ער"ם 3001/06 - הוועדה המרחבית לתכנון ..."גבעות אלונים" נגד סלים ברכה
*סמכות ביהמ"ש העליון לדון בערעור על החלטת בי"ד משמעתי כי הוא מוסמך לדון בהשעיית עובד ועדה מרחבית לתכנון. *דיני המשמעת החלים על עובדי רשות מקומית חלים גם על עובדי ועדה מרחבית לתכנון(הערעור נתקבל).
א. המערערת הוקמה מכח סעיף 19 לחוק התכנון והבנייה. המשיב הינו עובד המערערת. ביום 22.11.05 נעצר המשיב ונחקר בחשד לביצוע עבירות שונות. המשטרה העבירה למערערת דיווח על החקירה וביום 14.2.06 החליטה המערערת להשעות את המשיב מעבודתו לתקופה של 45 יום. לקראת סיום תקופת ההשעייה, פנתה המערערת לביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות בבקשה כי יורה על הארכת תקופת ההשעייה על פי סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת). ביה"ד דחה את הבקשה בקבעו כי הוא "מוסמך לדון אך ורק בעבירות משמעת ובהשעייתם של עובדי 'רשות מקומית'... עובדי ועדה מרחבית... אינם נכללים בהגדרה זו". הערעור נתקבל.
ב. המשיב טען כי קיים ספק ביחס לסמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בערעור על החלטת ביה"ד, נשוא הערעור, שכן, לטענתו, החלטה זו אינה מהווה "פסק דין" ועל פי הוראות סעיף 24 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) אין זכות ערעור על החלטות ביניים שניתנו בביה"ד. דין הטענה להידחות. אין מדובר בערעור על החלטת ההשעייה גופה, אלא בסוגיה עקרונית של תחולת דיני המשמעת על פי חוק הרשויות המקומיות (משמעת) על עובדי ועדה מרחבית, וכפועל יוצא מכך, על היקף סמכותו של ביה"ד לקיים הליכים משמעתיים בעניינם של עובדים כאלה. החלטת ביה"ד נשוא הערעור היא, איפוא, סופית מבחינת ביה"ד, אשר קבע כי אין תחולה לדיני המשמעת על עובדים כאלה. לפיכך קיימת זכות ערעור לביהמ"ש העליון.
ג. לגופם של דברים - האם דיני המשמעת החלים על עובדי רשות מקומית, חלים גם על עובדי ועדה מרחבית לתכנון ובנייה; והאם לביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות סמכות לנהל הליכי משמעת בעניינם של עובדי ועדות מרחביות כאלה - התשובה היא חיובית. פרשנותו של החוק, על פי נוסחו ועל פי תכליתו, מותירה אופציה פרשנית אחת, והיא - כי עובדי ועדה מרחבית כפופים לכללי המשמעת החלים על עובדי הרשויות המקומיות, ולביה"ד למשמעת סמכות לנהל הליכי משמעת בעניינם.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דיאן קשקוש למערערת, עו"ד מגדי פלאח למשיב. 5.5.09).
ע.א. 4395/06 - עמותת ז.פ. ואח' נגד לוי רמות עבודות עפר... בע"מ ואח'
*קיום התחייבות חברי עמותה לתשלום חובות העמותה כדי להסיר צו מניעה זמני שלא לרשום במינהל את הזכויות בדירות על שם הרוכשים(מחוזי י-ם - ת.א. 2573/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה עמותה שבין מטרותיה הקמת ישובים ואכלוסם (להלן: העמותה). העמותה זכתה במכרז המתייחס לקרקע ביישוב לפיד. לצורך פיתוח חצרות התושבים ביישוב, התקשרה העמותה בחוזה עם המשיבה (להלן: הקבלן). משהתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים הועברה ההכרעה במחלוקות לידי בורר. לבקשת הקבלן, הוציא ביהמ"ש ביום 9.6.97 צו מניעה זמני, במסגרתו הורה לעמותה, בין היתר, להימנע מרישום זכויות החכירה במגרשים על שם הרוכשים. הבורר ציין כי כ-180 חוזי חכירה של משתכני לפיד טרם נחתמו, וקבע כי למרות הצו הזמני, יתאפשר לאותם משתכנים לחתום על חוזי החכירה עם המינהל בהתקיימותו, בין היתר, של תנאי שאותו משתכן יחתום על הצהרה בה נאמר, בין היתר, "ואנו... מאשררים... את חבותנו האישית לשאת בחלק היחסי החל עלינו, של סכום שייפסק לחובת העמותה... לטובת הקבלן...". כ-170 משתכנים, (להלן: קבוצה א), אשר טרם הספיקו לרשום את זכויותיהם בקרקע עד להוצאת צווי המניעה חתמו על ההצהרה האמורה, 132 משתכנים נוספים (להלן: קבוצה ב) אשר הספיקו לרשום את זכויותיהם בנחלות לא חתמו על אותה הצהרה. ביום
26.7.00 נתן הבורר פסק ביניים המחייב את העמותה לשלם לקבלן 8,262 מליון ש"ח, ופסקו אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהמשך שלח בא-כוחו של הקבלן מכתבים לכל חברי קבוצה א' בו הוא דרש מכל אחד לשלם סך של 53,877 ש"ח אם העמותה לא תפרע את חובה. לאחר שהחוב לא נפרע, הגיש הקבלן תביעה לביהמ"ש נגד העמותה וכנגד 303 חבריה, משתכני היישוב לפיד אשר בוצעו עבודות בחצרותיהם. הקבלן ביקש לחייב את העמותה בסכום התביעה וכן לחייב 174 מחברי העמותה שחתמו על ההצהרה בסכום התביעה היחסי. לחלופין, ביקש הקבלן לקבוע שחוב העמותה חל באופן יחסי ושווה על כלל חברי העמותה. ביהמ"ש פסק כי הקבלן זכאי לקבל מאת העמותה את הסכום הנתבע מכוח פסק הבורר, וכי אם לא תשלם העמותה את חובה יהיו חייבים חברי קבוצה א' לשלם כל אחד מהם לקבלן סך של 53,877 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הערעור נדחה.
ב. העמותה הינה אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מאישיות חברי העמותה. דהיינו, אין חברי העמותה חייבים בחובות העמותה רק בשל היותם חבריה. עיקרון בסיסי זה של אישיות משפטית נפרדת מבהיר את הקושי בפניו ניצב הקבלן בעת שרצה לגבות את חובו. החתימה על ההצהרה נועדה להוות תחליף לצווי המניעה כך שתתאפשר הסרתם לטובת חברי העמותה שטרם חתמו על חוזי חכירה עם המינהל. מסמך ההצהרה נועד לחייב את חברי קבוצה א' בחבות אישית של חוב העמותה שייפסק על-ידי הבורר. צדק בימ"ש קמא בקבעו כי המערערים חבים באופן שווה בסכום חובה של העמותה לקבלן כפי שנקבע על-ידי הבורר.
ג. הטענה השניה של המערערים הינה כי היה צורך לדון גם בחבותם של חברי קבוצה ב' שהיו אף הם נתבעים ע"י הקבלן. אף טענה זו דינה להידחות. התביעה העיקרית כוונה נגד חברי קבוצה א'. רק באופן חלופי, ובמידה ופרשנותו בנוגע למסמך ההצהרה לא תתקבל, ביקש הקבלן לחייב את כלל חברי העמותה באופן שווה בחוב. מאחר שתביעת הקבלן כנגד חברי קבוצה א' התקבלה, לא היה מקום לדון בתביעה החלופית כנגד כלל חברי העמותה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד י. זמיר וק. סירקיס למערערים, עוה"ד ר. חן, ד. נוי וסורוקה למשיבים. 6.5.09).
