ע.א. 3224/07 - אברהם בן דוד נגד כונס הנכסים הרשמי
*ביטול החלטה שלא להיעתר לבקשת חייב להכריז עליו כפושט רגל. *תום לב הנדרש כדי להיעתר לחייב להכריז עליו כפושט רגל(מחוזי חיפה - פש"ר 331/05 - הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1950, הגיש בשנת 2005 בקשה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בהמשך הוגשו נגדו 4 תביעות חוב בסכום כולל של 365,000 ש"ח. נערכו שתי אסיפות נושים, אך אף נושה לא התייצב. בשנות התשעים התנהלו נגד המערער תיקי הוצל"פ. אלה אוחדו והושת עליו במסגרת הליכי הוצל"פ תשלום חודשי בסך 250 ש"ח. המערער הפסיק לשלם אחרי עשרה תשלומים ותיק האיחוד פוזר. הכונס הרשמי התנגד לבקשת המערער להכריזו פושט רגל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו של הכונס. ביהמ"ש קבע כי המערער חתם על כתבי ערבות שונים בעת שהוא היה מסובך בחובות, והוא לא מסר פרטים לגבי ההסתבכות בחובות של גיסו וגיסתו. עוד מצא ביהמ"ש, כי המערער היה "לקוח מוגבל מיוחד", בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי, והדבר נבע, לדעתו, משום שהמשיך לפזר שיקים ללא כיסוי אף שהיה שקוע בחובות. נתון שלילי נוסף לחובת המערער היה שבשנת 2001 שכר בית בן 7 חדרים באילת והתחייב לשלם תחילה שכר חודשי של 1,200 דולר ולאחר מכן 1,300 דולר. לדעת בימ"ש קמא, שכירת הבית מצביעה על "חיי בזבזנות ופאר תוך יצירת חובות חדשים". הערעור נתקבל.
ב. חלק מקביעותיו של בימ"ש קמא לעניין חוסר תום ליבו של המערער אינן יכולות לעמוד. הסתבכותו של המערער החלה בסוף שנות השמונים, עת שחתם על ערבויות שונות לטובת גיסו וגיסתו. לא ניתן לומר שעצם חתימה על ערבויות שונות לטובת בני המשפחה מצביעה על חוסר תום לב. במציאות הישראלית תופעה ידועה היא שלעיתים נדרשים אנשים לחתום על ערבויות, ומה טבעי יותר מכך שבני המשפחה יהיו אלה שיתבקשו לחתום על הערבויות. נקודה נוספת בה שגה ביהמ"ש המחוזי נוגעת לקביעתו כי המערער פיזר שיקים בעת שהיה שקוע בחובות, כך שהדבר הביא בעבר לקביעה כי הוא "לקוח מוגבל מיוחד". ברם, לפי סעיף 69ד(א)(2) לחוק ההוצל"פ, סמכותו של ראש ההוצל"פ לעניין "לקוח מוגבל מיוחד", תלויה בכך שראש ההוצל"פ הכריז על החייב כ"חייב מוגבל באמצעים". אין לעניין זה דבר עם משיכת שיקים ללא כיסוי.
ג. אשר לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי המערער אדיש לחובותיו, שכן אינו עובד ואינו מנסה להתפרנס - המערער יליד שנת 1950, סובל מבעיות רפואיות שונות והיה מטופל בשנת 2006 במרפאת חוץ פסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם. ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה בשנת 2006 כי נכותו הרפואית היא בשיעור של 50 אחוזים. הנקודה המרכזית הפועלת לחובתו של המערער, ומצביעה על חוסר תום לב מסויים, נוגעת לעניינים הקשורים לשכירתו של בית בן 7 חדרים באילת. המערער הסביר כי באותו בית התגוררה לא רק משפחתו שלו אלא גם משפחתה של בתו וכן שהבית שימש עסק שהפעילה אשתו. בדברים אלה יש אכן הסבר מסויים. יחד עם זאת, ראוי בהחלט לקחת בחשבון עניין זה לצד החובה ויש בו כדי להצביע על רמה מסויימת של חוסר תום לב.
ד. חוסר תום לב יכול אכן להביא לדחייה של בקשת חייב להכריזו פושט רגל. יחד עם זאת, חוסר תום לב הינו מושג רחב ביותר, ויש להתייחס אליו על רקע הנתונים הספציפיים הנוגעים לחייב המסויים. גם כאשר מתגלה חוסר תום לב מסויים ביצירתו של חוב, יתכן שחלוף הזמן ישמש כמשקל נגד או שיהיה בו כדי לרפא את הפגם. אין להתייחס באותה אמת מידה אל חייב שיצר חובות לפני שנים רבות ונוהלו נגדו הליכי הוצל"פ במשך שנים, תוך מימוש נכסיו, ואל חייב שיצר חובות רבים תוך תקופה קצרה ויוזם הליכי פשיטת רגל זמן קצר לאחר יצירת החובות ובלא שהתנהלו נגדו כלל הליכי הוצל"פ. הנתון בדבר חלוף הזמן ראוי שיקבל משקל לזכותו של החייב.
התמונה המתקבלת במקרה זה מן הנתונים השונים אינה מצביעה על חוסר תום לב ברמה כזו שתצדיק דחייה של הבקשה להכריז את המערער פושט רגל.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד שי דנה למערער, עו"ד ריקי אלמוג למשיב. 3.5.09).
רע"א 11126/08 - לב לבייב נגד עזי רפאלי ואח'
*חיוב בעל שליטה בחברה ציבורית ב"גילוי מסמכים" השייכים לחברה. *ניתן להורות על גילוי מסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תביעה נגזרת(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הוא בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון של חברת אפריקה ישראל בע"מ (להלן - החברה). ביום 13.12.06 נחתם הסכם לפיו מכר המשיב 7, בנק לאומי לישראל (להלן - הבנק), למבקש, את החזקותיו בחברה (שעמדו על שיעור של %15.83). המבקש היה בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון של החברה גם לפני הרכישה. ביום 11.3.07 הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם הבנק נגד המבקש ונגד המשיבים 2-6. על פי הנטען בבקשה, הסתיר המבקש מהבנק מידע מהותי בנוגע לשווי נכסיה של החברה ובשל כך היתה התמורה שהתקבלה עבור המניות נמוכה משוויין האמיתי. ביום 25.9.08 הגיש המשיב בקשה לגילוי מסמכים, לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש סבר, כי יש להכיר באפשרות להורות על גילוי מסמכים בשלב הבקשה לאישור תביעה נגזרת, ובסופו של יום הורה על גילוי מסמכים מסויימים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. האם ניתן להורות על גילוי מסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תביעה נגזרת - צדק ביהמ"ש המחוזי בהשיבו לשאלה זו בחיוב. ביהמ"ש המחוזי צדק גם בקובעו כי המסמכים הינם רלוונטיים, וכי הונחה תשתית ראייתית ראשונית לבקשה לאישור התביעה כנגזרת במידה המצדיקה את הגילוי.
ג. יש לדחות את טענת המבקש, כי שגה ביהמ"ש כאשר הורה על גילוי לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי, בלא שנטען על ידי המשיב בוודאות כי מסמכים אלו כלל קיימים. מתן צו לגילוי מסמכים אינו מותנה בידיעה פוזיטיבית וודאית כי המסמכים המבוקשים אכן קיימים. "גילוי מסמכים" כשמו כן הוא: גילוי בתצהיר האם המסמכים נמצאים ברשותו של מי שהצו מופנה אליו או לא. כמו כן, הליך של גילוי ספציפי לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי אינו מוגבל למקרה בו ניתן להצביע על מסמכים מסויימים שגילויים נדרש, וניתן לבקש גם גילוי של מסמכים מסוג מסויים, אם כי, בקשה לגילוי מסמכים מסוג מסויים צריכה להיות ממוקדת דיה ולהתייחס למסמכים אשר על פי הנסיבות קיים סיכוי סביר שהם קיימים.
