ע.פ. 1301/06 - עזבון המנוח יוני אלזם נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה ברצח, תוך פסילת ההודאות שמסר המערער (שנפטר בינתיים), בפני מדובב וחוקרי המשטרה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1023/04 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ביום 5.3.2003 נרצח חנניה אוחנה בחניית ביתו. 9 חודשים לאחר הרצח, נעצר יונתן אלזם (להלן: "אלזם"), בנתב"ג יחד עם חברו טל אמיר (להלן: "אמיר"), בחשד למעורבות במעשה. בכתב-האישום תואר אלזם כמי שקשר עם אחד (להלן: "זריהן") לרצוח את המנוח על רקע מאבק בין ארגוני פשיעה. עם מעצרו נחתם "איסור פגישת עו"ד-לקוח", שתוקפו עד ליום המחרת בשעה 00:08 בבוקר. מניעת מפגש זו התייחסה לאלזם, לאמיר ולזריהן אשר יוצגו, באותו שלב, בידי עו"ד יוסי זילברברג. לזה האחרון נמסרה הודעה על מעצרם של השלושה וכן על האיסור לפגוש אותם. למחרת, כאשר פקע תוקפה של ההוראה בדבר מניעת מפגש, נפגש אלזם עם עו"ד זילברברג בביהמ"ש, עובר לדיון בבקשה להארכת מעצר. מנקודת זמן זו ועד ליום 4.1.2004, לא התקיימה פגישה נוספת בין השניים. במהלך הימים הבאים נחקר אלזם פעמים רבות, אולם שמר על זכות השתיקה. ביום 4.1.2004 נפגש אלזם עם עו"ד ממשרדו של עו"ד זילברברג, ולמחרת הוא הודיע כי מינה כסניגורו את עו"ד שרון נהרי. ביום 5.1.2004 נחקר אלזם שוב, וגם הפעם שמר על זכות השתיקה. עם שובו לתא המעצר פנה אלזם לשותפו לתא, שבפועל היה מדובב משטרתי, וסיפר לו על חששו מפני המידע הרב המצוי בידי חוקרי המשטרה. בהמשך, אמר למדובב כי הוא מתכוון להתוודות ולשים קץ לייסורי, ומנקודה זו ואילך, התוודה אלזם, באוזני המדובב על מעורבותו ברצח המנוח. לכל אורך השיחה ביניהם עודד המדובב את אלזם להודות בביצוע העבירות גם בפני חוקריו. או אז ביקש אלזם להפגש עם חוקר מסויים כדי למסור הודאה. ביני לביני, יצר עו"ד נהרי קשר עם צוות החקירה וביקש לפגוש את אלזם, אולם הובהר לו כי האחרון מצוי בחקירה ועם סיומה תוכל הפגישה להתקיים. (פגישה כאמור לא נערכה אלא ביום המחרת). בהודאתו מסר אלזם פרטים על חלקו ברצח. ביהמ"ש מצא, כי גם אם נסיבות המקרה מלמדות על התנהגות פסולה מצד החוקרים, ואף אם אלה נקטו באמצעי חקירה לא כשרים, אין מדובר באמצעים קיצוניים המצדיקים את פסילת ההודאות באופן אוטומאטי. בהמשך נקבע כי להודאותיו של אלזם קיימת תוספת ראייתית בצורת "דבר מה נוסף". לבסוף הרשיע ביהמ"ש את אלזם בעבירות רצח וקשירת קשר לביצוע פשע. אלזם אמור היה להעיד כעד תביעה במשפטו של זריהן, אולם שעות ספורות לפני העדתו הוא נמצא מוטל חסר הכרה בתא הכלא בו שהה, ולאחר זמן קצר נפטר. נסיבות המוות נותרו עלומות. במסגרת הערעור משיגים בני משפחתו של אלזם כנגד ההרשעה. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): חלקו הארי של הערעור מתמקד בשאלת קבילותה של ההודאה אותה מסר אלזם לחוקרים, ובעיקר בנושא מניעת המפגש בינו לבין עו"ד נהרי עובר למסירתה של הודאה זו. אלא, שכטענת המדינה, נוכח כך שאלזם חשף את מעורבותו ברצח המנוח בפני המדובבים עוד קודם למסירת ההודאה לחוקרים, אין למעשה צורך של ממש להידרש לשאלת קבילותה של הודאה זו. הדברים שאמר אלזם למדובבים נמסרו בהליך חקירתי שהתנהל בנפרד מן החקירה הגלויה, וכבר נקבע כי קבילות הדברים שנאמרו בגדרו של הליך חקירתי נפרד כזה, אינה תלויה בקבילות הדברים הנמסרים במהלך החקירה הגלויה.
ג. ספק אם בנסיבות המקרה שלפנינו ניתן לומר כי זכותו של אלזם להיוועץ בעורך דין נפגעה באופן מהותי. שעות ספורות עובר לפניות של עוה"ד, נפגש אלזם עם עורכת דין אחרת שאף היא היתה אמונה על ייצוגו. שאלה אחרת היא מה תדירות המפגשים אותם צריכות רשויות החקירה לאשר, אולם, שאלה זו אינה דרושה להכרעה בגדרי
הערעור הנוכחי, הואיל וגם בהנחה כי זכותו של אלזם להיוועץ בעורך דין אכן הופרה - וכאמור, ספק אם זה המצב - הרי אין משמעות הדבר בהכרח כי הודאתו תיפסל, אלא יש לבחון אם חופש הבחירה שלו נפגם באופן משמעותי. התשובה היא שלילית. באשר לשאלה אם הפעלת המדובב מהווה אמצעי פסול שיש בו כדי להצדיק את פסילת ההודאות שמסר אלזם בפני המדובבים - עצם השימוש במדובבים מהווה תחבולת חקירה לגיטימית. פעולתם של המדובבים לא חצתה את הקו המפריד בין תחבולה מותרת לאסורה. מכל מקום, בהינתן קיומה של התוודות מוקדמת בפני המדובבים, אין צורך להכריע בשאלת קבילותה של ההודאה המאוחרת שנמסרה לחוקרים.
ד. באשר לדרישה לראיות החיצוניות המוסיפות נופך של מהימנות להודאה - פרטיה המהותיים של הודאת אלזם זכו לאישוש בראיות חיצוניות שונות, שדי בהן כדי להוות "דבר-מה נוסף" לביסוס ההודאה.
ה. השופטת חיות: הרשעתו של אלזם התבססה בעיקרה על הודאות שמסר לגבי מעורבותו בביצוע הרצח: האחת בפני המדובבים, והשניה בפני חוקרי המשטרה בחקירתו הגלויה. כשישה חודשים לאחר פסה"ד המרשיע של אלזם ניתן פסק הדין בע"פ 5121/98 (להלן: פס"ד יששכרוב) ובו נקבעה הלכה חדשה בכל הנוגע לקבילותן של ראיות אשר הושגו בדרך פסולה. בעקבות הלכת יששכרוב, אותה החיל ביהמ"ש גם על הליכים תלויים ועומדים, לא ניתן להסתפק עוד במבחן היחיד אשר לפיו בחן בימ"ש קמא את קבילות הודאותיו של אלזם, דהיינו: בחינת ההשפעה שהיתה לפעולות המדובבים והחוקרים ולמניעת המפגש עם עורכי דינו על אוטונומיית הרצון וחופש הבחירה שלו. אלא יש להוסיף ולבחון את קבילות ההודאות גם על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, שמא יתברר כי יש לפסול הודאות אלה או איזו מהן בשל העובדה שהושגו באמצעים בלתי כשרים וקבלתן במשפט פגעה בזכותו של אלזם למשפט הוגן.
