בש"פ 4174/09 - גדי אבוטבול נגד מדינת ישראל
*סמכות מקומית בדיון במעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
א. העורר נתון במעצר בית, בהתאם להחלטתו של בימ"ש השלום בנצרת. בתיק פלילי שהתנהל נגדו בכתב אישום חדש, הוא הואשם בשורה של עבירות ובכללן יציאה ממעצר הבית תוך הפרת התנאים המגבילים כשהוא נושא סכין שלא כדין, התפרצות לבתי מגורים וגניבה מתוכם, שימוש ברכב בעל לוחית רישוי גנובה ומזוייפת, נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה כדין ותוך כדי פסילה. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום בנצרת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי בהתאם לסעיף 7 לחסד"פ מוקנית לו הסמכות המקומית לדון בכתב האישום. בימ"ש המחוזי שדן בערר על החלטתו של בימ"ש השלום, דחה את הערר. הערר נדחה.
ב. בכל הנוגע לטענת העורר בדבר היעדר סמכות מקומית של בימ"ש השלום בנצרת - העורר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים ע"י ביהמ"ש בנצרת והוא הפר את התנאים המגבילים תוך ביצוע עבירות נוספות כגון ההתפרצויות לבתי מגורים. מכאן, שיש לראות את האישומים כולם כמסכת עובדתית אחת שהבסיס המשותף שלה הוא הפרת התנאים המגבילים שהוטלו על העורר על ידי בימ"ש השלום בנצרת, ולכן ניתן לצרפם בהתאם להוראות סעיף 86 לחסד"פ, ולבימ"ש זה קנויה הסמכות המקומית לדון בכתב האישום מכוח סעיפים 6 ו-7 לחסד"פ. מכל מקום מקומה של טענה זו, אשר הינה ערעור על החלטת ביניים, בערעור על פסה"ד לכשיינתן, ולא במסגרת ערר על מעצר.
ג. המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על דפוס התנהגות עברייני - סדרה של עבירות התפרצות שבוצעו באופן שיטתי, לאחר תכנון מוקדם, תוך התארגנות עם שותפה. מעשים אלו, בצירוף העובדה שלעורר הרשעות קודמות, מקימים עילת מעצר מכח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. נכונה גם קביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה מתגבשת עילת מעצר גם מכח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. העורר הפר את תנאי מעצר הבית, לא הפקיד ערובה, התחמק מדיונים בעניינו, ואף לא התייצב לחקירות שאליהן זומן. באמור יש יסוד סביר לחשש מפני התחמקות ממהלכי משפט.
(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד א. רוזה וי. זילברברג לעורר, עו"ד ע. מנחם למשיבה. 26.5.09).
ע.א. 3781/07 - אליהו אליהו נגד הוועדה המקומית לתכנון... פתח תקווה ואח'
*פיצויים בהפקעת מקרקעין. *דחיית טענה לחוסר שוויון בתשלומי פיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 1331/05 - הערעור נדחה).
א. ביום 31.3.1957 רכש המערער חלקים מתוך שלוש חלקות קרקע בפתח תקווה בשטח כולל של 1,612 מ"ר (להלן: החלקות). ביום 6.1.1984 פורסמה ברשומות הודעה על הפקעת המקרקעין וביום 28.3.1989 פורסמה ברשומות הודעה בדבר הקניית החלקות לבעלות עיריית פתח תקווה. בראשית שנת 1984, הוצע למערער לקבל פיצוי כספי, אך הוא סירב ועמד על כך שהפיצוי יהיה בדמות קרקע חלופית. לאחר שנים ארוכות פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בנושא ההפקעה. בסמוך לחלקות מצויה חלקה 218 בשטח 951 מ"ר, שהיתה בבעלותה של עדינה ינטל. חלקה זו הופקעה כעשר שנים לאחר הפקעת החלקות. במסגרת עתירה שהגישה ינטל נגד המשיבות הגיעו הצדדים להסכם פשרה שהתבסס על הערכת שמאי מכריע אשר העריך את שווי חלקה 218 בסך $467,000. המערער טען כי עיקרון השוויון מחייב שהפיצוי שישולם לו יהיה לפי אותם קריטריונים של הפיצוי ששולם לינטל. עוד טען כי מהנדס העיר דאז, הבטיח לבעלי החלקות כי יקבלו פיצוי זהה לפיצוי שיינתן לינטל, והמשיבות לא עמדו בהתחייבות זו. ביהמ"ש המחוזי
מינה מומחית מטעמו, ועל פי הנחיית ביהמ"ש העריכה המומחית את שווי המקרקעין נכון לשני מועדים: האחד, 60 ימים לאחר מועד פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות; והשני, מועד עריכת שומת הפיצויים לגבי חלקה 218. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המועד הקובע הוא מועד פרסום ההודעה על הפקעת הקרקע. אשר לטענה בדבר פגיעה בעיקרון השוויון קבע ביהמ"ש כי מדובר בשני מקרים שונים ומובדלים האחד ממשנהו בפרמטרים הקובעים והרלוונטיים, ולכן לא ניתן להשוות בין המקרים. אשר לטענה כי ניתנה למערער הבטחה ממהנדס העיר כאמור, קבע ביהמ"ש כי ההבטחה הנטענת, ככל שניתנה, לא ניתנה על ידי הגורם המוסמך לחייב את המשיבות. המערער טען עוד כי יש לפסוק לו ריבית והפרשי הצמדה לפי הקבוע בסעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה ולא לפי סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה, וביהמ"ש קבע כי ההוראה הספציפית שבסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה גוברת על ההוראות הכלליות שבחוק פסיקת ריבית והצמדה. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער זכאי לקבל כפיצויי הפקעה את הסכום שבו נקבה המומחית בחלופה הראשונה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כאמור בסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי המשיבות תשלמנה למערער, בין היתר, שכ"ט עורכי דין בסך 10,000 - בצירוף מע"מ. ביהמ"ש דחה את תביעתו של המערער לקבוע את שיעור שכר הטרחה בהתאם להתחייבותו בהסכם שכר הטרחה שאותו כרת עם בא כוחו. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענה בדבר הבטחה מינהלית - ניתן להכיר, בתנאים מסויימים, בתקפותה המשפטית של הבטחה מנהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. מספר תנאים מצטברים נדרשים להתקיים על מנת לחייב את הרשות לקיים הבטחה שנתנה. אלא שלפני שכלל ניגשים לבחון האם מתקיימים התנאים הנדרשים, על הטוען לקיומה של הבטחה מינהלית להוכיח באופן ברור כי ניתנה הבטחה כאמור וכי מדובר בהבטחה מפורשת, ברורה וחד-משמעית. בענייננו, לא הוכח התנאי המקדמי, כלומר לא הוכח כי ניתנה הבטחה מפורשת, ברורה וחד משמעית.
ג. המערער טוען כי סמיכות החלקות לחלקה 218 והזהות במצב התכנוני צריכות להביא לפיצוי זהה. ברם, שוויון אינו מחייב זהות ולא כל הבדל פוגע בשוויון. הנכונות להתפשר היא שיקול רלוונטי כאשר בוחנים אם מתן יחס שונה לשני אנשים השייכים לאותה "קבוצת שוויון" מהווה פגיעה בעיקרון השוויון. במסגרת הפשרה בין ינטל לבין המשיבות - שאיננו יודעים פרטים רבים אודותיה - ברור כי המשיבות ויתרו על טענתן בדבר ייעוד המקרקעין, בעוד שינטל, כך יש לשער, ויתרה אף היא על חלק מטענותיה.
