עע"ם 5447/06 - דב גראו חברה לבנין... נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה - השומרון ואח'
*פרשנות סעיף בתב"ע לעניין חישוב אחוזי בניה(מחוזי חיפה - עת"מ 1107/05 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא הבעלים של חלקת מקרקעין בפרדס חנה (להלן: החלקה). על החלקה חלה תב"ע אשר בתקנונה נקבעה חלוקת החלקה למספר "שטחי משנה" ובכללם שטח ל"הולכי רגל, ככרות, רחבות" (להלן: שטח הכיכרות). המערערת הגישה לוועדה המקומית, בקשה לניוד חלק מהשטחים, המוגדרים כשטח הכיכרות וכשטח פרטי פתוח, להקמת בניין המגורים שבתכנית (להלן: הבקשה). הוועדה המקומית דחתה את הבקשה בציינה כי זו מהווה למעשה בקשה להגדלת אחוזי הבניה בחלקה, בקשה שאינה מסמכותה של הוועדה המקומית. המערערת הגישה ערר לוועדת הערר ועררה נדחה. בעתירה מינהלית ביקשה המערערת פס"ד הצהרתי לפיו מגיעים לה גם אחוזי הבניה הנובעים משטח הכיכרות. המשיבות טענו כי לפי הפרשנות הנכונה של התוכנית אין לצרף את אחוזי הבניה משטח הכיכרות לשטח הבניה. ביהמ"ש קיבל את פרשנותה של הוועדה המקומית לתוכנית. הערעור נדחה.
ב. הן בחינת תכליתה של התוכנית והן בחינה של לשונה, מטים את הכף לכיוון הפרשנות המוצעת על ידי הוועדה המקומית, היינו, כי סעיף 13 לתקנון התוכנית אינו מאפשר את חישוב אחוזי הבניה בחלקה תוך התחשבות גם בשטח הכיכרות. גם בטענותיה של המערערת לעניין חוקיותו של סעיף 13 לתקנון התוכנית, אין כדי להטות את הכף לכיוונה. משמדובר בתוכנית שהתקבלה עוד בשנת 1969, קרי, לפני כמעט ארבעה עשורים, אין עוד אפשרות להישמע לטענות ממין זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מוטי בניאן למערערת, עו"ד עידו שטיינר למשיבות. 14.12.08).
ע.פ. 7115/08 + 7113/08 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש של קטינים שהורשעו בעבירות מין בקטינה, והמרת מאסר בפועל בצווי מבחן ושהייה במוסדות(מחוזי ת"א - ת.פ. 205/07 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. שני המערערים הורשעו, על-פי הודאתם, כי במספר הזדמנויות ביצעו בקטינה בת שמונה לערך מעשים מגונים במהלך ביקוריהם בשבתות בבית הכנסת. המערערים הובילו את הקטינה לבניין סמוך ושם ביצעו את המעשים עד שהגיעו לסיפוק מיני. בדעת הרוב צויינו דבריה של אם המתלוננת, אשר סיפרה על המשבר בו מצויה הקטינה והמשפחה כולה בעקבות האירוע. מאידך סקרה דעת הרוב את נסיבותיהם האישיות של המערערים, כפי שהן עולות מתסקירי שירות המבחן, והמלצת שירות המבחן למתן צו פיקוח במוסדות בהם שהו המערערים במהלך תקופת מעצרם, וכן גילם הצעיר של המערערים בעת ביצוע העבירות, המערער האחד כבן 15 והשני כבן 14, ועברם הנקי. באיזון הנסיבות גזרו על המערערים עונש מאסר של 24 חודשים, מאסר על תנאי של 18 חודשים, ופיצוי המתלוננת בסכום של 25,000 -. דעת המיעוט הציעה לגזור על המערערים צו מבחן בתנאי מגורים לפי פקודת המבחן למשך 3 שנים וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. כאשר מדובר בעבריין קטין יש לתת במלאכת האיזון משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות של העבריין, לגילו ולסיכויי שיקומו. קיים אינטרס ציבורי בשיקומו של עבריין קטין, ובייחוד כאשר עסקינן בעבירות מין. לפיכך תחת תקופת המאסר בפועל שנגזרה, יימצאו המערערים מורחקים מהחברה לתקופה דומה, יקבלו טיפול וימשיכו בהליכי השיקום בהם הם נמצאים, באופן שיכשיר אותם להשתלב שוב בחברה ולא לסכן את זולתם. הוחלט איפוא להטיל על המערערים צו מבחן למשך שנתיים שבגדרו
ישהו בשני מוסדות שונים. התנאים לעניין חופשות ממוסדות אלו יהיו חופפים לאלה שהיו מקבלים אילו ריצו המערערים את עונשם בבית הסוהר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ח. רחמני וי. הורס למערערים, עו"ד י. חמודות למשיבה. 15.12.08).
בר"ם 8247/08 - עיריית תל אביב יפו ואח' נגד פרג אירועים בע"מ ואח'
*ביטול היתר זמני שניתן ע"י ביהמ"ש המינהלי לניהול אולם אירועים, לאחר הרשעה בפלילים בגין ניהול האולם ללא היתר(מחוזי ת"א - עת"מ 1839/08 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 13.12.2005 הרשיע ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב את המשיבים, על פי הודאתם, בעבירה של ניהול עסק ללא רשיון או היתר זמני. בגזר הדין נקבע, בין היתר, כי ייפסק העיסוק באולם האירועים, אלא אם יתקבל רשיון או היתר זמני כדין. המשיבים לא פעלו בהתאם לפסק הדין והוגש נגדם כתב אישום נוסף. גם במקרה זה הורשעו על פי הודאתם ונגזר להם קנס ומאסר על תנאי. בין לבין, בעוד הליכי הערעור במסגרת ההליך הפלילי נמשכים, עתרו המשיבים לביהמ"ש לעניינים מינהליים, כי יינתן לאולם האירועים היתר זמני למשך שנה. לטענתם, פנו לעירייה בבקשה לקבלת רשיון עסק, ומצויים בידם "כמעט" כל האישורים הנדרשים לשם קבלת רשיון העסק, כאשר המחלוקת היחידה הינה ביחס לקיומם של מטרדי רעש במקום, וביהמ"ש נעתר לבקשתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נגד אולם האירועים קיים צו סגירה אשר היה אמור להיכנס לתוקף כבר ביום 1.10.2006, ואשר לאחר עיכובים רבים נכנס לתוקפו ביום 23.5.2008. אכן, נקבע כי צווי הסגירה יפקעו במידה ויינתן רשיון עסק, ואולם לא ניתן להעניק רשיון כזה בטרם תידונה כל הבעיות המונעות את קבלתו. בענייננו ניסו המשיבים להביא לביטולם של צווי הסגירה על ידי הגשת העתירות, ואולם, כפי שנפסק בעבר, "יש לדחות את הניסיון לעקוף צו סגירה לעסק שניתן במסגרת הליך פלילי, על ידי הליך אזרחי... ". נותרו מספר עניינים אשר לגישת המבקשים מונעים את קבלת רשיון העסק, ובכללם, התב"ע החדשה שחלה על השטח בו ממוקם אולם האירועים, והעובדה שגם כיום, לאחר שניתן היתר זמני לאולם, הדבר נעשה ללא הסכמת שירותי הכבאות שהתנגדו להענקת רשיון לעסק.
