תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 14

ע.א. 5892/06 - אליהו דואק נגד המועצה המקומית גדרה ואח'

תום לב הנדרש בביצוע הסכם. ביטול הסכם עקב הפרתו. * תנאי מתלה בהסכם וקיומו(מחוזי ת"א - ת.א. 455/96 - הערעור נדחה).

א. המערער מחזיק בחנות מכולת בשטח של כ-25 מ"ר. החנות מצויה במגרש בבעלות המשיבה בגדרה. שטחו הכולל של המגרש הוא 1,167 מ"ר. בשנת 1983 נחתם הסכם מכר לפיו רכש המערער מהמשיבה שטח של 640 מ"ר מתוך המגרש (להלן: ההסכם הראשון). בסעיף 11(ה) לאותו הסכם נאמר "מחיר הנכס ייקבע ע"י שמאי מוסכם... עמירם ברבקוב...". עוד נקבע תנאי מתלה לפיו אם לא יאושר ההסכם על-ידי שר הפנים, לא יהיה לו תוקף. ביום 10.1.1984 נחתם בין הצדדים הסכם מכר שני ביחס לאותה רכישה, הפעם צויין שטח של 590 מ"ר (להלן: ההסכם השני). בסעיף 11(ה) להסכם זה נאמר: "הצדדים מצהירים כי עפ"י הסכמתם נקבע מחיר הממכר ע"י השמאי המוסכם... סך של 230,000 שקלים... ". גם בהסכם זה הופיע התנאי המתלה באשר לאישור הנדרש מטעם משרד הפנים. המערער שילם את מלוא סכום התמורה הנקוב בהסכם. כארבע שנים לאחר שנחתם ההסכם השני, זומן המערער למשרדי המשיבה והתבקש לחתום על הסכם מכר נוסף (להלן: ההסכם המתוקן) לפיו הוקטן השטח שנמכר ל-510 מ"ר וסכום התמורה שונה לסך של 355,400 שקלים. שינוי זה בוצע עקב טענת המשיבה כי התמורה אשר פורטה בהסכם השני שגויה ואיננה תואמת את התמורה אשר צויינה בחוות דעתו של השמאי. המערער סירב לחתום על ההסכם המתוקן וטען כי שילם את מלוא התמורה. משרד הפנים נתן אישור עקרוני לעיסקה, אך ציין כי "לפני שנעביר לכם את החוזה חתום ומאושר, יש להודיענו... שהקונה שילם את התמורה בשלמותה". המשיבה הודיעה למשרד הפנים כי נותרו חילוקי דעות ביחס לגובה התמורה וביחס לשטח הממכר. עם זאת ביקשה ממשרד הפנים להמליץ על אישור העיסקה ועל העברת הנושאים השנויים במחלוקת לבוררות. בסופו של דבר לא אישר משרד הפנים את העיסקה והמשיבה הודיעה למערער כי ההסכם השני בטל בשל אי התקיימות התנאי המתלה. כשנתיים וחצי לאחר מכן, הגיש המערער תביעה בה עתר לאכיפת ההסכם השני, ולחלופין לחיוב המשיבה בפיצויים בגין הפרת ההסכם. ביהמ"ש דחה את התביעה, בקבעו כי אומד דעתם של הצדדים לחוזה היה שחוות דעת ברבקוב מחייבת אותם ולפיה תקבע התמורה שיש לשלם עבור הנכס. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי הסכום הנקוב בחוות דעת ברבקוב, בכפוף להתאמות שהיה צורך לעשותן נוכח שינוי גודלו של המגרש, הוא הסכום שנדרש ע"י המשיבה. ביהמ"ש קבע כי המערער פעל בחוסר תום לב, תוך ניסיון להיבנות מטעות, בסכום שנרשם בהסכם, עת עמד בדווקנות על אכיפת ההסכם השני. לעומתו, פעלה המשיבה בתום לב לקיום התנאי המתלה, ורק משלא ניתן אישור משרד הפנים לעסקה הודיעה למערער על בטלות ההסכם. הערעור נדחה.
ב. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי התמורה שצויינה בהסכם השני אינה משקפת את מה שהוסכם בין הצדדים וכי אומד דעתם לעניין התמורה המוסכמת היה כי זו תיקבע בהתאם לחוות דעת ברבקוב. בקביעותיו אלה של בימ"ש קמא אין להתערב.
ג. משקבע ביהמ"ש כי המערער נהג בחוסר תום-לב בכך שנאחז בטעות הסופר שנפלה בהסכם, אין לאפשר למערער לשנות חזית, היינו שמדובר בטעות סופר שניתן לתקנה. למעלה מן הדרוש, הטענה החדשה של המבקש לפיה ככל שבטעות סופר מדובר, שגה בימ"ש קמא בקובעו כי ההסכם בטל והיה עליו להורות על תיקון ההסכם, אין בה כדי להועיל לו. המסקנה המשפטית אליה הגיע בימ"ש קמא, היא כי ההסכם מעולם לא נכנס לתוקף הואיל והתנאי המתלה הקבוע בו, דהיינו אישור משרד הפנים, לא התקיים. מי שמנע את קיום התנאי המתלה היה המערער שסירב בתוקף להשלים את סכום התמורה בהתאם לנדרש על פי חוות-דעת ברבקוב.
ד. אכן, סעיף 16 לחוק החוזים, אינו מקנה לצד עילה לביטול החוזה בשל טעות סופר שנפלה בו, ויתכן כי משנוכחה המשיבה לדעת כי בהסכם השני נפלה טעות סופר וכי המערער מסרב לתקנה, היה עליה לפנות לביהמ"ש בעניין זה. עם זאת, נראה כי עמידתו הדווקנית של המערער על ביצוע ההסכם השני כלשונו, וסירובו להכיר בכך שנפלה בו טעות שיש לתקנה, מהווים הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליו בקיום החוזה, לפי סעיף 39 לחוק החוזים, ובנסיבות אלה, אין לפקוד על המשיבה את תוצאות התנהלותו חסרת תום הלב של המערער. זאת בייחוד נוכח העובדה כי המשיבה המליצה בפני שר הפנים על אישור העסקה ועל בירור המחלוקת בין הצדדים בעניין גובה התמורה וגודל השטח בהליך בוררות, אלא שהשר לא קיבל את ההמלצה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יקותיאל בר אשר ויוסף יפרח למערער, עוה"ד עובד אליאס, יוסי פינטו ואייל בוטון למשיבים. 19.5.09).

בר"ם 2610/09 - עמרם אפרים ואח' נגד ועדת הבחירות למועצה מקומית אזורית גלבוע ואח'

