תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 21

בג"צ 10320/04 - נגוסו בנים דימיסייה נגד שר הפנים

*דחיית עתירה לקבלת אזרחות מכח חוק השבות(העתירה נדחתה).

א. העותר נולד באתיופיה בשנת 1982. בחודש אוגוסט 1999, בהיותו קטין, נכנס העותר לישראל ביחד עם אימו, באשרת תייר בעלת תוקף לשלושה חודשים. לאחר שפקעה אשרת התייר שלו (עוד בשנת 1999), ובעוד אימו החליטה לחזור לאתיופיה, נשאר העותר בישראל, ללא אשרה. בתאריך 20.7.04 פנה העותר למינהל האוכלוסין בבקשה כי תוענק לו אשרת תייר בת חצי שנה, על מנת לאפשר לו להגיש בקשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, בהיותו. כך נימק את בקשתו, בן לאם יהודיה. כעבור כשנתיים, ביקש להוסיף נימוק חלופי, לפיו הוא זכאי למעמד מכוח חוק השבות בשל היותו נכד של יהודי (להלן: העתירה המתוקנת). נערך לעותר שימוע, בו נמנע ממענה ברור לשאלות שהופנו אליו ביחס ליהדותו. בהמשך נערך שימוע לאמו של העותר בשגרירות ישראל באתיופיה, וזו מסרה, בניגוד לגירסת העותר בעתירה המקורית, כי נולדה לאם נוצריה ולאב שיש לו שייכות לזרע ישראל מצד אמו. הגורמים המוסמכים סברו כי העותר לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת זכאותו למעמד מכוח חוק השבות. העתירה נדחתה.
ב. הנטל הראשוני להבאת ראיות מנהליות מספיקות לביסוס לכאורי של זכאות למעמד לפי חוק השבות מוטל על הטוען לזכאות כזו. העותר לא הצליח לבסס "חזקת זכאות" ואף עשה דין לעצמו, ושהה בישראל שלא כדין, ולכן דין עתירתו להידחות. עם זאת, בהתחשב בכך שהמקרה בכל זאת גבולי - יוענק לעותר פרק זמן נוסף של שישה חודשים, בהם יישאר בארץ. בתוך פרק הזמן האמור יוכל העותר להגיש בקשה להישאר בארץ מטעמים הומניטאריים.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד שמואל שנהר לעותר, עו"ד אילאיל אמיר למשיבים. 14.7.09).

בג"צ 1555/05 - יחזקאל לוי נגד ביה"ד הרבני האזורי בת"א ואח'

פסילת פס"ד של בי"ד רבני שניתן בהרכב חסר של 2 דיינים, למרות שהעותר הסכים להרכב החסר. דחיית טענת השתק נגד טענה של מתן פס"ד בי"ד רבני בהרכב חסר(העתירה נתקבלה ברוב דעות).

א. העותר והמשיבה 3 (להלן - המשיבה) נשואים משנת 1988, ולהם שתי בנות. ביום 20.11.01 הגישה המשיבה, לראשונה, תביעת גירושין, בביה"ד הרבני האזורי בתל אביב. תביעתה נדחתה בפסק דין שניתן בידי שני דיינים. ביום 9.12.03 הגישה תביעת גירושין חדשה. ביום 2.3.04, נערך דיון בפני אותו מותב של שני הדיינים. בתחילת אותו דיון, העלה העותר טענה מיקדמית לפיה אין לדון בתביעה בהרכב חסר. ביום 8.6.04 התקיים דיון נוסף בתביעת הגירושין, באותו הרכב חסר, ובפרוטוקול הדיון צויין כי הצדדים הסכימו לדיון בפני ביה"ד בהרכבו הנוכחי החסר. באותו דיון טענו הצדדים לגופה של תביעת הגירושין, וביה"ד הוציא פסק גירושין. העותר ערער לביה"ד הרבני הגדול, וערעורו נדחה. העתירה נתקבלה ברוב דעות.
ב. השופטת פרוקצ'יה: החלטה שיפוטית הניתנת בעקבות דיון בהרכב חסר נגועה בפגם היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית. עיקרו של חוק הדיינים הוא כי ביה"ד הרבני האזורי דן בשלושה, בכפוף לכך שבעניינים מסויימים שפורטו בו ידון בדיין אחד. הדיון וההכרעה בביה"ד הרבני בהרכב שני דיינים בלבד איננו מוכר. דיון והכרעה בביה"ד בהרכב שני דיינים, מביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם.
ג. שאלה היא, אם הסכמת בעלי הדין לדיון והכרעה בהרכב שונה מן המתחייב בחוק או בתקנות על-פיו, עשויה לגבור על הפגם שנפל בסמכות הפונקציונלית של ערכאת השיפוט. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. הועלתה טענה נוספת שעיקרה בפרשנות הדין,
ולפיה התוקף שניתן בחוק הדיינים להסכמת בעלי הדין לצורך קיום דיון בהרכב דיין אחד מכשיר מאליו ומכללא הסכמה דומה להרכב של שני דיינים, בבחינת "טובים השניים מן האחד". פרשנות זו אינה יכולה להתקבל.
ד. גם דין טענות השתק ומניעות להידחות. עם השתרשותה של תורת הבטלות היחסית, ניתנו בידי ביהמ"ש אמצעים להפריד במקרים מתאימים בין הפגם שנפל בפעולה לבין תוצאתו של הפגם. תורת הבטלות היחסית חלה גם על פגמים מסוג חריגה מסמכות. השאלה היא האם יש להחיל על ענייננו את תורת הבטלות היחסית. התשובה היא שלילית. מחלוקות בענייני גירושין הן מהעניינים הגורליים והכאובים ביותר בחיי אדם. אין זה מקרה כי הכרעה בהם ניתנה בחוק למותב שלושה. דיון והכרעה בהרכב חסר בענין גורלי מסוג זה עשויים לפגוע פגיעה ממשית בתקינות ההליך, שכן נגרעת מן ההליך שותפות שלושה דיינים בחשיבה ובשיקול הדעת בנושא מהותי זה של המעמד האישי. התוצאות הרות הגורל של הליך גירושין מחייבות בהקשר הענייני עמידה קפדנית על דרישת מותב תלתא, כפי שנקבע בדין.
ה. השופטת נאור (דעת מיעוט): בנסיבות המיוחדות של העניין שלפנינו מושתק העותר מלהעלות את טענותיו בנושא ההרכב החסר, ולכן דין עתירתו להדחות. תביעתה הראשונה של המשיבה לגירושין, נדחתה, כאמור בהחלטה של שני דיינים לאחר שהצדדים הסכימו לדיון בהרכב חסר. העותר לא העלה בזמנו כל טענה כנגד החלטה זו. העותר מצידו ביקש מביה"ד הרבני שיכריז על האישה כמורדת. גם עניין זה נדון לפני שני דיינים שהחליטו כי על האישה "לחזור לחיות בשלום-בית עם בעלה... ". גם החלטה זו מבוססת, על הסכמת הצדדים לדיון בפני הרכב חסר וגם נגד החלטה זו לא העלה העותר בזמנו כל טענה. בהמשך ניתנה החלטה נוספת של ביה"ד בתביעת העותר להכריז על האישה כמורדת. גם החלטה זו ניתנה על ידי שני דיינים בהתבסס על הסכמת הצדדים, ושוב, העותר לא העלה כל טענה כנגד החלטה זו. בתביעתה הכאה של המשיבה לגירושין, שוב הסכים העותר להרכב של שניים. על אף שדחיית תביעת הגירושין הראשונה שהגישה האישה נעשתה בשני דיינים, סמך עליה העותר בניסיונו לדחות את תביעת הגירושין החדשה שהגישה. בנסיבות אלה אין לאפשר לו לטעון כעת כי דיון בפני שני דיינים הוא פסול אף אם ניתנה הסכמה לכך. התוצאה לפיה העותר מושתק מלטעון נגד ההרכב החסר, מביאה הלכה למעשה לתוצאה הזהה לתוצאה אותה עשויה היתה להשיג דוקטרינת הבטלות היחסית. אשר על כן, יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, ברלינר. העותר לעצמו, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עו"ד רחל לוברמן למשיבה. 16.7.09).