ג. הצו הזמני שניתן על ידי ביהמ"ש לעניינים מינהליים הוא צו עשה המחייב הוצאת היתר זמני וזאת גם כשביהמ"ש היה ער לכך שישנן בעיות שטרם נפתרו. גם מתן היתר זמני מחייב בדיקה, אף אם לא תמיד נדרשת הכרעה סופית בכל הנושאים המונעים מתן רשיון. על העירייה ליתן בתוך 10 ימים החלטה חדשה בה יפורטו כל הטעמים בגינם לא ניתן רשיון. לאחר קבלת ההחלטה יוכלו המשיבים להגיש עתירה חדשה בנושא.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד שרי אורן ורחל אביד למבקשים, עוה"ד דורון טל ודן אור למשיבים. 18.12.08).
רע"א 9480/02 + 8521/02 + 8479/02 - ד"ר תמר סבו ואח' נגד רשות שדות התעופה ואח'
*אישור הסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות(מחוזי ת"א - ע.א. 2477/99 - הבקשה נדחתה ברוב דעות).
א. השופטת פרוקצ'יה: בעלי הדין אימצו את המלצת ביהמ"ש שלערעור לפיה תבוטל החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר תובענה ייצוגית בכפוף לתנאים מוסכמים, כאמור בהודעתם לביהמ"ש מיום 12.8.08. יש לאשר הסדר זה וליתן לו תוקף של פס"ד. אכן סעיפים
18 ו- 19 לחוק התובענות הייצוגיות, מסדירים מערכת תנאים מוקדמים לאישור הסדרי פשרה בעניינים של תובענות ייצוגיות בידי ביהמ"ש. אולם, התקיימותם של תנאים מוקדמים אלה בנסיבות מקרה זה איננה מתחייבת. תכליתו של ההסדר החקיקתי בסעיפים האמורים, נועדה בבסיסה למנוע קנוניה בין התובע המייצג את הקבוצה לבין הנתבע, על חשבון חברי הקבוצה בהליך הייצוגי. חשש זה אינו קיים במקום שהפשרה הינה פרי הצעתו של ביהמ"ש, הניתנת על בסיס היכרות מעמיקה של מכלול נתוני הענין; במיוחד כך הדבר כאשר ההצעה מוצעת על ידי ערכאת הערעור, שמלוא החומר שנדון בערכאה הדיונית והכרעתה מונחים בפניה. בנסיבות אלה ראוי לאשר את הסדר הפשרה.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): אכן ביהמ"ש הציע לצדדים לנסות להידבר לצורך השגת הסדר מוסכם, ואף דובר במרכיביו - אך לא ניקבו סכומים, למשל, וברי כי לא היו במקום אנשים מחברי הקבוצה הייצוגית הנטענת, מעבר למייצגת הספציפית. בנסיבות אלה, לא די בכך לייתור הפרוצדורה שבדין שבסעיפים 18 ו- 19 הנ"ל.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. עוה"ד רם דקל ורונית סיטון למבקשת, עוה"ד מיארה, יצחק וינדר, אילן וינדר, ניר מילשטיין ויניב סטל למשיבים. 15.12.08).
בג"צ 10021/06 - ניר זוהר נגד שר המשפטים
*מהותה של חתימת קיום ע"י שר המשפטים הנדרשת בהחלטת נשיא המדינה לקציבת עונשי מאסר(העתירה נתקבלה בחלקה).
א. בשנת 1996 הורשע העותר בעבירות של רצח, אינוס וחטיפה ונדון למאסר עולם. בעודו נושא בעונש ביצע עבירות נוספות, ונגזרו לו עונשי מאסר נוספים. בשנת 2004 ביקש העותר כי תקופת מאסרו תיקצב בזמן. שרת המשפטים דאז, וכמוה גם ועדת השחרורים, המליצו לנשיא המדינה שלא להיעתר לבקשה. בניגוד להמלצות אלו, קצב הנשיא קצב את העונש והעמידו על 32 שנות מאסר. כתב ההקלה בעונש הועבר לחתימתה של שרת המשפטים, ובית-הנשיא נימק את קציבת העונש בשיפור שחל בהתנהגותו של העותר, עובדה שז-כרה לא בא בהמלצות שהונחו לפתחו של הנשיא. לפיכך מיאנה השרה לחתום על כתב ההקלה בעונש, וגם שרי המשפטים שבאו לאחריה לא עשו כן. על רקע זה הוגשה העתירה להורות לשר המשפטים לחתום על כתב ההקלה, ולחלופין, לקבוע שכתב ההקלה תקף אף בלא חתימתו של השר. המדינה, הציעה להביא את הפרשה בשנית בפני הגורמים המוסמכים, לרבות נשיא המדינה, אך העותר דחה הצעה זו. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. השופט לוי: סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה, קובע כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים...". סעיף 12 לחוק קובע כי "חתימתו של נשיא המדינה על מסמך רשמי טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר שהחליטה עליו הממשלה...". ייעודה של חתימת הקיום קשור בתחומי אחריותו המקצועיים של השר החותם. מלאכתו של השר בהקשרה של חתימת הקיום אינה משתרעת אלא על תחומי אחריותה של הרשות המבצעת בגדרו של הליך החנינה. בעניינו של העותר שוררת אי-בהירות באשר לחומר ששימש בסיס להחלטתו של נשיא המדינה. על-פניו, קיים חשש כי מסיבה כלשהי לא הגיע דבר התנהגותו של העותר בעת מאסרו, לידיעתו של הנשיא. חובתו של שר המשפטים היתה, ועודנה, לברר את הסוגיה ולבחון אם לחשש כאמור נמצא בסיס. ככל שיתברר, כי המידע שהונח בפני הנשיא היה חסר, על השר לדאוג להשלמתה של התמונה והנשיא יחליט ככל שיחליט. ככל שמנגד, יוברר כי החלטתו של הנשיא נתקבלה כשבפניו כלל המידע הרלוואנטי, כי אז יהיה השר חייב להוסיף את חתימת הקיום, ללא עיכוב נוסף.
ג. השופט רובינשטיין: אין מניעה מנקיטת הדרך שבה תבוצע אותה בדיקה באשר לשלמות התמונה שבפני הנשיא. ואולם, ככל שעדיין לא תושג לאחר מכן הסכמה בין הנשיא לשר ותיוותר מחלוקת, אין השר מחוייב בחתימת הקיום, והעותר יוכל לשוב ולהשיג על כך בגדרי המשפט המינהלי, ככל שתמצא לו עילה.
ד. השופט דנציגר: הצטרף לדעתו של השופט לוי.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. העותר לעצמו, עו"ד אילאיל אמיר למשיב. 23.12.08).