רע"א 11077/08 - אליאס חורי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה
*ביצוע פסק בורר לפיצויים בהפקעת נכס ע"י רשות מקומית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. מקרקעין מסויימים בחיפה, שכללו דירה ועסק, הופקעו ע"י המשיבה לצורכי הרחבת דרך. המבקשים שהתגוררו במקרקעין ניהלו משא ומתן עם המשיבות ביחס לפינוי המקרקעין, במסגרתו הוצעו למבקשים הצעות שונות לדיור חלופי. המבקשים סירבו לכל ההצעות ודחו אותן, תוך שהם מונעים את ביצוע העבודות המיועדות במקרקעין. ביום 13.4.2007 הגיעו הצדדים להסכם פינוי, לפיו הוכרו המבקשים כבעלי זכות דיירות מוגנת. נקבע כי המבקשים יפנו את המקרקעין, וכי המחלוקת בדבר שיעור הפיצוי בגין ההפקעה, תועבר לדיון לפני בורר. במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר כי המועד הקובע לתשלום הפיצוי בגין הפקעת דירת המגורים הינו 22.4.2001, שישים ימים לאחר שפורסמה הודעת ההפקעה ברשומות, זאת בהתאם לסעיף 190(4) לחוק התכנון והבנייה. מאידך, קבע, כי המועד הקובע לתשלום הפיצויים הקשורים במישרין עם עסקם של המבקשים ועלויות הפינוי, הינו 13.4.2007 - מועד כריתתו של הסכם הפינוי (להלן יחדיו - המועדים הקובעים). המשיבות עתרו לביהמ"ש בבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, באופן שיבוטל המועד הקובע. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבות לפיה פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בקובעו כי "הדעת אינה סובלת כי מי
שהפרו את החוק בכוח הזרוע יזכו לפיצוי בגין הפרתם". על כן, פסק כי רכיב הפיצויים בגין דירת המגורים והחצר ישולם נכון ליום 27.2.2008, היום בו ניתן פסק הבוררות, וכן כי המועד הקובע שקבע הבורר - בטל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטותיהם של בתי המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים. המקרה שלפנינו נופל בגדרם של המקרים המצדיקים התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. לא אחת נקבע כי ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר. ההתערבות בפסקי בוררות יכול שתעשה באמצעות השימוש בעשרת עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות בלבד, ואולם גם עילות אלה יש לפרש פרשנות מצמצמת ודווקנית תוך התערבות מעטה ככל הניתן בפסקי בוררות, על מנת לקדם את תכליתו של חוק הבוררות - חיזוק מוסד הבוררות. על מנת לבטל פסק בוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, צריך שתוכנו של פסק הבוררות יהיה מנוגד לתקנת הציבור. המועד הקובע שנקבע בפסק הבוררות אינו נוגד את תקנת הציבור. גם העובדה שתוצאותיו של הפסק עשויות לנגוד את טובת הציבור, אינה יכולה לשמש בהכרח עילה לביטולו. נוסף על כך, "המועדים הקובעים" היו חלק ממערך שיקולים שביטא את האיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ה. חורי למבקשים, עו"ד ל. פורר למשיבות. 4.5.09).
בג"צ 434/09 - מיכאל דוידוב ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*החלטה שלא להכניס בסל הבריאות תרופה מסויימת לחולי סרטן, אינה מהווה אפליה לעומת חולים אחרים שהתרופות שלהם נמצאות בסל הבריאות(העתירה נדחתה).
א. העותר, בהיותו בן 30, לקה בסרטן מסוג מיאלומה נפוצה, מחלה שנכון להיום אינה ניתנת לריפוי, והטיפול באמצעות התרופות הקיימות נעשה בניסיון להביא לתקופות של רמיסיה והאטת ההתקדמות של המחלה. בשלב ההפוגה (הנמשך בממוצע כשנתיים וחצי) המחלה יציבה ואינה מחייבת טיפול. כשמתפרצת המחלה שוב, יש לבצע טיפול נוסף, בתקווה להשיג תקופת רגיעה נוספת, וחוזר חלילה. התרופות והטכנולוגיות המאפשרות את הארכת תוחלת החיים של חולי המיאלומה הנפוצה הן, בין היתר, רבלימיד, (REVLIMID), היא התרופה נשוא העתירה שלפנינו. זו תרופת "קו שלישי", כלומר תרופה המוצעת לחולים אשר מיצו את אופציות הטיפול האחרות הקיימות. עלות הטיפול ברבלימיד היא כ-45,000 ש"ח למחזור טיפול הנמשך 28 ימים. לטענת העותרים, הרבלימיד היא תרופה מצילת חיים, , ויש להכניסה לסל התרופות. המשיבים מדגישים כי אין לדון בתרופה נשוא העתירה באופן מבודד, אלא יש להשקיף על הנושא מנקודת מבט כוללת, הלוקחת בחשבון את העובדה שבמערכת שמשאביה מוגבלים יש צורך בקבלת החלטות אשר קובעות סדרי עדיפויות פנימיים. לטענתם, ההחלטה נתקבלה על ידי ועדה ציבורית שקיימה בחינה מקצועית ראויה על יסוד הליך מנהלי ראוי. העתירה נדחתה.
ב. העותרים טוענים כי ההחלטה להותיר את הרבלימיד מחוץ לסל התרופות מהווה אפליה של חולי מיאלומה נפוצה ביחס ליתר החולים שזכו כי התרופות לתחלואיהם יכללו בסל התרופות. טענה כגון זו נדחתה במספר עתירות קודמות. אכן, אין חולק כי לא כל החולים בישראל זוכים לכך שהתרופות שלהן הם זקוקים - בין אם מדובר בתרופות מצילות חיים או מאריכות חיים ובין אם מדובר בתרופות שנועדו לשפר את איכות החיים - ימומנו במסגרת סל שירותי הבריאות. הדבר נובע מהכורח התקציבי. הוועדה נאלצה לנפות מתוך מאות בקשות להכללת תרופות ותכשירים בסל התרופות, רק את אותן תרופות שסברה כי ישנה הצדקה רפואית, תקציבית וחברתית להכללתן בסל, באופן המאוזן ביותר שמתאפשר מבחינת התקציב הכולל. החלטתה שלא לכלול
תרופה זו או אחרת בסל התרופות אינה יכולה להיחשב מפלה לעומת ההחלטה להכניס תרופה אחרת לסל, וזאת כל עוד ההחלטה מבוססת על שיקולים ענייניים וסבירים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד א. שרגא ומ. בוקסר לעותרים, עו"ד מ. צוק למשיבים. 3.5.09).
בשג"צ 3836/09 - עמותת "רופאים לזכויות אדם" נגד שר הבריאות
*חיוב עמותה ציבורית בתשלום אגרה בעתירה לבג"צ בעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי(ערעור על חיוב בתשלום אגרה - הערעור נדחה).
א. העתירה נשוא הבקשה עניינה הדרישה להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, (להלן - החוק), על כלל הילדים החיים בישראל, ללא קשר למעמדם בארץ. עם הגשת העתירה ביקשה המערערת כי יינתן לה פטור מאגרה. האגרה שיש לשלמה היא סכום של 1,618 ש"ח. הרשם דחה את הבקשה ועל כך הערעור. הערעור נדחה.
ב. העובדה שהעותרת הינה עמותה ללא כוונת רווח, העושה פעולות ברוכות, ושמימונה בא מתרומות, אינה פוטרת אותה, מיניה וביה, מדיני האגרות. הפטור מתשלום אגרה מותנה בראש ובראשונה בכך "שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה". תנאי נוסף הוא "שההליך מגלה עילה". העותרת אינה מנסה כלל לשכנע כי הינה כה דלת אמצעים שאין באפשרותה לשלם סכום של 1,618 ש"ח. די בכך על מנת להביא לדחייתו של הערעור.