ד. באשר לנושא פסיקת ריבית והצמדה - כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון, בהרכב של חמישה שופטים, כי הוראותיו של החוק לתיקון דיני הרכישה גוברות על הוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכן מדובר בחוק מיוחד הגובר על חוק כללי.
ה. אשר לשיעור שכה"ט - רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות. גם אם נאמר כי ביהמ"ש המחוזי פסק למערער שכ"ט על הצד הנמוך, הרי הוא עשה זאת מהטעמים שפורטו בפסק הדין - התנהלותו של המבקש במשך השנים וכן העובדה שהמבקש לא זכה במלוא הפיצוי שנתבע על ידו. אשר לטענה שביהמ"ש לא התחשב בהסכם שכר הטרחה שאותו כרת עם בא כוחו, הרי ההנחייה בקביעת שיעור שכר טרחת עורך הדין היא כי רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון את הסכם שכר הטרחה בין עורך הדין ללקוחו, רשאי אך לא חייב. כיוון שנראה שביהמ"ש המחוזי, אכן, פסק למערער שכר טרחה על הצד הנמוך, לא יינתן בערעור צו להוצאות נגד המערער.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד א. קמר למערער, עו"ד ר. אלפר למשיבות. 31.5.09).
ע.פ. 9369/07 - אנסטסיה מיקל נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירת הריגה(מחוזי נצרת - ת.פ. 551/06 - גזירת דין לאחר שערעור על רצח הומר לעבירת הריגה).
א. המערערת הורשעה בביהמ"ש המחוזי בעבירת רצח וזו הומרה ע"י ביהמ"ש לעבירת הריגה. עתה ניתן ע"י ביהמ"ש העליון גזר הדין.
ב. השופט רובינשטיין: המערערת והמנוח, שהיה חברה, נאסים עפיפי, יצאו לסוף שבוע בכינרת עם זוג חברים נוסף. בשלב המוקדם לדקירה הקטלנית, נשוא פסה"ד, התעורר ויכוח על עניין של מה בכך בין המערערת והמנוח. המערערת נטלה סכין (ששימש את החבורה בפיקניק) שאורכו 25 ס"מ ואורך הלהב שלו 15 ס"מ, ודקרה את המנוח בכתפו. בהמשך שוב היו בין השניים חילופי דברים קשים. המנוח נקט אלימות כלפי המערערת. נוכח אלימות זו, נטלה המערערת את הסכין אותו הטמינה קודם לכן מתחת לאוהל, דקרה את המנוח דקירה אחת וגרמה למותו. במקרים אחרים של תסמונת אשה מוכה, התחשבו בתי המשפט, בסבל הרב שסבלה הנאשמת והתעמרותו של בן הזוג. לעומת זאת בנידון דידן, חיי הסבל שעברו על המערערת משחר נעוריה, הן בביתה, בגדרי יתמות מאם ויחסיה עם אביה, והן מבני הזוג שפגיעתם הרעה בה באה לידי ביטוי בהרשעתם באלימות כלפיה, אין להם קשר למנוח. עד אותו ערב טראגי נתפס המנוח ע"י המערערת כמיטיב עמה. המדובר בענייננו בהריגה הקרובה לרצח. אילולא רקעה הקשה של המערערת קרובים היינו לרף המירבי שבדין - עשרים שנות מאסר. נוכח הנסיבות האישיות, יש להקל במידה מסויימת, והעונש יועמד על שש עשרה שנות מאסר.
ג. השופטת ארבל (דעת מיעוט): מעשה הקטילה שביצעה המערערת הושפע במידת מה מן התסמונת הפוסט טראומתית ממנה היא סובלת. תסמונת זו נתנה את אותותיה בעקבות אירוע מזרז, הוא הכאת המערערת על-ידי המנוח, שהכניסה למצב נפשי הישרדותי, להתנהגות אימפולסיבית ולהתפרצות זעם שהצטבר בה, אשר התבטאו בהריגת המנוח. לפיכך יש להסתפק בעונש של 14 שנות מאסר.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. עוה"ד יואב ספיר וליזי פרוינד למערערת, עו"ד רחל מטר למשיבה. 4.6.09).
עע"ם 1149/07 - ועד מושב כפר מל"ל... נגד ועדה מקומית לתכנון..דרום השרון
*זכות עמידה של "עותר ציבורי" בעתירה מינהלית בביהמ"ש המחוזי, כזכות העמידה בבג"צ(הערעור נתקבל).
א. במקרקעין נשוא הערעור בכפר מל"ל בנוי כיום בית ספר פעיל. זכויות הבעלות במקרקעין רשומות על שם הקרן הקיימת לישראל וזכויות החכירה בהם (שפקעו בשנת 1987) נרשמו על שם אגודת אהרונוביץ', אגודה שאינה קיימת עוד. המשיבה הפקיעה את המקרקעין, והמערער הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי בה דרש לבטל את ההפקעה. ביהמ"ש דחה על הסף את העתירה בקבעו כי למערער אין זכויות קנייניות במקרקעין ובהיעדרן לא קמה לו עילה לדרוש את ביטול ההפקעה. לטענת המערער הוא בעל זכויות קניין בחלקה. בנוסף הוא טוען כי גם אם אין לו זכויות במקרקעין עדיין עומדת לו זכות עמידה "כעותר ציבורי". הערעור נתקבל.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין למערער זכויות קנייניות במקרקעין נשוא הערעור. ברם, באשר לזכות העמידה של המערער כעותר ציבורי, הרי פסיקתו של ביהמ"ש העליון הובילה זה מכבר להרחבת זכות העמידה, גם לעותרים ציבוריים, נטולי אינטרס אישי, כאשר הדבר דרוש לשם הגנה על שלטון החוק ולשם תיקון פגמים שנפלו בפעולות המינהל הציבורי. זכות העמידה של העותר הציבורי זהה בין אם מדובר בעתירה לבג"ץ בין אם מדובר בעתירה מינהלית. בענייננו, מועלות טענות חמורות נגד פעולת ההפקעה
והמטרות שעמדו ביסודה. קיים יותר מיסוד סביר לכך שנפלו פגמים מהותיים בהליך המנהלי במקרה זה. בנסיבות אלה, לא היה מקום לדחות את עתירת המערער על הסף.
ג. אכן, בעתירתו טען המערער לזכות עמידה כבעל זכויות במקרקעין ולא כעותר ציבורי. אולם, מכיוון שבתגובתו לבקשת הדחייה על הסף העלה את הטענה כי הוא בעל זכות עמידה גם כעותר ציבורי, הרי לאור הטענות כבדות המשקל בדבר הפגמים החמורים שנפלו בפעולת הרשות ולאור נכונותה העקרונית של המשיבה בדיון בערעור להכיר במערער כעותר ציבורי, אין בחסר האמור בעתירה כדי להכריע את הכף בענייננו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד גיא וינברג ואח' למערער, עו"ד רון צין ואח' למשיבה. 3.6.09).
