביעת תחלוף - המוסד נכנס לנעליו של הניזוק ועל כן, תקופת ההתיישנות המיוחסת לניזוק, עד הגיעו לגיל 25 שנים (סעיף 10 לחוק ההתיישנות), חלה גם לגבי המוסד. ערעור שהוגש על החלטה זו נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. זכותו של המוסד כלפי המשיבים היא זכות סוברוגציה. הסוברוגציה גודרת את זכותו של המוסד להשבה בהתאם לזכותו של הניזוק כלפי המזיק, והיא מעניקה למזיק את האפשרות להעלות כלפי המוסד טענות הגנה העומדות לו כלפי הניזוק. כל עוד לא התיישנה תביעתו של הניזוק לא נסתם הגולל (מחמת התיישנות) גם על תביעת השיבוב של המוסד. התיק יוחזר לבימ"ש השלום שיברר את מכלול הטענות הנוגעות לתביעת השיבוב של המוסד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עבד אלכרים בדארנה למבקש, עוה"ד דוד שרים ועימאד נאסר למשיבים. 11.5.08).
רע"א 10029/07 - היועהמ"ש ואח' נגד הקדש העדה הספרדית... צפת ומירון ואח'
*הסדר ביניים לניהול קבר רשב"י עד להכרעה בתובענות ההקדש בין גורמים שונים(מחוזי נצרת - בש"א 2031/05 - הבקשה נתקבלה).
א. בפני ביהמ"ש המחוזי תלויות ועומדות, מאז שנת 1997, ארבע תובענות שונות שעניינן שאלת קיומם של הקדשים הנוגעים לנכסים שונים באזור צפת ומירון. אחד מנכסים אלו, הינו קבר רבי שמעון בר יוחאי, שהוכר כמקום קדוש ליהודים. המדינה הינה אחת הנתבעות בגדר תובענות אלו. התובענות הוגשו, בין היתר, על ידי הקדשות שונים. ביום 23.4.06 הגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תובענה נפרדת, העוסקת אף היא בשאלת זכויות בעלי הדין בקבר רשב"י. סוגיית ניהולו של קבר רשב"י נדונה, משך שנים רבות, בפני בית הדין הרבני. ביום 24.7.00 הוגשה לבג"צ עתירה על ידי עמותה כלשהי המכוונת נגד החלטות מסויימות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים. בגדר העתירה הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמות באשר להסדר ביניים לניהולו של האתר. בין היתר הוסכם, כי במהלך תקופת הביניים ינוהל האתר בהשגחה ובפיקוח של ועדה המונה שני חברים. הסדר הביניים אינו מקויים. בהמשך הגישה המדינה לביהמ"ש בקשה לסעד זמני לקביעת הסדר ביניים חדש ובקשתה נדחתה. הערעור נתקבל.
ב. קיים צורך בקביעתו של הסדר ביניים שעניינו ניהול קבר רשב"י עד להכרעה בתובענות ההקדש. אין להסכים עם קביעתה של הערכאה דלמטה, לפיה העובדה שההתנהלות הבעייתית הנמשכת זה זמן רב, מעידה על היעדר צורך מיידי בגיבושו של הסדר ביניים. מאז הגשת תובענות ההקדש חלפו למעלה מעשר שנים וקשה להעריך מתי יסתיימו ההליכים. אין זה מתקבל על הדעת, כי עד למתן פסק דין ימשיך האתר - אותו פוקדים מספר גדול של מבקרים מדי שנה - להתנהל באופן בלתי ראוי. אכן, עסקינן בבקשה למתן סעד זמני מטעם המדינה שהיא אחת הנתבעות, אולם, המקרה הינו כה חריג בנתוניו עד שבוודאי מצדיק הוא מתן סעד זמני לבקשתו של נתבע. לכך מתווספת העובדה, כי המדינה הגישה אף היא תובענה שעניינה זכויותיהם של בעלי הדין בקבר רשב"י (אם כי תובענה זו טרם אוחדה עם תובענות ההקדש). על כן תוקם ועדה חדשה אשר תמנה חמישה חברים. נציג המדינה ישמש כיושב ראש הוועדה.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ט. מרקוס למבקשים, עוה"ד א. נוה, י. קפלן, ע. בן צבי, א. ספרא ומ. בצר למשיבים. 14.5.08).