ו. השופט לוי סבור כי במקרה דנן "מתכונת פעולתם של המדובבים לא חרגה מגבולות הסביר והמקובל, ולא היה בה כדי לשלול מאלזם את יכולת הבחירה בין חשיפת הפרשה להמשך הסתרתה". ברם, פעולות המדובבים חרגו במקרה זה מגדר התחבולות הלגיטימיות בחקירה והתדרדרו לכלל פעולות פסולות החותרות תחת זכויותיו הבסיסיות ביותר של אלזם כחשוד בהליך פלילי, ובהן: זכות השתיקה וזכות ההיוועצות. לפיכך יש לפסול את ההודאות ואין לבסס עליהן ממצאים מרשיעים. הפועל היוצא מכך הוא כי יש לזכות את אלזם מן העבירות בהן הורשע משום שהרשעתו נשענת במידה מכרעת על הודאותיו אלה.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, דנציגר. עוה"ד נהרי שרון ומירב נוסבאום למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.6.09).
ע.א. 4579/07 - עזבון המנוחה בחירי נוואל ואח' נגד קופת חולים הכללית ואח'
*פיצויים בגין רשלנות רפואית. *השפעת נישואין שניים של האב על גובה הפיצויים לילדי המנוחה שנפטרה עקב רשלנות רפואית(מחוזי ב"ש - ת.א. 1274/01 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 6.9.97 אושפזה בחירי נוואל (להלן המנוחה) בבית החולים סורוקה בעקבות תאונה ביתית, מכויות על פני %30 מגופה. בתום שישה ימי אשפוז נפטרה כתוצאה מזיהום, והיא בת 36. עזבון המנוחה, בעלה, (להלן: המערער), ושבעת ילדיהם הקטינים, תבעו פיצויים בגין רשלנות שהביאה למותה. הצדדים הגיעו להסכמה בשאלת אחריות המשיבה, שהועמדה על %92.5, ופסק הדין נתחם לסוגיית גובה הנזק. אשר לנזקים והוצאות שנגרמו למערער ("אבדן שירותי רעיה"), נקבע כי לא הוכחו הוצאות והתחייבויות שהמערער טען כי נטל על עצמו למימון סיוע בעבודות הבית. הוטעם, כי חודשים ספורים לאחר מות המנוחה נשא המערער אשה (להלן סבאח), ו"יש להניח כי רעייתו
השנייה נטלה את הרסן לידיה". חרף האמור, נקבע "כי מותה של המנוחה הגדיל ולו קמעה, את חלקו של התובע בעול חינוך הילדים", ונפסק פיצוי גלובלי בסך 40,000 ש"ח. אשר לאבדן שירותי אם לילדים, נקבע כי "יש לקחת בחשבון את שירותיה של הגב' סבאח, אשר... עושה למען משק הבית ומספקת את צרכיהם הבסיסיים של הילדים. לפיכך, יש לפצותם בגין "'השלמת שירותי אם', לה נזקקו ויזקקו בעתיד". ביהמ"ש העמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 500,000 ש"ח. כן נקבעו פיצויים בפריטים נוספים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ככלל, "הלכה היא... שאין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו". ברם, במקרה שלפנינו קיימת בעייתיות משפטית במשקל שייחס בימ"ש קמא לנישואיו השניים של המערער. אילולא נישא המערער בשנית, אין ספק כי היו נפסקים פיצויים שיש בהם כדי לכסות את מלוא העלות הכלכלית של השירותים שנגרעו, ולא רק "השלמת שירותי אם". לפי ההלכה הנוהגת, יש בנישואין שניים כדי להפחית את הפיצוי לבן הזוג שנותר בחיים (האלמן או האלמנה). ההבחנה בין האלמנה או האלמן ליתומים אינה פשוטה, ולא תמיד מקובלת. הגב' סבאח אינה אמם של הילדים. היא אינה חייבת במזונותיהם - למעשה, היא אינה חייבת להם דבר. מסיבה זו, יש לראות אותם שירותים שמספקת הגברת סבאח לילדים כטובה, כחסד, כמעשה של התנדבות. בנסיבות אלה, חל הכלל משכבר הימים כי "המיטיב ביקש להטיב עם הניזוק ולא עם המזיק...". בגישה המוצעת - לפיה נישואים שניים של האלמנה אינם שוללים את הפיצוי לילדיה - נקטו ערכאות דיוניות בישראל. בכל הנוגע ליתומים יש לקבוע שנישואין בפועל של ההורה הנותר אינם מספקים תחליף להורה המנוח, ואין הם מפחיתים את שיעור הפיצוי. יש לקבל את ערעור המערערים באופן חלקי, כך שהפיצוי בגין "השלמת שירותי אם" יעמוד על 800,000 ש"ח.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד גדעון פנר וורד נעים למערער, עוה"ד אריה כרמלי, יוסי ארנון ואלעד לירז למשיבים. 24.6.09).
רע"פ 7446/07 - אדיב שעבי נגד מדינת ישראל
*הדרך בה יש לחגור חגורת בטיחות ברכב(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקש, הואשם בביהמ"ש לתעבורה בעבירה של נהיגה ברכב ללא חגירת חגורת בטיחות. על פי תיאור עובדות המקרה בדו"ח התנועה, טען המבקש בפני השוטר, עורך הדו"ח, כי היה חגור, אך החגורה היתה מונחת מתחת לבית השחי שלו. ביהמ"ש לתעבורה בחיפה, זיכה את המבקש. ביהמ"ש קיבל את גירסת המבקש כי חגר את חגורת הבטיחות, כשהיא עוברת מתחת לבית שחיו. הסוגיה המשפטית שעלתה כתוצאה מכך, היתה, האם אופן חגירה זה מהווה הפרה של תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, המחייבת אדם הנוהג ברכב לחגור חגורת בטיחות. מאחר ובגוף התקנה לא מפורט כיצד יש לחגור את חגורת הבטיחות בצורה תקנית, סבר ביהמ"ש כי עמימותו צריכה לפעול לטובת המבקש. פרט 23 בתוספת השנייה של תקנות התעבורה, בו מפורטים סוגים שונים של חגורות בטיחות מציין אמנם כי "חגורה אלכסונית" חובקת את חזה הנוסע מן הירך לכתף שמנגד, אך ביהמ"ש סבר, כי פרט זה הוא במהותו הנחייה מנהלתית לרשות הרישוי - שלא לרשום רכב, אלא אם הותקנו בו החגורות המפורטות בפרט 23, והיא אינה מנסחת כלל התנהגות נורמטיבי כלפי נהגים המשתמשים ברכב, שהפרתו גוררת סנקציה פלילית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המבקש בעבירה של אי חגירת חגורת בטיחות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אופן השימוש הראוי בחגורות בטיחות, הינו נושא המעורר שאלה כללית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים ומצדיק דיון לגופו של עניין בתיק. לפיכך הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
ג. לגופו של עניין, מן הפירוט בטבלה בתוספת השניה האמורה, משתמע, כי בכל מושבי הרכב, למעט הנוסע האמצעי במושב אחורי, צריכות להיות מותקנות "חגורות שלוש נקודות", היינו, חגורה אלכסונית, החובקת את חזה הנוסע מן הירך לכתף שמנגד. בא כוח המערער טוען כי החובה היא להתקין במושב הנהג חגורה אלכסונית, אך אין חובה לחגור כך את החגורה. לפנינו שתי אפשרויות מוצעות לפרשנותה של תקנה 83ב(א). לפי האחת, על הנהג והנוסעים להיות "חגורים", ואין זה משנה אם החגורה האלכסונית עוברת מעל או מתחת לבית השחי (להלן: הפרשנות המרחיבה). לפי האפשרות השנייה, השימוש בחגורת בטיחות צריך להיעשות דווקא בדרך המיועדת לכך. מאחר וחגורה אלכסונית מיועדת לחבוק את חזה הנוסע ולעבור מעל לכתפו הרי רק אם נחגרה החגורה באופן זה, יהיה הוא "חגור בחגורת בטיחות". כל שימוש אחר בחגורת בטיחות - אין שמו חגירה (להלן: הפרשנות המצמצמת). מבין פירושים אלה, יש לברור את הפירוש לפי האפשרות השניה.