ד. טענה נוספת היא כי המסמכים שעל גילויים הורה ביהמ"ש המחוזי שייכים לחברה ולא למבקש. הודגש, כי המסמכים עשויים להכיל מידע עסקי רגיש של החברה, וכי הטלת חובת גילוי עלולה להעמיד את המבקש במצב בו הוא נאלץ להפר את חובת האמון שלו לחברה. דין הטענה להידחות. תקנות 113-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בגילוי מסמכים כללי וספציפי, מדברות על מסמכים הנמצאים "ברשותו או בשליטתו" של בעל דין. מסמכים הנמצאים ברשותה או בשליטתה של חברה הנמצאת בבעלותו המלאה של בעל דין נחשבים כמסמכים הנמצאים ברשותו או בשליטתו של בעל הדין. הדרישה כי המסמכים יהיו "ברשותו או בשליטתו" של בעל דין, מתקיימת גם כאשר החברה אינה בבעלותו המלאה.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד גיורא ארדינסט ואח' למבקש, עוה"ד יוקי שמש, עמית מנור, ירון אלחנני ועופר דרורי למשיבים. 7.5.09).
בג"צ 9101/08 - פלוני נגד פלונית ואח'
*בג"צ אינו נדרש, ככלל, להתערב בהחלטות הערכאות השיפוטיות בדבר סמכותן(העתירה נדחתה).
א. העותר והמשיבה התגרשו בשנת 1981. במסגרת גירושיהם, חתמו על הסכם שבגדרו התחייב הבעל, העותר, בתשלום דמי מזונות עבור שני ילדיהם של בני הזוג, שהיו אז קטינים, בסך 600 דולר לחודש. זמן קצר לאחר גירושיהם, עזב העותר את הארץ, ושב אליה רק בשנת 1997. אז הגישה גרושתו, המשיבה, תביעת חוב לתשלום המזונות מכוחו של הסכם הגירושין בעבור שנות קטינותם של ילדי הזוג. בסופו של יום, נמצא העותר חייב למשיבה קרן בסכום של 40,500 דולר. המחלוקת נסובה על שאלת תשלום הריבית על חיוב זה. בהחלטתו מיום 24.8.2003 קבע ראש ההוצל"פ בכפר סבא כי: "חישוב ריבית אינו בסמכות ראש ההוצל"פ, ובהיעדר הודעה מוסכמת, יפנה ראש ההוצל"פ לביה"ד הרבני בבקשת הבהרה מתאימה". בקשת הבהרה כאמור אכן נשלחה לביה"ד בזו הלשון: "האם כאשר המזונות נקבעו במטבע זר יש לחייב בריבית, ואם כן מה שיעורה". בהחלטת ההבהרה קבע ביה"ד כי אין לחייב את העותר בתשלום ריבית, אלא בתשלום הצמדה, כקבוע בהסכם הגירושין. המשיבה עתרה לבג"צ נגד פסה"ד ונפסק לאמר: "לא מצאנו כי ביה"ד חרג מגדר סמכותו... מאידך... החיובים הכספיים הנוגעים להליכים אלה ייקבעו בלשכת ההוצל"פ וההשגות על קביעות אלה צריך שתובאנה בפני ערכאת הערעור המתאימה". ראש ההוצל"פ ודן בנושא ודחה את בקשת המשיבה לקציבת הריבית והפרשי ההצמדה או הפרשי השער. על החלטתו ערערה המשיבה לביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא. ביהמ"ש קבע כי על העניין חל סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), המחייב תשלום ריבית על התשלום שבפיגור, וזאת בנוסף לחיוב בהצמדה, הקבוע בחוזה. על פסק דין זה נסובה העתירה דנא. עיקר טענתו של העותר הינה כי ביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא חרג מסמכותו. העתירה נדחתה על הסף.
ב. בג"צ אינו נדרש ככלל להתערב בהחלטות של ערכאות השיפוט המוסמכות. יתכנו אמנם מקרים חריגים ונדירים לכלל האמור, בהם יידרש סעד למען הצדק על פי סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, ואולם אלה מוגבלים לסיטואציות של חוסר סמכות זועקת, או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי. במקרה שלפנינו ראש ההוצל"פ היה מוסמך לפסוק כפי שפסק בהחלטתו האחרונה. משניתנה החלטה זו, היא ניתנה לתקיפה לגופה על דרך של ערעור לביהמ"ש לענייני משפחה,שקיבל את הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ. בלא קשר לצדקת החלטתו לגופה, הרי שביהמ"ש בוודאי לא חרג מסמכותו על פי המבחן הפונקציונאלי. מכאן שאין כל עילה להתערבות בג"צ כנגד הערכאות הנ"ל.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד חנה כהן לעותר. 3.5.09).
ע.א. 3806/06 - פלוני נגד פלונית
*קביעות ביהמ"ש במשפט פלילי כראיות בתביעה אזרחית המבוססת על המעשים הפליליים. *חיוב בפיצויים בתביעה אזרחית של מי שבוצעה כלפיה עבירה של העסקה בזנות ועבירות נלוות כאשר התובעת גורשה כבר מישראל ולא העידה במשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 2191/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה היא אזרחית מדינת אוקראינה. המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות חמורות כלפיה - סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ועבירות נלוות, ונדון לעונש מאסר וכן חוייב לשלם למשיבה פיצוי בסך 5,000 -. בהמשך הגישה המשיבה תביעה נזיקית נגד המערער, לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה בשל מעשיו. את תביעתה ביססה המשיבה על עילות של הפר חובה חקוקה, כליאת שווא, תרמית וגזל.
ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבה פיצויים, חרף העובדה שהיא גורשה מהארץ ועל כן לא נכחה כלל בדיונים. את הבסיס העובדתי להכרעה בתיק האזרחי מצא ביהמ"ש בכתב האישום שבו הורשע המערער. ביהמ"ש הסתמך על סעיפים 42א ו- 42ג לפקודת הראיות, וציין כי ניסיונו של המערער, במסגרת תצהירו ה"לקוני", לסתור את ממצאי פסק-הדין הפלילי - לא צלח. על-יסוד עובדות כתב האישום מצא ביהמ"ש כי הוכחה העילה הנזיקית של כליאת שווא. ביהמ"ש לא קיבל את התביעה בהתייחס לעוולות של הפר חובה חקוקה וגזל. באשר לשומת הנזק הדגיש ביהמ"ש כי בסוג המקרים הנדון קיים קושי מובנה להוכיח את הנזק, בעיקר משום שהנשים-המתלוננות, בהיותן שוהות בלתי-חוקיות, מגורשות מן הארץ ואין באפשרותן ליתן עדות. עם זאת, הטעים כי ניתן להסתמך על עובדות כתב האישום כראייה מספקת לאומדן הנזק הלא ממוני שנגרם למשיבה, ופסק לה בראש נזק זה סכום של 250,000 -. כמו-כן פסק לה ביהמ"ש פיצוי עונשי בשיעור 50,000 ש"ח. כנגד פסק-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד. הערעורים נדחו.
