תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 10

ע.א. 10424/05 - אמכל בכור בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל

*השלמת דמי היוון או דמי הסכמה, או דמי חכירה שנתיים מוגדלים למינהל כאשר מתאפשרת תוספת משמעותית לאחוזי הבניה במקרקעין החכורים מהמינהל(מחוזי ת"א - ה.פ. 11388/99 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1949 רכשו בני הזוג מידי הקרן הקיימת לישראל זכות חכירה בנכס ששטחו כ- 724 מ"ר בגבעתיים (להלן - הנכס או הקרקע). זכות החכירה הועברה לאחרים וביום 27.5.96 חתמו החוכרים עם המינהל על חוזה חכירה חדש, מהוון, במסגרת "מבצע היוון". כחודש לאחר מכן, רכשה המערערת מאת החוכרים את זכות החכירה בנכס. בעת הרכישה היה בנוי על הקרקע בית מגורים צמוד קרקע בשטח של כ- 125 מ"ר. המשיב אישר את הבקשה להעברת זכויות החכירה בכפוף לכך שהמערערת תחתום על חוזה חכירה חדש, שיכלול תשלום בגין השינוי בשווי הקרקע כתוצאה מתוספת הבניה. על-פי תנאים מיוחדים אלה, נדרשה המערערת לשלם בגין תוספת בניה תשלום נוסף בשיעור של %51 מערך הקרקע. המערערת התנגדה להכללתו של תנאי זה בחוזה החכירה החדש, בטענה כי עבור תוספת הבנייה עליה לשלם למשיב השלמה של דמי היוון בשיעור של %3.75 בלבד, ופנתה בתובענה לביהמ"ש והתובענה נדחתה. הערעור נדחה.
ב. שיעור תשלום תוספת של %3.75 בלבד משווי התוספת, שנקבע במסגרת מבצע ההיוון, מתייחס לתוספת בניה מצומצמת בהיקפה. בגדר תוספת בנייה זו נכללת בנייה נוספת של עד יחידת דיור אחת, בבנייה נמוכה, אך בגדרה לא תבוא תוספת בנייה של בנין רב קומות ובו שמונה יחידות דיור. משביקשה המערערת להגדיל פי כמה וכמה את קיבולת הבנייה, נוצרה מציאות חדשה, ומטבע הדברים מציאות זו צריכה לבוא לידי ביטוי גם בתשלום שעל המערערת לשלם למשיב. על המערערת לשלם למשיב, בהתאם לחוזה החכירה המקורי, דמי חכירה שנתיים מוגדלים בשיעור %4. במקום תשלום זה, יכולה המערערת לשלם תוספת תשלום בשיעור של %51 מעליית ערך הקרקע בעקבות תוספת בנייה ולקבל החזר של מחצית מדמי היטל ההשבחה, או לחלופין, לשלם למשיב לפי הנוהל הקיים כיום תוספת תשלום בשיעור של %31 מערך הקרקע ללא כל החזר עבור היטל ההשבחה ששילמה.

(בפני השופטים: נאור, חיות, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד דוד כהן למערערת, עו"ד חיה זנדברג למשיב. 9.3.09).

ע.א. 8622/06 - פלונית ופלונים נגד עזבון המנוחה פלונית

*מתנה" של מקרקעין שתתבצע לאחר מות נותן המתנה אינה תקפה אלא אם נעשתה בצוואה. *ביטול מתנה במקרקעין כאשר מקבלי המתנה נהגו בחוסר תום לב וניצול מצוקת נותן המתנה(מחוזי ת"א - ת.א. 3019/00 ואח' - הערעור נדחה).
א. פלונית (להלן המנוחה) רכשה דירת מגורים (להלן הדירה). מערערים 1-2 (להלן המערערים), מערערת 3 (להלן המערערת), ועזבון המנוחה (להלן המשיב) - טוענים לבעלות בדירה. המנוחה (ילידת 1924) אלמנה ערירית, עלתה בגפה לישראל מברית המועצות בשנת 1969 ומאז התפרנסה מעבודות מזדמנות. לאורך שנים טופלה בשל הפרעה פסיכוטית. בשנים 1996-1997 סבלה המנוחה ממחלת הסרטן. באחד מאשפוזיה ביקרה אותה קרובת משפחה - היא המערערת. במהלך הביקור הועלה רעיון לפיו תגור המערערת עם המנוחה, ואז רכשה המנוחה את הדירה מכספה. עסקת הרכישה נעשתה ביום 4.6.00 במשרדו של בא כוח המוכרים (עו"ד הופרט), שניסח שלושה מסמכים: הסכם מכר בו נרשמה המערערת כרוכשת הדירה; התחייבות של המערערת שלא לבצע עסקה בדירה בכל אריכות ימיה של המנוחה; יפוי כוח בו הסמיכה המערערת את המנוחה לפעול בשמה בכל הנוגע לדירה. כעבור כחודשיים, פנתה המנוחה לעו"ד הופרט וביקשה להסדיר את רישום הדירה על שמה, והלה הבהיר לה שישלח בעניין מכתב למערערת. כעולה מפסה"ד, יצאה המנוחה ממשרדו של עו"ד הופרט, "כשהיא נסערת ובוכה, בחשש שהיא איבדה את הדירה", וכך "עוברים ושבים שניסו להרגיעה, הכניסו אותה לחנותם של
המערערים" - ואלה, כנטען, התגייסו לעזרתה, לקחו את המנוחה למשרדו של עו"ד מנוביץ', וביום 5.9.00 שלח האחרון לעו"ד הופרט מכתב בשם המערערת, בו נכתב כי ככל שהמנוחה נתנה מתנה כלשהי למערערת הרי שהיא "חוזרת בה מאותה מתנה". ביום 19.9.00 נערכה פגישה בין המערערים והמנוחה במשרדו של עו"ד שריג, בה הביעה המנוחה את רצונה להעביר את הדירה במתנה למערערים. ביום 21.9.00 רשמה המערערת את הדירה על שמה, וביום 3.10.00 שלחה למנוחה הודעה בדבר ביטול יפוי הכוח שנתנה לעו"ד הופרט לטובת המנוחה. ביום 10.10.00 חתמו המערערים והמנוחה על שורת מסמכים שערך עו"ד שריג לצורך העברת הבעלות בדירה: הסכם מכר ללא תמורה - בו הועברה הבעלות בדירה מהמערערת, עליו המנוחה חתמה בשמה של המערערת באמצעות יפוי הכוח שערך עו"ד הופרט; הסכם מתנה, בו העבירה המנוחה את הדירה במתנה למערערים; שני יפויי כוח עליהם חתמה המנוחה (אחד בשמה, ואחד בשם המערערת) לצורך ביצוע ההסכמים. המערערים הסריטו בוידאו את מעמד החתימה. ביום 7.11.00 רשמו המערערים הערת אזהרה לטובתם. כעבור כחודשיים (לאחר שהוגשה תביעת המערערת) הסדיר עו"ד שריג בדיקה פסיכיאטרית למנוחה - שנדרשה גם לכושרה במועד עריכת ההסכם, לטובת המערערים. הבדיקה קבעה כי המנוחה "מודעת למצבה ואינה ניתנת להשפעה על ידי זרים ביום הבדיקה". לביהמ"ש קמא הוגשו מלכתחילה שתי תביעות. תביעת המערערת בה נטען, כי המנוחה לא היתה רשאית לחזור בה מהמתנה; תביעת המערערים יחד עם המנוחה בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו אין למערערת זכויות בדירה. בהמשך הגישה המנוחה תביעה שלישית בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו הזכויות בדירה שייכות לה. פסה"ד נשוא הערעור ניתן לאחר פטירת המנוחה. תביעת המערערת נדחתה. נקבע, ששני המסמכים שנחתמו במקביל לחוזה רכישת הדירה, מורים שהמנוחה לא התכוונה להעניק למערערת את הבעלות בדירה עד לאחר פטירתה - ומכאן שמדובר במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן" שאינה תקפה אלא אם נעשתה בצוואה. עוד נקבע, כי משבטלה עיסקת היסוד בטל עמה גם יפוי הכוח שניתן לביצועה. אשר לתביעת המערערים, נקבע כי הסכם המתנה במסגרתו העבירה להם המנוחה את הדירה נגוע בעושק - ומכאן זכותה של המנוחה לטעון לבטלותו. הערעור נדחה.
ב. אשר לרכישת הדירה עבור המערערת - נראה כי לאור התחייבות המערערת שלא לעשות עסקאות בדירה וזכות המנוחה לחזור בה מהענקת הזכויות בדירה "בכל אריכות ימיה ושנותיה" - מדובר למעשה במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", שלא נעשתה בצוואה, ולפיכך אינה תקפה. ברם, אפילו לא נלך בדרך זו, שאינה חפה מספקות, ונאמר כי אין מדובר במתנה לאחר מיתה - עדיין התחייבה המערערת לאפשר למנוחה לחזור בה מהענקת הדירה, ואין ספק שהמנוחה ניצלה אפשרות זו. יסוד נוסף בהכרעת ביהמ"ש קמא היה שפעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין.
ג. אשר לזכויות המערערים בדירה - בעניין זה קבע ביהמ"ש קמא כי "הוכח כי המנוחה העניקה את הדירה למערערים בהיותה במצוקה. המערערים היו מודעים למצוקתה. הם פעלו בחוסר תום לב ובמהירות לניצול מצוקתה, כדי להשלים את קבלת הדירה בתנאים גרועים ביותר מבחינתה של המנוחה, שכן המנוחה העניקה למערערים ללא תמורה נכס שבו השקיעה את עיקר חסכונותיה - שצברה במשך שנים רבות". גם אם סייעו המערערים למנוחה במזון, אין הדבר עומד ביחס למתנה הנטענת, ולא כל שכן שתמוהה ההתנהלות הלהוטה של המערערים באשר לתיעוד המתנה. מצוקתה של המנוחה
היתה ניכרת לכל בר דעת. מי שמקבל בנסיבות אלה דירה במתנה - קשה שלא לייחס לו אותה משמעות לא חיובית "של התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת" שיש במשפט ובמציאות למונח עושק. אכן בקלטת הוידיאו אמרה המנוחה יותר מפעם אחת שהיא רוצה ליתן את הדירה "במאה אחוז" למערערים, אך הצופה בקלטת לאורכה ברי לו, כי המדובר ברצונותיה של אשה מסובכת מבחינה נפשית.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אריאל שריג וחנה זילבר למערערים, עוה"ד שלמה דגן וישראל טל למערערת, עו"ד מיכאל לויט למשיב. 3.3.09).