ע.פ. 1632/08 - סאלם טורק נגד מדינת ישראל
*המרת הרשעה, ברוב דעות, בעבירה של רצח בעבירה של הריגה, בנימוק של אי הוכחת הכוונה לגרום למוות(מחוזי חיפה - ת.פ. 2062/05 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. במהלך חודש ספטמבר 2005 פרץ סכסוך בין המערער לבין עדנאן עמאש (להלן: המנוח). באחד הלילות הגיע המערער, כשהוא נושא אקדח טעון, לבית בו שהה המנוח עם אחרים. לאחר שהתקרב כדי מטרים בודדים מהמנוח, ירה המערער לעברו מספר פעמים ולא פגע בו. משניסה המנוח להימלט, ירה בו המערער פעם נוספת, והפעם פגע בגבו וגרם למותו. בעדותו טען המערער כי סבל מאיומים מצדו של המנוח, וכי הוא הוזמן על-ידי המנוח בשיחה טלפונית למפגש במטרה "לעשות סולחה", אולם, משהגיע למקום, תקף אותו המנוח באמצעות סכין והוא נאלץ לירות לעבר רגליו. המערער הסביר את הפגיעה בגב המנוח בכך שהתאורה בזירה היתה עמומה, וכן במגבלות הראייה מהן הוא סובל. ביהמ"ש דחה את גירסת המערער, וקבע כי היסוד של כוונה להמית השתכלל במעשיו. לפיכך הרשיעו בעבירת רצח. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין "העושה אחת מאלה יאשם ברצח:.. גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". עבירה זו מתבססת על קיום מעשה שתוצאתו קטלנית - וזהו היסוד העובדתי-תוצאתי, ועל יסוד הכוונה - הוא היסוד הנפשי, המבחין בין עבירה זו לעבירות אחרות שעילתן מותו של אדם. נוכח הקושי הטבוע בהתחקות אחר הלך רוחו הסובייקטיבי של מבצע העבירה במהלך ביצועה, באה לעזרת ביהמ"ש חזקת הכוונה, המורה כי: "ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. זוהי הנחה עובדתית המבוססת על נסיון החיים". ברם, חזקת הכוונה אינה חפה מקשיים. מקום בו נסיבות המקרה מורות שאדם היה מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו, אך לא הוכח כי התגבשה בלבו החלטה לביצוע מעשה ההמתה, יימנע ביהמ"ש מהרשעתו ברצח.
ג. המערער ירה במנוח ממרחק של מטרים ספורים מבלי שפגע בו. עובדה זו מעידה על אחד משניים: המערער התכוון, כפי שהוא טוען, לפגוע ברגליו של המנוח אך החטיא את המטרה ופגע בשוגג, בגבו; המערער התכוון, כטענת המשיבה, להמית את המנוח ולא חדל מן הירי עד שהשיג את מטרתו. מבין שתי האפשרויות נראית יותר זו הראשונה. לא בנקל תיטה ערכאה שיפוטית במסכת נסיבות, אשר לה מספר גורמים אפשריים, להעדיף דווקא את ההסבר המוביל להרשעתו של נאשם, והלכה זו אף מצאה את עיגונה בדין. המרחק הקצר ממנו בוצע הירי, ומספר היריות הרב שנורו, בשילוב העובדה כי המערער פגע במנוח פעם אחת בלבד, מתיישבות, עם מסקנה אפשרית שכוונת המערער בשעת המעשה, היתה לפצוע את המנוח ולא להורגו.
ד. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): בהיעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם לאשורם, נעזרים בתי המשפט בחזקה לפיה מתכוון אדם לתוצאות מעשיו. נוסף על חזקה זו, גיבשה הפסיקה מבחני עזר היכולים ללמד על קיומה של החלטה להמית. בנדון דידן, המערער הגיע למקום הימצאו של המנוח כשאקדחו טעון, וזאת על רקע עלבון שעלב בו המנוח. השתלשלות האירוע כולו - על רקעו - כמו גם מספר היריות, מיקום הפגיעה והממצאים בשטח מצביעים בבירור על החלטה להמית.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. עו"ד דוד יפתח ואח' למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 4.6.09).
ע.פ. 2085/07 - אלי פלח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין במטופלת בטיפול פסיכולוגי וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1094/05 - הערעור נדחה).
א. המערער, שבעבר שימש כפסיכולוג קליני, הורשע בחודש דצמבר 1993 בעבירות שביצע במטופלותיו - מעשים מגונים, מעשה סדום, ומעשה מגונה בקטינה תוך ניצול יחסי מרות. מחודש דצמבר 1996 מנוע המערער מלעסוק באותו מקצוע, הואיל ושמו נמחק מפנקס הפסיכולוגים. על אף האמור, הוסיף המערער ליתן ללקוחות שירות הנחזה להיות טיפול פסיכולוגי, ובתוך כך הוא טיפל בבעלה של המתלוננת (להלן גם א') החל בשנת 1998, ובמתלוננת עצמה בשנים 2002-2005. מטרת הטיפול במתלוננת היתה בעיקרה שיפור בחיי הזוגיות שלה ושל א'. לאחר שורה של טיפולים ביצע מעשים מגונים במתלוננת. המתלוננת העידה כי היתה שרויה במבוכה מאחר שמצד אחד עזר לה המערער בטיפול שהעניק לה, ומצד שני הוא ניצל את חוסר האונים שלה מולו לצרכיו. המתלוננת חזרה והדגישה כי לא רצתה במגעים עם המערער, עם זאת, איפשרה לדברים להימשך מתוך תקווה או אמונה כי בכך ישתפרו יחסיה עם בעלה. לסופה של שמיעת הראיות הורשע המערער, בביצוע מעשים מגונים ומעשה סדום בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, היינו, במצב המונע מתן הסכמה חופשית. ביהמ"ש קמא קבע, כי המצב אותו יצר המערער בקליניקה, הותיר את המתלוננת חסרת אונים מולו, ומנע כל אפשרות למתן הסכמה מצדה. באשר לעבירה על-פי חוק הפסיכולוגים, דחה ביהמ"ש את גירסת המערער לפיה הוא עסק בייעוץ ארגוני, אישי וזוגי בלבד, והרשיעו. בנוסף, הרשיע ביהמ"ש את המערער, ברוב דעות, גם בעבירה של קבלת דבר במרמה. ההרשעה נסמכה לא על כך שהמערער הציג עצמו כפסיכולוג, כי אם על הפער שבין מהותו המוצהרת של הטיפול לבין מטרתו בפועל. אמנם, כתב-האישום לא ייחס את עבירת המרמה להתנהלות זו אלא לעניין רישויו של המערער כפסיכולוג, אך ביהמ"ש קמא השתמש בסמכותו על-פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, וקבע כי מן המסכת העובדתית קמה והתגבשה עבירת המרמה. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשמונה שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי למתלוננת בסכום של שמונים אלף ש"ח. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד תמי בורנשטיין למשיבה. 15.6.09).
בג"צ 8691/06 - התנועה למען איכות השלטון נגד שר המשפטים ואח'
*קביעת נהלים למינוי סגני נשיאים בבתי משפט מחוזי ושלום(העתירות נדחו).
א. לעתירה זו שני ראשים: הראש הראשון, להורות על ביטול מינויים של המשיבים 2 עד 8 לתפקידים של סגני נשיא בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, בטענה כי מינויים
אלה אינם מתיישבים עם נורמות מחייבות על פי דיני המינויים בשירות המדינה, פוגעים באמון הציבור במערכת השיפוט, ולוקים בחוסר סבירות; הראש השני להורות לשר המשפטים, לקבוע הנחיות מחייבות אשר תסדרנה את שיטת קידום השופטים בבתי המשפט לתפקידי סגן נשיא בתי המשפט, ותהיינה תואמות לנורמות מקובלות בדיני המינויים בשירות הציבורי. העתירה נדחתה.
