תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 20

רע"ב 10349/08 - מדינת ישראל נגד סמיר גנאמה ואח'

*החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל את החלטתה של ועדת שחרורים לדחות בקשה לשחרור מוקדם שהוגשה ע"י רוצחי הנער דני כץ(מחוזי נצרת - עע"א 656/08 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. ביום 8.12.83 נרצח הנער דני כץ (להלן: המנוח). המשיבים הורשעו בחטיפתו וברציחתו בכוונה תחילה של המנוח. שלושת המשיבים נדונו לעונשי מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועונשי מאסר חופפים בגין עבירת החטיפה. לאחר הרשעתם קצב נשיא המדינה את עונשיהם ל-30 שנות מאסר בהתאם להמלצתו של שר המשפטים. משסיימו המשיבים לרצות שני-שלישים מן התקופה שנקצבה, הם פנו לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור על-תנאי ממאסרם. מנגד, הביעו בני משפחת המנוח, בכתב, על-פי סעיף 19(א) לחוק זכויות נפגעי עבירה, את התנגדותם לשחרורם המוקדם של המשיבים. בד בבד, הם ביקשו לאפשר להם להשתתף בדיון שיתקיים בפניהוועדה וכן לטעון בפניה בעל-פה. יו"ר הוועדה נעתר לבקשה. ביום 13.7.08 החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשת המשיבים לשחרור על-תנאי. בפתח החלטתה, העירה הוועדה כי על מחלקת החנינות במשרד המשפטים לערוך שידוד מערכות נורמטיבי בשיקול-הדעת שהיא מפעילה, ולשנות קריטריונים מוטעים, כלשון הוועדה, שהיא פועלת על-פיהם בהציגה את עמדתה בפני ועדות קציבת עונש. כמו כן העירה כי רף קציבת העונש של אסיר עולם אשר הורשע, בנוסף לעבירת רצח, גם בעבירות נוספות הקשורות במעשה ההמתה, ונגזר עליו בגינן עונש נוסף על עונש מאסר העולם, צריך להיות גבוה יותר במידה ניכרת מזו של אסיר עולם שהורשע בגין עבירת רצח כהרשעה העומדת לעצמה. לבסוף החליטה הוועדה לדחות את הבקשה לשחרור על תנאי.
ב. המשיבים הגישו עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי נגד החלטת הוועדה וביהמ"ש קיבל את העתירה, והורה על החזרת הסוגיה לדיון מחודש בפני ועדת שחרורים מיוחדת שתכונס בהרכב שונה. ביהמ"ש סבר כי בדיוני ועדת השחרורים ובהחלטתה נפלו מספר כשלים מהותיים: ראשית, ועדת השחרורים שגתה בכך שאיפשרה לבני משפחת המנוח ולבא-כוחה לטעון בעל-פה בפניה, מעבר לעמדה הכתובה שהגישו; שנית, ביהמ"ש התייחס לשיחה שהתנהלה בין חברת הוועדה לבאת-כוח המדינה במהלך הפסקה בדיוני הוועדה, ואשר אליה הצטרף באקראי אחיו של המנוח; שלישית, ביהמ"ש מצא פגם מהותי בכך שחברי הוועדה מתחו בהחלטתם ביקורת על ההחלטה בענין קציבת עונשם של המשיבים, והביעו דעתם על מדיניות הענישה הראויה כלפי עבריינים, כדוגמת המשיבים. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים דנציגר וחיות נגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, דנציגר. עו"ד יוכי גנסין למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיבים. 20.7.09).

ע.פ. 1292/06 + 1309/06 - מדינת ישראל נגד יחיא תורק

*ביטול זיכוי מרצח על יסוד פסילתן במשפט זוטא של הודאות ברצח לאחר הסדר טיעון והחזרת התיק לבימ"ש קמא(מחוזי ת"א - ת.פ. 1167/02 - הערעור נתקבל).

א. בפיצוץ מטען חבלה רב עצמה ברכב, נרצח אביב אילוז בן השלוש, ואביו, אשר אילוז נפצע באורח קשה. חקירת המקרה העלתה חרס. מספר שנים לאחר מכן, החלה המשטרה בחקירה שתכליתה לפענח מקרי רצח וניסיונות רצח רבים שאירעו ביפו בין השנים 2001-2002. במסגרת חקירה זו, נפגשו החוקרים עם המשיב (להלן:"תורק"), שהיה מאושפז בבית חולים, לאחר שנורה במתחם בו מתגוררת משפחתו ביפו. במהלכה של פגישה זו, סיפר תורק לחוקרים כי אחיו, כמאל וסמי תורק, הם שירו ופגעו בו, ולפיכך, החליט לשתף פעולה עם המשטרה, לחשוף את הידוע לו על מקרי הרצח וניסיונות הרצח ביפו. בהמשך לכך, מסר תורק הודעות החושפות את מסגרת האירועים
בהם מדובר, תוך שהוא מביע נכונות לשמש כעד מדינה והמדינה חתמה אתו על הסכם הענקת מעמד של עד מדינה. (להלן:"ההסכם הראשון"). בגדרו של הסכם זה התחייב תורק, בין היתר, לשתף פעולה עם המשטרה בחשיפתם של מעשי הרצח וניסיונות הרצח ביפו. בהסכם נכללה הוראה לפיה "במידה והעד יפר את ההסכם... יעמוד לדין... וכל חומר הראיות שהגיע בין קודם להסכם ובין לאחריו ישמש כראיה בביהמ"ש" להלן:"סעיף ההפרה"). לאחר החתימה על ההסכם הראשון מסר תורק הודעות, בהן הפליל את המעורבים בפרשות הרצח וניסיונות הרצח ביפו וכן גולל את חלקו שלו בפרשות אלה. בעקבות הודעות אלה, הוגש כתב אישום בו נאשמו אחיו סמי וכאמל ואחרים בעבירות רבות ובכללן רצח וניסיונות רצח. פעולות חקירה שונות שבוצעו לאחר החתימה על ההסכם הראשון עוררו בקרב החוקרים חשד, כי תורק היה מעורב גם בפרשת אילוז. הוא נחקר והודה כי נטל חלק בפרשת אילוז, וכן חשף את זהותם של יתר המעורבים בשיגור המטען ובהטמנתו. על יסוד מידע זה הואשם תורק בעבירות של רצח, ניסיון לרצח והיזק בחומר נפיץ. בתגובה הודיע כי הוא חוזר בו מכוונתו לשמש כעד מדינה. או אז החליטו רשויות התביעה על הרחבתו של ההסכם הראשון כך שיחול גם על עובדותיה של פרשת אילוז, בתנאי ההסכם הראשון. סמוך למועד שנקבע למתן עדותו של תורק, בראיון שנערך עמו לקראת עדותו, מסר תורק גרסאות שונות מאלה שמסר לחוקריו ובכך הפר את תנאי ההסכם הראשון. נוכח האמור הודיעה המדינה על ביטולם של שני הסכמי עד המדינה. לאחר ניהולו של משפט זוטא במשפטו של תורק קבע ביהמ"ש המחוזי כי הודאותיו אינן קבילות כראיה נגדו. בהמשך קבע ביהמ"ש כי אין ביתר הראיות, כדי לבסס הרשעה בפרשת אילוז. בצד האמור נקבע, כי ראיות אלה מוכיחות את אשמתו של תורק בעבירות של ייצור והחזקת נשק ונגזר עליו עונש מאסר. ערעורה של המדינה מופנה, בעיקרו, נגד מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה אין לקבל את ההודאות שמסר תורק בשלב שלאחר החתימה על ההסכם השני. הערעור נתקבל.
ב. יש לבטל את ההכרעה במשפט הזוטא, ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי אשר ישוב ויבחן את שאלת קבילותן של ההודאות שמסר תורק לאחר החתימה על הסכם עד המדינה עמו לפי המתווה עליו הצביע ביהמ"ש העליון בערעור זה. ביהמ"ש המחוזי יידרש גם לשאלת משקלן של הודאות אלה ככל שתמצאנה קבילות, וישלים את הכרעת דינו בהתאם למסקנות אליהן יגיע.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד אבי כהן ואח' למערער, עוה"ד תמר בורנשטיין ואח' למשיבה. 20.7.09).

