ע.א. 10189/07 - עזרא ששון נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ
*קבלת ערעור על אי מתן רשות להתגונן(מחוזי ת"א - ת.א. 1441/06 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של 3,932 מליון ש"ח, מהם סך של 996,523 - בגין יתרת חובה בחשבון העו"ש של המערער והשאר בגין יתרת הלוואות שהמערער פיגר בפרעונן. המערער הגיש בקשה למתן רשות להתגונן. אשר לטענת המערער בדבר מכירה כפויה ובלתי כדאית של ניירות הערך ע"י הבנק, נקבע כי בשלב המקדמי הנוכחי כל שניתן לקבוע הוא כי לא נסתרה טענתו העובדתית של המערער לפיה בתקופה הרלבנטית למכירה היחס בין גובה החוב לבין שווי תיק ניירות הערך לא הצדיק, על פי המוסכם, את מכירת ניירות הערך, כך שלא ניתן, כבר בשלב זה, לשלול את טענות המערער בדבר גובה הרווח הפוטנציאלי שנמנע ממנו. משכך, ניתנה למערער רשות להתגונן בכל הנוגע למידת ההצדקה הגלומה במכירת ניירות הערך על ידי המשיב. מאידך לא ניתנה למערער רשות להתגונן ביחס לחוב בחשבון העו"ש. הערעור נתקבל.
ב. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר. משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. רק אם התברר לביהמ"ש עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן. הגנתו של המערער, כפי שהוצגה בביהמ"ש המחוזי, אינה בגדר "הגנת בדים", ואף ביהמ"ש המחוזי עצמו לא סבר כן, והיה לכן מקום להעניק למערער רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתו של המשיב.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד א. נאמן למערער, עו"ד י. גולדשטיין למשיב. 15.6.09).
בג"צ 516/08 - חברת אלאקסא... בע"מ ואח' נגד מושב אחיהוד ואח'
*דחיית עתירה נגד בנייה באתר שלפי הנטען יש בו קברים של מוסלמים(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא חברה העוסקת, על פי הגדרתה, ב"פיתוח נכסי ההקדש המוסלמי". המשיב הינו מושב עובדים המאוגד כאגודה שיתופית חקלאית. המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), הוא בעל זכויות הקניין בשטח נשוא העתירה. המשיב 3 הינו חבר במושב אחיהוד. השטח נשוא העתירה הינו בן כ-90 דונם, וצורף ל"שטח המשבצת" של המושב על פי תוכנית מתאר מקומית. בשנת 1997, ערך משרד הדתות, בתיאום עם המושב, סיור באזור נשוא העתירה, אשר במסגרתו נתבקשו נכבדים יוצאי הכפר אלברווה לשעבר, הסמוך למקום, להצביע על בתי קברות המצויים בשטח, על מנת שניתן יהא לסמנם, לגדרם ולהוציאם מחוץ לתחום תכנית הבנייה בשטח. במהלך הסיור, הצביעו נציגי הכפר על שני אתרים בלבד. בהתאם לכך, גודרו שני אתרים אלו, ולא נכללו בתכנית המתאר החלה על השטח נשוא העתירה. אתרים אלה אינם כלולים במתחם שבמחלוקת (להלן: האתרים המתוחמים). העבודות במתחם החדש, קיבלו תאוצה בשנת 2007, עם השלמת ההתקשרויות עם קבלני-ביצוע. רשות העתיקות ביצעה חפירות הצלה בשטח, ומהן עלה כי מצויים בו שרידים של ישוב קדום, ונמצאו גם שרידים של הכפר אלברווה. עם זאת, פרט לשטחי האתרים המתוחמים שבהם נמצאו קברים, ולמעט שרידים של שלושה קברים שתקופתם ושיוכם לא ברור, לא נמצאו במתחם קברים נוספים. לאור תוצאות החפירה, שחררה רשות העתיקות את השטח לבנייה, תוך שהציבה תנאים
לכך. ביום 17.4.01 ביקר בשטח נשוא העתירה ארכיאולוג של רשות העתיקות, והבחין כי במקום הוצבו מספר מעגלי אבן אשר לא היו במקום בעבר. אבנים אלה, שמקורם במבנה עתיק סמוך, הונחו במקום באופן שמדמה אתרי קבורה. ארכיאולוג המחוז התרשם כי נציגי התנועה האיסלאמית בצפון מציגים באופן מלאכותי את האבנים שהוצבו בשטח כאתרי קבורה. העתירה נדחתה.
ג. העתירה מעלה לדיון פעם נוספת את שאלת הפיתוח והבנייה באתר שבו, על פי הטענה, מצויים אתרי קברים עתיקים מתחת לפני הקרקע, כשהם סמויים מעין. בפסיקה שעסקה בנושא זה נפסק, כי ערך כבוד המת הינו ערך חוקתי מוכר במשפט הישראלי, וההגנה הניתנת לו היא הגנה חוקתית. עם זאת, בדומה לערכים חוקתיים אחרים, הערך החוקתי של כבוד המת איננו בעל אופי מוחלט, והוא כפוף לאינטרסים חשובים נוגדים המתמודדים כנגדו. במישור העובדתי, הוברר כי במתחם הנוגע בדבר התגלו מספר קברים סמויים בשני מקומות. המשיבים והמדינה התחייבו להימנע מכל עבודות בנייה ופיתוח בשטח זה, פרט לפעולות פיתוח נופי בלבד, אשר יתבצע סביב הקברים ולא עליהם. במישור המשפטי, הסכמה זו להתאים את התכנית החלה במקום לנתונים שנמצאו בשטח נותנת מענה מעשי ראוי לדרישת האיזון, משהיא כרוכה מראש בהגבלה של פעולות הבנייה באזורים הרגישים במתחם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 18.6.09).
בג"צ 8497/04 - חברת אלאקסא... בע"מ ואח' נגד כרם מהר"ל ... ואח'
*דחיית ערעור נגד בנייה באתר שלפי הנטען יש בו קברים של מוסלמים(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא חברה שמטרתה, על פי הגדרתה, לאתר ולפתח את נכסי ההקדש המוסלמי בישראל. המשיבה, (להלן: האגודה), קיבלה ממשיב 5, (להלן: המינהל), את זכויות החכירה בקרקעות המושב. מספר החלטות שנתקבלו במועצת מינהל מקרקעי ישראל, איפשרו שינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות והמרתן לקרקעות לצורך מגורים. מספר מגרשים הוקצו לצורך הקמת שכונה חדשה במושב, והמשיבים 4-2 הומלצו ע"י האגודה לקבלת זכות חכירה לדורות בשני מגרשים. המגרשים ממוקמים על שטח המוכרז אתר עתיקות עוד מתקופת המנדט הבריטי. כיוון שכך נדרש אישורה של רשות העתיקות כתנאי מוקדם לבנייה על המגרשים. הרשות ביצעה חפירות הצלה במספר מגרשים בשטחה של השכונה המוקמת, אשר במהלכן אותרו ממצאים ארכיאולוגיים. בחלקו המערבי של אחד המגרשים הנדונים נמצאו קברים, אשר להערכת רשות העתיקות הינם קברים 'רצנטיים', (הווי אומר - שאינם עתיקים), מתחילת המאה הקודמת. לאחר חשיפת הקברים עבר הטיפול למשרד הדתות, והוחלט כי לא ניתן לפנות את הקברים, והבנייה בשטח תותר בתנאי שהבנין ייבנה ללא חדירה לתת-הקרקע, ובפיקוחו של נציג ממשרד הדתות. לאחר שניתן האישור האמור, הודיעה רשות העתיקות כי גם היא אינה מתנגדת לביצוע עבודות הבנייה, בתנאי שהבנייה לא תהיה כרוכה בפגיעה בתת-הקרקע, ושהיא תתבצע תחת פיקוח נציג רשות העתיקות. בעתירה שהוגשה מבקשים העותרים לאסור על בצוע כל פעולות בנייה בשטח שני המגרשים, בטענה כי בשטח המגרשים מצוי בית קברות מוסלמי. העתירה נדחתה.