ע.פ. 11971/05 - ישראל בסעוד נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.פ. 1012/04 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע ברצח אבי סלמי (להלן: המנוח), בדקירות סכין, לאחר שפרצה בין השניים קטטה בספורט בר ביוקנעם. השאלה המרכזית שבמחלוקת הינה האם התגבשה אצל המערער כוונה תחילה, כך שמתקיים היסוד הנפשי לשם הרשעה בעבירת הרצח. ביהמ"ש המחוזי בנצרת מצא כי המערער אשם בעבירת הרצח שיוחסה לו. את מסקנתו השתית ביהמ"ש על עדויותיהם של הנוכחים במקום. המערער טוען כי יש להמיר את הרשעתו לעבירה של הריגה בלבד. הערעור נדחה.
ב. יסוד ה"כוונה תחילה" מכיל בתוכו שלושה מאפיינים מצטברים אשר הוכחתם מוטלת על התביעה: החלטה להמית, הכנה והיעדר התגרות. המערער חולק על התקיימותם של כל אחד ממאפייניו של יסוד הכוונה תחילה. טענותיו נשענות על ניסיון לערער
ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי ביהמ"ש המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ומקל וחומר אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות עדים. ההתערבות בקביעות אלו תהא מצומצמת למקרים חריגים בלבד. חריגים כאלה לא נתקיימו כאן. מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי הנובעות מקביעותיו העובדתיות הינן מבוססות ונכונות. הוכח כי המערער ביצע את מעשה הדקירה בכוונה תחילה וגרם למותו של המנוח.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. מרוז למערער, עוה"ד מ. רוזן-עוזר וע. זלר למשיבה. 15.7.09).

ע.פ. 7513/08 - ולדימיר בסרייב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של נסיון אינוס וחומרת העונש. החלטת בימ"ש מחוזי שלא לדחות דיון כאשר הנאשם חזר בו מהסדר טיעון, בהתחשב בכך שהדיון כבר נדחה פעמיים בנסיבות דומות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1117/06 - הערעור נדחה).

א. עובדת זרה ממולדובה (להלן: המתלוננת), טיפלה באימו הקשישה של המערער אשר נפטרה בינתיים. המערער התגורר בבית אימו יחד עם המתלוננת. המערער הואשם בעבירת ניסיון לאינוס המתלוננת בנסיבות מחמירות ובעבירת איומים. ביהמ"ש התייחס למהימנות גירסתה של המתלוננת אל מול גירסתו של המערער, וקבע כי עדותה מהימנה היא, ומאידך, עדותו של המערער הותירה רושם שלילי והיתה רצופת סתירות ושקרים בוטים. ביהמ"ש ציין כי לעדות המתלוננת יש חיזוק ואף סיוע נוסף. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעביורת שיוחסו לו, וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. בנוסף, הופעל מאסר על תנאי בן שישה חודשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בצד טענות שונות בנושא המהימנות, טענות בהן אין ממש, משליך המערער יהבו על החלטת ביניים שניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי, ביום 3.9.2007, שלא לדחות את שמיעת פרשת ההגנה למועד אחר. הנימוק לכך היה התנהלות המערער בדחיות דיון קודמות. בישיבה שהתקיימה ביום 3.7.2007 הודיע סניגורו של המערער, כי הצדדים בוחנים אפשרות להגיע להסדר וכי אם לא יגיעו להסדר, נראה לו שניתן לסיים את כל התיק בישיבה אחת. התיק נקבע לסיום שמיעת הראיות ולסיכומים ליום 11.7.2007, ובישיבה שהתקיימה באותו יום הוגש כתב אישום מתוקן לצורך הסדר טיעון. לאחר הקראת כתב האישום למערער - הוא כפר בו. התיק נקבע שוב לסיום שמיעת ראיות ולסיכומים ליום 3.9.2007. בפתח הישיבה במועד החדש הודיע הסניגור כי המערער מבקש לחזור להסדר הטיעון שגובש, אך כשהוקרא למערער כתב האישום המתוקן הוא הגיב: "אני לא עשיתי". הסניגור ביקש דחייה בדיון, אך ביהמ"ש סירב לבקשה בקובעו "העניין קורה פעם שניה... ובנסיבות הענין צריך היה הסניגור להיות מוכן להמשך הוכחות כפי שנקבע". אחר הדברים האלה נשמעה עדותו של עד התביעה האחרון, והסניגור נמנע מחקירה נגדית של עד זה, בציינו כי אין הוא ערוך לחקירה נגדית. עם סיום עדויות התביעה הסביר ביהמ"ש למערער את זכויותיו, אלא שאז הודיע הסניגור: "אני לא שוחחתי עם הנאשם, אינני מוכן להעיד אותו היום... והנאשם מבחינתי לא מוכן לחקירה ". המערער הביע את רצונו להעיד ובשלב זה ביקש הסניגור להשתחרר מייצוג המערער, ובקשתו נדחתה. הסניגור הודיע כי אינו יכול לחקור את המערער בחקירה ראשית ואין הוא חפץ להציג לו שאלות, כיוון שאינו ערוך לכך. המערער התבקש על ידי ביהמ"ש להעיד כרצונו והוא מסר עדות חמקמקה שלא זכתה לאמון מצד ביהמ"ש. החלטה זו היוותה נימוק ערעור מרכזי, ויש לדחותו. התנהלותו של הסניגור בפרשה שלפנינו לא היתה התנהלות ראויה. נוכח ההיסטוריה של תיק זה, צריך היה
הסניגור לצפות את האפשרות שהמערער לא יסכים בסופו של דבר לעסקת הטיעון, כפי שקרה גם בהזדמנות הקודמת והיה עליו להיערך לשמיעת פרשת ההגנה.
ג. אולם, בבוא ביהמ"ש שלערעור לבחון נפקותו של כשל בייצוג, הוא צריך לבדוק האם מתעורר חשש לעיוות דין. התשובה לכך, בנסיבות העניין שבפנינו, היא בשלילה. ביהמ"ש המחוזי ראה לנכון לסמוך על גירסת המתלוננת ממנה התרשם באופן בלתי אמצעי. עדות המתלוננת מתחזקת גם חיזוק של ממש נוכח עדותה של אחות המערער במשטרה, לפיה באחד הימים כשהגיעה אל אימה, ראתה את המתלוננת בוכה והמתלוננת סיפרה לה שהמערער מטריד אותה ורוצה לקיים עמה יחסי מין והיא אינה יכולה יותר. על כן, גם בהנחות הנוחות ביותר למערער, לפיהן אילו הוכן כדבעי לעדותו היה מכחיש את האירוע ולא היה מסתבך בסתירות ובתמיהות, אין ספק כי ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי היו עומדים בעינם.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - המערער ניצל לרעה את חולשתה של המתלוננת ואת הפחד שלה להתלונן במשטרה על מנת לבצע בה את מעשיו. למערער הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, רכוש והחזקת סכין. ביהמ"ש נתן דעתו על כל הנסיבות לקולא. בנסיבות אלה, אין להתערב בעונש שנגזר על המערער.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד נועם בונדר למערער, עו"ד אפרת רוזן למשיבה. 13.7.09).

