ע.א. 8626/05 - yelliL aneR nihpesoJ ואח' נגד עיריית תל אביב
*תחולת סעיף 195 לחוק התכנון והבניה המעניק זכות למי שמקרקעיו הופקעו לחזור ולרכוש אותם כאשר שונה ייעודם(מחוזי ת"א - ה.פ. 1307/03 - הערעור נדחה).
א. המערערות הן יורשותיו של יוסף זינקין ז"ל (להלן: זינקין), שבבעלותו היו חלקות מקרקעין בסמוך לחוף הים של תל-אביב. בשנת 1933 היתה כוונה להפקיע את המקרקעין לצרכי ציבור, כוונה זו לא מומשה, והמקרקעין נרכשו בעיסקת מכר על ידי העירייה בשנות ה-40 של המאה שעברה, בעקבות מו"מ שהתנהל עם זינקין. רכישת המקרקעין נעשתה לשם הקמת בית ספר. הודעה בדבר מתן תוקף לתכנית שקבעה את ייעוד המקרקעין לבית ספר (להלן: תכנית מס' 91), פורסמה זמן ניכר לאחר רכישת המקרקעין בידי העירייה. השימוש במקרקעין לצורך בית הספר תם בסמוך לשנת 1977. ביום 30.12.93 פורסמה תכנית המבטלת את ייעוד המקרקעין לבניין ציבורי ומייעדת אותם למלון דירות, והמקרקעין נמכרו במכרז. בתובענה שהגישו, טענו המערערות כי העירייה פעלה שלא כדין בכך שמכרה את המקרקעין לאחר ששונה ייעודם, בלא שנמסרה להן הודעה הנדרשת לפי סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, בדבר אפשרות לקנות את המקרקעין. העירייה גורסת, כי הוראת החוק במקרה דנן היא סעיף 30 לפקודת בניין ערים. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי יש לבחון את תובענת המערערות בהתאם להוראות סעיף 195, אך המשיך וקבע כי התנאים, שבהם קמה זכות קדימה בהתאם לסעיף 195 הנ"ל, אינם מתקיימים ביחס למערערות. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב בקביעה כי את זכויותיהן של המערערות כיום יש לבחון בהתאם להוראת סעיף 195 לחוק התכנון והבניה ולא בהתאם לסעיף 30 לפקודת בניין ערים. ככלל, בטרם ניתן תוקף לתכנית הקובעת את הייעוד שעבורו רוכשת הרשות את המקרקעין, אין מקום להבחנה עקרונית מבחינת זכויות בעל המקרקעין בין רכישת המקרקעין על ידי הרשות לבין רכישתם על ידי כל גורם אחר. את השאלה האם יש להרחיב את תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 195 לחוק התכנון והבניה גם לנסיבות בהן נרכשו מקרקעין על ידי הרשות תוך קיום יסוד משמעותי של כפייה, על אף שהתכנית שלשם ביצועה נרכשו אותם מקרקעין טרם היתה בתוקף, ניתן במקרה דנן להשאיר בצריך עיון. שכן המקרקעין נרכשו בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים וברכישת המקרקעין על ידי העירייה לא היה כרוך יסוד דומיננטי של כפייה. כן יש לציין כי זינקין קיבל תמורה כספית עבור המקרקעין, כי חלף פרק זמן של כארבעים ושש שנים שבהן ייעוד המקרקעין היה ייעוד ציבורי וכי המקרקעין אמנם שימשו במשך זמן לא מבוטל לייעוד הציבורי שעבורו נרכשו. לפיכך, משנרכשו, מקרקעיו של זינקין על ידי העירייה לפני כניסתה לתוקף של תכנית מס' 91, לא קמו למערערות - חליפותיו של זינקין - זכויות מכוח סעיף 195 לחוק התכנון והבניה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, חשין. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד נעמי וייל ועודד בריק למערערות, עוה"ד גבריאלה פריאל ואורנה אחרק למשיבה. 21.5.09).
רע"פ 9689/05 - בני סלע נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הטרדת עד(מחוזי ת"א - ע.פ. 72145/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשנת 2000 בשורה של מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים, חלקן כלפי ילדות ונערות. אחת מקורבנותיו של המערער, שהיא המתלוננת בתיק הנוכחי,(להלן: המתלוננת), היתה בת 14 במועד ביצוע העבירות בה, בשנת 1999. באמצע שנת 2003, זמן לא רב לפני הדיון שנקבע לשמיעת ערעורו בביהמ"ש העליון על גזר הדין בהליך הראשון, כתב המערער מכתב מכלאו למתלוננת. המכתב נפרס על פני ששה עמודים כתובים
בכתב יד צפוף, רווי בביטויי התנצלות והכאה על חטא, אך כולל גם התייחסות מפורטת לעבירות שאותן ביצע המערער במתלוננת. בעקבות תלונת המתלוננת, הואשם המערער בעבירה של הטרדת עד וביהמ"ש זיכה אותו. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש קבע כי הטרדה יכולה להתבצע גם לאחר שמוסר העדות השלים את מסירת עדותו. בערעורו, לאחר קבלת רשות, טוען המערער, בתמצית, כי המכתב איננו אלא מכתב התנצלות וחרטה, שנכתב על-ידו מתוך רצון להכות על חטא, ואין לראות בו מכתב שיש בו משום הטרדה. הערעור נדחה.
ב. מטבע הדברים, הדיבור "הטרדה" הוא רחב ויכול להכיל מגוון דרכי התנהגות ומעשים, אף לא בהכרח חמורים. השאלה במקרה דנן היא האם מכתב הכולל דברי התנצלות לקרבן עבירת אונס יכול אף הוא להיחשב ל"הטרדה". אין מניעה עקרונית לכך שהתשובה לשאלה זו תהיה בחיוב. כל מגע, ישיר או עקיף, של מבצע עבירת מין עם קרבן עבירת המין עלול לגרום לקרבן טראומה מחודשת וקשה. יתכן ויש מקום, במקרים מסויימים, להרתע מהרשעתו של העבריין שיצר מגע כאמור, בעבירה פלילית נוספת של הטרדת עד (זאת, למשל, במקרה של הבעת התנצלות קצרה וכנה על-פניה מצד מבצע העבירה). במקרה דנן, מכתבו של המערער, חרף ביטויי ההתנצלות הרבים שבו, רצוף דברי הטרדה קשים ומפורטים. המכתב הוא הטרדה לשמה.
ג. אחד מרכיבי היסוד העובדתי בעבירה של הטרדת עד הוא כי ההטרדה היא בנוגע להודעה, או בנוגע לעדות. המערער עצמו הבהיר באגרתו כי מכתבו "נוגע לעדות", במובנו הדווקני ביותר של ביטוי זה. העבירה של הטרדת עד מתייחסת על-פי יסודותיה למעשיו ומחשבתו של המטריד, ולא למצבו הנפשי של המוטרד, או למידת ההטרדה שנגרמה לו. עם זאת, תגובתה של המתלוננת למקרא המכתב, כאמור בתלונתה במשטרה, שהביאה לפתיחת ההליך הנוכחי, בהחלט משקפת את ההטרדה ואף את הנזק שהיו גלומים במשלוח המכתב.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 20.5.09).
ע.א. 8817/06 - עזבון המנוח בשטקר נפתלי נגד ביה"ח סורוקה באר שבע ואח'
*חיוב בנזיקין עקב רשלנות רפואית(מחוזי ב"ש - ת.א. 1088/01 - הערעור נתקבל).