ע.פ. 508/08 - איוון סטרוב נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש של תקיפת קטין ושוד כספי(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. בשעת לילה מאוחרת, הלכו המערער ואחר בעקבות קטין (יליד ספטמבר 1991), ובשלב מסוים תקפו אותו, הלמו בפניו, נטלו ממנו 50 ש"ח, ואיימו עליו עם סכין תוך דרישה שימסור להם כסף נוסף. המערער ושותפו הרפו מקורבנם רק כאשר הבחינו בהולכי רגל קרבים לזירת האירוע. המערער הודה ונדון לתשעה חודשי מאסר בפועל, 11 חודשים מאסר על-תנאי, וחוייב לפצות את המתלונן בסכום של 5000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): אכן, מאסרו של אדם צעיר עלול להיות כרוך בנזק. אולם, לעתים אין מנוס מכך, הואיל ולא רק עניינו של הנאשם המסויים עומד בפני ביהמ"ש, אלא גם השלכות הענישה על הרבים. מעשי שוד מסוג זה שוב אינם נדירים במקומותינו, ועל פי רוב הקורבנות הם אנשים חלשים או חסרי ישע. על אלה האחרונים מצווה ביהמ"ש להגן, ומטרה זו תושג גם על ידי הכבדת היד על מבצעיהן של העבירות. על כן יש לדחות את הערעור.
ג. השופט רובינשטיין: המערער, בן 18 ו-10 חודשים בעת המעשה, וחברו, פגעו בעת שכרות במתלונן בן 15. המערער עלה מרוסיה עם אמו בהיותו כבן 14, וסיים 12 שנות לימוד וגם השתלב בקורס קדם צבאי. הוריו התגרשו בהיותו בן 7, ולאחר מכן קיים המערער קשר רופף עם אביו. שירות המבחן המליץ על הימנעות ממאסר בפועל ועל הטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן מאסר מותנה ופיקוח. במכלול הנסיבות נראה לנכון, נוכח תסקירי שירות המבחן, ההתקדמות שהושגה והבעת החרטה, ליתן למערער סיכוי, ולא להעמידו בניסיון של שהות בחברה עבריינית על השפעתה האפשרית. על כן תקופת המאסר הכוללת - עשרים חודש - תישאר בעינה, אך מתוכה ירוצו בפועל, תוך אפשרות לעבודות שירות, שישה חודשים, והיתרה תהיה על תנאי. הפיצוי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, רובינשטיין. עו"ד ויצמן אליהו למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 14.5.08).
בג"צ 6887/07 - עו"ד יוסף ארנון נגד מדינת ישראל ואח'
*הטלת הוצאות אישיות על עו"ד שהעליב את פרקליט הצד שכנגד וסירב להתנצל לפי דרישת ביהמ"ש (העתירה נדחתה).
בעת דיון בבקשה לסעד זמני בו ייצג העותר את מרשו בפני ביה"ד האזורי לעבודה, התפתח בינו לבין באת כוח המדינה עימות מילולי, במהלכו אמר העותר "אני מבקש שיירשם לפרוטוקול מה שהילדה הקטנה והחצופה אמרה פה". בתגובה קבע ביה"ד כי על העותר להודיע תוך שבעה ימים אם הוא חוזר בו מאמירתו ומתנצל על הדברים, ואם לא תומצא הודעת התנצלות הוא ישקול פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה, כולל הוצאות אישיות. העותר טען כי מדובר בהתבטאות לגיטימית בין עורכי דין וכפר בסמכותו של ביה"ד לפסוק הוצאות אישיות נגדו. בהמשך הטיל ביה"ד על העותר הוצאות אישיות בסך של 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה, וערעורו של העותר לביה"ד הארצי נדחה. העתירה נדחתה.
סמכות להטיל הוצאות אישיות הינה חלק מסמכותו הטבועה של בימ"ש. לא ניתן להתעלם מדבריו של העותר, אשר חורגים מן המקובל, אפילו על רקע התרופפות הנורמות המסורתיות שנהגו ביחסים בין פרקליטים. לדברים יש גוון מתנשא ואף מעבר לכך. כאשר מצרפים
לכל אלה את שיעורן הנמוך של ההוצאות שנפסקו, נמצא שאין צידוק להתערבות בג"צ. העותר גם חוייב בשכר טרחת עו"ד בסך 3,000 - בערעור.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. העותר לעצמו, עו"ד דנה מנחה למשיבים. 16.4.08).
רע"א 8409/07 - פורייה מערכות (1989) בע"מ נגד רובגרופ ט.א.ק. בע"מ ואח'
*הסמכות של ביה"ד לעבודה בתובענה הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד מעביד (הבקשה נדחתה).