פסילת פתקי הצבעה בבחירות שנכתבו בכתב יד, כאשר 3 פתקיות נושאות אותו כתב יד. אימתי ייפסלו קולות בבחירות עקב התלוות אדם זר למצביעים מוגבלים בתנועתם(מחוזי נצרת - עמ"נ 104/09 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המבקש זכה, על חודו של קול, בבחירות שנערכו ביום 20.1.2009 לנציג מושב מיטב במליאת המועצה האזורית גלבוע, (להלן - הבחירות), בהן התמודדו המבקש והמשיב 3 (להלן - המשיב). לאחר הבחירות, בהן הוכרז המבקש כזוכה, עתר המשיב לביהמ"ש המחוזי לשנות את התוצאה. בדיון נדונו טענות הצדדים בשני עניינים: העניין הראשון הוא בקשה שהעלה כל אחד מהצדדים לפסול כמה פתקי הצבעה בכתב יד: המבקש טען לפסילתם של שני פתקים מתוך ששה בכתב יד לטובת המשיב; המשיב טען לפסילתם של שני פתקים מתוך שלושה בכתב יד לטובת המבקש. העניין השני הוא בקשת המבקש לפסול את הצבעתם של שני בוחרים שאשת המשיב, שהיא אחראית המרפאה המקומית, נלוותה אליהם בתהליך ההצבעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל רק את טענת המשיב והורה על פסילת שני קולות לטובת המבקש. נוכח מסקנה זו התהפכו תוצאות הבחירות, והמשיב הוכרז כזוכה בבחירות. ביהמ"ש דחה את טענת המבקש בדבר אי-חוקיות הצבעתם של שני הבוחרים אליהם התלוותה אשת המשיב. הטעם לכך הוא שסעיף 197(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), כולל רשימה של "חוג האנשים האסורים על פי הצו במתן ליווי", ואשת המשיב, העובדת כאחראית המרפאה המקומית, אינה באה בגדר איסור זה. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופטת נאור: ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בערעור בחירות לרשויות המקומיות שנדון כערעור מינהלי, הוא ברשות בשאלה משפטית בלבד. הוראה דומה לא קיימת ביחס לפסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור בחירות למועצות האזוריות. המסקנה היא כי המסלול הדיוני להשגה על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור בחירות לפי סעיף 223 לצו הוא בדרך של ערעור בזכות.
ג. הטענות המועלות בבקשה ביחס לחוקיות הקולות בפתקים בכתב יד הן טענות התוקפות את ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש. ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי שלושה קולות בפתקים בכתב יד לטובת המבקש נכתבו על ידי אותו אדם, ולכן על פי סעיף 203(10) לצו יש לפסול שני קולות שניתנו לטובת המבקש. המדובר בהכרעה עובדתית מובהקת המבוססת על החומר שהונח בפני ביהמ"ש, ואין מקום להתערב בה.
ד. הטענה העיקרית בהליך זה נוגעת לעובדה שאשת המשיב ליוותה שני בוחרים אל הקלפי. סעיף 197 לצו מאפשר לבוחר המוגבל בפעולותיו המעשיות, לקבל ליווי לצורך
ביצוע הפעולות המעשיות של ההצבעה בקלפי. המחוקק קבע שתי מגבלות על האפשרות לסייע לבוחר: מגבלה מהותית לעניין קבוצת המסייעים לבוחר ("לא יהיה מנהל או עובד בית אבות או מוסד אחר שבו שוהה הבוחר"), ומגבלה כמותית לעניין מספר הפעמים שרשאי מסייע אחד ללוות בוחרים ("לא ילווה ביום הבחירות יותר משני בוחרים"). אין מקום להרחיב את המגבלה המהותית באופן האוסר ליווי על ידי אנשים נוספים שקיים לגביהם חשש להשפעה פסולה על הרצון החופשי של הבוחר. אכן, ליווי על ידי בן זוג של מועמד או מועמדת מעורר אי נחת. עם זאת, אשת המשיב אינה נמנית על רשימת האנשים שנאסר עליהם לסייע לבוחר. אשר לעצם זיהוי שני הבוחרים כ"מי שמחמת מחלה או מום אינו מסוגל לבצע לבדו את הפעולות המעשיות בתא ההצבעה", לא היתה כל מחלוקת בזמן אמת בין חברי ועדת הקלפי, ולא נרשמה כל התנגדות או הסתייגות לצורך שלהם בליווי.
ה. השופטת חיות (דעת מיעוט): בין אשת המשיב, העובדת כאחראית המרפאה המקומית, לבין ליווי שני מצביעים אותם ליוותה אל מאחורי הפרגוד ועזרה להם להצביע, קיימים יחסי תלות רפואית ואף יש לה עניין אישי בהצבעה ובתוצאותיה. אילו מדובר היה בעובדת האחראית על המרפאה המקומית שאין לה כל נגיעה או זיקה אל מי מהמועמדים המתמודדים, אפשר היה לאמץ את המסקנה לפיה משלא נכללה עובדת מסוג זה ברשימת הפסולים לליווי אין בקיומם של יחסי תלות בין אותה עובדת ובין המצביעים הנזקקים לעזרה, כדי לפסול אותה. אלא שהפגם שנפל בליווי שני המצביעים אינו נעוץ בהיותה של אשת המשיב אחראית המרפאה המקומית. הפגם נעוץ בכך שהיא מזוהה עם אחד המועמדים - המשיב - שהוא בעלה. ליקוי זה עלול להשפיע על תוצאות הבחירות גם על פי המבחן המקל ביותר מבחינת המשיב. יחד עם זאת אין מקום לפסילת שני קולות לטובת המשיב כעתירת המבקש, משום שאופן הצבעתם של שני המצביעים הנדונים, אינו ידוע ופתקי הצבעתם אינם ניתנים לזיהוי. על כן, יש להורות על ביטול בחירתו של המשיב, ועל עריכת בחירות בשנית בקלפי הנדונה (והיחידה) במושב מיטב.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. עו"ד ליאור דגן למבקשים, עוה"ד דניאל מארקס, ניר נחום ונטע בכרך למשיבים. 18.5.09).

עע"ם 7926/06 - אדרי-אל ... בע"מ נגד הוועדה המקומית... גליל עליון ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור, כאשר קיים חשש להווצרות מצב בלתי הפיך בשטח(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 27.4.2006 אישרה המשיבה (להלן: הרשות) למשיבה 2 להקים מרכז מסחרי בשטח של 10,794 מ"ר באזור התעשייה גליל עליון. נגד החלטה זו הוגשה עתירה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית שמונה, ובהמשך הצטרפה אליה גם המבקשת, שבבעלותה ארבעה מרכזים מסחריים בקריית שמונה, (להלן ביחד: העותרות). עיקר העתירה התמצה בטענה כי תכליותיו של אזור התעשייה, כפי שהן עולות מתכנית המתאר החלה על האזור (להלן: תכנית המתאר), אינן מאפשרות הקמת שטחי מסחר מסוגו של המרכז המסחרי ועל כן ההחלטה אינה חוקית. בפסק-דינו דחה ביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת את העתירה, בקבעו כי החלטת הרשות לאשר את הקמת המרכז המסחרי ניתנה כדין. המבקשת הגישה ערעור על פסה"ד. היועץ המשפטי לממשלה שהצטרף להליך טוען כי הפרשנות שנתן בימ"ש קמא לתכנית המתאר בלתי סבירה באופן קיצוני וכי כוונת המתכנן לא היתה להתיר שימוש מסחרי באזור התעשייה, אלא, לכל היותר, כשימוש טפל ונלווה לתעשייה. המבקשת הגישה בקשה לסעד זמני עד לפסה"ד בערעור. נטען כי המשיבה 2 הניעה את גלגלי הבנייה וההתאמה לצורכי מסחר בניסיון ליצור
בשטח מצב בלתי הפיך. המשיבה 2 טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף מחמת שיהוי כבד, סובייקטיבי ואובייקטיבי, בהגשתה. לגופם של דברים טוענת המשיבה 2 כי אין ליתן למבקשת סעד זמני בערעור, שכן היא כשלה להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחה, הן ביחס לסיכויי הערעור והן ביחס למאזן הנוחות. הבקשה למתן צו מניעה נתקבלה.
ב. אכן, סעד זמני בערעור אינו ניתן כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים בהם יש בידי המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. במקרה דנן יש מקום להעניק את הסעד המבוקש עד להכרעה בערעור. זאת על מנת שלא תיווצרנה בשטח עובדות נוספות על אלה שכבר נוצרו ובלבד שהמבקשת תפקיד ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה למדד בסך של 500,000 ש"ח.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. 14.5.09).