א. נפתלי בשטקר, יליד שנת 1937, אושפז בבית החולים סורוקה ביום 26.12.1998 והתלונן על כאב ראש עז. נצפתה עלייה פתאומית בלחץ הדם והמנוח שוחרר לביתו עם המלצה לטיפול תרופתי נגד לחץ דם גבוה. שלושה ימים לאחר מכן, אושפז פעם נוספת כשהוא סובל גם משיתוק בחלק השמאלי של הפנים וירידה בשמיעה באוזן השמאלית. במהלך אשפוזו - במחלקת אף-אוזן-גרון - התגלו במנוח סימנים קליניים נוירולוגיים. ביום 31.12.1998 הוזמן ייעוץ נוירולוגי ונוירוכירורגי והמנוח הועבר למחלקה הנוירוכירורגית. בדיקת CTשבוצעה באותו יום הדגימה דימום תת-עכבישי מפושט. הצוות הרפואי, ביקש לברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, שהיא כדברי המומחה מטעם ביהמ"ש, "הבדיקה האמינה והרגישה ביותר באבחון אנויריזמות מוחיות... והנה הכרחית... לאבחן את מקור הדימום ולטפל בו באופן כירורגי". דא עקא, שהבדיקה לא בוצעה, מאחר שביום 4.1.1999 קבע פסיכיאטר שאין ביכלתו של המנוח ליתן הסכמה לבדיקה. הוצע למנות למנוח אפוטרופוס לגוף, וביהמ"ש אכן מינה אפוטרופוס, אולם זאת רק בחלוף שבוע ימים, לאחר שכבר עבר על המנוח התקף אפילפטי והוא שקע בקומה. משקיעתו לא חזר, והוא נפטר כעבור כ-5 שנים בבי"ח סיעודי בבאר שבע. המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש, פרופ' שליט, הגיש חוות-דעת שלפיה המשיבים התרשלו בטיפול במנוח, בכך שהם לא ביצעו באופן מיידי בדיקת אנגיוגרפיה
קונבנציונאלית. ביהמ"ש דחה את התביעה בהתבסס על חוות-דעת אחרות, מהן הסיק כי הדרך שבחרו בה המשיבים שיקפה "בחירה בין אסכולות רפואיות מוכרות". ביהמ"ש מצא כי לא מדובר היה בעניין דחוף ועל כן סביר היה, מבחינת המשיבים, להמתין למינויו של אפוטרופוס לצורך מתן הסכמה. הערעור נתקבל.
ב. המשיבים לא ביצעו את בדיקת האבחון הדרושה, גם לשיטתם, וזאת אף בהגיע המועד הראוי לכך לפי עמדתם. כל זאת כאשר גם הבדיקה שבוצעה היתה לקויה. די באלה כדי לקבוע כי התרשלו אף מבלי לקבל את השקפתו של המומחה מטעם ביהמ"ש במלואה. כיוון שכך אין צורך להוסיף ולהידרש לבחירה התמוהה להעביר את החולה הסובל מכאבי ראש חריפים, משיתוק חלקי של הפנים ומירידה בשמיעה, למחלקת אף-אוזן-גרון, ולא למחלקה הנוירוכירורגית או למחלקת טיפול נמרץ. ההתרשלות שנתגלתה בטיפול במנוח קשורה בזיקה סיבתית לנזק שהוסב לו. על כן יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי לצורך דיון בשאלת גובה הפיצויים המגיעים לעזבון המנוח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אליאב סורני למערער, עו"ד מירב גיניאו למשיב. 18.5.09).
ע.א. 44/08 - שירותי בריאות כללית נגד אריה וסופיה קסלר
*הקשר הסיבתי בין רשלנות רפואית לבין הנזק שנגרם לחולה. *אשם תורם של הניזוק ברשלנות רפואית(מחוזי חיפה - ת.א. 691/03 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. במהלך שנות התשעים נמצא המשיב, יליד שנת 1935, במעקב קרדיולוגי אצל המערערת, לאחר שהחל לסבול מאירועים של פרפור חדרים ואי ספיקת לב. בבדיקת CT מיום 4.5.98, נמצא כי המשיב סובל ממחלת הפריקרדיטיס, וניתנה למשיב תרופה לדילול דם בשם קומדין. בשנת 1999 אושפז המשיב בבית חולים "העמק" עקב החמרה במצבו. הומלץ למשיב לעבור ניתוח, ולצורך כך ניתנה הוראה להפסיק את מתן תרופת הקומדין עד להוראה חדשה. לשם ביצוע הניתוח הופנה המשיב לבית החולים "כרמל", וביום 3.9.99, הוחלט גם שם כי יש לבצע את הניתוח. ואולם, הניתוח לא בוצע ולמרות זאת לא חודש מתן הקומדין למשיב. ביום 6.8.01 נבדק המשיב והרופא הורה לו לחדש את הטיפול בקומדין. ביום 27.8.01 אושפז המשיב בבית חולים "העמק", לאחר שלקה באירוע מוחי. המשיב הגיש נגד המערערת תביעה לפיצויים עקב רשלנות רפואית. ביהמ"ש המחוזי דן בטענת המערערת לפיה הניתוח לא בוצע בשל סירובו של המשיב לביצועו, וקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח טענה זו. בהמשך נקבע כי המערערת התרשלה בכך שלא ביצעה את הניתוח, כמו גם בכך שרופאיה נמנעו מלטפל במשיב באמצעות הקומדין. יחד עם זאת, לאור היות המשיב "אדיש" לגורלו, כאשר כלל לא התעניין אצל רופאיו לפשר אי ביצוע הניתוח והפסקת הטיפול בקומדין, כמו גם לאור אי נטילת הקומדין על ידי המשיב סמוך לאירוע המוחי חרף הנחייתו של הרופא, ייחס לו ביהמ"ש אשם תורם בשיעור של %25. כמו כן, קבע ביהמ"ש, על דרך אומדנה, כי רשלנות המערערת תרמה אך ל-%50 מנזקיו. הערעור נתקבל חלקית.
ב. קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין טיפול רפואי רשלני, לבין נזק שנגרם לחולה, נקבע באמצעות "מבחן הסיבה בלעדיה אין". ביהמ"ש המחוזי קבע כי בניגוד לטענת המערערת המשיב לא סירב באופן מפורש לביצוע הניתוח וכי לא בשל כך נמנעה המערערת מביצועו. בכך אין להתערב. ואולם, ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע בהקשר זה כי המשיב "'כחולה סביר', לא היה נותן הסכמתו לניתוח". מכאן כי גם אם התרשלה המערערת בכך שלא ביצעה אותו, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין נזקיו של המשיב. אין ממש בהשגותיו של המשיב על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר חוסר נכונותו לעבור את הניתוח. מדובר בניתוח מסוכן ביותר אשר סיכויי הצלחתו אינם מן הגבוהים.
גם התנהלותו של המשיב במהלך התקופה הארוכה שבין ההחלטה על ביצוע הניתוח לבין התרחשות האירוע המוחי, תומכת בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי. כל אותה תקופה ישב המשיב בחיבוק ידיים ולא רק שלא דרש לבצע את הניתוח, אלא שהוא כלל לא גילה התעניינות בביצועו. אדרבא, במהלך תקופה זו טלפנו אליו מבית חולים "כרמל" ושאלו אותו אם הוא עבר את הניתוח, אך כל שהוא ענה היה כי לא עבר ניתוח. אין להתעלם בהקשר זה מטופס הצגת חולה לניתוח שנערך בבית החולים כרמל, אשר מופיעה עליו הערה, בכתב יד, בזו הלשון: "חולה לא רוצה ניתוח".