ד. גם אם ניתן לפרש את תקנה 83ב(א) כך, שלפחות "מבחינה מילולית" היא תוכל לשאת את הפרשנות המרחיבה, הרי אין היא מתיישבת עם תכלית התקנה. אופני השימוש בחגורות הבטיחות כאמור בפרט 23(א), קובעים את רף השימוש על פי דרישת מחוקק המשנה. הפירוש הסביר היחיד שמגשים את תכלית הדין בתקנה 83ב(א) הוא זה, המחייב לחגור חגורת בטיחות אלכסונית מעל הכתף. משכך, אין המקרה נכנס בגדרי סעיף 34כא לחוק העונשין, והפרשנות המקלה עם המבקש איננה יכולה להתקבל.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יוסף יעקבי למבקש, עו"ד אפרת רונן למשיבה. 23.6.09).
ע.א. 8414/07 - איהאב קסואני ואח' נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים לקטין שנפגע בגיל 10. *חישוב לפי השכר הממוצע במשק הישראלי, לקטין שנפצע בתאונת דרכים, כשאביו אזרח ישראלי והאם פלשתינית ולנפגע יש סיכוי להיות לאזרח ישראלי(מחוזי י-ם - ת.א. 6321/04 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער1 (להלן המערער) נפגע באורח קשה בתאונת דרכים בהיותו בן 10. מאז הוא מצוי במצב של "צמח". המערער 2 (להלן האב) הוא אזרח ישראלי. המערערת 3 (להלן האם) היא פלסטינאית השוהה בישראל שלא כדין, ונכון להיום המערער אינו רשום במרשם האוכלוסין בישראל. המשפחה מתגוררת בבית חנינא. בעקבות התאונה הוגשה תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. לא היתה מחלוקת בין הצדדים על עצם חובת הפיצוי. אחת מנקודות המחלוקת בין הצדדים היתה בסיס השכר לפיו יש לחשב את ראשי הנזק של אבדן כושר השתכרות והשנים האבודות. המשיבה ביקשה לחשב את השכר על פי השכר הממוצע בשטחים, כיוון שהמערער מצוי במעמד של שוהה בלתי חוקי, מה שהיה מקשה עליו במציאת תעסוקה. לעומת זאת, המערערים ביקשו לחשב את הפיצוי על פי השכר הממוצע במשק הישראלי, בטענה כי האב אזרח ישראלי, וסביר כי גם המעמד החוקי של המערער יוסדר. ביהמ"ש קבע את השכר הממוצע, לפיו יחושב אבדן כושר ההשתכרות, תוך התחשבות בעובדה שהמערער אינו אזרח ישראלי, ולכל היותר יזכה במעמד של תושב מכוח אזרחותו של האב, דבר שהיה מקשה על מציאת עבודה ומצמצם את האפשרויות שבפניו. המוסד לביטוח לאומי הודיע כי קיימת אפשרות שהמערער יוכר כתושב, ועל סמך חוות דעת אקטואריות באשר לגמלאות להן יהא המערער זכאי, הקפיא ביהמ"ש חלק מסכום הפיצויים שהוא עיקר התשלומים הרעיוניים לענין
הניכוי. זאת - עד לבירור מצב ההליכים במוסד לביטוח לאומי. כן פסק ביהמ"ש פיצויים בפריטי תביעה נוספים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. במרבית רכיביו של פסק הדין קמא אין מקום להתערבות. יש לקבל את הערעור רק בנושא חישוב בסיס הפסד השכר. בהיעדר נתונים מוצקים דיים - מחושב הפסד השכר לקטין בישראל על פי השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש קמא לא היה נכון להכיר בשכר הממוצע במשק כבסיס בשל המצב העכשוי של היעדר רישום במרשם התושבים. ואולם, נוכח אזרחותו הישראלית של האב והסיכוי כי המערער יוכר כתושב או כאזרח, יש לערוך את החישוב לפי השכר הממוצע במשק הישראלי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד איון זקנון למערערים, עו"ד שאול איבצן למשיבה. 23.6.09).
ע.פ. 9468/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של תקיפה והתעללות באשה והילדים ע"י הבעל-האב, כאשר האשה והילדים חזרו בהם בעדותם מהודעתם במשטרה. *חומרת העונש בעבירות תקיפה והתעללות ע"י הנאשם באשתו וילדיו(מחוזי נצרת - ת.פ. 507/08 - הערעור נדחה).
א. ביום שבת בשעות אחר הצהרים הגישה אשתו של המערער (להלן המתלוננת) תלונה נגדו בגין מעשי אלימות נגדה ונגד ילדיה. בהודעתה סיפרה, כי בצהרי אותו יום ביקשה לצאת לטייל עם ילדותיה בניגוד לרצונו של המערער, ובתגובה איים עליה המערער, סטר על לחייה ומשך בשערה. כן תיארה מסכת ארוכה של מעשי אלימות קשים, הכוללים יחסי מין בכפייה במשך 17 שנות נישואיהם. את מסכת מעשי האלימות ויחסי מין הכפויים גוללה בשתי הודעות נוספות. ארבעה מילדי בני הזוג נחקרו גם הם. שני הגדולים מסרו הודעות במשטרה שתאמו לגירסתה של המתלוננת; השניים הקטנים מסרו גירסתם בפני חוקרת ילדים. לאחר הגשת כתב האישום המשיכה המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, לפנות מיוזמתה למשטרה נגד המערער. חרף האמור, חזרה בה המתלוננת מתלונותיה והצהירה בכתב, כי לא כל פרטי תלונתה נכונים, ושהיא זו שהדריכה את ילדיה לשקר בהודעותיהם. נוכח חזרתה מהודעותיה הוכרזה המתלוננת במשפט כעדה עויינת. ביהמ"ש אימץ את הגירסה הראשונה שמסרה האשה במשטרה, בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. ביהמ"ש אף אימץ את גירסות הבנים הגדולים שנמסרו במשטרה, חרף הכחשתם בשלב מאוחר יותר. בנוגע לאמרותיהם של הילדים הקטנים נקבע, כי הליך גביית ההודעות על-ידי חוקרת הילדים היה תקין ונעשה בסמכות. תימוכין לגרסאות שנמסרו במשטרה נמצאו, בין היתר, בעדות אחות המתלוננת, שגרה בסמוך לבני הזוג. עם הרשעתו גזר ביהמ"ש על המערער ארבעים חודשים מאסר בפועל ועשרים ושישה חודשים על תנאי. בנימוקיו ציין ביהמ"ש את חומרת העבירות בהן הורשע, והצורך בענישה מחמירה כדי להגן על קרבנות האלימות ועל החברה בכללה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עיקרו של הערעור על הכרעת הדין נסב על שלוש סוגיות עיקריות. האחת, אימוץ הודעותיהם של המתלוננת וילדיה חרף הכחשת האמור בהן על-ידיהם; השנייה, התוספת הראייתית הדרושה להרשעת המערער; והשלישית, קיום יסודותיה של עבירת ההתעללות בה הורשע המערער. באשר להודעות במשטרה - קביעות ביהמ"ש קמא מעוגנות היטב במסגרת שקבע המחוקק בסעיף 10א לפקודת הראיות, ורשאי היה ביהמ"ש להעדיף את האמרות שנמסרו במשטרה על פני העדויות בביהמ"ש. אשר לתוספת הראייתית הנדרשת - סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות קובע, כי לשם הרשעה על סמך אמרות שנמסרו מחוץ לכתלי ביהמ"ש נדרשת תוספת ראייתית של "דבר לחיזוק" האמרה. עניינו של אותו "דבר לחיזוק", להבדיל מתוספת ראייתית של סיוע, הוא להוות תוספת משקל לאמינותו של מוסר האמרה. תוספות כאלה נמצאו בענייננו למכביר.