המשיבות הגישו תביעה נגד המבקשת בה נתבעו סעדים שונים ובכללם בעילה של גזל סודות מסחריים. נטען - בין היתר - כי עובד שעבד אצל המשיבות, (להלן: צ'רשניה) עבר לעבוד אצל המבקשת, ונטל עמו סודות מסחריים, בהם עשתה המבקשת שימוש. המבקשת הגישה בקשה לצירוף צ'רשניה (שמאז עזב את עבודתו אצל המבקשת) כנתבע נוסף, ולהעברת חלק מהדיון לביה"ד לעבודה כיון שמדובר בתביעה לפי פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, והסמכות לדון בה נתונה לביה"ד לעבודה. רשם ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה על שני ראשיה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נתקבל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר להחלטה שלא לאשר את צירופו של צ'רשניה - המדובר בהחלטה דיונית הכרוכה בנסיבות ההליך הקונקרטי, מסוג ההחלטות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, בוודאי כך בגלגול שלישי. אשר לסוגיית הסמכות - אכן סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות קובע כי "לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון... בתובענה... הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור". ברם, בטענה כי הסודות המסחריים עברו לידי צד ג' באמצעות מי שבעבר התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד-מעביד, אין די כדי לשלול את סמכות ביהמ"ש המחוזי. העובד בעייננו, אינו צד להליך, והטענות העובדתיות הספציפיות לא נדונו בביהמ"ש המחוזי. אין איפוא תשתית המצדיקה קביעה כי שני הצדדים, שביניהם לא התקיימו יחסי עבודה, יתדיינו בביה"ד לעבודה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אהוד גבריאלי וארנן גבריאלי למבקשת, עוה"ד יגאל דורון וגדעון גולדשטיין למשיבות. 13.4.08).
ע.פ. 10002/07 ואח' - מדינת ישראל נגד מחמד מטור ואח'
*החמרה בעונש בעבירה של חטיפה שיסודה בהחלטה לבטל אירוסין (ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
במהלך שנת 2006 החליט פואד חשימאת (להלן: פואד) לבטל את אירוסי בתו לסאאד אלעיסאווי, תושב מחנה הפליטים בלאטה. אלעיסאווי הגיב בהשמעת איומים, ושלח שניים - מחמד מטור וזכריא עבד אללטיף - לחטוף את בנו הצעיר של פואד. במחסום ביר זית נעצרו החוטפים עם קרבנם. מטור הודה ונדון ל-30 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, וקנס בסך 1500 ש"ח. זכריא כפר במיוחס לו, הורשע ונדון ל-42 חודשי מאסר בפועל ו-24 חודשי מאסר על-תנאי. שני הצדדים ערערו על מידת העונש. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
המשיבים נתנו את הסכמתם לשמש כלי בידיו של אלעיסאווי, כדי לחטוף קטין מהוריו ולהעבירו לשטחה של הרשות הפלסטינית. מדובר בעבירה אשר חומרתה מופלגת, ועל כן היתה חובה להגיב עליה ביד קשה. לפיכך תועמד תקופת מאסרו של מטור על 40 חודשים, ותקופת מאסרו של זכריא תעמוד על 54 חודשים. חלקיהם האחרים של גזרי הדין של ביהמ"ש המחוזי, יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד בת עמי ברוט למערערת, עוה"ד רוזנטל אנדרה וחאג' יחיא היתם למשיבים. 30.4.08).
ע.פ. 10536/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בקטינים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, תושב קרית-שמונה, יליד 1979, שהה במהלך מלחמת לבנון השנייה עם משפחתו בכפר הנוער "מאיר שפיה". במהלך שהותו בכפר ביצע מעשים מגונים בגופם של שלושה קטינים. המשיב אובחן בילדותו כסובל מהפרעה דיסלקטית, ולוקה במאפייני אישיות אורגניים, המתבטאים גם בקושי בשליטה על דחפים, ובשנים האחרונות גם בתוקפנות מינית כלפי ילדים. המשיב חטא ככל הנראה בעבר במעשים דומים אשר לא הגיעו לידיעתן של רשויות החקירה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב שלוש שנים מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, ופיצוי שלושת קורבנותיו בסכום של 4000 ש"ח כל אחד. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב, שגילו כפול ומעלה מגילם של קורבנותיו, תקף קטינים אשר נמלטו לאותו כפר חינוכי מאימת המלחמה, ועד מהרה מצאו את עצמם מותקפים על ידי פדופיל שהיה מודע לסטייתו שנים רבות, מבלי שטרח לפנות לקבל טיפול אשר היה עשוי להפחית את הסכנה, וממילא את הנזק, הנשקפים ממנו. על התנהגות מופקרת מסוג זה, אשר חזרה ונשנתה, נכון היה להגיב בחומרה יתרה. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, יועמד העונש על 4 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד ירין שגב למערערת, עו"ד אולמן תמר למשיב. 29.4.08).
רע"א 11161/07 - חיים אזולאי נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
*דחיית תביעה לפי פוליסה לביטוח אופנועים, כאשר המבוטח לא השיב בהצעת הביטוח לשאלה אם חברה אחרת ביטלה פוליסה לאותו אופנוע, למרות שפוליסה כזו בוטלה (הבקשה נדחתה).
