רע"א 4956/07 - פנחס לבנברג ואח' נגד ביקור חולים הוספיטל ואח'
*אימתי הליכי חדלות פרעון שוללים הליך בוררות לפי סעיף בוררות בהסכם(הבקשה נדחתה).
א. ביום 9.11.00 נחתם בין בית החולים ביקור חולים (להלן - העמותה) לבין המבקשים "הסכם להפעלת בית חולים סיעודי גריאטרי" (להלן - ההסכם). העמותה העמידה לרשות המבקשים מבנה להפעלת בית החולים. בתמורה התחייבו המבקשים לשלם לעמותה דמי שכירות חודשיים. השיפוצים, על פי ההסכם, אמורים היו להיות מבוצעים על ידי המבקשים. בנוסף, נקבע סעיף בוררות בהסכם. לאחר שקיבלו לידם את המבנה התברר למבקשים כי נדרש שיפוץ נרחב בנכס ועל מנת להימנע מביטול החוזה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המבקשים ישפצו את המבנה וההשקעה תיזקף על חשבון דמי השכירות. בינתיים נקלעה העמותה להליכי חדלות פירעון. הכונס שמונה כמפרק העמותה, הגיש לביהמ"ש של הפירוק בקשה למתן הוראות ובכללן לחייב את המבקשים בדמי השכירות לפי ההסכם. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו, כי נוכח שינוי הנסיבות הנובע מהיקלעות העמותה להליכי פירוק, אין מקום לברר את הסכסוך בגדר הליך בוררות. עוד קבע ביהמ"ש, כי על פני הדברים אין מדובר בסכסוך מורכב ועל כן ראויה תביעתו של המפרק להתלבן בגדר בקשה למתן הוראות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. נקודת המוצא היא כי קיומם של הליכי חדלות פירעון אינו נתון המביא מיניה וביה לשלילת הליך של בוררות. יש להבחין בין מקרה בו התביעה היא נגד הגוף שבפירוק לבין מקרה בו הגוף הוא התובע. הפניית כל התביעות הכספיות נגד הגוף שבפירוק לערוץ קולקטיבי של בירור תביעות חוב מעידה על מטרת המחוקק ליצור הליך שוויוני, מהיר ויעיל, אשר בגדרו תתבהר תמונת מצבת החובות של הגוף הנתון בהליכי חדלות פירעון. במקרה דנא הגוף שבפירוק ניצב בעמדת התובע. במקרים אלו יש לגלות נכונות רבה יותר לאכוף הסכמי בוררות. לגבי תביעות מסוג זה יש להבחין בין שני מצבים עיקריים: מצב אחד מתקיים כאשר מדובר בתביעה אשר אף אילולא הסכם הבוררות לא היתה ראויה להידון בגדר בקשה למתן הוראות; מצב שני מתקיים כאשר התביעה שהגיש הגוף שבפירוק עומדת בתנאים לדיון בגדר בקשה למתן הוראות. בענייננו, מדובר בתביעה הראויה להתברר בגדר בקשה למתן הוראות בפני ביהמ"ש של הפירוק. בנסיבות אלו, גוברת הנטייה לעמוד על כך שההליך יתקיים בפני ביהמ"ש של חדלות הפירעון, אף במחיר אי כיבוד הסכם בוררות.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד אבי וינרוט ויניב אהרונוביץ למבקשים, עוה"ד י. שפיגלמן, ב. קמפנר, י. לוונטהל ויעל בראון (בן עמי) למשיבים. 2.4.09).
בג"צ 2673/06 - אביבה שאוה-שוע נגד ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ואח'
*שאירים הזכאים לפנסיה מקופות תגמולים והגדרת המונח "אלמנה" בתקנון קופת התגמולים(העתירה נדחתה).
א. העותרת ופרופ' מנשה שאוה (להלן - המנוח) נישאו בראשונה ביום 11.12.1969 והתגרשו ביום 22.6.1975. הם נישאו בשנית, ביום 29.6.1978, והיו נשואים עד ליום 11.6.2002. ביום 31.5.1978, לקראת נישואיהם השניים, ערכו הסכם ממון בו בחרו במשטר של הפרדת רכוש. ביום 31.7.1997, ערך המנוח צוואה. בסעיף 7 לצוואה נכתב: "נוסף לכך יהיו זכאים אשתי אביבה... לקבל זכויות פנסיה חודשית ממקום עבודתי באוניברסיטה בהתאם לתקנות המקובלות באוניברסיטה וכן פיצויי פיטורין המגיעים לי ותשלומים עבור ביטוח חיים". ביום 11.6.2002 התגרשו בני הזוג וביה"ד אישר הסכם גירושין שחתמו. המנוח לא שינה את הצוואה לאחר הגירושין. כתשעה חודשים לאחר הגירושין נפטר המנוח והוא בן 63. המנוח עבד באוניברסיטות
תל-אביב ובר-אילן. במהלך שנים אלו צבר זכויות פנסיה בקופת התגמולים לעובדים אקדמאים של אוניברסיטת ת"א וב"קרן הפנסיה גילעד" (שניהם להלן: קופות התגמולים). העותרת פנתה לקופות התגמולים בבקשה לקבל פנסיית שאירים של חבר שנפטר לפני הגיעו לגיל הפרישה, ואלה סירבו לשלם, בהסתמך על תנאי הזכאות הקבועים בתקנוניהן. העותרת פנתה בתביעה לביה"ד האזורי לעבודה. קופות התגמולים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף, מן הטעם שבמועד הקובע לצורך קביעת הזכאות לפנסיית שאירים, מועד פטירתו של המנוח, לא היתה העותרת בגדר שאיר זכאי על פי ההגדרות בתקנונים. ביה"ד האזורי דחה על הסף את תביעת העותרת, בקבעו כי העותרת אינה עונה על הגדרת "אלמנה" הקבועה בתקנונים. העותרת ערערה לביה"ד הארצי לעבודה, אשר דחה את הערעור. העתירה נדחתה.
ב. העותרת, בת-הזוג הגרושה, אינה עונה על הגדרת המונח "אלמנה" בתקנונים. טענה חלופית היא כי מלכתחילה, מחצית הזכויות הפנסיוניות של המנוח "משוריינות" לעותרת, והן בבעלותה, מכוח הלכת השיתוף ותחולתה על זכויות פנסיוניות. נקודת המוצא, מכוח הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון בין בני זוג, היא כי הזכויות הפנסיוניות הן זכויות בנות שיתוף או בנות איזון בין בני זוג. קביעות אלה חלות לפי חוק יחסי ממון, כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת. בחינת הסכם הממון והסכם הגירושין בענייננו מלמדת כי בני הזוג הסכימו ערב הנישואין השניים (משנת 1978) על משטר של הפרדת רכוש השולל במפורש יצירת זכות קניינית משותפת בנכסים המשותפים.
ג. העותרת מבקשת לעורר בעייה עקרונית בעניין זכויות הפנסיה של הגרוש או הגרושה. בעייה עקרונית זו אכן קיימת לגבי בני זוג שחלה עליהם הלכת השיתוף או שניהלו משטר של שיתוף בנכסים. בני זוג כאלה, אפילו יבקשו בעת הגירושין ובהסכמה, להעניק זה לזו חלק מהזכויות הפנסיוניות - יתקלו בקושי הנובע מהתנגשות בין רצונם המשותף לבין תקנוני קרנות הפנסיה, והיא טעונה פיתרון.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אפי פרי לעותרת, עוה"ד יוסף מנדלסון, יונתן פסי, אבי עדאקי-סלמן ושמעון שובר למשיבות. 21.4.09).