ע.פ. 5253/07 - אחמד ארשיד נגד מדינת ישראל
*התנאים לענישה מופחתת בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 1115/04 - ערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער היה נשוי למנוחה במשך כעשרים שנים. במהלך תקופת נישואיהם נהג המערער באלימות מילולית ופיסית כלפי המנוחה וביוני 2004 התגרשו בני הזוג. בין בני הזוג נתגלעו מחלוקות בעניין חלוקת הרכוש. סמוך לחצות לילה, בליל הרצח, נכנס המערער לבית המנוחה ושמע אותה משוחחת בטלפון עם גבר כלשהו, הוא עזב את הדירה ושב למקום לאחר כשעתיים וחצי, נכנס לחדר השינה של המנוחה, העיר אותה משנתה ורצח אותה ב-17 דקירות סכין. במשפטו העלה המערער להגנתו שתי טענות מרכזיות: כי ביצע את המעשה בהשפעת מחלת סכיזופרניה שממנה הוא סובל; כי פעל מתוך הגנה עצמית. ביהמ"ש קבע כי המערער אכן אובחן בעבר כחולה במחלת הסכיזופרניה, אך בעת ביצוע המעשה היתה המחלה ברמיסיה והמערער לא פעל תחת השפעת מצב פסיכוטי. כן דחה את טענת המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית. משכך, הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. באשר לעונש - טען המערער כי יש להסתפק לגביו בענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין. לטענתו, בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר עשה או להימנע מעשיית המעשה. ביהמ"ש דחה טענה זו וגזר על המערער מאסר עולם. הערעור על מידת העונש נדחה.
ב. אין להתערב בהכרעת הדין. כאשר לעונש - הסמכות להקל בעונשו של מי שהורשע ברצח לפי סעיף 300א, מותנית בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: הנאשם סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" או מ"ליקוי בכושרו השכלי"; בשעת המעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו במישור השכלי להבין את אשר הוא עושה; מתקיים קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי לבין ההגבלה ביכולתו של הנאשם להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו כאמור. בענייננו, המערער אכן סובל מ"הפרעה נפשית חמורה" כדרישת התנאי הראשון, אלא שלא עלה בידיו להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו במקרה דנן שני התנאים המצטברים הנוספים.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מחמוד אבו רייא למערער, עו"ד גב' דפנה פינקלשטיין למשיבה. 22.12.08).
ע.פ. 2241/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש. *בערעור נגד חיוב בפיצויים למתלוננת במסגרת גז"ד בעבירת מין, יש לצרף את המתלוננת כמשיבה(מחוזי חיפה לנוער - ת.פ. 308/06 - הערעור נדחה).
א. המערער ביצע במתלוננת אונס ברוטלי. הוא היה כבן 16 במועד המעשה, והמתלוננת היתה כבת 15. המערער והמתלוננת הכירו לראשונה כשנתיים קודם לאירוע, ואף למדו יחדיו מספר חודשים באותו בית ספר. המערער סבור היה כי אביה של המתלוננת הוא גם אביו הביולוגי, אשר נטש אותו ואת אמו, ועל רקע זה נהג להציק למתלוננת.
באחד הלילות, סמוך לחצות, חזרה המתלוננת לביתה מטיול, והמערער תקף אותה, ובאיומי סכין אנס אותה. בהתחשב בנסיבות העבירה גזר ביהמ"ש למערער חמש שנים מאסר בפועל, שתי שנים מאסר על תנאי וכן פיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נשען בעיקרו על הקביעה כי מהימנה עליו עדותה של המתלוננת, הן מהתרשמותו הישירה מהעדות שמסרה בביהמ"ש והן לאור התימוכין הרבים שמצא לגירסתה. לפיכך אין להתערב בהכרעת הדין. אף בעניין חומרת העונש, יש לדחות את הערעור. אמנם, המערער היה צעיר יחסית בזמן שביצע את העבירות בהן הורשע, אך אין קטינות מקנה חסינות לנאשם מפני השלכות מעשיו. יתירה מכך, הוא עשה את מעשיו בכוונת מכוון כשהוא אף מטיח במתלוננת כי מטרתו להשפילה, לפגוע בה ולשימה "מתחתיו". הנזק אשר גרם לנפשה של המתלוננת אין שיעור למדוד אותו. בעניין הפיצוי שהושת על המערער לטובת המתלוננת - בעניין זה היה על המערער לצרף את המתלוננת כמשיבה בערעור. משלא עשה כן, די גם בכך בלבד בכדי לדחות את ערעורו בעניין זה. מכל מקום הפיצוי שהושת אינו מוגזם בנסיבות העניין.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עמיקם עמרם, חדוה שפירא וליאור פנחס למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 24.12.08).
ע.א. 8239/06 - זאן אברון ואח' נגד אברהם פלדה ואח'
*פירוש תנאי בהסכם והתייחסות למטרת התנאי שנקבע(מחוזי ת"א - ה.פ. 663/04 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המשיבים 1-2 (להלן - המשיבים) רכשו מחברת שעשוע (להלן - הקבלן) זכויות חכירה של דירה בבניין שהיה אמור להיבנות בגבעתיים ובו ארבע יחידות דיור בלבד. בניגוד למצג המובטח ולתוכניות הבנייה המאושרות, בנה הקבלן דירת חדר נוספת בקומת הקרקע (להלן - דירת החדר). המערער ואשתו המנוחה רכשו מהקבלן, לאחר השלמת הבנייה, את דירת החדר ודירה נוספת בבניין. הוצא צו הריסה ע"י העיריה לדירת החדר, ובשלב מסויים הסכימה העירייה לוותר על ביצוע צו ההריסה אם כל הדיירים יסכימו לחריגות הבנייה. הצדדים הסכימו לחריגות, לאחר שהמערער והמנוחה חתמו על התחייבות בה נאמר: "אנו מתחייבים לא להעביר לרוכש... את החכירה ב[דירת החדר] אלא אם כן תועבר לו גם [הדירה הנוספת], וגם אותו נעבר יתחייב את אותה התחייבות... למי שיבוא אחריו וחוזר חלילה". במרשם המקרקעין נרשמה הערת אזהרה בנדון. בעקבות פטירת אשתו עבר המערער לדיור מוגן וביקש למכור את הדירה הנוספת ולהותיר בידיו את דירת החדר. הוא פנה אל המשיבים בדרישה כי יסכימו לביטול הערת האזהרה ואלה התנו את הסכמתם בקבלת פיצוי. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה להצהרה שהערת האזהרה בטלה ותביעתם נדחתה. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט גרוניס (דעת מיעוט): המשיבים מכרו את דירתם בשנת 1999 והם וילדיהם אינם מתגוררים עוד בבניין. השאלה היא מה היתה המטרה אשר לשמה ניתנה ההתחייבות כי שתי הדירות לא תימכרנה בנפרד. לטענת המשיבים, ההתחייבות נועדה לפצות אותם על בניית דירת החדר על הרכוש המשותף, תוך דחיית מימושה של הזכות לפיצוי למועד בו ימומש הנכס. אולם, לא ניתן כל הסבר הגיוני מדוע יהיו המשיבים זכאים לפיצוי רק אם וכאשר תימכרנה הדירות בנפרד. יש לקבל את טענת המערערים כי האינטרס שההתחייבות באה להגן עליו, היה כי בכל עת יהיו בבניין אך ארבע משפחות, הגם שבבניין יש חמש יחידות דיור. הואיל וכך אין כל סיבה לומר שאותו אינטרס ממשיך להתקיים לאחר שהם עצמם מכרו את דירתם ואינם מתגוררים עוד בבניין.
ג. השופטת חיות: ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבים באשר לתכליתה של ההתחייבות בקובעו כי: "...תכלית ההתחייבות... היתה כפולה: ראשית, למנוע מצב שבו ייכנס לבנין דייר חמישי, ללא הסכמת המשיבים; ושנית, למנוע [מהמערערים] לעשות רווח ממכירת הדירות בנפרד... משמעותה המעשית של ההתחייבות... היא שלצורך קבלת הסכמת המשיבים למכירת הדירות בנפרד יאלצו [המערערים] לשלם למשיבים פיצוי כספי". אין לקרוא לתוך התחייבות זו תנאי לפיו כוחה יפה רק כל עוד גרים המשיבים בבניין.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. עו"ד מאיר כסיף למערערים, עו"ד ליאור דובדבני למשיבים. 21.12.08).