רע"א 1504/09 + 10567/08 - מאיר הוברמן נגד אילן ישי בורוכוב

קיום פסק בורר של המוסד לבוררות שליד בורסת היהלומים. דחיית טענה שיש לפסול פסק בורר מטעמים של תקנת "הציבור"(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הינו חבר בורסת היהלומים. המשיב אינו חבר בורסת היהלומים. המשיב הלווה כספים לגיסו של המבקש (להלן - דסאו), וקיבל מדסאו בטוחות שכללו דירות, מגרשים וכן שלוש המחאות של המבקש על סכום של 1,062,000 דולר (להלן - ההמחאות). ההמחאות היו מסוג חנ"י - המחאות המשמשות יהלומנים לשם עסקיהם בלבד. דסאו לא עמד בהתחייבויותיו והמשיב החל לממש את הבטוחות ובהן גם ההמחאות. המבקש טען כי המשיב אינו רשאי לממש את ההמחאות, היות שמימושן נוגד את ההסכם ביניהם. המשיב עתר למוסד לבוררות של בורסת היהלומים, שיכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים. הפנייה נעשתה מכוח תניה בתקנון בורסת היהלומים לפיו מחלוקות שהתגלעו בין חברי בורסת היהלומים יוכרעו על ידי המוסד לבוררות (להלן - התקנון). הצדדים חתמו על הסכם בוררות. פסק הבוררות מיום 7.1.2007 חייב את המבקש לשלם למשיב את סכום ההמחאות (להלן - פסק הבוררות הראשון). במסגרת הליכי הבוררות טען המבקש לחוסר סמכותו של המוסד לבוררות וטענתו נדחתה. המבקש לא השלים עם פסק הבוררות הראשון והצדדים חתמו על הסכם בוררות נוסף, לפיו הסמיכו את המוסד לבוררות לדון בסכסוך (להלן - ערכאת הערעור). גם הפעם נדחתה טענת המבקש לחוסר סמכותו של המוסד לבוררות, והמבקש חויייב לשלם למשיב את הסכום האמור. (להלן - פסק הבוררות השני). המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי לביטול פסק הבוררות ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המוסד לבוררות רכש סמכות לא רק מכוח התקנון אלא בראש ובראשונה מכוח שני הסכמי הבוררות עליהם חתם המערער, ולפיכך מנוע הוא מלטעון כי הבוררים פעלו בהיעדר סמכות או בחריגה ממנה. המערער טוען כנגד תוקפם של הסכמים אלו בנימוק כי החתימה עליהם נכפתה עליו בשל מרותה של בורסת היהלומים וכוחו המחייב של התקנון כמו גם הסנקציות שהיו צפויות לו אלמלא חתם עליהם. המבקש נתפס לכלל טעות משסבור הוא כי חובתו לציית למרותו של התקנון מאיינת את רצונו החופשי בשל כפיה. תקנון הבורסה כמוהו כחוזה, ודרישה של בעל דין ללכת לבוררות כפי שהוסכם בחוזה, אינה עולה כדי כפיה שתצדיק הפקעת תוקפו של הסכם הבוררות.
ג. יש לדחות גם את טענתו של המבקש לפיה פסק הבוררות השני נוגד את תקנת הציבור. על מנת לבטל פסק בוררות בעילה זו מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות, צריך שתוכנו של פסק הבוררות יהיה מנוגד לתקנת הציבור. המבקש אינו טוען כי תוכנו של פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, וכל טענתו מסתכמת בכך שפנייתו של המשיב להליך
בוררות נוגדת את תקנת הציבור, היות שנועדה לממש המחאות שמלכתחילה התחייב הוא לא לעשות בהן שימוש אלא בתנאים מסויימים. קרי, טענתו של המבקש במישור זה אינה נוגעת כלל לתוכנו של הפסק כי אם להתנהלותו של המשיב.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד יוסי רייטר למבקש, עו"ד יניב י. ריבלס למשיב. 15.5.09).

רע"א 905/09 - נעמה חנא נגד סופרמרקט אחים חנא בע"מ ואח'

*סמכות בימ"ש לענייני משפחה לדון בסכסוך בני משפחה בעלי חברה פרטית הנוגע לניהול החברה. *ביטול העברת דיון מביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש לענייני משפחה כאשר המשפט המתנהל בין בני משפחה כבר הגיע לשלב הסופי(הערעור נתקבל).
א. המשיבה הינה חברה פרטית, הנמצאת בבעלותם, בחלקים שווים, של המבקש ושל המשיבים 2 ו-3, שלושתם אחים. באסיפה הכללית של החברה נתקבלה החלטה על הפסקת פעילות החברה. המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) תמכו בהחלטה והמבקש התנגד לה. הוא הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבים, בה טען כי ההחלטה בטלה. ביום 22.6.2008 התקיימה ישיבת הוכחות, בה נשמעה פרשת התביעה והמשך הדיון נדחה. ליום 8.2.2009. בהמשך קבע ביהמ"ש, מיזמתו, ללא שהטענה הועלתה ע"י מי מהצדדים, כי עיקר הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך בתוך המשפחה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, ועל כן, בהתאם להוראות סעיף 3(א) לאותו חוק, ביהמ"ש המוסמך לדון בו הוא ביהמ"ש לענייני משפחה. לפיכך, הורה על העברת הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה. בפי המבקש שתי טענות: האחת, כי הסכסוך המשפחתי בינו לבין אחיו המשיבים אינו רלוונטי לתובענה, אשר מבוססת על סוגיה משפטית טהורה; השניה - והיא עיקר - כי שגה ביהמ"ש עת העביר את הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה בשלב אליו הגיע הדיון. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. באשר לטענתו הראשונה של המבקש - על פי חוק ביהמ"ש לענייני משפחה, ענייני משפחה יידונו בביהמ"ש לענייני משפחה. הגדרת "ענייני משפחה", כוללת "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". במקרה דנן, העובדה כי הבסיס לתביעה היא החלטת החברה, אינה מעלה ואינה מורידה לצורך קביעת הסמכות העניינית. מה שיש לבדוק הוא, האם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית להיווצרותה של עילת התביעה. ברם, שאלה זו אין צורך להכריע בה נוכח קבלת טענתו השניה של המבקש.
ג. מכתבי הטענות לא עלתה מחלוקת, גם לא על ידי המשיבים-הנתבעים, בנושא העברת הדיון וסמכות ביהמ"ש. אין מקום להעברת הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה בשלב בו הועבר הדיון במקרה שלפנינו. תומכים במסקנה זו טעמים של יעילות שיפוטית, שהרי, פרשת התביעה הסתיימה, ונראה כי סיום המשפט אינו רחוק. העברת הדיון בשלב זה לביהמ"ש לענייני משפחה גורמת לאובדן זמן שיפוטי יקר.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד מ. מויס למבקש, עו"ד חוסאם סבית למשיבים. 5.5.09).

ע.פ. 829/08 - יאסין חאלד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40075/07 - הערעור נדחה).