עע"ם 5487/06 - סופרמאטיק בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ
*דחיית טענות נגד זוכה במכרז, כאשר המערערת לא היתה זוכה במכרז גם אם טענותיה נגד הזוכה היו מתקבלות(מחוזי חיפה - ת.מ. 101/04 - הערעור נדחה).
א. המשיבה פרסמה מכרז לרכישת מכונות אוטומאטיות לחלוקת מזון. שתי מציעות, המערערת וחברה נוספת (מיסטר וונד), שעל פי הצוות לבדיקת ההצעות עמדו בדרישות הטכניות שבמפרט, הגישו הצעות מחיר. הצעתה של מיסטר וונד היתה זולה באופן משמעותי מהצעת המערערת והיא נבחרה כהצעה הזוכה ובהמשך נקנו ממנה מכונות אוטומאטיות כאמור במכרז. המערערת טענה כי המכונה היחידה העומדת בדרישות המפרט היא המכונה שהוצעה על ידה. המשיבה דחתה את טענתה. בחלוף כשנה וחודשיים מיום מכתבה האחרון, הגישה המערערת תובענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש קמא. בפסק דינו התמקד ביהמ"ש בשאלת פרשנות דרישות המפרט הטכני. המערערת טוענת כי ביהמ"ש שגה בפרשנות שהעניק למפרט. המשיבה טוענת כי התובענה הוגשה בשיהוי חמור, כך שהיא שינתה מצבה לרעה. באשר לפרשנות המכרז טוענת המשיבה כי הפרשנות של המערערת אינה יכולה לעמוד. הערעור נדחה.
ב. כדי לזכות בתביעה היה על המערערת להוכיח כי היא זו שהיתה אמורה לזכות במכרז. ואולם, לשיטתה של המערערת היתה הצעתה אמורה להיות הצעה יחידה (כיוון שהיה מקום לפסול את הצעת הזוכה). בנסיבות אלה קשה לומר כי פסילת ההצעה הזוכה
היתה בהכרח מביאה לזכייתה של המערערת, שהרי, כידוע, כאשר מדובר בהצעה יחידה, ועדת המכרזים רשאית אמנם לקבלה אך קיימות גם אפשרויות אחרות.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, אלון. החלטה - השופטת נאור. עו"ד עמית מור למערערת, עו"ד עמית רון למשיבה. 12.4.09).
ע.פ. 4179/07 - טוביה נדב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 1151/04 - הערעור נדחה).
א. בין המערער לבין לאון אדם (להלן: המנוח) היתה היכרות עיסקית, ובשלב כלשהו נתגלע ביניהם סכסוך על רקע טענתו של המנוח כי המערער חייב לו כסף. אותה עת ניהל המערער בבני ברק עסק למכירת מכשירי חשמל, אשר כלל גם תחנת שרות. ביום 30.7.04, בשעה 00:14 לערך, נפגש המערער עם המנוח בתחנת השרות. על פי גירסת המשיבה, רצח המערער את המנוח, בשתי יריות מאקדח בו החזיק ברישיון. בהמשך הזמין המערער גרר, כדי להעביר את רכבו של המנוח מבני ברק לתל-אביב. גופת המנוח הושלכה בסמוך לאתר בניה בתל-אביב. המערער אישר כי התקיימה בינו לבין המנוח מערכת עיסקית ארוכת שנים, ומנגד הכחיש את קיומו של חוב כלשהו. עוד אישר, כי קבע פגישה עם המנוח ליום 30.7.04, אולם המנוח לא הגיע לפגישה. המערער הוסיף ואישר כי הזמין גרר שהוביל את הרכב הנזכר בכתב האישום, אולם הכחיש כי ידע שזהו רכבו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסת המערער, ובסופו של יום הרשיעו בעבירת רצח ודן אותו למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. הכרעת הדין התבססה על ראיות נסיבתיות. כוחה ההוכחתי של ראיה נסיבתית לקבוע ממצא עומד לה, במידה וממצא זה מתחייב הגיונית ממנה וממארג הראיות שעימה כמסקנה אחת ויחידה. קביעת הממצא העובדתי נעשית רק לאחר שלא נותר עוד, ולו ספק סביר, בדבר נכונותה של המסקנה המוסקת ממנו. בחינה זו של כוחה ההוכחתי של הראיה הנסיבתית מסתמכת על מבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. בעודו מפעיל מבחנים אלו, מוטלת על ביהמ"ש החובה לבחון מיוזמתו הסברים המתיישבים עם הנסיבות שהוכחו ועם חפותו של הנאשם, ואפילו הסברים אלו אינם מתיישבים עם טענותיו של הנאשם עצמו. נוכח הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, פעולות ההטעיה, הניסיון לטשטש ראיות, והשקרים הרבים בהם חטא המערער, שוב אין ספק כי היה מעורב ברצח עד צווארו.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אביגדור פלדמן ואבי עמירם למערער, עוה"ד תמר פרוש והדס גדנקן-שפיר למשיבה. 23.4.09).
ע.פ. 2331/08 - חיים קסטרו נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר שירה במתלונן במהלך עימות עם תושבים בכפר קאסם(מחוזי ת"א - ת.פ. 40097/05 - הערעור נדחה).
א. המערער שירת כשוטר במשמר הגבול (להלן: מג"ב). בצהרי יום 11.9.2003 סייר צוות מג"ב בג'יפ משטרתי בכפר קאסם, כאשר המערער משמש כנהג הצוות. במהלך הסיור התפתח עימות בין אנשי הצוות לתושבי המקום, במהלכו נעצרו מספר אנשים ובכללם שאדי עאמר (להלן: שאדי). אביו של שאדי, (להלן: המתלונן), הגיע למקום וניסה לחלץ את בנו, ובתגובה כיון הנאשם את נשקו וירה לעבר פלג גופו התחתון של המתלונן, כאשר הוא במרחק של כמטר וחצי ממנו ומבלי שנשקפה סכנה לחייו של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת "הגנה עצמית" וקבע כי המערער פעל באופן פזיז ובלתי מחושב, והגיב באופן שאינו מידתי ושאינו סביר, ובניגוד להוראות נוהל הפתיחה באש.
ביהמ"ש קבע עוד כי ההגנה לא הצביעה על מחדלי חקירה מהותיים ומשמעותיים אשר פגמו ביכולתו של המערער להתגונן כראוי. לאור האמור, הורשע המערער ונגזרו עליו 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ו-12 חודשי מאסר על תנאי. הערעור נסב על הרשעה והוא נדחה.
ב. המערער מסר הודאות עקביות לפיהן ירה לעבר המתלונן, והמתלונן נפגע. אדם אחר זוהה בתור היורה, אך בנסיבות דנן אי-הזיהוי של המערער אינו מצליח לעורר ספק בגירסת התביעה. ככלל, לזיהוי המבוצע על ידי עדים יש משקל ראייתי נכבד, ובלבד שאין טעמים להטלת ספק בנכונות הזיהוי ומידת הדיוק של העדים בו. ביהמ"ש אינו מחוייב לקבל כעובדה את זיהויו של אדם על ידי מתלונן, וראייה זו - ככל ראייה אחרת - כפופה למלאכה של הערכת המשקל שיש ליתן לעדות ולזיהוי.
ג. באשר לטענותיו של המערער לקיומם של מחדלי חקירה - אין במחדלים אלה כדי לערער את התשתית הראייתי כנגד המערער ולא היה בהם לפגוע בהגנתו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה-השופטת ארבל. עו"ד א. מור מילמן למערער, עו"ד א. פטל למשיבה. 20.4.09).
בג"צ 5755/08 - יעל ארן ושדולת הנשים בישראל נגד ממשלת ישראל ואח'
*ביטול מינוי מנכ"ל ברשות הלאומית ללחימה בסמים, כאשר המינוי נעשה ללא העדפת מועמדת אשה לפי חוק שיווי זכויות האשה(העתירה נתקבלה).