ב. בנסיבות העניין יש לראות את הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי כראיות בהליך האזרחי - ראיות שלא נסתרו. לאור העובדות שבהן הורשע המערער, ניתן לקבוע כי הוא עוול כלפי המשיבה בנזיקין, לכל הפחות - בעוולה של כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין. מן הצד האחר, לא ניתן להתעלם מן הקושי הנובע מכך שהמשיבה, התובעת, הטוענת לעוולות ולנזקים - לא הופיעה בביהמ"ש בהליך האזרחי וקולה לא נשמע. ההליך האזרחי שהתקיים לא שיקף הליך רגיל ומקובל. לפיכך נזקק ביהמ"ש המחוזי להנחות כלליות (ומתבקשות) בדבר נזקן הלא ממוני של קורבנות הסחר, וכן לפיצוי העונשי שממילא אין מטרתו לרפא את נזקיו של הניזוק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, מלצר, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד לאוניד רובינוב למערער, עו"ד נעמי לבנקרון למשיבה. 26.5.09).
על"ע 10127/07 - יוסף צוקרמן עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*הרשעת עו"ד בעבירת אתיקה כאשר ייצג בעל דין נגד בעל דין שאותו ייצג בעבר באותו נושא(הערעור נדחה).
א. המנוח אריה ברזניצקי היה בעלים של מקרקעין הנמצאים ברמת-גן. לאותה קרקע היו בעלים נוספים, וביניהם חנה קפלן. בשנת 1995 הגישה זו האחרונה תביעה לפירוק השיתוף, והמערער נשכר על ידי ברזניצקי לייצגו. לאחר הגשת התביעה מכרה קפלן את זכויותיה במקרקעין למי שכונו בקובלנה "האחים ששון". המערער החל לייצג את חנה קפלן ואת האחים ששון בעיסקת המכר, ומשנודע הדבר לברזניצקי, הוא הורה למערער להפסיק לייצגו. בהמשך, הגישו האחים ששון תביעה לפרוק השיתוף כאשר המערער מייצג אותם. בעקבות כך הגיש ברזניצקי תלונה ללשכת עורכי הדין, ועל כך הגיב המערער כי הוא מפסיק לייצג את האחים ששון. לאחר פטירתו של ברזניצקי, הגישו האחים ששון תביעה נוספת לפירוק השיתוף במקרקעין, וגם הפעם ייצג אותם המערער. בעקבות כך, הגישה בתו של המנוח תלונה ללשכת עורכי-הדין, ובהמשך הוגשה הקובלנה בה יוחסו למערער עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח; פעולה בניגוד אינטרסים או חשש לניגוד אינטרסים; טיפול בעניין של לקוח כנגד לקוח לשעבר באותו עניין. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער ודן אותו, ברוב דעות, לחצי שנה של השעייה על-תנאי, ותשלום הוצאות למשיב בסכום של 2000 ש"ח. ערעור שהגיש המערער לביה"ד המשמעתי הארצי נדחה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), קובע כי: "(א) עורך דין לא יטפל נגד לקוח - (1) בענין או בקשר לענין שטיפל בו למען אותו לקוח; (2) בענין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך הדין מאותו לקוח או מטעמו".
הוראה זו, נועדה למנוע מראש מצב בו עו"ד עלול לפעול תוך ניגוד עניינים. המערער טען כי למעשה לא ייצג אינטרסים נוגדים, הואיל ומשאלתם של ברזניצקי ושל "האחים ששון" היתה זהה - להביא לפירוק השיתוף. אפשר שבטענה זו יש ממש ואפשר שלא, אולם המחוקק לא הותיר עניין קיומו של ניגוד עניינים לשיקול דעתו של עוה"ד, והוא בחר לנסח את דבריו בלשון של איסור. הסמכות לבחינת השאלה בדבר קיומו של ניגוד עניינים, נמסרה לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין. בפני המערער היתה פתוחה הדרך לפנות לוועד המחוזי כדי לוודא שבהחלטתו לייצג את האחים ששון לא נפל פגם, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת, "ואנו תוהים אם הוא לא נהג כך משום שידע את התשובה הצפויה".
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, מלצר. החלטה - השופט לוי. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 24.5.09).
בג"צ 2445/06 - איזוטסט בע"מ נגד הרשות הלאומית להסמכת מעבדות ואח'
*דחיית בקשה של מי שהגיש עתירה נגד הרשויות, למחוק את העתירה, כאשר הנושא כבר הגיע לשלב פסה"ד, והעותר הגיש בינתיים גם תביעה אזרחית(העתירה נדחתה).
א. העותרת ניהלה מעבדה מאושרת ומוסמכת לבדיקת מוצרים בענף הבנייה והסלילה. המשיבה (להלן - הרשות) היא תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (להלן: החוק להסמכת מעבדות). הרשות מוסמכת, בין היתר, ליתן הסמכה למעבדות בתחומים שונים, וגם לבטל הסמכה של מעבדה, מקום, שלאחר מתן זכות טיעון, מצאה כי היא אינה עומדת בדרישות שנקבעו למתן ההסמכה. נוכח תלונות שהוגשו נגד העותרת, ביצעה הרשות מספר מבדקים במעבדת העותרת. בבדיקות נמצאו ליקויים, ונוכח זאת המליצה ועדת ההסמכה של הרשות על שלילת ההסמכה של המעבדה. העותרת הגישה ערר על המלצת ועדת ההסמכה. ועדת הערר שמעה את טענות הצדדים במהלך שלושה ימי דיונים מלאים, לגבי חלק מהליקויים שוועדת ההסמכה מצאה בפעילות העותרת, קבעה ועדת הערר כי הוכח מעבר לכל ספק כי מדובר בליקויים העומדים בסתירה ישירה לדרישות ההסמכה, וביחס לליקויים הנותרים נקבע כי לא הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת. כוון שכך החליטה ועדת הערר על השעייה של הסמכת העותרת בתחום הבניה והסלילה לתקופה של 6 חודשים. העותרת עתרה כנגד החלטת ועדת ההסמכה. ראשית, טענה, כי הליקויים שמצאה הרשות בהתנהלותה, לא הוכחו ברמה של מעבר לכל ספק כנדרש; שנית, החלטת ועדת הערר אינה מידתית; שלישית, היתה פגיעה בזכות הטיעון בפני ועדת ההסמכה. בעוד העתירה תלויה ועומדת למתן פסק דין, פנתה העותרת בבקשה למחוק את העתירה. בבקשתה היא מציינת כי ביום 25.2.07 הוחזרה לה הסמכתה המלאה. בין לבין, ביום 25.11.08 הגישה העותרת לביהמ"ש המחוזי תביעת פיצויים בסך 8 מליון - נגד הרשות. המשיבים מתנגדים למחיקת העתירה. הם טוענים, בראש וראשונה, כי העתירה מעלה טענות מוסדיות וטענות אישיות קשות וחמורות כנגד הרשות, מנכ"ל הרשות, עובדי הרשות, וחברי ועדת ההסמכה וועדת הערר, הראויות להכרעה במסגרת העתירה. יתר על כן, במשך למעלה משנתיים, לאחר החזרת מלוא ההסמכה, לא ביקשה העותרת את מחיקת העתירה, והתביעה האזרחית שהוגשה על ידי העותרת נגד הרשות מעלה טענות עובדתיות דומות, אם לא זהות, לאלה שנטענו על ידי העותרת בעתירתה, ולטענת המשיבים, בקשת המחיקה של העתירה בעיתוי זה נועדה למנוע את תוצאות ההכרעה בה, כדי שלא תשמש מעשה בית דין בהליך האזרחי. הבקשה למחיקת העתירה נדחתה וכן נדחתה העתירה לגופה.