ע.פ. 6977/03 - רושדי סארה נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח תוך כדי ביצוע שוד וקבילות הודאות והקלטות של שיחות עם מדובב בכלא(מחוזי חיפה - ת.פ. 166/02 - הערעור נדחה).

א. המערער (להלן: רושדי) הואשם במספר אישומים. על-פי האישום הראשון, הגיע יחד עם סמיח שלאעטה (להלן: סמיח) לתחנת הדלק "גל" שבסכנין, והשניים שדדו מהמתדלקים כ-1,000 ש"ח תוך איומי אקדח ויריות. במהלך השוד הגיע למקום אחמד מיערי, (להלן: המנוח), יליד 1982, וכאשר התקרב לחדר המתדלקים, נורה ע"י השודים ונהרג. לפי האישום השני, כשלושה חודשים קודם לכן, ביצעו רושדי וסמיח שוד חנות תכשיטים בסכנין תוך ביצוע ירי. על-פי האישום השלישי, כחודשיים לאחר אירוע השוד הראשון של התכשיטן, ביצעו שוד נוסף באותה חנות. בחלוף כשבעה חודשים ממועד אירוע השוד והרצח בתחנת הדלק, נעצר רושדי ונגבתה ממנו הודעה בה הכחיש כי ביצע את המעשים המיוחסים לו. יום לאחר מכן, הוכנס רושדי לתא מעצר בו שהה מדובב, ובשיחתו עם המדובב, שהוקלטה ותומללה, הודה רושדי בביצוע עבירות הרצח
והשוד, אך טען ששותפו סמיח הוא שירה במנוח. לאחר שהוצא מתא המעצר, נגבתה ממנו הודעה שנייה. בהודעה זו, ולאחר שהוצג בפניו המדובב כשהוא לבוש (כתרגיל חקירה) במדי משטרה, הודה רושדי בביצוע שתי עבירות שוד התכשיטן, אך כפר באירוע השוד והרצח. בהודעה שלישית הכחיש המערער מעורבות בכל שלושת האירועים. בימ"ש קמא דחה את הטענות שהעלה רושדי לעניין קבילות הודאותיו ולעניין הקלטת שיחותיו עם המדובב בניגוד לחוק האזנת סתר, הרשיעו בעבירות רצח ושוד וגזר לו מאסר עולם, ועוד 10 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים בחופף ו - 7 שנים במצטבר. הערעור נדחה.
ב. לא נמצא בסיס לטענות שהעלה רושדי נגד קבילות ההקלטות בהן תועדו שיחותיו עם המדובב, לרבות הטענה כי מדובר בהאזנת סתר. הפסיקה הישראלית הכירה בהפעלתם של סוכני משטרה על מנת לדובב חשודים כתחבולה חקירתית לגיטימית, וראתה בכך אמצעי בל יגונה למלחמה בפשיעה. אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה מדובר בהודאה מהימנה אשר ניתן לבסס עליה כראיה מרכזית את הרשעתו של רושדי באישום הנוגע לאירוע השוד והרצח בתחנת הדלק. אלא שלהודאתו של רושדי יש צורך בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", ותוספת כזו קיימת בראיות.
ג. אשר ליסוד הנפשי הנדרש - רושדי טוען כי לא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (בצירוף סעיף 29 לחוק), משום שלא הוכח כי הוא זה שירה במנוח וכן לא הוכח שהוא ידע כי סמיח נשא נשק באירוע השוד והרצח בתחנת הדלק. דין הטענה להידחות.
ד. אשר לעונש - הטלת שלוש שנים מאסר על רושדי בגין מעשה השוד בתחנת הדלק שהסתיים ברצח, בטעות יסודה. רושדי הורשע ברצח לפי הוראת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, היינו רצח תוך ביצוע עבירה אחרת. ומשכך נכללת עבירת השוד שבמהלכה נורה המנוח בין רכיביה של עבירה זו. בנסיבות אלה לא היה מקום לגזור על רושדי עונש בגין השוד בנפרד מן העונש בגין העבירה המוגמרת, היא עבירת הרצח. על כן, יש לבטל את המאסר בן שלוש השנים שנגזר על רושדי בגין השוד שבוצע בתחנת הדלק.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 20.7.09).

ע.פ. 8319/05 - סמיח שלאעטה נגד מדינת ישראל

*זיכוי מהרשעה ברצח שהתבססה על עדות שותף לדבר עבירה שנמסרה בחקירה במשטרה ונתקבלה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 167/02 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער הואשם בשלושה אישומים הנוגעים כולם לקשר שקשר עם רושדי סארה (להלן: רושדי). ראה לעיל פסה"ד 6977/03). האישום הראשון, והוא האחרון כרונולוגית, עניינו אירוע שוד של תחנת הדלק "גל" בסחנין (להלן: התחנה). בארוע זה נרצח אחמד מיעארי (להלן: אירוע השוד והרצח). האישום השני עניינו אירוע שוד שבוצע בחנות תכשיטים בסכנין (להלן: השוד הראשון). האישום השלישי עניינו שוד נוסף של אותה חנות תכשיטים על ידי המערער ורושדי (להלן: השוד השני). המערער ורושדי הועמדו לדין בנפרד. רושדי הורשע ולאחר שנגזר דינו, העיד כעד תביעה במשפטו של המערער. ראיות התביעה התבססו בעיקר על עדותו של רושדי, שנתקלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. נוסף לכך היו בפני ביהמ"ש עדויות של עדי ראיה. על המערער הוטל עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ובנוסף הושתו עליו 7 שנות מאסר בגין הרשעתו בשני מעשי השוד, אשר נקבע כי ירוצו במצטבר. הערעור נתקבל בעיקרו ברוב דעות.
ב. השופטת נאור: הרשעתו של המערער, הושתתה, כאמור, בעיקרה, על עדותו של רושדי. על פי כללי הראיות, נדרש כי יימצא לצידה של עדות זו, חיזוק הן מכוח סעיף
10א והן מכוח סעיף 54א לפקודת הראיות. ביהמ"ש קמא קבע כי נדרש בענייננו חיזוק משמעותי, ולדעתו אין הוא צריך להגיע לדרגת סיוע. ברם, בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר הראיה המרכזית היא עדותו של רושדי, שמשקלה הפנימי ככל שהעדות נוגעת לשאלת מעורבותו של המערער אינו גבוה, נדרש כי הראיות הנוספות יתייחסו לליבת המחלוקת, קרי לשאלת מעורבותו של המערער בביצוע כל אחד מהאירועים. יש לבחון האם, לגבי כל אחד מהאירועים בנפרד, קיימת לצד הודעתו של רושדי תוספת ראייתית המאפשרת את הרשעת המערער. התשובה הינה כי ישנה תשתית ראייתית מספקת להרשעתו של המערער באירוע השוד השני של חנות התכשיטים. בשני האירועים האחרים בהם הורשע המערער, קרי אירוע השוד הראשון ואירוע השוד והרצח נותר ספק סביר המחייב את זיכויו של המערער.
ג. השופטת חיות (דעת מיעוט): דין הערעור להידחות ויש להותיר את הרשעתו של המערער בשלושת האישומים על כנה.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. עוה"ד אביגדור פלדמן ומירב חורי למערער, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 20.7.09).