ג. לא ניתן לקבל טענה כוללנית המבקשת להאדיר את זכות הגישה לממדים בלתי סבירים. בוודאי שהצורך לשלם אגרה מהווה חסם מסויים. ניתן להניח שאלמלא חסם זה היו מוגשים הרבה יותר הליכים בכל בתי המשפט. גידול במספר ההליכים המוגשים גורר הארכה של התקופה הממוצעת החולפת מיום הגשתו של הליך ועד לסיומו. טענות בעניין משך התקופה מעת הגשה ועד לסיום אינן נחותות בחשיבותן מטענות באשר לזכות הגישה לערכאות.
ד. בנוסף, באשר לאגרה בעתירות לבג"צ - מזה כשנות דור שהכללים הנוגעים לזכות עמידה מקלים מאוד על הפנייה לביהמ"ש. גוף דוגמת העותרת יכול לפנות בעתירה, אף כאשר הוא עצמו לא נפגע באופן ישיר מן ההחלטה המינהלית אותה הוא מבקש לתקוף. אין כל סיבה להקלה נוספת, במובן זה שגוף כמו המערערת יופטר מתשלום אגרה.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד יוהנה לרמן למערערת. 7.5.09).
ע.פ. 1624/04 - צלאח ג'לבוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 130/03 - הערעור נדחה).
א. ביום 26.9.01, ערב יום הכיפורים, בשעה 30:2 לפנות בוקר, נדקרה למוות צביה שוביה פנחס, בת ה-64 (להלן: המנוחה), במיטתה בביתה שבמושב מאור. הרצח בוצע ע"י שני אנשים, חמושים בסכין, שחדרו אל הבית דרך החלון, לאחר שהבחינו מבעד לחלון הדירה במנוחה הישנה. הם דקרו את המנוחה לפחות שבע דקירות בפלג גופה העליון. לא היתה מחלוקת על כך שהמערער פרץ לביתה של המנוחה והיה נוכח בחדר בסמוך לרצח. המחלוקת התמקדה בשאלת מעורבותו של המערער ברצח עצמו. המערער, טען כי הגיע אל המקום במטרה לחטוף חיילים, ואילו רצח המנוחה היה פעולה שיזם וביצע השותף, (להלן - עלאא), חרף ניסיון המערער למנוע זאת בעדו. השותף, בכיר בארגון "חללי אלאקצא", נהרג בינתיים. בחקירותיו הראשונות טען המערער כי מעולם לא היה במושב ובבית המנוחה ואין הוא יודע דבר על הרצח. רק לאחר שנודע למערער על מותו של עלאא, שינה את טעמו וטען כי עלאא הוא האיש שהיה שותפו, והוא שרצח
את המנוחה לבדו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גירסת המערער הינה גירסה כבושה, דחה אותה כבלתי אמינה ובלתי סבירה, וקבע כי המערער היה מעורב במעשה הרצח. המערער הורשע, איפוא, ברצח ונדון למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. אכן אין עדות ישירה בנוגע למעורבותו של המערער ברצח המנוחה, למעט עדותו שלו. הרשעתו מתבססת, על ראיות נסיבתיות. טביעות האצבע של המערער שנתגלו בזירת הרצח ובנדן הסכין, דם המנוחה שנתגלה באחת מטביעות האצבע והחומר הגנטי של המערער שזוהה בזירה, כולם יחד מבססים חזקה שבעובדה בדבר מעורבותו של המערער ברצח. יש לציין כי לפי ההלכה די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהיעדר הסבר הגיוני מטעמו לעובדה זו - כדי להרשיעו. המערער לא סיפק הסבר תמים, שיש בכוחו להקים ספק סביר במסקנה העולה מהראיות שלעיל.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד מרואן מויס למערער, עו"ד דפנה פינקלשטיין למשיבה. 14.5.09).
ע.פ. 7320/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת מדריך כדורגל בקבוצות נוער בעבירות מין ואלימות בקטינים וחומרת העונש. *עדות קטין בפני חוקר נוער הטעונה סיוע יכולה לשמש כסיוע לעדות קטין אחר הטעונה סיוע(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1009/06 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער שימש מדריך כדורגל בקבוצות נוער. הוא הואשם בעבירות מין ואלימות, במספר קטינים אשר נטלו חלק באימונים תחת הדרכתו, במקלט ששימש כמועדון. המערער טען כי מעשי העבירה המיוחסים לו אינם אלא עלילה שרקמו נגדו המתלוננים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוען של מרבית העבירות שיוחסו לו. בהכרעת דינו נסמך ביהמ"ש על עדויות הקטינים שנגבו ברובן באמצעות חוקרות ילדים, ולהן מצא סיוע מהותי. עוד מצא ביהמ"ש סיוע ראייתי בסתירות שנתגלעו בין דברי המערער במשטרה לבין דבריו בעדותו בביהמ"ש, וראיות מהימנות אחרות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בביצועם של מעשי סדום, מעשים מגונים ושורה של עבירות אחרות בקטינים בגילאי 11-16 שנים. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-12 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, ותשלום פיצוי בסך 30,000 ש"ח לאחד המתלוננים. כמו כן, הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי בן 9 חודשים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הוראת סעיף 9 לחוק תיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), קובעת, כי עדות ילד בעניינים המנויים בחוק, אשר נגבתה באמצעות חוקר ילדים, כשרה לשמש ראיה בביהמ"ש. על-פי הוראתו של סעיף 11 לחוק, אין להרשיע אדם בהסתמך על עדות ילד שנגבתה בפני חוקר ילדים, אלא אם נמצאה לה סיוע. עדות של קטין אחד בפני חוקר ילדים (הטעונה סיוע בעצמה), עשויה, במקרים חריגים, לשמש סיוע לעדות קטין אחר בפני חוקר ילדים. דוגמה נוספת לראיית סיוע הנה ראשית הודיה. מקום בו עדויות הקטינים "זוהמו" עובר לחקירתם באמצעות חוקר הילדים, בין עקב קיומה של חקירה מוקדמת באמצעות גורם בלתי מקצועי, ובין בשל שיחות שקיימו הקטינים בינם לבין עצמם, יש בדבר כדי לפגום בעצמאות העדויות, באופן שיקשה על שימוש בעדויות הקטינים בפני חוקר הילדים כסיוע לעדויותיהם של קטינים אחרים בפניו. במוקד הערעור ניצבת טענת המערער כי מהימנותן של עדויות הקטינים נפגמה בשל "זיהומן". טענה זו מתייחסת לחשש כי עדויות הקטינים נסמכו על פרטים ששמעו מפיהם של אחרים. בנסיבות אלו, מתעורר ביתר שאת הצורך להבחין בין עדויות קטינים המבוססות על חוויתם את האירוע באופן בלתי אמצעי, אם כמתלוננים ואם כעדים, לבין עדויות הנסמכות על שמועות גרידא. חוקרות הילדים היו מודעות לחרושת השמועות, והקפידו לערוך אבחנה כזו. מאבחנה זו נגזרת, תוצאתו של הערעור אותו יש לקבל בחלקו.