ע.א. 8407/07 + 7168/07 - נאיף בריה נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 1211/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המערער, יליד 1971, (להלן: הנפגע), נפצע ביום 25.05.2001 בתאונת דרכים. הרכב היה מבוטח ע"י המשיבה. בימ"ש קמא קבע כי נכותו התפקודית של הנפגע בעקבות התאונה מגיעה לכדי %100. אשר לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות, קבע ביהמ"ש כי בהתחשב בשכרו של הנפגע כשומר ובאפשרות עליה מסויימת בשכר המינימום, יש לקבוע את בסיס השכר על סך של 4,000 ש"ח ברוטו. מסכום זה ניכה %10 בגין מס הכנסה. הערעורים נדחו פרט לענין ניכוי מס הכנסה.
ב. הלכה היא כי "בימ"ש שלערעור אינו נכנס לבדיקה ולבירור מלא ומפורט של חישובי הנזק לראשיו, שכן הערעור נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו של הסכום הכולל שנפסק". בגין ראשי הנזק של עזרת הזולת וניידות פסק ביהמ"ש המחוזי, על דרך האומדן, סכומים לעבר ולעתיד שהינם סבירים ומאוזנים בנסיבות העניין. קביעתו של בימ"ש קמא כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של הנפגע על שיעור של %100 אף היא קביעה סבירה. אשר לבסיס השכר - אין הצדקה להעמיד בסיס זה על השכר הממוצע במשק כטענת הנפגע. נוכח נתוני הבסיס של הנפגע (היעדר השכלה והיעדר הכשרה מקצועית כלשהי) וכן נוכח האינדיקציה הברורה באשר לרמת השתכרותו הממוצעת במשך תקופה לא מבוטלת קודם לתאונה, אין לחשב את הפסד השתכרותו על פי בסיס שכר העולה על 4000 ש"ח ברוטו.
ג. מאידך, לא היה מקום לניכוי מס הכנסה בשיעור %10 מן השכר. בהתחשב בנתוניו של הנפגע, דהיינו היותו מטופל בארבעה ילדים ונשוי לאישה שהיא עקרת בית, שיעור המס לגבי שכר של 4000 ש"ח ברוטו, עומד על %0. לכן יש להוסיף לבסיס השכר החדשי על פיו חושבו הפסדי ההשתכרות, את הסך של 400 ש"ח.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד ורד אפלמן למערער, עו"ד יוסף אסולין למשיבה. 21.12.08).
רע"א 2508/08 + 2444/08 - שופרסל בע"מ ואח' נגד אהרון כהן ואח'
*שיקול דעת ביהמ"ש לאפשר תיקון כתב תביעה בתביעה ייצוגית(הערעורים נתקבלו בחלקם בנושא פסיקת הוצאות).
א. תביעתם המקורית של המשיבים, שבצידה בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, הוגשה בשנת 2005, קודם לכניסת חוק תובענות ייצוגיות לתוקפו. לאחר כניסת החוק לתוקפו, הגישו המשיבים בקשה לתיקון כתבי הטענות המקוריים "ובין השאר להתאימם לחוק החדש". ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והדגיש כי הרשות ניתנת רק לשינויים הנדרשים עקב כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות. המשיבים הגישו, כתבי
תביעה מתוקנים ואלה כוללים עובדות וצרופות רבות, שאין להן זכר בכתבי הטענות המקוריים. המבקשות טענו כי התיקון שבוצע חורג באופן משמעותי מהחלטת התיקון. בהחלטתו, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי התיקונים "חורגים במידה רבה מהרשות שניתנה למשיבים לתקן את בקשתם". חרף האמור, החליט שלא למחוק את הבקשה המתוקנת. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נתקבלו בחלקם לעניין פסיקת הוצאות ושכ"ט.
ב. ערכאת הערעור אינה נוטה ככלל להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים שבסדרי דין, ובלבד שההחלטה שהתקבלה איננה מנוגדת לדין, ואינה גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים. לא ניתן לומר שלמבקשות נגרם עוול מהותי כתוצאה מהותרת כתבי הטענות המתוקנים על כנם. עם זאת, המקרה דנא הוא מן המקרים הנדירים בהם יש צורך להתערב בשאלת ההוצאות - כבקשתן החלופית של המבקשות. שכן ביהמ"ש המחוזי נמנע מלפסוק הוצאות לטובת המבקשות, בלא שהתייחס כלל לסוגיה. חיוב המשיבים בהוצאות הוא בלתי נמנע בנסיבות הענין.
(בפני: השופט מלצר. 21.12.08).
עע"ם 210/08 - פרויס הסגיל והדי נגד משרד הבינוי והשיכון ירושלים
*דחיית בקשה להחלפת דירה שהועמדה לתובע בדיור ציבורי. *ביהמ"ש לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה מינהלית על פי כתב העתירה בלבד(מחוזי י-ם - עת"מ 428/07 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד שנת 1939, סובל מבעיות רפואיות קשות ומתגורר החל באפריל 1980 בדירה השייכת לדיור הציבורי באשקלון. בשנת 2000 פנה למשיב בבקשה להחליף את דירתו לדירה בחולון מסיבות חברתיות ובקשתו נדחתה לאחר הליכים משפטיים. בהמשך, הגיש המערער בקשה נוספת להחלפת דירתו בדירה בראשון לציון, בטענה כי מצבו הבריאותי מחייב את מעברו לדירה הסמוכה למקום מגוריה של בתו ובקשתו נדחתה. על החלטת ועדת האכלוס הציבורית מיום 12.3.2007 הגיש המערער עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בירושלים ועתירתו נדחתה. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענות הדיוניות של המערער - הסמכות המסורה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בדונו בעתירה מנהלית רחבה היא. כך, למשל, רשאי הוא לדחות את העתירה על פי כתב העתירה בלבד וללא בקשת תגובת המשיב. אף במידה והמשיב לא הגיש את תשובתו על פי הוראת ביהמ"ש, רשאי ביהמ"ש לאפשר לו להשמיע את טיעוניו בדיון בעתירה. מכל מקום לא היה בפגם שנפל בהתנהלות המשיב בכדי להוביל לקבלת עתירתו של המערער, מקום שהעתירה לא גילתה עילה לגופה, וודאי שאין מקום, בשל טענה זו, לקבל את הערעור לגופו.
ג. באשר להחלטה גופה - צדק ביהמ"ש כי בנסיבות העניין אין לומר שהחלטת המשיב בלתי סבירה היא ומחייבת את התערבות הערכאות השיפוטיות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. המערער לעצמו, עו"ד דניאל מארקס למשיב. 24.12.08).