ב. הליך מינויים של סגני הנשיאים בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הושלם ביום 12.7.06. עמדתו העקרונית של השר היא כי ההחלטה בדבר המינויים התקבלה על יסוד אמות מידה מקובלות למינויים בכהונה זו, והשיקולים שהביאו למינויים האמורים היו ענייניים וסבירים. עם זאת הודיעה המדינה, כי נושא מינוי סגני נשיאים עובר עתה בחינה כוללת, וכי מכאן ולהבא מינוי סגנים ייעשה על יסוד כללים שייקבעו. העקרונות שגובשו ביחס למינוי סגני נשיאים ושופטים בכירים, כוללות קיום תיקנון המשרות של נשיאי בתי המשפט וסגני הנשיאים על פי הצרכים הספציפיים של בתי המשפט השונים.
ג. הדיון בסוגיית מינוי סגני נשיאים בבתי המשפט השלום והמחוזיים, במבט אל פני העתיד, התייתר, משהתברר כי הרשות המוסמכת הניחה תשתית כללית לשיטת מינוי סגני נשיאים, וכי תפיסתה הבסיסית מתיישבת ומשתלבת עם זו המוצגת על ידי העותרת. אשר לסעד הפרטני אשר עניינו הוא ביטול מינוייהם של סגני הנשיאים בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב - לכך אין להיענות. ראשית, מציאות זו של מספר גדול של סגני נשיא ביחס למספר כולל של שופטים באותה ערכאת שיפוט קיים בבתי משפט רבים אחרים בארץ. אין מקום לבטל מינויים בבימ"ש אחד, ולהותיר על כנם מינויים דומים בבתי משפט אחרים, בלא אבחנה עניינית ראוייה. שנית, אין מקום לפגוע באלה שמינויים לכהונה הושלם עוד בטרם הוגשה העתירה, הנמנים על ציבור גדול של בעלי כהונה דומים במערכת השפיטה הכללית, ונתמנו על פי אותה שיטה טרם תיקונה, ומכהנים מזה זמן בתפקידיהם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אליעד שרגא ואח' לעותרת, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 18.6.09).
רע"א 10273/08 - שאול וסימה לוי נגד אברהם רוזנר ואח'
*דחיית התנגדות להתקנת מעלית בבית משותף, כאשר רוב של שני שליש מהדיירים הצביע בעד ההתקנה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים והמשיבים הינם בעלי דירות בבית משותף בקרית מוצקין. בהחלטה שהתקבלה על-ידי המשיבים, המהווים בעלים של יותר משני שליש של הדירות בבניין, הוחלט להקים מעלית בחדר המדרגות בבניין. המבקשים התנגדו בטענות שונות, בהן פגיעה ברכוש המשותף ופגיעה בבריאותה הנפשית של המבקשת הסובלת מקלסטרופוביה. המפקחת על רישום מקרקעין בעכו שביקרה במקום התרשמה כי לא תיגרם כל פגיעה מהותית לרכוש המשותף. באשר לפגיעה הנטענת במצב בריאותה של המבקשת, קבעה המפקחת כי פגיעה מהותית כמשמעותה בסעיף 59ו(א)(2) לחוק המקרקעין אינה כוללת פגיעה אפשרית במצבו הבריאותי של דייר. יתירה מכך, קבעה, לא הוכח שלהתקנת המעלית תהא השלכה כה מהותית על בריאותה הנפשית של המבקשת, וזאת לאור חוות דעת המומחה שהוגשה, לאור עדות בתה של המבקשת, ובשל כך שהמבקשת עצמה נמנעה מלהעיד. לפיכך דחתה את ההתנגדות. ערעורם של המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. גם אם נקבל את טענותיהם המשפטיות של המבקשים, כנימוק להצדקת מתן רשות ערעור, הרי שנקבע על-ידי המפקחת כי הפגיעה הבריאותית הנטענת על-ידי המבקשת
אינה מגיעה לכדי פגיעה מהותית. מדובר בקביעה עובדתית אשר אין מקום להתערב בה, בוודאי לא במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי".
ג. מעבר לדרוש, באשר לפרשנות המונח "פגיעה מהותית" המופיע בסעיף 59ו(א) לחוק המקרקעין - מהוראת החוק וכן מדברי ההסבר ניתן ללמוד כי המחוקק בחר לתת את כוח ההחלטה באשר להתקנת מעלית בבית משותף לרוב מיוחד המהווה שני שליש מבעלי הדירות. עם זאת, השאיר פתח למניעת הוצאתה לפועל של החלטת הרוב כאשר זו פוגעת באופן מהותי במיעוט. בקשה זו מעלה את שאלת פרשנותו של המונח "פגיעה מהותית" הקבוע בסעיף. יש להבחין בעניין זה בין שתי שאלות: האחת, האם הפגיעה האמורה בסעיף הינה אך פגיעה בדירות, ברכוש המשותף או בחזית הבית, או שמא גם פגיעה בדיירי הבית עצמם, כגון פגיעה בבריאותם, תיכלל בגדר המונח; השניה, בהנחה שהפגיעה כוללת גם פגיעה בדיירי הבית, האם הפגיעה בדייר הינה סובייקטיבית או אובייקטיבית וכיצד תיקבע מהי פגיעה מהותית.
ד. באשר לסוגיה הראשונה - בניגוד לקביעת הערכאות דלמטה, נראה כי הפגיעה האמורה בסעיף כוללת גם פגיעה בבעלים של אחת הדירות. באשר לסוגיה השנייה - הבחינה צריכה להיות אובייקטיבית תוך התחשבות במאפייניו של בעל הדירה הטוען לפגיעה בו. אין היגיון בקביעה לפיה הבחינה היא סובייקטיבית בלבד. במסגרת הבחינה האם מדובר בפגיעה מהותית יש מקום לעריכת איזון בין הפגיעה הנטענת על-ידי בעל הדירה המתנגד להתקנת המעלית, לבין הפגיעה האפשרית מאי התקנת מעלית בבעלי הדירות אשר קיבלו את ההחלטה. פגיעה מהותית היא מונח עמום ויחסי, וכל מקרה יידון לגופו. במקרה דנא אין מקום להתערב בהכרעת הערכאות דלמטה.
(בפני: השופטת ארבל. 31.5.09).
ע.א. 3225/09 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד סאסי קבלני בניין... בע"מ
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה במשוא פנים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיבה הגישה נגד המערערת תביעה כספית להשבת סכום אשר נגבה ממנה, לטענתה, שלא כדין. לאחר שני קדמי משפט והגשת תצהירי עדות, הציע ביהמ"ש כי התיק יוכרע על בסיסן וסיכומי הצדדים. לאור התנגדות המערערת נקבע מועד לחקירות נגדיות. הצדדים הסכימו לתיעוד הדיון על ידי הקלטה, על חשבונם. ההקלטה והתמליל הועברו להגהה ועריכת פרוטוקול. המערערת טענה כי נעשתה עריכה מגמתית של הפרוטוקול וכי ההקלטה הופסקה מספר פעמים כך שלא תועדו עדויות והתרחשויות המעידות על משוא פנים של ביהמ"ש כלפי המערערת. בנסיבות אלה הגישה המערערת בקשה לפסילת ביהמ"ש. ביהמ"ש דחה את טענות המערערת ואת בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
ב. תחושתה הסובייקטיבית של באת כח המערערת כי דעתו של ביהמ"ש ננעלה באשר לתוצאות ההליך, אינה בה כדי להקים עילת פסילה. אף אין בעריכת הפרוטוקול או "שיפוצו" בידי ביהמ"ש, כפי טענת המערערת, כדי להקים עילת פסלות. ההנחה היא כי הפרוטוקול משקף את שאירע במציאות ועל הטוען לפסלות הנטל להפריך הנחה זו. עריכת הפרוטוקול או "שיפוצו", כטענת המערערת, ככל שנעשה על ידי ביהמ"ש, הינו, תמצות של חילופי הדברים בין הצדדים וביהמ"ש אשר אינם נוגעים לתוכן המשפט עצמו. ככל ש"העריכה" שנעשתה על ידי ביהמ"ש לא היתה לרוחה של המערערת, וכך הפסקות ההקלטה אשר לפי הטענה השמיטו עניינים מהותיים, הרי שהיה עליה להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול ולא לפעול בדרך של הגשת בקשת פסלות.