א. המערער, תושב השטחים, חי שנים ארוכות בישראל תוך שימוש בזהויות בדויות כאלו ואחרות. בתקופה הרלוונטית, התגורר בדירה בתל-אביב (להלן: הדירה המשותפת), יחד עם המתלוננת, עובדת זרה אזרחית מולדובה, שעברה לגור אתו בעקבות מודעה אותה פרסם. באחד הימים ארזה המתלוננת את חפציה בכוונה לעזוב את ישראל ביום המחרת. ברשותה היה סכום של 20,100 דולר ו-6,000 -. המערער ידע שבידי המתלוננת מצוי סכום הכסף האמור וכן שהיא מתכוונת לעזוב את הארץ ביום המחרת. בערב הגיעו
לדירה המערער וחבר נוסף, המתלוננת פתחה את הדלת והמערער הלם בפניה והיא איבדה את הכרתה. לאחר מכן נטל המבקש את הכסף של המתלוננת וכן 3 עגילי זהב שהיו באוזניה, מפתחות דירתה ואת הטלפון הנייד שלה ונעל אותה בדירה (שהיתה מסורגת בכל חלונותיה). לאחר שהמתלוננת התעוררה, היא חולצה על ידי כוחות משטרה ומכבי אש ופונתה לבית החולים. לאחר האירוע, לא שב עוד המערער לדירה ולא הגיע יותר לעבודותיו בשני מקומות בהם עבד. המערער הואשם בביצוע השוד וכן בעבירות של ההתחזות, כאשר הציג את עצמו במספר הזדמנויות, בפני בעלת הדירה אותה שכר ומקומות העבודה בהם עבד בזהויות בדויות, בחלק מהמקרים תוך שימוש במסמך מזוייף. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו עונש של 4 שנים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי ופיצוי בסך 6,000 ש"ח למתלוננת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מתבסס על עדות המתלוננת שהיתה מהימנה עליו, כאשר, מאידך, עדות המערער לא היתה מהימנה עליו. דרך כלל אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - אין העונש חורג מן הראוי או אף מהמקובל בגין מסכת העבירות בהן הורשע המבקש. מדובר במעשה שוד אכזרי של תושבת זרה אשר מצוייה היתה במצב של מצוקה, כאשר בעלה נתון במעצר וכל כוונתה לעזוב את ישראל ביום שלאחרי. המערער ניצל מצוקה זו ואת אמונה של המתלוננת בו ויתכן אף שקיווה כי עקב היותה תושבת זרה ותכנונה לחזור למולדובה, תחשוש מלפנות למשטרה בתלונה ותעזוב את ישראל, כך שהוא יחלץ ממעשיו בלא כל עונש. גם בחינת הרשעותיו הנוספות של המערער, מעלות כי אף שאין מדובר ככל הנראה באדם שחדר לישראל על מנת לבצע בה מעשים פליליים או מעשי איבה, עדיין הפר הוא את החוק באופן שיטתי ולאורך תקופה ממושכת.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד בוריס שרמן למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 14.5.09).

בר"ש 1958/09 - עו"ד ניק ברי נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

דחיית בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד. אין מקום להגשת ערעור שכנגד בהליך פלילי, כולל הליך משמעתי של לשכת עוה"ד(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בשלוש עבירות בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, ומשתיים מהן זוכה בבית הדין המשמעתי הארצי. פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ניתן ביום 30.10.08. ביום 11.12.08 הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים. העתק מהודעת הערעור הומצא למבקש ביום 21.12.08. ביום 30.12.08, בחלוף התקופה להגשת הערעור העיקרי, הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי ערעור, אותו הכתיר "ערעור שכנגד", על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי. ביום 9.2.09 מחק ביהמ"ש המחוזי את ערעור המבקש. נקבע, כי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. ביהמ"ש דחה את בקשתו החלופית של המבקש להארכת המועד להגשת הערעור עד ליום הגשתו בפועל, בהיעדר טעם מיוחד להארכת מועד כזו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בתיקון מתשס"ח לחוק לשכת עורכי הדין, נקבע כי ערעור בזכות בגלגול שלישי על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי, יועבר לביהמ"ש המחוזי בירושלים. ביהמ"ש העליון עשוי להידרש, איפוא, מכאן ואילך, לתיקי לשכת עורכי הדין אך בגדר רשות ערעור, ותיק זה הוא אחד הראשונים שבו נתבקשה רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. רשות ערעור בתיקים כאלה, לגלגול רביעי, תינתן במשורה שבמשורה, במקרים חריגים
ביותר. על אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כך בעיקרון גם בנידון דידן. אמנם הנושא הספציפי נדון רק בגלגול שני ("ערעור ראשון"), שהרי שאלת הערעור עלתה רק בשלב הערעור; אך נפסק כבר "שעצם העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור".
ג. באשר לנידון לגופו, מה שהוצג כשאלה עקרונית בבקשה הוא היש ערעור שכנגד בגדרי הליך משמעתי של לשכת עורכי הדין. אין ביסוס לטענה העובדתית של המבקש בנוגע לפרקטיקה מושרשת בביהמ"ש העליון לקבלת "ערעורים שכנגד" לאחר חלוף המועד להגשת הערעור העיקרי. המבקש לערער על פסק דין פלילי, מצד כלשהו, אינו יכול להמתין לצד האחר ולהתחיל למנות את המועד לערעור ממועד הגשתו של הערעור ה"ראשי", ועל כן עליו לערער במסגרת המועדים שנקבעו לערעור גופו. הליכים משמעתיים הם בעלי אופי מעין פלילי, כך גם סדרי הדין בהם, ועל כן אין בהם ערעור שכנגד, וככל שנעשה שימוש במינוח כזה - אין בכך כדי ליצור מוסד משפטי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יהושע ננר למבקש, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 10.5.09).

ע.פ. 1319/09 - משה כהן נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של גרימת מוות של הולך רגל בתאונת דרכים במעבר חצייה, בהתחשב בנסיבות המשפחתיות של המערער(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער היה מעורב בתאונת דרכים שכתוצאה ממנה נגרם מותו של הולך רגל. נטען, כי המנוח הספיק לחצות 4 מ' במעבר חצייה, כאשר הגיח המערער שנהג במשאית בנתיב השמאלי, ופגע בו. למערער יוחסה פזיזות בדרך נהיגתו, בין היתר, בגין אלה: לא הבחין במנוח עובר לתאונה על אף שעמד לרשותו שדה ראיה פתוח לפנים; לא עצר את רכבו לפני מעבר החצייה; לא נתן זכות קדימה ונהג בחוסר זהירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחדליו של המערער שגרמו לתאונה אינם מגיעים לכדי "רשלנות רבתי", ועל כן לא מתקיים בו הלך הנפש של פזיזות או קלות דעת, שהם תנאי להרשעה בעבירת הריגה. לפיכך, זיכה את המערער מעבירת הריגה, והרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בעקבות כך נדון המערער ל-12 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מנהיגה למשך 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): אין ספק כי נסיבותיו האישיות של המערער, והכוונה בעיקר למצבם המיוחד של בנו ואשתו, שנגול בביהמ"ש, אינן פשוטות כלל ועיקר. יתירה מכך, נראה כי כליאת המערער עלולה להיות כרוכה בהכבדה ניכרת על בני משפחתו, ואפשר אף שיהיו לה השלכות נוספות. אולם, זהו רק פן אחד. מנגד קיים פן נוסף, אינטרס של קורבן העבירה ובני משפחתו. המנוח היה הולך רגל תמים, בגיל מתקדם, שחצה את הכביש במעבר החצייה. המחוקק הכתיב לנהג כללי התנהגות שאמורים להיות נהירים לכל, ובין היתר כי "נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך". חרף זאת אנו נתקלים פעם אחר פעם בנהגים המפרים הוראה זו. כך קרה גם במקרה דנא. בפני המערער היה שדה ראייה פתוח לפנים, והוא היה מודע לקיומו של מעבר החצייה. הוא לא הבחין במנוח חוצה את נתיב נסיעתו, ככל הנראה, הואיל ותשומת לבו היתה נתונה לעניין אחר. בנסיבות אלו, אין בעונש שהושת על המערער חומרה יתירה ויש לדחות את הערעור.
ג. השופט מלצר: נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שהן משתקפות מתסקירי שירות המבחן, הן קשות ומכבידות ביותר. בנו הקטין של המערער הוא נכה הסובל מלקויות
שונות ומצבו דורש השגחה צמודה של אדם מבוגר באופן מתמיד. גורמי הרווחה מעורבים בטיפול בבנו הקטין, ואשתו של המערער הביעה את חששה הכבד מכך שהמערער ירצה עונש מאסר, שכן יקשה עליה מאוד, נוכח מצבה היא, להתמודד לבדה עם בנם הקטין. שירות המבחן אף הוא המליץ להטיל על המערער ענישה על דרך של עבודות שירות, מחשש שמאסר בפועל יגביר את הסיכון הרב שבו מצוי בנו של המערער. תסקיר שירות המבחן שהוגש לקראת הדיון בערעור, מעלה כי חלה החמרה בתפקוד משפחת המערער וכי רשויות הרווחה אף שוקלות להוציא את בנו הקטין למסגרת חוץ ביתית, אם יידרש המערער לרצות עונש מאסר בפועל. לפיכך, יש להטיל על המערער עונש של 6 חדשי מאסר שיבוצעו בעבודות שירות.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, מלצר. עו"ד קרזבום גיל למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 13.5.09).