בג"צ 7800/05 + 7192/04 - אריה יצחק קינג ואח' נגד משטרת ירושלים ואח'

*הימנעות הרשויות מנקיטת צעדים נגד הפיכת חלק מאיזור "קרן העופל". בירושלים לבית קברות מוסלמי(העתירות נמחקו והמשיבים חוייבו בהוצאות).

א. החל בחודש יולי 2004 התבצעו עבודות בניה בלתי חוקיות להרחבת בית הקברות המוסלמי "באב אל רחמה", בירושלים, באזור "קרן העופל", ובסמוך לחומה המזרחית של הר הבית מצד דרום (להלן: מתחם דרך העופל). בעתירות נטען כי בשנים האחרונות החלו ערבים מוסלמים לקבור את מתיהם במתחם דרך העופל ובנוסף נבנו עשרות תאי קבורה לשימוש עתידי, כאשר פעולות אלה הן בלתי חוקיות. עיריית ירושלים ציינהבתשובתה כי ראש העיריה הוציא צו מינהלי בו הורה על פירוק, סילוק והריסה של המבנים שנבנו. צו זה לא הודבק על המבנים מאחר והמשטרה סירבה ליתן לפקחי העירייה את הסיוע הנדרש. עוד טענה העיריה כי בשל רגישות האזור פנתה אל היועהמ"ש לממשלה לקבלת עמדתו בדבר הצעדים בהם יש לנקוט, ובתשובה נמסר לה כי על כל פעולה להתבצע "בהנחיית הדרג המדיני", אך לא ניתנו לה כל הנחיות כיצד עליה לפעול. המדינה הודיעה כי לא תתאפשר חפירת מבני קבר חדשים במתחם דרך העופל וכי אם יאותר מבנה קבר חדש יוצא כנגדו צו הריסה מינהלי והמשטרה תסייע לעירית ירושלים בביצועו, אך לא יפונו מתים מקברים ולא תמנע קבורה במבני קבורה קיימים. הוחלט כי העתירות מיצו עצמן ויש לחייב את המשיבים בהוצאות.
ב. עמדתה הראשונית והבלתי מספקת של המדינה היתה כי אף שיש לנסות ולמנוע התרחבות נוספת של בית הקברות, אין לפנות מתים מן הקברים ואף אין למנוע קבורה במבני קבורה קיימים נוכח רגישותו של המקום. לאחר דיונים נוספים שינתה המדינה את עמדתה והחליטה כי בנוסף לפעולות אכיפה אפקטיביות למניעת חפירה של מבני קבורה חדשים, תסייע המשטרה לעיריה במניעת קבורה נוספת במתחם, הכל בכפוף לשיקולים קונקרטיים של בטחון ושל סדר ציבורי. עוד התחייבה המדינה כי יוענק סיוע משטרתי לצורך הוצאה לפועל של תוכנית גידור, גינון והסדרה של מתחם קרן העופל, אשר הוכנה על ידי הרשות לשמירת הטבע והגנים. בנסיבות בהן החלה המדינה לפעול בנושא, העתירות מיצו את עצמן ואין טעם להותירן תלויות ועומדות. על כן יש לדחות את העתירות ויחד עם זאת לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים, נוכח תרומתן של העתירות לקידום מהותי של הטיפול בבעיה הנדונה.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. 19.7.09).

ע.א. 8634/06 + 7156/06 - כרמי צמח ואח' נגד דוד גבאי ואח'

*השבת מתנות שניתנו לאשה ע"י גבר כאשר הבטיחה להנשא לו ולבסוף ביטלה את הבטחתה תוך התנהגות מחפירה(מחוזי ת"א - ה.פ. 559/01 - ערעור וערעור נגדי-הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיב והמערערת הכירו בשנת 1999, כשנתיים לאחר שהמשיב התאלמן. לטענת המשיב הבטיחה המערערת - גם אם לא באופן מפורש - שתינשא לו, ולמצער הביעה נכונות להעביר את מערכת היחסים ביניהם לפסים רומנטיים. המערערת טוענת כי היא דחתה את חיזוריו של המשיב בעקביות. במהלך חודש יולי 2000 העביר המשיב למערערת סכום של $87,528 ורכש עבורה ג'יפ בעלות של $47,252 (להלן: הכספים מחודש יולי והג'יפ). כעבור כחודשיים הודיעה המערערת למשיב על סיום מערכת היחסים ביניהם. בחודש נובמבר 2000 נאותה לחדש את הקשר עם המשיב בכפוף לחתימתו על מסמך שבו הוא מצהיר כי כל אשר נתן למערערת, נתן מרצונו החופשי וללא כל תנאי (להלן: תצהיר הויתור). ביום 26.11.2000 רכש המשיב חנות בדמי מפתח בתל אביב עבור המערערת, שחתמה יחד עם בתה - המערערת 2 - על חוזה הדיירות המוגנת. כמו כן, מסר המשיב למערערת כרטיס אשראי שבאמצעותו משכה סכום של $126,000 בין חודש נובמבר 2000 לחודש מרץ 2001. ביום 12.1.2001 רכש המשיב דירה עבור המערערת שאת רובה מימן מכספו, ובנוסף רכש מטלטלין, לרבות מוצרי חשמל יקרי ערך. ביום 13.4.2001 הודיעה המערערת שוב על ניתוק הקשר בינה לבין המשיב. כעבור מספר ימים הגיש המשיב תובענה בה ביקש להצהיר על בעלותו בכל הרכוש שנתן למערערת, לרבות החנות, הג'יפ, הכספים, הדירה והמטלטלין. כמו כן תבע את השבת פירות הנכסים שהיו בידי המערערות, קרי, דמי השכירות ששולמו להן עבור הדירה והחנות. טענתו העיקרית של המשיב היתה כי המערערת הוליכה אותו שולל באמצעות הבטחתה להינשא לו, וניצלה את היותו כרוך אחריה כדי להוציא ממנו נכסים. ביהמ"ש קבע כי לא הוכח שהמערערת הציגה מצג שווא שלפיו בכוונתה להינשא לו. כן דחה את טענתו בדבר טעות וקבע כי לא הוכח שהעביר את הנכסים והכספים למערערת בשל כך שטעה לחשוב שהיא מתכוונת להינשא לו. בעניין החנות קיבל ביהמ"ש את טענותיו של המשיב והצהיר כי המשיב הוא בעל הזכויות בחנות. לאור קביעה זו קבע כי על המערערות להשיב לו את דמי השכירות שקיבלו עבור החנות מאז הגשת התביעה. אשר לדירה - ביהמ"ש העדיף את גירסתו של המשיב שלפיה מימן את רוב עלותה, ומאידך קבע כי המערערת הוכיחה במאזן ההסתברויות כי מרבית הכספים שמימנו את הדירה ניתנו על-ידי המשיב במתנה שלא היתה מותנית בתנאי כלשהו. לפיכך, המשיב אינו זכאי לבעלות בדירה והמערערת אינה חייבת להשיב את המימון שניתן לה במתנה. לגבי הכספים שמשכה המערערת בין חודש נובמבר 2000 לחודש מרץ 2001 קיבל ביהמ"ש את גירסתו של המשיב כי אלה נמשכו ללא הרשאה. ברם, אין להשיב את הסכומים שנמשכו ללא הרשאה נוכח הסכמתו של המשיב בדיעבד לכך שהסכומים ישמשו לצורך רכישת הדירה, שכאמור נותרה בידי המערערת. ביהמ"ש דחה את תביעתו של המשיב להשבת הג'יפ והכספים מחודש יולי. בנוסף קבע כי תצהיר הויתור חל על הג'יפ והכספים משום שנחתם לאחר שניתנו למערערת, ואף מטעם זה נדחתה טענתו של המשיב. שני הצדדים מערערים על פסה"ד. ערעור המערערות נדחה וערעור המשיב נתקבל.
ב. באשר לדירה - מכיוון שרישום הדירה טרם הושלם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין. משכך, רשאי המשיב לחזור בו מן המתנה בהתקיים אחת מהחלופות המנויות בהוראת סעיף 5 לחוק המתנה, לאמור: "רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה...". נטייתה של הפסיקה היתה לפרש את התיבות "התנהגות מחפירה" באופן המיטיב עם נותן המתנה, המתחייב, מתוך
תפיסה שמדובר בהתחייבות חלשה יותר מהתחייבות חוזית רגילה. בנסיבות העניין לא יכולה להיות מחלוקת כי המערערת נהגה במשיב באופן מחפיר המצדיק להכיר בחזרתו ממתן הדירה. כפי שציין ביהמ"ש קמא "המשיבה ניצלה את חולשתו של המבקש בציניות ובהתנהגות בלתי מוסרית, תוך קבלת כספים ורכוש רב שהיו של המבקש". משכך, רשאי המשיב לחזור בו ממתן הדירה ולהירשם כבעליה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אמנון זכרוני ואח' למערערות, עוה"ד עפר סטרטינר ואח' למשיב. 19.7.09).