ע.פ. 8720/08 + 8699/08 - אבי יעקב ותמיר דגן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של הצתת חנות כדי לקבל דמי ביטוח וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40364/05 - ערעורו של מערער 1 נדחה ושל מערער 2 נתקבל וענשו הוקל).

א. המערער 1 הפעיל חנות לצרכי צילום, ורכש פוליסת ביטוח שכללה, בין השאר, כיסוי נזקי שריפה. המערער 1 פנה לאחר (להלן: אסליזדה) וביקשו לאתר אדם שיצית את החנות עבורו. אסליזדה גייס את המערער 2, למשימת ההצתה. בהתאם לתוכנית הפלילית, הצית המערער 2 את החנות. המערער 1 שילם לאסליזדה ולמערער 2 סכום של 10,000 -. לאחר מכן תבע המערער 1 את חברת הביטוח, וזו שילמה לו סכום העולה על 240,000 ש"ח. גירסת התביעה בביהמ"ש קמא התבססה בעיקרה על ההודעות שמסר אסליזדה במשטרה, במסגרתן הודה בחלקו בפרשה והפליל את המערער. אסליזדה עצמו נידון בנפרד ולאחר מכן אמור היה להעיד נגד המערערים, ברם במשפט לא חזר עוד על הגירסה המפלילה, והודעותיו במשטרה נתקבלו כראיה. גירסתו המפלילה של אסליזדה נתמכה בעדויות מומחים לשריפות ודלקים. בנוסף, נשענה גירסת התביעה גם על גירסאות המערערים, ככל שהיה בהן כדי לחזק את גירסתו של אסליזדה. ביהמ"ש הרשיע את המערערים וגזר על המערער 1 - 30 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי, ועל המערער 2 - 20 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי. הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבל ערעורו של מערער 2.
ב. המסכת הנסיבתית והתמיכות שמנה השופט קמא בגירסה המפלילה שמסר אסליזדה, משתלבות ומובילות למסקנה המרשיעה אליה הגיע. אשר על כן, הערעורים על ההרשעה נדחים. אשר לעונש - העונשים שנגזרו הינם עונשים קלים. עבירת ההצתה היא מן החמורות שבספר החוקים. באי-כוח המערערים טענו כנימוקים לקולא, כי הגשת כתב האישום התעכבה זמן ניכר, המשפט אף הוא התמשך זמן ניכר בשל הצורך לאתר את עד התביעה המרכזי, כך שהעונש נגזר שש שנים לאחר ביצוע העבירות. צודקים המערערים כי חלוף הזמן מחייב התחשבות בענישה. אולם, התחשבות זו כבר באה לידי ביטוי בעונש אשר הושת על המערערים, שאלמלא כן, פרשה חמורה זו, מצדיקה עונש חמור
במידה ניכרת מזה שנגזר. עונשו של המערער 1 חמור מזה של המערער 2 בשים לב לכך שהוא היה מזמין ההצתה ובעל העניין העיקרי. העונש שנגזר על המערער 1 אינו חמור כלל ועיקר, וערעורו נדחה.
ג. אשר למערער 2 - בשלב הערעור הועלתה עובדה חדשה, שנתמכה בעמדת שירות המבחן, ולפיה המערער 2, שהיה בעת ביצוע העבירות צעיר בן 20 ובעל עבר פלילי, עשה כברת דרך משמעותית לחזור בו מדרכו העבריינית ועלה על מסלול של שיקום. בתקופה שמאז גזר הדין, קיבל על עצמו המערער 2 טיפול משפחתי, הכיר בבן קטין שלא ידע על קיומו קודם לכן, קיבל על עצמו אחריות כלפי הקטין והקשר בינו לבין בנו הוא בעל משמעות רבה לילד. כדי לעודד את מאמציו לשיקום, הוחלט להקל בעונשו ולהעמידו על 14 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בתקפם.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, מלצר. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד רלי אבישר ואילן אזולאי למערער 1, עו"ד אשר חן למערער 2, עו"ד שאול כהן למשיבה. 21.7.09).

רע"א 2372/09 - אבראהים סלימאן נגד קל בניין בע"מ

*דחיית בקשה לרשות ערעור בשל איחור בהגשתה, כאשר המבקש ידע על מתן פסה"ד ותכנו לפני שהומצא לו כדין(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נמחקה בשל האיחור בהגשתה).

א. ביהמ"ש המחוזי בנצרת דן בשני ערעורים על החלטת ראש ההוצל"פ בנצרת. פסה"ד ניתן ביום 25.12.2008 בהיעדר הצדדים. בקשה לרשות ערעור הוגשה ביום 16.3.2009, וצויין בה כי פסה"ד נמסר לב"כ המבקש ביום 18.2.2009. המשיבה טוענת בבקשה למחיקת ההליך על הסף, כי שעה שבעל הדין נקט פעולות והליכים כבר מעת שידע על פסה"ד, יש למנות את הימים להגשת הליך הערעור מעת הידיעה על פסה"ד ולא מיום ההמצאה. לטענתה, בנסיבות העניין מושתק המבקש מלהסתמך על מועד ההמצאה ומכאן שהבקשה הוגשה באיחור. הבקשה נמחקה בשל האיחור בהגשתה.
ב. על פי תקנה 402 לתקנות, אם "ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה". חריג, המבוסס על פסיקה עניפה של ביהמ"ש העליון, קובע, כי במצבים מיוחדים ידיעה ברורה ומלאה של בעל דין אודות פסה"ד נשוא ההליך תביא לתחילת מניין הימים ממועד הידיעה, הגם שלא היתה המצאה כדין אותה עת. אחד מאותם חריגים הוא מצב בו בעל דין נוקט בהליך ערעורי בהתבסס על מועד ההמצאה כדין, שעה שהוא עצמו נקט במקביל פעולות והליכים מעת שידע על פסה"ד, עוד בטרם הומצא לידיו כדין. במקרה דנא, המבקש הגיש בקשה לחילוט ערבות בנקאית כבר ביום 26.1.2009. בבקשה נכתב מפורשות כי המבקש העביר את פסה"ד למוציא לפועל. במצב דברים זה, מניין הימים להגשת ההליך הערעורי מתחיל כבר במועד "הידיעה".

(בפני: הרשמת לוין. 16.7.09).