עע"ם 325/07 - קשר... בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ועיריית כפר סבא

*דחיית דרישה לביטול הפקעת מקרקעין בטענה שהמטרה הציבורית שלשמה נעשתה ההפקעה לא בוצעה במשך עשרות שנים(מחוזי ת"א - עת"מ 2239/05 - הערעור נדחה).

א. המערערים היו הבעלים של חטיבת קרקע בשטח כולל של כ-1.7 דונם בכפר סבא. קרקע זו הופקעה בשנת 1975 במסגרת הפקעה רחבה של כ-55 דונמים שיועדו לצרכים שונים. 12 דונמים - ובכלל זה, מקרקעי המערערים - יועדו לבנייני ציבור (שב"צ). על שטח של 10.360 דונם מתוך חטיבת קרקע זו הוקם בית ספר, הכולל גם שטח המהווה ריאה ירוקה ונשמר כעתודת קרקע להגדלת שטח בית הספר בעתיד. בשנת 2005 נסלל ביתרת השטח, בחטיבת הקרקע שהופקעה מן המערערים - מגרש חנייה. ביום 9.8.2005 הגישו המערערים עתירה לביטול ההפקעה בנימוק לפיו ממועד ההפקעה ועד להגשת העתירה לא שימשו המקרקעין שהופקעו לייעודם המתוכנן. לחלופין, עתרו המערערים לחייב את המשיבים בפיצויים בגין הפקעת הקרקע. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה, בציינו כי על החלק הארי שהופקע לצורך הקמתם של בנייני ציבור הוקם בית-ספר פעיל. יתרת השטח הגובלת בבית הספר נותרה, כביכול, פנויה, אולם היא משמשת כמגרש חנייה לבאי בית הספר ולדיירים המתגוררים בסביבתו, ותקופה קצרה עובר להתדיינות בין הצדדים אף נסללה באספלט. בנסיבות אלו סבר ביהמ"ש, כי אין לקבל את הטענה לפיה ביחס לשטח שאינו משמש כבית ספר מטרת ההפקעה נזנחה. הערעור נדחה.
ב. אכן, מקום בו משתהה הרשות המוסמכת במימוש המטרה הציבורית שלשמה הופקעו מקרקעין מלכתחילה - והשיהוי הוא בלתי סביר או קיצוני - תהא בידי מי שהמקרקעין הופקעו ממנו הזכות לדרוש את השבתם. ברם, ביטולה של הפקעה כאמור, הוא צעד דרסטי וחריג וההכרעה בשאלה אם לנקוט בו אם לאו תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בנסיבות בהן מהווה החלקה המופקעת חלק ממתחם גדול יותר של מקרקעין שהופקעו, יש לראות את השטח המופקע כולו כ"יחידת הפקעה" אחת, שביחס אליה תיבחן שאלת מימוש מטרת ההפקעה. מקום בו
הרשות המפקיעה מממשת את מטרת ההפקעה באופן הדרגתי - מבלי שניתן לייחס לה כוונה לוותר על חלק מהחלקות שהופקעו לצורך מימוש המטרה הציבורית, אין לראות בהשתהות במימוש מטרת ההפקעה באחת החלקות, אף אם היא מתארכת שנים רבות, כויתור על מימוש המטרה הציבורית בחלקה זו.
ג. בענייננו, עסקינן, בשטח מקרקעין נרחב שהופקע לצורכי ציבור. על חלקו הארי של השטח הוקמו, כבר במהלך שנות ה-80 וה-90, בית ספר ומתקנים שונים הנלווים לו, ומכאן, שרובו נוצל למטרה לשמה בוצעה ההפקעה. גם ביחס לחטיבת המקרקעין שהופקעה מן המערערים כשהיא לעצמה, אין לומר כי מטרת ההפקעה נזנחה. במקרקעין אלה נסללה חנייה המשמשת את באי בית הספר. סלילת חניה למבנה ציבורי עולה בקנה אחד עם המטרה הציבורית שלו.
ד. כסעד חלופי לביטול ההפקעה, מבקשים המערערים לקבוע כי הם זכאים לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין. חרף כך שבמהותה תביעת פיצויים עבור הפקעה היא תביעה ממונית, היא נדונה בדומה לתביעה במקרקעין. משכך, הסמכות לדון בה מצויה בידיו של ביהמ"ש המחוזי שבתחום שיפוטו מצויים המקרקעין המופקעים. הסמכות לדון בעניין זה מוקנית לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש אזרחי ולא בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים. המערערים טענו כי הסעד שלקבלתו הם עותרים אינו סעד כספי אלא סעד הצהרתי בדבר זכותם לקבלת פיצוי. אין לקבל טענה זו. מתן סעד הצהרתי הוא עניין שבשיקול דעת, ואחד השיקולים הרלוונטיים הוא השאלה אם עומדת למבקש אפשרות לתבוע סעד ממשי תחת הסעד ההצהרתי שלקבלתו הוא עותר. בענייננו, בידי המערערים סעד מהותי וממשי (תביעת פיצויים) שביכולתם לתבוע בביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלו, לא היה מקום למתן סעד הצהרתי.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד גינו וינס למערערים, עו"ד בתיה בראף למשיבים. 5.3.09).