ב. אכן, על פי רוב, יוזם הליך דיוני בבימ"ש, השולט על עצם היוזמה להגשתו, רשאי גם לבקש את מחיקתו. אולם, ההכרעה לגבי גורלו של הליך שיפוטי שהוגש ונדון
היא לעולם הכרעתו של ביהמ"ש, אשר עליו לשקול את מכלול השיקולים הרלבנטיים לבקשת המחיקה, ובכללם משמעותה של המחיקה מבחינת בעל הדין שכנגד. לעיתים, ניתן לבטא בהטלת הוצאות על מבקש המחיקה את הפיצוי הנדרש לבעל הדין שכנגד. אולם, פיצוי על דרך הוצאות לא תמיד משיג את תכליתו, ולא בכל מקרה הוא אמור לייתר מתן הכרעה שיפוטית. לא כל שכן, כאשר התובע פותח בחזית חדשה וגורר את הנתבע להליך שיפוטי חדש בו הוא נדרש להתגונן מחדש בשאלות הקשורות באותה פרשה. הגשת בקשת המחיקה למעלה משנתיים לאחר שהעתירה התייתרה, לטענת העותרת, ועיתוייה של הבקשה מספר חודשים לאחר הגשת תביעה אזרחית לפיצויי נזיקין, מעלים יותר מחשש לחוסר תום לב דיוני בהתנהלות העותרת ובאי כוחה בהגשת בקשת המחיקה. לפיכך יש לדחות את בקשת המחיקה.
ג. אשר לגופן של הטענות שהועלו בעתירה - יש לדחות את טענת העותרת בדבר היעדר מידתיות בהחלטת ההשעייה. הרשות החליטה על השעיית הסמכתה של העותרת כמעבדה מאושרת למשך שישה חודשים, נוכח חומרת הליקויים שהתגלו בפעולתה. במהלך הדיון בעתירה, החליטה הרשות למתן את החלטת ההשעייה, והחזירה לעותרת באופן חלקי את הסמכותיה, תוך שהיא מוסיפה לבחון מעת לעת, את אופן יישום הדרישות והטמעת הלקחים בידי העותרת. האמצעים בהם נקטה הרשות הם אמצעים מידתיים, אשר אין כל עילה להתערב בהם.
ד. העותרת טוענת כי הרשות לא עמדה בנוהליה שלה, הדורשים שהוכחת הליקויים תהא ברמה של "מעבר לכל ספק". גם דין טענה זו להידחות. ועדת הערר הצביעה במפורש על כך כי אמת המידה המנחה אותה היא זו המתחייבת מנוהל ההשעייה ומההלכה הפסוקה לפיה נדרשת הוכחה ברמה של למעלה מכל ספק כי המעבדה אינה עומדת בדרישות ההסמכה. ככל שטענות העותרים מופנות כנגד אופן היישום של אמת המידה בענין רמת ההוכחה הנדרשת בידי הרשות, גם הן דינן להידחות. ככלל, החלטת הרשות ניזונה מחזקת החוקיות ומחזקת התקינות המינהלית, ועל העותר מוטל הנטל להפריכה. העותרת לא הרימה נטל זה.
ה. צודקת העותרת בטרונייתה על כי לא ניתנה לה זכות טיעון בפני ועדת ההסמכה. השאלה היא מה המשמעות המשפטית שיש לכך. על פי נוהל ההשעייה, החלטת ועדת ההסמכה אינה בעלת תוקף אופרטיבי. בעניין הנדון, אף נדחו כמחצית מממצאיה של ועדת ההסמכה כנגד העותרת, והמלצתה בדבר שלילת ההסמכה של העותרת לא אומצה בידי ועדת הערר, אשר החליטה על השעיית ההסמכה למספר חודשים בלבד. בפני ועדת הערר הוענקה לעותרת זכות טיעון מלאה. גם אם קיימת זכות טיעון בפני ועדת ההסמכה, ואפילו נפגמה זכות זו של העותרת, הרי שפגם זה נרפא לחלוטין על ידי ההליך שהתקיים בפני ועדת הערר, אשר דן מחדש בענין כולו על בסיס זכות טיעון מלאה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד רענן בר און ואח' לעותרת, עוה"ד אלי זהר ואח' למשיבים. 31.5.09).
עע"ם 3747/09 - דוד פלוטקה נגד אחוזת החוף בע"מ ויעקב פלוטקה
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור בנושא זכייה במכרז. *דחיית עתירה על הסף ע"י ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים מהווה פס"ד שניתן לערער עליו ללא קבלת רשות(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה, תאגיד עירוני של עיריית תל-אביב, פרסמה מכרז לביצוע עבודות בחניון המוקם לשימוש עובדי עיריית תל אביב. המבקש והמשיב 2, שהינם אחים, הגישו כל אחד לחוד הצעות למכרז. עקב העובדה שהצעותיהם של השניים היו זהות החליטה ועדת המכרזים לערוך הגרלה בין שתי ההצעות, בה נבחר משיב 2 כזוכה במכרז. נחתם חוזה עם המשיב 2 לביצוע העבודות, הופקדו ערבויות, והחלה הערכות לתחילת הביצוע.
או אז הגיש המבקש עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים נגד תוצאות המכרז וביהמ"ש דחה את העתירה על הסף בנימוק של היעדר סמכות עניינית. המבקש הגיש ערעור ובד בבד הוא מבקש עיכוב החלטת בימ"ש קמא עד לערעור. לטענתו, בכוונת המשיבים להתקשר בחוזה, וחוזה שכזה ייתר את הערעור. עוד טוען הוא שסיכויי הערעור טובים כיוון שהחלטת בימ"ש קמא מבוססת על שגגה. בתגובותיהם טוענים המשיבים תחילה כי דין ערעורו של המבקש, ועל כן גם בקשתו לצו ביניים, להידחות על הסף, כיוון שהחלטת ביהמ"ש קמא מהווה החלטה אחרת ולא פסק דין ועל כן ניתן להגיש על ההחלטה ערעור ברשות בלבד, ולא ערעור בזכות כפי שהוגש. לגופו של עניין מפרטים הם מדוע לגירסתם סיכוייו של הערעור נמוכים. הבקשה למתן צו ביניים נדחתה.
ב. אשר לטענת המשיבה כי יש לסלק את ערעורו של המבקש על הסף, ובעקבותיו גם את הבקשה למתן צו ביניים - דין הטענה להידחות. דחיית העתירה על הסף ע"י בימ"ש קמא, הינה החלטה המסיימת הליך, ולא החלטה אחרת כטענת המשיבה, ועל כן מהווה פסק דין המתיר ערעור בזכות.
ג. לגופה של הבקשה - המבקש נמנע מלפרט את הנזקים שייגרמו לו במידה ולא יינתן הצו הזמני ופוטר עצמו באמרות כלליות בלבד, כך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. אכן, הנטייה היא לראות החלטות במכרזי הקמה כבלתי הפיכות ומשכך כמטות את מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד הזמני, ואולם, הנזק "הבלתי הפיך" לו טוען המבקש הוא שלא יתאפשר לו לזכות במכרז אפילו יתקבל ערעורו. נזק כזה אינו בגדר נזק "בלתי הפיך" שאינו ניתן לפיצוי כספי על ידי המשיבה ואין לעכב בגינו מכרז.
ד. בנוסף, במקרה דנא, מאזן הנוחות אינו מסתכם באינטרסים הישירים של הצדדים, אלא מעורב אינטרס ציבורי באשר העיסקה נשוא המכרז הינה בורג קטן מפרוייקט רחב היקף לבניית חניון שאמור לשרת את עובדי עיריית תל אביב. ההשלכות של מתן צו ביניים הינן כי יעוכב המשך השלמת הפרוייקט לתקופה בלתי מוגבלת עד אשר יתברר עניינו של המבקש. הדעת אינה סובלת עיכוב מסוג זה בפיתוח הציבורי וברווחתם של עובדים רבים הנובע מסכסוך עסקי בין אחד מיני רבים מהספקים המעורבים במיזם.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. פרג' בנימין למבקש, עוה"ד א. וינר למשיבה, עוה"ד י. הרמן וש. אגמון למשיב 2. 27.5.09).