ג. אשר להרשעתו של המערער בעבירת ההתעללות - נטען, כי עבירת ההתעללות מוחלת במקרים קיצוניים בלבד, הכוללים מידה של אכזריות מיוחדת אשר מתבטאת בעוצמת המכות, ושימוש באביזרים שונים המגבירים את רמת האלימות או באמצעים משפילים במיוחד. אלה, כך נטען, לא התקיימו בענייננו. אין להלום טענות אלה. עבירת ההתעללות היא עבירה התנהגותית, אשר סיווגה ככזו נעשה תוך צירופם יחד של מרכיבים המצביעים על ייחודה. מרכיבים אלה כוללים יסודות עובדתיים ונפשיים המובדלים מזו של עבירת התקיפה. בענייננו תיאר ביהמ"ש המחוזי דפוס התנהגות אלימה של המערער שנמשכה שנים ארוכות ובתדירות גבוהה, ולוותה בהשפלה והשליטה אוירת פחד ואימה תמידית. מעשיו של המערער חרגו משרשרת של מעשי תקיפה לתחום ההתעללות הפיזית והנפשית ובדיון הורשע בהתעללות.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - בבואו לשקול את רמת הענישה בעבירות אלה, על ביהמ"ש להביא בחשבון את טובת בני המשפחה והציבור בכללו. המערער, כעולה מן החומר שבתיק, הוא אדם בעל "פתיל השהיה קצר". בנסיבות דנן אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 24.6.09).
רע"א 1407/09 - LTD REALTY 95 MICHRAZ ואח' נגד משה שרם
*ביטול פסק בוררות כאשר הבורר התעלם מעדות חיונית ומהותית(הבקשה נדחתה).
א. בחודש יוני 1998 התקשרו הצדדים בהסכם שמכוחו רכש המשיב מהמבקשים בניין בעיר ניו-יורק שבארה"ב. כחצי שנה לאחר ההתקשרות בהסכם האמור, התקשרו המבקשים בהסכם עם רוכשת אחרת, במסגרתו התחייבו למכור לה את הזכויות בבניין. הן המשיב והן הרוכשת השניה נקטו בצעדים משפטיים בארה"ב. בעקבותיהם התקשרו המבקשים והמשיב בשני הסכמים לפתרון הסכסוך ביניהם. לטענת המשיב הפרו המבקשים את ההסכמים והוא הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המבקשים. התביעה הועברה לבוררות. הליך הבוררות נמשך שנים רבות. בין היתר העיד מטעם המשיב עד בשם מייקל יודין, איש עסקים אמריקאי, (להלן - יודין). ביום 1.9.2008 נתן הבורר את פסק הבוררות בו דחה את תביעת המשיב. לאחר שניתן פסק הבוררות ולאור האמור בו, התברר למשיב כי עדותו של יודין כלל לא היתה לנגד עיניו של הבורר עת כתב את פסק הבוררות. לפיכך, הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בקשה לביטול פסק הבוררות. במסגרת בקשת הביטול טען המשיב כי מדובר במקרה קיצוני, כאשר הבורר דחה את תביעתו מן הטעם היחיד שלא הובאה עדות מסויימת, שהיא חיונית ומהותית לצורך קבלת התביעה, ואולם עדות זו דווקא הובאה בפועל (עדותו של יודין) ואילו הבורר לא נדרש אליה כלל ועיקר. מנגד, התנגדו המבקשים לבקשת הביטול. במכתב ששלח הבורר לבאי כוח הצדדים, כאשר פנו אליו לאחר שנתן את פסקו, נאמר: "הבהרתי לכם כיצד נפלה השגגה המצערת בעניין עדותו של מר יודין שנעלמה מעיניי - בעת מתן ההכרעה - מפני שהפרטיקל המוקלד של עדותו לא נמסר לי". ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הביטול והורה על ביטולו של פסק הבוררות. בפסק דינו, קבע ביהמ"ש כי אם פסק הבוררות ניתן מבלי שהבורר התייחס לעד שהופיע לפניו, גם אם מקור ההתעלמות בתקלה טכנית, הרי שנפגעה זכותו של המשיב להביא את ראיותיו ומתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות. כן נקבע כי מתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי אין מקום להחזיר את פסק הבוררות לבורר, שכן
התעלמותו של הבורר מעדותו של יודין מלמדת כי הבורר אף לא עיין בפרוטוקול הסיכומים של הצדדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בנסיבות העניין מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. הבורר התעלם מעדותו של יודין, בין אם משום שלא הובא בפניו פרוטוקול העדות המוקלד, בין אם משום שלא עיין בפרוטוקול של סיכומי הצדדים ובין אם מסיבה אחרת. בפועל התעלם הבורר מעדות זו ומהטענות שנגעו לה ובנסיבות אלה, אירעה פגיעה מהותית וחמורה בכללי הצדק הטבעי. ביהמ"ש המחוזי צדק גם בהחלטתו כי לא היה מקום, בנסיבות העניין, להחזיר את פסק הבוררות לבורר לשם תיקונו או השלמתו והסעד המתאים הוא ביטולו של פסק הבוררות בשלמותו.
(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד א. בר אליעזר ור. בר זוהר למבקשים, עו"ד ב. לוי למשיב. 22.6.09).
ע.א. 11117/07 - יהודית ועמיאל אריכא נגד עו"ד ארז חבר ואח'
*ביטול הליכי פשיטת רגל, כאשר המבקש הוכרז כפושט רגל לפי בקשתו, ובינתיים שולמו הכספים לנושים. *כאשר כספים משולמים לנושים ע"י בני משפחת פושט הרגל וידידיו, אין לחייב את הנושים להחזיר את הכסף לקופת פשיטת הרגל(מחוזי ת"א - בש"א 18653/07 + 16209/07 - הערעור נתקבל).
א. המערערים הגישו בשנת 2002 בקשות למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. באותה שנה ניתן צו כינוס לגביהם. בשנת 2004 הוכרזו המערערים פושטי רגל. בחודש אוגוסט 2007 הגישו המערערים בקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל. בבקשה נטען כי בני משפחה של המערערים וכן ידידים שלהם סייעו להם והשיגו הסדרים עם כל הנושים, ואלה אישרו שמבחינתם חובות המערערים סולקו. המערערים הוסיפו כי נוכח העובדה שכל הנושים אישרו כי החובות סולקו, אין להמשיך בפעולות למכירת הנכס ששועבד לטובת הבנק, שלא הגיש תביעת חוב. ביהמ"ש המחוזי החליט לאשר את מכירת הנכס במסגרת הליכי מימוש בהם נקט הנאמן (המשיב 1) ובהמשך הוחלט שאין לבטל את הליכי פשיטת הרגל. כמו כן נקבע, כי הכספים שקיבלו הנושים שהגישו תביעת חוב יועברו לקופת פשיטת הרגל. הערעור נתקבל.
ב. קיים קשר מסויים בין הסוגיה של ביטול הליכי פשיטת הרגל לבין מכירתו של הנכס לבנק. אם הליכי פשיטת הרגל מבוטלים תעמוד הסוגיה של מכירת הנכס במסגרת הליך מימוש כשאלה נפרדת שאינה קשורה בהליך פשיטת הרגל. מכל מקום, השאלה העיקרית היא האם היה מקום לדחות את בקשת המערערים לבטל את הליכי פשיטת הרגל, שהם עצמם יזמו. קיים הבדל בסיסי בין הפטר לבין ביטול הליך פשיטת רגל. ההפטר משחרר את החייב מעול החובות שהיו בני תביעה בהליך פשיטת רגל. ביטול הליך פשיטת הרגל אינו גורר פטור מן החובות. אין סיבה לסרב לבקשת ביטול שמגיש חייב כאשר כל הנושים חזרו בהם מתביעות החוב. הנאמן טוען כי עדיין קיימים נושים שחובותיהם לא סולקו. על כן יש להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיברר האם אכן נותרו נושים.