ע.פ. 2548/07 - אריאל (אריק) אלימלך נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 7014/06 - הערעור נדחה).

א. המערער, נשוי ואב לילדה, הורשע בשני אישומים (ביחס לשתי מתלוננות) - לגבי האחת בביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, ולגבי האחרת, בביצוע אונס, ניסיון למעשה סדום, ובמעשה מגונה בנסיבות מחמירות. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשמונה שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננות, בסכומים של של 15,000 ש"ח ושל 30,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכרעת דינו של ביהמ"ש מבוססת על מהימנותן של המתלוננות. כחיזוק לעדות המתלוננות ביסס ביהמ"ש את הכרעתו על שורה של ממצאים נוספים. עיקר הערעור - אם לא כולו - מופנה כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע ביהמ"ש המחוזי וכמעט שלא מתבקש בו דיון בכל שאלה משפטית. ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שנקבעו. המקרה דנא אינו מצדיק סטיה מהכלל הרגיל.ג. אשר לעונש - המערער טוען כי היה על ביהמ"ש לתת משקל רב יותר לעובדה כי אף שהורשע בעבירה חמורה - עבירת האינוס, הרי שנסיבות ביצועה לא היו חמורות, ומעבר לכך קרום הבתולים של המתלוננת ל' לא נפגע וגם בכך יש שיקול להקלה מסויימת בעונש. ברם, המעשים בהם הורשע המערער מלמדים על מסוכנותו והצורך להרחיקו מן החברה לזמן ממושך. חומרה יתירה נודעת לעובדה שהמעשים חזרו על עצמם, בנסיבות דומות למדי, וכי כוונו כלפי נערות צעירות, תמימות וחסרות ניסיון. בנסיבות ביצוע העבירה, מצבן של המתלוננות בעקבות הטראומה שחוו וכן עברו הפלילי של המערער - אין העונש חמור במידה המצדיקה את התערבות.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד אושרה פטל למשיב. 22.7.09).

בג"צ 7285/08 - פלונים נגד שר החוץ ואח'

*מידת ההערבות הנדרשת ממוסדות המדינה, במקרה של "חטיפת ילדים" לחו"ל ע"י אמם(העתירה נדחתה).

א. עותר 3 הינו אזרח ישראלי. ביום 30.9.2002 נשא לאשה אזרחית רומניה, ולאחר נישואיהם, התגוררו השניים ביישוב בת חפר, שם אף נולדו שני ילדיהם: קטין יליד שנת 2003, וקטינה ילידת שנת 2004. בחודש אפריל 2006 נסעו אשת העותר עם שני הילדים לרומניה. העותר רכש עבורם כרטיסי טיסה הלוך ושוב, הנושאים תאריך חזרה פתוח לחצי שנה. העותר טוען כי מדובר היה בביקור אצל משפחת אשתו המתגוררת ברומניה, ואילו האשה טענה כי נסעה לרומניה לבקשת העותר, אשר טען בפניה כי אין באפשרותו לכלכל אותה ואת ילדיהם. האשה לא שבה לישראל, והעותר הגיש תלונה במשטרה נגד אשתו בגין חטיפת ילדיהם. כן דיווח העותר למחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה על דבר חטיפת הילדים. הפרקליטות פנתה לרשות המרכזית ברומניה בבקשה
כי תפתח בהליכים משפטיים להשבת הילדים לישראל. זו פנתה לביהמ"ש ברומניה שהורה על השבתם לישראל. ביהמ"ש לערעורים ברומניה, קיבל, בדעת רוב, את ערעור האשה, תוך שנקבע, בין היתר, כי העותר הסכים לכך שהילדים יישארו עם אמם ברומניה. עוד נקבע, כי הילדים התאקלמו זה מכבר בסביבתם החדשה ובהשבתם לישראל, שהמצב הביטחוני בה קשה, יהא כדי להעמידם בסכנה ממשית. לאחר מתן פסק-הדין בערעור, פנתה המחלקה הבינלאומית לרשות המרכזית ברומניה לשם בירור האפשרות להגשת ערעור ונענתה כי בהתאם למצב המשפטי השורר ברומניה אין תוחלת בהגשת הליך ממין זה. או אז פנה העותר לבית-הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, בעתירה לביטול פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים. בעתירה דנא מבקש העותר להורות למשיבים לנקוט בכל האמצעים הדיפלומטיים והמשפטיים העומדים לרשותם לשם ביטול פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים ברומניה. המשיבים, מצדם, חולקים אמנם על קביעתו של בית-המשפט הרומני לערעורים, וסבורים כי נפלה טעות בפסק-הדין. ברם, לגישתם, מעבר לפעולות שננקטו אין בידם לעשות דבר לשינוי פסה"ד. המשיבים מציינים כי הם ממשיכים לסייע לעותר, אולם, הפעולות שאת נקיטתן מבקש העותר אינן פעולות מקובלות, ולסופו של יום אף לא יהא בהן כדי להביא לביטולו של פסק-הדין שניתן, מוטעה ככל שיהיה. העתירה נדחתה.
ב. משאלתו של העותר נוגעת, בעיקרה, לתחום ניהול יחסי החוץ של מדינת ישראל, בו אין זה מדרכו של בג"צ להתערב. לגופו של עניין, המשיבים עשו כל אשר לאל ידם במישור הדיפלומטי כדי לסייע לעותר בהשבת ילדיו, אולם מאמצים אלו טרם נשאו פרי. באופן דומה, הרשות המרכזית בישראל נקטה את כל האמצעים שמעמידה לרשותה אמנת האג כדי לסייע לעותר.
ג. באשר לנקיטתם של הליכים פליליים הנדרשים ע"י העותר - הלכה היא כי הסמכות לכך מסורה לתביעה הכללית, ובג"צ לא יתערב בשיקול דעתה, אלא במקרים חריגים שבחריגים. בענייננו, שקלו המשיבים את מלוא השיקולים הרלוונטיים, ובין היתר את העובדה כי נקיטת הליכים פליליים והליכי הסגרה נגד אשת העותר, לא יהא בה כדי להבטיח את החזרת הילדים ארצה והיא אף עשויה לפגוע ברווחתם. מסקנה זו אינה לוקה באי-סבירות קיצונית או בעיוות מהותי, אשר יש בהם כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתם של המשיבים.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד גיא אופיר לעותרים, עו"ד שוש שמואלי למשיבים. 20.7.09).