ע.פ. 7438/08 - רבז מיכאל יגודייה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה וגרימת חבלה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8342/07 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער ואחד אלברט נפגשו עם המתלונן ובחור נוסף בשם איגור. המערער האשים את המתלונן כי דיבר סרה אודותיו, ובשל כך תקפו המערער ואלברט את המתלונן, חבטו בו באגרופים וכאשר נפל ארצה, בעט בו המערער בצלעותיו ובבטנו. המערער ואלברט היכו גם את איגור. לאחר מכן, דרש המערער מהמתלונן פיצוי בסך 3,000 ש"ח בשל כך שדיבר בו סרה. בעקבות איומיו של המערער הלכו השנים ושם משך המתלונן סכום של 2,000 ש"ח מחשבונו, והעבירו לידי המערער. בעקבות התקיפה, הופנה המתלונן לבית חולים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה בכוח, וגרימת חבלה חמורה, וזיכה אותו מחמת הספק מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות שיוחסה לתקיפתו של איגור. בגזירת הדין, נתן ביהמ"ש את דעתו לעברו הפלילי של המערער, וגזר לו מאסר בפועל של 4 שנים, ומאסר על תנאי של שלוש שנים, וכן פיצוי כספי למתלונן בסך 7,500 ש"ח, וקנס כספי בסך 1,000 ש"ח. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. לענין ההרשעה יש לדחות את הערעור, למעט בנקודה אחת שבעניינה מסכימה התביעה כי חלה טעות בפסק הדין. הטעות נוגעת להרשעת המערער בעבירה של חבלה חמורה, שכן לא היו ראיות לכך שאת החבלות בגופו של המתלונן גרם המערער ולא אלברט. המדינה ביקשה, איפוא, להרשיעו במקום זאת בעבירה של תקיפה. למעט תיקון זה, עומדת הרשעתו של המערער על קרקע מוצקה, ואין להתערב בה ולשנותה.
ג. אשר לעונש - שילובם של מעשי אלימות ביחד עם מעשי סחיטה באיומים מצדיקים ענישה מחמירה. תופעת השימוש בכח, באלימות, ובאמצעי הפחדה שונים אחרים לצורך סחיטת כספים מהזולת, הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות ומקבלת ביטויים בהקשרים שונים. תופעה זו מחייבת נקיטת גישה עונשית מחמירה. בנוסף, המערער הינו בעל עבר פלילי עשיר בעבירות רציניות, ומאז עלותו לישראל הוא בא ויוצא בשערי הכלא. נראה, כי גם ענישה קשה אינה מרתיעה אותו, והוא חוזר לסורו ואינו מרפה. הענישה שביהמ"ש הטיל על המערער היא מידתית, ולא היה מקום להתערב בה אלמלא הוחלפה הרשעת המערער בגרימת חבלה חמורה לתקיפה. מהלך זה מצדיק הקלת-מה בענישה. לפיכך יופחת עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער ויועמד על שלש שנים וחצי במקום 4 שנים. כמו כן, המאסר על תנאי יועמד על שנתיים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלה שיינפלד למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 27.5.09).
ע.פ. 8823/08 + 7885/08 - מדינת ישראל נגד מחמוד רחאל ואח'
*החמרה בעונש בעבירה של שוד אקדח משומר בבנק (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיבים הודו כי קשרו קשר לשדוד שומר של סניף בנק באיכסאל וליטול ממנו אקדח אותו הוא נושא לצורך תפקידו. את זממם הוציאו המשיבים לפועל בחודש דצמבר 2007. את האקדח אותו גנבו מסרו לאחר כדי שיסתירו, והם ביצעו פעולות שונה במטרה למנוע את לכידתם. המשיבים הודו וביהמ"ש המחוזי הרשיעם בשורה של עבירות וגזר להם שנתיים וחצי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס וכן חוייב כל אחד מהמשיבים לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. הוגשו ערעורים הדדיים על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
בעונש אותו גזר ביהמ"ש המחוזי, לא ניתן מענה הולם לחומרתן של העבירות, והצורך להרתיע את היחיד והרבים. לפיכך, ונוכח ההלכה הנוהגת לפיה אין זה מדרכו של בימ"ש שלערעור למצות את הדין עם נאשמים, תועמד תקופת המאסר בפועל על שלוש שנים וחצי.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד ג'ויה שפירא למערערת, עוה"ד זועבי חיידר וליכט אריה למשיבים. 25.5.09).
ע.פ. 7327/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקלה מסויימת בעונש בעבירות מין בקטינות במשפחה (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הואשם בביצועם של מעשים מגונים בארבע קטינות, שלוש מתוכן בנותיו - א' ילידת 1997, ש' ילידת 1992 ו-ר.ב. ילידת 1992. הקטינה הרביעית י', ילידת 1993, התגוררה בשכנות למערער ונהגה להגיע לביתו כדי לשחק עם בנותיו. נטען, כי במשך כעשר שנים נהג המערער להתבודד עם ש' באחד החדרים, שם ביצע בה את העבירות. בעקבות הודאת המערער, הרשיעו ביהמ"ש וגזר לו 12 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופיצוי ר.ב. בסכום של 50 אלף ש"ח. העונש הוקל במקצת.
מחד, אין מדובר במי שחטא בכישלון חד-פעמי וחריג, אלא בנאשם שביצע עבירות בזויות בבנותיו, בשר מבשרו, כאשר כלפי אחת מהן נמשכו המעשים כעשר שנים. ולא רק בבנותיו פגע המערער, אלא גם בקטינה תמימה נוספת. מעשיו של המערער הותירו את רישומם הקשה על הקטינות, ובמיוחד חמור מצבה של ש' שהוצאה מבית הוריה בצו חירום, ואם בכך לא די, סובלת ש' מעויינות של אחדים מבני משפחתה על כך שחשפה את סוד המעשים שביצע בה אביה וגרמה למאסרו. מאידך, ניצבת העובדה כי חרף המעשים הקשים בהם הורשע המערער, אין מדובר במעשים הניצבים ברום סולם החומרה, ורמת הענישה שהיתה מקובלת עד כה היא פחותה מזו שיושמה הפעם. אפשר שהגיעה השעה לקבוע כי נוכח ריבוי התלונות על פגיעה בקטינים, יש לנקוט ברמת ענישה חמורה מזו שהיתה נהוגה עד כה, אולם ראוי כי דבר זה ייעשה באופן הדרגתי. מטעם זה הוחלט להקל קמעא בתקופת המאסר בפועל בה ישא המערער ולהעמידה על 10 שנים.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד טל גדי למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 25.5.09).
ע.א. 9635/08 - הרב צבי ביאלוסטוצקי נגד בנק ירושלים ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה ב"משוא פנים" של שופט שלום בקבלת החלטות דיוניות וראיה לכך שמספר החלטות כאלה בוטלו ע"י בימ"ש מחוזי (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיב (להלן: הבנק) הגיש תביעה לבימ"ש השלום נגד המערער ואחרים. במהלך ניהול התביעה הגיש המערער מספר בקשות פסלות שנדחו ואף ערעורים על החלטות אלה נדחו. היסוד להגשת בקשות הפסילה, הוא טענת המערער לפיה שש החלטות של ביהמ"ש המחוזי, אשר ביטלו את החלטות בימ"ש השלום, מוכיחות כי "הכמות הפכה לאיכות", המהווה עילת פסילה, שכן היא משקפת משוא פנים מתמשך מצד ביהמ"ש. בימ"ש השלום דחה את בקשות הפסילה, בקובעו כי כל מטרתן, כבעבר, היא למנוע את המשך בירורם של התיקים ולהביא לכך שההליכים הארוכים יתחילו מראשיתם. הערעור נדחה.