ע.פ. 3193/07 - פארס טבאגה נגד מדינת ישראל

*הסדר טיעון בערעור שנתקבל ברוב דעות. *האם יכול מערער לחזור בו מהסדר טיעון בערעור אם ביהמ"ש לא מקבל את ההסדר. *הנימוקים המצדיקים הסדר טיעון בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור(מחוזי חיפה - 461/02 - הוגש הסדר טיעון בערעור שנתקבל ברוב דעות).
א. המערער הואשם בעבירות של רצח ועבירות בנשק. שמיעת הראיות במשפטו החלה ביום 15.4.03. במהלך שמיעת הראיות עלתה מספר פעמים סוגיית כשירותו של המערער לעמוד לדין בשל מצבו הנפשי. ביום 19.12.05 ניתנה הכרעת הדין בה הורשע המערער. ביהמ"ש קבע כי המערער לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להראות שהוא אינו כשיר לעמוד לדין, או שחל עליו הסייג של אי שפיות הדעת בעת ביצוע העבירות. בהסכמת הצדדים, החליט ביהמ"ש על ענישה מופחתת, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין, בשל ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער, וגזר לו 19 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. המערער הגיש ערעור הן על הכרעת דינו והן על גזר דינו. הצדדים הגישו הודעה על הסדר טיעון, לפיו יחזור בו המערער מערעורו לעניין ההרשעה והצדדים יבקשו מביהמ"ש להעמיד את עונשו על עשר שנים מאסר בפועל. המשיבה הבהירה כי חוות הדעת הראשונה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, מעוררת ספק באשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין במהלך מספר מועדי הוכחות, בהם נשמעו עדים מרכזיים בפרשה. עוד ציינה כי שקלה את האפשרות לבקש החזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת להעיד שנית את העדים האמורים, אך בהתחשב באלה: מצבו הנפשי של המערער אשר עלול לעורר קשיים בניהול תקין של ההליך גם בעתיד; חלוף הזמן מיום הגשת כתב האישום; התשתית הראייתית המורכבת בתיק זה; העובדה כי המותב בבימ"ש קמא התחלף עקב פרישתו של אב ביה"ד לגמלאות, סברה כי יש מקום להגיע להסדר הטיעון האמור. הסדר הטיעון נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל (דעת מיעוט): חלקם של הנימוקים המצדיקים חתימה על הסדר טיעון במהלך התנהלות ההליך בערכאה הדיונית, מתקיימים בעוצמה פחותה כאשר הסדר הטיעון נערך בשלב הערעורי, ועל מקרים אלו להיות חריגים ומצומצמים ביותר. אף לגופו של עניין אין ביסוס לחששה של המשיבה לפיו המערער לא היה כשיר לעמוד לדין בישיבות בתאריכים שהוזכרו בעמדתה. אשר לטענת באת-כוח המערער כי מאחר שמדובר בהסדר טיעון שנערך בשלב הערעורי, במידה שביהמ"ש לא יקבל את שיקולי התביעה לעניין ההסדר, התוצאה היא כי יש לשמוע את הערעור כולו - אין לערוך הבחנה בין הסדר טיעון שנערך בשלב הדיוני לבין הסדר טיעון שנערך בשלב הערעורי. עם זאת, הסתמכותו של המערער על הסדר הטיעון ושינוי מצבו לרעה, בדמות חזרתו מטיעוניו
בערעור, יש בהם כדי להוות משקל נגד לשיקולים התומכים בדחיית הסדר הטיעון, או לחלופין יש בהם כדי להוות הצדקה להתערבות כשלהי בעונשו של המערער. לפיכך יש לדחות את הסדר הטיעון ולהשאיר את הרשעתו של המערער על כנה, אך לקבוע כי המערער ירצה עונש של 16 שנים מאסר בפועל, תחת 18 שנים שנגזרו עליו. יתר חלקי גזר הדין יוותרו על כנם.
ג. השופט דנציגר: לאור יתרונותיו הרבים של הסדר הטיעון ראוי הוא כי סטייה הימנו תיעשה במקרים חריגים ונדירים בלבד. העובדה שהסדר הטיעון הושג לאחר הרשעת הנאשם ואף בשלב הערעור, כמו במקרה שלפנינו, אינה מצדיקה שינוי מגמה מצמצמת זו בכל הקשור לסטיית ביהמ"ש מהסדרי טיעון. אמנם, משהורשע המערער בביהמ"ש קמא, לאחר שהתנהל בעניינו הליך ממושך, פוחת במידה מסויימת המשקל שאותו יש ליחס לשיקול של חיסכון הזמן השיפוטי המאפיין בדרך כלל את הסדר הטיעון. יחד עם זאת, לשיקול זה יש לייחס משקל גם בשלב הערעור. לפיכך יועמד עונשו של המערער על עשר שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
ד. השופט גרוניס: אם מחליטים שלא לאמץ את הסדר הטיעון, יש לשמוע את הערעור לגופו, שכן המערער הודיע במפורש כי אם ההסדר אינו מתקבל על ידי ביהמ"ש מבקש הוא לטעון את מלוא טענותיו בערעור. הבחינה מתמקדת בשאלה האם הסדר הטיעון יביא לחיסכון בזמן שיפוטי. ההנחה לעניין זה, התואמת את המציאות, היא כי הזמן השיפוטי המוקדש לשמיעתו של ערעור קצר הוא בהרבה מהזמן המוקדש לשמיעת המשפט. אך העניין אינו כה פשוט במקרה זה. עמדתה של התביעה היא שבשלושה מועדי הוכחות לא ברור מה היה מצבו הנפשי של המערער. אם ערכאת הערעור היתה מחליטה, בעקבות שמיעת הערעור, לקבל רק את ההשגה המצומצמת האמורה, ממילא היה צורך להחזיר את העניין לערכאה הדיונית, למצער על מנת שיישמעו מחדש אותם עדים שהעידו באותן שלוש ישיבות.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, דנציגר. עוה"ד א. אליגון-דר וא. גליקמן למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 2.4.09).

רע"א 4825/08 - שמואל פרס נגד אבי תם ואח'

*עיון חוזר בהחלטת ביניים של צו מניעה זמני כאשר עבר זמן רב ממתן הצו ועדיין לא נסתיימה ההתדיינות בין הצדדים (הערעור נתקבל בחלקו).