ג. אשר להימנעות רופאי המערערת ממתן הקומדין למשיב במשך כשנתיים - טענות המערערת מופנות כנגד קיומו של קשר סיבתי בין הפסקת הטיפול בקומדין לבין האירוע המוחי בו לקה המשיב. אין ממש בטענות אלה ודינן להידחות. באשר לרשלנות בנושא זה יש להעמיד את שיעור אחריותה של המערערת בכל הנוגע לנזקים על %70. הסיכון שהמשיב ילקה באירוע מוחי כאשר הוא אינו נוטל קומדין הינו %10 ואילו הסיכון כי הוא ילקה באירוע מוחי כאשר הוא נוטל קומדין הינו %3, הרי שלכאורה ההפרש בין שני נתונים אלו הוא שאמור לשקף את הגברת הסיכון שהביאה המערערת בכך שלא העניקה למשיב טיפול בקומדין. ולא היא. הסיכון לכך שהמשיב ילקה באירוע המוחי אכן התרחש במקרה דנן, כך שהמשיב משתייך הלכה למעשה לאותם %10 שלוקים באירוע מוחי. מכאן, שעבור המשיב עמד הסיכון ללקות באירוע מוחי, הלכה למעשה, על %100. משכך, ובהתאמה, הרי ש-%3 של סיכון ללקות באירוע מוחי אגב נטילת הקומדין מהווים עבור המשיב %30 סיכון. נזקו של המשיב בפועל, אם כן, הינו ההפרש שבין שני הנתונים האחרונים, דהיינו %70 הגברת סיכון.
ד. יש לדחות את השגותיו של המשיב בדבר האשם התורם בשיעור %25 אותו ייחס לו ביהמ"ש המחוזי בנושא הקומדין. עוד קודם לאירועים נשוא הערעור הוסבר לו על ידי אחד מרופאיו כי מדובר בתרופה שעליו ליטול לאורך כל חייו וכי "אסור בשום אופן להפסיק אותה". אעפ"כ, לאחר שהופסק הטיפול בקומדין, ואף שהניתוח לא בוצע במשך כשנתיים, לא התעניין המשיב כל אותה תקופה, ולו פעם אחת, אצל מי מרופאיו בדבר חידוש הטיפול בתרופה הנדונה, לא כל שכן הוא לא ביקש מהם לחדש את מתן התרופה. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע מהו הנזק שנגרם למשיב ואת שיעור הפיצוי ההולם בגינו, בהתאם לאמור בפסק דין זה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד שמואל אהרנסון ושרון ברם למערערת, עו"ד יעל פלג למשיבים. 19.5.09).
ע.פ. 1345/08 - ארקדי איסטחרוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים המבוססת על "החזקה" של "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו" וסתירת החזקה. *מחדל חקירתי שאין בו כדי להועיל לנאשם. *חומרת העונש בעבירה של החזקת סמים(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8385/06 - הערעור נדחה).
א. המשטרה עצרה בשעת ערב רכב שעשה דרכו מבאר שבע לתל אביב. ברכב נהג הנאשם האחר בפרשה (להלן ארתור), כשלצדו ישב המערער, שהוא דודו של ארתור. בתא המטען של הרכב נמצאה שקית שהכילה קוקאין במשקל 40.45 גרם וחשיש במשקל 9.250 ק"ג. אותה שעה היה המערער אמור להימצא במעצר בית. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת הסמים. את הכרעת הדין השתית ביהמ"ש על המערך העובדתי של מציאת הסמים ברכב בו נסעו השניים, ובמישור המשפטי התבסס על החזקה העובדתית שהימצאות סם במקום שבו שהה אדם, משמעה, בהיעדר הסבר של ממש, ידיעה על הסם. ביהמ"ש קבע כי לא ניתנו על-ידי המערער הסברים סבירים במקרה דנא, וגירסאות שונות שנמסרו נמצאו מעורפלות ושקריות. נדחתה טענה בדבר מחדל חקירתי של אי בדיקת טביעות אצבעות על חבילות הסם, שכן גם אי הימצאן לאחר בדיקה - כנקבע - לא היה מועיל למערער.
עם הרשעתו נדון המערער לארבע שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וכן קנס בסך 30,000 ש"ח ופסילת רישיון נהיגה לשלוש שנים מתום ריצוי המאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. סעיף 34כד לחוק העונשין מגדיר "החזקת" סמים כ"שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו... או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה...". מציאות החיים מחייבת את "חזקת ההחזקה". בידי הנאשם לסתור את החזקה. במקרה דנא, עסקינן לא בנוכחות מקרית על פי נסיבותיה, ועל כן על המערער היה לסתור את ההנחה המבוססת על החזקה כי היה שותף לעבירה, והוא לא הצליח בכך. הסבריו לכל הנסיעה - גירסת טיול (שנקלעה לסתירות בין המערער לארתור באשר לשאלה מי יזם את הנסיעה) אף לא התקרבו לכלל שכנוע המוליד ספק סביר.
ג. אשר לטענת המערער, כי לא ניטלו טביעות אצבע מן הסמים ובכך מחדל חקירתי - אכן, חקירה מלאה צריכה לכלול, בחינת מובן מאליו, טביעות אצבעות של הנאשמים על חבילות הסמים, וגם היה על השוטר להימנע מנגיעה בידיו בהן. ואולם, בסופו של יום השאלה היא, אם מחדלה של המשטרה, במידה והיה מחדל כזה, הוא כה חמור עד שקיים מקום לחשש כי הגנתו של המערער קופחה. בנידון דידן, אפילו נניח לטובת המערער, כי היתה נערכת בדיקת טביעות האצבעות והללו לא היו נמצאות, אין בכך כדי לשנות מהותית את הנסיבות הראייתיות ואת פעולתה של החזקה. על כן אין מדובר במחדל שיש בו כדי לקפח את הגנת המערער.
ד. המערער טען כי אי העדתו של ארתור צריכה לעמוד לחובת התביעה. ואולם, מי שהיה לו אינטרס יותר מכל אחד אחר להעיד את ארתור, אחיינו, היה המערער, אם היה בעדותו כדי לבסס את טענת המערער בעניין שהייתו התמימה ברכב. אכן, הנטל הסופי והכולל במשפט הפלילי מוטל על התביעה, אך בעת קיומה של חזקה נע הנטל אל כתפי הנאשם, ועליו להרימו על-ידי ההסבר.
ה. באשר לערעור על חומרת העונש - במבט ראשון נראה היה שמא משנענש ארתור, בעל הרכב בו נמצאו הסמים, בשלוש שנות מאסר, אולי הכביד ביהמ"ש ידו על המערער. אך לא היא. המערער, שעלה ארצה ב-1992, עמד מאז 1996 שבע פעמים לדין (כולל פעם זו). ראשיתן בעבירות איומים ואלימות והמשכן בעבירות סמים, לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית. העבירה הנוכחית נעברה בעוד תלויים ועומדים נגד המערער תיקי סמים אחרים. לכך הצטרפה הפרת ההוראה החוקית של מעצר בית.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מיטל דנינו למערער, עו"ד ירין שגב למשיבה. 18.5.09).