החלטות בימ"ש שנהפכו על ידי ערכאת ערעור, אין בהן כדי להציע על עילת פסלות. ההחלטות אותן מציין המערער נוגעות לניהול המשפט ואין בהן כדי להשליך על עצם מהות הסכסוך, אפילו נהפכו חלקן על ידי ערכאת הערעור. אפילו מדובר ברצף של החלטות שאינן מצדדות בעמדת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות. יש לדחות את טענת המערער כי "הכמות הפכה לאיכות". אין יסוד לטענות המערער כי ההחלטות שקיבל בית-המשפט במקרה דנן מעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים כלפיו וכלפי יתר הנתבעים, בני משפחתו.
(בפני: הנשיאה בייניש. 27.5.09).
ע.פ. 697/09 + 693/09 - פלוני ואדהם כנעאן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות של גרימת חבלה, בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
מספר בני נוער, בגילאים 15 ו-16, הסבו במסעדה בטמרה. משנכנסו לשם המערערים, נתקל מערער 1, קטין יליד חודש אוקטובר 1990 (להלן: הקטין), בשלט שהיה מונח על הרצפה, והדבר גרם לחבורת הנערים לגחך לעברו. המערערים עזבו את המסעדה, ושבו אליה כשבידיהם אלות, עמן תקפו את הנערים. כתוצאה מהתקיפה נפצעו ארבעה מבני הנוער, ואחד מהם אף נזקק לאשפוז. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הרשיעם בעבירות של חבלה חמורה, ופציעה בנסיבות מחמירות, וגזר לקטין 30 חודשי מאסר, וחברו (להלן: אדהם), הבוגר משותפו בשלוש שנים, נדון ל-42 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרו למערערים 12 חודשים מאסר על-תנאי,
וכל אחד מהם חוייב לפצות את הנער שנחבל בראשו בסכום של 20,000 ש"ח, ואת יתר המתלוננים בסכום של 3,000 ש"ח כל אחד. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
בתקופה בה האלימות פשתה כנגע בחברה הישראלית, מצווים בתי המשפט להרים את תרומתם כדי לסלק תופעה זו מחיינו, ואחת הדרכים לכך, היא החמרה ברמת הענישה. ברם, יש ליתן משקל לנסיבות העושה והמעשה, ונראה כי ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערערים מעבר למתחייב. לקטין שמוצאו במשפחה מכובדת ונורמטיבית, טרם מלאו 17 שנים בעת האירוע, זו מעורבותו הראשונה בפלילים, הוא הודה במעשה הקשה שיוחס לו, הביע חרטה, הפנים את הפסול בפנייה לאלימות, ושירות המבחן התרשם כי מדובר בשינוי משמעותי בתפיסת עולמו. שירות המבחן עמד על שינוי דומה שהתחולל גם באישיותו של אדהם. גם הוא נעדר עבר פלילי, הפנים את חומרת התנהגותו, הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, והביע חרטה. בחודש נובמבר 2008 נחת על משפחתו אסון כאשר אביו נפטר, ואדהם נאלץ לקטוע את לימודיו במכון וינגייט מתוך תחושת אחריות כלפי אמו ואחותו. יש ליתן משקל הולם גם לשיקולי שיקום, ונדמה כי כליאתם הממושכת של המערערים עלולה לגרום להם להפנים נורמות עברייניות, ותוצאה זו נוגדת את אינטרס הכלל. לפיכך, תקופת המאסר בפועל בה ישא הקטין תעמוד על 18 חודשים, ותקופת המאסר בה ישא אדהם תעמוד על 24 חודשים. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אעמר רפעת ודיאב ואפת למערערים, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 25.5.09).
רע"פ 2166/09 - שלמה כהן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים בה נהרג אביו של המערער (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכב סמוך למחלף שמריהו, בנתיב השמאלי מתוך שלושה. הכביש, שהינו דרך בין עירונית, היה תקין ומואר, ושדה הראייה קדימה בכיוון נסיעתו של המבקש השתרע למרחק של כ-200 מטרים. ברכב היו אותה שעה אביו של המבקש (להלן: המנוח), אשתו ושני נוסעים נוספים. המבקש לא שמר מרחק מהרכב שלפניו, וכתוצאה מכך התנגש ברכב זה, המנוח נהדף לעבר השמשה הקדמית ברכב, וראשו נחבט בה, וגרם למותו. עוד מספר נוסעים נפצעו. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקש בגרימת מוות ופציעה וגזר את דינו ל-75 ימי מאסר, שירוצו בעבודות שירות; 10 שנות פסילה, ושמונה חודשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין, כי לנוכח העובדה שהמבקש גרם בתאונה למות אביו, אין מקום לגזור עליו אסר מאחורי סורג ובריח. כן ציין ביהמ"ש, כי זהו המקרה המתאים לסטייה מעונש מאסר המינימום, 6 חדשים, הקבוע בחוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש, והעמיד את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות. כמו כן, הוטל על המבקש קנס בסך 10,000 ש"ח. יתר רכיבי גזה"ד נותרו על כנם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אמנם בעקבות התאונה קיפח את חייו אביו של המבקש, ועובדה זו וודאי תכביד על מצפונו עד אחרון ימיו, אולם, מאידך, על ביהמ"ש ליתן משקל לאינטרס הציבורי ולמלא את תפקידו במלחמה בקטל בדרכים. אף העונש שהושת על המבקש בביהמ"ש המחוזי, הינו פרי התחשבות בזהות הקורבן ובהשלכות שיש לכך על המבקש, שאם לא כן היה מקום להחמיר אף יותר בענשו. עוד יצוין, כי בסעיף 64 לפקודת התעבורה קבוע כאמור עונש מינימום בעבירה בה הורשע המבקש, ורק מקום שהנסיבות מצדיקות זאת יכול ביהמ"ש לסטות ממנו, מטעמים שיפרש בגזר הדין. במקרה דנן, אין הצדקה לסטות מעונש המינימום הקבוע בפקודה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש. 26.5.09).
ע.פ. 3863/09 - מדינת ישראל נגד נאסר חסן
*היענות לבקשת המדינה לעכב עד להכרעה בערעור, פס"ד של מאסר בעבודות שירות (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות - הבקשה נתקבלה).
המשיב, אשר סבר כי בעלה של אחותו (להלן: המתלונן) התבטא במילים קשות כנגד אחת מאחיותיו, הגיע אל חנותו של המתלונן דקר אותו דקירה עמוקה, תוך שהוא אומר למתלונן כי "ילמדו לקח". ביהמ"ש המחוזי בנצרת הטיל על המשיב שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; 18 חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 35,000 - וקנס בסך 5,000 -. בגזר הדין נקבע שהמקרה דנן הינו מקרה חריג, בו אין למצות את הדין עם המשיב. זאת, בין היתר, מן הנימוקים הבאים: המשיב הוא כבן 40 שנים, וללא כל עבר פלילי; הוא בעל משפחה ואב ל-4 ילדים, נורמטיבי בהתנהלותו ותורם למשפחה ולחברה; נולד לו תינוק עם מום בלב, הזקוק לביקור ההורים מספר פעמים ביום; הביע חרטה על מעשיו; הודה באשמתו. המבקשת ערערה על גזה"ד ולטענתה אם יחל המשיב לרצות את עונשו בעבודות שירות, בטרם יישמע הערעור, עשוי הדבר להשליך על תוצאת הערעור. לפיכך היא מבקשת לעכב את ריצוי העונש עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
ביצוע גזר הדין יביא, כך נראה, לייתור הדיון בערעור שהוגש על ידי המבקשת. על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, גזר הדין קל יחסית לנהוג בעבירות חבלה בנסיבות מחמירות, ובפרט כאשר מערבות הן שימוש בסכין. אי לכך הבקשה מתקבלת.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ד. כהן-ויליאמס למערערת, עו"ד ס. זועבי למשיב. 26.5.09).