המבקש ביטח אצל המשיבה אופנוע ים בפוליסה לביטוח ימי. האופנוע ניזוק בתאונה יבשתית ותביעה שהגיש המבקש למשיבה נדחתה, בטענה כי במסגרת מילוי טפסי הפוליסה לא ציין את העובדה שחברת ביטוח אחרת ביטלה פוליסה שהוצאה לגבי האופנוע. בתביעה שהגיש לבימ"ש השלום טען המבקש כי טפסי הפוליסה של המשיבה נמסרו לו על ידי בעל מוסך לאופנועי ים, אליו הופנה על ידי המשיבה, וכי ציין בפני בעל המוסך שחברה אחרת סירבה לבטח את האופנוע, וכי בעל המוסך הציע לו להשאיר את השאלה ללא מענה, ולהותיר את ההכרעה למשיבה; כי בעל המוסך היה שליח של המשיבה - ואין היא יכולה לטעון להסתרת מידע. בימ"ש השלום דחה את התביעה. ביהמ"ש קבע כי על הפוליסה חל הדין האנגלי, וכי המבקש הפר את חובת הגילוי לפי דין זה; כי לא הוכח שבעל המוסך (שלא העיד) פעל כשלוחה של המשיבה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין חולק כי על אדם המבקש להתקשר בחוזה ביטוח חלה בדין הישראלי חובת גילוי, אך יש לבחון מה דינה של שאלה בטפסי הצעה שנותרה באופן ברור וגלוי (וכמסתבר, במכוון) ללא מענה: מחד גיסא, המבוטח לא מסר מידע בסוגיה שהיא מהותית למבטח; מאידך גיסא, אי מתן התשובה ברור בעליל, ולכן היה בידי המבטח לבחור האם לבטח את המבוטח, או לדרוש תשובה לשאלה שלא נענתה, בטרם יחליט. ניתן לומר, שאם אי מתן התשובה גלוי בעליל, והמבטח בוחר חרף זאת להתקשר בחוזה ולגבות דמי ביטוח - נוטל הוא את הסיכון על עצמו. על אף האמור, אין מקום להיעתר לבקשה הנוכחית, לנוכח נסיבות המקרה, היינו, ראשית, על הפוליסה חל הדין האנגלי, וממילא הדיון במשפט הישראלי, כאמור, נעשה מעבר להכרח ולשם ההרמוניה; שנית, הבחירה שלא להשיב לשאלה, ועמה אי העדת בעל המוסך, על נסיבות עריכת הפוליסה.
(בפני: השופט רובינשטיין. 14.4.08).
רע"א 10586/07 - פלוני נגד פלונים
*גדר סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בסכסוך משפחתי (הבקשה נדחתה).
המשיב הראשון (להלן: המשיב) נתמנה כבורר בהסכם פשרה שנערך ביום 10.7.2007 בין המבקש לבין אמו (המשיבה 3) ושני אחיו הבוגרים (המשיבים 4 ו-5). ביום 20.9.2007 פנה המבקש למשיב וביקש לקיים בדחיפות ישיבה מקדמית בבוררות. לטענתו, המשיבים 4 ו-5 פועלים בסתר ומאחורי גבו להפרתו וסיכולו של הסכם הפשרה, ונודע לו כי המשיבים 4 ו-5 הכינו לאבי המשפחה, המשיב 2, הלוקה לדבריו במחלת הדימנציה, צוואה חדשה ממנה מנשל המשיב 2 את המבקש. עקב פנייתו של המבקש נקבע מועד ישיבה מקדמית בבוררות בה ציין המשיב כי לבקשת המשיבים 2 ו-3 ניסח להם לאחרונה צוואה שאף נחתמה בפניו כעד. לאחר דברים אלה ביקש בא כוחו של המבקש מהמשיב כי יפסול עצמו, ומשסירב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפסילת הבורר. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי סמכות הדיון היא לביהמ"ש לענייני משפחה מאחר והסכסוך הוא בענייני משפחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בתובענה אזרחית בין אדם (המבקש) לבין בני משפחתו, ועילת התביעה הינה סכסוך בתוך המשפחה. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי לראות את עילתה של התובענה כסכסוך בתוך המשפחה. משכך, הסמכות העניינית לדון בתובענה שהגיש המבקש, הינה בגדר סמכותו הייחודית של ביהמ"ש לענייני משפחה.
(בפני: השופטת נאור. עווה"ד יהושע קלינמן, רפאל נבון וזהר ארד למבקש, המשיב לעצמו, עוה"ד אבנר זינגר, יורם זמיר ונעם פורר למשיבים. 24.4.08).
בג"צ 1912/08 - עמותת רופאים לזכויות אדם וא' נגד אלוף פיקוד דרום ואח'
*דחיית עתירה של חולה סרטן מרצועת עזה לקבל היתר כניסה לקבלת טיפול רפואי, כאשר בקשתו נדחתה מטעמי בטחון (העתירה נדחתה).