ב. בעלי שני המגרשים הנדונים קיבלו על עצמם להתאים את קווי הבניינים שייבנו במגרשים למיקומם של הקברים שנמצאו, באופן שהבנייה לא תשתרע עליהם. התנגדותם של העותרים לפתרון המעשי שהוצע, אינה עומדת במבחן האיזון החוקתי הסביר הנדרש במקרה זה. יתר על כן, הפתרון המעשי של התאמת תכניות הבנייה לממצאים שנמצאו
בשטח, מותיר את הקברים הרצנטיים שנמצאו כל כולם מחוץ לשטחי הבנייה, ובמובן זה תואם פתרון זה לרוח הסעד המבוקש בעתירה, על פי מהותו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 17.6.09).
דנ"א 9048/08 - עו"ד יעקב גרינוולד, כונס נכסים נגד תשתית ציוד ובינוי בע"מ ואח'
*התנאים לקיום דיון נוסף. * עדיפותו של שעבוד קבוע רשום על פני שעבוד צף(העתירה נדחתה).
א. ביום 14.7.02 נוצר שעבוד צף לטובת בנק הפועלים על נכסיה של חברת מיטב השדה, הנמצאת בפירוק זמני ובכינוס נכסים. השעבוד הצף נרשם במרשם השעבודים המתנהל אצל רשם החברות ביום 1.12.02, אולם, בשל טעות של הרשם, לא נרשמה במרשם תניית הגבלה שנכללה באגרת החוב לפיה נוצר השעבוד הצף, תנייה שהטילה הגבלה מפורשת על עריכת שעבודים נוספים, (ועל כן לא הופיעה בפלט המחשב המופק מהמאגר של רשם החברות). ביום 27.3.03 נוצר שעבוד קבוע לטובת המשיבה על משאית שרכשה מיטב השדה. שעבוד זה נרשם במרשם השעבודים ביום 15.5.03. השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה היתה אם השעבוד הצף לטובת הבנק על נכסיה של מיטב השדה, הכולל כאמור תניית הגבלה שלא נרשמה בשל טעות של רשם החברות, גובר על השעבוד הקבוע על המשאית לטובת המשיבה. בפסה"ד של ביהמ"ש העליון נקבע כי השעבוד הקבוע לטובת המשיבה גובר על השעבוד הצף שנרשם קודם לכן. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. על אף טענות כבדות המשקל שהועלו הן על ידי העותר, הן על ידי איגוד הבנקים ואף על ידי היועץ המשפטי לממשלה, דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וחשובה באשר לפרשנותו של סעיף 169(ב) לפקודת החברות. עם זאת, פסק הדין אינו מכריע בשאלת מעמדו של מרשם השעבודים ככלל, אלא רק בשאלת הקונקרטית המוסדרת בסעיף 169(ב) לפקודת החברות - היחס בין שעבוד צף הכולל תניית הגבלה לבין שעבוד קבוע המאוחר לו. תוצאותיה של ההלכה שנקבעה אינן פשוטות מבחינת הנושים בעלי השעבוד הצף, שהסתמכו על ההלכה הקודמת ועל כן הסתפקו בהגשת מסמכי השעבוד לרשם ולא טרחו לוודא את מהימנות הרישום עצמו. עם זאת, פסק הדין לא התעלם מקושי זה, אלא בחן את הקושי האמור אל מול הקושי הנוצר כתוצאה מאי-היכולת של צד שלישי תם לב להסתמך על המידע המופיע במרשם השעבודים, כאשר בעל השעבוד הקודם יכול היה באופן עקרוני לוודא את מהימנות המידע.
ג. לשם קיום דיון נוסף בהלכה מסויימת אין די בכך שבאותה הלכה טמונים חשיבות, חידוש, או קשיות; שכן תנאי נוסף שצריך להתקיים לעניין זה הוא, שהחידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שנקבעה, הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש. תנאי זה אינו מתקיים ביחס להלכה נשוא העתירה, הנוגעת לשאלה הקונקרטית המוסדרת בסעיף 169(ב) לפקודת החברות ומבוססת על ניתוח מעמיק של לשון הסעיף ותכליתו על רקע יתר הוראות החוק הרלוונטיות.
(בפני: הנשיאה בייניש. 15.6.09).
בג"צ 6825/06 - גלית צור נגד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור ואח'
*החלטת נציב תלונות הציבור שלא להתערב בפיטורים, כאשר נטען כי הפיטורים נובעים מתלונות המפוטר על מהלכים בלתי חוקיים במקום עבודתו(העתירה נדחתה).
א. העותרת שימשה בתפקיד "בודקת תכניות דרך" בלשכת התכנון של משרד הפנים במחוז תל-אביב. במסגרת תפקיד זה נבחנות החלטות גורמי התכנון השונים ביחס לתכניות
דרך, ועמידתן בדרישות החוק. העותרת טוענת כי משרד הפנים, אשר במסגרתו היתה מועסקת, הביא לפיטוריה מתפקידה מאחר שהתריעה והתלוננה על מהלכים בלתי תקינים שהתרחשו בלשכת התכנון. היא טוענת כנגד החלטתו של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור (להלן - הנציב או המבקר), שלא להתערב ולמנוע את פיטוריה. לטענתה, במסגרת סמכויותיו על פי סעיף 45ג לחוק מבקר המדינה, היה עליו להגן עליה מפני פיטוריה ולהורות על המשך העסקתה בתפקידה. הסעדים המבוקשים בעתירה מופנים נגד מבקר המדינה, כי ימנע את פיטורי העותרת ונגד מנכ"ל משרד הפנים - כי יימנע מלפגוע במעמדה, ויורה על המשך העסקתה בתפקידה. העתירה נדחתה.
ב. מבקר המדינה, בתפקידו כנציב תלונות הציבור, בחן את תלונת העותרת, וקבע כי לא נתקיים קשר סיבתי בין טענותיה של העותרת בדבר פגמים בהתנהלות הגורמים הממונים עליה, לבין אי חידוש חוזה העסקתה. ככלל, הביקורת השיפוטית על החלטות מבקר המדינה הינה מצומצמת ביותר. אין בג"צ נזקק דרך כלל לבירור מחודש של הנושאים שנדונו בביקורת המבקר, אלא מסתפק בפיקוח שיפוטי שנועד להבטיח שמירה על כללי היסוד של המשפט המינהלי בידי הגורם המבקר. ככל שהביקורת השיפוטית על פעולות והחלטות המבקר הינה מצומצמת, כך הביקורת על החלטותיו בתחום תלונות הציבור מוגבלת עוד יותר. מתחם ההתערבות השיפוטי שמור למצבים חריגים ביותר, בהם נפל פסול קיצוני מובהק בהחלטת המבקר, המחייב את ביטולה או תיקונה על פי עקרונות יסוד של המשפט הציבורי.
ג. לימים, כאשר התבקשה על ידי הנהלת המשרד לעבור לתפקיד אחר, שווה מעמד ושווה שכר, במינהל התכנון, סרבה העותרת וטענה כי הדבר נבע מהתנכלות כלפיה. בהמשך לכך, העותרת, על דעת עצמה, סירבה לבצע את עבודתה במשרד במשך 8 חודשים. כאשר עמדה בסירובה לכל הצעה חלופית שהוצעה, החליטה הנהלת המשרד שלא לחדש את חוזה העסקתה. בנסיבות אלה, לא נפל פגם בהחלטה שניתנה על ידי המבקר ואין עילה להתערב בהחלטתו.