ע.פ. 9981/08 - דוד חמו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1133/07 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער חשד שאחד (להלן: דמרי) מקיים קשרים עם אשתו. בשעת בוקר מוקדמת (30:04), פרץ המערער לדירתו של דמרי לאחר ששבר את תריס החלון ודקר את דמרי. המערער טען כי לא הוא היה מבצעה של התקיפה, ואף טען כי בעת האירוע שהה בביתו ובחברתה של מי שהיתה אז אשתו. בסופו של יום הוחלט להרשיע את המערער, הואיל ובחיפוש שנערך בביתו נמצאו על נעליו, שלושה כתמי דם הנושאים את הפרופיל הגנטי
של דמרי. בעקבות הרשעתו נדון המערער לארבע שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, והופעל מאסר על תנאי בן 18 חודשים, חלקו במצטבר וחלקו בחופף. כמו כן, חוייב לפצות את דמרי ב - 8000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער אינו מכחיש עוד כי הוא היה זה שנכנס לביתו של דמרי ותקף אותו עם סכין. אולם, להשקפתו, במעשיו לא מתקיימים יסודותיה של העבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, אלא פציעה בנסיבות מחמירות, מכח השילוב שבין סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. סעיף 329(א) לחוק העונשין עוסק בכוונה "להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה...". השאלה הטעונה הכרעה היא איפוא אם התקיים במערער בו יסוד "הכוונה" הנזכר בסעיף 329. המערער יכול היה להסביר במהלך הדיון מה התכוון לעשות כאשר פרץ לביתו של דמרי ותקף אותו בדקירות סכין. אולם, הוא בחר להכחיש כליל את מעורבותו בתקיפה, ולפיכך כל שנותר לעשות כדי לעמוד על היסוד הנפשי שליווה את מעשיו, הוא לבדוק את האירועים עצמם, ואלה תומכים בהשקפת המשיבה. כאמור, הגיע המערער לדירה מצוייד בסכין, והוא דקר ושב ודקר את דמרי, שש פעמים. מי שכך נוהג מלמד על עצמו כי כוונתו היתה מרחיקת לכת, ואפשר שהיה מצליח להגשימה לולא התנגדותו של קורבנו.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - למערער עשרות הרשעות קודמות במגוון של עבירות - רכוש, סמים ואלימות, ולא אחת נמצא נושא סכין שלא כדין. בעניינו נוסו דרכי ענישה שונות, והוא אף נדון, מספר פעמים, למאסר ממש. אולם, נראה כי המערער מתקשה לשנות את אורחותיו, ואם נדרשה לכך ראייה נוספת, היא מצויה בעובדה שאת העבירות הנוכחיות ביצע כאשר מאסר על-תנאי משמעותי מרחף מעל לראשו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אלקנה לייסט למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 19.7.09).

רע"א 3149/09 - קרנית... נגד נור אלדין סקאפי ואח'

*פרשנות דרך השימוש של "נסיעה ברכב", כדי להכיר בתאונה כ"תאונת דרכים"(הבקשה נדחתה).

א. ביום 26.6.2004 התדרדר רכב מסחרי, פגע במשיבים 5 ו-6, (להלן - המשיבים) תוך שהוא מצמידם למיניבוס שחנה במקום. הנפגעים התכוונו לעלות למיניבוס. בזמן התאונה לא פעל המנוע של המיניבוס והנהג ישב ברכב והמתין לכניסתם של הנוסעים כולם לשם התחלת הנסיעה. הרכב המסחרי שפגע במשיבים לא היה מבוטח בזמן התאונה ואילו המיניבוס בוטח על ידי המשיבה 2. המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת ונגד המשיבה 2 בגין הנזקים שנגרמו להם עקב התאונה. בימ"ש השלום קבע כי המבקשת אחראית לשיפוי נזקיהם של המשיבים. לשיטתו, לא נעשה בזמן התאונה "שימוש" במיניבוס כהגדרתו של המושג "שימוש" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הסיבה לכך - כך נקבע - היא שהרכב חנה באותה שעה במקום מותר, הנסיעה בו טרם החלה, והמשיבים שנפגעו עמדו במרחק מה מהמיניבוס ולא היו בעיצומה של הכניסה אליו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חדשה בעלת חשיבות המצדיקה לדון בה ב"גלגול שלישי". העקרונות המנחים לגבי פרשנות דרך השימוש של "נסיעה ברכב" כבר התוו בפסקי דין קודמים של ביהמ"ש העליון, ובתי המשפט בערכאות המבררות פועלים לפי עקרונות אלה במקרים המובאים לפניהם. לכן, עצם העובדה שהנסיבות בתיק מסויים שונות, במידה כזו או אחרת, מהנסיבות שנדונו בתיקים קודמים, לא תקים בהכרח עילה לקיום דיון ב"גלגול שלישי".
ג. גם לגופו של עניין - המבחן שהוצע על ידי המבקשת, הקובע כי מרגע כניסת הנהג לרכב לשם נסיעה בו, מתחילה ה"נסיעה ברכב" כהגדרתה בחוק, נדחה כבר בעבר. פרשנות המושג "נסיעה ברכב" אמנם חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אולם "המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל". בענייננו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה, יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. 19.7.09).

ע.א. 9637/06 - עזבון המנוח וולפרם ריינר ואח' נגד znaillA... ואח'

פרשנות כרטיס ביטוח בינלאומי. שיעור הפיצויים בתאונת דרכים, בה נהרג אדם, כולל נושא "השנים האבודות"(מחוזי ת"א - ת.א. 315/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. וולפרם ריינר, דיפלומט גרמני ששימש קונסול גרמניה בישראל, נהרג בתאונת דרכים שארעה בישראל ביום 2.5.1996. הרכב שבו נהג היה רכב שירות של השגרירות הגרמנית, שבוטח בכרטיס ביטוח בינלאומי שהוצא בגרמניה (להלן: הכרטיס הירוק). ביהמ"ש המחוזי קבע כי נזקיו של המנוח היו מכוסים על-ידי הכרטיס הירוק, שהקנה לו ביטוח אישי, וכי יש לראות את החברה שהוציאה את הביטוח (להלן: אליאנץ) - כמי שנושאת באחריות לפצותו. ביהמ"ש ערך שומה של נזקי המנוח ופסק לו פיצויים בראשי-נזק שונים. אליאנץ משיגה על כך שחוייבה לפצות את המנוח וכן על גובה הפיצוי שנפסק; ועזבונו של המנוח ומשפחתו משיגים על מיעוט הפיצויים. ערעור אליאנץ נדחה וערעור עזבון המנוח נתקבל.
ב. השאלה המרכזית שהתעוררה לעניין עצם החבות, היא, האם הכרטיס הירוק הקנה למנוח ביטוח אישי (שאז האחריות היא לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), או שמא רק ביטוח נגד סיכוני צד ג' (שאז המסגרת הנורמטיבית מצוייה בפקודת הנזיקין). ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכרטיס הירוק יצר ביטוח אישי ובמסקנה זו אין להתערב. אכן, על-פי הדין הגרמני ביטוח החובה מכסה רק חבות כלפי צד ג' ואינו מקנה ביטוח אישי, כך שאילו התאונה היתה מתרחשת בגרמניה אליאנץ לא היתה נושאת בחבות. אולם, הביטוח עובר "אדפטציה" לדיני ארץ-הביקור, והדין שיש לבחון לאורו את חוזה הביטוח הוא הדין הישראלי, ולפי עקרונות הפרשנות המקובלים בדין הישראלי יש לומר שחוזה הביטוח כולל גם ביטוח אישי.
ג. ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים לאלמנתו של המנוח ולבתו הקטינה, כתלויות. בחישוב הפסדי התמיכה, בדין קבע ביהמ"ש כי מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק, הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, חלה לא רק על הנפגע אלא גם על בת-הזוג (לצורך הקופה המשותפת). אין מקום לקבל את טענת אליאנץ בדבר הצורך להוסיף "יד חיסכון" בחישוב הפסדי התמיכה. מנגד, אין לקבל את הטענה כי יש לבצע את חישוב הפיצוי ואת ניכוי המס, לפי שכרו האמיתי של המנוח, ורק לאחר מכן "להפעיל" את מגבלת שילוש השכר הממוצע. על כן, בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי (הן ביחס למנוח הן ביחס לאלמנתו) הוא שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס. כמו-כן אין להתערב לכאן או לכאן בסכום שנפסק - באופן גלובאלי - עבור הפסדי הפנסיה ועבור אובדן שירותי אב.
ד. ביהמ"ש המחוזי לא התיר למערערים לתקן את כתב התביעה באופן שיתווסף לתביעת העיזבון ראש הנזק של אובדן השתכרות "בשנים האבודות". לאחר שניתנה החלטת ביהמ"ש
המחוזי בעניין זה, ניתן בביהמ"ש העליון פסק-הדין ברע"א 8925/04, שבו נקבעה תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר בדבר אבדן השתכרות בשנים האבודות. לאור פסיקה אחרונה זו היה מקום לאפשר את תיקון כתב התביעה על-פי המבוקש. נראה גם כי כל הנתונים הצריכים לחישוב הפיצוי בראש נזק זה מצויים בפסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי, כך שהצדדים יוכלו, באופן מוסכם, לערוך את החישוב ולקבוע את היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 13.7.09).