ע.פ. 88/09 - באסם מניס נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בהתחשב בנסיבות אישיות של המערער שהיה בגיל 20 בעת האירוע והגשת כתב האישום באיחור של 5 שנים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הלם בקרש עץ בראשו של איברהים חליפה (להלן: המתלונן). כתוצאה מכך איבד המתלונן את הכרתו. טענת הגנה עצמית של המערער נדחתה, והוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בעת ביצוע העבירה היה המערער בן 20, ללא עבר פלילי, העבירה בוצעה בחודש ינואר 2001, וכתב האישום הוגש לביהמ"ש רק בחלוף חמש שנים (בינואר 2006). זהו שיהוי מוזר ותמוה ולכך משמעות מיוחדת כאשר מדובר בנאשם צעיר שבעת ביצוע העבירה נמצא בתחילת חייו הבוגרים. נוכח שיהוי זה נכון להקל בעונש, וכך נכון לעשות גם מטעמים נוספים: הודאת המערער, חרטתו והשינויים שהתחוללו בו מאז שנת 2001. אף שהעונש שנגזר אינו חמור כלל, הוחלט להקל עם המערער, ולהעמיד את תקופת המאסר על 18 חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד פלאח באסל למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 4.5.09).

בג"צ 1011/07 - ילנה לובקו ואח' נגד שר הפנים ואח'

*חיוב בהוצאות בבג"צ, כאשר המדינה נענתה לסעד שביקש העותר, רק בעקבות הגשת העתירה (בקשה לחיוב בהוצאות משפט - הבקשה נתקבלה).

העותרים ביקשו כי המשיבים יעניקו להם אשרות עולה ואזרחות מכוח חוק השבות, זאת, לאור הליך הגיור שעברו העותרים במסגרת קהילה יהודית ברוסיה. טרם הגשתה של תגובה מטעם המשיבים, הגישו הצדדים בקשה בהסכמה למתן תוקף של פסק דין להסדר, מכוחו יעניק המשיב לעותרים אשרות עולה ואזרחות ישראלית בהגיעם ארצה. בבקשה לפסיקת הוצאות טוענים העותרים כי הסעד שניתן לבסוף בא רק בעקבות הגשת העתירה. הבקשה נתקבלה.
העתירה הוגשה רק לאחר שמוצו ע"י העותרים הליכים במשך זמן ניכר, בלא שבא מענה של המשיבים לפניות חוזרות ונשנות. במובן זה, ובייחוד נוכח מתן הסעד בסופו של יום, ניתן גם לקבוע כי הגשת העתירה היתה מוצדקת. כמו-כן, העותרים עמדו בנטל להראות כי הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד, בייחוד שעה שקודם להגשת העתירה העניין לא הוסדר, באין טענה נוגדת מטעם המשיבים בנדון. אשר לשיעור החיוב, הרי שיש ליתן הדעת לסיום ההליך בלא צורך בקיום דיון.

(בפני: הרשם מרזל. 7.5.09).

ע.א. 11141/08 - בועז יונה נגד מדינת ישראל ואח'

*הפחתת סכום הערובה שהושתה על המערער ופטור מאגרה, כאשר הערעור הוא על סכום פיצויים לנפגעים שנפסק בהליך פלילי (הבקשה נתקבלה בחלקה).

המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות שונות, שביצע שעה שפעל במסגרת אשכול חברות חפציבה, ושלח ידו בכספי רוכשי הדירות. על פי הסדר הטיעון, עתרו הצדדים לעונש של שבע שנות מאסר בפועל וכן לתשלום פיצוי, לפי סעיף 77 לחוק העונשין, לרוכשי דירות, שנפגעו, בסך של 4 מיליון -, מכספים שיגוייסו ממקורות חיצוניים ואינם קשורים בנכסיו של המערער או בנכסי חברות חפציבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הסדר הטיעון ביחס לעונש המאסר, אך ככל שמדובר ברכיב הפיצוי, העמידו על סך של 8 מיליון -. הערעור מופנה נגד רכיב הפיצוי הכספי. הערעור הוגש כערעור אזרחי לנוכח הוראת סעיף 78 לחוק העונשין. עם הגשת הערעור ביקש המערער פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון. הבקשה מבוססת על שני טעמים: ייחודו של ההליך מבחינת סדרי הדין, ערעור אזרחי על תוצאה שמקורה בגזר דין פלילי; מצבו הכלכלי הנטען של המערער, המצוי בהליכי פשיטת רגל. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ערעור על פיצוי לפי סעיף 78 כפוף לתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות בנושא אגרה וערבון. יחד עם זאת, ראוי להתחשב באופיו המיוחד של הערעור כהליך "כלאיים" הנושא אופי מעורב אזרחי ופלילי, בקביעת שיעור הערבון. אשר לאגרה - לפי סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה, לא ניתן לשנות שיעורה של אגרה אלא בחוק או על פיו. אולם ניתן לפטור מערער מאגרה, בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 14 לתקנות: חוסר יכולת של יוזם ההליך לשלם אגרה והיות ההליך מגלה עילה. במקרה דנא, הוכרז המערער פושט רגל, ועובדה זו היא ראייה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה. אשר לתנאי השני בדבר היות ההליך מגלה עילה - נוכח הסטייה, מהסדר הטיעון בגזר הדין, הרי שמתקיים התנאי הנדרש. אשר לערבון - בעל דין, המבקש פטור מערבון נדרש להראות כי ניסה לגייס את הסכום הדרוש מקרובי משפחה ומידידים. המערער לא התייחס כלל לאפשרות כזו. חסר זה בולט במיוחד על רקע העובדה כי עלה בידו לגייס ממעגל קרוביו 4 מיליון ש"ח, שנדרש לשלם על פי הסדר הטיעון, ועל רקע הייצוג המשפטי של המערער בהליכים הפליליים והאזרחיים המתנהלים נגדו. כיוון שכך אין לפטור אותו מערבון. יחד עם זאת, יש להסתפק בנסיבות העניין בערבון בסך של 10,000 ש"ח.

(בפני: הרשמת לוין. 19.5.09).

רע"א 1719/09 - בנק מזרחי טפחות בע"מ נגד ברוך לוק ואח'

*דחיית בקשה לביטול צו מניעה זמני של ערכאה קמא נגד צו פינוי של דיירים במימוש משכנתא (הבקשה נדחתה).