ע.פ. 9150/08 - מדינת ישראל נגד איתמר ביטון

*ביטול "הימנעות מהרשעה" והחמרה בעונש, כאשר נהג ניסה לצאת מחניון מבלי לשלם דמי חניה, ודרס את הקופאית שחסמה בגופה את יציאתו(מחוזי י-ם - ת.פ. 2003/06 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, החנה את מכוניתו בחניון תת-קרקעי בירושלים. כשביקש לצאת מהחניון נדרש ע"י הקופאית שהפעילה את מחסום היציאה מן החניון, (להלן: "המתלוננת"), לשלם דמי חניה. לטענתו נאמר לו שעה שנכנס לחניון כי החניה ללקוחות המרכול היא חינם, והוא ביצע קניות במרכול. משסרב לשלם מנעה ממנו המתלוננת לצאת. לאחר כ-12 דקות נצמד לכלי-רכב אחר שפנה לצאת מן החניון, וניסה לחמוק בעקבותיו דרך המחסום הפתוח. אל מול רכבו התייצבה המתלוננת, תוך שהיא מניחה את שתי ידיה על מכסה המנוע. או-אז לחץ המשיב על דוושת הגז והחל בנסיעה, והוא לא עצר גם כשראה כי המתלוננת, תוך מאמץ להימנע מדריסתה, התיישבה על מכסה המנוע ובהמשך השתרעה עליו מלוא קומתה. לאחר עשרים מטרים לערך, נשמטה המתלוננת מהרכב ונחבטה בראשה בקרקע. המשיב הסתלק מן המקום והותיר את המתלוננת חבולה על הכביש.
הוא הועמד לדין, באשמה של עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפקרה לאחר פגיעה. המשיב הודה ועיקר הדיון הוקדש לטיעונים בשאלת ההרשעה וסוגיית העונש. בתסקיר שהגיש שירות-המבחן, הומלץ לחייב את המשיב לבצע שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. ביהמ"ש המחוזי אימץ את הצעתו של שירות המבחן, וחייב את המשיב, ללא הרשעה, לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות (בהן כבר נשא), והוא חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. כמו כן, חולט רכבו של המשיב, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך ארבע שנים (תחולה רטרואקטיבית מאז 1.1.2006), איסור שהופר מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין, כאשר המשיב נמצא נוהג ברכב. את אי-ההרשעה נימק בית-המשפט המחוזי בנסיבות המקלות שאפיינו, להשקפתו, את האירוע, ובנסיבותיו האישיות, לרבות לימודיו לדיינות והחשש כי לא יוכל להתמנות לכהונת דיין כשעברו מוכתם בפלילים. המדינה מערערת על ההחלטה שלא להרשיע את המשיב ועל איסור פרסום שמו שעליו הורה ביהמ"ש. הערעור נתקבל.
ב. להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. נסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כנגד התועלת הציבורית המעטה שזו תניב. בשקלול הטעמים הנוגעים למהות המעשים שבביצועם הודה המשיב והנסיבות המחמירות שלחובתו, אל מול מאפייניו האישיים המקלים, ידה של הכף התומכת בהרשעה - על העליונה
ג. הטלת איסור על פרסום פרטיו המזהים של נאשם המצוי במוקדו של הליך פלילי, גורעת מעקרון הפומביות. אך לעתים יש טעמים התומכים בה, ובראשם הצורך למנוע פגיעה בצדדים חיצוניים להליך, ובפרט במתלוננים, וכן הבטחת ביטחונו או פרטיותו של הנידון עצמו. מניעת הפרסום תהא שמורה, איפוא, למקרים חריגים בלבד, בהם יש חשש כי הפגיעה בנידון תחרוג מזו הטמונה, דרך טבע, בעצם הרשעתו של אדם בפלילים. מצב דברים זה אינו מתקיים בענייננו, ומשכך אין יסוד למניעת פרסומו של שם המשיב.
ד. אשר על כן, יש להרשיע את המשיב, על-פי הודייתו, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפקרה לאחר פגיעה. העונש יועמד על שנה מאסר על-תנאי, ועונש הפסילה של 4 שנים, תחילת מניינן יהיה ביום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט לוי. 23.7.09).

ע.פ. 2552/09 - מהרן אלשמאלי נגד מדינת ישראל

*הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות בפציעה בדקירות סכין, בבילוי במועדון, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8064/07 - הערעור נדחה).

א. המערער בילה, יחד עם נאשם נוסף (להלן: יצחק), במועדון "הפורום" בבאר שבע. במהלך הבילוי אירעה היתקלות פיזית בין המערער למתלונן (להלן: מור) שאחריה דרש המערער ממור לצאת עימו להתעמת מחוץ למועדון. מור התעלם מהדרישה והתרחק עם חבריו מהמערער. בהמשך הערב, אירעה היתקלות נוספת בין המערער לבין מור וחבריו, שהסתיימה בכך שחבריו של מור הרחיקו אותו מהמערער וניסו להרגיע את המערער. בהמשך אירע מפגש שלישי בין השניים. במהלך האירוע נוצרה התקהלות, יצחק התקרב למור והכה אותו בצוואר, ומיד אחר כך המערער הכה את מור ובאמצעות חפץ חד גרם לחתך עמוק בצווארו. המערער הודה בעבירה של תקיפה, אך כפר בכך שדקר את מור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא הדוקר. הכרעה זו התבססה בעיקרה
על עדותם של עדי ראייה. ביהמ"ש קבע כי המאבק באלימות מחייב הטלת עונש מאסר בפועל על המערער, חרף עמדת שירות המבחן כי למאסר תיתכן השפעה שלילית עליו. על כן הטיל על המערער מאסר בפועל של 15 חודשים, מאסר על תנאי של 12 חודשים, ופיצוי בסך 15,000 - למתלונן. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אכן, העדויות השונות מבססות ראיות נסיבתיות בלבד, לאירוע הדקירה ע"י המערער, ואולם אין בכך כדי לומר שלא ניתן לבסס הרשעה על ראיות אלו. בהתאם להלכה, השאלה הנשאלת היא האם בצירוף כל הראיות הנסיבתיות שהתקבלו מהמקורות השונים המסקנה ההגיונית האחת היא כי המערער הוא הדוקר- התשובה לכך היא בחיוב. לפיכך, הרשעתו של המערער בחבלה בכוונה מחמירה - בדין יסודה.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש עמד לא פעם על חומרתה של תופעת האלימות המתלווה ליציאתם של צעירים לבילוי, ועל הצורך להיאבק בתופעה זו באמצעות ענישה מרתיעה. השיקולים לקולא נשקלו על ידי ביהמ"ש קמא ולנגד עיניו היתה גם המלצת שירות המבחן. העונש שנגזר על המערער מבטא איזון ראוי בין השיקולים השונים.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אוריאן בן מוחה למערער, עו"ד יעל שרף למשיב. 20.7.09).

רע"א 4038/09 - גיל ברונשטיין נגד ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר. בע"מ ואח'

*משלוח הודעה לצד שלישי ומועדה כאשר כתב התביעה תוקן ושולח ההודעה לא הגיש כתב הגנה מתוקן(הבקשה נדחתה).