בין המבקש למשיבים התגלעה מחלוקת לגבי שאלת מימוש אופציה לרכישת מגרש הסמוך לגן אירועים שמפעילים המשיבים. מדובר בחלקה שחולקה לשלושה מגרשים - 3,2 ו-4. מגרש 2 נמכר על ידי המבקש למשיבה 4 (להלן - החברה, או גן האירועים), וסוכם בין הצדדים כי יוקנו למשיבים גם זכויות מעבר לכלי רכב במגרשים 3-4 וכן אופציה לתקופה קצובה לרכישת מגרש 3. המשיבים הגישו תובענה נגד המבקש כי יוצהר שהחברה היא בעלת הזכות להירשם כבעלים במגרש 3 וכן בעלת הזכות להירשם כבעלת זיקת הנאה במגרש 4. בתאריך 11.1.04 ניתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש לעשות כל דיספוזיציה או שינוי בשטח מגרשים 3 ו-4, והמשיבים חוייבו להפקיד ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות עצמית. ביום 31.10.2005 הגיש המבקש בקשה לפי תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, לעיון מחדש בצו המניעה ולהגדלת סכום העירבון ובקשתו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי חלוף פרק זמן של שנה איננו מהווה "נסיבות חדשות" המצדיקות עיון מחדש. ביום 17.3.2008, בחלוף ארבע שנים ויותר מיום מתן צו המניעה הזמני הגיש המבקש בקשה נוספת לעיון מחדש, ובקשתו שוב נדחתה. הערעור נתקבל באופן חלקי.
ככלל, עיון חוזר בהחלטת ביניים ייעשה עם שינוי נסיבות ובמקרים מתאימים (וחריגים) - גם בלעדיו. בענייננו, הטענה כי היה שינוי נסיבות, הבא לידי ביטוי, בין
היתר, בחלוף הזמן מאז מתן הצו. יש בה ממש. העובדה שההליך העיקרי טרם הסתיים אף שחלפו ארבע שנים ויותר מאז הוצא הצו הזמני, מצדיקה עיון מחדש בצו שניתן, ואף כי במקרה דנן אין מקום לביטולו, היות שמאזן הנוחות נוטה גם לעת הזו לטובת המשיבים, יש מקום להורות על הגדלת הערובה להבטחת תשלום פיצוי למבקש אם תידחה התובענה. על כן, יועמד הערבון על סכום של 200,000 ש"ח.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד מיכל וולדיגר למבקש, עוה"ד גיורא בן טל והילה וינטרוב למשיבים. 2.4.09).

ע.א. 11096/08 - דוד גרונשטיין נגד אורי אהרונסון ואח'

*ערעור על החלטת רשם בימ"ש מחוזי למחוק ערעור שהוגש על פס"ד בימ"ש שלום מהווה פסק דין וכדי לערער עליו לביהמ"ש בגלגול שלישי צריך לקבל רשות (הערעור נמחק).

בימ"ש השלום בירושלים פסק כי על המערער לשלם למשיבים פיצויים בגין ליקויי בנייה. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי ערעור על פסק הדין, ובד בבד הגיש בקשה לפטור אותו מהפקדת ערבון בערעור. הרשם דחה את הבקשה לפטור מערבון, ומשלא הופקד הערבון הורה הרשם על מחיקת הערעור. על החלטתו הראשונה של הרשם הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי, שעודו תלוי ועומד. כנגד החלטתו השנייה של הרשם מופנה ההליך שבכותרת, שהוגש כ"ערעור בזכות". הערעור נדחה בשל הצורך לקבל רשות ערעור.
החלטתו של הרשם למחוק את הערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום היא בבחינת "פסק דין" בערעור. פסק דין של רשם של בימ"ש מחוזי, דינו, לעניין הערעור, כדין פסק דין של ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם. כאשר עובר להליך הערעור בביהמ"ש המחוזי התקיים הליך בבימ"ש שלום, ההליך בביהמ"ש המחוזי הוא "גלגול שני" וההליך בביהמ"ש העליון הוא בבחינת "גלגול שלישי" הטעון רשות ערעור. הערעור הוגש ללא קבלת רשות ויש למחקו.

(בפני: הרשמת לוין. 2.4.09).

רע"א 11036/08 - אליהו קנפלר נגד דב קרמר ואח'

*טענה כי פס"ד של בורר אינו פסק בוררות, אין צורך להעלות אותה ע"י הגשת בקשה לביטול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).

הצדדים לבקשה הינם חסידי קהילת ברסלב. בין הצדדים נתגלע סכסוך באשר לזכויות הקנייניות בבית המלון "שערי ציון" הממוקם בעיר אומן שבאוקראינה, במרחק קצר מקברו של רבי נחמן מברסלב (להלן - המלון). הרב ברוורמן מונה לטפל בסכסוך שבין הצדדים. הגם שבין הצדדים נחתם בראשית חודש פברואר 2006 מסמך שכותרתו "שטר בוררות", קיימת מחלוקת עובדתית בשאלת מעמדו של הרב ברוורמן - האם שימש כמגשר בין הצדדים או כבורר. ביום 26.3.2006 חתם הרב ברוורמן על מסמך שכותרתו "פסק בוררות" אשר קבע כי המלון שייך למבקש. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה לאישורו של פסק הבוררות. המשיב איחר את המועד להגשת בקשה לביטולו בקשתו כי יוארך לו המועד לעשות כן נדחתה. מאידך, בבקשה לאישור "פסק הבוררות", דחה ביהמ"ש את הבקשה בקבלו את טענתו של המשיב כי אין מדובר בפסק בוררות. ביהמ"ש קבע כי בניגוד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, אשר יש להגישה תוך 45 ימים לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות, העלאת טענה כי המסמך נשוא התובענה אינו פסק בורר אינה טעונה הגשת בקשה לביטול פסק בורר, וממילא לא חלה לגביה מסגרת הזמנים האמורה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים. אין זה המקרה שלפנינו. בנוסף, צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו כי המשיב לא אחר את המועד להעלאת הטענה כי המסמך נשוא התובענה אינו פסק בוררות.
הטעם לכך הוא שאין הכרח להעלות טענה כגון דא במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 23(ב) לחוק הבוררות.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. כהן למבקש. 16.3.09).

ע.א. 8937/08 - מינהל מקרקעי ישראל נגד סלים חביב אללה ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של תשלום פיצויים לבעלי קרקעות שקרקעותיהם הופקעו (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה חלקית).

המשיבים הם 28 מתושבי הישוב עין אל מאהל, שהיו בעלי קרקעות בישוב. הקרקעות הופקעו בשנת 1976 לצורך הרחבת העיר נצרת עילית. ביום 26.1.99 הגישו המשיבים תביעה לפיצויים בגין ההפקעה. ביום 20.8.08 ניתן פסה"ד, בו חוייבה המבקשת לשלם למשיבים סכומים שונים, בסך כולל של כ-4.5 מיליון ש"ח. הן המבקשת והן חלק קטן מהמשיבים הגישו ערעור על פסה"ד. המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסה"ד עד להכרעה בערעור ובקשתה נדחתה ע"י בימ"ש קמא. בבקשה דנא עותרת המבקשת לעכב באופן חלקי את ביצוע תשלום הפיצויים ל-5 מהמשיבים. בשל החשש כי המבקשת לא תוכל לקבל חזרה כספים אם יתקבל ערעורה. הבקשה נתקבלה באופן חלקי.
קיים חשש ממשי כי המבקשת לא תצליח להיפרע מ-3 משיבים אם תזכה בערעור. אשר לסיכויי הערעור: על פני הדברים אין לומר כי ערעורה של המבקשת משולל סיכוי באופן המצדיק לדחות מטעם זה את הבקשה לעיכוב ביצוע. לעומת זאת, המבקשת לא הציגה טעם המצדיק את עיכוב ביצוע התשלום לשנים שלגביהם מתייחסת הבקשה.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד משה גולן למבקשת. 1.3.09).

בש"פ 1454/09 - מדינת ישראל נגד עאמר אל זג

*הארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של מגע עם סוכן חוץ (בקשה להארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, עשיית פעולה ברכוש טרור, ועבירות בטחוניות נוספות. על פי הנטען היה המשיב בעל חברה למסחר בברזל ברצועת עזה, נהג לרכוש בישראל ברזל מחברות ישראליות ולשווקו ברצועת עזה, וכך נכנס מפעם לפעם לישראל בהיתר כדין. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בתום תשעה חדשי המעצר הראשוני הוארך המערער מפעם לפעם ב-90 יום ועתה מתבקשת הארכת מעצר בפעם השישית. הבקשה נתקבלה.
קצב ניהול ההליך בתיק זה רחוק מלהשביע רצון. הסיבה המרכזית להתמשכות הדיון נעוצה בניסיונם של הצדדים לסיים את התיק בהסדר טיעון. אולם, גם מו"מ כזה יש לסיים בתוך זמן סביר. עם זאת, נוכח העבירות המיוחסות למשיב המקימות מסוכנות רבה מצידו, ובהתחשב בהודאתו בחלק מפרטי כתב האישום, ובכך שההגנה אחראית אף היא במידה לא מבוטלת להתמשכות הדיונים, יש הצדקה להארכת המעצר.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד דותן רוסו למבקשת, עו"ד לאה צמל למשיב. 11.3.09).