בשנים 1994-1992 פתחו המשיבים וחברה מסויימת חשבונות אצל המבקש (להלן: הבנק). ביום 21.2.1994 חתם המשיב 3 על כתב ערבות, להבטחת חובותיה של החברה לבנק. ביום 16.6.1994 נחתם, כנטען, ע"י המשיבים 1 ו-2 שטר משכנתה (להלן: שטר המשכנתה הראשון), בו מישכנו את דירת מגוריהם להבטחת כל חוב שלהם ו/או של המשיב 3 לבנק. במהלך חודש יולי 1996 גובש הסדר פריסה כולל, במסגרתו התחייבו המשיבים 1 ו-2 לתקן את המשכנתה הרשומה לטובת הבנק על הנכס, כך שהיא תבטיח גם את פירעון חובותיה של החברה, והמשיבים 1 ו-2 חתמו על ערבות בלתי מוגבלת בסכום להבטחת כל חוב של החברה לבנק, ועל מסמכי משכנתה מדרגה ראשונה (להלן: שטר המשכנתה השני). לאחר הליכים שונים, נתן ראש ההוצל"פ ביום 30.5.1999 צו פינוי לדירה הממושכנת. נסיון לגבש הסדר נכשל וביום 19.1.2000 הוחלט לחדש את צו הפינוי. מסיבות שונות שוב עוכב ביצוע צו הפינוי. ביום 26.3.2008 ניתן צו פינוי חדש על ידי ראש ההוצאה לפועל. ביום 20.11.2008 הגישו המשיבים לביהמ"ש
המחוזי בקשה למתן צו זמני, שיאסור על מימוש המשכנתה, וביהמ"ש נתן צו כמבוקש. ביהמ"ש ציין, כי סיכויי המשיבים לזכות לפחות בחלק מהסעדים המבוקשים על ידם בתובענה העיקרית, הינם טובים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מתן סעד זמני, כפוף לשני מבחנים: האחד, האם עולה מהתובענה, גם לכאורה, שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; העניין השני - מאזן הנוחות בין הצדדים. במקרה דנן, נראה כי את משוכת עילת התביעה עברו המשיבים. קיימות בתיק שאלות המצריכות בירור רציני במסגרת התובענה העיקרית, שאלות בהן לא ניתן להכריע בדרך המקוצרת של בקשת רשות ערעור; באשר למאזן הנוחות - הנזק שייגרם למשיבים 1 ו-2, זוג קשישים, מפינויים מדירת מגוריהם עולה על הנזק שייגרם לבנק, אם לבסוף תוכרע התביעה העיקרית לטובתו. על נושא מאזן הנוחות משליך גם העיכוב במימוש המשכנתה. אי מימושה במשך כ-12 שנים מקשה על הטענה, כי הנזק שייגרם לבנק מעיכוב ביצועה כעת, עד לבירור התובענה העיקרית, עולה על הנזק שעלול להיגרם ממימושה.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד ליהי בלומנפלד והילה גוז'נסקי למבקש, עו"ד יובל גוטר למשיבים. 21.5.09).

בש"פ 3809/09 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה ביריה, כאשר השותפים לעבירה הגיעו להסדר טיעון ונענשו בעונשים מקלים (הבקשה נדחתה).

העורר, ביחד עם אחר, (להלן: אלמוני), ואדם נוסף, (להלן: פלמוני), קשרו קשר לפצוע אדם (להלן: היעד), לגרום לו חבלה חמורה ביריות. הקשר נקשר לבקשתו של פלמוני, על רקע סכסוך שהתגלע בינו לבין היעד. לשם ביצוע זממם הצטיידו העורר ואלמוני באופנוע גנוב שלוחית הזיהוי שלו זוייפה, ובאקדח גנוב. לאורך מספר חודשים תרו העורר ואלמוני אחר היעד בעיר מגוריו, תוך שהם רוכבים על האופנוע הגנוב, ותמונתו של היעד עמם. במועד כלשהו, הבחינו העורר ואלמוני באדם שסברו כי הוא היעד. משנוכח העורר כי אין מדובר ביעד, עזבו השניים את המקום. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בעקבות עריכת הסדרי טיעון עם אלמוני ופלמוני, במסגרתם צומצמו סעיפי האישום נגדם, ונגזרו עליהם עונשים מקלים, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר במעצרו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאחר שמצא כי אין בטענות העורר משום נסיבה חדשה. הערר נדחה.
באשר לחומר הראיות - בחינת מהימנות הראיות אינה נתונה לביהמ"ש הדן בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. נושא נוסף עליו השתית העורר את עררו, עניינו בהסדר הטיעון שהוצע לו ושנחתם עם שותפיו, המהווה לטעמו אינדיקציה להיעדר מסוכנות. אכן, הסדר טיעון והעונש הנגזר מכוחו אמורים לשקף איזון ראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים, ובכלל זה קיומו של יחס סביר בין אחריות לעונש, לבין אינטרס הציבור. עם זאת, האינטרס הציבורי עשוי לכלול לעיתים שיקולים שונים, כגון יעילות, חסכון במשאבים והגנה על עדים, החורגים מאופיים האמיתי של המעשים שיוחסו בתחילה לנאשם ואינם ממצים עמו את מלוא הדין. משדחה העורר את הסדר הטיעון שהוצע לו, אין הוא "קונה" זכות כי העונש שייגזר עליו יעלה בקנה אחד עם זה שהוצע לו במסגרת ההסדר, או עם זה שנגזר על מי שכן חתם על ההסדר. המעשים המיוחסים לעורר בענייננו, שעשויים היו להוביל לפגיעה חמורה באדם באמצעי אלימות, נושאים על גבם מידה רבה של מסוכנות.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. דוד לעורר, עו"ד ד. רוסו למשיבה. 17.5.09).

בש"פ 4207/09 - אולג מוטשל נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשת עבריין תנועה עקב שכרות, שנעצר עד תום ההליכים, להעבירו למוסד גמילה עד למתן גזה"ד (הערר נתקבל).

העורר נהג ברכב בתל-אביב, סמוך לשעה 40:23 בערב. הוא ביצע פניית פרסה בניגוד לתמרור המוצב בסמוך לצומת, ונקרא על ידי שוטרים לעצור. הוא הגביר את מהירות נסיעתו, ביצע פניית פרסה בצומת נוספת ולבסוף נעצר על ידי המשטרה. עת נעצר, ניתן היה לראות כי העורר שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים. בנוסף, נהג ברכב לאחר שרישיונו נפסל, במסגרת תיק אחר אשר במסגרתו הושת עליו גם מאסר על תנאי למשך 15 חודשים אם ינהג בשכרות וכן עונש מאסר בן ארבעה חודשים לריצוי בעבודות שירות. בשלב הטיעונים לעונש, ביקש העורר לשקול לשחררו לגמילה מאלכוהול בקהילה הטיפולית "קהילת הדרך". ביהמ"ש לתעבורה קבע כי נוכח העונש אשר צפוי לעורר, תכלית הענישה, ומתוך רצון לאפשר את יציאתו של העורר "ממעגל האלכוהול", ימתין הוא עם גזר הדין עד לקבלתן של תוצאות הליך הגמילה, והורה על יציאתו של העורר מבית המעצר ישירות למוסד הגמילה, תחת ליווי ובתנאים מגבילים. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערר. הערר נתקבל.
אכן, יש ממש בטענת המשיבה לפיה קיים קושי ממשי במתן אמון בעורר, שיקיים את התנאים המגבילים שהשית עליו ביהמ"ש, ושיתקן את דרכיו, כפי שהוא מעוניין ומתחייב לעשות. ואולם, לא ניתן להתעלם מעובדת היותו של העורר נתון במעצר במשך שמונה חודשים תמימים עובר להחלטתו של ביהמ"ש לתעבורה. בנוסף, המלצתו החד משמעית של שירות המבחן לאפשר את שיקומו של העורר במסגרת "קהילת הדרך", והעובדה כי למרבה המזל לא הסתיימו העבירות בהן הורשע העורר בתיק הנוכחי בפגיעות בנפש או בנזקים כלשהם בנוסף לנסיבות האחרות שצויינו - הן המטות את הכף לטובת העדפתו של האינטרס השיקומי במקרה זה.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. מלמה לעורר, עו"ד א. רוזן למשיבה. 21.5.09).

עע"ם 9341/05 - התנועה לחופש המידע נגד רשות החברות הממשלתיות ואח'

*פרסום שמות מועמדים לדירקטוריונים של רשות החברות, שמועמדותם נפסלה או נדחתה (הערעור נתקבל).