ג. בשולי הדברים יוער שהכלל הוא כי הפרוטוקול אינו משקף בהכרח ותמיד כל אמירה והערה, ורשאי השופט, לפי שיקול דעתו, לקבוע כי אין מקום בפרוטוקול לדברים שוליים ובלתי רלוונטיים המכבידים עליו.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד גלית שפוטהיים-גלובוס ואח' למערערת, עו"ד מרדכי ברקוביץ' למשיבה. 2.6.09).
בג"צ 11679/05 + 11159/05 + 3421/05 - אנדראוס מח'ול ואח' נגד שר האוצר ואח'
*עתירות לביטול הפקעת מקרקעין כאשר נטען לאי מימוש מטרות ההפקעה (העתירות נדחו).
שלוש עתירות ונושאן אחד. ראובן מחזיק בבעלותו שטח אדמה. הרשות מחליטה כי אדמתו נחוצה לצרכי ציבור ולשם כך היא מפקיעה את השטח. הימים עוברים, השנים חולפות, מטרות ההפקעה משתנות ואחר-כך חוזרות למקורן, ראובן הולך לבית עולמו, ובשטח אין זכר למימוש המטרה הציבורית בשלה הופקעו המקרקעין. בחלוף כ-30 שנה פונים יורשיו של ראובן לביהמ"ש ומבקשים כי ההפקעה תבוטל וכי האדמה תוחזר לרשותם. הייעתר ביהמ"ש או שמא יאפשר לרשות להוסיף ולהחזיק בשטח במטרה לממש את מטרות ההפקעה- אלו השאלות שבמוקד המקרה שלפנינו. בנסיבות המקרים דנא נדחו העתירות.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד פ. נשיץ, מ. עבאס וס. עבדאללה לעותרים, עו"ד ע. תדמור למשיבים. 18.6.09).
רע"פ 3174/09 - סמדר שיינפלד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של מרמה ומעילה ע"י עובד בחברה (הבקשה נדחתה).
בשנים 1997-1999 עבדה המבקשת בחברה בקריית שמונה בה הועסקה כמנהלת חשבונות ונהנתה מאמונם המלא של בעל החברה ואביו שהיה מורשה חתימה בה (הם המתלוננים). בנוסף הועסקה המבקשת עד לחודש יוני 2000 כמנהלת חשבונות בעסקו הפרטי (להלן: העסק) של האב. במהלך שנות עבודתה גנבה המבקשת בדרכים שונות, באופן שיטתי תוך זיוף ומרמה, סכומי כסף שונים שהצטברו לכדי למעלה מ- 735,500 ש"ח. בימ"ש השלום בצפת הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. בגזר דינו סקר ביהמ"ש את נסיבות ביצוע העבירות בצורה מתוכננת ושיטתית, בהיקף גדול ותוך מעילה באמון אשר רכשו לה המתלוננים, כאשר אף טרגדיה שהתרחשה עליהם בזמן שנפטרה אשתו של האב לא עיכבה אותה מביצוע מעשיה, וקבע כי מדובר ברף העליון של עבירות הגניבה. השיקול העיקרי שעמד לנגד עיניו מבחינת נסיבותיה האישיות של המבקשת, היה העובדה כי הינה אם חד הורית לשלושה ילדים והקשיים של הילדים אם המערערת תידון למאסר. בהתחשב בכל הנסיבות השית על המבקשת 24 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננים בסכום של 15,000 ש"ח לכל אחד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בעיקרו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בחינת נסיבות ביצוע העבירות על ידי המבקשת, מעלה כי מדובר בעבירות ברף העליון של עבירות הגניבה. המבקשת מעלה במשך תקופה ארוכה באמון המוחלט שנתנו בה המתלוננים ומבלי שהיססה להמשיך במעשיה אף כשעברו המעסיקים טרגדיה אישית. יתירה מכך, אף לאחר שנתגלו מעשיה ואך לאחר שהורשעה, לא הביעה המבקשת כל חרטה או בקשת כפרה, ועשתה ככל יכולתה כדי להפריע להתנהלות ההליך תוך שהיא אף מטיחה האשמות סרק במתלוננים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אבי תגר למבקשת, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 3.6.09).
ע.פ. 9365/08 + 9196/08 - אולג קובליוב נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
בתאריך 13.10.07, בשעות הקטנות של הלילה, בילה המתלונן עם אחדים מחבריו במועדון, ובצאתו פנה לשוחח עם בחורה שישבה ברכב. בשלב זה ניגשו אליו המערער ואדם נוסף ודרשו ממנו להסתלק מהמקום. המתלונן החל ללכת לעבר רכבו והמערער ושותפו הלכו בעקבותיו תוך שהם משמיעים כלפיו איומים. בשלב זה ניגש חברו של המתלונן כדי להפריד בין הניצים, ואז שלף המערער סכין. החבר נמלט מהמקום, והמערער דקר את המתלונן, בעינו, בגבו ובכתפו. בעקבות כך הובהל המערער לבית-חולים, שם נותח, ואיבד את הראייה בעין אחת. המערער נמלט מהזירה, וכשנעצר לאחר למעלה מחודש, כשהוא מחזיק בסכין, הציג את עצמו בשם אחר מתוך כוונה לשבש מהלכי משפט. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות אחדות: חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין, התחזות כאדם אחר ושיבוש מהלכי משפט, וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 4,000 ש"ח, ופיצוי המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. המערער משיג על חומרת העונש, בעוד המדינה משיגה על קולתו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
שיחה בה החל המתלונן עם אשה, היוותה מניע לפרץ של אלימות נדיר בחומרתו. המערער דרש מהמתלונן לעזוב את המקום, ואף שזה החל לעשות זאת, לא נתקררה דעתו של המערער שהלך בעקבות קורבנו ודקר אותו פעם אחר פעם. תקיפה מסוג זה, שעה שהאלימות גואה בחברה הישראלית, חייבה תגובה עונשית קשה. תקופת המאסר שנגזרה למערער אין בה כדי להוות מענה הולם לחומרתו של האירוע, הנזק שנגרם בעטיו, והרתעת הרבים. לפיכך, תקופת המאסר בה ישא המערער תעמוד על שש שנים וחצי. יתר רכיביו של העונש יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 27.5.09).
בג"צ 3985/09 - אלי מנשה נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון ואח'
*דחיית עתירה לביטול פס"ד של ביהמ"ש העליון (העתירה נדחתה על הסף).