ד. אשר לסעד המבוקש בעתירה כלפי משרד הפנים ומנהלו - נושא פיטוריה של העותרת מעבודתה במשרד הפנים, מסור לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. סעד זה, ככל שהוא נקשר להגנה הניתנת לעובד כנגד מעבידו בשל תלונה שהגיש נגדו, נתון אף הוא לסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה על פי סעיף 3(א) לחוק ההגנה על עובדים. לסיכום - דין העתירה נגד המבקר להידחות לגופה, משלא נפל פגם בהחלטתו. דין העתירה כנגד מנכ"ל משרד הפנים להידחות על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, ברלינר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד סיגל פעיל-שחר וליאור גוטוירס לעותרת, עו"ד דני חורין למשיבים. 24.6.09).
בג"צ 365/08 - נטוויז'ן בע"מ ואח' נגד משרד התקשורת ואח'
*הענקת זכות שימוע(העתירה נדחתה).
א. במסגרת פעילות הסדרת שוק התקשורת, הקצה משרד התקשורת קידומות חיוג בינלאומיות לחברות בעלות רישיון כללי המורשות לפעול בשוק השיחות הבינלאומיות. לכל חברה אושרה קידומת אחת. לקראת סוף שנת 2006 באו אל סיומם תהליכי מיזוג של חברת ברק עם חברת נטוויז'ן וחברת קווי זהב עם חברת אינטרנט זהב כך שבידי כל אחת משתי הקבוצות נותר שימוש בשתי קידומות במקביל. על רקע הערכת משרד התקשורת כי יהיה צורך לפנות חלק מהקידומות לטובת הקצאתן למתחרים חדשים בשוק, הודיע המשרד ביום 31.8.2006 לעותרות ולמשיבות 5-4 (להלן: המשיבות) כי ייתכן ביטול השימוש באחת הקידומות לכל קבוצה שהתמזגה. העותרות פנו בבקשה למשרד התקשורת
להתיר את השימוש בשתי הקידומות המוקצות להן למשך תקופת מעבר שלא תפחת משנתיים, והמשיבות פנו בבקשה דומה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים. מנכ"ל משרד התקשורת אישר את המשך השימוש בקידומות הכפולות למשך תקופת מעבר של שנה (להלן: תקופת המעבר). ביום 5.11.2007 פנו המשיבות לשר התקשורת בבקשה להאריך את תקופת המעבר לתקופה של חמש שנים נוספות, ושר התקשורת אישר תקופה של שנה נוספת (להלן: ההחלטה). העותרות, מצידן, לא הגישו בקשה להארכת תקופת המעבר. משנודע לעותרות על הארכת תקופת המעבר של המשיבות, פנו הן למשיבים 3-2 בדרישה לבטל את החלטת שר התקשורת ודרישתן לא נענתה. העותרות טוענות כי זכות הטיעון שלהן נפגעה משלא נערך להן שימוע טרם קבלת ההחלטה על הארכת תקופת המעבר. העתירה נדחתה.
ב. השופטת ארבל: אין ספק כי חשיבותה של זכות הטיעון היא רבה, אולם מן הנמנע להגדיר אמות מידה חד משמעיות על-פיהן תחוייב הרשות לערוך שימוע. האיזון הנדרש בין שיקולי היעילות לשיקולי ההוגנות אינו מאפשר קביעת חובת שימוע כל אימת שמתקבלת החלטה הנוגעת לאינטרסים מסחריים של חברה כזו או אחרת המבקשת להשמיע דברה. חובת השימוע תקום כאשר החלטת הרשות עתידה לפגוע באופן ישיר בגוף העסקי, ולא כאשר ההחלטה מובילה לפגיעה נלווית להטבה הניתנת למתחרה אחר בשוק. מאותו טעם, על הפגיעה במתחרה המבקש להישמע להיות ממשית, כלומר שתוצאותיה ברורות ובעלות משקל. יחד עם זאת, אין לשלול את אפשרות קיומם של מקרים חריגים, כאשר הפגיעה העקיפה בהם חמורה במידה המשתווה במהותה לפגיעה ישירה וממשית, וקיום השימוע אינו פוגע בדרך ההתנהלות והיעילות במהלך העסקים הרגיל. אין זה המקרה שלפנינו.
ג. העותרות גורסות עוד כי החלטת משרד התקשורת אינה סבירה. השאלה המנחה לסוגייה זו היא האם האופציה שנבחרה על-ידי משרד התקשורת, היא אחת מאותן אופציות שרשות סבירה רשאית לבחור בה, גם אם אינה האופציה היחידה. שיקול הדעת המקצועי הוא שהנחה את ההחלטה, שאינה חורגת ממתחם הסבירות, לא כל שכן במידה קיצונית המצדיקה התערבות בימ"ש זה. בנסיבות המקרה יש לדחות את העתירה ולחייב את העותרות בהוצאות.
ד. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): בנסיבות של שוק מתוחם ביותר כמו זה בו עסקינן, שוק השיחות הבינלאומיות, עשויות העותרות לבוא בגדר הנסיבות החריגות שבהן ניתנת למתחרה זכות שימוע מול הרשות. גם אם לא ביקשו העותרות הארכה, משעה שעמדו הרשויות ליתנה למתחרותיהן הברורות, היה מקום לשימוע. מנגד, אין לקבל טענת אפליה וטענת חוסר הסבירות הנטענות. בסופו של דבר, תוכן העתירה לענין הסעד העיקרי היה מוגבל לזמן קצוב של שנה בה הוארכה תקופת המעבר של המשיבות והשנה כבר נסתיימה. על כן אין לקבל את העתירה. לפיכך גם אין לעשות צו להוצאות.
(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, רובינשטיין. עו"ד ג. אוריון, י. מן וב. גליקמן לעותרים, עו"ד ע. הלמן למשיבים. 17.6.09).
בג"צ 1169/09 - פורום משפטי למען ארץ ישראל נגד ראש הממשלה ואח'
*דחיית עתירה למנוע העברת כספים ע"י הרשות הפלשתינית מאיו"ש לבנקים ברצועת עזה, בשל היות הנושא עניין מדיני שאין בג"צ מתערב בו(העתירה נדחתה).
א. ביום 5.2.09 פורסם כי ראש הממשלה הורה על העברת 175 מליון ש"ח במזומן מבנקים באיו"ש לבנקים או לגורמים אחרים ברצועת עזה. באותו ערב, פנתה העותרת אל היועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי יורה על הקפאת העברת הכספים, בהיותה מנוגדת להוראות חוק איסור מימון טרור. העותרת טוענת כי מתקיימים בהעברת כספים זו האיסורים
הקבועים בחוק זה, ואילו היתר מיוחד על פי סעיף 9(ד) לאותו חוק, המאפשר העברת רכוש על פיו חרף איסורי החוק, לא ניתן. העותרת מוסיפה וטוענת, כי אין לשעות לטענה לפיה העברת הכספים היא עניין מדיני שלגביו נמנע ביהמ"ש מהפעלת בקורת שיפוטית. בעניין זה מדובר בפעולה מינהלית האסורה במפורש בחקיקה ראשית, וביהמ"ש מצווה להתערב ולמנוע הפרת חוק גם כאשר הנושא הוא בעל אופי מדיני מובהק. מעבר להיבט אי החוקיות כאמור, טוענת העותרת כי העברת הכספים לוקה בחוסר סבירות קיצוני. ביהמ"ש הורה למדינה להגיש תגובה עניינית מנומקת לעתירה, על אף שעם דחיית בקשה לצו ביניים היה ברור כי העתירה הפכה תיאורטית, שכן המשאיות הטעונות בכספים עברו בינתיים במעברי הגבול, והגיעו ליעדן ברצועת עזה. ההתייחסות העקרונית לעתירה זו התבקשה מאחר שהיא, ועתירות אחרות דומות לה, מוגשות על פי רוב כאשר הפעולה, שאת ביצועה מבקשים למנוע, מצויה כבר בעיצומה. לאור זאת, הוחלט במקרה זה לבחון את ההיבט העקרוני של העתירה, אף שעניינה הקונקרטי כבר אינו עומד על הפרק. העתירה נדחתה.