א. כאשר שהה המבקש אצל משפחתו בוונצואלה אובחנה אצלו מחלת הסרטן, והוא עבר בבית חולים שם ניתוח כריתה נרחבת של הגידול. המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים, בטענה של רשלנות באבחון מחלת הסרטן בגופו לפני נסיעתו. לטענתו, כתוצאה מרשלנותם אובחנה מחלתו באיחור, ולפיכך הטיפול בה החל באיחור, דבר שהביא למצב הבריאותי הקשה בו הוא נמצא כיום. התובענה הוגשה ביום 5.10.2006. ביום 29.1.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן. רק הנתבעת 5 (מכבי שירותי בריאות) מימשה את זכותה להגיש כתב הגנה מתוקן, ונראה כי שאר הנתבעים ויתרו על כך. ביום 18.2.2009 הוגשה על ידי המשיבים בקשה להארכת המועד להגשת הודעת צד שלישי נגד בית החולים בוונצואלה, וכן בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. ביהמ"ש קיבל את שתי הבקשות. הבקשה להארכת מועד נתקבלה, על אף העובדה שהיא הוגשה ללא תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, בניגוד לקבוע בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן על פי תקנה 528 לתקנות, היה על המשיבים לפרט "טעמים מיוחדים" להגשת הבקשה באיחור, אלא שהם לא הביאו כל טעם לאיחור, לא כל שכן טעם מיוחד. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבים, לפיה השיהוי בהגשת הבקשה הינו בן 13 ימים בלבד, משום שהוגש כתב תביעה מתוקן ביום 21.1.2009 ועל פי תקנה 94 לתקנות, היה על המשיבים להגיש את ההודעה לצד שלישי עד ליום 5.2.2009. ביהמ"ש הוסיף, כי היענות לבקשה להארכת המועד לא תאריך את ההליך ולא תסרבל אותו. באשר לבקשה להמצאה מחוץ לתחום נקבע, כי העילה שבבסיס ההודעה היא עילה "טובה" ו"בת סיכויים". עוד נקבע, כי בית החולים בוונצואלה הוא בעל דין דרוש ונכון, והתובענה כנגד הנתבעים המקומיים הוגשה כהלכה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מטרתה העיקרית של הודעה לצד שלישי היא לרכז בתובענה אחת את כל ההליכים המשפטיים בעניין מסויים. צירופו של בית החולים בוונצואלה כצד להליך, על ידי הודעת צד שלישי, מרכזת, למעשה, שני הליכים משפטיים באותו עניין, בתובענה אחת. קביעת היקף אחריותו של בית החולים, אם בכלל, רלוונטית להכרעה בשאלת
היקף אחריותם של המשיבים, ככל שקיימת. נראה, כי זו הסיבה בגינה קיבל ביהמ"ש המחוזי את הבקשה, על אף הפגמים הפרוצדוראליים שנפלו בה.
ג. בקשת המשיבים להארכת המועד היתה מלווה, כאמור, בפגמים פרוצדורליים. בנסיבות המתאימות, ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק ואינו פוגע בבעל הדין האחר. מכל מקום, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בדבר אופן ניהולו של ההליך, ובעניין דנא אין הצדקה לחריגה מכלל זה. משהוגשה הודעת צד שלישי, לביהמ"ש שיקול דעת רחב להורות על בירורה בכל שלב של ההליך - בשעת הדיון בתובענה העיקרית, לאחר סיום הדיון בה, או לאחר מתן פסק הדין בה.
ד. העיכוב שחל בהגשת ההודעה לצד שלישי הוא אכן בן 13 ימים בלבד, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. על פי תקנה 94 לתקנות, משהוגש כתב טענות מתוקן, עומדים לרשות הצד שכנגד 15 ימים להשיב עליו, או להגיש כתב טענות מתוקן מטעמו. על פי תקנה 220(ב) לתקנות, הודעת צד שלישי תוגש בידי הנתבע בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו. במקרה דנן, המבקש הגיש כתב תביעה מתוקן ביום 21.1.2009, ועל כן המשיבים יכולים היו להגיש כתב הגנה מתוקן- והודעת צד שלישי- עד ליום 5.2.2009. העובדה כי המשיבים בחרו שלא להגיש כתב הגנה מתוקן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אילנית מור למבקש, עוה"ד שרון (לבנשטיין) בר ורם נועם למשיבים. 19.7.09).

בג"צ 4599/09 - מחמד וליד ראג'ב אלזורבא ואח' נגד רשות העתיקה ואח'

*סמכותו של ביה"ד השרעי אינה מתפרסת על סכסוך קנייני באשר למקרקעין שהווקף טוען שהם שייכים לו (העתירה נדחתה על הסף).

ביה"ד השרעי הוציא צו מניעה המורה למשיבים "להפסיק את עבודות החפירה והבניה... באזור ווקף חמאם אלעין...". (להלן: המקרקעין). העותרים מבקשים להורות למשיבים לקיים את צו המניעה. המשיבים טוענים כי לביה"ד השרעי לא היתה סמכות לדון בתביעת העותרים, באשר אין מדובר "בענייני המצב האישי של המוסלמים" וגם לא ב"עניינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של הווקף", הנתונים לסמכות ביה"ד. העתירה נדחתה על הסף.
סמכותו העניינית של ביה"ד השרעי מוגבלת ליצירת ווקף, קרי להקמתו או ייסודו של ווקף, או להנהלתו הפנימית, וזאת, כאשר הווקף נוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי. הסעד שנתבקש על ידי העותרים כוון נגד מי שפלש, לטענתם, למקרקעין שבבעלותם. באופן ספציפי, נתבקש ביה"ד לקבוע את גבולות המקרקעין המצויים בבעלות הווקף, משמע את מיהותו של בעל הזכות הקניינית בהם. עניינים אלה אינם נכללים בגדר יצירת ווקף או בגדר הנהלתו הפנימית, ומשכך אינם מצויים בסמכותו העניינית של ביה"ד השרעי. לפיכך, הצו שהוצא על-ידי ביה"ד הינו בטל מעיקרא, הן בהתייחס לגורמי הביצוע, הן בהתייחס לגורמי האכיפה.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. 21.6.09).

בג"צ 4915/09 - ליודמיליה שטארמן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה של אם שבתה נדרסה, להורות לפרקליטות להגיש ערעור על זיכוי מחמת הספק של הנהג ע"י ביהמ"ש לתעבורה (העתירה נדחתה).

העותרת היא אמה של ילנה שטארמן (להלן: המנוחה), שנהרגה בעת שחצתה כביש, כתוצאה מפגיעתו של אופנוע בו נהג המשיב 3 (להלן: רוכב האופנוע), והיא בת 14 שנה. רוכב האופנוע הואשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה במהירות לא סבירה. ביהמ"ש לתעבורה בבאר שבע קבע כי רשלנותו של רוכב האופנוע לא הוכחה מעל לכל ספק סביר ולפיכך יש לזכותו מחמת הספק. בין העותרת לבין
התובע, נערכה פגישה במסגרתה נמסר לעותרת כי לפי הערכתו המקצועית של התובע, אין מקום להגיש ערעור. בעתירתה מבקשת העותרת להורות למשיבים להגיש ערעור על פסה"ד. העתירה נדחתה.
מידת התערבותו של בג"צ בשיקול דעת רשויות התביעה, בשאלה אם להשיג על הכרעה שיפוטית שניתנה בהליך פלילי, היא מצומצמת ביותר. ביהמ"ש יתערב בהחלטות אלה רק במקרים נדירים ביותר בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". טענותיה של העותרת נשקלו בכובד ראש, מספר פעמים, על ידי רשויות התביעה. אלה באו לכלל מסקנה כי לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ביהמ"ש לתעבורה, לא ניתן יהיה להוכיח את אשמו של נהג האופנוע מעל לספק סביר. בנסיבות אלה, החלטת התביעה היא החלטה סבירה, שאינה באה בגדרם של אותם מקרים חריגים וקיצונים בהם יתערב בג"צ בשיקול דעתה המקצועי של התביעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד דב קרנר ואבי דואק לעותרת, עו"ד ליאורה וייס-בנסקי למשיבים. 23.6.09).

בג"צ 10022/08 - סנ"צ מונל לייבה נגד המפקח הכללי של משטרת ישראל

*גיל פרישה במשטרה והוצאתו של שוטר לגמלאות בגיל 57 (העתירה נדחתה).