בש"פ 2698/08 + ע.פ. 3348/08 + 3242/08 - משהו הפקות... נגד מדינת ישראל
*ע.פ. 3348/08 + 3242/08 - פרסום קטעים מתוך תיעוד חזותי של חקירה במשטרה(מחוזי חיפה - ב"ש 4356/07 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. חברת "משהו הפקות" הגישה בקשה לקבלת היתר לפרסום חומרי חקירה חזותיים וקוליים הנוגעים לת.פ. 104/03. הבקשה הוגשה בהתאם להוראת סעיף 13 לחסד"פ (חקירת חשודים), הקובעת כי אין לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה ללא קבלת רשות מביהמ"ש. מטרת הבקשה היתה לאפשר ל"משהו הפקות" לפרסם את חומרי החקירה במסגרת תוכנית הטלוויזיה "המפצחים", העוסקת בעבודת המשטרה שעניינה פענוח פשעים חמורים (להלן: התוכנית). בבקשתה טענה "משהו הפקות", כי מאחר שמדובר
בתכנית טלוויזיה שמטרתה להציג לציבור את אופן פעילותה של המשטרה במסגרת חקירת פשעים, שילוב של חומרי חקירה אותנטיים הינו חיוני והכרחי. עניינם של חומרי החקירה, בחקירת משטרה, במסגרתה פוענחו מקרי רצח שבוצעו בשנים 2001-2002 בצפון הארץ (להלן: הפרשה). במסגרת חקירת הפרשה ובעקבותיה, נעצרו המשיבים 2-11 (להלן: המשיבים), נחקרו, נשפטו והורשעו. במסגרת ההליכים, נשמעו עדויות של עדי מדינה שונים, בהם המשיבים 10-11. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה, וקבע, כי יש להתיר את שידור חומרי החקירה במסגרת התוכנית. יחד עם זאת נקבע, כי ההגנה הבסיסית על עדי מדינה מחייבת כי ככל שהמבקשת תבחר לפרסם חומרי חקירה בהם נראים מי מעדי המדינה בפרשה, עליה לטשטש את פניהם ולהימנע מאזכור שמם או כל פרט מזהה ביחס אליהם. בערעורה, משיגה "משהו הפקות" על ההחלטה להגביל את פרסום חומרי החקירה, באופן שפניהם של עדי המדינה יטושטשו, וזהותם לא תיחשף. בערעוריהם הנגדיים טוענים המדינה והמשיבים כי יש לאסור באופן מוחלט את פרסום חומרי החקירה. בערעור הצטמצמה המחלוקת הקונקרטית לשידור קטעי חקירה שטרם שודרו ופורסמו בעבר, וכן לשידור קטע מהעימות בין המשיבים 10 ו-11. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. במכלול השיקולים בפרשה זו, בהתחשב בעניין שיש לציבור בחשיפת עבודת המשטרה, בחשיבותה של זכות הציבור לדעת, במיוחד כשמדובר בדרכי אכיפת החוק, גוברים עקרונות יסוד אלה על החשש המועט יחסית בשלב זה, כי הפרסום האמור יפגע במשיבים. גם החשש כי הפרסום עלול להרתיע עדים פוטנציאליים מפני עדות בעתיד אינו בעל משקל רב בנסיבות הקונקרטיות של הפרשה הנדונה.
ג. במתן ההיתר לפרסום כאמור הביא ביהמ"ש בחשבון את המגבלות שנטלה על עצמה "משהו הפקות" ביחס למשיב 11, בהסכמתו, כי קטעי החקירה הנוגעים לו ישודרו תוך הסתרת פניו, עיוות קולו ואי מסירת כל פרט מזהה ביחס אליו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, מלצר. החלטה - הנשיאה בייניש. 18.5.09).
רע"א 10489/08 - ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית נגד רחמים נחמיה
*הגשת חוות דעת רפואיות בתביעת פיצויים בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, במסגרתה נקבע שיעור הנכות ע"י המל"ל(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל מבחינה משפטית אך נדחה
מבחינה מעשית).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונת עבודה. הוא פתח בהליך להכרה בנכותו במוסד לביטוח לאומי, ולאחר מכן הגיש גם תביעה נגד המבקשת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הוועדה הרפואית מטעם המל"ל קבעה למשיב, מספר פעמים, נכות זמנית לתקופות קצובות שהסתיימו ביום 31.5.2006. ביום 12.3.2007 התקיים דיון בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בתביעת הפיצויים, שבו התבקש ביהמ"ש למנות מומחים רפואיים, וביום 27.6.2007 מינה ביהמ"ש מומחים בתחום האורתופדיה והנוירוכירוגיה, לאחר שב"כ המשיב הצהיר לפרוטוקול כי לא נקבעה למשיב נכות יציבה על ידי המל"ל. חוות הדעת של המומחים הוגשו לביהמ"ש בימים 12.7.2007, ו- 1.8.2007. ביום 16.4.2008 פנתה המבקשת לביהמ"ש, בבקשה להוציא מתיק ביהמ"ש את חוות הדעת של המומחים, ולדון בתביעה לפי המסלול הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים. לדבריה, ביום 21.6.2007, עובר למינוי המומחים על ידי ביהמ"ש, נקבעה למשיב נכות רפואית יציבה על ידי המל"ל, שהיא נכות "על פי כל דין" לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים,
הגם שבאותו מועד טרם הכריעה הוועדה הרפואית אם להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי אין לראות בקביעת הוועדה הרפואית הנ"ל קביעה "על פי כל דין" לפי סעיף 6ב לחוק. לשיטתו, בנסיבות שבהן לא נקבע המועד שהחל ממנו התייצבה נכותו של המשיב, אין לראות במסמך קביעת נכות "על פי כל דין". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל מבחינה משפטית אך נדחה מבחינה מעשית.
ב. התנאי לכך שתביעה תתנהל במסגרת המסלול הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, הוא שהנכות היציבה תקבע על ידי המל"ל עובר למתן חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי ביהמ"ש. בענייננו, התנאי התקיים, שכן ביום 21.6.2007 נקבעה למבקש נכות רפואית יציבה על ידי המל"ל. אמנם, באותה עת טרם דנה הוועדה הרפואית בהפעלת תקנה 15, לקביעת הנכות התפקודית, אולם אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי נקבעה נכות "על פי כל דין". אין לנכות התפקודית הנקבעת לפי תקנה 15 משום השפעה מכרעת על ההליך המתנהל בביהמ"ש. גם העובדה שהחלטת הוועדה אינה מאפשרת עדיין קבלת גמלאות ולא ניתן להגיש עליה ערר, אינה משליכה על הקביעה במסגרת ההליך לפי חוק הפיצויים.
ג. ביהמ"ש קמא יצא מנקודת מבט שגויה בהחלטתו משסבר כי לא נקבעה נכות על פי דין במועד. אעפ"כ הוחלט, לא בלי היסוס, שלא להתערב בהליך כפי שהוא, משלא נסתרה טענתו של המשיב כי לא ידע על קביעת דרגת הנכות היציבה אלא חדשים אחדים לאחר מעשה. בנסיבות אלא משמינוי המומחים ומתן חוות הדעת הפכו לעובדה, בעוד הצדדים חפים מידיעה כי נקבעה כבר נכות יציבה - תישאר התוצאה בעינה.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד דלית סוקול למבקשת, עו"ד עמית מור למשיב. 19.5.09).
ע.פ. 2056/09 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס כאשר המתלוננת היתה במצב שכרות והמצב הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו. *חומרת העונש בעבירת אינוס(מחוזי ת"א - ת.פ. 1072/07 - הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות).
א. המתלוננת, ילידת 24.9.89, הגיעה בליל ה-9.6.07 בליווי חברותיה, למסיבה שנערכה בבית פרטי. המערער הגיע למסיבה עם חבריו. במהלך הערב השניים הכירו, רקדו ושתו יחדיו. לאחר חצות הלילה, יצאו המתלוננת והמערער מהמסיבה והגיעו לחצר של בית שכן. אותה עת, היתה המתלוננת תחת השפעת אלכוהול, בהכרה מעורפלת, מטושטשת ונעדרת יכולת תגובה. המערער ניצל את מצבה, השכיבה על הארץ, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, התחכך עם איבר מינו באיבר מינה והחדירו חלקית לאיבר מינה. משך כל אותו זמן, המתלוננת ביקשה מהמערער לחדול ממעשיו, והוא סירב. אחד השכנים יצא אל החצר וביקש מהשניים לעזוב את המקום ואז הבחין כי המתלוננת לא נמצאת בהכרה מלאה, מעורפלת וכמעט שאינה מגיבה. השכן שפך מים על פניה, אך זו לא הגיבה. השכן העביר את המתלוננת לביתו והיא פונתה באמבולנס לביה"ח. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת אינוס ועבירות נלוות. השאלות שבמחלוקת, נגעו להתקיימות רכיבי היסוד העובדתי של עבירת האינוס המיוחסת למערער. האחת: האם המגע המיני בינו למתלוננת היה שלא בהסכמתה; השניה, במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם מצבה של המתלוננת הוא שמנע ממנה לתת הסכמה חופשית; והשלישית, האם המגע המיני כלל חדירה. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבה וענה בחיוב על שלושתן. לאחר הכרעת הדין, הוגשו חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות ותסקירי מבחן. בסופו של דבר גזר ביהמ"ש המחוזי על המערער, שלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. דעת מיעוט בגזר הדין, הציעה להקל בעונש המאסר ולגזור שנה וחצי לריצוי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי וכן להגדיל את הפיצוי ל-50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן: מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי באשר להתקיימות רכיבי היסוד העובדתי של עבירת האינוס בדין יסודה. באשר לקיומן של ראיות המבססות את הקביעה, כי בעת קיום היחסים ביניהם לא נמצאה המתלוננת במצב המאפשר מתן הסכמה - יש לציין קודם כל את עדותה של המתלוננת עצמה, וזו נתמכת בראיות נוספות, אשר על אף היותן נסיבתיות - מחזקות אותה באופן משמעותי. מלבד עדויות אלה קבע ביהמ"ש המחוזי ממצא עובדתי מרכזי נוסף, השופך אור על סוגיה זו. בבדיקת האלכוהול שנעשתה למתלוננת בבוקר שלאחר האירוע נתגלה, כי רמת האלכוהול בדמה היתה גבוהה ביותר.