ב. העברת כספים כאמור הינה פעולת מימון של ארגון טרור, על אף היותה בעלת אופי אזרח. מדובר בדרכי מימון מתוחכמות אשר איתורן וסיכולן אינו קל, ומטיל מעמסה ניכרת על רשויות אכיפת החוק. לא ניתן לבודד באופן אמיתי בין הפונקציה האזרחית של פעילות ארגון הטרור לבין הפונקציה הצבאית, ואבחנה והפרדה ביניהם היא שגוייה ביסודה. מאידך, מדובר בענייננו במתן היתר של ראש הממשלה להעברת כספים השייכים לרשות הפלשתינית, המופקדים בבנקים באיו"ש, לבנקים בעזה. הכספים מיועדים לתשלום משכורות לעובדי הרשות הפלשתינית המתגוררים בעזה. מתן היתר להעברה מסוג זה על ידי הממשלה או ראש הממשלה אינו נכנס לגדר האיסורים שבחוק, וממילא לא נדרש היתר מיוחד. תכליתו של חוק איסור מימון טרור לא נועדה למנוע מישראל העברת רכוש השייך לרשות הפלסטינית מאיו"ש לעזה, כאשר יש בכך כדי לקדם מטרות הומניטאריות שנועדו להבטיח חיים ברמה סבירה ואנושית לתושבים בתחומי איו"ש ורצועת עזה.
ג. משקבענו כי חוק איסור מימון טרור אינו חל על נושא העתירה, נותרת בעינה השאלה האם, היה מקום להתערבות שיפוטית למניעת פעולה זו על פי עילות ביקורת שיפוטית כלליות על מעשי הממשלה, הנובעות מהמשפט הציבורי. בג"צ אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של רשות שלטונית בעניינים הקשורים באופן מובהק בשאלות של מדיניות, ובכלל זה בנושאי מדיניות חוץ, ענייני בטחון, ומדיניות כלכלית. התרת העברת כספים מאיו"ש לרצועת עזה דרך ישראל היא ענין בעל אופי מדיני מובהק הקשור ביחסי חוץ, ובענייני בטחון וכלכלה. לאור האמור, אין מקום להתערבות בג"צ בנסיבות מקרה זה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יצחק בם ודן לנדאו לעותרת, עוה"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר למשיבים. 15.6.09).
ע.פ. 5781/06 - אימן נאצר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות רצח ושוד תוך דחיית טענות נגד כשרות הודאה במשטרה. *כאשר ההרשעה בעבירת הרצח מבוססת על ביצועו תוך כדי שוד אין להטיל עונש נפרד בשל עבירת שוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 1028/05 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. באוקטובר 2004 תכנן המערער לשדוד כספים שיובילו מאבטחים של חברת "ברינקס" לסניף של בנק בעיר טירה. המערער צירף לביצוע העבירה ארבעה אחרים, כולם תושבי רצועת עזה ששהו בישראל שלא כדין. מספר ימים לפני ביצוע השוד המתוכנן הכינו המערער וחבריו רובה ושלושה אקדחים. בשעת בוקר, הגיעו השודדים למקומות שיועדו להם, כאשר המערער נושא עמו את הרובה, והאחרים את האקדחים ומיכל גז. בשעה
00:10 לערך הגיע רכב הברינקס ועצר ברחבת החניה שליד הבנק. המאבטח, שחר חתוכה, ירד ראשון מהרכב ואחריו ירד ראש הצוות, מוטי כהן (להלן: המנוח). השניים נשאו עמם אקדחים. המנוח הוריד מהרכב שני שקים שהכילו 3 מיליון ש"ח, והחל להתקדם לעבר הכניסה לבנק ובעקבותיו הלך המאבטח. בשלב זה פתחו המערער ושניים מחבריו באש, פגעו במנוח וגרמו למותו. הם נטלו את אקדחו של המנוח ואת שקי הכסף ונמלטו. למערער יוחסו, בין היתר, עבירות של שוד מזויין ורצח - עבירות לפי סעיפים 499 ו-300(א)(3) לחוק העונשין. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ועשרים שנות מאסר בגין העבירות האחרות. בערעורו טען המערער, בין היתר, כי הודאתו במשטרה נגבתה שלא כדין. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. באשר לכשרות ההודאה - את הטענה בדבר הכאתו של המערער על ידי החוקר ואיומים שהושמעו כלפיו, דחה ביהמ"ש המחוזי, ואין להתערב בכך. ראשית, במהלך חקירת המערער והשחזור שערך שתועדו בצילום, לא נשמע המערער ולו פעם אחת מלין על אלימות שכביכול הופעלה כלפיו או איומים שהוטחו בו. שנית, גם בעת שהופיע בפני בימ"ש השלום, מלווה בסניגור, בעת הארכת מעצרו, לא העלה המערער תלונה ברוח זו. המערער היה ער לזכותו לשתוק, אף שהדברים לא נאמרו לו בנוסח המקובל. אכן, אותם מחדלי חקירה עליהם הצביע הסניגור אסור שיקרו, אולם הערכאה הראשונה היתה רשאית לבסס ממצאיה על ההודאות ולדחות טענות נגד קבילותן.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - הרשעת המערער בעבירת רצח היתה על פי החלופה השלישית של סעיף 300(א) לחוק העונשין, לאמור: "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה...". העבירה שבמהלכה נורה המנוח (השוד) היא איפוא אחד מרכיביה של העבירה לפי סעיף 300(א)(3), ולולא עבירה נוספת זו היה נשמט הבסיס מתחת להרשעה בעבירת רצח לפי סעיף זה. מכך מתחייב שאין לקבל את ההחלטה להוסיף לעונש בגין העבירה המוגמרת (רצח), עונש בגין השוד שהוא אחד מרכיביה של העבירה המוגמרת. לפיכך העונש יועמד על מאסר עולם בלבד.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה השופט לוי. עו"ד חן אשר למערער, עו"ד דגנית כהן-וליאמס למשיבה. 15.6.09).