העותר מבקש לבטל את פסק הדין שניתן בביהמ"ש העליון בבר"ם 7724/08 במחלוקת שבינו לבין המשיבה. טענתו המרכזית של העותר הינה כי משדן ביהמ"ש העליון בבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה כבערעור, חרף התנגדותו המפורשת, סטה ביהמ"ש מן האמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ושלל את זכותו החוקתית להשיב לגופן של הטענות שנטענו נגדו בגדר הבקשה. העתירה נדחתה על הסף.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על הכרעותיה של מערכת בתי המשפט, לא כל שכן על הכרעותיו שלו, והתערבותו בפסקי דין מוגבלת למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מזדקרת מפסק הדין טעות משפטית מהותית שמחייבת את התייחסותו מטעמי צדק. ההכרעה בבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה ניתנה על-ידי שלושה שופטים לאחר דיון מעמיק שבמסגרתו ניתנה לעותר הזדמנות לטעון טענותיו. לא נפלה בהכרעה זו כל טעות משפטית יוצאת דופן או בעלת אופי מהותי, שיש בה כדי להצדיק את התערבות בג"צ. לגופו של עניין. תקנה 410 לתקסד"א מעניקה לביהמ"ש סמכות לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור אף ללא הסכמת בעל דין, אם ניתנה לו הזדמנות להביע את התנגדותו, וביהמ"ש סבור כי זכותו לא תיפגע.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ר. טורקלטאוב לעותר. 27.5.09).
בש"פ 4108/09 - סולומון וונדמגין נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד בהתחשב בנסיבותיו של העציר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העורר, יליד 1985, הוגש כתב אישום בעבירות של שוד ושל החזקת סכין למטרה לא כשרה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בפני ביהמ"ש היו שני תסקירים של שירות המבחן, שבאחרון שבהם ניתנה המלצה לבחון התאמת העורר להליך גמילה מאלכוהול בקהילה טיפולית "אילנות". בתסקיר נכתב כי קיים סיכון כי העורר ישוב וינהג כשם שנהג במקרה דנן, אם לא ישתלב במסגרת שתספק מענה לצרכיו הטיפוליים. ביהמ"ש קבע כי לא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות בחינת אפשרות שילובו של העורר במסגרת גמילה טיפולית כבר בשלב המעצר. משכך, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מעשה השוד שביצע העורר על-פי המיוחס לו, תוך איום בסכין, נושא עמו חומרה רבה ומעיד על מסוכנות. הדברים נכונים עוד יותר נוכח העובדה כי העורר כבר הורשע בעבר בעבירה בעלת אופי דומה. אף אם אין בעבירות רכוש כדי לבסס לבדן עילת מעצר, הרי שהביצוע החוזר של עבירת רכוש בעלת אופי דומה, בעוד תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 6 חודשים, עשוי להצביע על נטייה לביצוע שיטתי של עבירות מעין אלה. חרף כך, קיימים מספר נתונים התומכים במתן פתח לטיפול, כבר בשלב זה, בהתמכרות ממנה סובל העורר. נתון שכזה הוא גילו הצעיר של העורר, המעניק תקווה כי להתנהגותו הרעה יש תקנה. כמו כן יש משמעות לעובדה שהעורר מעולם לא ריצה עונש מאסר, ולכך ששהות ממושכת במעצר במהלך ההתדיינות בתיק זה עשויה שלא לסייע לשיקומו. האינטרס הציבורי מצדיק מתן הזדמנות לעורר כבר בעת הנוכחית ובטרם התברר עניינו, להשתחרר לחלופה השיקומית המומלצת.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ד. פישר-דורי לעורר, עו"ד מ. קרשן למשיבה. 31.5.09).
ע.פ. 3293/09 - חיכמת חטוב ואח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד להכרעה בערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה לגבי אחד המערערים ונדחתה לגבי השני).
המבקשים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. לאחר דין ודברים בין המבקש 2 לבין המתלוננים, תקפו המבקשים את המתלוננים בכל חלקי גופם, הן במכות אגרוף, הן תוך עשיית שימוש באבנים, באגרופן ובצינור פלסטיק. על המבקש 2 נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל ועל המבקש 2, שהינו קטין, הוטלו 15 חודשי מאסר בפועל. במסגרת גזר הדין ציין ביהמ"ש את החומרה הרבה שבמעשי האלימות שביצעו המבקשים, שרק בנס לא נסתיימו בתוצאה קטלנית. הבקשה היא לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה לגבי המבקש 2 ונדחתה לגבי המבקש 1.
ככלל, מי שהורשע בדין, עליו להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי. בבוחנו בקשה לעיכוב ביצוע העונש מבצע ביהמ"ש איזון בין אינטרסים נוגדים הניצבים משני צדי המתרס: בצדה האחד של המשוואה ניצבים שיקולים שביסוד המשפט הפלילי, ובכללם הרצון להרחיק מן החברה גורמים המסכנים אותה, הרצון למנוע את הישנות המעשים שבגינם הורשע הנאשם שבנדון, והרצון להבטיח אכיפה יעילה של המשפט הפלילי. בצדה השני של המשוואה ניצבים שיקולים הנוגעים לפרט המורשע עצמו, שלו אינטרס ברור שלא להתחיל בריצוי גזר דינו קודם לשמיעת הערעור, שעשוי להסתיים בזיכויו או בהמתקת עונשו באופן משמעותי. אין להיעתר לבקשתו של המבקש 1. שחרורם לחופשי של מי שנמצאו אחראים למעשים כאלו שבגינם הורשעו המבקשים, יפגע באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים. גם סיכויי הערעור שהגישו
המבקשים אינם נראים על פניהם גבוהים במיוחד. מנגד הוחלט לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש 2, מכמה נימוקים: חלקו היחסי המועט במסכת האירועים בגינם הורשעו המבקשים; משך המאסר שנגזר על המבקש 2, העומד על 15 חודשים בלבד, ועלול להיבלע כולו בתקופת מעצרו אם זו תימשך לאורך כל תקופת הדיון בערעור; היותו של המבקש 2 קטין.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. פלדמן למערערים. 31.5.09).
ע.פ. 921/09 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב וחברו עברו ליד המתלונן וחברתו שישבו בפארק. חברו של המשיב העיר הערה למתלונן, ולשאלתו של המתלונן, למה התכוון, החל המשיב להכותו. כאשר הלה ברח רדפו אחריו המשיב וחברו, הפילו אותו והחלו לבעוט בו בכל גופו. המשיב אף נטל אבן והשליך אותה בפניו של המתלונן. ביהמ"ש גזר למשיב שמונה חודשי מאסר על תנאי. לזכותו של המשיב שקל ביהמ"ש את קטינותו, כבן 16 ותשעה חודשים בעת ביצוע העבירה, ואת העובדה שביצע את העבירה יחד עם בגיר שהיה אמור לרסנו. כן שקל ביהמ"ש את העובדה שהמשיב גוייס לשירות חובה בצה"ל וכי מסגרת זו עשויה להיות קרן האור האחרונה שתשנה את אורחות חייו ואת דפוסי התנהגותו האלימה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העבירות בהן הורשע המשיב הינן חלק מתופעה מדאיגה של שימוש באלימות חמורה ללא כל מניע כלפי אזרחים תמימים. הנסיבות במקרה דנן חמורות במיוחד: המתלונן הינו קטין והחבלות שנגרמו לו קשות, כאשר חלקן גרמו לו לנזק בלתי הפיך. המשיב הוא אשר פתח באלימות והוא אשר גרם למתלונן את החבלות הקשות יותר לאחר שזרק עליו אבן בעת שהמתלונן שכב על הארץ בחוסר אונים. התנהגות מסוג זה מחייבת ענישה הולמת. תסקיר שירות המבחן מצביע על היעדר הפנמה של חומרת המעשים והשלכותיהם, אצל המשיב, דבר המחייב ענישה אשר תציב בפני המשיב גבולות באופן ברור שירתיע, כך יש לקוות, את המשיב מלשוב ולבצע עבירות נוספות. לפיכך יועמד עונשו על שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. שרף למערערת, עו"ד ע. סלימאן למשיב. 27.5.09).