בג"צ 2819/09 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי ת"א ואח'

*דחיית עתירה נגד פס"ד בי"ד רבני, ונושא סמכות בי"ד רבני בסוגיית הרכוש של בני הזוג(העתירה נדחתה).

א. העותרת ומשיב 3 (להלן המשיב) נישאו לראשונה בשנת 1975, התגרשו בשנת 2004, ונישאו בשנית בשנת 2005. עובר לנישואין השניים חתמו הצדדים על "הסכם נישואין", בו נקבע, בין היתר, כי הפרת ההסכם תביא להרחקת הצד המפר מדירת המגורים ולהעברת הזכויות בה לצד השני. לאחר מכן שבה העותרת והגישה תביעת גירושין. בין היתר טענה כי המשיב הפר את ההסכם, ולפיכך זכאית היא להירשם כבעלת הדירה. ביה"ד קבע, כי המשיב לא הפר את ההסכם. בהמשך הודיעה העותרת, כי היא חוזרת מתביעת הגירושין וחפצה בשלום בית. בפסק דינו קיבל ביה"ד את עמדת המשיב, לפיה, הגשת תביעת הגירושין ע"י האשה, נעשתה כדי להשיג בעלות בלעדית בדירה, ומשלא שעה ביה"ד לטענת ההפרה שינתה העותרת טעמה ודרשה שלום בית. ברם, בפני ביה"ד היתה רק תביעת הגירושין של העותרת, וכיון שזו חזרה בה, נדחתה התביעה. ביום 6.6.07 הגישה העותרת תביעה נוספת לשלום בית ולמזונות. ביום 23.8.07 ביקש המשיב לדחות את התביעה, ובמקביל תבע גירושין ופירוק שיתוף בדירה. ביה"ד פסק כי על הצדדים להתגרש ויש להורות על פירוק השותפות בדירה. ביה"ד הבהיר כי הסמכות לדון בעניין הדירה מצויה בידו מכוח תביעות הגירושין שהגישו שני הצדדים (בהן נכרך נושא הרכוש), וכן כי כך הצהירו הצדדים בביהמ"ש לענייני משפחה. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ אינו מכהן "כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים". עילות ההתערבות בפסקי הדין של הערכאות הדתיות מוגבלות, ובכל מקרה אין ביהמ"ש מחליף את שיקול דעתן של הערכאות הדתיות בשיקול דעתו. בנסיבות שלפנינו רכש ביה"ד סמכות לדון בסוגיית דירת המגורים, ואין עילה להתערב בהכרעתו לגופה. אפילו נניח, כי עם דחיית תביעת הגירושין שהגישה העותרת בטלה סמכות ביה"ד לדון בסוגיית הרכוש שכרכה בה, די בכך שהמשיב הגיש תביעת גירושין כנה וכרך בה את סוגיית הרכוש, כדי להעניק לו את הסמכות. ביה"ד רכש איפוא סמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים, ומכאן סמכותו וחובתו להידרש לסוגיית יישומו של ההסכם הנוגע ישירות לתחום זה.
ג. התנהלות העותרת בתביעותיה השונות תומכת במסקנת בתי הדין. במיוחד כך, נוכח העיתוי של משיכת תביעת הגירושין והחלפתה בתביעה לשלום בית בשעתו, ונוכח התנגדות העותרת לסמכות ביה"ד להמשיך ולדון בנושאים שהיא עצמה התנגדה בעבר כי יידונו בביהמ"ש לענייני משפחה. אף לא נמצא בסיס לטענה, כי בתי הדין "הענישו" את העותרת על כך שהגישה את בקשתה לצו הרחקה לביהמ"ש לענייני משפחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יוסף הרשקוביץ לעותרת, עו"ד נחום שטורך לבעל, עו"ד הרב שמעון יעקבי לביה"ד. 13.7.09).

ע.א. 10745/06 - אזולאי קרן ואח' נגד המכללה האקדמאית אורט... ת"א

*דחיית טענת הטעייה ע"י מכללה, בטענה שהמכללה הבטיחה תואר "בוגר" לנרשמים ללימודים(מחוזי ת"א - ת.א. 2616/00 - הערעור נדחה).

א. המשיבה, חברה ציבורית ללא כוונת רווח, מנהלת רשת לחינוך טכנולוגי ומדעי בישראל. במשך כשמונה שנים קיימה המשיבה לימודי ניהול, יצוא ושיווק בינלאומי לקבלת תעודה במסגרת המכללה. בהסתמך על ניסיונה ביקשה להפוך את המכללה למוסד אקדמי אשר יקיים לימודים בתחום האמור. בשלהי שנת 1994 הגישה המשיבה בקשה להכיר במכללה כמוסד אקדמי המעניק תואר "בוגר בעסקים". במקביל, ניהלה לימודים במתכונת רגילה תוך פרסום המסלול האקדמי, בציון הערה ש"הוגשה בקשה למל"ג לקבלת היתר". המערערים נרשמו ללימודי תואר ראשון במנהל עסקים במכללה, והחלו לימודיהם בשנת תשנ"ו. לאחר שלא הצליחה לזכות בהכרת המל"ג הציעה המשיבה למערערים להשלים את לימודיהם במסגרת החוג לכלכלה ולוגיסטיקה באוניברסיטת בר אילן. המערערים נדרשו ללמוד שנה נוספת מעבר לשלוש השנים המתוכננות, ובסופה זכו לתואר ראשון בבר אילן. המערערים הגישו תביעה בטענה שהמשיבה הציגה בפניהם מצג שווא לפיו ביכולתה להעניק לבוגריה תעודה אקדמית מוכרת, וטענו כי חרף המצגים לא נקטה המשיבה בצעדים הדרושים ולא פעלה באופן סביר לצורך קבלת ההיתר ובכך גרמה נזקים למערערים. ביהמ"ש דחה את התביעה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים כי הוטעו לפני הרישום למכללה, והוסיף וקבע כי המשיבה השקיעה מאמץ סביר בהשגת התוצאה הרצויה. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענת המערערים כי המשיבה הטעתה אותם בטרם נרשמו ללימודיהם, בהבטיחה כי יהיו זכאים בסוף לימודיהם לתואר אקדמי - על מנת שתתקיים עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), נדרשים להתקיים ארבעה יסודות: קיומו של חוזה; קיומה של טעות; קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו; קיומו של קשר סיבתי כפול - בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע למעשה כי לא התקיימו יסודות הטעות וההטעיה, ומכך בוודאי שגם לא יסוד הקשר הסיבתי. בכך אין להתערב.
ג. טענה אחרת של המערערים עניינה בהפרת החוזה עימם בכך שהמשיבה לא עשתה די על מנת להשיג ולקבל את אישור המל"ג. נראה כי אין חולק שמדובר בפנינו על חיוב השתדלות. "חיוב השתדלות הוא חיוב לנקוט באמצעים המתאימים למען השגת המטרה מבלי להתחייב להשגתה". בחיוב השתדלות ישא החייב באחריות רק אם אי השגת התוצאה המבוקשת קשורה להתרשלותו של החייב או לחוסר מיומנותו. מהתכתבויות פנימיות בתוך המכללה וכן מהתכתבויות בין אנשי המכללה למל"ג עולה כי המשיבה עשתה מאמצים רבים על מנת לזכות בהכרת המל"ג.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ר. ברק וש. אסיף למערערת, עוה"ד א. פולק וא. רייך למשיבה. 13.7.09).