ע.פ. 5189/08 + 5083/08 - הרב שלמה בניזרי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד והפרת אמונים והחמרה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 2062/06 - הערעורים נדחו וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. חבר הכנסת ובהמשך השר, הרב שלמה בניזרי, שימש בשני העשורים שחלפו בתפקידים ציבוריים שונים, ובכללם שר הבריאות ואחר כך שר העבודה והרווחה. בתנועתו, ש"ס, פרש- על בניזרי את חסותו הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת "אור החיים" שבירושלים ומבכירי רבניה של התנועה. ראשיתה של מערכת יחסים זו בעת לימודיו של בניזרי בישיבה שבראשה עמד הרב, והמשכה בדריסת-רגל שקנה לו הרב במנגנון הממשלתי ובעשייה הציבורית של בן טיפוחיו במשרדי הממשלה השונים. בשנת 1996 התוודע בניזרי למשה סלע, איש עסקים מירושלים. בין השניים התפתחה ידידות אמיצה. סלע היה בעליהן של חברות כוח אדם, שהתמחו בתיווך בין מהגרי עבודה לבין מעסיקים בארץ והגה מיזמים עסקיים שונים. בניזרי חלש על כמה ממוקדי ההכרעות המרכזיים הקשורים בהיתרים ליבוא עובדים זרים, היתה לו השפעה על מינויים של בעלי תפקידים שונים במנגנון הממשלתי, ונהנה מקשרים עם גורמים שלטוניים ובהם שרים ממפלגתו. הרב אלבז נזקק לכספים, למימון הישיבה שבראשה עמד, ואת הכספים סיפק סלע. סלע הוא
עד מדינה בפרשה שבפנינו, ועדותו שימשה נדבך מרכזי בהרשעתו של בניזרי בעבירות של קבלת שוחד, הפרת אמונים, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט, ושל הרב אלבז בעבירות של תיווך לשוחד וקשירת קשר לביצוע פשע. בתמורה לעדותו, הקלה עמו התביעה באורח משמעותי. עד נוסף עליו נשענה התביעה באישומיה הוא יעקב בוכריס, שמונה ע"י בניזרי לתפקידים שונים במשרדי הממשלה. במשרתו האחרונה שימש בוכריס מנכ"ל שירות התעסוקה, תפקיד ממנו פוטר ע"י בניזרי בשנת 2001, לאחר שסרב לשתף פעולה עם מה שנתפש בעיניו כמעשיו הפסולים של השר. בכתב אישום שהוגש נגד בניזרי נטען, כי היה מודע לכך ש"טובות ההנאה הרבות שהרעיף עליו סלע ניתנו לו בעד פעילותו והשפעתו במסגרת תפקידיו ומעמדו כעובד הציבור, לקידום האינטרסים העסקיים של סלע". ביחס לרב אלבז נטען, כי עם מינויו של בניזרי, בשנת 2001, לשר העבודה והרווחה, הפך הרב לגורם בעל השפעה מכרעת על הנעשה באותו משרד ועל מינויים של בעלי תפקידים. בעקבות זאת היתה לו יכולת לקדם אינטרסים של סלע ולהביא לשגשוג עסקיו, כגמול על כך שסלע הרבה לתרום כספים לישיבה בראשה עמד. כן נטען כי היה שותף לקשר ליתן שוחד לבניזרי, בסכום של 380 אלף שקלים ו-590 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את בניזרי בעבירות שיחסו לו וגזר לו 18 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשים על תנאי וקנס בסך 80 אלף ש"ח. הרב אלבז הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ותיווך לשוחד, ונדון ל-8 חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך 120 אלף ש"ח. הערעורים נדחו וערעור נגדי של המדינה על קולת העונשים נתקבל. ענשו של בניזרי הועמד על 4 שנים מאסר בפועל, והקנס בו חוייב הרב אלבז הועמד על 250,000 ש"ח. יתר רכיביו של גזר הדין - נותרו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד בנימין נהרי ואח' לבניזרי, עו"ד אביגדור פלדמן ואח' לרב אלבז, עו"ד מיכאל קרשן למערערת. 24.6.09).
רע"א 9996/06 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד עזבון כהן ניסים ואח'
*החזקה המרבה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לעניין ניצול הכח המכני של רכב בעל יעוד דו-תכליתי כדי להכנס לגד "תאונת דרכים"(מחוזי חיפה - ע.א. 1753/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המנוח נסים כהן היה מנהל עבודה אצל המשיבה 7. לאתר העבודה הגיעה משאית עמוסה בחומרי ריצוף אשר היתה מבוטחת על-ידי המבקשות. במשאית היה מותקן עגורן (מנוף) שבקצהו מתקן הרמה קבוע ("חופן הידראולי") לצורך נשיאת משטחי ריצוף. המשטחים נפרקו מן המשאית בעזרת המנוף. המנוח ביקש מנהג המשאית לבצע באמצעות המנוף העברת מבנה נייד עשוי בטון ממקום למקום. פועלים של המשיבה 7 חיברו בתחתית המבנה שני מוטות פלדה שאליהם נקשרה רצועת בד. את הרצועה קשרו למתקן ההרמה והנהג החל להרים את המבנה. כאשר הגיע המבנה לגובה של מטר אחד לערך, התהפך, צנח על המנוח וגרם למותו. המשיבים הגישו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים בטענה כי מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק, כאשר במוקד הדיון - החזקה המרבה בחוק הפיצויים לפיה "יראו כתאונת דרכים גם מאורע... שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". האם בעת התאונה "שינה הרכב את ייעודו המקורי"- שתי הערכאות קמא סברו כי הרכב לא שינה את ייעודו המקורי וכי בתאונת דרכים עסקינן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. החזקה המרבה שעניינה ניצול הכוח המכני, חלה רק באותם מקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי ומקום בו נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני, ליעודו המקורי - הלא תעבורתי. החזקה אינה חלה, אם בעת ניצול הכוח המיכני
של הרכב, הוא חדל מלהיות בעל יעוד תעבורתי, והיא אינה חלה אם בעת השימוש שינה הרכב את יעודו המקורי. בענייננו, אין ספק שהמשאית היא רכב דו-תכליתי, וכי בזמן התאונה לא איבדה המשאית את הייעוד התעבורתי שלה. אך ניצול הכוח המכני במקרה זה לא היה במסגרת הייעוד המקורי - הלא-תעבורתי - של הרכב. לא כל רכב שמנוף מורכב עליו הוא מנוף לכל דבר ועניין, ולא כל רכב שמנוף מורכב עליו מיועד להרמה או שינוע של כל משא בכל הנסיבות. אכן, אם נעשה שימוש במנוף לצורך אחד מייעודיו, אך קשירת המטען נעשית ברשלנות או שהמטען היה עודף - לא יהא בכך כדי לשלול את תחולת החזקה. אולם יש להבחין בין אלתור המשנה את הייעוד המקורי לבין מימוש רשלני של הייעוד המקורי.
ג. ניצול הכוח המכני של הרכב נעשה במקרה זה לשם ייעוד שאיננו הייעוד המקורי של המשאית, או למצער לא הוכח אחרת - ונטל ההוכחה לענין זה - לאמור לעניין עצם ניצול הכוח המכני ולעניין ההמנעות משינוי יעודו המקורי של הרכב - מוטל על הטוען לחלות החוק. לא הובאה ראיה לגבי ייעודו של העגורן. בענייננו לא מדובר היה רק ברשלנות אלא באלתור של ממש שבו נעשה ניסיון להשתמש בעגורן להעמסה עצמית המותקן על רכב-משא ושנועד להעמסה של משאות מסוג מסויים, כאילו היה מנוף המשנע מבנים ממקום למקום. די באלה כדי להוביל למסקנה שבמקרה זה לא קמה תחולה לחזקה המרבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עידו אמגור למבקשות, עוה"ד זיו מנדלוביץ', יהודה גוטמן ואשרית רוטקופף למשיבים. 22.6.09).
בג"צ 6919/07 + 5918/07 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*אימתי הגשת בקשה ליישור סכסוך בביהמ"ש לענייני משפחה שוללת סמכות בי"ד רבני לדון בנושא בתביעה שהוגשה לביה"ד לאחר מכן(עתירה אחת נתקבלה ואחת נדחתה).