א. בראשית שנת 2008 נדרשה הרשות הלאומית ללחימה בסמים למינוי מנכ"ל. לצורך כך הקים ראש הממשלה, הממונה על הרשות מכוח החוק, ועדת איתור, וזו גיבשה את המלצותיה, שהוגשו לראש הממשלה. העותרת דורגה במקום הראשון. משיב 5, יאיר גלר, שזכה לבסוף במינוי, דורג שני, כשבינו לבין העותרת הפרידה נקודת דירוג אחת. משיב הומלץ שלישי. לשלושת המועמדים נערך שימוע בפני מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רענן דינור, ובעקבותיו ביקש דינור מן הוועדה פרטים נוספים, מהם עלה, בתמצית, כי מבין השלושה היתה עותרת 1 מועדפת על כל חברי הוועדה. אעפ"כ המליץ דינור לראש הממשלה על מינויו של גלר לתפקיד וראש הממשלה קיבל את המלצתו. העתירה ביססה עצמה, כטיעון משפטי עיקרי, על החובה הקבועה בסעיף 6ג לחוק שיווי זכויות האשה, להעדיף, באיוש תפקידים ציבוריים, נשים על-פני גברים בעלי כישורים זהים. העתירה נתקבלה.
ב. אכן, אין יסוד למסקנה כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה עירב בהמלצתו שיקולים זרים. ואולם, ספק אם בעת שגמר בדעתו להמליץ לראש הממשלה את שהמליץ, התייחס המנכ"ל במידה המתחייבת לעקרון הייצוג השוויוני. על כן, יש לבטל את המינוי ועל ראש הממשלה לשוב ולבחון את המועמדים על-פי הכללים המותווים בדין.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, דנציגר. החלטה - השופט לוי. 20.4.09).
בג"צ 9328/05 - יצחק מזרחי נגד שר האוצר
*דחיית דרישה לביטול הפקעת מקרקעין משנת 1976, בטענה שמטרת ההפקעה עדיין לא מומשה(העתירה נדחתה).
א. חלקת מקרקעין שבאזור צפת, בגודל של כ- 2 דונם, הופקעה במסגרת של הפקעת חטיבת קרקע של 5820 דונם. הודעת שר האוצר על ההפקעה פורסמה ביום 19.3.1976. מטרת ההפקעה היתה הרחבת העיר צפת והגדלת אוכלוסייתה. העותר מבקש ביטול ההפקעה והשבת החלקה לבעלותו, מהטעם שמאז 1976 לא מימשו המשיבים את מטרתה, ולחלופין כי זנחו אותה. לחילופי חילופין ביקש העותר כי יינתן לו פיצוי בגין הפקעת חלקתו על פי ערכה כיום. המשיבים טענו כי מימוש ההפקעה מבוצע בשלבים וכבר
נבנו על חטיבת הקרקע מאות רבות של יחידות דיור ועובדים על תכניות לבינוי של עוד אלפי יחידות דיור. מתוך שטח ההפקעה פותחו עד כה כ- 1100 דונם. לטענת המשיבים הצורך הציבורי עודנו שריר וקיים, כאשר חטיבת הקרקע בה גם מצויה חלקת העותר מהווה את רזרבת הקרקע העיקרית לפיתוחה של צפת. העתירה נדחתה.
ב. כבר נפסק כי "שיהוי במימוש מטרת ההפקעה יכול להיות עילה לביטולה", ואולם "כל מקרה ומקרה... צריך להבדק על פי נסיבותיו". על ביהמ"ש לאזן בין השיקולים והאינטרסים השונים השייכים לעניין. בענייננו לא ניתן לומר כי המשיבים זנחו את מטרת ההפקעה. מדובר במטרה ציבורית ראוייה ונראה כי המשיבים פעלו ופועלים לממשה. המשיבים טוענים כי מדובר ברזרבת הקרקע העיקרית שאמורה לשמש להרחבת העיר צפת. גם לכך יש ליתן משקל. באשר לפיצוי כספי - המשיבים הודיעו שהם נכונים לשלם לעותר פיצוי ובעניין זה על הצדדים לבוא ביניהם בדברים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. עו"ד סטיבן שמואל ברמן לעותר, עו"ד מיכל צוק למשיבים. 21.4.09).
בג"צ 5699/07 ואח' - יובל יועז, עיתונאי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דחיית בקשה של עתונאי לעיין בחלקים מסויימים של החומר הנמצא בתיקי בג"צ נגד הסדר הטיעון עם הנשיא לשעבר קצב, שלגביהם קיים צו איסור פרסום(הבקשה נדחתה).
א. המבקש, עיתונאי פעיל, מבקש לעיין במכלול כתבי בי-דין והמסמכים המצויים בתיקי ביהמ"ש של העתירות שהוגשו נגד הסדר הטיעון שנערך עם נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. בקשת העיון הוגשה לאחר שניתן פסק-דין בהליכים האמורים במסגרתו נדחו העתירות. מזכירות ביהמ"ש איפשרה למבקש לעיין בתיקים, למעט בחלקים בהם קיים צו איסור פרסום. מדובר בקטעים הכוללים ציטוטים חלקיים מתוך הודעותיהן של המתלוננות במשטרה והתייחסות לראיות המצויות בתיק החקירה. המבקש טוען כי העיון במכלול החומר נדרש לו לשם כתיבת ספר אודות פרשת קצב. טענתו העיקרית הינה כי נוכח עקרון פומביות הדיון ובהתחשב בחופש העיתונות, צו איסור הפרסום אין משמעותו צו איסור עיון. הבקשה נדחתה.
ב. מתקנה 4 בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), עולה כי הכלל הינו התרת העיון בתיקים אף כאשר המבקש אינו צד להליך, וזאת, בין היתר, בהתחשב בעקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת. אך זכות זו אינה מוחלטת, ויש שעליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. תקנה 4(ד) קובעת כי אף כאשר העיון אינו אסור על-פי דין, נתון בידי ביהמ"ש שיקול-דעת אם להגבילו בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין. בעניין דנא חלקים מסויימים מתוך כתבי-הטענות, אסורים לפרסום על-פי צו בימ"ש. על-פני הדברים, בעוד שבמקרה הרגיל הכלל הוא שיש לאפשר עיון והנטל הוא על הטוען להגבלתו, נראה כי כאשר מדובר בתיק בימ"ש שהוצא לגביו צו איסור פרסום, הכלל הוא כי אין לאפשר עיון בחומר והנטל הוא על מי שמבקש לעיין בחומר, לשכנע מדוע ראוי להתיר לו את העיון.
ג. בנסיבות העניין, התכלית שבבסיס מתן צו איסור הפרסום לגבי חלקים מוגבלים בכתבי-הטענות, היתה כפולה: הגנה על פרטיות המתלוננות; חשש מפני האפשרות לשיבוש הליך תלוי ועומד ופגיעה בזכות למשפט הוגן. החומר שנאסר לפרסום הוא מן הסוג שברגיל אינו נחשף לפני שמיעת העדויות בהליך הפלילי עצמו, ושאלת קבילותו ואופן הצגתו היא חלק מההליך הפלילי האמור. על-פני הדברים, הפגיעה בזכות העיון של המבקש הינה מידתית. על כן הבקשה לעיון בחלקים עליהם חל צו איסור פרסום נדחית.
(בפני: הנשיאה בייניש. 23.4.09).