ג. אשר להחלטת ביהמ"ש המחוזי, בה חוייבו הנושים שקיבלו כספים למוסרם לקופת פשיטת הרגל - הכספים שהגיעו לנושים מקורם בבני משפחה ובידידים ולא במערערים, ואין סיבה להורות לנושים להעביר את הכספים לקופת פשיטת הרגל. אין לראות בסיוע כספי של צד ג' המועבר לידי נושה, כאשר מדובר אמנם בכספים של צד ג', משום מתנה לחייב שהופכת מיניה וביה לנכס המוקנה לנאמן. כאשר העניין יחזור לביהמ"ש המחוזי, ניתן יהיה לברר האם כל החובות הוסדרו, כמו כן יהיה צורך לברר מי עשה את ההסדרים עם הנושים ומה מקורם של הכספים ששימשו למטרה זו. בעקבות הממצאים יחליט אף ביהמ"ש מחדש בשאלת מכירתו של הנכס המשועבד לבנק.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. 21.6.09).
רע"א 10933/04 - משה ונטורה נגד "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל
*תחולת חוק הגנת הדייר על מקרקעין, כאשר המבנה שהחזיק בו הדייר נשרף ונהרס(מחוזי י-ם - ע.א. 1114/99 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש החזיק כדייר מוגן בבית מלאכה, (להלן המושכר), המצוי בשטח שרובו הושכר לאביו על ידי המשיבה וחלקו נשכר על ידיו ממנה. בשנת 1988 פרצה שריפה שכילתה את מרבית המושכר. המבקש הרס את שרידי המבנה והמשיך לשלם דמי שכירות למשיבה. הריסת המבנה נעשתה, לטענת המבקש, בעצה אחת עם מנהל איזור יפו של המשיבה (להלן קלמנוביץ), ועל פי הבטחתו כי זכויות הדיירות המוגנת במושכר יישמרו. כשנתיים לאחר השריפה הודיעה המשיבה למבקש כי זכות הדיירות המוגנת במושכר פקעה עם הריסתו של המבנה, והשיבה לו את סכום השכירות ששילם עד אותו יום. המבקש פנה לבימ"ש השלום בתביעה להצהרה כי זכויות הדיירות המוגנת שהיו לו עובר לשריפת המושכר עומדות בעינן. התביעה נתקבלה באופן חלקי. נקבע, כי בנסיבות חל סעיף 3 לחוק הגנת הדייר המורה, כי "קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה". הוסבר, כי השטח הושכר לאביו של המבקש, לפני שנת תשט"ו, וכי המבקש נכנס לנעלי אביו והשתמש במושכר כמקור פרנסה. כן התקבלה גירסת המבקש, כי ההריסה נעשתה בהסכמת המשיבה, ועל יסוד הבטחה שזכויותיו יישמרו. על סמך האמור נקבע, כי אין לנשל את המבקש מזכויותיו. מנגד צויין, כי למבקש אין זכויות בחלק אותו רכש לאחר שירש את זכויות אביו, כיון שבחלק זה אין חלות הוראות החוק, בהיעדר הסייג של סעיף 3 האמור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי למבקש אין זכויות גם בשטח שנשכר ע"י אביו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין הוראת חוק הגנת הדייר חלות על קרקע פנויה. סעיף 3 לחוק, הקובע חריג בקרקע שהושכרה לפני תשט"ו מציין כי רק כאשר היא משמשת לדייר כמקור פרנסה. הקרקע היא שצריכה לשמש מקור פרנסה, ולא מושכר שעליה.
ג. אשר לטענה בדבר המצג שהוצג למבקש בשיחותיו עם קלמנוביץ, שהמשיבה מתנערת הימנו - שאלה נושנה במשפטנו היא שאלת ההבטחה או ההסכמה המינהלית. יש לייחס משקל לדברי איש רשות בכיר. בנידון דידן, ביהמ"ש המחוזי ציין, כי גם לשיטת קלמנוביץ היתה ההבטחה או ההסכמה שניתנה מותנית - והתנאים לא קויימו. נוכח כל אלה, ובראש וראשונה כליון המושכר שמשמעו פקיעתה של הגנת הדייר, והיעדר זכויות בקרקע הפנויה, אין מנוס מאי היעתרות לבקשת רשות הערעור. עם זאת הצעת המשיבה לשלם למבקש סך 369,000 -, כמוצהר, בעינה עומדת. בכפוף לכך נמחקת הבקשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד בנימין קריתי למבקש, עוה"ד משה רז-כהן וקרן פרשקר למשיבה. 22.6.09).
רע"א 10180/08 - חיים וייס נגד משרד הבריאות
*הרשעת רוקח לפי פקודת הרוקחים בהתנהגות בלתי הולמת וחומרת עונש השעייה(הבקשה נדחתה).
א. נגד המבקש, בעל בית מרקחת אשר בו הוא שימש כרוקח אחראי, הוגשה קובלנה לפי פקודת הרוקחים, אשר ייחסה למבקש התנהגות בלתי הולמת את המקצוע והפרת הוראות הפקודה. ועדת המשמעת, קבעה כי המבקש רכש תרופות מאדם שאינו בעל עסק מורשה בישראל ומכר את התרופות בסיטונאות, ובכך הפר את הוראות סעיף 47ב(ד) לפקודה, הקובע כי רק בית מסחר לתרופות או מוסד מוכר רשאים לשווק תכשיר בסיטונאות. הוועדה הוסיפה וקבעה כי המבקש איחסן את התרופות באופן המסכן את הציבור ובניגוד
להוראות משרד הבריאות. הצטברות האירועים הובילה את הוועדה להמליץ על התליית רישיונו של המבקש לתקופה של בין שנתיים לחמש שנים. הרשות המוסמכת החליטה לקבל את ההמלצה והורתה על התליית הרשיון למשך חמש שנים. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. טענתו הראשונה של המבקש היא כי סעיף 47ב(ד) לפקודה נוגד את חוק יסוד: חופש העיסוק. לטענתו אין להגביל מסחר בין בתי מרקחת, כאשר ההגבלה אינה נוגעת לבריאות הציבור או לתנאי האחסנה של התרופות, אלא לצורך להסדיר יחסים מסחריים בתחום הרוקחות. טענתו המרכזית השנייה של המבקש נוגעת לפרשנותו של המונח "סיטונאות" בסעיף 47ב(ד) לפקודה. מרבית טענותיו של המבקש עניינן במקרה הפרטני ואין הן מעוררת שאלות כלליות בעלות חשיבות ציבורית המצדיקות מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין - סעיף 47 הנ"ל אכן מטיל הגבלה על חופש העיסוק של האזרח, ואין מדובר בסעיף היחיד המטיל הגבלות על חופש העיסוק בפקודה. ההגבלה אינה נוגעת לשלילת עיסוק, אלא להגבלת אופן המימוש של העיסוק. חופש העיסוק, ככל זכויות האדם המוגנות, אינו מוחלט. פסקת ההגבלה המופיעה בסעיף 4 לחוק היסוד, דורשת כי פגיעה בחופש העיסוק תעשה בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, וכי הפגיעה תהיה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. תנאים אלה מתקיימים בענייננו. תרופות הן מוצר רגיש ומשמעותי ביותר. לפיכך, תחום המסחר בתרופות דורש פיקוח ובקרה הדוקים על שלבי המסחר השונים.