בש"פ 10689/08 - יוסף ואלי קנפו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של התפרצות וגניבה בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשמים ועקרון מניעת הפלייה בין נאשמים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. באזור המרכז פעלה כנופיה של עבריינים, אשר הקימו חברות הדברה, פירסמו אותן במקומונים ובכרוזים, וכאשר הוזמנו לבצע הדברה בדירות, אספו מידע אודות הבית בו עבדו, נטלו עימם חפצי ערך ואם הבחינו בקיומה של כספת העתיקו את המפתח שלה באמצעות "פימו" ולאחר מכן חזרו ופרצו לדירה באמצעות המפתח המועתק. במסגרת
הפעילות לגילוי הכנופיה שכרה המשיבה דירת מגורים ברמת גן (להלן - הדירה) כאשר שוטרת הזדהתה כבעליה ויצרה קשר אחד העבריינים לצורך תיאום מועד להדברה בדירה. לדירה הוכנסה כספת ועל שידה הוצבה קופסת תכשיטים. בסופו של דבר בוצעה הפריצה ונעצרו העוררים יחד עם שותף נוסף. בימ"ש השלום בראשון-לציון נתבקש לעצור את העוררים ואת השותף עד תום ההליכים והבקשה נדחתה. בערר לביהמ"ש המחוזי הוחלט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. באשר לשותף, הוחלט כי נוכח היעדר כל עבר פלילי אצלו ונוכח העובדה כי שירת תקופה ארוכה במשטרה ועבד כחוקר פרטי עובר למעצרו, יש לשחררו בערובה. הערר נתקבל.
ב. לעוררים עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש ובעבירות אחרות. ואולם, העורר 2 ביצע את עבירתו האחרונה לפני כאחת עשרה שנים והעורר 1 לפני כתשע עשרה שנים. בנוסף, מתסקירי המבחן החיוביים שהוגשו בבימ"ש השלום עולה כי מאז שביצעו את עבירותיהם האחרונות עברו הליך טיפולי, שיקמו את חייהם ואף הקימו משפחות נורמטיביות לחלוטין.
ג. בנוסף, העיקרון לפיו אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לעניין המעצר, בהיעדר טעמים המצדיקים זאת, הינו עקרון חשוב המעוגן בעקרון השוויון. לא ניתן לומר שחלקו של השותף במעשה ההתפרצות קטן מחלקם של העוררים.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ש. נודל לעוררים, עו"ד י. שגב למשיבה. 23.12.08).
ע.פ. 2160/08 - אלכסנדר ארחיפוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וסיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
תצפית של שוטרים שהוצבה בעקבות מידע לפיו עתידה להתבצע עיסקה בסם, הבחינה ברכב מסחרי, בו נהג נאשם אחר, בוריס נובק, כשלצדו יושב המערער. השוטרים החלו לעקוב אחר הרכב, עקפו אותו וחסמו את דרכו. שני שוטרים ירדו מרכבם והתקדמו לעבר הרכב המסחרי, ובשלב זה שעט הרכב הנעקב קדימה, פגע בדלת הרכב המשטרתי, והחל מסתלק מהזירה. החל מרדף שבסופו נקלע הרכב הנמלט לדרך ללא מוצא. כאשר ניגשו שוטרים לעצור אותם, נזרקה מהחלון שליד המושב הימני שקית שהכילה 42 טבליות של סם מסוג .MDMAביהמ"ש המחוזי הרשיע את הנאשמים בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, מעשה פזיזות ורשלנות והחזקת סם וגזר את דינם. הערעור נדחה.
לא נפל פגם בהרשעת המערער וכך גם בסוגיית הערעור כנגד העונש. המערער נדון ל-33 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על תנאי. עונש זה, נוכח העבירות בהן הורשע המערער, אינו חמור כלל ועיקר. השילוב שבין החזקת סם בכמות מסחרית, עם בריחה משוטרים תוך סיכון חיי אדם, חייב תגובה עונשית קשה, אפשר אף מעבר לזו שנגזרה.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד ז'קי סגרון למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 17.12.08).
בש"א 6309/08 ואח' - יצחק ניאקן ואח' נגד תנובה בע"מ ואח'
*היענות לבקשות להארכת מועד בערעורים על החלטות ביהמ"ש בנושא החלטות נאמן או מפרק, כאשר המצב המשפטי אם להגיש ערעור או בר"ע לא היה ברור (בקשות להארכת מועד - הבקשות נתקבלו).
ארבע בקשות להארכת מועד הוגשו בעקבות מחיקת ערעורים שהגישו המבקשים על החלטות בימ"ש קמא. מחיקת הערעורים נעוצה בפסק דין של ביהמ"ש העליון מיום 13.7.2008, בו נקבע כי הדרך להשיג על החלטה של ביהמ"ש המחוזי לדחות ערעור על החלטת נאמן או מפרק, לפיה נדחתה תביעת חוב בשל איחור בהגשתה, הינה זו של בקשת רשות ערעור ולא ערעור. הערעורים נמחקו,
נוכח הלכה זו, תוך ציון העובדה כי למערערים שמורה הזכות לבקש הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. מכאן ארבע הבקשות. הבקשות נתקבלו.
טעותם של המבקשים הינה טעות סבירה הנובעת ממצב משפטי מעורפל. עובר למתן פסק הדין האמור, סדרי הערעור לא היו נהירים דיים ו"בעבר דן בימ"ש זה לעיתים בהשגות על החלטות כאמור על דרך ערעור בזכות, ואילו במקרים אחרים דן בהשגות דומות בגדר בקשת רשות ערעור". אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיבים - לאורך כל התקופה, למן הגשת הערעורים ועד הלום, ידעו המשיבים כי המבקשים אינם משלימים עם החלטות בתי המשפט המחוזיים. גם המשיבים היו שותפים לטעותם של המבקשים, איש מהם לא ביקש את מחיקת הערעורים בטענה כי הוגשו שלא כדין, והערעורים נמחקו בסופו של דבר ביוזמת ביהמ"ש.
(בפני: הרשמת לוין. 17.12.08).
רע"א 8576/08 - בנק לאומי... נגד בנק דיסקונט... ואח'
*הצטרפות נושה לתיק הוצל"פ שנפתח ע"י נושה אחר (הבקשה נדחתה).
במסגרת תביעה שהוגשה על ידי המבקש נגד חברת "כל בו סגרון", (להלן: החייבת), בבימ"ש השלום בחיפה, ניתן צו עיקול זמני על הכספים אשר מגיעים או אשר יגיעו לחייבת מחברת "פלאפון תקשורת" (להלן: המחזיקה), כתוצאה מתביעת החייבת נגד המחזיקה. במסגרת תביעת המבקש, ניתן פסק דין נגד החייבת לתשלום 311,000 -. בהמשך, חוייבה המחזיקה לשלם לחייבת סכום של 220,000 -, והמחזיקה שילמה לחייבת את הסכום האמור. או אז הגיש המבקש ללשכת ההוצל"פ בקשה לחייב את המחזיקה, על פי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, בתשלום הסכום שנפסק לזכות החייבת בתביעתה נגד המחזיקה. ביום 13.2.2007 קבע ראש ההוצל"פ כי על המחזיקה לשלם למבקש את הסכום של 220,000 ש"ח. ביום 6.3.2007 הוגשה ללשכת ההוצל"פ בקריות בקשה של המשיב להצטרף לתיק ההוצל"פ ולהליך העיקול על הסכום המגיע לחייבת מאת המחזיקה ובקשתו נתקבלה. ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה נדחה. ביהמ"ש קבע כי אין בתקנות ההוצל"פ, בכדי להגביל נושה מלהצטרף לתיק הוצאה לפועל שנפתח על ידי נושה אחר, גם לאחר שלב בקשת הביצוע, דהיינו, גם לאחר שנגבו כספים בתיק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד טל שטקלר-טימסית ודורון זר למבקש, עו"ד שלומית ישורון-סוניס למשיב. 23.12.08).