ע.פ. 8704/08 - סמי ועלי הייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ותקיפת שוטרים. *הפניית שאלה ע"י ביהמ"ש, לפני גזה"ד, לממונה על עבודות שרות לבדוק התאמה לעבודות שירות של נאשם, אינה יכולה ליצור ציפיה לגיטימית אצל הנאשם שהמאסר שייגזר עליו יעלה על 6 חדשים(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערים נסעו בשעות הלילה ברכב שנהג בו המערער 1. המערערים לא נענו להוראת שוטרי סיור לעצור ונמלטו ברכבם תוך נהיגה מהירה. התפתח מרדף, במהלכו הסיט המערער 1 את רכבו נגד ניידת המשטרה ופגע בה. משיצא אחד השוטרים מניידת המשטרה, החלו המערערים לתקוף אותו ונגרמו לו חבלות. בתסקיר שהוגש, הומלץ לחייב את המערערים בעבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות. בטרם גיבש את עמדתו לעניין העונש, הורה ביהמ"ש המחוזי לממונה על עבודות שירות לחוות דעתו באשר לאפשרות כי יוטל על המערערים עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. בחוות דעתו של הממונה נאמר כי המערער 1 נמצא מתאים לביצוע עבודות שירות ואילו מערער 2 לא נמצא מתאים לכך עקב הפרת תנאיה של עבודת שירות קודמת. בסופו של יום גזר ביהמ"ש על המערער 1 - 36 חודשי מאסר מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשי פסילה. על המערער 2 גזר 20 חודשי מאסר, מתוכם 7 חודשים לריצוי בפועל וכן 6 חודשי פסילה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. כלל מנחה הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. העונש שהושת על המערערים אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים כגון דא. באשר להמלצת שירות המבחן שלא להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל - הלכה היא כי ביהמ"ש אינו כבול להמלצות שירות המבחן וכי שיקול הדעת הסופי לעניין היקף העונש וטיבו מסור לידיו של ביהמ"ש.
ג. אשר לטענתם של המערערים לפיה הפניית עניינם לממונה על עבודות שירות יצרה אצלם ציפייה לגיטימית כי גם אם יושת עליהם עונש מאסר הוא לא יעלה על שישה חודשי מאסר בפועל - כל עוד ביהמ"ש לא גזר את עונשו של הנאשם אין ההפנייה לממונה, כשלעצמה, מצדיקה את היווצרותה של ציפייה או הסתמכות כלשהי לעניין טיב או היקף העונש. חוות דעתו של הממונה מתבקשת על ידי ביהמ"ש בדרך כלל בטרם נגזר דינו של נאשם שהורשע, על מנת שבפני ביהמ"ש יהיה כל המידע הצריך לעניין בבואו לגזור את דינו של נאשם. במקרה דנן אף ציין ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו במפורש כי "בשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות אני רואה לנכון להזמין חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות אודות שני הנאשמים".
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד משה גיל למערערים, עו"ד ירין שגב למשיבה. 23.4.09).
רע"א 7956/08 - מעדניות האחים בכבוד ואח' נגד עו"ד שלמה גן צבי ואח'
*צוי גילוי מסמכים(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המבקשת הפעילה בשכונת "ניות" בירושלים מעדניה והיתה לה תעודת כשרות של הרבנות. בביקורת פתע שהתבצעה במעדניה, נתפסה כמות גדולה של בשר לא כשר, אשר מקורו בשטחי הרשות הפלסטינית. המשיבים (התובעים), שומרי כשרות, הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשים. לטענתם, הטעייתם בנושא הכשרות גרמה להם נזקים שונים, ובכללם, אובדן זמן וממון שנבע מכך שנאלצו להכשיר את כלי המטבח הבשריים שברשותם. הן התובעים והן הנתבעים הגישו בקשות למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים. התובעים ביקשו גילוי של כל ההסכמים שחתמו הנתבעים עם ספקים בשנים האחרונות, וכן של התכתבויות שלהם עם הרבנות הראשית ועם משרד החקלאות. הנתבעים
ביקשו גילוי דפי פירוט העסקאות בכרטיסי האשראי של התובעים בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית; חשבוניות וקבלות הנמצאות בידי התובעים ומעידות על רכישות מוצרי בשר שהתבצעו על ידם בשלוש השנים האחרונות; קבלות בגין הוצאות שנגרמו לתובעים בשל הכשרת המטבח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת התובעים לגילוי מסמכים ודחה את בקשת הנתבעים. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בעיקרו.
ב. לטענת המבקשים, המסמכים אשר ביהמ"ש המחוזי הורה על גילויים אינם רלוונטיים לתובענה, ובוודאי שלא לשלב הבקשה לאישורה כייצוגית. זאת, שכן גילוי מסמכים אלו התבקש על מנת להוכיח את היקף מכירת הבשר שאינו כשר, בעוד שביהמ"ש המחוזי עצמו ציין כי די בהוכחת רכישה חד פעמית כדי להקים לתובעים עילה אישית. דין הטענה להידחות. גילוי המסמכים לא נועד להוכיח עילת תביעה אישית, אלא ללמד על היקף העוולה שבוצעה, לפי הנטען, ועל גודלה המשוער של הקבוצה הנפגעת. לנתונים אלו יכול ותהיה חשיבות לשם בחינת השאלה האם תובענה ייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין", כדרישת סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.
ג. טענה נוספת של המבקשים היא כי חובת הגילוי שהושתה עליהם מהווה הכבדה בלתי סבירה. גם טענה זו דינה להידחות. הכבדה היא אכן שיקול רלוונטי, העשוי להוביל לצמצום חובת הגילוי או אף להימנעות מהטלתה. טיעון ההכבדה עשוי לקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתובענה ייצוגית, שכן בהליך מסוג זה מעורבים גורמים רבים והגילוי עשוי לחייב חשיפה של כמות עצומה של מידע. ברם, ההכבדה הכרוכה בגילוי עליו הורה ביהמ"ש, היא לא כה משמעותית עד כי תגבר על הצורך בחשיפת המידע.
ד. באשר לדחיית בקשתם של הנתבעים למתן צו לגילוי מסמכים - טוענים התובעים, כי רובם של המסמכים שגילויים נתבקש על ידי הנתבעים אינם נמצאים ברשותם. טענה זו יש לדחות. כל אשר נדרש בעל דין לעשות בשלב גילוי המסמכים הוא לגלות בתצהיר האם המסמכים המבוקשים נמצאים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו. מקומה של טענה של בעל דין כי המסמכים אינם נמצאים ברשותו היא בתצהיר גילוי המסמכים עצמו. אין טענה זו יכולה לשמש עילה שלא ליתן צו גילוי.
ה. לגופם של דברים, לטענת הנתבעים, הגילוי המבוקש על ידם נחוץ לשם בירור שתי נקודות: האחת, האם התובעים מקפידים על כשרות; השנייה, מהן ההוצאות שנגרמו לתובעים כתוצאה מהצורך להכשיר את המטבח. באשר לעניין השני - מדובר במקרה מובהק בו גילוי המסמכים אינו נחוץ בשלב האישור של התובענה הייצוגית. לעומת זאת, הצורך בליבון הנקודה הראשונה מצדיק הטלת חובת גילוי מסויימת. לתובעים אין עילת תביעה אישית אלא אם הם שומרי כשרות. אכן, מאז חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות ניתן באופן עקרוני להתגבר על היעדר עילת תביעה אישית. עם זאת, אין בכך כדי לומר כי לנתבע אין אינטרס לגיטימי להראות כי התובע המייצג נעדר עילת תביעה אישית. זכותו של הנתבע לגילוי מסמכים מתפרשת מבחינה עקרונית גם על מסמכים הדרושים לו כדי להוכיח כי לתובע אין עילת תביעה אישית.