ג. אין ממש בטענות המערער לפיהן הוא לא שם לב לחוסר שיתוף הפעולה של המתלוננת באקט המיני. לא ניתן היה בשום אופן להתעלם מהתנהגותה, שפת גופה ותגובותיה של המתלוננת בעת האירוע, כפי שעולה מעדויות השכן ואחרים שהגיעו למקום. ואולם, גם בהנחה כי התנהגות המתלוננת השתמעה בכל זאת לשני פנים, וכי המערער לא ידע לבטח כי אין באפשרותה לתת הסכמה למגע המיני, הרי לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין "רואים אדם שחשד... בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". משכך, גם אם המערער פשוט לא היה מעוניין לקחת על עצמו את האחריות לבירור מצב הכרתה של המתלוננת, הוא מילא את דרישות היסוד הנפשי של עבירת האינוס. בייחוד בעבירות מסוג זה, קיומו של חשד ממשי אצל הנאשם, מספיק כדי למלא את דרישת המודעות ואין צורך להוכיח מודעות בפועל של המערער לנסיבות האירוע.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - שיקולים מספר עומדים לצד ההקלה בעונשו של המערער: הנסיבות בפרשה זו נמצאות בחלק הקל יותר בסקאלת החומרה של עבירות אלה; המערער לא הפעיל אלימות כלפי המתלוננת, הוא לא ארב לה ופשעו לא היה מתוכנן; הן המרכז להערכת מסוכנות והן שירות המבחן התרשמו כי לאופיו הילדותי של המערער היתה השפעה על התפתחות האירועים, ובין השאר בשל כך, אין סכנה גבוהה לכך שהמערער יחזור על מעשיו בעתיד. המערער חסר עבר פלילי. הוא בעל מערכת ערכים נורמטיבית. בעקבות אירוע האונס ואף בהשפעת השהייה במעצר, מצבו הנפשי של המערער נפגע באופן משמעותי והוא נזקק לטיפול. ואולם, שיקולים מקלים אלה נמדדים ביחס לחומרה הרבה שעולה מן הפרשה. כל שנאמר להגנתו של המערער, לא יוכל לכסות על הדרך שבה בחר לבצע במתלוננת את זממו, תוך שהוא מנצל את המצב העגום בו היא מצויה, ללא יכולת להביע התנגדות או לסרב למעשים שנכפו עליה. המעשה הופסק שלא ביוזמתו של המערער, אלא לאחר הופעת השכן, וגם זאת לאחר שניסה תחילה לגרום לשכן להיכנס בחזרה לביתו. לאחר שקלול מכלול העובדות העונש שהוטל על המערער ראוי הוא.
ה. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): נוטה לקבל את דעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי להקלה מסוימת בעונש. רקעו הנפשי של המערער תומך בגישה הבוחרת בהפחתה במאסר ובהגדלת הפיצוי למתלוננת. גישה זו מתחזקת נוכח האמור בחוות הדעת בדבר סיכון לא גבוה לחזרה על המעשים מצד המערער.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. עוה"ד טל אנגלנדר ואלעד רט למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 27.5.09).
בג"צ 2496/09 - פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*דחיית עתירה נגד פס"ד ביה"ד הרבני (העתירה נדחתה).
העותר ומשיבה 3, (להלן המשיבה), נישאו בשנת 1995, ובשנת 1998 נולד בנם. בשנת 1999 עברו הצדדים לגור בארצות הברית. בשנת 2003 שבו
המשיבה ובנה לישראל. בשנת 2005 הגישה המשיבה תביעת גירושין לביה"ד האזורי בחיפה, בה נרשמה כתובתו של עו"ד אקסלרד - המייצג את העותר בהליכים המתנהלים בביהמ"ש לענייני משפחה - ככתובתו של העותר. עו"ד אקסלרד סירב לקבל את כתב התביעה, בטענה כי אינו מוסמך לייצג את העותר בהליכים בביה"ד הרבני. ביה"ד נקט שורה של אמצעים להמצאת כתב התביעה. הופעלו גם חוקרים פרטיים, שדיווחו כי יצרו קשר עם העותר. בסופו של דבר, (ביום 10.4.08), קבע ביה"ד, כי יש לכוף את העותר לגרש את אשתו והוא חוייב גם בתשלום הכתובה ומזונות (להלן פסק הדין הראשון). כלפי פסק דין זה הגיש העותר - באמצעות בא כוחו הנוכחי שהוסמך לייצגו בביה"ד - ערעור לביה"ד הרבני הגדול. לאחר הגשת הערעור התקיים דיון נוסף בביה"ד האזורי, בו יוצג העותר על ידי בא כוחו הנוכחי. בתום הדיון ניתן שוב פסק דין - המאמץ את פסק הדין מיום 10.4.08 (להלן פסק הדין השני). ביום 11.2.09 דחה ביה"ד הרבני הגדול את ערעור העותר (על פסק הדין הראשון). העתירה נדחתה.
אף אם ההתנהלות בביה"ד הרבני האזורי אינה נטולת קשיים - בין היתר בכל הנוגע להוראה שניתנה לעו"ד אקסלרד להמציא את התביעה למרשו - בסופו של יום התנהלות העותר אינה מצדיקה מתן סעד. העותר אינו טוען שלא היה מודע להגשת התביעה, והוא מנסה להיאחז בטיעונים פורמליים בדבר היעדר המצאה - תוך הודאה שסיכל בכוונה אפשרות להמציא את התביעה בדרך המלך. אין לתת סעד לעותר שבקולו מזה טענה "טכנית", ובהנהגתו מזה - חוסר תום לב. ועל כל אלה, ביום 18.11.08 התקיים דיון בביה"ד האזורי בו היה העותר מיוצג, ובסופו ניתן פסק הדין השני - חתום כדין. ככל שהיו פגמים בהליכים עד אותה עת, אף מבלי שנקבע כי כך היה, הללו נרפאו בשלב זה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אריה נאמן לעותר, עו"ד אלכס גרינשטיין למשיבה. 3.5.09).
ע.פ. 2677/09 - עדנאן אלעטאונה נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על חומרת העונש כאשר בימ"ש קמא סטה מהסדר טיעון (ערעור על אי כיבוד הסדר טיעון - הערעור נתקבל).