רע"פ 9432/08 - האשם סלאימה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לארכה לביצוע צו הריסה (הבקשה נדחתה).
המבקש ביצע בנייה ללא היתר בשטח של 234 ממ"ר, ברחוב שער הפרחים בעיר העתיקה בירושלים. ביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש, על סמך הודאתו, וגזר לו קנס של 67,300 ש"ח וכן ניתן צו המחייב את המבקש להתאים את הבניה לתוכניות ולהיתרי בנייה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסת הבניה החריגה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העובדה כי היתר בנייה לא יתקבל בעתיד הנראה לעין הינה שיקול רלוונטי במסגרת שיקוליו של ביהמ"ש בדונו בנושא הריסת המבנה. מאז הקמת המבנה חלפו מעל לארבע שנים במהלכם לא השיג המבקש היתר למבנה שהוקם. בנסיבות אלו, אין פגם בארכה של לא יותר מארבעה חודשים לערך אשר ניתנה למבקש ליישום הצו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ויסאם גנאים למבקש, עו"ד עינת איילון למשיבה. 22.12.08).
בש"פ 10152/08 - מדינת ישראל נגד פלוני ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).
המשיבים, שלושה אחים ואביהם, הואשמו במספר אישומים, כולל עבירות של רצח וניסיון לרצח. עם הגשת כתב האישום הוסכם כי המשיבים ייעצרו עד תום ההליכים, ואביהם ישוחרר לחלופת מעצר. עם חלוף 9 חדשים מהמעצר מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 יום. הוחלט להזמין תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר.
מן הצד האחד, למשיבים מיוחסות עבירות חמורות ביותר, לרבות עבירה של רצח וניסיון לרצח. מאידך, המשיבים שוהים מזה כשנה במעצר, ואין צפי כי משפטם יסתיים במהלך הארכת המעצר הנוכחית. גם כאשר מדובר באישומים בעבירות החמורות ביותר, מחוייב ביהמ"ש לשקול שחרורו של נאשם לחלופת מעצר. יתכן שהגיעה העת לבחון את אפשרות שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, ובלבד שהיא תהא חלופה הולמת, באופן שיבטיח את נטרול מסוכנותם. על כן שירות המבחן יכין תסקיר מעצר.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד נעמי לולב למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיבים. 11.12.08).
בש"פ 10970/08 - פלוני נגד מדינת ישראל ואח'
*ביטול צו איסור פרסום בעבירות אינוס וסחיטה (הבקשה נדחתה).
העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם סחיטה ועבירות נוספות. בשלב שקדם להגשתו של כתב האישום ניתן ע"י בימ"ש השלום צו איסור פרסום. ביום 23.12.08 ביקש המשיב 2, העתון "ידיעות אחרונות" היתר לפרסם את פרטי הפרשה, ללא שמות הנאשמים. הנאשמים ובא כוח המדינה לא הופיעו לדיון וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין מקום, לעת הזאת, לאי פרסום הפרשה גופה, לא רק כיון שפורסמה בעתון "מעריב", אף כי יש גם לכך משקל מסויים, אלא כיוון שאין טעם, שלא לפרסמה כשלעצמה. ככל שהמדובר בשמו של העורר, יש מקום לאפשר לעורר להשמיע את טיעוניו במסודר בפני הערכאה הדיונית, בזיקה לדלתיים סגורות ולאיסור פרסום. על כן יוחזר הנושא לביהמ"ש המחוזי, שידון בנושא במעמד כל הצדדים.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד נועם בונדר ונאסר מוסטפה לעורר, עוה"ד ירין שגב ועומר אשכר למשיבים. 26.12.08).
בג"צ 8794/03 - יואב הס ואח' נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'
*בדיקת נסיבות אירוע של "סיכול ממוקד" בו נהרגו גם חפים מפשע (העתירה נדחתה).
במסגרת פעולה של "סיכול ממוקד" שיגר מטוס של צה"ל פצצה במשקל 1,000 ק"ג לעבר בית מגורים בעזה, בו התגורר פעיל החמאס הבכיר סלאח שחאדה. כתוצאה מהפעולה, נהרגו שחאדה, פעיל חמאס נוסף ששהה עמו, וכן 14 אזרחים, בהם אשתו ובתו של שחאדה, ורבים נוספים נפצעו. היועהמ"ש לממשלה החליט שלא לפתוח בחקירה פלילית בעקבות הפעולה. נגד החלטה זו הוגשה העתירה. בין לבין ניתן בבג"צ פס"ד בנושא הסיכול הממוקד, בו קבע ביהמ"ש, כי לא ניתן להכריע באופן גורף שמדיניות הסיכול הממוקד אסורה תמיד. לשם קביעת אמות-המידה לבחינת החוקיות של פעולות סיכול ממוקד, קבע ביהמ"ש פרמטרים לפיהם יוחלט בכל מקרה, בהתאם לנסיבותיו הפרטניות, באם פעולה של סיכול ממוקד הינה חוקית. נקבע עוד כי לאחר פעולה שגרמה לפגיעה באזרחים, אשר אינם מעורבים בפעילות טרור, יש לערוך בדיקה יסודית ועצמאית (בדיעבד) באשר לדיוק הזיהוי ונסיבות הפגיעה. בטיעוניה טענה המדינה כי הפעולה עמדה בכל אמות המידה שנקבעו בפסה"ד האמור. העתירה נדחתה.
בהודעה מטעם המדינה נמסר כי ראש הממשלה מינה ועדה שהתבקשה להגיש דו"ח הכולל ממצאים ומסקנות בנושא הפעולה, בדיקתה ואם תמצא לנכון - לחוות דעתה האם יש מקום להפיק לקחים מבצעיים על סמך ממצאי הבדיקה. לא נפל פגם בהחלטת המדינה להקים ועדת בדיקה מהסוג האמור, ודאי לא פגם המצדיק את התערבות בג"צ בשיקול הדעת הרחב המסור לממשלה בכגון דא.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 23.12.08).
רע"א 8997/07 - יצחק צלר ואח' נגד עופר גבריאלי, עו"ד מפרק חברת שט-גד ואח'
*מימוש זכות חקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו בעל %50 ממניות חברת שט-גד (להלן - "החברה"). המשיבה 4 הינה אלמנתו ויורשתו של המנוח, דוד ולצר (להלן - "המנוח"), שהיה בעל %50 ממניות החברה. המנוח הגיש בקשת פירוק, וניתן צו פירוק לחברה, בהסכמת המבקש. לאחר פגישה שקיים המשיב עם המבקשים, זימן המשיב את המבקשים למשרדו, על מנת לברר עמם את הממצאים השונים שהצטברו אצלו בנושאים מגוונים ולשמוע עמדתם. לטענת המשיב, מיד בתחילת הבירור, החלה באת-כוח המבקש 2 להתערב בהתנהלות ההליך בצורה שלדעת המשיב לא איפשרה לו להמשיך את הבירור. על כן החליט להפסיק את ההליך ולפנות לביהמ"ש בבקשה שיקיים בפניו חקירת המבקשים מכוח סעיף 288 לפקודת החברות (להלן - "הפקודה"). המבקשים התנגדו לבקשה, בין השאר, מן הטעם שלשיטתם מוצתה הזכות לקיים פרוצדורה זו בהליך שהתקיים בפני המפרק הזמני, שקדם למשיב. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענתם של המבקשים נוגעת למיצוי הזכות לחקרם, הנובעת, לשיטתם, מעצם קיומה של החקירה שנעשתה על ידי המפרק הזמני וכן מקיומו של הבירור שנערך במשרדו של המפרק הנוכחי. מעיון בחומר שהוגש לא נראה כי מוצה הבירור הנדרש. אשר לטענת המבקשים כי החקירה הנדרשת מהווה ניסיון לגרום למבקשים להפללה עצמית ו"נקיטת צד" של המפרק בסכסוך שנפל בין המבקשים לבין המשיבה 4 - אף אם תתקבל טענת המבקשים ולפיה החקירה המבוקשת אכן עלולה להובילם להפללה עצמית, הרי שגם בכך לא היה כדי למנוע קיומה של חקירה לפי סעיף 288 לפקודה .