ג. בביהמ"ש הכחיש המערער מכל וכל כי שהה אי פעם ביחידות עם קטין כלשהו במועדון. הדבר הופרך בעדויותיהם של אחרים, לרבות זו שמסר עד ההגנה, הקטין א' ס', אודות מקרים בהם הוא שהה ביחידות עם המערער במועדון. אין לקבל את טענת המערער, לפיה אין בנשיקה שנשק למתלונן משום מעשה מגונה. עבירת המעשה המגונה הינה עבירה התנהגותית, המלווה במטרה מיוחדת. ככזו, אין נדרשת תוצאה מסויימת לשם גיבושה. ככל שהדבר נוגע לרכיב העובדתי בעבירה, הרי שהמבחן לסיווג מעשה כמעשה מגונה הינו מבחן אובייקטיבי, קרי מבחנו של האדם הסביר. מבחינת היסוד הנפשי, נדרש כי המעשה נעשה במטרה להשיג אחת משלוש התכליות המנויות בסעיף 348(ו) לחוק העונשין, קרי: גירוי, סיפוק, או ביזוי, מיניים. ניסיונו של המערער לאפיין את הנשיקה כנשיקה תמימה, אין בו ממש. יש לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהמערער יזוכה מחמת הספק באישום אחד מחוסר סיוע, ומנגד יידחו השגותיו על הרשעתו באישומים אחרים. תקופת המאסר שנגזרה למערער בגין הרשעתו בפרשה זו תועמד על עשר שנים. יתר רכיבי העונש, לרבות המאסר המותנה שהופעל במצטבר, יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד יובל ליבדרו למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 13.5.09).
ע.פ. 8010/07 - יניב חזיזה נגד מדינת ישראל
*דיות הראיות לצורך הסגרה למדינה אחרת. *כאשר מי שמבקשים את הסגרתו נדון בגין אותן עבירות במדינה שלישית ולא ריצה את ענשו, אין מניעה להסגרתו(מחוזי י-ם - ב"ש 9508/07 - הערעור נדחה).
א. נגד המערער, אזרח ותושב ישראל, הוגש ביום 15.10.2004 לביהמ"ש של קליפורניה בארצות הברית כתב אישום, המייחס לו עבירות של קשר לייבוא והפצה של סם אקסטזי. ביום 05.12.06 הגישה ארצות הברית לישראל בקשה להסגיר את המערער, והוגשה עתירה לביהמ"ש קמא להכריז על המערער כבר הסגרה. המערער טען כי הסגרתו תפגע ב"תקנת הציבור" במובנו של סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. על פי טענה זו, הסגרתו תפגע בזכויותיו להישפט במדינתו, ולקיים הליך הוגן בשפתו, ועל פי מערכת חוקים המוכרת לו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והכריז על המערער כבר הסגרה. המערער מתמקד בערעורו בשתי טענות מרכזיות: האחת - שאלת דיות הראיות, כתנאי מחייב לצורך הסגרה; השניה - נסיבה חדשה, שארעה לאחר מתן פסק הדין של ביהמ"ש קמא, ואשר עניינה הוא כי המערער הורשע בהיעדרו בבימ"ש בבלגיה בגין פרשת הסמים נשוא בקשת ההסגרה, ונגזר עליו עונש. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענה בדבר דיות הראיות - בשלב זה אין בוחנים את המסכת הראייתית לגופה, וגם אין קובעים בעניין משקלן של הראיות, ומידת התיישבותן זו עם זו. כל שנבחן הוא "האם יש בחומר הראיות משום אחיזה לאישום". בענייננו הוצגה תשתית ראייתית מספקת, המקיימת את הדרישות הראייתיות לצורך הליך הסגרה.
ג. באשר לעובדת ההרשעה בבלגיה בה נדון המערער ל - 50 חודשי מאסר ולתשלום קנס גבוה - בעקבות מתן פסק הדין בבלגיה, לא הוגשה בקשת הסגרה על ידי מדינה זו, וגם לא הוצא שם צו מעצר נגד המערער, כך שלא נשא בעונש שנגזר עליו. טענת הסיכון הכפול עשויה להיטען על ידי נאשם במישור הבינמדינתי, כאשר הוא עומד לדין במדינה אחת, ומעלה טענת הגנה לפיה כבר נשפט במדינה אחרת. חוק ההסגרה מתייחס לעקרון הסיכון הכפול. החוק מבחין בין שני מצבים: האחד, כאשר המבוקש עמד לדין בישראל על מעשה עבירה שבגינו מבקשים את הסגרתו, ונמצא זכאי או חייב במשפטו; השני, כאשר המבוקש עמד לדין במדינה שלישית וריצה בישראל לפחות חלק מהעונש שנגזר עליו. לא כל שפיטה של נאשם במדינה שלישית תקים מחסום להסגרתו
מישראל למדינה המבקשת. לצורך הקמת מחסום כזה מתחייבים שני תנאים מצטברים: המשפט במדינה הזרה הסתיים בהרשעה; העונש רוצה כולו, או לפחות חלקו, בישראל. משפט כלפי מבוקש במדינה זרה שהסתיים בזיכוי, או שהסתיים בהרשעה, אך העונש כלל לא רוצה, או שרוצה כולו או בחלקו במדינה הזרה, ולא רוצה אף בחלקו בישראל, לא יקים מחסום להסגרתו מידיה של ישראל.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד שרון נהרי למערער, עו"ד דנה גור למשיבה. 13.5.09).
ע.פ. 10994/08 - מדינת ישראל נגד רון תורג'מן וחברת החדשות הישראלית
*פרסום קטעים מתוך תיעוד חזותי של חקירה במשטרה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40247/07 - הערעור נתקבל מבחינה עקרונית ונדחה בנסיבותיו המיוחדות על המקרה).
א. המשיב (להלן: תורג'מן) ושניים אחרים הואשמו בביצוען של עבירות הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בחקירותיו במשטרה, נגבו מתורג'מן שלוש הודעות. בשתי הראשונות, הודה בדקירת המנוח. בהודעתו השלישית נכללו אמירות המסתייגות מהודעותיו הקודמות. במהלך משפטו, העלה תורג'מן טענות לענין קבילות שתי הודעותיו הראשונות במשטרה. משכך, התקיים "משפט זוטא" על קבילותן. בחודש מרץ 2008 הגישה חב' החדשות בקשה להתיר פרסומם של קטעים מתוך התיעוד החזותי של חקירתו של תורג'מן, זאת במסגרת סעיף 13 לחסד"פ (חקירת חשודים), (להלן - חוק חקירת חשודים). תורג'מן תמך בבקשה, ואף הביע ענין מיוחד בקבלתה, בציינו כי נגרם לו עוול רב על-ידי פרסומים מגמתיים של דבריו בחקירה, שמקורם בקציני משטרה. המדינה התנגדה לבקשה, מן הטעם העיקרי כי כל עוד לא הסתיים המשפט, הדבר עלול לפגוע בניהולו התקין של המשפט ובאפשרות להגיע לחקר האמת. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הפרסום, כל עוד לא ניתנה החלטה במשפט הזוטא. בהמשך, בהחלטה במשפט הזוטא, נדחתה טענת ההגנה כנגד קבילות ההודעה הראשונה של תורג'מן. בענין ההודעה השניה נקבע, כי היא נמסרה מרצונו החופשי של תורג'מן, אך בנסיבות גביית ההודעה התגלו פגמים בכל הקשור למימוש זכותו להיפגש עם עורך דינו. עם מתן ההחלטה, פנה תורג'מן בבקשה חוזרת להתיר את פרסום קלטות החקירה. המדינה חזרה על התנגדותה לפרסום גם בשלב זה, בטענה כי לכל אורכו של ההליך המשפטי חל, ככלל, איסור על פרסום קלטות חקירה מכוח סעיף 13 לחוק חקירת חשודים. בשלב זה התיר ביהמ"ש המחוזי את פרסום קלטת החקירה במשטרה. המדינה ערערה על החלטה זו, ובעת שהערעור היה תלוי ועומד, הושג בביהמ"ש המחוזי הסדר טיעון כולל, אשר במסגרתו הורשעו תורג'מן ונאשם נוסף בעבירת הריגה, ונקבע מועד מאוחר יותר לטיעונים לעונש. לטענת תורג'מן, נוכח השלב בו מצוי ההליך, הוסר כל חשש אפשרי להשפעה שעשויה להיות לפרסום. המדינה עומדת על ערעורה, בטענה כי המועד הראוי להתרת פרסום הקלטות הוא עם סיום ההליך המשפטי כולו, כלומר, לאחר מתן גזר הדין. הערעור נתקבל מבחינה עקרונית ונדחה בנסיבות המקרה שלפנינו.