רע"ב 3918/09 - מדינת ישראל נגד עודד פריניאן
*ביטול החלטה על הענקת חופשה קצרה לאסיר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב מרצה עונש מאסר בן חמש שנים לאחר שהורשע, יחד עם אחיו ולאחר הודאתם בגדר הסדר טיעון, בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע (רצח). תאריך שחרורו המלא הינו ביום 30.8.2010. הבקשה שבפנינו הינה חוליה נוספת בשרשרת הליכים שהתנהלה בעניינם של המשיב ושל אחיו בענין יציאתם לחופשה. בימ"ש קמא הורה לקבוע יציאת המשיב לחופשה שלא תעלה על 12 שעות, וזאת תוך 30 ימים. עוד נקבע כי על המבקשת לנקוט בכל הצעדים הנדרשים כדי שמועד החופשה ייוודע למשיב ולאחרים בהתראה הקצרה ביותר האפשרית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בחומר המודיעיני שהוגש יש כדי לבסס לכאורה חשש למסוכנות ממשית הנשקפת הן למשיב והן לציבור במידה והמשיב ישוחרר לחופשה, ולו לחופשה קצרה ובתנאים המגבילים שהציב ביהמ"ש המחוזי. המשיב ואחיו מעורבים בפעילות עבריינית במסגרת של "ארגון פשיעה". בנסיבות אלו, גובר עד מאוד משקלם של השיקולים המטים את הכף כנגד
הוצאתו של המשיב לחופשה. אף במידה ויש אמת בדבריו של המשיב כי גורמים מסויימים אמרו לו כי אין הם מתנגדים ליציאתו לחופשה, אין בכך כדי להכריע את הכף כנגד העמדה הרשמית שהתגבשה אותה מציגה המבקשת.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד יוכי גנסין ואח' למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 4.6.09).
בג"צ 8918/03 - סלים אסמעיל חסן נגד ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה, המינהל האזרחי
*דחיית עתירה בשל אי נקיון כפיים (העתירה נדחתה).
ביום 29.8.1994 הוצא צו הפסקת עבודה נגד מבנה שנבנה על ידי העותר ללא היתר בניה (להלן - המבנה המקורי) ומשלא הוגשה על ידי העותר בקשה להיתר בניה, הוצא צו הריסה. ביום 24.7.1995 פנה העותר בעתירה לבג"צ להורות למשיבה להימנע מהריסת המבנה המקורי והעתירה נדחתה. בעקבות פסק הדין נהרס המבנה המקורי. בסמוך לאחר מכן, שב העותר ובנה, פעם אחר פעם, מבנה על אותה חלקה כאשר רשויות התכנון מצידן שבות והורסות בכל פעם את המבנה שהוקם. לאחר שהוקם מבנה דומה בפעם השישית, הגיש העותר את השגתו על צו ההריסה, וביום 29.9.03, דחו רשויות התכנון את ההשגה. העתירה נדחתה.
אם קיימות נסיבות שבהן דין עתירה המוגשת לבג"צ להידחות על הסף מפאת אי נקיון כפיים של העותר, אלה הן הנסיבות, וזהו המקרה. התנהגות העותר מצדיקה את מחיקתה על הסף של העתירה בשל אי נקיון כפיים ברף חומרה גבוה במיוחד, ולאורך שנים רבות. אין מקום להידרש לעתירה גם לגופה. אשר לטענתו של העותר לפיה צו הריסה המוצא כנגד מבנה בלתי חוקי פוקע מייד לאחר שבוצעה על פיו הריסה של המבנה ביצוע הריסה של מבנה לא חוקי אינו מפקיע את תוקף צו ההריסה, וניתן לבצע מכוחו הריסות נוספות של מבנים המוקמים מחדש באותו מקום בלא היתר בנייה כדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, חשין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לאה צמל ואח' לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיבה. 4.6.09).
ע.פ. 2148/08 + 1676/08 - עאקף אבו האני ומוניר אבו האני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חבלה ביריות בתגרה והקלה בעונש (ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו).
במהלך קטטה בין צעירים ממשפחות אלעוברה ואבו האני, ברהט, יידו שני הפלגים אבנים זה על זה, ואף נורו יריות. כנטען, הגיעו המערערים למקום הקטטה והם מצויידים באקדחים טעונים; המערער 2 יידה אבנים לעבר אנשים ממשפחת אלעוברה, וכן ירה לעבר אנשים מאותה משפחה. המערער 1 התקרב אל שני אנשים וירה לעברם מספר יריות. אחת היריות פגעה במתלונן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים וגזר עליהם מאסר בפועל של 40 חודשים, ומאסר על תנאי של 12 חודשים. הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו.
באשר להכרעת הדין - טענות המערערים, רובן ככולן, תוקפות ממצאי עובדה ומהימנות, ואין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי ביהמ"ש הדיוני. אשר לעונש - בתסקיר שירות המבחן למבוגרים המתייחס למערער 1, צויין, כי מדובר באדם בן 27, נשוי ואב לארבעה, ששירת שירות צבאי מלא ועבד כנהג משאית; גדל במשפחה בעלת קשיי תפקוד, ובמהלך חייו נאלץ ליטול על עצמו את האחריות לטיפול במשפחה, הסובלת ממחלותיו הקשות של האב ומפיגור האחים. גם מצבה של האם אינו תקין. ביחס למערער 2 מסר שירות המבחן, כי מדובר באדם נורמטיבי, נשוי ואב לשלושה, ללא בעיות משמעת במאסרו. אכן, המערערים עשו שימוש בנשק חם, בלב אזור מגורים,
בדרך אשר הפכה, כפי שציין ביהמ"ש קמא, מקובלת ליישוב סכסוכים בחלק מן החברה בה מדובר. אך נוכח נסיבותיהם האישיות כאמור, וכן קבלת ערעור בעניין נאשם נוסף בו הומר העונש משמונה עשר חודשי מאסר לשישה חודשי עבודות שירות, בשל נסיבותיו האישיות, יש לקבוע כי המאסר בפועל יעמוד על 32 חודשים; המאסר על תנאי יוגדל ל-20 חודש.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שמואל זילברמן ואח' למערערים, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 1.6.09).
בש"פ 4552/09 - מדינת ישראל נגד ולדימיר מרקוב
*ביטול שחרור בערובה כאשר ביהמ"ש הזמין תסקיר מעצר והתסקיר טרם נתקבל (הערר נתקבל).