העותר 2 הוא פלשתיני, כבן 36, מרצועת עזה החולה במחלת הסרטן, והוא זקוק לטיפול רפואי חיוני ודחוף. העותר מבקש לקבל את הטיפול בבית החולים איכילוב. בעבר קיבל אישור כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי בבית החולים, למרות שאובחן כאדם המהווה סיכון בטחוני. עתה ביקש העותר לשוב לבית החולים על מנת להתחיל סבב שני של טיפול כימותראפי. לצורך כך פנה לקבל היתר כניסה לישראל ובקשתו סורבה. העתירה נדחתה.
מתן טיפול רפואי לנזקק, במיוחד כאשר מדובר בהצלת חיים, הוא ערך הומניטרי שראוי, ככל האפשר, לחתור להגשמתו, גם כאשר מדובר במי שאינו ישראלי וגם אם הוא מתגורר בארץ אויב. ברם, מתן סעד מטעמים הומניטריים, עם כל חשיבותו, איננו ערך מוחלט הגובר בכל מצב ובכל תנאי על הערכים המתמודדים. בחומר חסוי שהוצג על-ידי המשיבים ישנו חומר בטחוני כבד-משקל, עדכני בטיבו, המצביע על קיומו של סיכון ממשי הנשקף מפני העותר לבטחון המדינה ושלום הציבור. מדיניות המשיבים, המשתקפת מן המקרים המובאים לבג"צ, היא מדיניות ראויה ביסודה. חובתה העליונה של ישראל, ושל הגורמים המוסמכים מטעמה, הינה להגן על שלום תושביה, ובמצבים המתאימים, חובה זו עשויה לגבור ולהכריע אף את החובה לפעול למען הגשמת ערכים הומניטריים ומתן עזרה לזולת הנזקק. במקרה זה, האיזון שהוביל לשלילת הבקשה היה קל יותר לאור האפשרות של העותר להיזקק לטיפול רפואי באחת מהמדינות הערביות, המקנה טיפול רפואי ברמה דומה לזו שלה נזקקים תושבי ירדן ומצרים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יוהנה לרמן לעותרים, עוה"ד מיכל צוק ודניאל מארקס למשיבים. 16.4.08).
על"ע 5145/07 - עו"ד דניאל בראל נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*השעיית עו"ד העומד לדין פלילי עד למתן הכרעה בתיק הפלילי (הערעור נדחה).
בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א הפעיל את סמכותו לפי סעיף 78 (ג) לחוק לשכת עורכי הדין, והורה, לבקשת המשיב, על השעייתו של המערער עד למתן הכרעת הדין בתיק פלילי המתנהל נגדו בפני בימ"ש השלום. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו. הערעור נדחה.
המערער ושלושה אחרים, ובהם גם עובד המוסד לביטוח לאומי ורופא, הואשמו בקשירת קש להוצאת כספים במרמה מהמל"ל באמצעות ב--יום תאונות עבודה שלא היו, הגשת תביעות כזב בגינן וקבלת כספים. בית הדין המחוזי בחן האם יש בפניו ראיות גולמיות אשר קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יביא לביסוס אשמתו של המערער והגיע למסקנה חיובית. העבירות בהן הואשם המערער הינן, בעליל, עבירות שיש עמן קלון כדרישת סעיף 78 לחוק הנזכר. האינטרס הציבורי מחייב שעורך דין הנאשם בעבירות שיש עמן קלון לא יוכל להמשיך ולכהן כעורך דין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, מלצר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ניר פלסר למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 20.5.08).
בג"צ 10811/06 - קיבוץ אושה ואח' נגד שר האוצר ואח'
*התניית מתן תמיכה לחקלאים בגין קיצוץ מכסות המים, בויתור על תביעות נגד המדינה באותו נושא בשנים קודמות (העתירה נדחתה).
בחודש מאי 1999 נתקבלה החלטת ממשלה למתן תמיכה לחקלאים בגין קיצוץ במכסות המים עקב הבצורת, ובעקבותיה גובש מסמך כללי ובו פורטו התנאים למתן התמיכות, הקריטריונים לזכאות, היקף התמיכות ודרכי תשלומן. בשנת 2005 הגישו 43 ישובים חקלאיים (קיבוצים ומושבים), ובהם העותרים, תביעה נגד המדינה בה נטען, כי תשלומי התמיכה שקיבלו מהמדינה לשנים 2001-2003, שולמו בחסר. תובענה זו תלויה ועומדת. ביום 16.11.06 גובש "מסמך עקרונות" בו נקבע, כי היקף הסיוע הכולל לכל אחת מחמש השנים (2005-2009) יהיה בסכום כולל של 70 מיליון -, בנוסף להסדר הכולל לשנים 2005-2009. בהסדר העקרונות נכלל סעיף נוסף (סעיף 35) המתייחס "לתמיכה בשל קיצוץ במכסות המים בשנים קודמות" ונקבע בו כי משרד האוצר יעמיד למטרה זו סכום תמיכה כולל של 31 מיליון ש"ח, שיחולק בין החקלאים אשר יעמדו בקריטריונים המפורטים באותו סעיף. בכלל זה נקבע כי "חקלאי שנמנע מלדחות את התביעה שהגיש כנגד המדינה בכל עניין הנוגע לקיצוץ מכסות המים בשנים 2004-1999- לא יהיה זכאי לקבלת התמיכה האמורה בסעיף זה". העותרים משיגים כנגד הוראה זו. העתירה נדחתה.