ע.א. 8267/06 - מוטי ורינה לאלו נגד קרנית ... בע"מ

*פיצוייים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1361/03 - הערעור נתקבל בחלקו).

המערער, יליד 1964, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביוני 1997, והוכרה גם כתאונת עבודה. הנכות הצמיתה שנקבעה לו עקב פגיעה בקרסול, היא בשיעור של %20, וביהמ"ש המחוזי קבע, כי הנכות התפקודית היא בשיעור של %30. המערער מעלה טענה לעניין פסיקת הפיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר. במסגרת הדיון בשאלת הקטנת הנזק קבע ביהמ"ש המחוזי שהמערער לא היה מסוגל לעבוד, ובוודאי לא למצוא עבודה חדשה,
עד תחילת שנת 2002. עם זאת, בחישוב הפיצוי עבור הפסדי העבר נסמך ביהמ"ש המחוזי על אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לאורך התקופה, שהשתנו מעת-לעת. בנסיבות העניין היה מקום לחשב את הפיצוי, ביחס לתקופה זו (מיום התאונה ועד תחילת שנת 2002), לפי ההנחה שהמערער לא היה מסוגל לעבוד, והפיצוי עד לחודש פברואר 2002 צריך להיות לפי %100 הפסד השתכרות, ולאחר מכן - לפי דרך החישוב של ביהמ"ש המחוזי. המערער צודק גם בטענתו כי לא היה מקום לנכות מן הפיצוי שנפסק לו, לפי הפסד השתכרות של %30, את הסכומים שהשתכר מעבודות מסויימות לאחר התאונה. שהרי עצם החישוב לפי %30 מניח את יכולתו לעבוד ולהשתכר. בנסיבות העניין יש אפוא לבטל את ניכוי הסכומים שהשתכר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד גיל בן ארי למערערים, עו"ד מרדכי זוכוביצקי למשיבה. 7.7.09).

עע"ם 10392/05 - אחים אוזן... נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*פרשנות סעיפי מכרז המתייחסים לערבויות בנקאיות(מחוזי ת"א - עת"מ 1422/05 - הערעור נדחה).

בחודש דצמבר 2003 פרסמו המשיבים מכרז לקבלת הצעות לחכירת מגרשים לבניית והשלמת פיתוח של 590 יחידות דיור בתשעה מתחמי משנה בעיר מודיעין. המערערת הגישה הצעות לגבי מספר מתחמי משנה, זכתה באחד מהם והתעוררה מחלוקת באשר למתחם בו לא זכתה, בנימוק שהצעתה לא תאמה את דרישות המכרז. המחלוקת התמקדה בפרשנות סעיפי המכרז המתייחסים לערבויות הבנקאיות. ביהמ"ש קמא פסק כי המשיבים צדקו בנושא זה. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה,לוי, רובינשטיין. החלטה - פרוקצ'יה. עוה"ד אבנר ברק, ורד שאלתיאל למערערת, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיבים. 5.7.09).

ע.פ. 2560/08 ואח' - ירון וול ואח' נגד רשות ההגבלים העסקיים

*הרשעה בעבירות על חוק הגבלים עסקיים ומידת העונש (ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו בעיקרם).

שישה ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר הרשיע את המשיבים בשורת עבירות על חוק ההגבלים העסקיים, וגזר עליהם עונשי מאסר על תנאי, עבודות שירות וקנסות. הוגשו ערעורים וערעורים נגדיים. כל הערעורים מופנים הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין למעט ערעור אחד המופנה רק כנגד גזר הדין. כתב האישום ייחס לנאשמים עבירות על סעיף 47(א)(1) לחוק, בגין היותם צדדים להסדרים כובלים שנעשו בשוק המעטפות. טרם דיון לגופם של האישומים, קבע ביהמ"ש המחוזי מספר קביעות הנוגעות לפרשה כולה. שאלת פסלותן של ראיות מסויימות; נושא שתיקת הנאשמים, אשר בחרו כולם שלא לעלות על דוכן העדים, בו נקבע כי שתיקתו של נאשם יכולה להוות חיזוק ואף סיוע לראיות כנגדו; שאלת קבילותן במקרה דנא של אמרות עדים מחוץ לביהמ"ש; שאלת קבילותם של זכרונות-דברים, המתעדים אמרות של נאשמים או עדים במשפט, ושהמערערת ביקשה להגיש כראיה לתוכנם. לגופם של האישומים נפסק, כי לא נתקבל אישור או פטור מאישור לקיומו של הסדר, כנדרש על פי סעיף 4 לחוק, וכי אישור כזה אף לא נתבקש על-ידי מי מהנאשמים. טענת ההגנה בדבר "זוטי דברים" לפי סעיף 34יז לחוק העונשין, נדחתה על-ידי ביהמ"ש, כמו גם טענת "האכיפה הבררנית". הוגשו ערעורים וערעורים נגדיים. הערעורים נדחו בעיקרם. באשר לגזרי הדין הוחלט להחמיר בעונשי הקנס שהוטלו על הנאשמים.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. 6.7.09).

בש"א 4166/09 - טל-אד סוללים קבלנות בע"מ נגד עזבון מאיר סדן ואח'

*דחיית בקשה להעברת מקום דיון, בהתחשב במאזן הנוחות (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).

המשיבים 1-3 (להלן: התובעים), הוריו של מאיר סדן, שנהרג בתאונה, הגישו תביעה נגד המבקשת והמשיבים 4-6 לביהמ"ש המחוזי במחוז המרכז. בקשת המבקשים היא להעביר את מקום הדיון לביהמ"ש המחוזי בנצרת. לטענת המבקשת לביהמ"ש המחוזי במחוז המרכז אין כלל סמכות מקומית לדון בתביעה. טענה נוספת של המבקשת היא כי מירב זיקותיה המהותיות של התביעה הן לאזור הצפןו וכי מאזן הנוחות תומך בבקשתם. המשיבים כולם מתנגדים להעברת מקום הדיון. הם מציינים כי הצדדים כולם מינו עורכי דין מאזור המרכז, ובנסיבות אלה, ומשבחרו התובעים להגיש את תביעתם לביהמ"ש במחוז המרכז, אין הצדקה להעברת מקום הדיון. הבקשה להעברת מקום הדיון נדחתה.
אכן, על פני הדברים נראה כי מירב זיקותיה המהותיות של התביעה הן לאזור הצפון. אולם, משבחרו התובעים המתגוררים באזור הצפון להגיש את תביעתם לביהמ"ש במחוז המרכז, ומשהצדדים כולם מינו עורכי דין מאזור המרכז, קשה לחלוק על כך שמאזן הנוחות בין הצדדים, שהוא השיקול המרכזי בבחינת בקשות להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, נוטה להותרת הדיון בתביעה במחוז המרכז. שאלת הסמכות המקומית לדון בתביעה צריכה להתברר בפני הערכאה הדיונית ולא בהליך זה.

(בפני: הנשיאה בייניש. 8.7.09).

רע"א 2399/09 - פלוני נגד קצין התגמולים

*דחיית בקשה להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בהיעדר קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הנכות (הבקשה נדחתה).