ב. ענייננו באיסור פלילי, מכוח חוק חקירת חשודים, לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה משטרתית, המשתרע על כל סוג של חקירה. האיסור אינו מוגבל בזמן, ואינו מותנה בקיום משפט פלילי. הוא חל ומחייב, בין אם המשפט טרם החל, ובין במהלכו או לאחר שהסתיים; הוא חל גם מקום שהתיק הפלילי נסגר בלא שנוהל משפט כלל. על כל המצבים האלה חל איסור פרסום על-פי סעיף 13 לחוק, אשר אין לחרוג ממנו אלא אם ניתנה רשות מיוחדת לפרסום על-ידי ביהמ"ש. שאלה אחרת היא, מהו אופי שיקול הדעת השיפוטי שעל ביהמ"ש להפעיל כאשר מוגשת אליו בקשה להיתר פרסום כאמור. מתמודדים אלה מול אלה אינטרסים של הגנה על פרטיותם וכבודם של הנחקרים
העלולים להיפגע מחשיפה בציבור של חומר חקירה הקשור בהם; שיקולים של מניעת פגיעה במוסד החקירה הפלילית ובנכונות עדים פוטנציאליים להעיד, מחשש לפרסום עתידי; שיקולים של הבטחת תקינות ההליך השיפוטי הפלילי והגנה מפני חשיפתו ל"משפט הציבור" בטרם ניתנה הכרעה שיפוטית. מנגד, ניצב עקרון פומביות הדיון, הנגזר מעקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. בענייננו, נוטה הכף להתרת פרסום הקלטות בשלב זה של ההליך. אין חשש לפגיעה ממשית בהליך השיפוטי, מאחר שלא צפויות עדויות נוספות במשפט, העשויות להיות מושפעות מהפרסום; תורג'מן מבקש את פרסום הקלטת כאמור, ומכאן שאין חשש לפגיעה בפרטיותו. המדינה מצידה לא הצביעה על חשש ממשי לפגיעה בפרטיות של אנשים אחרים הקשורים בחקירה עקב פרסום הקלטת; הפרסום נועד להביא לידיעת הציבור טענות בדבר אופן ניהול החקירה המשטרתית בעניינו של תורג'מן. בנסיבות אלה, יש להתיר לאלתר את פרסום קלטות חקירתו של תורג'מן במשטרה.
ג. התוצאה היא, כי ערעורה של המדינה מתקבל ככל שהדבר נוגע להיבט העקרוני הקשור בפרשנותו של סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ביחסו לעקרון פומביות הדיון שבחוק בתי המשפט ובדרך יישומו. לאור השלב הדיוני אליו הגיע המשפט - הרשעת הנאשם בעקבות הסדר טיעון בטרם מתן גזר דין - ניתן להתיר את הפרסום ללא דיחוי.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זיו אריאלי למערערת, עו"ד אבי אודיז למשיב, עוה"ד ישגב נקדימון ועדי אלון לחברת החדשות. 14.5.09).
בש"פ 501/09 - היועץ המשפטי לממשלה נגד גיא מאיו ואח'
*חומר החקירה שיש להציג בפני מי שמדינה זרה מבקשת את הסגרתו(הבקשה נתקבלה ברוב דעות).
א. המשיבים מבוקשים לדין בארצות-הברית באשמת הונאה של אזרחים אמריקניים מהם הוציאו, על-פי החשד, מיליוני דולרים במרמה. ארצות-הברית ביקשה את הסגרתם, ובעקבות כך עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי בירושלים להכריז על המשיבים בני-הסגרה. בעוד עתירתו תלויה ועומדת, נדרש ביהמ"ש המחוזי לעתירה שהגישו המשיבים, ולה שני ראשים: האחד, כי בקשת ההסגרה שהוגשה בשפה האנגלית, על כלל נספחיה, תתורגם לעברית; השני, כי בנוסף לחומר הראיות שביסוד הבקשה, אותו הם זכאים לקבל מכוח הדין ונאסף רובו ככולו בידי רשויות החקירה בארצות-הברית, תימסר למשיבים רשימת הראיות שאספו נגדם הרשויות בישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נגישותו של המבוקש לחומר הראיות היא יסוד מוסד ביכולתו להתגונן מפני הכוונה להעמידו לדין בארץ אחרת, ועל כן קיבל את בקשת התרגום. את חובת הגילוי המוטלת על המדינה צמצם ביהמ"ש לראיות הרלוואנטיות להגנתו של המשיב המבוקש מפני מעשה ההסגרה. על ההחלטה הגיש היועהמ"ש ערר לביהמ"ש העליון. המשיבים ביקשו לדחות את הערר על הסף בטענה כי ליועהמ"ש אין עומדת זכות לערור על החלטות הביניים. הטענה נגד זכות הערר נדחתה ברוב דעות והערר נתקבל.
ב. השופט לוי: ראשית שאלה היא, כלום שמורה לעורר זכותו להשיג על קביעותיו של ביהמ"ש קמא, חרף היעדרה של הוראה מפורשת בדבר ערר בחוק. הכלל הוא, ש"אין זכות ערעור או ערר אלא אם החוק מקנה זכות זאת במפורש". חובת הגילוי של הראיות קבועה בתקנה 8 לתקנות ההסגרה. יישומה של תקנה 8 עשוי להצריך את הכרעתו של ביהמ"ש שעל ההסגרה בשאלה מהו "חומר ראיות הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר". הכרעה שיפוטית שכזו עשויה להכריע את גורלה של עתירת ההסגרה, והשפעתה על פרשת הגנתו של המבוקש אפשר שתהא ניכרת. אלא שהתקנות שותקות לגבי הזכות להשיג על
אותה הכרעה בפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר. יש שיראו בכך הסדר שלילי, המותיר את ההשגה על החלטת הביניים הזו לשלב הערעור על ההחלטה העיקרית בענין הסגרה, ערעור שהזכות לו קבועה בסעיף 13 לחוק ההסגרה. גישה זו אין לקבל. יש לגזור בענין זה גזירה שווה מן ההסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי, לענין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בית-משפט בישראל. סעיף 74 לחסד"פ מטיל על המדינה את החובה למסור לנאשם את כל חומר הראיות שבידיה ונוגע לאישום, ומאפשר בתוך כך לבעלי-הדין לערור על החלטתה של הערכאה הדיונית.
ג. אשר לתרגום החומר - מן הראוי להניח בפני המבוקש את חומר ההסגרה בשפתו. "ראיה הנמסרת ברשות ביהמ"ש לא בעברית, או לא בלשון אחרת השגורה בפי ביהמ"ש ובעלי הדין", קובע סעיף 141 לחסד"פ "תתורגם בידי מתרגם, ועדות שנמסרה כאמור תירשם בפרוטוקול תוך תרגומה לעברית, אם לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת...". חובת התרגום משתרעת הן על חומר תיעודי המוצג בביהמ"ש והן על עדויות הנשמעות בפניו. מבחינה זו, אין הבדל של ממש בין הליך של העמדה לדין, להליך בו דנים בבקשת הסגרה. לצד קביעתה של חובת תרגום והטלתה על רשויות המדינה - לעולם תהא שמורה לביהמ"ש היושב לדין הסמכות לסייג חובה זו ולהתאימה למקרה שבפניו. דבר בלשונה של התקנה אינו מכוון לצמצום היריעה כך שתקיף רק חומר עליו התבססה המדינה המבקשת בעתירתה שהוגשה למדינת ישראל.