בש"א 4145/09 - נטע לי סקאלר נגד רוני יובינר
*היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).
פסק הדין, נשוא בקשה זו, ניתן ביום 26.4.2009. ביום 13.5.2009 ביקשה המבקשת להגיש עתירה לקיום דיון נוסף. מאחר שחלפו למעלה מחמישה-עשר ימים ממתן פסק הדין, היא נדרשה להארכת מועד. בבקשה להארכת מועד, שהוגשה למחרת היום, נטען כי פסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים ונמסר לידי בא-כוח המבקשת ביום 30.4.2009. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
מירוץ המועדים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, ולא ביום המצאתו לבעלי הדין. האיחור בהגשת ההליך במקרה דנא נעוץ, כך נראה, בסברה מוטעית של בא-כוח המבקשת לגבי תחילת מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות מסוג זה אינה מהווה בדרך כלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסויים בעמדה זו במהלך השנים. יחד עם זאת, כאשר הטעות נוגעת למועד להגשת עתירה לדיון נוסף, רואים במועד זה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שככלל, טעות לגבי המועד הנזכר אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. אולם אין מדובר בשלילה מוחלטת, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות. במקרה דנא, יש להיעתר לבקשה. האיחור בהגשת ההליך הוא איחור מזערי של יומיים. המשיב לא טען כי גיבש ציפייה לסופיות ההתדיינות וכי נגרם לו נזק בשל עצם האיחור (בן היומיים) בהגשת ההליך. הוא לא טען כי שינה מצבו לרעה בעקבות אי הגשת בקשה לדיון נוסף במועד. אשר לסיכויי ההליך, יש ליתן את הדעת לכך שבפסק הדין נחלקו דעות השופטים בסוגיות מורכבות בתחום כללי ברירת הדין בנזיקין. בדעת רוב נקבע חריג לכלל ברירת הדין שאומץ בפסיקה קודמת. על רקע זה, על פני הדברים ולצורך הבקשה, אין לקבוע כי סיכויי ההליך נמוכים באופן המצדיק שלא להאריך את המועד להגשת ההליך.
(בפני: הרשמת לוין. 25.5.09).
בש"פ 4276/09 - איאד עאזם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד. *אימתי יש צורך בבדיקת חלופת מעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושותפיו שדדו את המתלונן, בן 52 וסובל מנכות ברגלו, כאשר זה הגיע ברכב החברה בה עבד, לחניון תת קרקעי שליד סניף בנק לאומי בנצרת על מנת להפקיד בבנק מעטפה ובה פדיון החברה, כפי שנהג לעשות באופן שגרתי במסגרת עבודתו. תוך כדי ביצוע השוד, הגיע למקום מנהל החניון, ואז נכנסו העורר וחבריו לרכבם ונסו מן החניון בנהיגה מהירה. בסמוך ליציאה מן החניון התנגש רכבם מספר פעמים ברכב אחר אשר עמד בדרכו. גם לאחר ההתנגשות, לא עצרו השלושה ונמלטו מהחניון. בגין מעשים אלו יוחסו לעורר שוד בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות, והפקרה לאחר פגיעה, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אשר לטענה כי לא נבחן קיומה של חלופת מעצר - לפני בחינת קיומה של חלופת מעצר, בוחן ביהמ"ש אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם באמצעות חלופת מעצר כלשהי, ורק בענותו בחיוב על שאלה זו יעבור ביהמ"ש לבחינת חלופות המעצר הקונקרטיות ומידת התאמתן ושקילת הצורך בעריכת תסקיר. חומרתו הרבה של המקרה ומסוכנותו של המשיב, נלמדות מן האלימות הקשה שהופעלה ללא רחם כנגד המתלונן, שהינו אדם נכה, ומתכנונו המוקדם של השוד שבוצע בצוותא ובדיוק רב, דבר המעיד על התחכום של העורר. גם עברו הפלילי הבלתי מבוטל של העורר בעבירות אלימות ורכוש, מעיד על מסוכנותו. אין גם להתעלם מן החשש כי העורר עלול, במידה וישוחרר לחלופת מעצר, להשפיע על העדים וכן לתאם גרסאות עם שותפיו שטרם נתפסו. אומנם, העורר נעצר כחודש ימים לאחר ביצוע המעשים נשוא כתב האישום, תקופה שבמהלכה לא ניסה, לכאורה, לשבש את ההליכים נגדו, אולם, אין בעיכוב זה במעצרו, אשר נבע, כטענת המשיבה, מצרכי החקירה, כדי להעיד על היעדר חשש לשיבוש מהלכי משפט מצידו.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד באסל פלאח לעורר, עו"ד עדי מנחם למשיבה. 25.5.09).
בש"פ 4289/09 - מדינת ישראל נגד רפי אוחנה
*הארכת מעצר דו ספרתית בעבירות רצח (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב ונאשמים אחרים, הואשמו בעבירות שונות ובהן גם רצח והריגה. כתב האישום מתאר קשר שקשרו המשיב ואחיו, משה אוחנה, עם הנאשמים הנוספים וירון סנקר (להלן - סנקר), על מנת לפגוע באנשים שחשדו בהן כי היו מעורבות ברצח אחיהם, חנניה אוחנה. לאחר שהוגש כתב האישום נעצרו המשיב והנאשמים האחרים עד תום ההליכים. משפטו של המשיב לא הסתיים בתום תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום, והמעצר הוארך מספר פעמים לתקופה של 90 יום. העיכוב בשמיעת משפטו של המשיב נבע בעיקרו מהתמשכות משפטו של עד התביעה המרכזי במשפט, סנקר, שהועמד לדין בנפרד, שכן על פי הלכת קינזי לא ניתן היה להעיד את סנקר כל עוד לא הסתיים משפטו שלו. ביטולה של הלכת קינזי בחודש אוקטובר 2006 איפשר את המשך ניהול משפטו של המשיב. במסגרת הבקשה העשירית להארכת מעצרו של המשיב הורה ביהמ"ש העליון על שחרורו לחלופת מעצר. בחודש ספטמבר 2008 נעצר המשיב שוב בעילה של הפרת תנאיה המגבילים של חלופת המעצר והוגש נגדו כתב אישום חדש (להלן - תיק ההפרות). לאור שינוי נסיבות זה, עתרה המבקשת לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר וביקשה לעצרו מחדש, ובקשתה נתקבלה. משפטו של המשיב לא הסתיים ועל כן המבקשת שבה ועתרה להארכת מעצרו. השופט לוי קבע כי המשיב מעל, לכאורה, באמון שנתן בו ביהמ"ש ולכן הורה
על הארכת מעצרו כמבוקש. ביום 25.2.2009 הוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים בשל התמשכות משפטו. עתה, כשעומדים לחלוף תשעים ימי הארכת המעצר עותרת המבקשת להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. סיכומי התביעה בתיק העיקרי הוגשו ביום 15.12.2008 וסיכומי ההגנה הוגשו ביום 1.4.2009. כעת ממתינים הצדדים להכרעת הדין. הבקשה נתקבלה.