העותר, יליד 1950, משרת במשטרה בתפקיד ראש מדור פרוייקטים ביחידת הבינוי בדרגת סגן ניצב. העותר החל את שירותו במשטרה בשנת 1987. ביום 24.1.2005 הוחלט על הוצאתו של העותר לגמלאות. העתירה נדחתה.
בנהלים אותם גיבשה המשטרה יש כדי לענות על הפגמים שהביאו בשעתו להכרזה על בטלותם של הנהלים. אמנם, אף במסגרת נהלים אלו נותרת פרישתו של השוטר לגמלאות בגיל 57 משום ברירת המחדל. אלא שהגם שמדובר בקביעת רף פרישה אחיד, אין מדובר בסוף פסוק, וככל שברצונו של שוטר כזה או אחר לדחות את גיל יציאתו לגמלאות, ביכולתו לפנות לגורם המוסמך לשם הארכת שירותו. בחינה זו נעשית באופן אינדיבידואלי, תוך התחשבות בראש ובראשונה באופי תפקידו של השוטר, כביטוי למידת השחיקה והלחץ המתלווים לתפקיד. הבחנה מסוג זה אינה פסולה לכשעצמה, אף אם היא מוצאת את ביטוייה בקביעה עקרונית בדבר רף פרישה אחיד נמוך יותר במשטרה. אין בנהלי המשטרה כיום משום אפליה מחמת גיל, שיש בה כדי להביא לביטולם. אף בכל הנוגע לעניינו הפרטני של העותר לא נפל פגם בהליך הוצאתו לגמלאות, באופן שיצדיק את התערבות בג"צ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מאיר אבירם לעותר, עו"ד אביגיל בורוביץ' למשיב. 25.6.09).

ע.א. 4716/07 - נתן גרוברג נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים, ומידת הפגיעה בנושא התפקודי לעומת שיעור הנכות הרפואית (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).

המערער, אז בן 29, נפגע בתאונת דרכים, נותח בין היתר במפרק הירך וכן הוצא הטחול מגופו. במהלך אשפוזו, לקה בזיהום חיידקי במפרק הירך. עקב הזיהומים החוזרים ונשנים, נאלץ התובע לעבור סדרה של שישה ניתוחים, ונותרו לו נכויות רפואיות משמעותיות. המערער הגיש תביעת פיצויים נגד המשיבות ומומחה מטעם ביהמ"ש, קבע את נכותו הרפואית בשיעור של %73.42. ביהמ"ש העמיד את נכותו התפקודית של המערער על %45. לצורך קביעת שכרו הפוטנציאלי של המערער אילולא התאונה, התבסס ביהמ"ש על משכורתו עובר לתאונה (בין 10,000 ל-12,500 ש"ח), והעמיד את השכר הפוטנציאלי לעתיד על 18,000 ש"ח לחודש. ביהמ"ש דחה את טענת המערער לפיה יש להתחשב בהפרש
השכר בין שכרו דהיום (7,000 ש"ח) לבין השכר הפוטנציאלי, כיון שסבר כי שכרו של המערער כיום אינו מבטא בהכרח את כושר השתכרותו. על כן, חישב את הפגיעה בכושר ההשתכרות על-ידי שיעור הנכות התפקודית (%45) מתוך סכום של שכרו הפוטנציאלי, לאחר ניכוי מס הכנסה. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה.
אין להלום את מרבית טענות הערעור וכן את טענות הערעור שכנגד. המדיניות השיפוטית בתביעות נזיקין היא, כדברי ביהמ"ש בעבר, כי "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק... אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". טענה אחת שהוחלט להידרש אליה היא נושא הנכות התפקודית. אכן, מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אינה זהה בהכרח לשיעור הנכות הרפואית, אך בענייננו, יש מקום להעלות את אחוז הנכות התפקודית של המערער ל- %55.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אלון בלגה למערער, עו"ד מרדכי זוכוביצקי למשיבות. 13.7.09).

בג"צ 2385/09 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי בת"א ואח'

*אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על החלטות ביה"ד הרבני, הוא מתערב בפסיקותיו רק במקרים חריגים (העתירה נדחתה על הסף).

בחודש יולי 2002 הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי, בה נכרכה סוגיית אופן חלוקת הזכויות בדירה הרשומה על שמה של העותרת. במסגרת הסכם גירושין הוסכם כי שאלת אופן חלוקת הזכויות בדירה תוכרע על-ידי בית הדין. בסופו של יום נקבע כי למשיב עומדות זכויות במחצית הדירה. בעתירתה מבקשת העותרת להורות על ביטול פסה"ד. העתירה נדחתה על הסף.
הלכה פסוקה היא כי בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני. העתירה אינה מגלה על פניה אף עילה מן העילות העשויות להצדיק התערבות בהחלטות בית הדין הרבני.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד שמואל מלכא לעותר, עו"ד יעקב בראל למשיב. 8.7.09).

רע"א 10628/07 + 9111/07 - די.בי.קיו... בע"מ נגד די.סי.אל... בע"מ

*הגדלת היקף הבטוחות במתן סעד זמני (הבקשה נתקבלה).

המבקשת כרתה בשנת 2004 הסכם עם המשיבה ועם אחד ממייסדיה (להלן: מנקין), שלפיו הקנתה המשיבה למבקשת זכות שימוש ברעיון ובפיתוחי רעיון לביצוע טיוב נתונים (להלן: הרעיון). הצדדים הסכימו כי התמורה תיקבע בהמשך, על יסוד עקרונות מסויימים שנקבעו בהסכם, ובהיעדר הסכמה בין הצדדים - בידי בורר. הצדדים לא הסכימו על התמורה, המשיבה פנתה לבורר, המבקשת כפרה בסמכותו, ובעקבות זאת החלו הצדדים לנהל הליכים משפטיים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה להוצאת צווים זמניים, בציינו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הצווים. תוקף הצווים האמורים הותנה בהפקדת עירבון בסך 50,000 ש"ח (בנוסף על ההתחייבות העצמית שהפקידה המשיבה להבטחת נזקי המבקשת בהתאם להוראת תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: התקנות)). בקשה שהגישה המבקשת שהמשיבה תחוייב להפקיד גם ערבות בנקאית בסך עשרה מיליון ש"ח להבטחת נזקיה של המבקשת, נדחתה. המבקשת לא משיגה על צדקת ההחלטה ליתן את הצווים הזמניים, אלא מבקשת להגדיל את היקף הבטוחות שנקבעו. הבקשה נתקבלה.
על ביהמ"ש הנותן צווים זמניים להתנותם בהמצאת בטוחות מתאימות, כאמור בתקנות, וזאת בנוסף להתחייבות העצמית לפיצוי הנתבע, אשר מבקש הסעד הזמני חייב לצרף לבקשתו. שתי הבטוחות אותן מונות התקנות בהקשר זה הן ערבות ועירבון. הטעם המהותי המצדיק התערבות בהחלטת בימ"ש קמא בענייננו, הוא שהערבון שנקבע - אין בו משום בטוחה הולמת ומספקת, שתיתווסף להתחייבות העצמית. לפיכך, בנוסף להתחייבותה העצמית של המשיבה ולערבון אשר בו הותנו הצווים הזמניים, על המשיבה להפקיד ערבות בנקאית אוטונומית של 350,000 ש"ח.

(בפני: השופט מלצר. עוה"ד חנינא ברנדס ואח' למבקשת, עוה"ד אסף רנצלר ואח' למשיבים. 15.7.09).