ד. אשר למסירת כל חומר החקירה המבוקש - בדין ציין ביהמ"ש המחוזי כי חומר הראיות הרלוואנטי הוא כל חומר שעשוי לשמש למבוקש להתגונן מפני מעשה ההסגרה. אך מובן הוא, עם זאת, כי מקום בו רואה המדינה חשש כי גילוייה של ראיה שבידיה יעמוד בניגוד לענין הציבור, למשל בכך שיביא לחשיפתן של חקירות המצויות בעיצומן, לעולם תעמוד לה רשותה לעתור לחיסיונה של ראיה זו, על-פי הכללים הקבועים לכך בדין. היקפה של חובת הגילוי נקבע על-פי תכליתה - היכולת להתגונן מפני בקשת הסגרה. אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו.
ה. השופטת חיות (דעת מיעוט): השופט לוי סבור כי בשל חשיבותה של זכות העיון יש לאפשר לבעלי הדין בהליך הסגרה לערור על החלטות ביניים הנוגעות אליה, אף שהזכות לערור על החלטות בעניין זה לא הוקנתה להם בחוק ההסגרה. לטעמו, "יש לגזור בעניין זה גזירה שווה מן ההסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי לעניין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בימ"ש בישראל". דעתי בעניין זה שונה. לא ניתן להקנות לבעלי הדין בעניין זה זכות ערר פסיקתית על דרך ההיקש, בלא שזכות כזו הוקנתה להם באופן מפורש על-ידי המחוקק. אשר על כן, יש לקבל את הטענה המקדמית ולדחות את הערר על הסף בהיעדר זכות בחוק להגישו.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. 10.5.09).
רע"א 10386/08 - אופק אטיאס ואח' נגד קרנית... ואח'
*המועד להגשת הודעה של צד ג' בתביעה נגד צד ד' (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש (להלן: אופק), קטין, הגיש תביעה לביהמ"ש קמא נגד המשיבה, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על-פי כתב התביעה, אופק נפגע פגיעות קשות בעת שהיה רכוב על טרקטורון שבו נהג אביו (המבקש 2). הטרקטורון נעדר כיסוי ביטוחי, ועל כן תביעתו של אופק הופנתה נגד קרנית. זו מצידה, הגישה הודעת צד ג' נגד הוריו של אופק, בה טענה כי עומדת לה זכות חזרה כלפיהם לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים. ההורים מצדם הגישו הודעת צד ד' נגד המשיבים 2-4. לטענתם, המשיבים 2-4 הם הבעלים או המחזיקים מתירי השימוש (כהגדרתם בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים) של הטרקטורון,
ועל כן מוטל עליהם לשפות את ההורים, אם אלה יחוייבו לשפות את קרנית. המשיבים 2-4 ביקשו לסלק על הסף את הודעת צד ד'. ביהמ"ש קיבל את בקשתם והורה למחוק את הודעת צד ד' נגדם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כאשר עומדת לקרנית זכות חזרה כלפי מספר גורמים, אופן חלוקת החבות בין אותם גורמים תהיה לפי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין. לקרנית נתון שיקול הדעת כלפי מי ברצונה להפנות תביעת חזרה לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים. על רקע זה מתעוררת השאלה אם במקום שבו בוחרת קרנית להפנות את דרישת השיפוי רק כלפי אחד מן החייבים, יש באפשרותו של הלה לדרוש השתתפות מן החייבים האחרים. נקודת המוצא היא כי קיימת זכות השתתפות בין חייבים, במקום שבו החבות היא בגין אותו החוב, ורק אחד מהם נשא בה. משנקבע כי קיימת לחייב על-פי סעיף 9 זכות עקרונית להשתתפות מחייב אחר לפי סעיף זה, יוכל אותו חייב לשלוח הודעת צד שלישי לחייב האחר לפי תקנה 216(1) לתקנות סדר הדין האזרחי ואם החייב הראשון צורף בעצמו כצד שלישי, הוא יוכל לשלוח לחייב האחר הודעת צד ד'.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד י. יונגר למבקשים, עו"ד א. אמסלם לקרנות, עו"ד מ. בר למשיבים 4-3. 19.4.09).
רע"א 309/09 - ד"ר יחיאל זמברג ואח' נגד יחיאל אמזל ואח'
*המועד למשלוח הודעת צד ג' (הבקשה נדחתה).
המשיבים 1-3 (להלן - התובעים) הגישו ביום 11.10.04 תביעה נגד המבקשים והמשיבה 4 (להלן - המדינה). עילת התביעה היתה רשלנות במהלך טיפול במשיבה 2, שהביא להולדה בעוולה של המשיב 1 (להלן - התביעה). בתביעה התנהלו הליכים מקדמיים ובהמשך היא נקבעה לשמיעת ראיות ליום 26.10.08. סמוך למועד זה גילו המבקשים, כי התובעים והמדינה הגיעו להסכם פשרה. לפיכך, פנו המבקשים ביום 22.10.08 לביהמ"ש בבקשה לבטל את ישיבת ההוכחות ולקיים קדם משפט במקומה. במהלך דיון שהתקיים ביום 26.10.08, ועל פי הסדר הפשרה, נדחתה התביעה נגד המדינה. במהלך הדיון ביקשה באת כוח המבקשים, כי זכויות המבקשים יישמרו וציינה שהמבקשים מעוניינים לשקול הגשת הודעת צד שלישי נגד המדינה. ביהמ"ש החליט כי אם המבקשים מעוניינים לשלוח הודעה לצד שלישי עליהם להגיש בקשה מתאימה. ביום 2.12.08 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת הודעה לצד שלישי נגד המדינה. ביום 22.12.08 דחה ביהמ"ש את הבקשה משום שלדעתו היה על המבקשים לשלוח הודעת צד שלישי מלכתחילה, על מנת להבטיח שטענת ההשתתפות בין המעוולים תתברר באותו הליך. כמו כן, בנסיבות המקרה לא ראה ביהמ"ש להאריך את מועד למשלוח הודעת צד ג', מכיוון שהבקשה הוגשה לאחר שהחלה שמיעת הראיות וקבלתה תחייב שמיעה חוזרת של כל העדים שנשמעו עד לשלב בו ניתנה ההחלטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש קמא נתפס לכלל טעות בנוגע למועד בו נוצרת העילה למשלוח הודעת צד ג'. כאשר מדובר בתביעה בנזיקין שהוגשה נגד מספר נתבעים, אין צורך במשלוח הודעות צד ג' בין הנתבעים. העילה למשלוח הודעת צד ג', כאשר מדובר במספר נתבעים בתביעת נזיקין, נוצרת מקום בו לא יכול עוד ביהמ"ש להכריע בשאלת ההשתתפות בין הנתבעים. מצב כזה נוצר בעת שאחד מן הנתבעים נמחק מהתובענה. במקרה הנוכחי חייבים היו המבקשים לפעול בזריזות למשלוח הודעת צד שלישי מעת שאושרה הפשרה והמדינה נמחקה מההליך ביום 26.10.08. במקרה רגיל חייב נתבע להגיש את ההודעה לצד ג' תוך התקופה שבגדרה עליו להגיש את כתב הגנתו. יתכן שעל דרך היקש ניתן לראות את התקופה של 30 ימים (שבגדרה ניתן להגיש כתב הגנה) כתקופה סבירה לשם הגשת הודעת
צד ג' גם במקרה דוגמת זה שכאן. בעת שהגישו המבקשים את הבקשה להארכת מועד למשלוח הודעת צד ג' כבר חלפו למעלה מ-30 ימים משעה שאושרה הפשרה. המבקשים לא נתנו הסבר מספק מדוע לא פעלו בזמן. יתירה מזו, המבקשים עתרו לשהות נוספת של כחודש לצורך משלוח ההודעה, כאשר ההליך ממשיך להתנהל בין התובעים למבקשים ומתקיימות ישיבות הוכחות.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד דורון איצקוביץ למבקשים. 20.4.09).