ו. בענייננו, הדרישה לגילוי דפי הפירוט של כרטיסי האשראי היא רחבה יתר על המידה. ניתן להסתפק בגילוי של מסמכים הנמצאים ברשות התובעים ומעידים על רכישות מוצרי בשר שהתבצעו על ידם במהלך מחצית השנה שקדמה להגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד מיכאל הרצברג ואלי יוגב למבקשים, עוה"ד אסף פוזנר ואבישי פלדמן למשיבים. 21.4.09).
בג"צ 1569/09 - אולמי כינור דוד בע"מ ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*דחיית עתירה להורות ליועהמ"ש לעכב הליכים בעבירות לפי חוק התכנון והבניה(העתירה נדחתה על הסף).
א. העותרים 2-5 הם בעלים של מבנה הנמצא באזור התעשייה "קריית אליעזר" בנתניה, ומזה למעלה מעשר שנים הם מנהלים במקום אולם אירועים באמצעות העותרת. ביום 5.7.2001 הורשעו העותרים, לפי הודאתם, בביהמ"ש לעניינים מקומיים בנתניה בביצוע עבירות בנייה במקום והפרת צו הפסקה מינהלי שניתן ביחס לאותה בנייה. בגזר הדין הטיל ביהמ"ש על העותרים קנס וכן הוציא צו הריסה, אך דחה את ביצוע הצו למשך 24 חודשים, על מנת לאפשר לעותרים לקבל היתר ולהכשיר בדיעבד את הבנייה. העותרים פעלו להשגת ההיתר הנדרש, ולא הצליחו בכך. ביום 25.4.2006 הואשמו העותרים בעבירה של אי קיום צו ביהמ"ש, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. העותרים פנו למשיב בבקשה להורות על עיכוב הליכים מכוח סמכותו לפי סעיף 231 לחסד"פ, בטענה כי ההחלטה להעמידם לדין הינה בלתי סבירה, שרירותית ונגועה באפליה פסולה, באשר היא מופנית רק כלפי עסקם של העותרים ולא כלפי עסקים אחרים באזור התעשייה, ובקשתם נדחתה. העתירה נדחתה על הסף.
ב. התערבותו של בג"צ בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק ורשויות התביעה בכל הנוגע לחקירה והעמדה לדין נעשית במשורה, והיא מוגבלת למקרים בהם ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. המקרה שלפנינו אינו בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבותו של בג"צ. זאת, בין היתר, נוכח החומרה שבהפרת הצו השיפוטי, והעובדה שהעותרים לא פנו לביהמ"ש בבקשה להארכת פרק הזמן שהוענק להם לשם קבלת ההיתר, אף שידעו כי המועד שנקצב לשם כך חלף.
ג. אשר לטענת האפליה של העותרים - העותרים יכולים להעלות את טענותיהם בהקשר זה במסגרת ההליך הפלילי המתנהל בעניינם. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף הוא השיהוי שבו היא לוקה, שכן חלפה למעלה משנה ומחצה מאז מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב הליכים ועד להגשת העתירה.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מנחם טבקמן לעותרים, עו"ד הילה גורני למשיב. 22.4.09).
בג"צ 2843/09 - אילן מועלם נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*כאשר מוסגר לישראל מסיים ריצוי ענשו בעבירה שבגינה הוסגר, ולא עזב את המדינה לאחר שחרורו, ניתן להעמידו לדין או לממש גז"ד מאסר שתלוי ועומד נגדו בעבירה אחרת שנעברה לפני הסגרתו(העתירה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי בירושלים הרשיע בשעתו את העותר בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה ללא רישיון ושיבוש מהלכי משפט, וגזר עליו 22 חודשי מאסר. בערעור הועמדה תקופת המאסר בפועל על 4 שנים. בפסה"ד נקבע מועד להתייצבות העותר לשאת בעונש (1.1.03), אולם הוא נמלט לחו"ל ונעצר בברזיל בחודש יולי 2003. המדינה הגישה בקשת הסגרה בה צויינו מטרות ההסגרה, והן, שהעותר ישא בעונש שנגזר עליו, וכן שיועמד לדין באשמת ביצועה של עבירת סמים. ביהמ"ש בברזיל נעתר לבקשת ההסגרה, אך סייג את ההסגרה לעבירת הסמים בלבד. ישראל התחייבה שההסגרה תשמש רק להעמדת העותר לדין בעבירת הסמים. מששב העותר לישראל, הוא הורשע בפרשת הסמים, ונדון ל-37 חודשי מאסר, אותם סיים לשאת בתאריך 15.1.08. מששוחרר הוא נשאר בישראל ואז נכלא ונשלח לשאת בעונש המאסר שהושת עליו בתיק הקודם. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 24 לחוק ההסגרה, קובע לאמור: "הוסגר אדם לישראל על ידי מדינה זרה, לא ייעצר ולא יובא לדין על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו... אלא אם נתנה אותה מדינה זרה את הסכמתה בכתב לפעולה כזאת, או אם לא יצא אדם זה מישראל תוך שלושים יום לאחר שניתנה לו, משהוסגר, אפשרות לעשות זאת, או אם יצא מישראל לאחר שהוסגר וחזר אליה מרצונו". בתום ההליכים בגין עילת ההסגרה חופשי אותו אדם לצאת את גבולות המדינה. אולם משבחר להוסיף ולהתגורר בה, הוא שוב אינו בבחינת מי שמוחזק כאן מכוח ההסגרה, ועל כן רשאים לנהוג בו ככל האדם. לאחר שסיים לשאת את עונש המאסר בגין עבירת הסמים בחודש ינואר 2008, בחר העותר שלא לצאת מישראל. העובדה שהעותר לא עשה שימוש בזכותו לעזוב את ישראל מאז חודש ינואר 2008, מאפשרת איפוא את כליאתו לתקופת המאסר שבחוק הקודם.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יהל בן עובד ובועז ראובן לעותר, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיבים. 16.4.09).
רע"א 9182/08 - פאנדנגו איסוף ומחזור בע"מ נגד דוד דהן ואח'
*סמכות ביהמ"ש לפעול בהליך בזיון ביהמ"ש, עקב הפרת פס"ד בהליך אזרחי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש קמא נתן בתאריך 2.3.2005 תוקף של פס"ד להסכם פשרה בין הצדדים, אשר בו התחייבו כי לא ישאבו שמן ממיכלי הצד השני המוצבים במסעדות ובמטבחים ברחבי הארץ (להלן - פסה"ד). בתאריך 26.1.2006 פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בבקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש, בטענה שפסה"ד הופר. בסמוך לאחר הגשת הבקשה שוב הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל גם הפעם תוקף של פס"ד, בו נקבע כי על כל הפרה נוספת של פסה"ד, ישלם המפר לקופת המדינה סכום של 100,000 ש"ח. בתאריך 29.5.2008 הגישה המבקשת בקשה נוספת על פי פקודת ביזיון ביהמ"ש, בטענה כי המשיבים לא עמדו בהוראות פסה"ד. ביהמ"ש קבע כי לא ניתן לאכוף את פסה"ד באמצעות פקודת ביזיון ביהמ"ש, וכי המתווה הראוי הוא הגשת תובענה נפרדת בגין הפרת הסכם הפשרה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הטעם לקביעת ביהמ"ש קמא, כי הליך הביזיון איננו ההליך הראוי כאן, הוא כי פסה"ד אינו כולל הוראה אופרטיבית, וכן כי לא משתמע מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, שהצדדים מעוניינים שביהמ"ש ישוב ויפקח על ביצוע ההסכם. אין לקבל נימוק זה כמספק לדחיית בקשת המבקשת. ראשית, מעיון בפסה"ד נראה, כי הסכם הפשרה הוא אופרטיבי במשמעותו וברור; שנית, אף אם הצדדים לא ציינו בהסכם הפשרה כי ביהמ"ש יהיה זה שיפקח עליו - הרי בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש, מעצם טבעה, עוסקת בפס"ד חלוט שלטענת אחד הצדדים איננו מבוצע; שלישית, המסגרת הדיונית של פקודת ביזיון ביהמ"ש היא שמתאימה לענייננו, שכן מסגרת דיונית זו נועדה להיות מהירה ויעילה. על כן התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי אשר ידון בבקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש ויחליט בבקשה לפי פקודה זו.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד שמואל לכנר ואורן מאור למבקשת, עו"ד אבי ניסן כהן למשיבים. 12.4.09).