ג. אשר לחומרת ההשעייה - ההפרות בהן הורשע המבקש הינן חמורות והיו עלולות לסכן את הציבור. רכישת תרופות ממקור לא ידוע לצד אחסנת תרופות בתנאים לא נאותים, וזאת כאשר אין מדובר במעידה חד פעמית אלא במספר אישומים המלמדים על דפוס התנהגות, מצביעים על חומרת העניין, ומצדיקים את תקופת ההשעייה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. לוי למבקש, עו"ד מיקי חשין למשיבה. 21.6.09).
ע.פ. 7633/08 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירות הטרדה מינית ומעשה מגונה בקטינים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית של קטינים, וגזר לו שלוש שנים וחצי מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי למתלוננים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב אובחן כמי שלוקה בסטייה מינית פדופילית, ועל כן נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה. הוא הביע את רצונו לקבל טיפול לסטיית. במשאלה זו אין לאמץ את ההמלצה לשלב את המשיב בתהליך טיפולי במסגרת מרכז יום, הואיל ושעה שהמשיב מתהלך חופשי, הוא מסכן את שלומם של קטינים. טיפול כזה, ככל שיינתן, צריך להיות במסגרת שרות בתי-הסוהר. ההליך הפלילי לא נועד רק כדי למצוא מזור לסטייתו של העבריין, אלא גם לנסות להרתיע בדרך הענישה עבריינים בכוח. לפיכך, יועמד המאסר בפועל שנגזר למשיב על חמש שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד עדי מנחם למערערת, עו"ד אורי קינן למשיב. 24.6.09).
בש"א 1969/09 (בש"א 10211/08) - יעקב פורוש ואח' נגד חוה דייטש ואח'
*בש"א 10211/08) - היענות לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, כאשר פסה"ד הוקרא במעמד הצדדים אך לא ניתן להם העתק פסה"ד (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
בין הצדדים מתנהל סכסוך שיסודו בהסכם למכר דירה. ביום 8.2.08 ניתן פסק בורר נגד המערערים.
ביום 14.4.08 הגישו המשיבים בקשה לאישור פסק הבורר. ביום 11.5.08 עתרו המערערים לביטול הפסק. המשיבים טענו כי הבקשה לביטול הפסק הוגשה באיחור ובלא בקשה להארכת מועד, ולפיכך יש לדחותה. ביהמ"ש קיבל את הטענה, דחה על אתר את בקשת המערערים, ואישר, ביום 27.10.08, את פסק הבוררות. ביום 2.12.08 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 30 ימים מעת מתן ההחלטה. אם ההחלטה ניתנה במעמד המבקש, או שהוזמן כדי ולא התייצב, מתחיל אז מנין הימים. לעומת זאת, אם ההחלטה ניתנה שלא בנוכחות המבקש ובלא שהוזמן כדין, יראו את יום ההמצאה לידיו כיום מתן ההחלטה. המערערים נכחו בביהמ"ש בעת מתן ההחלטה. העתק מן ההחלטה לא נמסר לידי בעלי הדין בו ביום. טענתם של המערערים היא, כי החלטתו של ביהמ"ש הוקראה בחלקה בלבד. הלכך, נטען, יש למנות את התקופה להגשת הבקשה מיום המצאת ההחלטה, הוא יום 1.12.08 (לגרסת המערערים). לחלופין נטען, כי בנסיבות העניין קיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. המשיבים טוענים, כי ההחלטה הוקראה במלואה. בנוסף, ביום 12.11.08 נשלחה ההחלטה בפקסימיליה ע"י בא כוח המשיבים לבאת כוחם דאז של המערערים. בהחלטתה של הרשמת נקבע, כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח שהחלטת ביהמ"ש המחוזי לא הוקראה בפניהם במלואה. על כן נקבע, כי הבקשה הוגשה באיחור. הרשמת דחתה את טענות המערערים לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד. כן נדחתה טענתם כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור גבוהים. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
מצב הדברים בו החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לא נמסרה לידי בעלי הדין עם הקראתה (החלקית או המלאה), מעמיד קושי בפני מי שמבקש להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור. אף אם שומעה ההחלטה במלואה, קשה לצפות שהשומע יזכור במדוייק מה נאמר בה. על כן עלולה להיווצר בעיה שעה שבעל הדין מעוניין להגיש בקשת רשות ערעור (או ערעור) בלא שנוסח מלא של ההחלטה מונח בפניו. יחד עם זאת, במקרה כגון דא, קיימת חובה לנסות ולהשיג בהקדם את הנוסח המודפס. מכל מקום, בנסיבות המקרה הנוכחי אין צורך להכריע בשאלה מתי יחל מנין הימים. נסיבות העניין מצדיקות להאריך את המועד. הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של 6 ימים, גם אם מחשבים את התקופה מיום מתן ההחלטה. אין מדובר באיחור משמעותי כאשר ההחלטה לא נמסרה בו במעמד לבעלי הדין. על רקע זה, הנסיבות מגיעות כדי "טעם מיוחד".
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד דוד איזקסון למערערים, עו"ד יגאל עיני למשיבים. 21.6.09).
ע.פ. 1683/09 - שמחה ניר נגד ועד מחוז ת"א - לשכת עוה"ד
*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו, בשל היכרות מוקדמת עם אחד הצדדים, כאשר בהיות השופט מתמחה היה מעורב משרדו בהליכי גירושין של המבקש וייצג את גרושתו (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים ערעור על החלטתו של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד בעניינו. סגן הנשיא סגל, שהדיון בערעור נקבע בפניו, החליט לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער, בשל היכרותו המוקדמת עמו (להלן: החלטת הפסלות). לטענת המערער, אין כל היכרות מוקדמת בינו לבין סגן הנשיא סגל, ואף אם היה ביניהם קשר כלשהו, הרי שהיה זה לפני שנים רבות, ואופיו של הקשר היה מקצועי בלבד. כן טוען המערער, כי החלטת סגן הנשיא, נוגדת את תקנת הציבור, שכן היא מאפשרת לשופט להתחמק מלדון בתיקים שנקבעו לו. בתגובתו ציין סגן הנשיא, כי במסגרת התמחותו היה מעורב באופן פעיל בהליכי הגירושין של המערער, עת התמחה במשרד עוה"ד שייצג את גרושתו של המערער בהליכים אלה. כן ציין סגן הנשיא, כי הליכים אלה נשאו אופי רגשי וטעון במיוחד, ומשום כך מצא לנכון לפסול עצמו. הערעור נדחה.
אין חולק, כי החלטה על פסילה עצמית אינה ניתנת כעניין שבשגרה, שכן הזכות לשבת בדין. טומנת בחובה גם את החובה לעשות כן. עם זאת, מקום בו השופט מצהיר כי קיים חשש למשוא פנים, אין מקום, על פי רוב, לחייבו לשבת בדין. בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, הנזק שעלול להיגרם למראית פני הצדק ולאמון הצדדים במותב היושב בדין כתוצאה מחיוב סגן הנשיא לשבת בדין, חמור בהרבה מהנזק העלול להיגרם כתוצאה מפסילת השופט מלדון בעניינו של המערער.
(בפני: הנשיאה בייניש. 22.6.09).