ע.פ. 5207/07 - איליה צרבץ נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של חטיפה לשם סחיטה, באשר העונש חורג בצורה משמעותית מרף הענישה בעבירה זו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
במהלך חודש אוגוסט 2003 קשר המערער קשר עם אחר, (להלן - חמדי), כדי לחטוף את המנוח לצורך סחיטת כספים מידי אביו. בביצוע התכנית אספו השניים את המנוח למכונית בתואנה שמטרת הנסיעה הינה "עסקית". אליהם הצטרף עלי אבוסמור (להלן - עלי) אשר לא היה מודע לקשר שנרקם לחטוף את המנוח ולסחוט את אביו. הרכב הגיע למערה וחמדי ביקש מהמערער ומעלי לנסוע לצומת בית קמה הנמצאת בקרבת מקום על מנת לתדלק את הרכב ולקנות מצרכים עבור המנוח. כאשר חזרו השניים למערה, חיכה להם חמדי מחוץ לה ואמר להם כי מצא מים עבור המנוח ושלושתם עזבו את המקום מבלי שהמערער ועלי ראו את המנוח. כיומיים לאחר מכן, התגלתה גופתו הכפותה של המנוח במערה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות שהמערער היה במעגל הפנימי של עבירת החטיפה לשם סחיטה, לא הוכח כי הסכים בשלב כלשהו להרוג את המנוח. משכך, זוכה מאחריות לרצח תוך ביצוע עבירה אחרת, והורשע בחטיפה לשם סחיטה. באשר לעונש, סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש להחמיר בעבירת החטיפה הואיל והתוצאות של ביצוע עבירה כזו עלולות להיות חמורות ביותר. לפיכך גזר על המערער 14 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים בהם הורשע המערער, חמורים הם ביותר ומעוררי סלידה, קל וחומר כאשר כל שהנחה את המערער בביצועם הוא בצע כסף, וראויים הם לעונש כבד ומרתיע. מאידך, עונשו של המערער חורג בצורה משמעותית מרף הענישה ביחס לעבירת החטיפה לשם סחיטה. לפיכך יועמד עונשו של המערער על 10 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד דוד ברהום למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיב. 19.4.09).
ע.פ. 9437/08 - שמעון אלגריסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של שוחד ע"י נבחר ציבור (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בכתב אישום שהוגש נגד המערער נטען כי מספר יזמים פנו לרשויות התכנון והבניה באילת לצורך שינוי ייעוד קרקע, עליה ביקשו לבנות יחידות נופש. המערער, אשר באותו הזמן כיהן כסגן וממלא מקום ראש העיר אילת ויושב ראש הועדה לתכנון ובניה בעירית אילת, פגש את אחד היזמים, וסיפר לו כי לרשימתו הפוליטית, אשר רצה לבחירות בשנת 1998 באילת, נותרו חובות של 250,000 ש"ח לערך. כאשר נשאל על ידי היזם כיצד יוכל לעזור לו, השיב המערער כי יוכל לסייע במתן תרומה לרשימה הפוליטית. באותו מעמד הוסכם על חתימת חוזה למראית עין בין היזמים לבין חברה של איש עסקים (להלן: דואני), לפיו יספק דואני שירותים לקידום בקשת היזמים, ובתמורה ישולם לו סכום של $50,000. חוזה כאמור אכן נחתם, ודואני קיבל לידיו שיקים בסכום כולל של 102,806 ש"ח. באישום אחר נאמר כי המערער, יחד עם תשעה נוספים, היה חתום על ערבות אישית לחובות קבוצת הכדורסל הפועל אילת. כמו כן, הלווה המערער לקבוצת הכדורסל, סכום של
280,000 ש"ח. הקבוצה נכנסה לסכנת פירוק, והמערער, אשר כיהן כיושב ראש קבוצת הכדורסל לאותה העת, פנה לבנק הפועלים באילת בבקשת הלוואה לקבוצה לכיסוי חובותיה. בנק הפועלים התנה את הסכמתו בערבותה של עיריית אילת, ובישיבת מועצת העירייה שיכנע המערער את חברי המועצה להצביע בעד מתן ערבות להלוואה בסך חמישה מיליון ש"ח, ואף הצביע בעצמו בעד ההחלטה. המערער לא יידע את חברי המועצה על כך שהוא אחד מנושי הקבוצה. לאחר שניתנה לקבוצת הכדורסל ההלוואה כאמור, פרעה קבוצת הכדורסל את חובה למערער בסכום של 282,000 ש"ח. קבוצת הכדורסל נסגרה לבסוף, ועיריית אילת נאלצה לפרוע לבנק את ההלוואה בהיותה ערבה לה. בהסדרי טיעון הוסכם לענין העונש, כי המשיבה תעתור לעונש של שנה מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס, ואילו המערער לא יהיה מוגבל בטיעוניו לעונש. ביהמ"ש גזר על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאיו וקנס בסך 25,000 -. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ייחס משקל לכך כי בביצוע חלק מהעבירות בהן הורשע, עשה כן המערער לשם קידום מצבה של קבוצת הכדורסל הפועל אילת, ולא לשם רווחו אישי. אלא, שאין בכך כדי לומר כי אין חומרה כלל במעשיו, שכן בתור איש ציבור, אמון הוא על טוהר המידות הן כלפי הכפופים לו והן בהתנהלותו כלפי רשויות וגופים אחרים. מכל מקום, ספק אם ניתן לומר כי לא הפיק הנאה אישית מביצוע המעשים המיוחסים לו באישום השני לכתב האישום.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד רונאל פישר למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 12.5.09).
בש"פ 2768/09 - ישראל זילברמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה באיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, הדחה בחקירה ואיומים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בנצרת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, ציין ביהמ"ש כי לשיטתו קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית ראויה, וכי אין בחלופת מעצר שהוצעה על ידי העורר (בבית אמו) כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, וזאת נוכח אופי העבירות המיוחסות לו ועברו הפלילי של העורר. הערר נדחה.
הראיות הקיימות נגד העורר מהוות בשלב זה ראיות לכאורה מספיקות לשם ביסוס המיוחס לעורר. בכל הנוגע לטענת העורר בדבר שלילת חלופת המעצר שהציע העורר (בבית אמו) - נגד העורר תלוי ועומד כעת עונש מאסר בפועל לריצוי על דרך של עבודות שירות, בגין הרשעתו בתיק אחר. עקב מעצרו של העורר כאן הוא לא התחיל בריצוי עונשו הנ"ל. במצב דברים זה קשה לראות כיצד ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי, שכן קיים חשש כי העורר עלול לנצל את ההזדמנות ולהימלט. לרוב, הראיות המבססות עבירה של סחיטה באיומים, עשויות להצביע גם על חשש לשיבוש מהלכי משפט בדרך של איומים על קורבנות העבירה, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי.
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד איאד מ. חליחל לעורר, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 15.5.09).
רע"א 5660/08 - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד יונתן לוי ואח'
*עיכוב הליכי מימוש משכנתא בדירת מגורים של החייבים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל חלקית).