המערער הפר צו של ביהמ"ש מכוחו היה אמור לשהות במעצר בית, הגיע ברכב עם אדם שזהותו אינה ידועה לחניה של בית מלון באשקלון, שם פרצו השניים לרכב אחר ממנו נטלו תיק שהכיל מסמכים רבים. הם הופתעו ע"י בעליו של הרכב שהגיע למקום, והמערער שנהג ברכב בתקופת פסילה, האיץ את מהירות נסיעתו ונמלט. המערער הודה בגדרו של הסדר טיעון, שמכוחו עתרה המשיבה לגזור לו 46 חודשי מאסר שיכללו גם הפעלה של מאסר על-תנאי שעמד נגדו. כמו כן, עתרה המשיבה לגזור לו מאסר על-תנאי, פסילת רישיון הנהיגה, וחיובו בפיצוי של 2,000 ש"ח. ביהמ"ש קמא לא כיבד את ההסדר וגזר למערער 6 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, 7 שנות פסילה מנהיגה, קנס של 2,000 ש"ח, ותשלום פיצוי בסך 5,000 - למתלונן. הערעור על אי קבלת הסדר הטיעון נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי הגדיר את המערער, נוכח עברו הפלילי, כ"שור מועד", ואין ספק כי תואר זה ראוי לו נוכח מעורבותו הנמשכת בפלילים. אולם, נתון זה עמד גם לנגד עיני המשיבה, ויש להניח שהיא לא היתה מסתפקת בעונש לו עתרה, לולא אותם "קשיים ראייתיים מהותיים" שעמדו בדרכה, ועליהם הצביעה באת-כוחה בפתח הטיעונים לעונש. על אותם קשיים עמדה באת-כוח המשיבה גם בתשובתה לערעור. בשיקולי התביעה לא נפל פגם. לפיכך, תקופת מאסרו הכוללת של המערער תעמוד על 46 חודשים, בהתאם להסדר הטיעון.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד שלמה פצבסקי ועידו פורת למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 4.5.09).
רע"ב 2866/09 - אופיר סוויסה נגד שרות בתי הסוהר
*דחיית בקשתו של אסיר לחופשות, לאחר שבחופשה קודמת נמלט לחו"ל והוסגר לישראל כעבור 4 שנים (הבקשה נדחתה).
המבקש נושא עונש מאסר בפועל של 13 שנים ומחצה בגין הרשעתו בהריגה ובסחר בסמים. הוא החל לשאת את עונשו ביום 22.8.1995. בתאריך 1.2.1999 קיבל המבקש חופשה קצרה בת כמה שעות,ונמלט לחו"ל. רק כעבור ארבע שנים נעצר המבקש בבלגיה, וביום 1.8.2003 הוסגר לישראל. מאז הוא ממשיך לרצות את יתרת מאסרו. בזמן שהותו של המבקש בבלגיה נולד למבקש בן, המתגורר כעת בבלגיה עם אמו. המבקש אמור להשתחרר ממאסר בשנת 2012. בעקבות הבריחה סווג המבקש כאסיר בקטגוריה א' ועל פי נוהלי שירות בתי הסוהר (להלן - שב"ס) משמעות סיווג זה היא כי אין להוציא אסירים אלה לחופשה, משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה. כמו כן, הוגדר כסג"ב (אסיר בסיכון גבוה לבריחה). המבקש הגיש כמה עתירות אסיר לבטל את הגדרתו כסג"ב, אך אלה נדחו, עד שבתאריך 15.9.2008 ביטל ביהמ"ש המחוזי את הגדרתו כסג"ב. בהמשך פנה המבקש לוועדה המשותפת, (להלן - ועדת הקטגוריות) לשם שינוי הסיווג שהציבו בקטגוריה א', ובקשתו נדחתה מכמה טעמים: העותר מעל באמון המערכת בעבר כאשר יצא לחופשה ולא שב ממנה במשך ארבע שנים; קיימת חוות דעת שלילית של שב"ס לגבי התנהלותו של המבקש; יתרת המאסר שנותרה למבקש - פחות מארבע שנים - מעלה חשש כי ינסה להימלט שוב. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המבקש נגד ההחלטה, מן הטעם שהחלטת המשיב הינה סבירה ועניינית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מתן חופשה לאסיר הינה סמכות שבשיקול דעת, כאשר החופשה היא פריבילגיה הניתנת לאסיר. על הרשות המוסמכת, הבוחנת אפשרות הוצאתו לחופשה של אסיר, לאזן בין חשיבות החופשה לאסיר, לבין אינטרס הציבור, הכולל את חובת השמירה על ביטחון הציבור מפני מסוכנותו של האסיר, וכן הגנה מפני חשש להימלטות האסיר בעת חופשתו. כמו כן, ביהמ"ש איננו נכנס בנעליה של הרשות המוסמכת, ככל שזו שקלה את השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם בצורה ראויה. בנסיבות דנא לא נפל פגם בהחלטת המשיב לגבי אי הוצאתו של המבקש לחופשות.
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד אמיר אוחנה וירום הלוי למבקש, עו"ד ערין ספדי למשיב. 5.5.09).
בש"פ 3538/09 - מדינת ישראל נגד פרנסואה ואבי אבוטבול
*הארכה תשיעית מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח (בקשה תשיעית להארכת מעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה (להלן: כתב האישום). עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם של השניים עד תום ההליכים. המעצר הוארך מפעם לפעם מעבר ל-9 חודשים וזו הבקשה התשיעית להארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
בחינת בקשה להארכת מעצר צריכה להיעשות בשים לב לכלל נסיבות המקרה, ותוך בחינת האיזון הראוי בין ההגנה על חירויות הנאשם וזכויותיו, לבין הטעמים התומכים בהמשך מעצרו, ובראשם: בטחון הציבור ושלומו. אכן, התמשכות ההליכים מהווה שיקול מרכזי בהקשר זה, אולם המדובר בשיקול אחד בלבד בין כל יתר השיקולים שיש להביאם בחשבון. העבירה המיוחסת למשיבים היא מהחמורות שבעבירות, אם לא החמורה שבהן, וכשלעצמה מלמדת על מסוכנותם של המשיבים. המסוכנות הנשקפת מהמשיבים מתחדדת נוכח האכזריות שבה, על-פי הנטען, ביצעו את המעשים המיוחסים להם, כשהם פועלים בקבוצה. אכן, מטרידה העובדה, שטרם ניתנה הכרעת הדין, על אף הזמן שחלף מאז הסתיימו הסיכומים בתיק. לשופטים האמורים ליתן את הכרעת הדין סיבות כבדות
משקל לעיכוב. עם זאת, כאשר נאשמים נתונים במעצר, יש לעשות מאמץ רב לסיים את מלאכת ההכרעה, ככל האפשר, בהקדם.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אוהד גורדון למבקשת, עוה"ד דוד יפתח ואח' למשיבים. 6.5.09).
ע.א. 458/06 - עו"ד יובל שטנדל נגד חברת בזק בינלאומי בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית (הערעור נדחה).
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, בשמם של בני זוג בשם הלוי, בקשה לאשר תביעה נגד המשיבה כתובענה ייצוגית. התביעה התבססה על טענת התובעים כי לקראת פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות, יצאה המשיבה במסע פרסום נרחב, החל בחודש ספטמבר 1996, בו ציינה כי תעריפיה זולים וכי עלות השיחות הבינלאומיות באמצעותה היא נמוכה. בחודש יולי 1997, בסמוך לפתיחת השוק ולכניסת גורמים נוספים לתחרות, פרסמה המשיבה פרסומים נוספים והפעם ציינה בהם כי מחיריה זולים וכדאיים ביותר, כל זאת, תוך שהיא משמיטה את העובדה כי כדי ליהנות מהתעריפים הנמוכים, הלקוח צריך להירשם כמנוי, אחרת ייגבו תעריפים הגבוהים מאלה של החברות המתחרות. בימים 9.11.1997 ו-10.11.1997, פורסם בכלי התקשורת כי הממונה על ההגבלים העסקיים קבע שהמשיבה ניצלה לרעה את מעמדה בשוק השיחות הבינלאומיות ונקטה מדיניות מכוונת שבאה להטעות את הציבור בקשר לעלות השירותים שהיא מספקת. יומיים לאחר מכן, הגיש המערער את התביעה ואת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. המערער לעצמו, עוה"ד אבי וינרוט ואריאל דינובצקי למשיבה. 6.5.09).