המבקש, יליד שנת 1970, גוייס לשירות חובה בשנת 1988 והמשיך בשירות קבע כנגד בכיר בחיל הקשר. בשנת 2004 הגיש המבקש תביעה להכרה בו כנכה על פי חוק הנכים, במסגרתה ביקש לקבוע כי לקה בנפשו "תוך ועקב" שירותו הצבאי, בעקבות פטירת שניים ממפקדיו, אליהם היה קשור רגשית. תביעתו נדחתה על ידי המשיב, לאחר שנקבע כי אין קשר סיבתי בין מחלתו לתנאי שירותו. בערעור לוועדת הערעורים נקבע כי המבקש אמנם חווה, מן הבחינה הסובייקטיבית, לחץ ודחק נפשי קשה בעקבות פטירתם של שניים ממקורביו. אולם, אותו דחק נפשי שמקורו באובדן ובאבל על יקירי נפש אינו מייחד את השרות הצבאי, ודומה כי המבקש היה חווה אותו אף אם היה מדובר במותם של מקורבים לו "בחיים האזרחיים". על החלטת ועדת הערעורים הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין האירועים, וכי בעקבות האירועים אותם חווה המבקש במהלך שירותו הצבאי הוא לקה בנפשו. ואולם, בכדי שיתקיים גם קשר סיבתי-משפטי צריכים לחבור שני יסודות: סובייקטיבי ואובייקטיבי. לענייננו רלוונטי היסוד האובייקטיבי (מאחר ולא היתה מחלוקת בדבר התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי). בבחינת היסוד האובייקטיבי נדרש להראות כי "חיי הצבא - באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה". בעניינו של המבקש לא התקיים היסוד האובייקטיבי. אכן, יחסי הקרבה והקשרים החבריים בין המבקש למפקדיו נרקמו במהלך השירות הצבאי, אולם בנסיבות מותם של המפקדים לא ניתן למצוא את אותה ייחודיות ומיוחדות המאפיינת את השירות הצבאי. אשר להשגות המבקש על חיובו בהוצאות משפט על ידי ביהמ"ש המחוזי, הרי ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות של הערכאה הקודמת, אלא במקרים חריגים. המקרה דנא אינו מצוי בגדרם של אותם חריגים.

(בפני: השופט דנציגר. 14.7.09).

ע.א. 3288/09 - בני פורת ואח' נגד מפעלי תחנות בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למחוק ערעור בטענה כי לא הוגש במועד וכי הודעת הערעור מנופחת מדי (בקשת המשיבה למחיקת הערעור נדחתה).

משיבה 1 מבקשת למחוק את הערעור משני טעמים: הטעם האחד הוא שהוגש לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. טענה זו יש לדחות שכן בנסיבות המקרה הערעור הוגש במועד. הטעם השני הוא כי הודעת הערעור משתרעת על 24 עמודים וצורפו לה נספחים עבי כרס. ניסוח ההודעה הוא כניסוח של סיכומים, לרבות הפניות לאסמכתאות משפטיות באופן מקיף ופניה לחומר ראיות הכולל ציטוטים מהפרוטוקול. הבקשה נדחתה.
השימוש בתקנה 414 לתקנות סדר הדין בדבר מחיקת ערעור נעשה במשורה, ורק באותם מקרים חריגים בהם קיים חשש ממשי לפגיעה באינטרס מוגן של בעלי דין אחרים, או לפגיעה בתפקוד המערכת השיפוטית. הודעת הערעור היא אכן מפורטת, אולי אף מפורטת יתר על המידה. הניתוח המפורט של הסוגיות המשפטיות שיתבררו במסגרת הערעור, צריך שימצא את מקומו בסיכומים בכתב. עם זאת, אין מקום להורות על קיצור כתב הערעור בשלב זה של הדיון. יש להתחשב בטענת המערערים כי הערעור מופנה נגד שתי החלטות ביניים ופסק דין רחב יריעה, וכי השתלשלות העניינים הנוגעת לערעור משתרעת על פני כעשרים שנה. אשר לטענה בדבר חוסר איזון דיוני בין הצדדים, הרי הדיון בערעור יתנהל ממילא על יסוד הסיכומים שיוגשו, ויהא על המערערים למקד ולצמצם את טענותיהם בהתאם להיקף הסיכומים שייקבע. אין ממש גם בטענת המשיבה 1 לגבי צירוף נספחים לכתב הערעור. בתקנה 419 לתקנות מפורטים המסמכים אותם יש לצרף לכתב הערעור. בין אלה נמנים העתקים של החלטות הערכאות הקודמות הנוגעות לאותו עניין. כל הנספחים שצורפו לערעור הם החלטות ופסק דין של ביהמ"ש המחוזי, ומכאן שלא נפל כל פגם בצירופם.

(בפני: הרשמת לוין. 8.7.09).

רע"פ 3325/09 - רחמים אבוהאי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים על יסוד עדות סוכן משטרתי וקיומן של ראיות סיוע, כאשר בימ"ש השלום קבע כי אין ראיות סיוע והמחוזי קבע כי קיימות ראיות כאלה (הבקשה נדחתה).

בערבו של יום הגיע המערער לביתו של אדם, אשר שימש סוכן חשאי (להלן: הסוכן), לשם ביצוע עסקת סמים. הסוכן ביקש לרכוש הרואין ולאחר מספר שיחות שביצע המבקש עם אדם נוסף בטלפון, (להלן: בילאל), סוכם כי המבקש ימכור לסוכן הרואין בסכום של 750 ש"ח. למחרת נפגש הסוכן עם המבקש והעביר לו את הסכום האמור. והשניים נסעו לפגישה עם בילאל ובמקום המפגש שוחח המבקש עם בילאל והודיע לסוכן כי אין ברשותו הרואין ובמקום ההרואין העביר לו 1.44 גרם קוקאין. בימ"ש השלום בנצרת קבע כי התביעה לא הרימה את הנטל להוכחת עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר וזיכה את המבקש. נקבע בפסה"ד, כי אמנם באופן פורמלי אין עדות הסוכן מצריכה תוספת ראייתית, אך במקרה זה ניתן לבסס הרשעה רק אם יוכח קיומן של ראיות ממשיות ואובייקטיביות ברמה של סיוע, ואין סיוע כזה. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל, המבקש הורשע והתיק הוחזר לבימ"ש השלום למתן גזר דין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי הסכים כי יש צורך בראיות סיוע ממשיות לתמיכה בעדות הסוכן, אך דעתו היתה, כי קיימות ראיות סיוע. התמיכה המהותית ביותר לעדות, עלתה מתוך קלטת בה הוקלטו שיחות הנוגעות לעיסקת הסמים. לאחר האזנה לשיחות ותמלולן
בערעור, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הקלטת מהווה סיוע לעדות הסוכן. אכן, בימ"ש בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה על דרך הכלל להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בימ"ש של הערכאה הדיונית. ואולם, נוכח קביעותיו השגויות
של בימ"ש השלום ביחס לתוכן הקלטת ולדוח"ות העוקבים, בדין עשה ביהמ"ש המחוזי כאשר החליט שמקרה חריג זה מצדיק את התערבותו בממצאים העובדתיים ובהכרעת הדין.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אולג פרגין למבקש, עו"ד שאול כהן למשיבה. 14.7.09).

עמ"ם 3801/09 - ח'אלד עלי סאלם סעיד נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לבטל צו כליאה של תושב רצועת עזה שהוגדר "כלוחם בלתי חוקי" (הערר נדחה).