א. עניינן של שתי העתירות שלפנינו הוא בתקנות 258כ(ג) ו-258כא(ב), (להלן - התקנות), לתקנות סדר הדין האזרחי, שהינן חלק מתקנות 258יט-258כה המסדירות את ההליך של "בקשה ליישוב סכסוך" בבית-המשפט לענייני משפחה. העתירות מעוררות שתי שאלות עקרוניות בנוגע לתקנות האמורות: ראשית, האם בדין סבר בית-הדין הרבני הגדול כי התקנות בטלות מחמת חוסר חוקיות וחריגה מסמכות. התשובה לכך היא שלילית. שנית, אם התקנות האמורות הינן חוקיות ובתוקף - מה תוכנה ומהותה של חובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, שבעקבותיה תופקע הסמכות מידי ביה"ד הרבני. שאלות אלה מתעוררות נוכח מאפייניו הייחודיים של ההליך הנדון ועל רקע המציאות הקיימת בשיטתנו המשפטית של "מרוץ סמכויות" בין בתי-המשפט לענייני משפחה לבתי-הדין הרבניים. בענייננו, באחת העתירות נקבע כי הבקשה ליישוב סכסוך שהוגשה לביהמ"ש לענייני משפחה הוגשה שלא בתום לב והעתירה נדחתה ובעתירה השניה נקבע כי הבקשה הוגשה בתום לב והעתירה נתקבלה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין, חיות ומלצר. החלטה - הנשיאה בייניש. 23.6.09).
עע"ם 3416/09 - עיריית ירושלים נגד רחל כהן ואח'
*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד. *פגרת בתי המשפט עניינה הליכים בביהמ"ש ואינה מצדיקה הפרה של הוראת בימ"ש לבצע את פסה"ד בתום מועד מסויים(מחוזי י-ם 8005/08 - בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. ביהמ"ש המחוזי הורה לעיריית ירושלים (להלן - העירייה) להעניק למשיבים רשיונות לרוכלות בדוכנים קטנים וניידים ברחוב מחנה יהודה או במתחם שוק מחנה
יהודה וזאת בתוך 30 יום. ביהמ"ש קבע כי החלטת העירייה שלא ליתן למשיבים רשיון לרוכלות אינה נובעת משיקול תחבורתי, לו טענה העירייה. ביהמ"ש הוסיף שנימוק זה לא "הופעל" ביחס לבקשת רשיון מטעם שני בתי עסק אחרים, אשר מציבים שולחנות וכסאות ברחוב. לדעת ביהמ"ש אין שוני בין הצבת שולחנות וכסאות ברחוב לבין הצבתם של דוכני רוכלים. העירייה הגישה ערעור והיא מבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין. טענתה העיקרית היא שמתן הרשיונות משמעו הצבת דוכני רוכלות ברחוב, תוך הפרעה למעבר התנועה בו. לטענתה הדבר עלול לגרום למפגע תחבורתי ובטיחותי חמור, בייחוד במקרה חרום, כשהרחוב הוא מסלול מעבר כלי חרום ובטחון. בנוסף הדגישה העירייה, במישור מאזן הנוחות, כי מתן הרשיונות בעת הזו ישנה מצב קיים. פינויים בעבר של המשיבים מהמקום, לווה בתהליך קשה ביותר, כך שהחזרתם עלולה ליצור קושי רב בפינוי מחדש. העיריה מוסיפה כי קיים טעם להבחנה בין הצבת שולחנות וכסאות ברחוב לבין הצבתם של דוכני רוכלים. עד כה העיריה לא קיימה את הצו. בין הצדדים ניטשה מחלוקת האם ימי פגרת הפסח, נמנים במניין 30 הימים עליהם הורה ביהמ"ש. לטענת המשיבים העירייה עשתה דין לעצמה והגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע לאחר חלוף 30 הימים. העירייה מצידה טוענת כי תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים שנקבעו. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ב. יש לזקוף לחובת העירייה את העובדה כי עד כה לא ביצעה את פסק הדין ולא נתנה את הרשיונות בתוך התקופה שקבע לכך ביהמ"ש קמא. פגרת הפסח אינה עניין לכאן. הוראות תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר השלכת הפגרה עניינה פעולות הצדדים השלובות עם עבודת ביהמ"ש ותיפקודו. היא אינה משתרעת על פעולות באשר ליחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם.
ג. יחד עם זאת, נוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הניצב מנגד כמרכיב מרכזי במאזן הנוחות, יש להיעתר לבקשה. לכאורה יש מקום לחשש, כטענת העירייה, שהצבת דוכני הרוכלות תפגע בתנועה החופשית של רכבי חרום ובטחון באופן המסכן את שלום הציבור. החזרתם של המשיבים לשוק עולה כדי שינוי מצב קיים ועלולה ליצור קושי רב בפינוי מחדש אם יתקבל הערעור. מכל מקום, הנזק שייגרם למשיבים מעיכוב ביצוע פסק הדין הוא כלכלי במהותו וקטן ביחס לסיכון התחבורתי והבטיחותי הנשקף לכאורה לציבור הרחב. אשר לטענת האפליה - לא בהכרח שולחנות (המוצבים בצמוד למדרכה) כדוכנים (המוצבים במרכז הרחוב). גם אם השולחנות והכסאות של שני בתי העסק האחרים נשארים על מקומם, אין בכך לכאורה כדי להצדיק מתן רשיונות גם לאחרים.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד יוסי חביליו והדר מנצורי למערערת, עו"ד ליאת סאס למשיבים. 4.5.09).
ע.פ. 3944/08 - רזק מחמד אחמד שעאבן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות בטחון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נטל חלק בקשר עם שני פעילי חמא"ס, אשר במסגרתו השלושה היו אמורים לעבור מרצועת עזה לשטחי הגדה דרך מצריים. בגדה היו אמורים השלושה לשכור דירה באמצעות קשריו הטובים של המערער, ולקלוט בה פעילי טרור ומומחים לחומרי נפץ. במסגרת הקשר האמור, אחד משני הפעילים הנוספים (להלן - עזאם), הופקד על חטיפת חיילי צה"ל לשם ניהול מו"מ לשחרור אסירים. באמצע חודש מרץ 2006 עבר המערער אימון צבאי בשטחי רצועת עזה. השניים חצו את הגבול ממצרים לישראל כשברשותם כלי נשק, ונעצרו על ידי כוחות הביטחון שעה וחצי לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערער, על בסיס הודאתו בעובדות הנ"ל. באשר לעונש - ביהמ"ש הדגיש כי המערער ביצע מעשים חמורים אשר
היה בהם כדי להעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה של ממש. נוסף לכך קבע כי לחובת המערער הרשעות קודמות בעלות אופי ביטחוני אידיאולוגי, ובשנת 2001 נדון למאסר של שבע שנים. בסופו של דבר נגזרו על המערער אחת עשרה שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חלקו של המערער בקשר היה חשוב וחיוני, שכן רק בזכות קשריו הטובים עם גורמי טרור בגדה עתיד היה החמא"ס לשכור דירה שתשמש מרכז קליטה והתארגנות לתכנון וביצוע פעולות טרור רצחניות וחטיפת חיילים. רכיב מציאת הדירה הינו עוגן חשוב בקשר, שהיה בו כדי לאפשר את מימוש הקשר הלכה למעשה. חומרת מעשיו של המערער מתבטאת גם בנטילת חלק ממשי ופעיל באימונים הצבאיים ובנשיאת נשק, והוא אף הסתנן לישראל כשהוא נושא על גופו נשק ותחמושת. אין לייחס לנסיבות האישיות של המערער משקל מכריע. אין לקבל את הטענה לפיה יש להקל בעונש בהתחשב ברף הענישה שהיה מקובל בעבירות כגון דא, בבתי המשפט הצבאיים. לנתון זה אין כל משקל ואין לו נפקות, בשל שינוי העיתים והתגברות פעילות הטרור.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ל. צמל למערער, עו"ד א. פטל למשיבה. 18.6.09).
בג"צ 11156/08 - פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים בירושלים ואח'
*סרוב בי"ד רבני להנפיק תעודת גירושין לאחר מתן גט, למי שנישא גם בנישואיו אזרחיים ונושא ביטול נישואין אלה נמצא בדיון בבימ"ש בצרפת (העתירה נדחתה).