סעיפיו ומרכיביו של מסמך העקרונות מסדירים את העקרונות לתשלום התמיכות משנת 2005 ואילך. סעיף 35, עוסק בהסדרת החסר או השנוי במחלוקת לעניין השנים הקודמות (1999-2004). ניתנת הברירה בידי החקלאי לבחור באחת משתי החלופות: לעמוד על תביעותיו, או לוותר על אותן תביעות בתמורה להסדר המוצע לאותו עניין בהוראת סעיף 35. התנייה זו היא הגיונית ואף מתבקשת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד משה בלטר והילה נודלר-דונגי לעותרים, עו"ד שרון רוטשנקר למשיבים. 21.5.08).
עע"ם 9654/06 - החברה להגנת הטבע ואח' נגד ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית ואח'
*הצורך בעריכת "תסקיר כללי" בדבר השפעה על הסביבה של תכנון כביש באיזור השרון (הערעור נתקבל חלקית).
הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז אישרה תכנון מפורט של כביש מס' 551, המיועד להיסלל באזור השרון. לאחר שהוגש דו"ח אקוסטי,
נמסר ממחוז מרכז של המשרד לאיכות הסביבה כי "אין סיבה לדרוש תסקיר השפעה על הסביבה". הליכי התכנון התמשכו, וביום 14.8.01, עוד בטרם הופקדה התכנית, פנתה נציגת השר לאיכות הסביבה במשיבה 2 (הוועדה המחוזית), ללשכת התכנון המחוזית בדרישה להכין תסקיר השפעה על הסביבה לתוואי המוצע, ודרישתה נדחתה. המערערות עתרו לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד החלטתה של ועדת העררים, ועתירתן נדחתה. הערעור נתקבל חלקית.
לבחינת ביהמ"ש עומדות שתי סוגיות עיקריות. הראשונה, שבה התמקד עיקר עניינן של המערערות, הינה הדרישה להכנת תסקיר שיכלול התייחסות לחלופות אחרות לתוואי שנקבע בתכנית ובכלל זה הימנעות מביצוע הכביש (להלן: תסקיר חלופות); השנייה - הכנת תסקיר שיתייחס להשפעתו הסביבתית של התוואי שנקבע (להלן: תסקיר כללי). יש לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שההחלטה לאשר את התכנית תבוטל, והדיון יוחזר לוועדה המחוזית לצורך הכרעה מנומקת בשאלת הצורך בעריכת "תסקיר כללי".
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד חגית הלמר ואלי בן ארי למערערים, עוה"ד ענר הלמן, דוד כחלון וטלי ענבר גולן למשיבים. 5.5.08).
בג"צ 2283/07 - פורום משפטי... נגד הוועדה לבחירת שופטים ואח'
*דחיית עתירה נגד חוקיות סעיף בכללי השפיטה, שעניינו סודיות הדיונים של הוועדה לבחירת שופטים (העתירה נדחתה).
העותרת תוקפת את חוקיותו ולחלופין את סבירותו של כלל 15 לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים) הקובע כי "דיוניה של ועדת הבחירה ושל ועדותיה ותכנם של השאלונים שהובאו בפני חבריה... הם סודיים... זולת דבר המלצתה של הועדה על מינויו של פלוני". העותרת דורשת לבטל את כלל 15 הנ"ל ולהורות כי יש לפרסם את תכני דיוניה של הוועדה. העתירה נדחתה.
ההנחה לפיה חוק חופש המידע חל על הוועדה לבחירת שופטים מעוררת קושי, ככל שנזקקים להגדרת המונח "רשות ציבורית" שבסעיף 2 לחוק. זאת משום שהמחוקק קבע לעניין זה רשימה סגורה של עשר חלופות. הוועדה לבחירת שופטים אינה נמנית עם איזה מן הגופים המפורטים. יחד עם זאת, המסקנה המשפטית כי חוק חופש המידע אינו חל על הוועדה לבחירת שופטים, איננה פוטרת את הוועדה מן החובה ליתן דעתה לעקרונות שהותוו בפסיקה, בדבר זכותו של הציבור לקבל מידע על פעילותם של גופים ציבוריים. כלל 15 במתכונתו החדשה זהה עם העקרונות שהותוו בפסיקה ובחוק חופש המידע לעניין זכות הציבור לקבלת מידע. במתכונתו המתוקנת קובע כלל 15 כי "דיוניה של ועדת הבחירה... הם סודיים... זולת פרוטוקולים שאינם עוסקים במועמדים או בעניינים אישיים...". דיוניה של הוועדה לבחירת שופטים נוגעים מטבע הדברים בעניינים שחשיפתם עלולה לפגוע בפרטיותם של המועמדים. זאת מן הטעם הפשוט שעל מנת לבדוק וללבן את שאלת התאמתו של מועמד פלוני לשפיטה נדרשת הוועדה לבחון אינפורמציה רבה ומגוונת וכן הערכות והמלצות הנוגעות לאותו מועמד. על כן הכלל במתכונתו החדשה תואם את ההלכה.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יצחק בם לעותרת, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 5.5.08).