רע"א 10538/08 - המכללה האקדמית הערבית... ואח' נגד מחמד כנעאן ואח'
*המועדים הקבועים בתקנות להגשת בקשה לגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלונים, אינם חלים על מתן הוראות בנושאים אלה ע"י ביהמ"ש כשהוא מנהל קדם משפט (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים, בגין הוצאת דיבה ופרסום לשון הרע. בתיק התקיימו שלוש ישיבות של קדמי משפט. ביום 22.10.2008 הגישו המבקשים בקשה למתן צו נגד המשיבים 1-4,
המחייב אותם להשיב לשאלונים שנשלחו אליהם; ליתן תצהיר גילוי מסמכים ולאפשר למבקשים לעיין במסמכים אשר יגולו במסגרת גילוי המסמכים. המשיבים 5-8 התנגדו לבקשה מן הטעם שדרישת המבקשים למתן תשובות לשאלונים ולגילוי מסמכים נשלחה באיחור ניכר לאחר המועד הקבוע בתקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת סד של שלושים יום מיום הגשת כתב הטענות האחרון בתיק. ביהמ"ש קמא קיבל את הטענה ודחה את הבקשה לגילוי מסמכים. בקשה לרשות ערעור נדונה והערעור נתקבל.
אכן, המבקשים לא עמדו בסד הזמנים הקבוע בתקנה 120(א), אך ביהמ"ש מוסמך לדון בבקשה לגילוי ולעיון במסמכים במסגרת סמכויותיו בקדם המשפט, מבלי להיות מוגבל בסד הזמנים הקבוע בתקנה 120(א). לפי תקנה 143(3), בקדם המשפט מוסמך ביהמ"ש "להחליט בדבר מתן פרטים נוספים... הצגת שאלונים, גילוי מסמכים והעיון בהם...". סמכות זו אינה מוגבלת במועדים. גם אם המבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד, מוסמך היה ביהמ"ש, בקדם המשפט, להאריך את המועד אף ללא בקשה בכתב.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד רימא כמאל למבקשים, עוה"ד עימאד ח'מאיסי, בשאיר פאהום ג'יוסי, מוניר ח'יר וחוסאם סבית למשיבים. 12.4.09).
רע"א 1781/09 - בנק לאומי... נגד כונס נכסים מטעם בנק אדנים ואח'
*לבימ"ש של פירוק שיקול דעת רחב להחליט אם לברר תובענה מסויימת בהליך של מתן הוראות (הבקשה נדחתה).
המשיבים 4 (שרון וגיא חן) ביקשו כי ייקבע שתשלומים ששילמו על חשבון הלוואה שנטלו מהבנק המבקש, כנגד משכנתא, עבור דירה שרכשו מחברת חפציבה ייחשבו כתשלומי "מקטע שני" על פי הגדרות המפקח על הבנקים במכתבו מתאריך 21.8.2007. הגדרות אלה ניתנו בעקבות הסדר שהושג בין רוכשי הדירות בפרוייקט "פנינת חפציבה" לכונס הנכסים והמנהל המיוחד, לפיו הפרויקט לא ייבנה ורוכשי הדירות בו יקבלו החזר של הכספים ששילמו לחשבון הליווי, או שלגביהם יש בידם ערבויות לפי חוק המכר. לטענת המשיבים, הם שילמו לחפציבה חלק מן המחיר החוזי של הדירה - סך של 415,000 ש"ח - באמצעות הלוואה שנטלו מן המבקש, ובדיעבד גילו כי כספים אלה שולמו ע"י המבקש לחשבון עסקי של חפציבה ולא לחשבון הליווי של הפרוייקט. המבקש התנגד לדון בבקשה במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות וקבע כי הבקשה תידון במסגרת הליך של מתן הוראות בתיק העיקרי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לבימ"ש שלפירוק נתון שיקול דעת רחב בשאלה האם יש לברר מחלוקת המובאת בפניו בהליך של מתן הוראות או בדרך של תובענה רגילה. במקרה דנן, קבע בימ"ש קמא כי ניתן לברר את העניין במסגרת בקשה למתן הוראות. החלטה זו סבירה על פניה ואינה מקימה עילת התערבות. אשר לעובדה שיוזם ההליך הוא צד ג', שאינו בעל תפקיד בהליך הפירוק, כבר נפסק כי ייתכנו מצבים שבהם יקיים ביהמ"ש את הבירור במסגרת בקשה למתן הוראות, אף אם יוזם ההליך הוא צד שלישי, ככל שהדבר נדרש לצורך הכוונת פעולת נושא התפקיד וכזה הוא המקרה שבפנינו.
(בפני: השופטת חיות. עוה"ד יהודית גל אור ויוכי כדיר-פז למבקש. 16.4.09).
בש"פ 2773/09 - מדינת ישראל נגד ג'מאל אבו גאנם וואיל אבו גאנם
*הארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של רצח וחבלה (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירות של רצח וחבלה בכוונה מחמירה. על פי הנטען, המשיבים רצחו את עטא אבו זיאד ופצעו את אשתו, על רקע סכסוך בין משפחות המשיבים והמנוח. עם הגשת כתב
האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, ומאז הוארך המעצר שלש פעמים. בתאריך 3.2.2009 החלה הבאת ראיות התביעה. המדינה מבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
למשיבים כבר היו היתקלויות קודמות עם מערכת אכיפת החוק והמשיב 1 כבר ריצה תקופות מאסר קודמות. לכאורה מדובר איפוא בנאשמים שאימת הדין איננה שורה עליהם. אף על פי שמעצרם אכן מתמשך, לא ניתן לשחררם בשלב זה מבלי לסכן את הציבור בכללותו, ואת בני המשפחה שעימה מצויים הם בסכסוך בפרט. זהו אחד מאותם מקרים שבהם חלוף הזמן איננו מטה את הכף, עדיין, אל עבר זכותם של הנאשמים לחירות, כנגד האינטרס המחייב המשך מעצרם של הנאשמים לשם הגנה על הציבור.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד איתמר גלבפיש למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיבים. 20.4.09).
בש"פ 2814/09 - עלי אלעאנמי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה במהלך המשפט כאשר התגלתה חולשה בראיות התביעה (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).