המשיבים, בני זוג, רכשו מניות בחברה בשם חמסא, ולצורך רכישת המניות, נטלו הלוואות מהמבקש, (להלן - הבנק). להבטחת החזר ההלוואות מושכנו שתי דירות מגורים בבעלות המשיבים.
באחת מהדירות מתגוררים המשיבים עם שני ילדיהם, ובשנייה מתגוררת בתם של המשיבים. משלא נפרעו ההלוואות נקט הבנק הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתאות. המשיבים, מצידם, הגישו תובענה לסעד הצהרתי לפיו אין להם מחוייבות כספית כלפי הבנק. בנוסף, הגישו בקשה לעיכוב מימוש המשכנתא עד למתן פסק דין בתובענה ובקשתם נתקבלה. נקבע שהבנק לא הצליח לסתור את גירסתם בדבר הסכמה בין המעורבים, כולל הבנק, לפיה הכספים לפירעון ההלוואה ישולמו על-ידי חמסא ולא על-ידי המשיבים עצמם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל חלקית.
אין להתערב בהחלטה בדבר עיכוב הליכי מימוש המשכנתה בדירה המשמשת למגורי המשיבים. כידוע, במקרים לא מעטים, פינוי אדם מדירת מגוריו עלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך, המטה את מאזן הנוחות לטובת מתן סעד זמני. ברם, יש להבחין בין הדירה המשמשת למגורי המשיבים עצמם לבין הדירה המשמשת למגורי בתם. אכן, לב--תם של המשיבים עלול להיגרם נזק משמעותי כתוצאה מפינוי הדירה. עם זאת, המשיבים הם אלו אשר בחרו לשעבד את דירות המגורים הנדונה לטובת מימון פעילותם העסקית. אשר לטענות שהעלה הבנק באשר לסיכויי התובענה - ביהמ"ש מצא, כי גירסת המשיבים ראויה לבירור. את קביעתו זו ביסס על מספר אדנים שונים. עוד יוער, כי ביהמ"ש היה רשאי לקבוע כי משלא ניתן תצהיר על ידי מי מאנשי הבנק שהיה מעורב בעיסקה, פועל הדבר לחובת הבנק.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד ר. בצלאל וי. סונדרס למבקש, עוה"ד ב. בן צור וע. מנור למשיבים. 6.5.09).
רע"א 8206/08 - אחמד אלבשיתי נגד מדינת ישראל
*הפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע בתביעת פיצויים מהמדינה ע"י ילד ברצועת עזה שלפי הטענה נפצע מירי של חייל צה"ל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש, קטין, יליד 1999, תושב העיר חאן יונס, הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המשיבה, בשל נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, עקב ירי חיילי צה"ל לעבר גג ביתו בחודש דצמבר 2004. המשיבה ביקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה, וביהמ"ש המחוזי חייב אותו בהפקדת ערובה בסך 40,000 -. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על שני נימוקים עיקריים: האחד, היותו של המבקש תושב הרשות הפלסטינית ללא נכסים בישראל; השני, סיכוייה הנמוכים של התביעה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
סמכותו של ביהמ"ש להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע קבועה בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש במסגרת הפעלת התקנה הוא רחב. בענייננו, קיימת הצדקה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה, כפי שנימק זאת בימ"ש קמא. לצד זאת, במסגרת ההחלטה לחייב תובע בהפקדת ערובה, יש ליתן משקל אף לזכותו של אדם לממש זכויותיו באמצעות פנייה לערכאה שיפוטית. המבקש תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית. כמו כן, יש ליתן משקל מסויים לעובדה כי המבקש הינו קטין. לפיכך, יועמד סכום הערובה על 20,000 ש"ח.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א. שלבי למבקש, עו"ד ח. שפיצר למשיבה. 6.5.09).
רע"א 11180/08 - עיריית מודיעין ואח' נגד ארד ד. הנדסה בע"מ ואח'
*סמכות מקומית של בימ"ש בירושלים (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לבימ"ש השלום בירושלים תביעה כספית נגד המבקשות, לתשלום התמורה המוסכמת עבור שירותים הנדסיים שהעניקו לפרוייקט לבניית בית ספר בעיר מודיעין ופיצוי עבור נזקים שנגרמו להם עקב אי התשלום. המבקשות פנו
לבימ"ש השלום בבקשה להעביר את הדיון לביהמ"ש המוסמך במחוז מרכז, בטענה כי לבימ"ש השלום בירושלים אין סמכות מקומית לדון בתביעה. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, בקבעו כי לא מתקיימת אחת מן החלופות המנויות בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שיש בה כדי להקנות סמכות לבימ"ש בירושלים: מקום מושבן של המבקשות הוא במודיעין; לא הוכח כי ההתחייבות נוצרה במבשרת-ציון, מקום מושבם של המשיבים; המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא במודיעין; מקום המעשה או המחדל, כלומר המקום בו נגרם נזק למשיבים - הינו הפרויקט במודיעין. ביהמ"ש המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי בימ"ש השלום בירושלים, הוא המוסמך לדין בתובענה. בהחלטתו דן ביהמ"ש המחוזי בפרשנות לתקנה 3(א)(3), המציגה את החלופה ב"מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" כחלופה הרלוונטית לקביעת הסמכות המקומית בבקשה שלפניו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר והסכם ההתקשרות אינו כולל התייחסות לסוגיית מקום ביצוע התשלומים הנובעים מהחוזה עצמו, ובשים לב להוראת סעיף 44(א) לחוק החוזים, לפיה בהיעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה, הרי שזיקת תביעתם של המשיבים לירושלים גוברת על כל זיקה אחרת לעניין הסמכות המקומית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, הסמכות המקומית בתקנה 3 מפורשת באופן כזה שהיא נועדה לשרת את נוחות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו. ברם, ברוב המקרים, מקהה המרחק הגיאוגרפי הקצר שבין נקודות שונות על מפת הארץ תכלית זו ומתמעטת נחיצותה. המרחקים בין הערים והישובים בישראל קצרים, קל וחומר המרחקים בפרשה זו בין העיר מודיעין, מקום מושבה של המבקשת, לבין בתי המשפט הן בירושלים והן במחוז מרכז. הבקשה אינה מעלה נימוק ראוי למתן רשות ערעור.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד מ. זוהרי למבקשות. 6.5.09).
ע.פ. 122/09 + 11115/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירה של מעשי אלימות כלפי בת זוג (ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הועמד לדין בגין מעשי אלימות כלפי בת-זוגו, (להלן: המתלוננת), ביניהם היתה מערכת יחסים קרובה במשך כשנה. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשנה מאסר על-תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח, קנס בסך 1,000 ש"ח, וכן שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות. הוגשו ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל
באשר לערעור נגד ההרשעה - המחלוקת שבין הצדדים מתייחסת לממצאים עובדתיים ואין בימ"ש שלערעור נוהג להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. באשר לעונש - בעבירות אלימות בתוך המשפחה יש להגיב בחומרה עקב הקושי בחשיפתם וכדי להרתיע את הרבים. העונש שהושת על המערער סוטה מרמת הענישה הנוהגת, והוא אף עלול לשדר מסר שגוי לעבריינים בתחום זה. עם זאת, ניתן להקל במידת מה עם המערער, הואיל ונראה כי כתוצאה מהרשעתו חרב עליו עולמו, באשר מעל לראשו מרחפת סכנה כי שרותו הממושך במשטרה עלול להגיע לסיומו. לפיכך יועמד ענשו על 18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל בעבודות שירות, והיתרה על-תנאי, הקנס והפיצוי יוותרו על כנם.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד סוזי שלו ואח' למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 27.4.09).