המערערת פנתה אל המשיבה (להלן: רשות החברות), למסור לה פרטים אודות כל המועמדים שעניינם נדון בפני המשיבה 2, הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות (להלן: הוועדה). רשות החברות החליטה למסור את מלוא הפרטים ביחס למועמדים שמונו לתפקיד. באשר למועמדים שלא מונו מסיבה כלשהי (להלן: מועמדים שנפסלו או נדחו), הוחלט כי יימסרו למערערת החלטות הוועדה, נימוקי הוועדה וציון השר שהציע את המועמדות, תוך השמטת שם המועמד והחברה בה היה מועמד לכהן כדירקטור או כמנכ"ל. המערערת ביקשה למסור לידיה, מכוח חוק חופש המידע, גם את שמותיהם של המועמדים אשר נפסלו, ובקשתה נדחתה, בהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. המערערת הגישה עתירה מנהלית נגד ההחלטה וביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע כי פרסום שמו של מועמד לתפקיד דירקטור או מנכ"ל בחברה ממשלתית, לאחר שמועמדותו של זה נדחתה או נפסלה, מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל כן אסור גם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. בהמשך בחן ביהמ"ש את העניין הציבורי בגילוי, לפי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, ומצא כי איזון בין האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים במקרה זה מחייב גילוי חלקי של המידע המבוקש. ביהמ"ש סבר כי ניתן למסור למערערת פירוט של הסיבות או הטעמים הספציפיים לדחיית מועמדותו של כל מועמד או פסילתה, מבלי לציין את שמם של המועמדים. הערעור נתקבל.
העניין הציבורי שבפרסום גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה. משכך, יהא על המשיבות למסור, על-פי דרישה, את שמותיהם של המועמדים
למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, כשלגבי כל מועמד תצויין גם המשרה אליה היה מועמד והעילה שבעטייה נפסלה מועמדותו. הוראה זו תחול רק ביחס למועמדים אשר יציגו מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית לאחר פרסום פסק דין זה. ככל שהמשיבות תסבורנה כי במקרה מסויים מסירת הפרטים תביא לפגיעה בצנעת חייו של מי מהמועמדים, היא תודיע לגורם המבקש את המידע כי לא ניתן למסור את המידע באותו מקרה מסויים בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. יונש למערערת, עו"ד ד. מארקס למשיבות. 19.5.09).

בג"צ 11585/05 - התנועה ליהדות מתקדמת נגד המשרד לקליטת עליה ואח'

*ביטול הקריטריונים שנקבעו למימון מכונים פרטיים ללימודי יהדות לצורך גיור, כאשר לפי הקריטריונים רק מכונים של הזרם האורתודוקסי זכו למימון (העתירה נתקבלה).

גלי העלייה הגדולים שהביאו עימם מאות אלפי עולים שאינם יהודים או אינם מוכרים כיהודים על-פי ההלכה, עורר את הצורך בקיום מסגרות לגיור. בשנת 1997 מונתה ועדה לגיבוש רעיונות והצעות בנושא, (להלן: ועדת נאמן או הוועדה). המלצותיה של הוועדה נסובו על הצורך בהקמת בתי דין מיוחדים לגיור שיוקמו על-ידי הרבנים הראשיים לישראל, אשר הגיור בהם יערך על-פי דין תורה, ורק הוא יוכר על-ידי כלל רשויות המדינה. כן המליצה הוועדה על הקמת מכון ללימודי יהדות, (להלן: המכון), אשר יכין את המתגיירים לקראת הליכי הגיור בבתי הדין המיוחדים לגיור. הוועדה המליצה כי בהנהלת המכון יהיה ייצוג לשלושת הזרמים - האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והרפורמי. הממשלה אימצה את דו"ח ועדת נאמן. המכון מהווה היום אחת ממסגרות הלימוד העיקריות לקראת גיור, וזוכה לתקציבים נרחבים מדי שנה. לצד המכון המשותף, פועלות בישראל עמותות המכינות לקראת גיור במכונים "פרטיים". בעמותות אלו קבוצת אולפנים המופעלים על-ידי הזרם האורתודוכסי ואשר מפנים את המועמדים לגיור הלומדים במסגרתם אל בתי הדין המיוחדים לגיור ואל בתי הדין הרבניים; והשנייה, אולפני גיור פרטיים המופעלים על-ידי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי, המפנים את הלומדים במסגרתם אל בתי הדין העצמאיים של זרמים אלו. החל בשנת 2005 זוכה הקבוצה הראשונה לתמיכתה התקציבית הישירה של המדינה. לעומתה, אין הקבוצה השנייה זוכה לתמיכה תקציבית, שכן אינה נכללת בגדר מבחני התמיכה שנקבעו. העותרת מבקשת להביא לביטולם של מבחני התמיכה ולחלוקה שוויונית של תקציבי התמיכה בין כלל המוסדות העוסקים בהכנה לקראת גיור. העתירה נתקבלה.
לא עלה בידי המדינה לבסס את טענתה בדבר שוני רלוונטי המצדיק את יצירת ההבחנה המאפשרת הענקת תמיכה למכוני הגיור הפרטיים האורתודוכסיים בלבד. מסקנה זו מתבקשת הן מבחינת תכלית מבחני התמיכה, והן על רקע העובדה כי מבחני התמיכה שנקבעו אינם עולים בקנה אחד עם עקרון חופש הדת והפלורליזם, אינם תואמים את עקרון השוויון המהותי, ואינם יכולים לעמוד.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, ארבל. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד עינת הורביץ וניקול מאור לעותרת, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 19.5.09).

רע"א 4528/06 - עמוס ושמעון ברנס נגד סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס ואח'

*אימתי פס"ד בהליך פלילי מהווה ראייה חלוטה בתביעה אזרחית (הבקשה נדחתה).

עמוס ברנס הורשע בשנת 1975 ברציחתה של החיילת רחל הלר ז"ל, ונדון למאסר עולם. שמונה שנים לאחר שהחל לרצות את עונשו, שוחרר מהכלא, לאחר שנשיא המדינה קצב את עונשו ל-12 שנות מאסר, אשר מהן נוכה שליש בשל התנהגות טובה. המבקש טען כל השנים לחפותו, והגיש ארבע בקשות למשפט חוזר. שלוש מהן
נדחו ואילו הבקשה הרביעית נתקבלה, והשופטת דורנר הורתה על קיום משפט חוזר, בציינה, בין היתר: "אינני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס... בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים... די כדי להורות על קיום משפט חוזר". הענין הועבר לדיון בביהמ"ש המחוזי בנצרת. או אז ביקשה המדינה לחזור בה מכתב האישום מטעמים של חוסר ענין לציבור עקב חלוף הזמן. המבקש התנגד לבקשת המדינה, וביקש מביהמ"ש לזכותו. ביהמ"ש נעתר לבקשה, זיכה את המבקש, ומכוח סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט פסק לו פיצוי בסך של 1,2 מליון ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 200,000 ש"ח. בהמשך הגיש המבקש תובענה אזרחית נגד המדינה לפיצוי כספי בעילת נזיקין. לאחר הגשת התובענה, פנה לביהמ"ש בבקשה כי יקבע שהחלטת ביהמ"ש העליון על קיום משפט חוזר, והקביעות הכלולות בה, מייתרות את הצורך בהוכחת אחריות המדינה לתשלום הפיצוי הנדרש בתביעה, וכי נטל ההוכחה המוטל על המבקשים להוכחת תביעתם מצטמצם להוכחת היקף הנזק בלבד. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה את הטענה וקבע כי אין בהחלטה בענין קיום משפט חוזר כדי לייתר את נטל ההוכחה המוטל על המבקשים בתובענה האזרחית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההסדר הסטטוטורי המיוחד בפקודת הראיות נותן מעמד מסויים לפסק דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים: פסק הדין הוא חלוט, הוא פסק מרשיע להבדיל מפסק מזכה, מעמדו הוא כראייה לכאורה בלבד ולא כראייה חלוטה, ומתקיים התנאי כי המורשע או חליפו הוא בעל דין בהליך האזרחי. גם בהתקיים התנאים האמורים, אין מדובר בהשתק פלוגתא שהפסק הפלילי המרשיע יוצר ביחס להליך האזרחי. במקרה שלפנינו מדובר בהחלטה של ביהמ"ש העליון אשר ניתנה בבקשה למשפט חוזר בהליך פלילי אשר ניתן להגדירה כהליך מקדמי להליך פלילי של משפט חוזר עתידי שהוחלט לקיימו. אין מדובר בפסק דין אשר קבע מסקנות וממצאים, ולא כל שכן בפסק דין פלילי חלוט מרשיע. לפיכך, אין רואים בעל דין בהליך אזרחי כזה כקשור להכרעה שנתקבלה בהליך הפלילי, כאמור.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אלי זהר ואח' למבקשים, עו"ד תמר בר-אשר למשיבים. 18.5.09).