בש"פ 1567/09 - מדינת ישראל נגד זידאן חאלדי

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של פציעה בדקירות סכין (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה, יחד עם שניים אחרים (מוחמד חאלדי ושאדי חאלדי). על פי כתב האישום פרץ עימות בין מוחמד ושאדי ובין מועד גנאדי יליד 1991, (להלן: המתלונן), על רקע טענתו של מוחמד לפיה דועאא נאסר (להלן: דועאא), אשר בירכה את המתלונן בברכת שלום וחג שמח ואף לחצה את ידו, היתה חברתו של מוחמד. בעקבות האירוע, בהזדמנויות מספר, תקף העורר את המתלונן ובאחת הפעמים דקר אותו מספר פעמים
בחלקי גופו השונים. כמו כן, כך על פי כתב האישום, איים המשיב על המתלונן במהלך עימות שנערך ביניהם, לאחר שהמתלונן זיהה את המשיב כמי שדקר אותו, באמרו "זה תיק של בית סוהר 5 שנים. אחרי שאצא אפגע בך". עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיב וכן מוחמד ושאדי עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב לא הסתיים, עתרה המבקשת להארכת מעצרו בתשעים ימים ובקשתה נתקבלה. עתה מבקשת המדינה הארכת מעצר נוספת. הבקשה נתקבלה.
למשיב מיוחסת עבירת אלימות אכזרית וקשה במסגרתה דקר מספר פעמים קטין בן שש עשרה, בשל סכסוך של מה בכך שאינו נוגע לו כלל. מסוכנות המשיב עולה מן המעשים המיוחסים לו באופן חד וברור. על המסוכנות הנשקפת מן המשיב יש להוסיף את החשש מפני שיבוש הליכי משפט, נוכח האפשרות הממשית שהמשיב מטיל חיתתו על המתלונן, אשר טרם סיים את עדותו, כדי שישנה את גירסתו המפלילה.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד אפרת רוזן למבקשת, עו"ד אברהם קורונל למשיב. 19.3.09).

ע.א. 1235/06 - נמרוד עובדיה נגד כרמלה סודאי

*קביעת קו גבול בין שתי חלקות משנה בעת רישום זכויות הבעלים במרשם המקרקעין (הערעור נדחה).

חלקת מקרקעין שנחכרה מהמינהל מחולקת לשתי חלקות משנה. המערער רכש את זכויות החכירה של חלקת משנה 261א מהרוכש המקורי. המשיבה רכשה מרוכש מקורי אחר את זכויות החכירה של חלקת משנה 261ב. על חלקת המשנה של המערער בנוי בית ועל חלקת המשנה של המשיבה בנויים בית ושני מחסנים, שאחד מהם מצוי על הגבול שבין שתי חלקות המשנה. בין שתי החלקות מפרידה גדר שהיתה קיימת עוד בטרם רכשו הצדדים את זכויותיהם בחלקה. בשנת 1997, לקראת רישום זכויות רוכשי הבתים בלשכת רישום המקרקעין, נערך תשריט מדידה על ידי מודד מטעם החברה המשכנת. נוכח קיומם של מחסנים על חלקת המשנה של המשיבה, נאלץ המודד לקבוע את קו הגבול של חלקת המשנה של המשיבה באופן ששטחה גדול יותר מזה של המערער. המשיבה הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו היא זכאית להירשם כבעלת זכויות החכירה בחלקת המשנה על פי המתואר בתשריט, ולפי קו הגבול הקיים בפועל בשטח (באמצעות הגדר החוצצת). המערער התנגד לכך וטען כי יש לרשום את זכויות החכירה כך שהמשיבה והמערער יהיו הבעלים של חלקים שווים של החלקה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה. ביהמ"ש קבע כי קו הגבול ששורטט על ידי המודד שיקף מצב קיים בשטח ונקבע באופן שהמבנים שנבנו בחלקת המשנה של המשיבה ייכללו בתחומה. המודד יצא מההנחה הסבירה ומחוייבת המציאות שלפיה המבנים שנמצאו בשטח נבנו בהסכמת שני בעלי הזכויות בחלקה. עוד נקבע, כי בעלי הזכויות הקודמים בנכס הסכימו על הקמת המבנים, והסכמה זו אינה ניתנת לביטול או שינוי על ידי חליפיהם. בנוסף התבסס ביהמ"ש על סעיף 11 להסכם החכירה עם המינהל, שעליו חתם המערער, לפיו המערער מודע לכך שגבולות המגרש (כהגדרתו בהסכם) עשויים להשתנות ביום עריכת מפת המדידה לצרכי רישום, ובו התחייב המערער להסכים לשינויים אלו בגבולות, אף אם הדבר יביא להקטנת שטחו. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. המערער לעצמו, עו"ד י. דוידוביץ למשיבה. 19.3.09).

בג"צ 3103/05 - ללה טיגילאורי נגד שר הפנים ואח'

*דחיית בקשה להענקת זכות התאזרחות בארץ לאזרחית גאורגיה שנישאה לישראלי והלה נפטר לפני שנתקבלה בקשתה (העתירה נדחתה).

העותרת אזרחית גאורגיה, ילידת 1952, הגיעה לראשונה לישראל בשנת 1998, כשבידיה אשרת תייר למשך שלושה חודשים, ובמשך מרבית הזמן נמצאה
בישראל באורח לא חוקי. במהלך שהותה בישראל הכירה את מורדך ירמוב, יליד 1927 (להלן: המנוח), עת עזרה לו לטפל באשתו החולה. לאחר פטירת אשתו, נרקמו בין המנוח לבין העותרת יחסי ידידות וחברות, והשניים גרו בבית המנוח כבני זוג, נסעו לגאורגיה ושם נישאו בטקס אזרחי ביום 24.10.2003. המנוח חזר לישראל וביום 13.1.2004 פתח תיק איחוד משפחות במשרד הפנים. ביום 19.7.2004 נכנסה העותרת לישראל. ביום 16.8.2004 ניתן לה רישיון לישיבת ביקור בישראל מסוג ב/1 למשך שנה, ובכך החלה בתהליך ההסדר המדורג של משרד הפנים לצורך קבלת אזרחות. ביום 14.10.2004, נפטר המנוח. ביום 23.1.2005 הגישה העותרת בקשה לאפשר את שהייתה בישראל ובקשתה נדחתה. לטענתה, היא עומדת בקריטריונים שקבע משרד הפנים להסדרת מעמדם של אלו אשר בן זוגם הישראלי נפטר טרם השלימו את הליך התאזרחותם. המשיבים טוענים כי, ככלל, פקיעת הנישואין מכל סיבה שהיא תביא להפסקת הליך ההתאזרחות המדורג ולביטול מעמדו של בן זוגו הזר של האזרח הישראלי. עם זאת, גיבש המשרד נוהל אשר נועד לטפל במקרים מיוחדים בהם ישנה הצדקה להמשך הליך ההתאזרחות על אף פקיעת קשר הנישואין. נמצא כי העותרת אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בנוהל. העתירה נדחתה.
אין מקום לסטות מהכלל, והוא, כי פקיעת קשר הנישואין בין אזרח ישראלי לבן זוגו שומט את הקרקע תחת המשך החלת ההסדר המדורג בעניינו של בן הזוג הזר. נסיבות המקרה בו המנוח התחתן עם העותרת הצעירה ממנו ב-25 שנים, אשר שהתה בארץ באופן לא חוקי משך חמש שנים כמטפלת של אשתו הקודמת, בהן לא נעשה דבר על מנת להסדיר את מעמדה בישראל, מעלה חשד מסויים באשר לכנות קשר הנישואין שנרקם בין העותרת למנוח.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מקסים ליפקין לעותרת, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 5.3.09).