המשיב ביצע עבודות הובלה בבניין דירות בראשון לציון. לפי כתב האישום שהוגש נגדו ביקש ממנו אחד הדיירים בבניין, (להלן - המתלונן), להחזיר עציץ שהוזז, למקומו במבואת הבניין. בתגובה ירק המשיב בפניו של המתלונן והכה אותו. כתוצאה מכך נגרם למתלונן שבר בפניו, נסדקה לו שן ונדרשה עקירתה. המתלונן אושפז בבית חולים לשלושה ימים. בהמשך, בתחנת המשטרה בראשון לציון, כשביקש שוטר לאזוק את המשיב באזיקי רגליים, סירב האחרון והתנגד לכך. שוטר נוסף, הגיע על מנת לסייע ובתגובה הכה המשיב את השוטר באמצעות אזיקי הידיים. העוררת ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו והדיון נדחה עד לאחר הגשת תסקיר מעצר. נקבע ע"י בימ"ש השלום כי עד להחלטה אחרת ימשיך המשיב לשהות במעצר. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי לשחררו לחלופת מעצר שהוצעה על ידו או לחילופין לצמצם במידה משמעותית את הזמן שהוקצב לשירות המבחן לעריכת התסקיר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על אף המסוכנות הנלמדת מן המעשים המיוחסים למשיב, הרי שעברו הפלילי אינו מכביד עד כדי כך שלא ניתן להורות על שחרורו בתנאים שיאיינו את מסוכנותו, ונוכח זאת הורה על שחרורו של המשיב בתנאים, ועל המשך הדיון בבימ"ש השלום במועד שנקבע. הערר נתקבל.
ככלל, שעה שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר נגד נאשם ומתבקש תסקיר מעצר בעניינו, יש להותירו במעצר עד לקבלתו של תסקיר המעצר. אכן, לביהמ"ש שיקול דעת אם לשחרר נאשם לחלופת מעצר אם לאו, גם לאחר שמתקבל תסקיר המעצר, וברי כי ביהמ"ש אינו כבול בהמלצותיו של שירות המבחן. ואולם, מן הראוי כי משעה שמתבקש תסקיר כאמור, למעט בנסיבות חריגות אשר יש ותחייבנה עמדה אחרת בעניין, יוותר הנאשם במעצר עד לקבלת התסקיר. לפיכך העותר יוותר במעצר עד להחלטה אחרת של בימ"ש השלום בעניינו.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד מ. קרשן לעוררת, עו"ד ע. קופרמן למשיב. 28.5.09).
רע"פ 5921/08 - רביע רג'בי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת נשק (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש רכש אקדח ותחמושת תמורת 1,000 דינר והחזיקם בביתו. הוא הועמד לדין, הודה והורשע על פי הודאתו בעבירה בנשק. בטיעונים לעונש נטען כי הרקע לרכישת האקדח היה פריצה לביתו של המבקש, במהלכה אף ניסה הפורץ לבצע מעשה אונס באשתו וכל זאת כשילדתם הקטנה היתה בבית. בימ"ש השלום בירושלים ציין את חומרתה של העבירה בה הורשע המבקש ואת מגמת הפסיקה להעניש בחומרה על עבירות בנשק, תוך שימת דגש על האינטרס הציבורי בהרתעה. יחד עם זאת, ציין ביהמ"ש נסיבות מקלות, ובהן
הרקע לרכישת האקדח כפי שנטען על ידי המבקש, הודאתו במיוחס לו, נסיבותיו האישיות של המבקש, עברו הפלילי הנקי, מעצר הבית בו היה נתון במשך שלושה חודשים, והשית עליו עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 4,000 -. בערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נקבע, כי לא היתה הצדקה, בנסיבות המקרה, לחריגה המשמעותית של בימ"ש השלום מהעונש המקובל על עבירות כגון דא, ובמיוחד כאשר נראה כי האקדח נרכש למטרת נקמה ולא למטרה של הגנה עצמית. לפיכך, העמיד ביהמ"ש המחוזי את העונש על 8 חודשי מאסר בפועל ו-6 חודשי מאסר על תנאי. בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדונה כערעור והערעור נתקבל.
החזקה של כלי נשק על ידי מי שאינו מורשה בכך יש בה פוטנציאל להוביל להסלמה חמורה ולתוצאות קשות, אף מקום שהנשק מוחזק למטרות "הגנה עצמית בלבד". חמור מכך המצב כאשר אותו כלי נשק נרכש ומוחזק מלכתחילה מתוך כוונה לעשות בו שימוש פסול לצורך עשיית דין עצמי ונקם. בנסיבות אלו אין לומר כי העונש שקבע ביהמ"ש המחוזי הינו מופרז או חורג מן המקובל. בנוסף, ספק אם פער הענישה בין הערכאות הקודמות הינו כזה המצדיק התערבות. נקבע כבר לא אחת, כי מקום בו בימ"ש השלום השית על נאשם עונש אשר אינו הולם את העבירה בה הורשע, אין בהכרח מקום להתחשב בעונש זה בעת קביעת עונשו על ידי ביהמ"ש המחוזי. יחד עם זאת, אין להתעלם גם מאותן נסיבות מקלות העומדות לטובת המבקש ובראשן עברו הנורמטיבי. בהתחשב בנסיבות אלו, כמו גם הסכמת המשיבה כי תופחת במעט תקופת המאסר, יועמד עונשו של המבקש על 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד טל ענר למבקש, עו"ד יעל שרף למשיבה. 6.5.09).
בע"מ 2338/09 - פלונית נגד פלוני
*החזרת ילד שהוברח לישראל לרשות אביו לפי אמנת האג (מחוזי חיפה - עמ"ש 08-11-4646 - הערעור נדחה).
המבקשת הינה אזרחית ישראלית, חברת קיבוץ לשעבר והמשיב הינו אזרח צרפתי. השניים הכירו בצרפת בחודש מרץ 2001, לאחריו הגיע המשיב לבקר את המבקשת בישראל. לאחר שהות של שלושה חודשים בארץ, נסעו השניים לצרפת. ביום 12.9.2001 חזרה המבקשת לארץ וכעבור חודשיים הגיע המבקש בעקבותיה. ביום 30.4.2002 נולד בנם הראשון (להלן: הקטין) וביום 4.10.2004 התחתנו השניים בנישואים אזרחיים בקפריסין. סך הכול התגוררו בני הזוג בקיבוץ כחמש שנים. בחודש יולי 2006 נסעה המשפחה לחודש ימים לצרפת, וביום 1.9.2006 נסעו לצרפת שוב, כאשר הפעם ויתרה המבקשת על חברותה בקיבוץ וקיבלה בשל כך דמי עזיבה. בני הזוג שהו בצרפת כאשר הקטין במשמורתם המשותפת עד ליום 26.3.2008, עת חזרה המבקשת לישראל ברביעית בכדי ללדת את בנם השני. בעקבות האם, הגיע המשיב לישראל ביום 24.4.2008, ובתגובה הגישה המבקשת לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה בקשה לצו הגנה נגדו.. ביום 12.5.2008 הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה להחזרת הקטין לצרפת לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים -להלן: חוק אמנת האג). למחרת היום ילדה המבקשת את בנם השני. ביום 3.11.2008 הורה ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה על החזרתו של הקטין לידי אביו, לצורך החזרתו לצרפת, בקבעו כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין הינו בצרפת, וחוק אמנת האג חל בעניינו. על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה הוגשו ערעורים לביהמ"ש המחוזי ואלה נדחו. ערעורה של המבקשת נדחה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד חיה רודניצקי דרורי למבקשת, עו"ד אדווין פרידמן למשיב. 3.6.09).