בר"ם 3848/08 - שלום חדד נגד משרד החקלאות ואח'
*דחיית בקשה למתן צו ביניים, בתובענה לביטול תוצאות מכרז, בטענה שהזוכה אינו עומד בתנאי הסף של המכרז (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה במכרז של המשיב לקבלת שירותי חניה וגרירה. לגבי ביצוע השירות האמור באזור ירושלים הוגשו שתי הצעות: זו של המשיבה 2
וזו של המבקש. המשיבה זכתה במכרז מאחר שהיתה זולה יותר. טענתו המרכזית של המבקש היתה כי המשיבה אינה עומדת בתנאי הסף של המכרז הדורשים רישיון עסק כדין. עם העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים נגד ההתקשרותעם המשיבה. יצויין כי המבקש הוא שנותן את השירות נשוא המכרז מאז שנת 2000 וצפייתו היתה להמשיך ולתת את השירות גם לאחר המכרז החדש. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ועדת המכרזים החליטה לאמץ את עמדת המשיבה לפיה יש לה רישיון עסק. בנסיבות אלה הטיעון של "שלטון החוק" כמצדיק מתן צו ביניים נחלש. תהא ההכרעה במחלוקת בפסק הדין אשר תהיה, שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף נגד מתן צו ביניים. המקרה דנא הוא המקרה הטיפוסי בו הבקשה לצו ביניים היא למעשה בקשה להמשיך ליתן שירות, למרות הפסד במכרז ללא כל זכות קנויה לכך. יש גם לזכור, מבחינת האינטרס הציבורי, כי הצעת המבקש היתה יקרה מהצעת המשיבה. אם תתקבל העתירה, המבקש יוכל לקבל פיצוי כספי בגין נזקיו בתקופת הביניים שעד להכרעה בעתירה, ככל שיוכחו.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד רינה חורי למבקש. 1.5.08).
בג"צ 379/07 - רמזי חוראני נגד שרת המשפטים ואח'
*החלטה על סיום כהונתו של רשם בימ"ש השלום בעכו, שקיבל תואר אוניברסיטאי ב"פרשת לטביה", למרות שהתיק הפלילי נגדו נסגר (העתירה נדחתה).
העותר שימש רשם בימ"ש השלום בעכו משנת 1995 ועד שנת 2007. בין השנים 1997 ל-1999 למד העותר באוניברסיטת לטביה, ובתום תקופה זו זכה לתואר "מגיסטר לפדגוגיה". במהלך חקירה משטרתית בפרשה הידועה כ"פרשת לטביה", נחקר העותר באזהרה ולאחר שנערך לו שימוע, הוחלט לסגור את התיק הפלילי והמשמעתי נגד העותר מחוסר ראיות מספיקות. הנושא הועבר לבירור בנציבות תלונות הציבור על השופטים. הנציבה המליצה לשרת המשפטים ולנשיא ביהמ"ש העליון, להעביר לאלתר את העותר מכהונתו כרשם. העותר זומן ביום 1.8.06 לשיחה עם נשיא ביהמ"ש העליון, ברק, בה הודיע הנשיא לעותר כי הוא מאמץ את המלצות הנציבה, וכי הוא רשאי לפרוש מכהונתו מרצון. העותר הביע בפגישה חשש מפרסום הפרשה ובתגובה לכך, נאמר לו על ידי הנציבה, כי הנציבות אינה מפרסמת את החלטותיה ברבים, ועם זאת, אין לנציבות שליטה בתקשורת ובמידע המגיע אליה ממקורות אחרים כלשהם. לאחר דברים אלה, ניאות העותר לפרוש מרצון, ביום 31.12.06, מועד בו מגיע לסיומו חוזה ההעסקה המיוחד שנחתם עמו. ביום 1.1.07 פורסמה הודעת נשיאת ביהמ"ש העליון על סיום כהונתו של העותר כרשם. או אז הודיע העותר כי הוא חוזר בו מהסכמתו, באשר הפרשה הודלפה כולה לתקשורת, ולפיכך הסכמתו לפרוש מכהונתו בטלה ומבוטלת. בפגישה בין העותר לנשיאה בייניש ומנהל בתי המשפט, הובהר לו כי אין לפתוח מחדש את שאלת סיום כהונתו. העתירה נדחתה.