בש"פ 1920/09 - פלונית נגד מדינת ישראל

*אישפוז חשודה ברצח שביצעה נסיונות אבדניים (הערר נתקבל).

העוררת נחקרה בחשד לביצוע רצח. ביום 26.12.08 הובאה בפני בימ"ש השלום בתל-אביב, אשר החליט על מעצרה ושליחתה להסתכלות פסיכיאטרית בבית-חולים "אברבנאל". בחוות דעת שהוגשה נקבע כי העוררת אינה נמצאת במצב פסיכוטי, והיא כשרה לעמוד לדין. ביום 18.1.09 הוגש כתב אישום המייחס למבקשת עבירת רצח. בדיון בבקשה לעצור את העוררת עד תום ההליכים, החליט ביהמ"ש לשלוח את העוררת לתקופת הסתכלות נוספת. העוררת הוחזרה למרכז הרפואי "אברבנאל" לשם השלמת הסתכלות, ולמחרת הוחזרה לבית הסוהר נוה תרצה, שם הוחזקה בהפרדה ותחת השגחה קפדנית, וביצעה ניסיון התאבדות. ביום 9.2.09 הגיש בא כוח העוררת לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה לאשפוז העוררת לפי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש. הפסיכיאטר המחוזי קבע כי העוררת היא מניפולטיבית ופועלת להעצים את מצבה הנפשי על מנת להימנע מעמידה לדין, וכי מצבה אינו מצדיק אשפוז. ביהמ"ש דחה את הבקשה לאישפוז בנימוק שראוי כי ההכרעה בין חוות הדעת של המומחים בתחום הנפש, הן לעניין אשפוז והן לעניין יכולתה של העוררת לעמוד לדין, תיעשה על-ידי ההרכב הדן בתיק העיקרי. הערר נתקבל.
הניסיונות האבדניים והשאלה אם בית הסוהר מתאים להמשך החזקתה של המבקשת, אם לאו, או שמא יש צורך באשפוז במב"ן או בבית חולים, מצדיקים דיון מחודש בשאלת האישפוז. אשר לשאלת הפורום, שידון בנושא - סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש מאפשר לביהמ"ש הדן במעצר לדון באשפוז. המקרה הרגיל הוא ששופט המעצרים
ידון בעניין אשפוז במעצר. אך במקרה שבו שיקולי יעילות שיפוטית, בשל דיון מוקדם בתיק העיקרי העוסק ממילא גם בנושא הפסיכיאטרי, מצדיקים לקיים את הדיון בהרכב התיק העיקרי - אין מניעה לכך מבחינת התכלית.

(בפני: השופט רובינשטיין. 6.3.09).

בש"פ 1060/09 - ששון בראשי נגד מדינת ישראל

*מעצר מבוקשים לפי חוק ההסגרה (הערר נדחה).

נגד העורר וארבעה אחרים הוגש לבימ"ש פדרלי במדינת קליפורניה שבארצות הברית כתב אישום הנוגע למספר פרשיות, ובכללן כי העורר פעל במסגרת ארגון הפשיעה של משפחת אברג'יל, היה מעורב בהעברת חלק מהכספים שנגנבו ב"פרשת הבנק למסחר" לארה"ב, ובהלבנתם שם. ביום 20.10.2008 הגישה ממשלת ארה"ב בקשה להסגיר לידיה את העורר ואת האחרים. היועהמ"ש לממשלה הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, להכריז על היות העורר והאחרים בני הסגרה. בד בבד עם הגשת העתירה, הוגשה בקשה למעצר המבוקשים, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, עד למתן החלטה בעתירת ההסגרה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בכל הנוןגע לעותר ולאחר המעורב בפרשה - יצחק אברג'יל - אשר נטען כי הוא אשר עומד בראש ארגון הפשיעה המדובר, והורה על שחרורם של שני מעורבים נוספים לחלופת מעצר. הערר נדחה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד קנת מן לעורר, עוה"ד גלעד סממה וניסים מירון למשיבה. 11.3.09).

רע"ב 1783/09 - אריאל בן אור נגד נציב בתי הסוהר

*הפסקת עבודות שירות, כאשר האסיר נעצר ונפתחה נגדו חקירה בעבירה חדשה (הבקשה נדחתה).

המבקש (שנקרא אז אריק טרוטר), הכיר את המתלוננת דרך אתר היכרויות באינטרנט, שם מסר לה פרטים שקריים לגבי עיסוקו והשכלתו, וקיבל ממנה 10,500 -, אך לא סיפק לה מקרר ומכשירי DVDכפי שהתחייב. הוא הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות מרמה ונדון למאסר בפועל של 6 חודשים על דרך של עבודות שירות. לאחר שהחל ריצוי עבודות השירות, נעצר המבקש והוגש נגדו כתב אישום נוסף המייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה, לאחר היכרויות באינטרנט. בעקבות מעצרו והגשת כתב האישום נגדו, המליץ המפקח על עבודות השירות על הפסקה מינהלית של עבודות השירות. עתירה שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב נגד הפסקת עבודות השירות נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 51ט לחוק העונשין נותן בידי המשיב שיקול דעת להחליט על הפסקת עבודתו של עובד שירות ועל ריצוי יתרת עונש המאסר בבית הסוהר, בהתרחש איזה מן המקרים המנויים באותו סעיף, לרבות אם "נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה". במקרה דנן, המבקש נעצר ונפתחה נגדו חקירה פלילית אשר בעקבותיה הוגש נגדו כתב אישום. כל ההתרחשויות הללו אירעו לאחר שהמבקש החל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, בגין העבירות נשוא כתב האישום הראשון. נתונים אלה די בהם כדי להצדיק את ההחלטה בדבר הפסקת עבודות השירות.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד מנחם רובינשטיין ושרון חזות למבקש, עו"ד נעמי בייט למשיבה. 17.3.09).

בש"פ 1982/09 - עלי אבו טארש נגד מדינת ישראל

מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים. יש להיעתר לעציר לבצע על חשבונו בדיקת פוליגרף (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי בשני אירועים שונים בחודש אפריל 2008 מכר יחד עם אחר סמים לסוכן משטרתי (שוטר) סמוי. עם
הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
המדיניות השיפוטית נוקטת, גם בשלב המעצרים, יד קשה נגד העוסקים בסחר בסמים, נוכח המסוכנות הסטטוטורית, והחשש להישנות העבירות. הכלל לענייני סוחרי סמים הוא מעצר מאחורי סורג ובריח. כשמדובר בבעל עבר נקי, תיתכן נטיה, חרף האמור, לבדוק חלופה. בענייננו, אין מקום לעת הזאת, לשחרור העורר. יצויין כי העורר ביקש לעבור בדיקת פוליגרף, ולוא גם על חשבונו. כל עוד אין הדלת נעולה לשימוש בממצאי פוליגרף בהליכי מעצר, יש להיענות לבקשתו של העורר ולאפשר לו להיבדק במכונת פוליגרף על חשבונו, בין כתלי מקום המעצר, על מנת שלא יהיה צורך בליווי העורר החוצה שלא לצורך ובהכברת הוצאות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אורי בן נתן לעורר, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 17.3.09).

בג"צ 6702/05 - המרכז לפלורליזם יהודי... נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*אי התערבות בג"צ בהחלטת היועהמ"ש בתחום העמדה לדין (העתירה נדחתה).