רע"פ 3173/09 - מוחמד פראגין נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בערכאה שלישית בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, כאשר קיים פער חריג של החמרת העונש שגזר ביהמ"ש המחוזי לעומת העונש שגזר בימ"ש השלום (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המערער הורשע בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, והושתו עליו עונשים של מאסר בפועל למשך חמישה עשר ימים ומאסר מותנה של שלושה חודשים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש והעמיד את העונש על שלושה חודשי מאסר בפועל. נקבע, כי נוכח טיבה של העבירה ושיקול ההרתעה יש לקבוע מדיניות ענישה כללית, אם כי אין להתעלם מנסיבות אישיות של הנאשם. ביהמ"ש ציין, כי לא מצא נסיבות מיוחדות שיביאו להקלה בעונשו של המערער, ונוכח פסיקה קודמת בביהמ"ש המחוזי אין מנוס מהחמרת עונשו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
יש להידרש לשאלת פער הענישה של שתי הערכאות, בין 15 יום לשלושה חודשים. פער חריג בענישה עשוי להוות בסיס להתערבות בגלגול שלישי. שאלת פער הענישה אינה מתמטית גרידא ו"מקום בו בית משפט שלום השית על נאשם עונש אשר אינו הולם את העבירה בה הורשע, אין בהכרח מקום להתחשב בעונש זה בעת קביעת עונשו על-ידי ביהמ"ש המחוזי". מנגד, פער גדול בענישה בין שתי ערכאות באותו תיק אינו בריא מבחינת מראית העין והאמון הכרוך בה. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער - מדובר בעבירה ראשונה על רקע מצוקה כלכלית, והמערער הוא צעיר בן. הוצג גם אישור באשר למצבו הקשה של אביו הקשיש של המערער. בכל הנסיבות יועמד ענשו של המערער על שבעה שבועות מאסר מיום המעצר, היינו 22.3.09.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ישי שרון, יואב ספיר ונגה מאייר שמואלי למבקש, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 5.5.09).
ע.פ. 11039/08 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירה של החזקת נשק (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הגיעו בשעות הערב לסניף דואר בקרית אתא, כאשר משיב 1 (להלן: א') שהיה אותה עת קטין, מצוייד בסכין, ומשיב 2 (להלן: גולדנברג) נושא עמו אקדח. בעליו של סניף הדואר עמדו לסגור את עסקם, והשניים ניגשו אליהם, איימו עליהם עם הנשק שהיה בידיהם, ואילצו אותם לשוב ולפתוח את הסניף ושדדו סכום של למעלה מ-24 אלף -. המשיבים הורשעו בעבירת שוד וביהמ"ש דן את א' ל-12 חודשי מאסר בפועל, וגולדנברג נדון ל-18 חדשים מאסר בפועל. כן נדונו שניהם למאסר על תנאי של 12 חודשים ותשלום 15 אלף - ע"י כל אחד מהם למתלוננים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בעת ביצוע השוד אמנם היה א' קטין, אולם הוא היה כבר על סף בגירות. לנתון גילו הצעיר של נאשם יש, מטבע הדברים, לתת משקל, אולם גם אין להתעלם מן העובדה שעבירה מן הסוג בה חטאו המשיבים, גם עבריינים ותיקים מהם, בגיל ובניסיון, אינם ממהרים לבצע. המשיבים קשרו קשר לבצע שוד, ולביצועו הגיעו מצויידים באמצעים להסתיר את זהותם, וכשבאמתחתם סכין ואקדח כדי לאיים על קורבנותיהם. הם אילצו את המתלוננים לפתוח את סניף הדואר, ורוקנו לכיסם את השלל שמצאו בכספת העסק. זו התנהגות המעידה על החוטא בה, גם אם הוא צעיר ואפילו קטין, כי נשקפת ממנו סכנה מופלגת בחומרתה לציבור. ביהמ"ש המחוזי סטה מרמת הענישה הנוהגת. גם ההבחנה שנעשתה בעונשיהם של המשיבים אינה במקומה. כאמור היה א' בשעת מעשה, על סף בגירות, ובנוסף לכך מדובר בשוד אותו הגו המשיבים וביצעו בצוותא חדא. על כן לא היתה הצדקה להקלה בעניינו של א' ביחס לשותפו. אי-לכך, ומאחר שאין בימ"ש של ערעור ממצה את הדין בערעור, תקופת המאסר בה ישאו שני המשיבים יועמד על 24 חודשים. רכיביו האחרים של העונש יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אפרת רוזן למערערת, עוה"ד שמואל ברזני ותמר אולמן למשיבים. 6.5.09).
בש"א 1675/09 - מיכאל צ'רנוי נגד אלומיניום אחזקות בע"מ ודוד אפל
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כאשר המבקש לא היה צד במשפט ואין לו זכות ערעור (הבקשה נדחתה).
ביום 21.1.2009 ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בתביעה שהתבררה בין המשיבה 1 למשיב 2 (להלן - פסה"ד). המבקש לא היה בעל דין בהליך. הוא העיד במשפט מטעם משיב 2. בפסה"ד נכללו אמירות ביחס למבקש, בקשר לחיובים כספיים שלו כלפי משיב 2. הבקשה היא להאריך למבקש "מטעמי זהירות ויעילות הדיון" את המועד להגשת ערעור על האמירות נגדו שבפסה"ד, עד לאחר הכרעה סופית בערכאה משפטית, בשאלה האם אמירות אלו מהוות מעשה בית דין לחובתו, אם לאו. המבקש מדגיש כי הזכות לערער אמנם אינה נתונה לו. ואולם, נוכח העובדה שמשיב 2 הודיע לו כי יפתח נגדו בהליכים משפטיים על יסוד פסה"ד, המבקש סבור כי אם ייקבע על ידי הערכאה השיפוטית שתדון בתביעה שיגיש משיב 2 נגדו, שהאמירות בפס"ד זה בכל זאת מהוות מעשה בית דין כלפי המבקש, קביעה זו כשלעצמה תקים לו זכות לערער על פסה"ד. הבקשה נדחתה.
אין להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, מן הטעם שלמבקש אין זכות לערער על פסה"ד נשוא הבקשה. פסה"ד אינו מטיל חבות ישירה על המבקש. פסק-הדין, לא שינה את מערך הזכויות והחובות של המבקש, ביחסיו עם מי מהמשיבים עובר לנתינתו של פסה"ד.
(בפני: הרשמת לוין. עו"ד ירון קוסטליץ למבקש, עוה"ד לנדה זוהר ושלו ישראל למשיבים. 18.5.09).
בג"צ 1887/09 - עמותת כספי הצדקה צור באהר נגד מפכ"ל המשטרה
*סגירת מועדון כספי צדקה המשמשים לתמיכה בחמאס שהוא ארגון טרור (העתירה נדחתה).
בתוקף סמכותו על פי סעיף 6(א) לפקודה למניעת טרור, הוציא מפכ"ל המשטרה צו לסגירת מועדון עמותת כספי הצדקה בצור באהר, מהטעם שהמועדון פועל, לשיטת המשיבים, מטעם החמאס ואף נתפס בעיני תושבי צור באהר כפועל פעילות של החמאס. ב"כ העותרת הכחיש כל קשר של העותרת לחמאס. לטענתו העומדים בראש העמותה אינם אנשי חמאס וגם המקורות הכספיים של פעילות הצדקה שהמועדון מבצע אינם קשורים בגופי חמאס. העתירה נדחתה.