ממצאיה של הנציבה הותירו עננה כבדה על דרך התנהלותו של העותר בפרשת אוניברסיטת לטביה. נוכח הרגישות לתוצאות האישיות הקשות הכרוכות בהפסקת כהונה יזומה של נושא משרה שיפוטית, הוצע לו לפרוש מכהונתו בהסכמה, כדי לייתר את הצורך בפתיחת הליך הדחה. הצעה זו לא היתה מותנית בתנאים כלשהם. העותר התחייב לפרוש מכהונתו מרצון, להתחייבותו זו אופי חוזי, ועל התחייבות זו הסתמכה הנהלת בתי המשפט, ועל פיה השתיתה את פעולתה. מעבר לנדרש ייאמר, כי תקופת ההעסקה של העותר כרשם על פי החוזה המיוחד עליו היה חתום נסתיימה ב-30.12.06.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד האשם דלאשה ועמאר עיאשה לעותר, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 19.5.08).
ע.פ. 386/08 - איתמר אביסרור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הצתה ודחיית טענה שיסודה באחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ונאשם נוסף, (להלן - השותף), קשרו קשר להצית מספרה בבאר שבע. בשעת לילה מאוחרת, רכשו השניים בקבוק בנזין, התפרצו למספרה, שפכו בה את תכולת הבקבוק והציתו אותה. המספרה נשרפה כליל. על השותף הוטל עונש של ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ששה חודשי מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי בסך של 3,000 ש"ח למתלונן. על המערער נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל שירוצו במצטבר לעונש של 12 חודשי מאסר אותו מרצה המערער במסגרת תיקים אחרים, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ותשלום פיצוי בסך של 10,000 ש"ח למתלונן. במסגרת טיעוניה לעונש בביהמ"ש המחוזי טענה המשיבה כי יש להבחין בין נסיבותיו של המערער לבין נסיבותיו של השותף, שכן השותף התגייס לשירות צבאי, שירת ביחידה קרבית ושיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן. טענתו העיקרית של המערער היא כי ביהמ"ש המחוזי לא שקל כראוי במניין שיקוליו את העיקרון של אחידות הענישה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הפנים נורמות עברייניות והוא מעורב בפלילים מגיל צעיר. בהיותו משוחרר בערובה בתיק הנוכחי, ביצע עבירות נגד רכוש ונדון לשנת מאסר. אלמלא העונש הקל שהוטל על השותף היה המערער צפוי לעונש הרבה יותר חמור.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אבי חימי למערער. 6.5.08).
ע.פ. 1804/08 + 933/08 - מדינת ישראל נגד תאמר חומיידה
*החמרה בעונש בעבירה של גניבת עגלים מקיבוץ (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
ביום 12.9.07 הגיעו המשיב ושניים אחרים לשטח המרעה של עדר קיבוץ כפר סאלד, לכדו 4 עגלים כפתו אותם והעמיסום לרכב. מנהל ענף הבקר בקיבוץ שהבחין בהם הזעיק את רכז הביטחון השוטף. זה האחרון חסם עם רכבו את נתיב מנוסתם של גנבי הבקר, אולם הם עקפו אותו תוך נסיעה מסוכנת, והמשיכו בנסיעה מהירה ומסוכנת כדי להתחמק מהדולקים אחריהם. המשיב הודה, הורשע ונדון לששה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, 12 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 6 חודשים, קנס בסך 3000 ש"ח, ופיצוי הקיבוץ בסכום של 10,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו על מידת העונש. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
בבואה לגזור את עונשו של המשיב אמרה השופטת: "אין ספק כי העבירות בהן הודה הנאשם והורשע הינן חמורות ביותר, העבירות החקלאיות שביצע הנאשם גורמות לפגיעה קשה בחקלאים הטורחים ועמלים במשך חודשים רבים להביא פרנסה לביתם. התנהגות זו שתחילתה בעבירה, גוררת אחריה בסופו עבירות שונות ונוספות אשר נעברו על ידי הנאשם וחבריו, תוך ניסיון הימלטותם מאימת הדין". אולם, כאשר ניגש ביהמ"ש ליתן משמעות לחומרה אותה הדגיש, הוא פטר את המערער בעונש קל ביותר, העלול לשגר מסר שגוי לצבור, לפיו מתייחסים בתי המשפט בסלחנות למבצעיהן של עבירות מסוג זה, ובכך להעצים תופעה מכוערת זו. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בה ישא המערער על 12 חודשים. יתר חלקיו של העונש ישארו על כנם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אושרה פטל למערערת, עוה"ד אבו נסאר מארון למשיב. 15.5.08).