המערער, תושב עזה, נעצר ביום 20.12.07 לפי צו כליאה שהוצא נגדו. צו הכליאה אושר על-ידי ביהמ"ש המחוזי ביום 25.3.08. בביקורת עיתית, לאחר חצי שנה, הוחלט כי אין מקום לבטל את צו הכליאה. בחלוף חצי שנה נוספת הובא המערער לביקורת שיפוטית בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים, וביהמ"ש החליט כי אין לבטל את צו הכליאה, להגבילו או לקצרו. הערר נדחה.
התנאים להוצאת צו כליאה, הם שניים: היותו של אדם לוחם בלתי חוקי, כהגדרתו בחוק; שחרורו יפגע בביטחון המדינה. ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי" כוללת שתי חלופות: נטילת חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין; הימנות עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל. באשר לחלופה הראשונה, נקבע כי נדרש להוכיח שהכלוא תרם לביצוע פעולות האיבה באופן העשוי להצביע על מסוכנותו האישית. באשר לחלופה השניה נקבע כי אין די בקשר רופף כלשהוא לארגון טרור מחד גיסא, אך אין הכרח, מאידך גיסא, כי אותו אדם ייטול חלק ישיר או עקיף בפעולות הלחימה עצמן, ואפשר שזיקתו ותרומתו לארגון יתבטאו בדרכים אחרות שיהיה בהן כדי להכלילו במעגל הלחימה במובנו הרחב. בביקורת השיפוטית הראשונה על צו הכליאה, נקבע כי המערער עומד בהגדרת "לוחם בלתי חוקי", וזאת לאחר שפעל במסגרת "ועדות ההתנגדות" ברצועת עזה ואסף מידע שסייע להוצאה לפועל של פיגוע הנחת מטען אשר פגע בטנק של צה"ל. כן נקבע כי מתקיימת בעניינו של המערער מסוכנות אישית ספציפית לביטחון המדינה. במסקנות האמורות לא חל שינוי.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. מחג'נה למבקש, עו"ד נ. אורן למשיבה. 15.7.09).

רע"ב 5697/09 - נאיף בן עיד אזברגה נגד מדינת ישראל

*ביטול ריצוי מאסר בעבודות שירות, כאשר האסיר לא עמד בקיום החובות שהוטלו עליו (הבקשה נדחתה).

המבקש נדון לעונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. לאחר שהתעוררו בעיות שונות בביצוע עבודות השירות על-ידי המבקש, ולאחר שנערך למבקש שימוע, הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות. המבקש הגיש עתירת אסיר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי בתל אביב ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מושכלות ראשונים הם כי עבודות שירות הן בגדר חלופה לעונש מאסר בפועל, ונתונות בידי נאשם כפריבילגיה שיקומית שנועדה למנוע את כליאתו בין סורג ובריח. כדי לזכות בפריבילגיה זו, על נאשם לקבל על עצמו את עול האחריות הנלווית לעבודות השירות, שאם לא כן לא נותר מנוס אלא לבטל חלופה עונשית זו, ולהמירה בעונש מאסר בפועל לגבי יתרת העונש שנותר. זה המצב בענייננו. התנהלותו של המבקש בקיום החובות שהוטלו עליו היתה רצופת הפרות בדרך של היעדרויות, איחורים ועוד.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מאהר אבו סיאם למבקש. 14.7.09).

בש"א 5385/09 (עע"ם 4105/09) - עיריית חיפה נגד עמותת העדה היהודית הספרדית ואח'

*עע"ם 4105/09) - הפקדת ערבות ע"י עירית חיפה שהגישה ערעור ודחיית בקשתה לערבות עצמית (הבקשה נדחתה).

המשיבה זכתה בעתירה מינהלית שהגישה נגד המערערת, וזו הגישה ערעור על פסה"ד ובגדרו נדרשה להפקיד ערבון בסך 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה. המערערת הגישה בקשה להמרת הערבון בהתחייבות עצמית, והרשמת דחתה את הבקשה. לטענת המערערת, מצבה הכלכלי איתן ואין חשש שהיא לא תשלם הוצאות שיוטלו עליה בהליך משפטי. הערר נדחה.
הערבון לעניין ערעור (ובקשת רשות ערעור) הוא הפקדה של סכום כסף או העמדה של ערבות בנקאית. על פי תקנה 429 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי הרשם לקבוע, כי תחת ערבון תופקד "ערובה סבירה אחרת". התחייבות של בעל דין כי יקיים את פסה"ד בנוגע לפסיקת הוצאות אינה מהווה בטוחה נוספת, שכן חובתו לקיים את פסה"ד שרירה וקיימת גם ללא התחייבות. קיים נוהג, לפיו, כאשר המערער הוא בנק או חברת ביטוח ניתן לוותר על ערבון ולהסתפק בהתחייבות של בעלי דין אלו לפרוע את הוצאות המשפט שיושתו עליהם. נראה כי הסתפקות בהתחייבות עצמית של בעל הדין תהיה במקרים חריגים ביותר, כאשר התקיימו לפחות שני תנאים: האחד, מדובר בגוף שאיתנותו הפיננסית נעלה מכל ספק; השני, כי הניסיון מלמד שמדובר בבעל דין אשר לא יערים קשיים כשיידרש לשלם את ההוצאות שבהן חוייב. המערערת היא רשות מקומית. מן המפורסמות, כי מצבן הכלכלי של חלק מן הרשויות המקומיות אינו שפיר. המערערת טוענת, כי היא נמנית על הרשויות המקומיות שמצבן הכלכלי איתן. בגדר הליך מסוג זה אין לשעות לטענות ספציפיות של בעל דין בדבר חוסנו הכלכלי. משעה שהחוסן הכלכלי אינו נתון מובן מאליו, אין להסתפק בהתחייבות עצמית.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד נועה הדרי קירשנר למערערת. 16.7.09).

בר"ש 5700/09 - עו"ד יעקב פודים נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד ואח'

*דחיית ערעור של עו"ד לביהמ"ש על החלטות ביה"ד המשמעתי, כאשר לא הגיש עיקרי טיעון למרות שהצדדים נדרשו להגיש עיקרי טיעון (הבקשה נדחתה).

ביום 4.9.08 דחה ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד את ערעור המבקש על פסק דינו של ביה"ד המשמעתי המחוזי, בו הורשע המבקש בעבירות של פגיעה בכבוד המקצוע ועשיית מעשים שאינם הולמים ונגזרו עליו שלושה חודשי השעיה וקנס בסך 5,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בירושלים, וביום 5.11.08 הורה ביהמ"ש לבאי כוח הצדדים, "להגיש לביהמ"ש... עיקרי טיעון קצרים בכתב", וזאת "לצורך ייעול הדיון". נקבע מועד לשמיעת הערעור, ולוח זמנים להגשת עיקרי הטיעון. המבקש לא הגיש עיקרי טיעון, וביום 5.2.09 מחק ביהמ"ש את הערעור. המבקש הגיש בקשה לביטול המחיקה, בה טען כי אין בדין הוראה המחייבת הגשת עיקרי טיעון, בהליכים מסוג זה הנשמעים כהליכים פליליים, וביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא רק בערעורים אזרחיים, שבהם ישנה חובת עיקרי טיעון, אלא גם בערעורים פליליים, אין מניעה להורות מפי הרכב, דן יחיד או רשם, על הגשת עיקרי טיעון לשם ייעול השמיעה וחיסכון בזמן שיפוטי. פרקטיקה זו נוהגת בביהמ"ש העליון בתיקים המתאימים, ונהגה גם בערעורי לשכת עורכי הדין. אילו סבר המבקש בזמן אמת, ולוא בטעות, כי אין חובה ואין הצדקה להגשת עיקרי טיעון, יכול היה להגיש בקשה לביהמ"ש, המשחררת אותו מהגשת עיקרי טיעון. התעלמות מהחלטה מפורשת של ביהמ"ש אינה אופציה לגיטימית. כאשר מביטים על טיב המאטריה בה עסקינן - דין משמעתי הנועד להבטיח התנהגות הולמת של עורכי דין - להתנהלות זו חומרה יתירה.