מעיון בחומר החסוי עולה כי פעילות המועדון, גם כאשר היא למטרות צדקה ולקידום ענייני דת בכפר, היא פעילות הנעשית עבור החמאס ומטעמו. חלק מהרשומים כחברי הנהלת העמותה הם אנשי חמאס, המקורות הכספיים מעוגנים בגופי "צדקה" של החמאס, והפעילות בחלקה גם מוקדשת למשפחות כלואים ביטחוניים. המפכ"ל מוסמך על פי סעיף 6 לפקודה למניעת טרור, "לסגור כל מקום המשמש לארגון טרוריסטי או לחבריו, בקביעות או בהזדמנות מסויימת, מקום של פעולה, פגישה, תעמולה או מחסן". המבחן להפעלת הסמכות אינו בסוג הפעילות, אלא בעצם העובדה כי המקום משמש את ארגון הטרור לצרכי פעילותו, גם כאשר הפעילות הקונקרטית כשהיא לעצמה אינה בהכרח מסכנת את שלום הציבור וביטחונו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, רובינשטיין. עו"ד סאמי דקה לעותרת, עו"ד אבינעם סגל-אלעד למשיב. 18.5.09).
בש"פ 3606/09 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של אינוס קטינות במשפחה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, הואשם בשורה של עבירות מין במשפחה, בהן: מעשי אינוס; ניסיון למעשה סדום בנסיבות אינוס; מעשים מגונים בנסיבות אינוס, וכן הטרדה מינית בפני קטינות. על-פי הנטען, בין השנים 2008-2005 נהג המשיב לבצע סדרה של עבירות מין, כבדרך של שגרה, בשלוש בנותיה הקטינות של אשתו מנישואיה הקודמים. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. תסקיר מבחן שהוגש קבע, כי קיימת סבירות גבוהה להישנות התנהגותו המינית הפוגענית של המשיב כנגד בנותיה של בת זוגו, אולם ציין שאין אינדיקציה לקיומה של מסוכנות מינית כלפי כולי-עלמא או כלפי בנות קטינות אחרות. כמו-כן, שירות המבחן המליץ על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא, בבית אחיו בדימונה, תחת פיקוחם של אחיו וגיסו. ביהמ"ש קמא דחה את בקשתה של העוררת, והורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא. הערר נתקבל.
מעשיו של המשיב אינם בבחינת מעידה חד פעמית, כי אם בבחינת דפוס התנהגות. מספרם הרב של המקרים המיוחסים למשיב והתמשכותם על פני שלוש שנים, מעידים על מסוכנותו המינית הרבה. אף תסקיר המבחן מתייחס למסוכנות הנשקפת מהמשיב, אך משום מה מציין הוא כי היא נשקפת למתלוננות בלבד. הבחנה דיכוטומית זו בין מסוכנות המשיב כלפי המתלוננות לבין היעדר מסוכנותו כלפי קטינות אחרות אינה מוסברת בתסקיר. לא זו אף זו, כבר נפסק לא אחת, כי שחרורו של נאשם בעבירות מין למעצר בית עלול להעמיד את המתלוננות תחת לחץ נפשי גבוה העלול לפגוע ביכולתן להעיד. כאשר מדובר בעבירות מין שמבצע הורה בילדיו, חשש זה לשיבוש הליכי משפט הופך לטבוע בעבירות עצמן. אין במעצר הבית עליו הורה ביהמ"ש קמא כדי להפיג את מסוכנותו של המשיב ואת החשש מהשפעתו על עדות המתלוננות. לפיכך ייעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אלעד וינשל לעוררת, עו"ד איילת אפיק למשיב. 6.5.09).
בש"פ 3621/09 - מדינת ישראל נגד ויקטור פלד
*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים בעבירות תרמית בהיקף של מליונים (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב ומספר נאשמים נוספים הואשמו בכתב אישום הכולל 20 סעיפי אישום שונים, ובכללם עסקאות תרמית, אותן ביצע המשיב באמצעות "חברת עוקץ" אשר בבעלות נאשם 2. באמצעות חברת ה"עוקץ" נהגו המשיב ויתר הנאשמים להתקשר עם מספר רב של ספקי סחורות ובנקים בעסקאות שווא, שכל ייעודן מרמה והונאה. סכום ההונאה מתקרב ל-1,75 מליון -. עם הגשת כתב האישום, דחה ביהמ"ש המחוזי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, אך ערר לביהמ"ש העליון נתקבל, ונקבע כי כאשר המשיב מתהלך חופשי, הוא מהווה סכנה של ממש לציבור. בתום 9 חדשים מהמעצר הוארך המעצר ב - 90 ימים. עתה מתבקשת הארכת מעצרו של המשיב פעם שניה. הבקשה נתקבלה.
המשיב הפך את דרך המרמה לדרך חיים של ממש. עיון בהרשעותיו הקודמות של המשיב מגלה כי הוא אינו ירא מן הדין וכי החשש מפני שובו לסורו הוא ממשי. המשיב פעל בתחכום, בשיטתיות ולאורך מספר שנים, על מנת להונות ולהוליך שולל מספר רב של ספקי סחורות ובנקים. לא ניתן להתעלם מהקלות בה בוצעה התרמית ומהחשש שמא לא יהיה בחלופת המעצר כדי להציב גבולות של ממש אל מול תחכומו של המשיב. אכן, על פי רוב אין בעבירות רכוש, לכשעצמן, כדי להצביע בהכרח על מסוכנות המצריכה מעצר עד תום ההליכים. כך בדרך כלל, אך לא כך במקרים אשר בהם כמות העבירות המיוחסות לנאשם, השיטתיות והתחכום בהן בוצעו וכן הארגון הכרוך בביצוע עם שותפים, מלמדים על מסוכנות.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אוהד גורדון למבקשת, עו"ד תמר אולמן למשיב. 19.5.09).
בש"פ 4165/09 - מוחמד חאג יחיא נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם והמלצות שירות המבחן (ערר על מעצר עד תום ההליכים- הערר נתקבל).
העורר ואדם נוסף הואשמו כי מכרו בשלוש הזדמנויות שונות, בצוותא חדא, סם מסוג חשיש (להלן - הסם) לשתי סוכנות משטרתיות. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. שירות המבחן המליץ לשחררו למעצר בית בבית הוריו ובפיקוחם ולאפשר לו לצאת לעבודה יחד עם אביו, בפיקוחו של האחרון. בימ"ש השלום קבע כי המלצתו האמורה של שרות המבחן היא המלצה ראויה והורה על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלא בבית הוריו בטייבה. ערר המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש המחוזי שקל את העובדה כי אין מדובר בביצוע עבירת סמים אחת בלבד אלא בשלוש עיסקאות סם, כאשר מעובדות כתב האישום עולה שהסם זמין אצל העורר והוא יכול לספק אותו עם דרישה. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אומנם, מקום בו מדובר בעבירות סמים קמה חזקת מסוכנות ביחס לנאשם, וככלל, לא ייטה ביהמ"ש לשחררו לחלופת מעצר. יחד עם זאת, במקרה זה ניתן להשיג את מטרת המעצר גם בדרך של חלופת מעצר. העורר נעדר עבר פלילי והוא בן למשפחה נורמטיבית אשר שירות המבחן סבר כי ביכולתה להציב לו גבולות חיצוניים ברורים שימנעו ממנו ליצור "קשרים שוליים" ואף המליץ לשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו, כפי שהורה בימ"ש השלום. אמנם, בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו התגורר העורר בבית הוריו, ובכל זאת ביצע, לכאורה, את העבירות, ואולם, יש לקוות כי משנודע לבני משפחתו של העורר, בעקבות מעצרו, כי זה סרח בביצוע מעשים פליליים, יעמדו הם על המשמר ויחד עם הפיקוח של שירות המבחן ויתר התנאים המגבילים עליהם הורה בימ"ש השלום, ימנעו ממנו לחזור ולבצע מעשים דומים בעתיד.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. ג'לג'ולי לעורר, עו"ד ע. מנחם למשיבה. 20.5.09).