רע"פ 3151/09 - יוסי פרג' נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי על מחיקת ערעור בשל אי התייצבות הנאשם לדיון בערעור, למרות שלא ניתנה החלטה בבקשה שהוגשה לדחיית הדיון (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בבאר שבע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה. ביום 2.12.2008 הרשיע ביהמ"ש לתעבורה את המבקש, על פי הודאתו, בתיק זה, וכן בעבירות זהות בדו"ח נוסף שצורף לבקשתו להליך. בגזר הדין קבע ביהמ"ש כי למבקש עבר תעבורתי מכביד ביותר הכולל 70 עבירות תעבורה, מהן אף עבירות חמורות, ותלוי נגדו עונש של פסילה על תנאי. בנסיבות אלו, השית עליו עונש פסילה בפועל למשך 9 חודשים; הפעלת עונש פסילה על תנאי בן 6 חודשים במצטבר, 6 חודשים פסילה על תנאי וקנס בסך 1,500 ש"ח. על חומרת העונש ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, והדיון נקבע ליום 9.3.2009. ביום 23.2.2009 הגישה ב"כ המבקש בקשה לדחיית מועד הדיון, וביום 3.3.2009 הגישה את הבקשה בשנית, והפעם בצירוף הסכמת בא כוח המשיבה. ביום הדיון שנקבע, לא התייצבו המבקש או מי מטעמו לדיון, חרף העובדה כי לא ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה לדחיית המועד. לפיכך, הורה ביהמ"ש המחוזי על מחיקת הערעור. בפסק הדין צויין כי הבקשה המוסכמת הונחה לפני השופט אך בבוקרו של אותו יום, וכי מדובר למעשה בניסיון להכתיב לביהמ"ש דחיית דיון שנקבע עוד כחודש וחצי לפני כן. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות, וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש, והוא בלבד, מוסמך לדחות מועד דיון שנקבע. הסכמת הצד שכנגד, אף שמהווה היא שיקול, אין בה כמובן כדי לחייבו להיעתר לבקשה. לפיכך לא נפל פגם במתן פסק הדין בהיעדר ההתייצבות. לענין הבקשה לביטול פסק הדין - סעיף 208א' לחסד"פ קובע לאמור: "נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל ביהמ"ש את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור, אם נוכח... כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". בנסיבות הענין, נימוקיה של באת כוח המבקש לא עלו כדי סיבה מוצדקת לאי הופעה בביהמ"ש כאמור. גם לא נגרם למבקש משום עיוות דין בשל מחיקת הערעור.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רות עזריאלנט למבקש, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 21.6.09).
רע"א 1605/09 - נעמי בינסקי ואח' נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ואח'
*היענות לבקשה לסעד זמני נגד מכירת דירת מגורים במימוש משכנתא, עד לסיום הליכים משפטיים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים 1 ו-2 הם הוריה של המבקשת 4, הנשואה למבקש 3. ביום 14.10.1994 חתמו המבקשים 1 ו-2 על שטר משכון, במסגרתו שעבדו את דירת מגוריהם (להלן: הנכס או הדירה) לטובת המשיב (להלן: הבנק), להבטחת חובותיהם וחובותיה של חברת "סלע המפרץ בע"מ" (להלן: החברה). ביום 15.6.2006 פתח הבנק תיק הוצל"פ נגד המבקשים 1 ו-2, לשם מימוש המשכנתה על הדירה. המבקשים הגישו בקשה לסעד ביניים נגד המימוש והעלו, בין
היתר, טענת פרעתי. ראש ההוצל"פ דחתה את הבקשה, בציינה כי מרבית הטענות בבקשה אינן בסמכותה, והטענה היחידה שנמצאת בסמכותה, טענת הזיהוי השגוי של הנכס, נדחתה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים. ביום 18.12.2008 הגישו המבקשים תביעה, נגד המשיב, וביום 27.1.2009 הגישו בקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע פינויים מדירתם, עד לבירור טענותיהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני מחמת שיהוי והשתק. ביהמ"ש ציין, כי מאחר ומדובר בהליך הננקט על ידי בנק, ברי שהתובעים יוכלו להיפרע בגין נזקים ממוניים, אם יזכו בתביעתם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בבוא ביהמ"ש ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים: האחד - האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית; העניין השני - מאזן הנוחות בין הצדדים. לכאורה יש ממש בטענות המבקשים. מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים. מדובר בנכס המשמש, על פי המבקשים, כדירת מגורים לארבעתם, ולילדיהם של המבקשים 3 ו-4. מעבר לקושי בעצם הפינוי, מימוש הנכס עלול להקשות על השבת המצב לקדמותו, אם תתקבל בסופו של יום תביעתם העיקרית של המבקשים. מכיוון שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, הדרישה לעילת תביעה ממשית מתמתנת.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד אלי א. עבוד למערערים, עו"ד רן פינגרר למשיבים. 25.6.09).
ע.פ. 1892/09 - אורן סרוסי ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, באישום לפי חוק ניירות ערך, שנומקה בהיכרות קודמת של השופטת עם חוקרי רשות ניירות ערך מהחלטותיה עת שימשה כממונה על האכיפה ברשות לפני מינוייה כשופטת (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה). נגד המערערים ונגד נאשם נוסף הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום בתל-אביב המייחס להם עבירות לפי חוק ניירות ערך. התיק מצוי בשלבים מקדמיים וטרם התקיימה בו הקראה של כתב האישום. המערערים העלו מספר טענות המעוררות, לטענתם, חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ובראשן, העובדה כי השופטת שימשה עד כשנה וחצי לפני תחילת החקירה בתיק ובטרם מינויה לשופטת, בתפקיד הממונה על האכיפה ברשות ניירות ערך. מתוקף תפקידה, כך טענו, יש לה היכרות אישית עם החוקרים, כלפיהם יש למערערים טענות בנוגע להתנהלותם, כולל טענות 'זוטא'. המערערים טענו גם כי לחלק מן החוקרים לא היתה הסמכה לחקור עבירות לפי חוק העונשין, כאשר קבלת ההסמכה היא בטיפולה של מי שהיתה הממונה על האכיפה, היא השופטת. המערערים השיגו גם על מניעת פגישה של נחקר עם עו"ד אשר נסמכה על הנחייה שנתנה השופטת בתפקידה הקודם. כך גם השגות בנוגע לאזהרת החשודים, כאשר עמדתם של החוקרים נסמכת על הייעוץ המשפטי שניתן למחלקת החקירות ע"י השופטת בתפקידה הקודם. המערערים הוסיפו כי יש בעובדה שהמותב גזר את דינו של הנאשם הנוסף בהסדר טיעון כדי להצדיק העברת התיק למותב אחר, לפנים משורת הדין. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
חלפו חמש שנים מאז התמנתה השופטת לכהונתה והיא אינה קשורה עוד לתפקידה הקודם ברשות לניירות ערך. אשר לטענה בדבר הקירבה הממשית המיוחסת לשופטת ביחס למי מהחוקרים, העדים המרכזיים בתיק כעילה לפסילתה - מדובר בהיכרות המבוססת על יחסים מקצועיים גרידא במסגרת העבודה ואינם נמשכים עוד. היכרות כזו אינה מהווה עילת פסילה. אשר לטענת המערערים בדבר מעורבותה של השופטת באותו עניין טרם מינויה לשיפוט - אין בעמדתו של שופט אשר נוצרה במהלך ובמסגרת תפקידו הקודם, כדי להוות עילה אוטומטית לפסילתו מלדון בתיק המעלה סוגייה דומה להכרעה. מדובר במדיניות שנקטה בה עמדה משפטית בשנת 2001 בקשר לפרשת חקירה מסויימת, אשר
אינה מונעת ממנה לדון באופן אובייקטיבי בצעדים שננקטו לאחר שנים במסגרת חקירה אחרת. מאז חלו התפתחויות ויש גישות משפטיות שונות לאותה סוגיה. חזקה על השופטת שתוכל לבחון באובייקטיביות הנדרשת גם סוגיות והנחיות משפטיות ככל שאלה תעמודנה למבחן, גם אם בזמנו הביעה עמדה משפטית ביחס אליהן.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד גיל דחוח ואח' למערערים, עו"ד יעל שרף למשיבה. 23.6.09).