העותרת מלינה על החלטות היועהמ"ש ופרקליט המדינה (להלן: המשיבים) שלא להעמיד לדין את המשיב 3, רב העיר צפת (להלן: המשיב). טענתה של העותרת היא שעל המשיבים להעמיד לדין את המשיב בגין התבטאויות נגד האוכלוסייה הערבית, המהוות, לשיטתה, לכאורה, עבירות על סעיף 144ב לחוק העונשין (איסור פרסום הסתה לגזענות). העותרת מבקשת גם כי יחודש אישום שבגינו הועמד המשיב לדין פלילי בעבר. העתירה נדחתה.
אין בג"צ נוטה להתערב בשיקול הדעת של היועהמ"ש בתחום העמדה לדין. רק במקרים נדירים, שבהם מתגלה בהחלטתו חוסר סבירות מהותי, עשוי ביהמ"ש להתערב בה. העותרת סבורה כי מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים שבהם התערבותו של ביהמ"ש העליון דרושה וראויה. גורמי התביעה סברו כי הפתרון שהוצע - בדמות פרסום הבהרה והתנצלות, והותרת האפשרות לנהל הליך פלילי אם המשיב ישוב להתבטא באופן אסור - עדיף על-פני קיום המשפט עד-תומו. מסקנה זו משקפת איזון ערכי סביר בנסיבות העניין.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עינת הורביץ לעותרת, עוה"ד מיכל פרידלנדר, דב פרימר ואביעד הכהן למשיבים. 16.3.09).

רע"א 2231/07 - עו"ד ויסאם מוקטרן נגד רחאל בילסאן ואח'

*ביטול החלטת בורר שפסק לטובת אחד הצדדים, כאשר הצד השני לא התייצב למספר דיונים (הבקשה נדחתה ברוב דעות).

בין המבקש לבין המשיבים היה סכסוך בעניין שכר טרחה שנדרש על-ידי המבקש מאת המשיבים. המבקש הגיש תביעה לבימ"ש השלום והצדדים הופנו להליך של בוררות. המשיבים לא התייצבו למקצת מן הישיבות שנקבעו על-ידי הבורר, עד שבישיבה האחרונה פסק הבורר כי בהיעדר הופעה מטעם המשיבים הוא נעתר לבקשת המבקש ומקבל את התביעה שהגיש כמות שהיא. בימ"ש השלום סבר כי התנהלות המשיבים, גם אם לא היתה תקינה, לא הגיעה לכדי זלזול ממשי בהליך, וכי מכל מקום, משלא התייצבו המשיבים, כל שרשאי היה הבורר לעשות הוא לדון בסכסוך בהיעדרם. דיון כזה לא התקיים כלל - ולכן יש לבטל את פסק הבורר. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי מי שמינה את הבורר, יושב ראש ועד המחוז של לשכת עורכי-הדין, ימנה בורר אחר שידון בסכסוך. בקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י המבקש לביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחתה מנימוקי בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ברוב דעות.
המשנה לנשיאה ריבלין והשופטת ארבל, בפס"ד מפי המשנה לנשיאה, סברו שיש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה כי יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור, לקבל את ערעור המבקש לגופו, ולהחזיר את הענין לאותו בורר כדי שיכריע במחלוקת בין בעלי הדין לאחר שיקיים דיון במעמד הצדדים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. 19.3.09).

בג"צ 7768/07 - המועצה המקומית כאבול ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*סירוב להאריך השעיית עובד רשות מקומית שנחשד בפלילים, כאשר כבר עברה תקופה ארוכה מאז ההחלטה על ההשעייה (העתירה נדחתה).

המשיב 3 (להלן - המשיב) הועסק כחשב שכר של העותרת. ביום 19.3.06 השעה העותר 2, ראש המועצה המקומית כאבול (להלן: ראש המועצה), את המשיב מתפקידו למשך 45 ימים, בשל חשדות שהועלו בנוגע למעשים פליליים שביצע לכאורה. לאחר מכן, פנה ראש המועצה לביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות בבקשה להאריך את ההשעיה וביה"ד האריך את השעייתו של המשיב מספר פעמים, ובסך הכל לתקופה מצטברת של כ- 17 חודשים. בהחלטתו האחרונה מיום 5.9.07, דחה ביה"ד את בקשת ההארכה של ההשעייה. במסגרת העתירה ביקשו העותרים להאריך את השעייתו של המשיב מתפקידו. העתירה נדחתה.
המשטרה היא הגורם המעכב את קבלת ההכרעה בעניינו של המשיב, שכן התיק הוחזר אליה להשלמת החקירה. פרקליטות המחוז המטפלת בתיק הבהירה כי אין בו, בשלב זה, ראיות מספיקות לביסוס כתב אישום וכי יתכן שגם לאחר ביצוע השלמות החקירה לא יהיו די ראיות ויוחלט על סגירת התיק. אל מול אינטרס המועצה המקומית שלא להעסיק בין שורותיה עובד החשוד בפלילים, ניצב המשיב, שהושעה מעבודתו למשך תקופה ארוכה ואשר עניינו רחוק מכלל הכרעה. בנסיבות אלו, החלטתו של ביה"ד הינה סבירה ומאוזנת ומביאה בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד חוסיין מחמיד לעותרים, עוה"ד יוכי גנסין למדינה, עו"ד תמר אולמן למשיב. 19.3.09).

ע.פ. 3307/08 - מדינת ישראל נגד מנסור טועמי

*קולת העונש בעבירה של התפרצות לדירה ושוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

בשעה 00:5 לפנות בוקר הגיע המשיב, שהיה אז כבן 21 שנים, לביתו של המתלונן, יליד שנת 1931, כשהוא רעול פנים ומצוייד בסכין, וכאשר המתלונן פתח את הדלת, המשיב הפילו לרצפה, נעל את הדלת, ודרש כסף באיומי סכין. המתלונן הוביל את המשיב לחדר השינה ונתן לו סכום של 1650 ש"ח. שכני המתלונן ששמעו את הצעקות הגיעו לדירה והצליחו להשתלט על המשיב ולקחת ממנו את הסכין. המשיב הורשע בהסדר טיעון. בתסקיר של שירות המבחן צויין כי המשיב מביע חרטה כנה על מעשיו ונראה כי למד לקח ממעצרו והסתבכותו. כן צויין כי לאור גילו הצעיר עלולה שליחתו לריצוי מאסר בפועל לפגוע בו ולחשוף אותו לקודים התנהגותיים בעייתיים. ביהמ"ש ציין את החומרה היתירה שבעבירה בה הורשע המשיב, והעובדה שלא היתה זו הסתבכותו הראשונה, עם החוק, ומנגד, שקל לקולא את גילו הצעיר ואת נסיבותיו האישיות, וגזר למשיב 30 חודשים מאסר בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן. הערעור על קולת העונש נדחה.
על פניו, אכן, העונש מקל מדי ביחס לחומרת העבירה בה הורשע המשיב. עבירות השוד, ובמיוחד כשעבירות אלו מופנות נגד קשישים, הינן רעה חולה שחובה על בתי המשפט לעקור משורש. יחד עם זאת, מצויים בפני ביהמ"ש גם התסקיר המשלים שהגיש שירות המבחן בערעור וגם העדויות שניתנו לטובת המשיב בפני ביהמ"ש המחוזי.
לפי התסקיר המשלים הפנים המשיב את חומרת מעשיו, מתבייש בהם ועושה מאמצים על מנת לשקם עצמו ולשפר את דרכיו. אף סביבתו של המשיב נרתמה לצורך שיקומו וכאשר ישתחרר ממאסרו תהה הדרך פתוחה לפניו להשתלב כאזרח נורמטיבי בחברה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אושרה פטל למערערת, עו"ד יוסף עמאר למשיב. 4.3.09).