העותר ומשיבה 4 (להלן המשיבה) - יהודים שמוצאם מצרפת - נישאו בצרפת בנישואין אזרחיים וגם כדת משה וישראל. החל בשנת 2006 מתקיימים בין הצדדים הליכי גירושין והליכים אחרים. ביהמ"ש לערעורים בצרפת קבע שהסמכות לדון בפירוק הנישואין האזרחיים מסורה לבתי המשפט בצרפת. בתי הדין הרבניים בישראל קבעו, שהם מוסמכים לדון בהתרת הנישואין הדתיים בלבד, וקביעתם אושרה ע"י בג"ץ 4118/08 (להלן: פסק הדין הקודם). כיון שהנתבעת (המשיבה) היא כיום אזרחית ותושבת ישראל, וכיון שתביעה לגירושין אזרחיים הוגשה לבימ"ש מוסמך במדינת חוץ, מוסמכים בתי הדין לדון ולהכריע אך בגירושין הדתיים. הצדדים התגרשו כדין בביה"ד הרבני האזורי - אלא שזה דחה את בקשת העותר להנפיק "תעודת גירושין", בקבעו כי "פסק דין זה מתיר את הנישואין הדתיים בלבד. פסק דין זה אינו מתיר את הנישואין האזרחיים שנערכו בצרפת". בתיה"ד הרבניים הלכו בדרך שהתווה בימ"ש זה בדיון הקודם, וגישתם מקובלת על היועץ המשפטי לממשלה. בנסיבות אין מקום להיעתר לעתירה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רפי כריסטוף לעותר, עוה"ד עינב גולומב, מיכל חדידה והרב שמעון יעקבי למשיבים. 15.6.09).
בג"צ 1288/09 - סופיה לוקובסקי ואח' נגד משרד הפנים מינהל האוכלוסין
*סירוב להעניק אזרחות מכח חוק השבות לקטינות בנות לאב יהודי ואם רוסיה. *בקשה לאזרחות לקטינים צריכה להיות מוגשת ע"י שני ההורים או ע"י הורה שמונה ע"י בימ"ש כאפוטרופוס יחידי לקטינים (העתירה נדחתה על הסף).
עניינה של העתירה בבקשת העותרות, קטינות בנות 13 ו-15, לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. העתירה הוגשה בשם העותרות בידי עו"ד שויד ואולם לא הוצג ייפוי כוח לייצוגן על ידו. העותרות הן בנות לאב יהודי ואם רוסיה, והן שוהות בישראל יחד עם אימן. העותרות עצמן מחזיקות באשרות תייר המוארכות מפעם לפעם, כאשר מועד ההארכה האחרון מסתיים ביום 30.6.2009, ואילו האם שוהה כיום בישראל שלא כדין. האב נעלם לפני מספר שנים בטרם הגיען לישראל, אך הוריו מתגוררים כיום בארץ. העתירה נדחתה על הסף.
דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים, מחמת חוסר ניקיון כפיים ואף מאחר ולעתירה אין תוקף בהיעדר ייפוי כוח מאת האם המסמיך את עו"ד
שויד לייצג את העותרות. הגשת בקשה להענקת תעודת עולה ואזרחות לקטין, יכולה להתבצע רק באמצעות האפוטרופוסים שלו - במקרה זה הורי העותרות - ודווקא כאשר שני ההורים הביעו הסכמתם לכך. אכן, מן העתירה ניתן ללמוד על הסכמתה של האם להגשת הבקשה לתעודת עולה, ואולם בהחלטות הנוגעות לנושאים שבסעיף 15 לחוק האפוטרופסות, הסכמתו של הורה אחד בלבד אינה מספקת. במקרים כגון אלה, בהם עמדת אחד ההורים באשר לעתיד הילדים איננה ידועה, פתוחה בפני ההורה האחר הדרך לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה ולבקש להפוך לאפוטרופוס יחיד על הקטין. האם אכן פתחה בהליך זה, ובמידה ובקשתה תתקבל, תעמוד לרשותה האפשרות לפנות למשיב בבקשה להעניק לבנותיה תעודת עולה, על דעתה האישית בלבד.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אילן שויד לעותרות, עו"ד ערין ספדי למשיב. 16.6.09).
בג"צ 63/08 + 8092/07 + 6648/07 + 1880/07 - איטה אתרוג ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה נגד ביצוע פרוייקט "תשתית לאומית" הכולל הנחת מסילות ברזל וסלילת כביש (העתירה נדחתה).
לפנינו ארבע עתירות שעוסקות כולן בתכנית תשתית לאומית מספר 15, אשר עניינה: פרוייקט תחבורה מערכתי במרכז הארץ הכולל הנחת מסילת ברזל וסלילת כביש 531. טענה מרכזית שהועלתה בעתירות היא שיש לקבוע מנהרת תעבורה תת-קרקעית בקטע המערבי של התוואי (להלן: חלופת המנהור). מאז שהוגשו העתירות - בשנת 2007 ובתחילת שנת 2008 - חלו התפתחויות באשר לבחינת חלופת המנהור, והנושא חזר ונבדק באופן מעמיק על-ידי הגורמים המוסמכים. עם זאת בסופה של בחינה לא אומצה חלופה זו. העתירה נדחתה.
הפרוייקט נשוא ענייננו הוא פרוייקט לאומי שהגורמים המוסמכים מייחסים לו חשיבות רבה. ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים הכריזו כי פרוייקט זה הוא בעל חשיבות לאומית - "תשתית לאומית" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה. בתגובת המדינה נאמר, בין השאר, כי "קידום הפרוייקט והוצאתו אל הפועל אמור להביא לחסכון משמעותי בשעות נסיעה ברכבים ולתועלת עצומה למשק הלאומי. קידום הפרוייקט יביא גם ליתרון סביבתי שכן הוא יוציא את התנועה מתוך הערים ויזרים אותה אל כביש משוקע ומטופל בשולי הערים". בנסיבות שנוצרו, ההחלטה שהתקבלה היא החלטה תכנונית מובהקת לפי שיקול הדעת של הגורמים המוסמכים, עד שלא קמה עילה להתערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 17.6.09).
בש"פ 3064/09 - מדינת ישראל נגד אסי (יוסף) אבוטבול ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סחיטה ע"י ארגון פשע (בקשה להארכת מעצר ב-90 יום מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).
בכתב אישום שהוגש נגד המשיב 4 (דוד זוארץ) (להלן: המשיב) נטען כי היה חבר בארגון פשע אשר פעל החל בשנת 2005 ועד למעצרו בסוף חודש מרץ 2007, ובמסגרתו עסק בפעילות פלילית. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משעברו תשעה חודשים ומשפטו טרם נסתיים, האריך ביהמ"ש העליון מספר פעמים את המעצר ב-90 יום. עתה מבקשת המדינה פעם נוספת להאריך את המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה בחלקה.
לפי המיוחס למשיב בכתב האישום, הוא חבר עם אחרים במסגרת ארגון פשע, אשר פעל בצורה שיטתית במשך מספר שנים. במסגרת זו, פעל לסחיטת אנשי עסקים מהארץ ומחוצה לה על מנת להניעם לשלם לארגון סכומי כסף, וכן כיוון ופיקח על פעילות הארגון אשר נועדה להסוות בדרכים מתוחכמות את מקור הכספים השונים אשר הגיעו אליו בדרכים לא כשרות. לנוכח המסוכנות הנשקפת מצדו, של המשיב, וסיומו הצפוי של ההליך המשפטי בעניינו, יוארך המעצר ב-60 יום.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דותן רוסו למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 6.5.09).