העורר וארבעה אחרים (להלן - האחרים) הואשמו כי בחודש יולי 2008 קשרו קשר לחטוף צעירה בת 18.5 (להלן - המתלוננת) במטרה לסחוט ממנה באיומים מידע על מקום הימצאו של אדם בשם ריאד אבו עביד (להלן - ריאד), שלפי חשדם היא קיימה עימו קשר רומנטי, וכן לאלץ אותה להפסיק את הקשר עימו ולהינשא לאחר. נטען כי העורר והאחרים פנו לשלושה שזהותם אינם ידועה על מנת שאלה יחטפו את המתלוננת ויביאו אותה אליהם. על פי כתב האישום, החוטפים אכן חטפו אותה והעבירו אותה לעורר ונאשם 2, שתיחקר אותה, לגבי יחסיה עם ריאד. העורר והאחרים גם דרשו מהמתלוננת להינשא לאדם אחר והיא אכן עשתה כן לאחר ששוחררה ממקום כליאתה. אותו ריאד, שהנאשמים חשדו כי המתלוננת מתרועעת עמו - נרצח. עם הגשת כתב האישום בחודש נובמבר 2008, נעצר העורר עד תום ההליכים. ביום 21.11.2008 הוארך מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת. ביום 1.1.2009 החליט ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי קיימת עילת מסוכנות. המשך הדיון נדחה לשם בחינת אפשרות קיומה של חלופת מעצר. בתאריך 26.2.2009 הגיש העורר בקשה לעיון מחדש במעצר ובתאריך 29.3.2009 ניתנה החלטת ביהמ"ש בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי אף שהמתלוננת סיימה את עדותה וחזרה בה מחלקים מעדותה במשטרה, אין בכך כדי להוות כרסום בראיות, ועדיין מתקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. הערר נתקבל.
המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים, שבהם החולשה שהתגלתה בראיות התביעה במהלך הדיונים בתיק העיקרי - יש בה כדי להשפיע על נושא מעצרו של הנאשם, ולהטות את הכף לשחרורו בערבות. המתלוננת העידה במשך מספר ישיבות ומסרה את גירסתה. בעדותה התגלו סתירות מסויימות בין הדברים שמסרה במשטרה לבין הדברים שאמרה בביהמ"ש. הדברים מקבלים משנה תוקף עת בוחנים את העורר ביחס לנאשם 1 בפרשה, שהיה על פי הנטען בכתב האישום הרוח החיה מאחורי האירועים נשוא כתב האישום, ואשר שוחרר למעצר בית.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד יעקב גסר לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 20.4.09).
רע"א 9308/08 - אורן אלול ואח' נגד רינה רביב ואח'
*צו מניעה זמני נגד מכירת מקרקעין כשנטען ל"זכות סירוב ראשונה" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה בעיקרו).
המבקש והמשיבים, למעט המשיב 2, הם קרובי משפחה אשר בבעלותם שטח מקרקעין בהוד השרון. המקרקעין התקבלו בירושה. בשלב מסוים החליט המבקש למכור את חלקו במקרקעין. לטענת המשיבים,
הסכימו כל היורשים בעבר כי אם יבקש אחד מהם למכור את חלקו במקרקעין עליו ליתן זכות סירוב ראשונה ליורשים האחרים. לטענת המשיבים, הציע להם המבקש לרכוש את חלקו, אך קצב להם פרק זמן לא ריאלי למתן תשובה. ביום 10.9.08 חתם המבקש על הסכם עם המבקשת 2 בו התחייב למכור לה את חלקו במקרקעין. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד המכירה. ביהמ"ש קבע, כי המשיבים הצליחו להראות ברמת הוכחה מספקת לצורך מתן הצו כי היה הסכם למתן זכות סירוב ראשונה לבני המשפחה. עוד נקבע, כי הפנייה ששלח המבקש לבני המשפחה בה הקציב להם מספר ימים למתן תשובה ודרש מהם להמציא בתוך זמן זה ערבות על סך 170,000 ש"ח אינה מספיקה. ביהמ"ש נעתר, איפוא, לבקשה לצו מניעה. ביהמ"ש לא התייחס למתן התחייבות לשיפוי המבקש על נזקים העלולים להיגרם לו כתוצאה מהצו ולא חייב את המשיבים במתן בטוחה כלשהי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בעיקרו.
הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד זמני מורכבת מאיזון ושקלול של שני מרכיבים עיקריים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. קשה להעריך בשלב זה מהם סיכויי התביעה, ונראה כי סיכויים אלה שקולים. על כן תיפול ההכרעה על פי מאזן הנוחות. בנקודה זו, הכף נוטה לטובת המשיבים. אם לא יינתן צו מניעה זמני וחלקו של המבקש במקרקעין יימכר לצד שלישי, תסוכל מטרתם של המשיבים לשמור את המקרקעין בבעלות המשפחה, ולמצער ייערמו קשיים ניכרים בפני השגתה. נזקו האפשרי של המבקש, לעומת זאת, הינו כספי במהותו ולכן ניתן לתיקון ביתר קלות. על כן יש להותיר את צו המניעה הזמני על כנו. יחד עם זאת, יש לחייב את המשיבים במתן בטוחה מתאימה.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד אופירה שטרן למבקשים, עוה"ד דפנה וינשטוק ושרון הואש-איגר למשיבים. 21.4.09).
בש"פ 2838/09 - יניב חזיזה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*סד הזמנים" לפי חוק המעצרים אינו חל במעצר בהליך הסגרה (הערר נדחה).
בדצמבר 2006 הגישה ארה"ב בקשה להסגיר לידיה את העורר המואשם בארה"ב בקשירת קשר לייבוא סם אקסטזי והפצתו. המשיב הגיש במאי 2007 עתירה להכריז על העורר בר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, ובמקביל עתר למעצרו עד תום הליכי ההסגרה. בתאריך 15.5.07 החליט ביהמ"ש המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי העורר ייעצר עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר-הסגרה. בסופו של דבר הכריז ביהמ"ש על העורר בר-הסגרה, העורר ערער על החלטה זו לביהמ"ש העליון ועד כה טרם ניתנה הכרעה בערעור. העורר הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לשחרורו מן המעצר ובקשתו נדחתה. הערר נדחה.
בחוק ההסגרה נקבעו הוראות ספציפיות, לעניין מעצר, שעניינן, בין היתר, ב"לוחות הזמנים" של מעצר מבוקשים. סעיף 15 לחוק ההסגרה, מורה כדלקמן: "מבוקש שהוכרז בר-הסגרה רשאי ביהמ"ש לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו, אם לא בוטלה ההכרזה בערעור או על פי סעיף 19". סעיף 15 הנ"ל איננו מטיל כל מגבלת זמנים על החזקתו במשמורת של מבוקש, בין מועד הכרזתו בר-הסגרה לבין הסגרתו בפועל, אף כי מובן שעל ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת ראוי גם בנסיבות אלו. אין הצדקה להחיל במסגרת חוק ההסגרה את "סד הזמנים" החלים לפי חוק המעצרים
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד שרון נהרי וטל אלפרן לעורר, עו"ד גלעד סממה למשיב. 20.4.09).
ע.פ. 1059/06 - יצחק קסבי נגד מדינת ישראל
*הקלת מה בעונש בעבירות מין בקטינים (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער, נהג להזמין לביתו קטינים שגרו בשכונת מגוריו. הוא הורשע בביצוע שורה של עבירות מין בשני קטינים: האחד - כבן שתים עשרה וחצי, והשני - כבן ארבע עשרה שנה, שהזמינם גם לעשן סמים. בעוברו את העבירות היה המערער אסיר ברישיון, לאחר שהורשע בשנת 1993 בעבירות של בעילת קטינה ומעשה סדום בקטין, אשר בגינן נדון ל-12 שנים מאסר בפועל, ושוחרר לאחר ניכוי שליש בגין התנהגות טובה. במקרה דנא גזר ביהמ"ש למערער מאסר בפועל לתקופה של 15 שנה, תוך שהוא מציין כי אין הוא ממצה את הדין עם המערער בשל גילו (65 שנה בעת מתן גזר הדין). לעונש זה נוספו לריצוי עוד 4 שנים מאסר בפועל שנוכו כ"שליש" ממאסרו הקודם של המערער. העונש הוקל במקצת.