ע.פ. 8720/08 - תמיר דגן נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש ושניים אחרים (להלן: יעקב ואסליזאדה) קשרו קשר להצית חנות לצרכי צילום של יעקב בכפר סבא, על מנת לקבל במרמה את דמי הביטוח מחברת הביטוח. בתאריך 15.8.02, בשעת לילה, הגיע המבקש לחנות והצית אותה. בתמורה למעשיו שילם יעקב למבקש סכום של 4500 ש"ח. ביום 23.9.08 נדון המבקש ל-20 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי של 3000 -. המבקש הגיש ערעור ובד בבד ביקש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו. הבקשה נתקבלה.
הפעלת שיקול הדעת לצורך ההכרעה בשאלת עיכוב ביצוע עונש מאסר כרוכה באיזון בין שיקולים שונים הנוגעים, מחד גיסא, לאינטרס הציבורי, ומאידך גיסא, לאינטרסים של הפרט הנדון. הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את ביהמ"ש שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר, מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה. במכלול שלפנינו, בשל הנסיבות האישיות המיוחדות של המבקש, בצירוף העובדה שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירות, והעובדה כי המבקש לא שהה במעצר במהלך המשפט, יש להיעתר לבקשה.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד אשר חן למבקש, עו"ד דפנה פינקלשטיין למשיבה. 2.3.09).

בג"צ 9632/08 - התאחדות התעשיינים בישראל נגד ממשלת ישראל ואח'

*דחיית עתירה שלא לצמצם את מספר מהגרי העבודה עד שתצא לפועל התכנית להכשרת עובדים ישראליים לעבודה בענף התעשייה (העתירה נדחתה).

העותרת טוענת כי קודם שייצאו לפועל, בסיוע המדינה ובמימונה, פעולות להכשרתם של ישראלים לעבודה בענף התעשייה, אל לה לממשלה ליישם את תוכניתה להפחתה הדרגתית במספרם של מהגרי העבודה בענף. זיקה זו בין הכשרתם של עובדים מקומיים לבין צמצום מספרם של הבאים מחו"ל מתחייבת, אליבא דעותרת, לא רק מעקרונות של עשייה מינהלית ראויה, כי אם מהבטחה מפורשת שנמסרה לה במגעים שקיימה עם נציגי הממשלה, ולה ביטוי במסמכים רשמיים. העתירה נדחתה.
הנכונות לסייע להכשרתם של ישראלים, היא אך תוספת רצוייה בהוצאתה לפועל של מדיניות ההפחתה של עובדים זרים, אך אין היא יסוד מיסודותיה, וקיומה אינו תנאי ליישומה של אותה מדיניות. כמו כן, דבר בחומר שהוצג בעתירה אינו מוביל למסקנה כי למעסיקים ניתנה הבטחה שלטונית, לפיה לא יופחת מספר ההיתרים קודם שתוכשר חלופה.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אהרן פולק לעותרת, עו"ד מיכל צוק-שפיר למשיבים. 5.3.09).

בש"פ 2304/09 - מדינת ישראל נגד אמיר מחמוד

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של מעורבות באירועי הפרות סדר בעת מבצע "עופרת יצוקה" (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים במעורבות בשלושה אירועי הפרות סדר, שאירעו בכפר מגוריו עיסאוויה, על רקע
ההתנגדות למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה, וכן קיימת עילת מעצר של מסוכנות, בשים לב לריבוי המעשים ולטיבם המסוכן. עם זאת, החליט להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו בכפר. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות למשיב הינן משמעותיות. נסיבות ביצוען הנטענות מלמדות על זלזול בחוק ומצביעות על עזות מצח מצד המשיב, אשר, לפי הטענה, השתתף בשלושה אירועי הפרות סדר שונים והסלים את התנהגותו בין אירוע לאירוע, עד שהגיע כדי השלכת בקבוק תבערה כלפי כלי רכב צבאיים שהיו במקום. החשש הנשקף מן המשיב, שפעולותיו נעשו על רקע אידיאולוגי, אינו ניתן להפגה באמצעות החזרתו לכפר - אף שאין חולק שהוריו, המפקחים המוצעים, הם אנשים אחראיים. על כן המשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים. למשיב שמורה עם זאת הזכות להציע בכל שלב חלופת מעצר אלטרנטיבית, אשר תנסה לענות על הקשיים אשר צויינו לעיל.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד אוהד גורדון לעוררת, עו"ד מוסטפא יחיא למשיב. 15.3.09).

בש"פ 1787/09 - מיכאל מזרחי נגד מדינת ישראל

*סירוב להתיר המשך יציאה לחו"ל למי שנגזר עליו עונש מאסר והוא שוחרר בערבות עד לערעור, לאחר שביציאתו האחרונה לחו"ל לא חזר במועד (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בירושלים גזר על העורר עונש מאסר של 18 חודשים לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בעבירות של הגרלות והימורים, החזקה וניהול של מקום למשחקים אסורים, שימוש במרמה ובתחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, הלבנת הון ועוד. לאחר שנגזר הדין הורה ביהמ"ש על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עד מתן פסק דין בביהמ"ש העליון בערעור, אם יוגש ערעור, בהתנותו זאת, בין היתר, בעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ. כחודש לאחר מכן הורשע העורר בתיק אחר, בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וביום 15.9.2008 נגזרו עליו בגין אותן עבירות, בין היתר, 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. גם בתיק זה נעתר ביהמ"ש לבקשה לעכב את ביצועו של עונש המאסר השני עד להכרעה בערעור, תוך עיכוב יציאתו של העורר מן הארץ. העורר הגיש בקשה קונקרטית לצאת מן הארץ לצורך קידום עסקיו בבולגריה ובהחלטתו מיום 26.3.2008 נעתר ביהמ"ש העליון לבקשה, בכפוף להפקדת ערבויות ובהתנותו את ההיתר בכך שהעורר ישוב ארצה במועד מסויים. מאז אותה החלטה יצא העורר את הארץ פעמים רבות, ושב במועדים שנקבעו. לאחרונה שב ועתר העורר לאפשר את יציאתו מן הארץ לבולגריה. זו הפעם התנגדה המשיבה לבקשה, בציינה כי בשל יציאתו הקודמת של העורר לחו"ל, ואו עמידתו בתנאי המועד לחזרתו לישראל, נדחה מועד שמיעת הערעורים שהיה קבוע ליום 5.2.2009. המשיבה הוסיפה וציינה כי העורר טען כי התעכב בחו"ל בשל בעייה רפואית, אך זו לא אומתה באופן כלשהו. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה. הערר נדחה.
הזכות לחופש תנועה ולחירות אינה עומדת לנאשם שהורשע בדין ונגזר לו עונש מאסר לריצוי בפועל, אף אם ביצועו של עונש המאסר עוכב עד להכרעה בהליך הערעור. במקרה דנן נעתרו בתי המשפט לבקשות חוזרות של העורר לצאת את הארץ ובדרך כלל הצדיק העורר את האמון שניתן בו ושב ארצה בתוך התקופה שנקצבה לו. בפעם האחרונה, לא שב העורר ארצה במועד וכתוצאה מכך נאלץ ביהמ"ש לדחות את הדיון שהיה קבוע לשמיעת שני הערעורים שהגיש. משלא נחה דעתו של ביהמ"ש המחוזי כי היתה הצדקה לאי שובו של העורר במועד ארצה, בצדק סירב לאשר לעורר לצאת עתה שוב את הארץ, נוכח סמיכות הזמנים שבין מועד היציאה המבוקש ובין המועד הנדחה שנקבע לשמיעת הערעורים.