ההליכים בעניינו של המשיב התמשכו בצורה ניכרת עד אשר מספר הארכות המעצר בעניינו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הגיע למספר דו-ספרתי, ואין זה עניין של מה בכך. ואולם, התמשכות ההליכים אינה חזות הכל והשיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלת הארכת מעצרו של נאשם לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הם, מחד, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. חומרת המעשים המיוחסים למשיב כמו גם נסיבות ביצועם קשות הן ומצביעות על מסוכנותו. התיק העיקרי העומד ותלוי כנגד המשיב כולל עבירות חמורות ביותר ובהן הזמנת רציחתם של חמש דמויות מפתח בעולם העברייני אשר הסתיימה ברצח כפול ובפציעתם של אחרים. בשל התמשכות ההליכים נגד העורר נתן בו ביהמ"ש אמון ושיחרר אותו לחלופת מעצר, אך המשיב מעל לכאורה באמון זה מספר פעמים, תוך שהוא מפר באופן בוטה את התנאים המגבילים ומבצע לכאורה עבירות חמורות ובהן בידוי ראיה וסחיטה באיומים. על כן יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ר. כהן-ויליאמס למבקשת, עו"ד ש. פרג'ון למשיב. 25.5.09).
בש"פ 4304/09 - אליה שחיבר נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים (ערר על פסילה מנהיגה - הערר נדחה).
העורר נעצר לבדיקה משטרתית כשהוא נוהג ברכב, ובבדיקת נשיפה נמצא ריכוז של 655 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף, העולה על המידה המותרת. העורר נפסל מנהלית מלנהוג לתקופה של שלושים ימים ועם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לפסול את העורר מנהיגה עד תום ההליכים כנגדו, תוך העמדת תקופת הפסילה על שנתיים. המשיבה ציינה כי העורר אוחז ברישיון נהיגה משנת 2007 ומאז עומדות לחובתו תשע הרשעות תעבורתיות. כמו כן, לעורר רישום פלילי בעבירות של הפרעה לשוטר, איומים והעלבת עובד ציבור, וגם תיקי מב"ד בעבירות סמים ואלימות. ביהמ"ש לתעבורה קיבל את הבקשה והורה על פסילתו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו, ובשלב זה לתקופה של שנה. העורר ביקש מביהמ"ש המחוזי להשיב לו את רישיונו ולמצער לקצוב את תקופת הפסילה לפרק זמן קצר יותר ובקשתו נדחתה. הערר נדחה.
אכן, העורר, ככל אדם, זכאי ליהנות מזכויות היסוד המוקנות לו. ואולם, מנגד קיימות זכויות יסוד של אחרים המשתמשים בדרך, אשר זכאים אף הם להגנת זכותם לחיים ולשלמות גופם, זכויות אשר אף הן מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במלאכת האיזון שבין זכויות היסוד של העורר לבין זכויות היסוד של המשתמשים בדרך, גוברת זכותם של האחרונים בשל מסוכנותו הרבה של העורר. גם אין פגם בביסוס הראיות לכאורה כנגד העורר על סמך בדיקת "הינשוף", שכן טרם נקבע כי תוצאות בדיקה זו אינן קבילות, ולא ניתן להתלות הליכים עד אשר תתקבל הכרעה בעניין זה. מכל מקום, קביעת שכרותו של העורר לא התבססה רק על בדיקת "הינשוף", אלא גם על ביקורת שערכו השוטרים, ממנה עלו סממני שכרותו של העורר.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. דמתי לעורר, עו"ד י. שרף למשיבה. 27.5.09).
בש"פ 4400/09 - בנימין וקס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות פריצה והחזקת נשק (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר התפרץ לבית מגורים באשקלון ונטל משם אקדח ושתי מחסניות, בא אל הפרדס בפארק הלאומי באשקלון וירה כדור אחד באוויר. כחודש וחצי קודם לאירוע הנ"ל, החזיק העורר ברשותו שלוש מחסניות לנשק מסוג 16M, וכן כדורי תחמושת רבים לסוגי נשק שונים. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר וציין כי אין בכך כדי למנוע מן העורר להציע חלופת מעצר נאותה, אשר תיבחן על ידי בימ"ש השלום לכשתוצע. הערר נדחה.
עבירות הנשק המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר עצמאית לפי החוק. יתר על כן, ככלל, רואים מי שעבר עבירות כאמור כמי שמסכן את הציבור, כך שביצוען מקים גם עילה של מסוכנות. עילות אלה, בהצטרפן זו לזו, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופת מעצר. בנסיבות אלה, גם אם אין לפסול לחלוטין, נוכח גילו הצעיר של העורר והיותו נעדר עבר פלילי, את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. ברם, בשחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו, חלופה שנדחתה ע"י ערכאות קמא, כאשר המעשים המיוחסים לו בוצעו עת שהה שם ומבלי שהוריו מנעו את ביצועם, אין כדי להשיג את מטרות המעצר ולאיין את מסוכנותו. אין באמור לעיל כדי למנוע מן העורר להציג בפני בימ"ש השלום חלופת מעצר אחרת.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד יורם פאור לעורר, עו"ד ירין שגב למשיבה. 26.5.09).
ע.פ. 4409/09 - פלונית נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד להכרעה בערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד להכרעה בערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשת היא אימן של שתי קטינות, ילידות 1998 (להלן - הקטינות). במהלך השנים 2007-2006 ביצעה המבקשת בקטינות מעשי תקיפה והתעללות. במסגרת גזר הדין, ציין ביהמ"ש המחוזי כי המעשים שבהם הודתה המבקשת הם חמורים וקשים ויש בהם סממנים מובהקים של התאכזרות, וקבע כי למרות טענתה של המבקשת כי חונכה בדרך "קשה" בצעירותה, בקווקז, כפי שגם עולה מתסקיר המבחן בעניינה, הרי ששהתה די זמן בישראל כדי ללמוד ולדעת ששיטה והתנהגות זו פסולות ואסורות בתכלית האיסור כאן. בסופו של יום גזר ביהמ"ש המחוזי על המבקשת 24 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. המבקשת הגישה ערעור על חומרת העונש ובד בבד ביקשה עיכוב ביצוע עונשה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
עונש מאסר בפועל בן שנתיים, שנגזר על המבקשת, אינו ארוך במידה ניכרת מהעונשים שהושתו על מבקשים במקרים אחרים שבעניינם נטה ביהמ"ש לעכב את ביצוע העונש. בנוסף, העבירות שבהן הורשעה המשיבה בוצעו לפני פרק זמן של בין שנתיים עד ארבע שנים. זאת ועוד, במהלך שנתיים ימים בהן התנהל משפטה של המבקשת, שהתה היא בחלופת מעצר ולאורך תקופה זו התייצבה לכל הדיונים בעניינה ולא הפרה את התנאים המגבילים אשר נקבעו לה. כמו-כן, יש ליתן משקל משמעותי לנסיבותיה האישיות החריגות של המבקשת: לעובדה כי היא מצויה בשבוע ה-34 להריונה ולכך שלכאורה חל מפנה משמעותי במארג היחסים בינה לבין בנותיה. במקרים כגון דא, נסיבותיה האישיות של המבקשת, מטות את הכף לטובת עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליה, עד להכרעה בערעור שהגישה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ר. סויד למבקשת, עו"ד ל. בלומנפלד-מגד למשיבה. 28.5.09).