העונש שהוטל על המערער משקף נכונה את חומרת המעשים בהם הורשע ואת הצורך בהגנה על ציבור הקטינים מפניו. על אף האמור אין להתעלם מגילו המתקדם של המערער ומן הטענה כי עונש המאסר שהוטל עליו, בצירוף ארבע שנות המאסר שהופעלו, שקול למאסר עולם. גישתו של שרות בתי הסוהר לפיה הטיפול לעברייני מין ניתן רק לקראת סוף המאסר, משמעה גם כי המערער לא יוכל לצאת לחופשות בתקופת מאסרו. לפיכך יוקל העונש במקצת במובן זה שעונש המאסר בן 15 השנים יחפוף בשנתיים את עונש המאסר שהופעל, בשל הפרת תנאי רישיון האסיר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד גלית בש למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 1.4.09).
ע.א. 807/08 - שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נגד משה וציפורה שמאי
*ניתן לחייב הפקדת ערבון גם בערעור שכנגד (בקשה לחיוב בהפקדת ערבון בערעור שכנגד - הבקשה נתקבלה).
סמוך לאחר הגשת ערעור של המערער והפקדת עירבון בסך 30,000 - במסגרתו, הגישו המשיבים ערעור שכנגד. המערערת ביקשה לחייב את המשיבים (המערערים שכנגד) להפקיד עירבון בערעור שכנגד, להבטחת הוצאותיה. המערערים שכנגד מתנגדים לבקשה. לטענתם, אין מקור בדין לחיוב מערער שכנגד בעירבון וכך גם נקבע במספר החלטות של ביהמ"ש העליון. הבקשה נתקבלה.
אכן, הפרקטיקה הנוהגת זה שנים היא שלא לחייב מערער שכנגד, ככזה, בעירבון. המקור לחיוב בעירבון מצוי בתקנה 427 לתקנות שזו לשונה: "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה". תכליתה של חובת הפקדת העירבון, עיקרה הבטחת הוצאותיו של המשיב, בלא צורך בהליך נוסף ומסורבל, היה וידחה הערעור. על פניו, חלה תכלית זו גם כאשר מדובר בערעור שכנגד, ויש לפרש את לשון תקנה 427 המחייבת "מערער" בהפקדת עירבון, כחלה גם על מערער שכנגד.
(בפני: הרשם מרזל. עו"ד ע. בירותי למערערת, עו"ד י. דולינגר למשיבים. 23.4.09).
עמ"ם 1510/09 - ואאל מאגד עבדאללה עתאמנה נגד מדינת ישראל
*כליאת לוחמים בלתי חוקיים (הערעור נדחה).
המערער, תושב בית חאנון שברצועת עזה, נעצר על-ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה", בלילה שבין 4.1.2009 ל-5.1.2009. ביום 5.1.2009 הורה קצין מודיעין בדרגת סרן על כליאתו הזמנית של המערער למשך 96 שעות לפי סעיף 3(א) לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, מששוכנע כי קיים יסוד סביר להניח שהמערער הוא לוחם בלתי חוקי. ביום 7.1.2009 נערך למערער שימוע בפני קצין בדרגת סגן אלוף, ובסופו של דבר נחתם צו כליאה של המערער בשל יסוד סביר
להניח כי הוא לוחם בלתי חוקי כמשמעו בחוק וכי שחרורו יפגע בביטחון המדינה. ביום 15.1.2009 הובא המערער בפני ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לצורך קיום ביקורת שיפוטית כקבוע בסעיף 5(א) לחוק. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי המערער הוא "מבכירי ארגון החזית הדמוקטית ברצועת עזה... והוא מעורב בירי רקטות לעבר ישראל...". בנסיבות אלה, כך קבע ביהמ"ש, התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3(א) לחוק וצו הכליאה הוצא כדין. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי אף שארגון החזית הדמוקרטית לא הוכרז ככוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל לפי סעיף 8 לחוק, ירי רקטות לעבר ישראל מהווה "פעולת איבה" וארגון העושה כן הינו ארגון טרור. הערעור נדחה.
החומר המודיעיני הקיים בעניינו של המערער מבוסס על מידע עדכני, בדוק ומהימן, ממנו עולה, כי המערער הוא מבכירי ארגון החזית הדמוקרטית ומשמש כראש החזית בבית חנון וכן כי המערער פיקד על חוליית ירי רקטות לעבר ישראל, היה מעורב בירי ואף איחסן בביתו אמצעי לחימה.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד תמר פלג שריק ואח' למערער. 2.4.09).
עמ"ם 2595/09 - ד"ר חמדאן עבדאללה שחאדה סופי נגד מדינת ישראל
*כליאת לוחמים בלתי חוקיים (הערעור נדחה).
המערער, תושב רצועת עזה, נעצר בביתו (ביום 15.1.09) במהלך מבצע "עופרת יצוקה", וביום 17.1.09 הוצאה נגדו "הוראת כליאה זמנית" לפי סעיף 3(א) לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. בסופו של דבר, ביום 11.2.09, הוחלט על כליאת המערער לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק (להלן הצו). דיון בביקורת שיפוטית (לפי סעיף 5(א) לחוק) התקיים בביהמ"ש המחוזי ביום 23.2.09. בתום הדיון אישר ביהמ"ש את הצו. הערעור נדחה. הקביעה כי המערער "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל" מבוססת על ראיות מינהליות טובות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד לאה צמל למערער, עו"ד אבי ליכט למשיבה. 1.4.09).
רע"א 120/09 - אלעזר פרברי נגד אג' שיתופית... של עובדי קופ"ח ואח'
*נושה של פושט רגל אינו יכול להגיש תביעה הנועת לפושט הרגל וקופת הפירוק, מאחר שהכונס, הוא בלבד יכול לתבוע ולהתבע בנוגע לנכסי החייב (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא נושה של המשיבה 3 (להלן - המשיבה). ביום 20.12.2005 ניתן צו כינוס לנכסי המשיבה ובעלה, וביום 24.11.2006 הוכרזו השניים כפושטי רגל. קודם להכרזתה כפושטת רגל - בחודש אוקטובר 2005 - נטלה המשיבה הלוואה של 45 אלף ש"ח מן המשיבה 1 (להלן - האגודה). החזר ההלוואה החודשי, בסך 1,250 ש"ח, נוכה ישירות ממשכורת המשיבה, העובדת אצל משיבה 2, גם לאחר שניתן צו כינוס הנכסים והמשיבה הוכרזה כפושטת רגל. הכונס הרשמי פנה לאגודה ולמשיבה 2 בדרישה להפסיק את הניכוי מהמשכורת, ולהשיב את הסכומים אשר נוכו, בשל העדפת נושים אסורה. בהמשך הגיש המבקש, שהוא כאמור נושה של המשיבה, בקשה להשבת הכספים אשר נוכו ממשכורת המשיבה. הכונס הרשמי טען כי למבקש אין מעמד לדרוש את הפסקת ניכוי החוב, וכי זהו תפקידו של הכונס הרשמי, המשמש גם כנאמן במקרה דנן. ביהמ"ש קיבל את עמדת הכונס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עם הכרזתו של חייב כפושט רגל הופך הכונס הרשמי לנאמן על נכסי החייב, ועם מתן צו פשיטת הרגל, יכול הנאמן, והוא בלבד, לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסי החייב. נושה אינו יכול לפתוח בהליך כגון זה שביקש המבקש להשבת הכספים אשר נגבו, לשיטתו, תוך העדפת נושים אסורה.
(בפני: השופטת חיות. המבקש לעצמו, עו"ד צבי ברנס לאגודה, עו"ד מרים ציובוטרו למשיבה 3, עו"ד אופיר פורת למשיבה 4. 2.4.09).