(בפני: השופט מלצר. המשיב 1 לעצמו, עו"ד מלי שרגיל למבקשים, עו"ד רחל שני-שרפסקי לכנ"ר, עו"ד אהרן מילשטיין למשיבה 4. 22.12.08).
ע.א. 7573/08 - פלונית נגד פלונים
*אישור החלטת שופטת לפסול עצמה, כאשר עוה"ד המייצג את אחד הצדדים נשוי לשופטת אחרת באותו בית משפט וקיימת היכרות בין השופטות וקשרים מחוץ לשעות העבודה (ערעור על החלטת שופטת לפסול עצמה - הערעור נדחה).
שופטת ביהמ"ש לענייני משפחה החליטה לפסול עצמה מלדון בתביעה נשוא הדיון משני טעמים: הטעם העיקרי הוא, שעו"ד רוטשילד, בא כוחה של המערערת, הינו בעלה של עמיתה לעבודה ומטבע הדברים יש לשופטת קשרים עימו מחוץ לשעות העבודה; הטעם המשני הוא כי עו"ד רוטשילד מייצג לקוחות המנהלים משפט נגד קרוב משפחה של השופטת. ב"כ המשיבים הסכימו לפסילה. המבקשת התנגדה לבקשה. לטענתה, הותרת החלטת הפסלות על כנה עלולה לגדוע את אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של עו"ד רוטשילד ולפגוע בזכות יסוד שלו לחופש העיסוק. עו"ד רוטשילד, כך מתואר בערעור, עובד כעורך דין למעלה מעשרים שנה. אשתו, השופטת, מונתה בשנת 1999 לשופטת בביהמ"ש לענייני משפחה
ברמת-גן מאז מינויה, כך מתואר, נמנע עו"ד רוטשילד מלהופיע לפני מספר שופטים שפסלו עצמם מלדון בעניינים בהם הוא מטפל. הערעור נדחה.
סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא יישב בדין, אם מצא כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. מקום בו מגלה השופט דעתו כי יתקשה לשבת בדין, יש לתת משקל לתחושותיו של השופט הסובר כי לא ראוי שיידון בתיק, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. מהחלטת השופטת והערותיה עולה כי במקרה דנן היא אכן סבורה כי קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים בניהול הדיון אשר עו"ד רוטשילד לוקח בו חלק. תכיפות הפגישות עם עו"ד רוטשילד, עליה הצביעה השופטת והמקומות בהם נפגשו (וייפגשו) מחוץ לכותלי ביהמ"ש, יש בה כדי לבסס עילת פסלות, במיוחד אם השופטת עצמה חשה כך. בנסיבות אלה, יחד עם הטעם הנוסף שהעלתה השופטת, של ניהול תביעה בידי עו"ד רוטשילד נגד בן משפחה קרוב שלה, הגם שאיננה הקירבה המשפחתית המצויינת בדין כעילת פסלות, יש מקום לאשר את פסלותה העצמית של השופטת.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דידי רוטשילד למערערת, עוה"ד דרורה רמיגולסקי סגל ומרגלית נח למשיבים. 18.12.08).
בש"פ 10316/08 - יניב גולן נגד מדינת ישראל
*חילוט ערבויות בהפרת תנאי שחרור בערובה והפקדת ערבויות חדשות לצורך שחרור מחדש בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום באילת בעבירות של תקיפת שוטר ונהיגה בשכרות. הוא הודה במסגרת הסדר טיעון, הורשע ונשלח לתסקיר שירות המבחן להגשת המלצות לעונש. במסגרת הסדר הטיעון שוחרר העורר בתנאים מגבילים למעצר בית בבית אמו ובפיקוחה. להבטחת תנאי השחרור קבע בימ"ש השלום כי העורר יפקיד שתי ערבויות צד ג' בסכום של 4,000 - כל אחת, התחייבות עצמית בסכום של 30,000 - והפקדה כספית בסכום של 2,000 -. בנוסף, נפסל רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליך. העורר הפר את תנאי שחרורו והמשיבה הגישה בקשה לחילוט ערבויות ומעצר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום באילת קבע כי לנוכח השתהותה הרבה של המשיבה בהגשת הבקשה, אין לקבלה בכל הנוגע למעצרו של העורר. יחד עם זאת, החליט לחלט את כלל הערבויות וההפקדות שניתנו כביטחונות, וכן קבע כי להבטחת תנאי השחרור מחדש תיחתם ערבות צד ג' בסכום של 150,000 ש"ח, ערבות עצמית בסכום של 100,000 ש"ח, וכן יופקד סכום של 3,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה בדבר חילוט ההתחייבות העצמית וכל הערבויות והערבון, והורה על חילוט חלקי. כמו כן קבע כי על העורר להפקיד ערבויות על פי החלטת בימ"ש השלום, וכי אם לא יופקדו הערבויות ייעצר. הערר נדחה.
מטרת הפקדת הערבות היא בראש ובראשונה להרתיע את הנאשם מפני הפרת תנאי השחרור. כחלק מהמטרה ההרתעתית, יש מקום - במקרה שבו הופרו תנאי השחרור - לחלט את הערבויות. לפיכך, אין פסול בהוראה על חילוט הכספים שהופקדו על ידי העורר למטרה זו עצמה. משלא הופקדו הסכומים שנקבעו בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי לשחרור מחדש בערבות, ניתן וראוי היה לעצור את העורר. מסיבה שאינה ברורה, לא בוצע צו המעצר עד היום, על אף שחלפו שלושה חודשים מאז החלטתו של בימ"ש השלום ושבועיים מאז החלטתו של ביהמ"ש המחוזי. מן הדין שהעורר ייעצר, ולכשימציא את הערובה הנדרשת, הוא ישוחרר ממעצרו.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ג. נגר לעורר, עו"ד ש. כהן למשיבה. 15.12.08).