רע"א 1176/09 - לב וורד ורבקה רום נגד סולנור בע"מ

*הדרכים לבקשת חילוט ערובה שהופקדה, למקרה שהנתבע יזכה במשפטו (הערעור נתקבל).

ביום 9.5.94 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשות ונתבעים נוספים על סך 3,125 מליון ש"ח. לבקשת המשיבה הוטל עיקול זמני על נכסים של המבקשות. בהחלטת העיקול נקבע, כי על המשיבה להפקיד ערבות בנקאית על סך 150,000 ש"ח, צמוד למדד, לפיצוי בגין כל נזק העלול להיגרם על ידי צו העיקול אם תידחה התובענה. הערבות הופקדה ביום 10.5.94. כארבע עשרה שנים וחצי לאחר הגשת התביעה, ניתן פסק דין, בו נתקבלה התביעה בחלקה נגד אחד הנתבעים, אולם נדחתה כלפי המבקשות. לטענת המבקשות נגרמו להן נזקים כבדים עקב צו העיקול הזמני, ומייד לאחר פסק הדין הן הגישו לבימ"ש השלום בראשון לציון בקשה לעיקול זמני של הערבות הבנקאית ולהארכת המועד להגשת תביעה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה וקבע כי ההליך שיש לנקוט הוא הגשת בקשה לחילוט הערבות הבנקאית, בהתאם להוראות תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי. כיוון שכך הגישו המבקשות בקשה לחילוט הערבות. בתגובתה לבקשת החילוט טענה המשיבה כי ההליך שננקט אינו מתאים. לאחר הליכים נוספים פנו המבקשות ביום 25.1.09 לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב שחרור הערבות עד ליום 15.2.09, על מנת לאפשר להן להגיש תביעת פיצויים לביהמ"ש המוסמך. המשיבה התנגדה לבקשה. ביום 5.2.09 קבע ביהמ"ש כי הדין עם המשיבה בטענתה שהתקנה הרלוונטית היא תקנה
371(ד) העוסקת בעירבון, ולא תקנה 371(ג) לתקנות, העוסקת בערבות. הערעור נתקבל.
אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי, כי לעניין מימוש ערבות בנקאית שהופקדה לפני תיקון התקנות בשנת 2001 יש להחיל על דרך ההיקש את תקנה 371(ד) לתקנות, הקובעת, כי עירבון יוחזר למבקש הצו הזמני אם לא הוגשה בקשה לחילוטו תוך 60 ימים ממועד פקיעת הצו. מימוש הערבות הבנקאית (או כל בטוחה אחרת) אינו נעשה על דרך הגשת בקשה לחילוט. בקשה מסוג זה כנראה כלל לא היתה מוכרת לפני התיקון בשנת 2001. ככל שיש להקיש מתקנה 371 הרי תקנה מתאימה יותר היא תקנת משנה 371(ג), העוסקת בערבות וקובעת מגבלת זמן של שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני לשם הגשת תובענה או בקשה לפיצויים (ואף תקופה זו של ששה חודשים ניתנת להארכה). התוצאה היא שהערבות הבנקאית תיוותר בשלב זה בקופת ביהמ"ש. על המבקשות להגיש תביעה או בקשה מתאימה בעניין דרישתן לפיצויים תוך 15 ימים מהמצאת פסק דין זה.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד נתן קורץ למבקשים, עו"ד אורלי גלמן למשיבה. 7.5.09).

רע"א 2317/09 - סופיה גורדון נגד אבישי מגל ושרה הורביץ

*היקף הזכויות הכלכליות של ידועים בציבור ודחיית תביעה של ידועה בציבור, הנוגדת הסכם שנערך לפני תחילת החיים המשותפים (הבקשה נדחתה).

המבקשת היתה ידועתו בציבור של אייזיק זריבץ, (להלן המנוח), אביהם של המשיבים, והחל בשנת 1991 ועד התקופה האחרונה לחייו, (המנוח נפטר ביום 22.2.06), התגוררו השניים בדירתו של המנוח. ביום 11.11.91 חתמו המבקשת והמנוח על הסכם, בו נקבע, בין היתר, כי בין בני הזוג יתנהל משטר של הפרדת רכוש. כן הצהירה בו האישה שאין לה כל זכות בדירתו של המנוח, והתחייבה להתפנות מהדירה ולמוסרה למשיבים אם ילך בן זוגה לעולמו לפניה. ביום 12.2.00 ערך המנוח צוואה, בה הוריש את כל רכושו למשיבים. לאחר פטירת המנוח התנגדה המבקשת לקיום צוואתו וטענה כי הצוואה נעשתה תחת לחץ פסול והשפעה בלתי הוגנת, ולאמיתו של דבר הבטיח לה המנוח כי תקבל זכות מגורים בדירה. כן טענה, כי חתימתה על ההסכם עם המנוח נעשתה בשעתו בשל לחץ שהפעיל עליה המנוח ומבלי שניתנה לה אפשרות לבחון את סעיפיו. בגדר התובענה לקיום הצוואה וההתנגדות לה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בו הוסכם, בין היתר, כי המבקשת תוכל להמשיך להתגורר בדירה עד סוף שנת 2007, ולאחר תאריך זה יהא עליה לפנות את הדירה. ביום 1.4.07 הגישה המבקשת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, למזונות מן העיזבון, ולעיכוב ביצועו של הסכם הפשרה עד להכרעה בתביעה ובקשתה נדחתה. בבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע נטען, כי מימוש החלטתו של ביהמ"ש המחוזי יותיר את המבקשת - בת למעלה מ-74 - ללא קורת גג, לאחר שמכרה את דירתה שלה, ואת תמורתה העבירה ברובה לבנה באסטוניה, והיא מתפרנסת בדוחק מקצבת שארים וזקנה. הבקשה נדחתה.
אמנם, היקף הזכויות הכלכליות של הידועים בציבור, רחב למדי בדין הישראלי, והוא כולל (במרבית המקרים) אף את חזקת השיתוף בין בני הזוג והחלת דיני ירושה בדומה לבני זוג נשואים, אך המבקשת ויתרה ביודעין על זכויותיה ברכושו של המנוח. הן מההסכם שנחתם בין המבקשת למנוח בשנת 1991, והן מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-2007, עולה, כי היה נהיר למבקשת שאין לה אחיזה ברכושו של המנוח או בזכויותיהם של יורשיו. עסקינן ביחסים בין בני זוג מבוגרים, שלכל אחד מהם רכוש משלו וילדים מנישואים קודמים. קשה להלום כי זה המקום ואלה הנסיבות לקבוע, שבין בני הזוג חל משטר של חזקת שיתוף, חרף הסכם מפורש ביניהם.