רע"א 11017/08 - נתן ודן פל נגד מרדכי ליבוביץ

*הענקת סעד זמני נגד ביצוע עבודות בניה, בהתחשב במאזן הנוחות, למרות שיהוי בהגשת הבקשה (בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשים הגישו ביום 28.12.2008 בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של המפקח על רישום מקרקעין. עניינו העיקרי של פסק הדין הוא בפרשנות סעיף 71ב לחוק המקרקעין, והיקף ההסכמה הנדרשת מדיירי בית משותף לבנייה בשטח שהוצא מגדר הרכוש המשותף והוצמד לדירה מסויימת, כאשר בפסה"ד אומצה עמדת המשיב בעניינים אלה. ביני לביני הגישו המבקשים "בקשה דחופה לצו מניעה זמני (במעמד צד אחד)", שתאסור על המשיב ביצוע עבודות בניה והריסה בשטח, וזאת נוכח כוונתו של המשיב להתחיל בבניה בקרוב. הבקשה נתקבלה.
אכן, המבקשים השתהו בהגשת בקשתם. עם זאת, המשיב לא הצביע על נזקים קונקרטיים שנגרמו לו, והוא עצמו מודה כי טרם החל בבניה. מכאן שאין עסקינן בשיהוי מאיין. לגוף הדברים, מדובר בסוגיה משפטית מורכבת של פרשנות חוק המקרקעין. אשר למאזן הנוחות - זה נוטה לטובת המבקשים. נזקו העיקרי של המשיב, אם יינתן הצו, הוא הנזק הכספי והפגיעה ביכולתו לעשות שימוש בקניינו, נזק שניתן לפצות את המשיב בגינו. מנגד, ביצוע עבודות בניה בצד הריסה וחפירות עוד לפני הכרעה בבקשה למתן רשות ערעור, עלול ליצור מצב בלתי הפיך מבחינת המבקשים, ונכונותו של המשיב לפצות את המבקשים כספית, אם יוכיחו שנגרם להם נזק - לא די בה.

(בפני: השופט מלצר. עוה"ד ג'ררד בנישו ואח' למבקשים, עוה"ד אברם פורטן ואח' למשיב. 22.7.09).

בש"פ 5603/09 - מוחמד יאסין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה שעניינן הסעת תלמידים באוטובוס ללא רשיון נהיגה (הבקשה נדחתה).

ביום 6.6.09 נהג העורר באוטובוס בלא שהיה בידו רשיון נהיגה, ובלא תעודת ביטוח בת-תוקף. הוא הגיע לישוב כוכב יאיר, והעלה לאוטובוס 39 ילדים, אותם הוא הסיע מכוכב יאיר לכיוון יוקנעם. באותה נסיעה נמצא העורר נוהג במהירות של 75 קמ"ש, במקום בו המהירות המקסימלית המותרת היא 50 קמ"ש. שוטרים סימנו לו לעצור, וכאשר נתבקש להציג רשיון נהיגה, הראה העורר לשוטרים מסמך מזוייף הנחזה להיות רישיון נהיגה לרכב מסוג אוטובוס הנושא את שמו. כן הגיש לשוטרים עוד 4 רשיונות זמניים מזוייפים לנהיגה באוטובוס לשנים 2007 ו-2008, המציינים את שמו, כאשר העורר מעולם לא קיבל רשיון נהיגה כדין לנהוג באוטובוס. המדינה ביקשה בבימ"ש השלום בחדרה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע, כי קמה עילת מעצר נגד העורר עקב מסוכנותו הרבה, כי התנהגותו של העורר מלמדת על זלזול עמוק בציוויי החוק ובטחון חיי הנוסעים, ועבר פלילי
ותעבורתי עשיר חרף גילו הצעיר. על יסוד אלה הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר לביהמ"ש המחוזי בחיפה נדחה. הערר נדחה.
בעניינו של העורר חברו מספר סיכונים המתגבשים יחדיו למסוכנות שקשה לתת לה מענה בחלופת מעצר כלשהי. בהתנהגותו, סיכן העורר את חיי 39 הילדים, וסיכן בה בעת גם את הולכי הרגל והנוסעים ברכבים אחרים, אשר היוו גם הם קרבנות סיכון פוטנציאליים מידי נהג שהסיע אוטובוס, כאשר אינו מורשה לנהוג ברכב שירות ציבורי. חמורה במיוחד היא העובדה כי נהיגתו הבלתי חוקית של העורר היתה יזומה ומתוכננת מראש, ולא היתה פרי אילוץ של רגע, או מעידה נקודתית מיקרית חד-פעמית. היבט זה ניכר מן העובדה כי היו בידי העורר 5 רשיונות מזוייפים לאוטובוס, אשר נרכשו ככל הנראה תמורת כספים רבים, ואשר אמורים היו לתת כיסוי להיעדר רשיון.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אורי בר עוז לעורר, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 21.7.09).

בש"א 3343/09 - א.ס. חליל בע"מ נגד נשיונל מוטורס בע"מ ואח'

*היענות לבקשה להעברת מקום דיון ואיחוד דיון בין שני משפטים (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).

תחילתם של ההליכים נשוא הבקשה בעיסקה שנחתמה בין המבקשת למשיבה, במסגרתה סוכם כי בתמורה לטרקטור ישן ובתוספת תשלום, יסופק למבקשת טרקטור חדש. על-פי הטענה, ביצעה המבקשת חלקה בהסכם, העבירה אל המשיבה את הטרקטור הישן ואת סכום הכסף המבוקש, אך המשיבה לא העבירה לידיה את הטרקטור החדש. המבקשת הגישה תובענה לביהמ"ש בראשון לציון, במסגרתה ביקשה את השבת הכספים ששולמו על-ידה (להלן: התובענה הראשונה). טרם הוכרעה התובענה הראשונה הגיעו המבקשת והמשיבה 1 להסכמה, במסגרתה סופק הטרקטור החדש, אך הבעלות בו לא הועברה לידי המבקשת. לפיכך, תיקנה המבקשת את תובענתה. התובענה השנייה הצריכה לענייננו הוגשה ביום 31.3.2009 לבימ"ש השלום בעפולה על-ידי המשיב 4, שאינו צד לתובענה המתנהלת בביהמ"ש בראשון לציון. במסגרת תובענה זו מבקש המשיב 4 כי יינתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאי הוא להירשם כבעליו של הטרקטור הישן, וזאת בעקבות עסקת מכר שנחתמה בינו לבין המשיבה 1, לאחריה הועבר הטרקטור הישן לידיו. בקשת המבקשת לאיחוד הדיון ולהעברת המשפט לראשון לציון נתקבלה.
תכליתה של תקנה 7 שעניינה העברת משפט ואיחודו, הינה, בין היתר, הגברת יעילות הדיון ומניעת הכרעות סותרות, תוך שמירה על האינטרסים של הצדדים להליכים השונים. על מנת לקבוע כי התובענות הינן באותו נושא לצורכי תקנה 7, די להוכיח דבר קיומה של השקה בין התובענות, גם אם לא חפיפה מוחלטת. בנסיבות העניין שלפנינו נחתמו בין המבקשת למשיבה 1 הסכמים היוצרים זיקה בין העברת הטרקטור הישן לקבלת הטרקטור החדש. על פני הדברים, נראה כי זיקה זו עשויה להשליך על כל שרשרת העסקאות הנובעות מהסכמים אלו. לפיכך, כל עוד מתנהלים הליכים משפטיים בדבר אופן ומידת מימושם של ההסכמים בין המבקשת למשיבה, (במסגרת התובענה הראשונה), וכאשר המשיבה הינה צד למכלול העסקאות הנדונות בשתי התובענות, ביניהם העסקה בינה לבין המשיב 4, (הנדונה במסגרת התובענה השנייה), מן הראוי כי שני ההליכים יתבררו בפני ערכאה אחת. בכל הנוגע למקום הראוי לבירור התובענות, הרי הדיון בתובענה המתנהלת בראשון לציון - אשר הוגשה לפני למעלה משנה - הינו במצב מתקדם יותר ואילו הדיון בתובענה השניה נמצא אך בראשית דרכו. לפיכך, קיום הדיון בתובענות המאוחדות יהיה בבימ"ש השלום בראשון לציון.