בש"פ 10418/08 - עאהד טאלאלקה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות היזק לרכוש, זיוף והפרעה לשוטר ע"י תושב השטחים הנמצא בישראל שלא כחוק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, תושב הכפר יאטה שברשות הפלסטינאית, הואשם, בין היתר, בכניסה לישראל שלא כחוק, היזק לרכוש במזיד, גניבה, שימוש במסמך מזוייף והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובימ"ש השלום הורה כי העורר ישוחרר לביתו ברשות הפלסטינאית בתנאים מגבילים וערבויות כספיות שונות. ערר המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והעורר נעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הערר מעורר שאלה החוזרת ונשנית, קרי, שחרור לחלופה של תושבי הרשות הפלסטינאית. כאשר מדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר. השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם - מהות ומיהות - אין מקום לשחרור לחלופה, היא תליית נסיבות; אליה על ביהמ"ש להידרש בכל מקרה לגופו. ואשר למקרה הספציפי - העותר נדון בשנים 1995, 1996, 1997 ו-2000 בעבירות כניסה לישראל שלא כדין וכן בשנת 1996 על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ובשנת 2000 גם על התחזות כאדם אחר במטרה להונות. יש להביא בחשבון לעניין חשש ההימלטות, כי העורר מואשם, בשימוש בתעודת זהות של זולתו בהיותו שוהה בלתי חוקי - עבירה שעליה כבר נדון בשנת 2000. אין מקום ליתן בו את האמון המתחייב לקביעת חלופה ולהפגת חשש ההימלטות, אמון שברי כי צריך להיות משמעותי כשמדובר בשוהה בלתי חוקי תושב הרשות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אקרם חסונה לעורר, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 15.12.08).
בג"צ 8400/07 - מועצת הכפר נחאלין ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה... ואח'
*ביצוע עבודות חשמל במקרקעי העותרים (העתירה נדחתה).
ביום 28.8.06 ניתן אישור קצין המטה לענייני חשמל (קמ"ט חשמל) במינהל האזרחי לאזור יו"ש (להלן האזור), מכוח סעיף 5 לצו בדבר עיסוק בחשמל, לתכנית לביצוע עבודות חשמל במקרקעי העותרים. אלה פנו ללשכת היועהמ"ש לאזור, והעלו טענות מספר נגד הקמת קו החשמל. בין היתר נטען, כי מדובר במקרקעין פרטיים, וכי לא היתה פניה מוקדמת לקבלת הסכמתם. העתירה נדחתה.
אישור התכנית וההיתר המיוחד ניתנו על ידי הגורם המוסמך. החלטה מינהלית היא סבירה, אם נתקבלה כפרי איזון בין הערכים השונים הרלבנטיים לענין, אשר ניתן להם המשקל הראוי. זה המצב בענייננו. אשר למידתיות ההחלטה בהיבט המשפט המינהלי - יש בהתקנת קו המתח לצמצם פגיעה בטיחותית קיימת, ובכך מדובר באמצעי שפגיעתו פחותה אף ביחס לזה הקיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ג. נאסר וק. נאסר לעותרים, עוה"ד ג. שירמן וי. שויגר למשיבים. 18.12.08).
בש"פ 9090/08 - שלמה ורחל אלימלך נגד מדינת ישראל
*סכום הפקדה לצורך שחרור רכב שנתפס לאפשר חילוט בעבירות סמים (הערר נתקבל בחלקו).
העוררים, בעל ואישה ובנם, הואשמו כי קשרו קשר עם אדם אחר בארגנטינה לייבוא סם לישראל. אותו אדם הסתיר כמות של כ-850 גרם קוקאין בתוך שלושה תרמוסים, ושלח אותם מארגנטינה לגרמניה, ומשם אל תא הדואר של החברה המשפחתית של הנאשמים (להלן: החברה). העוררים הגישו לביהמ"ש בקשה כי יושבו להם מטלטלין שנתפסו על ידי המשטרה, ובכללם רכב בשווי של כ-50,000 ש"ח (להלן: הרכב), הנדרש, לטענת העוררים, לצורך פעילותה השוטפת של החברה. ביהמ"ש הורה
כי הרכב יושב לעוררים, בכפוף למתן ערבות צד ג' בגובה של 50,000 ש"ח ויופקד סך של 20,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. בערר תוקפים העוררים את תנאי ההפקדה, בטענה כי הם מהווים הכבדה על יכולתם לשחרר את הרכב. הערר נתקבל בחלקו. דרישה להפקדת סכום של 20,000 ש"ח, המגיע כדי כ-%40 משווי הנכס, (50 אלף ש"ח), אשר המדינה מבקשת לחלטו אם יורשעו העוררים, נראה כגבוה יתר על המידה. על כן, סכום ההפקדה במזומן או בערבות בנקאית, יועמד על סך של 10,000 ש"ח.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אהרון רוזה לעוררים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 4.12.08).
בג"צ 9202/08 - ח"כ לימור לבנת נגד ראש הממשלה ואח'
*אין פגם בניהול מו"מ מדיני ע"י ממשלת מעבר (העתירה נדחתה).
האם המשיבים רשאים לנהל משא ומתן מדיני עם סוריה ועם הרשות הפלסטינית, ובמיוחד בנוגע לרמת הגולן ולירושלים, משעה שראש הממשלה התפטר מתפקידו והממשלה הפכה לממשלת מעבר. העותרת טוענת כי יש להורות לראש הממשלה ולממשלה להפסיק לאלתר את ניהול המגעים המדיניים עם סוריה ועם הרשות הפלסטינית, עד לכינון ממשלה שתיהנה מאמון הכנסת. העתירה נדחתה.
ממשלת מעבר, ככל ממשלה, נדרשת לפעול בסבירות ובמידתיות. מתחם הסבירות שעומד לרשות הממשלה בתחום ניהול יחסי החוץ והביטחון - גם כאשר מדובר בממשלת מעבר - הוא רחב. ההתערבות השיפוטית בהחלטות בתחום זה, שמרכיביו הדומיננטיים הם פוליטיים, תיעשה רק במקרים חריגים. העותרת לא הצביעה על עילה של ממש להתערבות שיפוטית, כדי למנוע את המשך ניהול המשא ומתן המדיני ככל שזה מתקיים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד דוד נ. שמרון ומיכאל ראבילו לעותרת, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 4.12.08).
ע.פ. 10102/08 - מיכאל ביטון נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בעבירה של גרימת חבלה חמורה בקטטה בין בני נוער (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד של מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיע יחד עם אדם נוסף (להלן - השותף) סמוך לאולמי ורסאי במגדל העמק, שם פגשו במתלונן. השותף איים לפגוע במתלונן, התפתח עימות בין השניים, כאשר בסופו של אותו עימות פגע המבקש בעינו של המתלונן באמצעות בקבוק וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש גזר על המבקש 20 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלונן בסך 25,000 - וקנס בסך 1,000 -. המבקש הגיש ערעור ובד בבד ביקש את עיכוב ביצועו של גזר הדין. הבקשה נדחתה.
העבירה אותה ביצע המבקש הינה עבירת אלימות חמורה אשר כתוצאה ממנה איבד המתלונן את מאור עיניו בעין ימין ומראה פניו עבר שינוי עליו הוא מתקשה להתגבר. התנהגותו של המבקש משקפת את התופעה שפשתה בחברה הישראלית, ואף תפסה תאוצה, במסגרתה נוהגים בני נוער היוצאים לבלות במועדונים ובמקומות בידור אחרים לנקוט באלימות קשה זה כלפי זה תוך שהם עושים שימוש בסכינים או בחפצים חדים למיניהם. בתי המשפט גמרו אומר להילחם בתופעה זו במטרה לשרשה, תוך שהם משיתים עונשם כבדים, שיש בהם כדי להרתיע. על רקע זה, נראה כי סיכויי הערעור של המבקש על חומרת עונשו אינם גבוהים. תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המבקש - עשרים חודשי מאסר - אינה קצרה במידה כזאת שיש בה כדי להקים חשש שמא יהפוך ערעורו של המבקש לתיאורטי.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ו. לידאווי למבקש, עו"ד נ. לולב למשיבה. 7.12.08).