בש"פ 4418/09 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקביעה אם מדובר בקטין הינה לפי הלוח הגרגוריאני ולא לפי הלוח העברי (הערר נדחה).
העורר, יליד 26.4.91, הואשם ביצוא, יבוא, מסחר והספקה של סמים. במקביל הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בפתח הדיון טען העורר כי הוא קטין בהתאם ללוח השנה העברי, אף שבהתאם ללוח הלועזי הוא בגיר. בימ"ש השלום קבע כי לפי חוק הפרשנות, חישוב הגיל של קטין יעשה לפי הלוח הגרגוריאני. לאור האמור, נקבע כי העורר הינו בגיר, ומשכך, ולאחר שעמד בימ"ש השלום על מסוכנותו של העורר, הורה על מעצרו עד להחלטה אחרת. על החלטה זו ערר העורר לביהמ"ש המחוזי שקבע כי חישוב גילו של נאשם אכן נעשה על פי הלוח הגרגוריאני. הערר נדחה.
סעיף 1 לחוק הנוער קובע כי קטין הוא "מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים". משלא נקבע בחוק הנוער על פי איזה לוח נמנות שנים אלה, יש לפנות לשם בחינתה של שאלה פרשנית זו לחוק הפרשנות. סעיף 3 לחוק הפרשנות קובע במפורש כי מקום בו במסגרת חיקוק פלוני מצויינת שנה, הרי שזו תיבחן "לפי הלוח הגריגוריאני" ורק אם צויינה תחילתה או סופה "לפי הלוח העברי בלבד" תיבחן היא "לפי הלוח העברי".
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד צדוק חוגי לעורר, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 28.5.09).
על"ע 3839/07 + 1217/07 - עו"ד אשר אלמקייס נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב
*חומרת העונש בעבירה של בידוי ראיות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בחודש מאי 2003 פורסמה בערוץ 2 כתבת תחקיר לגבי מכללת "הדים", שעסקה בניהול קורסים לגמול השתלמות ברישיון משרד החינוך, בניהולו של דוד נחת (להלן - "נחת"). בכתבה נטען כי נחת מכר תעודות מזוייפות מטעם המכללה לצרכי קבלת גמול השתלמות. לאחר שידור הכתבה קיבל נחת הודעה ממשרד החינוך על ביטול האישורים והרישיון למכללה. יום למחרת השידור, בתאריך 19.5.03, פנה המערער במכתב למשרד החינוך בשמו של נחת, ופירט את גירסתו של נחת לגבי השתלשלות האירועים. למכתב זה צורפו שלושה נספחים שנערכו על ידי נחת, ונשאו את התאריכים: 6.5.03, 8.5.03 ו-11.5.03. מאוחר יותר התברר כי תאריכי ה"נתקבל" המוטבעים על הנספחים בחותמת של המערער - לא היו התאריכים שבהם אלה נרשמו והתקבלו בפועל אצל המערער (ואשר הוא טען, במכתבו למשרד החינוך, כי הועברו למשרדו). המערער הואשם בבימ"ש השלום באשמת ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובידוי ראיות. במסגרת הסדר טיעון נמחק כתב האישום וההליך הועבר למסלול משמעתי - בלשכת עורכי הדין. בהליך זה הרשיע ביה"ד את המערער והטיל עליו עונש של 9 חודשים השעיה בפועל ו- 27 חודשים על תנאי. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעורו של הוועד המחוזי והעמיד את תקופת ההשעיה בפועל על 18 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בהטבעת החותמות ובהן התאריכים הלא נכונים על המסמכים, סייע עו"ד אלמקייס בפועל להטעיית הרשויות. חומרה יתירה נובעת מן העובדה כי בעשותו כן גיבה המערער בעקיפין תופעה בעייתית ממילא - השגת אישורים לצורך גמול השתלמות, מבלי שיקויימו החובות הנדרשות לכך. אולם, יש מקום להקל כאן במעט בעונש, נוכח השתלשלות ההליך ונסיבותיו האישיות: - ההליכים בתיק זה התפתלו והתמשכו וגרמו למערער לעינוי דין ואי וודאות לאורך זמן; היותו עורך דין צעיר וחסר ניסיון (בזמן המעשים נשוא הקובלנה הוא היה בעל רישיון מזה כשנתיים); מדובר במעידה חד פעמית שלא חזרה על עצמה; נכונותה של הפרקליטות למחוק את כתב האישום שהוגש לביהמ"ש; הקשיים שבאו עליו, החל בטרגדיות שפקדו את משפחתו הגרעינית ועבור בתולדות חייו ובמצבו הכלכלי. על כן עונש ההשעיה יועמד על שנים עשר חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד חיים עדיני ואח' למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 20.5.09).
בש"פ 4550/09 - מדינת ישראל נגד רוני מימון
*ביטול שחרור בערובה, כאשר "המפקחים" בהחלטת השחרור הודיעו שלא יוכלו לשלם את סכום הערבות אם העציר לא יעמוד בתנאי השחרור (הערר נתקבל).
המשיב וארבעה נאשמים נוספים הואשמו כי הקימו רשת חברות רחבת היקף במסגרתה הוציאו במרמה, מאות חשבוניות מס פיקטיביות, בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח מס תשומות שקוזזו. כדי להסתיר ולהסוות את מקורו של הרכוש האסור וההון שנצבר כתוצאה מביצוע עבירות המס, ביצעו הנאשמים משיכות והעברות בנקאיות רבות בחשבונות בנק שונים, תוך ביצוע עבירות על חוק איסור הלבנת הון. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בשל מסוכנותו והחשש לשיבוש מהלכי משפט. עוד הוסיף ביהמ"ש כי נוכח הרשעותיו הקודמות של המשיב בעבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הדחה באיומים ובכוח, הרי שהחשש לקיומן של עילות המעצר גובר. בתום 9 חדשים הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרם של המשיב והאחרים בתשעים ימים נוספים. מעצרם של שניים מהנאשמים הוארך כמבוקש אך לגבי המשיב ולגבי נאשם נוסף הוחלט שיש לתת משקל לחלוף הזמן ולפיכך הוחלט להאריך את מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים בלבד ובפרק זמן זה לקבל תסקיר שירות מבחן. שירות המבחן בתסקירו המליץ לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בפיקוח אשתו וחברו, וביהמ"ש המחוזי החליט כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר, בכפוף לתנאים מגבילים, ובכללם ערבות צד ג' בסכום של 3 מליון ש"ח. לטענת העוררת - לאחר שהחליט ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, נחקרו המפקחים שהוצעו והצהירו כי אין באפשרותם לשלם את הסכום שנקבע להפקדה במסגרת ערבות צד ג' שנקבעה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
בחקירת המפקחים שהוצעו בביהמ"ש הם הצהירו לאמר: "אין לנו מושג איך נשלם 3 מיליון ש"ח אם הוא יפר את התנאים". יוצא איפוא כי מלכתחילה המפקחים אינם יכולים לעמוד בתנאי מרכזי ומהותי של חלופת המעצר. מקום שידוע מלכתחילה כי תנאי מהותי מבין התנאים המגבילים אותם קבע ביהמ"ש אינו מתקיים ואף אינו יכול להתקיים, כי אז לא ניתן לשחרר לחלופת מעצר. על כן המשיב יוותר במעצר עד לקבלת החלטה אחרת של ביהמ"ש המחוזי אם וכאשר יציג המשיב ערבים בעלי יכולת כלכלית כנדרש, או קיום דרישות אחרות של ביהמ"ש המחוזי בעניין זה ככל שתיקבענה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד יורם הירשברג לעוררת, עו"ד גור אריה קרמניצר למשיב. למשיבה. 28.5.09).