רע"פ 2460/09 - אורה ועידו לשם נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש לדחות בקשה להימנע מהרשעה בעבירות תכנון ובניה (הבקשה נדחתה).
המבקשים הואשמו בבימ"ש השלום ברמלה בעבירות של בניה ללא היתר, הודו בעובדות כתב האישום וביקשו להימנע מהרשעה. ביהמ"ש החליט כי אין מתקיימים בנסיבות המקרה המבחנים המאפשרים סטייה מן הכלל הרגיל של הרשעה, ולפיכך הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. נקבע כי משמדובר בעבירות תכנון ובניה כאשר המחדל לא הוסר, ואין נתונים מתי הגישו המבקשים בקשה להכשיר את הבניה, האינטרס הציבורי מחייב את ההרשעה. מה גם שבנסיבות הענין לא מדובר היה בבניה פעוטה והמבקשים לא פעלו במהירות להסרת המחדל. בעקבות ההרשעה השית ביהמ"ש על כל אחד מהמבקשים קנס בסך 9,000 ש"ח. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי, ובשעה שערעורם היה תלוי ועומד, ניתן להם היתר לבניה נשוא ההליכים. אעפ"כ דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעור המבקשים, על ההחלטה להרשיעם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא כי אדם שהוכחה אשמתו יורשע בדין, אלא אם כן מדובר במקרים חריגים ביותר. שני גורמים שיש לבחון לענין קבלת ההחלטה להימנע מהרשעה הם: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם; סוג העבירה ונסיבותיה הן כאלו אשר יאפשרו ויתור על ההרשעה מבלי שיפגע הדבר בשיקולי הענישה האחרים. לא כך הוא בענייננו. אין לקבל את הטענה כי באה השעה להקל ביישומם של מבחנים, וודאי שאין לקבל את ההנחה כי עבירות תכנון ובניה הינן מטבען עבירות "קלות" המצדיקות מבחן מקל כאמור. נהפוך הוא, עבירות אלו הינן מסוג העבירות אשר הפכו לתופעה רחבת היקף הדורשת את התייחסותה המחמירה של מערכת השפיטה ומשכך גובר האינטרס הציבורי בהרשעה שתעביר מסר חד משמעי באשר לאיסור. יתירה מכך, המבקשים לא הראו כי ייגרם להם נזק חריג שיש בו כדי להטות את האיזון נגד ההרשעה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עידו לשם למבקשים, עו"ד אבי טל שלומי למשיבה. 25.6.09).
ע.פ. 2694/09 - פלוני נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בעבירות אינוס ומעשים מגונים (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות לפיהן אנס את המתלוננת 1 עת פגש אותה בקרית מלאכי, וגם איים עליה שלא תספר לאיש על שאירע, אחרת יהרוג אותה וכן ביקש ממנה שתיתן לו 500 ש"ח, סכום שאותו נתנה לו המתלוננת. באירוע אחר שבגינו הורשע, שיכנע את המתלוננת 2 (אשר הכירה את המתלוננת 1) להיכנס איתו לבית ספר בקריית מלאכי, שם ביצע בה מעשים מגונים. על המבקש הושתו שבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ובמקביל הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. עיקר הערעור מתמקד בקביעתו של ביהמ"ש כי הוא מעדיף את גירסאותיהן של המתלוננות
על פני גירסת המבקש. כן מלין המבקש על כך שביהמ"ש המחוזי דחה שתי טענות אליבי שהעלה. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
ככלל, יש לבצע עונש מאסר באופן מיידי ואין לעכבו אלא בנסיבות מיוחדות. אך על ביהמ"ש לבחון שמא מימוש אינטרס ציבורי חשוב זה, פוגע בנאשם ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. במקרה שלפנינו הטענות המועלות על ידי המבקש בערעור אינן ניתנות לביטול, אף שחלקן מכוון כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. קיים קושי מסויים בדחיית טענות האליבי שהעלה המבקש. הוא טען כי היה בצבא בזמן שבו בוצעו המעשים הנטענים במתלוננת 2. טענת המבקש גובתה גם בעדותם של מפקדיו בבסיס שבו שהה, ואולם ביהמ"ש דחה טענת אליבי זו בציינו כי למפקדיו של המבקש אין מסמכים התומכים בטענתו זו וכי התגלה שוני בפרטים שמסרו שני המפקדים בעדויותיהם בביהמ"ש. טענת האליבי של המבקש, אף שהיא מעוררת תמיהות מסויימות יש בה, כדי להטות את הכף אל עבר המשך עיכוב ביצוע המאסר. זאת בצד טענות נוספות שהועלו בערעור ואשר אף הן ראויות לבחינה.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד יאיר נדשי למבקש, עו"ד רחל זוארץ-לוי למשיבה. 22.6.09).
רע"פ 3118/09 - אמין ונביל זוביידאת נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש שלא לקבל הסדר טיעון והשתתת עונש חמור משהוסכם עליו (הבקשה נדחתה).
המבקשים ונאשם נוסף הואשמו כי נכנסו לביתו של המתלונן כשהם חמושים באקדח (הנאשם הנוסף), סכין (מבקש 2) ואלה (מבקש 1), מצאו את המתלונן ישן, הכו אותו בכל חלקי גופו ואיימו עליו בנשק. המתלונן איבד את הכרתו, ונזקק לאשפוז. הצדדים (לרבות הנאשם הנוסף) הגיעו להסדר טיעון, כתב האישום תוקן (העבירות שעניינן האקדח והסכין נמחקו), אף כי העובדות הקשורות בעצם המעשה נותרו בעינן; והושגה הסכמה לגבי עונשם של המבקשים. עונשו של המבקש 1 - 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן; למבקש 2 - מאסר על תנאי ופיצו. ביהמ"ש הרשיע את המבקשים. הצדדים ביקשו לאשר את ההסכמות אליהן הגיעו באשר לעונש. ב"כ המשיבה ציין, כי "הנימוקים להסדר בין היתר הם שיקולים ראייתיים", ציין את הזמן שחלף מאז האירוע, והיעדר עבר פלילי, קשרי משפחה בין המתלונן והנאשמים, חרטה שהביעו הנאשמים ונסיבותיהם האישיות. בתום הדיון החליט ביהמ"ש שלא לכבד את הסדר הטיעון. נקבע כי ההסדר חורג מן "האיזון הראוי" בין האינטרס הציבורי לטובת ההנאה שניתנה לנאשמים. אשר לטענת המשיבה לגבי קשייה הראייתיים, נקבע כי "לא פורטו אילו קשיים ראייתים קיימים בתיק, ומה מהותם ואופיים של הקשיים הללו". סופו של יום נגזרו על המבקשים 10 חדשים מאסר בפועל, 12 חדשים מאסר על תנאי, קנס כספי (2,000 ש"ח) ופיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח כל אחד. המבקשים ערעור לביהמ"ש המחוזי. באת כוח המשיבה תמכה בעמדת המבקשים ואעפ"כ נדחה הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכרעותיהן של הערכאות קמא משקפות את עקרון ההלימה בין העובדות וסעיפי האישום בהם מודה הנאשם - לבין חומרת העונש. מצב בו מורשע נאשם בעבירה חמורה בנסיבות מחמירות, אך נגזר עליו עונש קל, יוצר פער שלא ניתן לגשרו - לא רק בעיני הציבור - ויש להימנע מכך. על התביעה והסניגוריה כאחת להקפיד בעריכת הסדר טיעון על הלימה זו - כדי שלא להעמיד את ביהמ"ש במצב העלול לגרור אי כיבודו של הסדר הטיעון. בנידון דידן יש להוסיף, כי העונשים שנגזרו אינם ברף הגבוה, וניתן אף לומר שהם קלים בהתחשב בעובדות כתב האישום.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ענת מיסד-כהן למבקשים, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 22.6.09).