רע"א 9670/07 - פלונית ואח' נגד פלוני
*שיעור הפיצויים בתביעת נזיקין של קטינה שבוצעו בה מעשים מגונים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. בשנת 2000 הורשע המשיב על פי הודאתו בביצוע מעשה מגונה במבקשת 1 (אז ילדה בת שש - להלן הקטינה), בשני אירועים שונים, עת הגיעה הקטינה לביתו של המשיב (שהיה שכנה), ונגזרו עליו שלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח. בשנת 2003 הגישו הקטינה והוריה (מבקשים 2-3) תביעה נזיקית נגד המשיב. התביעה נסמכה על פסק הדין בהליך הפלילי והדיון תוחם לסוגיית הנזק. בית משפט השלום קבע כי מחוות הדעת מטעם המבקשים עולה, כי כיום אין לנפגעת נכות רפואית, וכי לא ניתן לקבוע אם בעתיד תופיע. ביהמ"ש נדרש לכך שבעקבות האירוע נאלצה הקטינה להעתיק את מקום מגוריה ובית ספרה, ולהיחקר על ידי חוקרת נוער. עוד התייחס לחותם "שמעשים כאלה מותירים בילדה כזו", ולכך שניתן לראות בעצם המעשה המגונה נזק והעמיד את הפיצוי בראש זה על 100,000 ש"ח. אשר לנזק לא ממוני שנגרם למבקשים 2-3, קבע ביהמ"ש פיצוי בסך 30,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע שנגרמו למבקשים הוצאות כתוצאה ממעבר דירה והפיצוי בראש נזק זה הועמד על 10,000 ש"ח. אשר להוצאות שכנטען הוצאו, נקבע פיצוי "בדרך אומדנא... על הצד הנמוך והבטוח" בסך 5,000 ש"ח". ביהמ"ש דחה את תביעת המבקשים לפיצויים עונשיים. נקבע, כי פיצויים אלה נפסקים רק "במקרים חריגים ויוצאי דופן בחומרתם", וכי הסלידה ממעשיו של המשיב בוטאה בפסק הדין הפלילי, ואין מקום איפוא לסטות בהליך הנוכחי ממטרתם הרגילה של דיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו. סוף דבר, הקטינה פוצתה בסך 100,000 ש"ח, והמבקשים 2-3 פוצו בסך 46,410 ש"ח. כן נקבע שכר טרחה בשיעור 25,000 ש"ח וכן הוצאות (לרבות שכר המומחית) בסך 10,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: עמדת המבקשים היא, כי אף אם לא הוכח שמעשי המשיב גרמו לקטינה נזק נפשי בהווה, הגדילו הללו את הסיכון לנזק כזה בעתיד. טענה זו מבוססת על דברי המומחית מטעם המבקשים כי "כעת אין אמנם עדות חד משמעית לנכות נפשית, אך ידוע לנו שהסיכוי לבעייתיות עתידית אצל הקטינה גבוה בשיעור מכובד מן הצפוי על פי מקריות רגילה". הערכאות הקודמות דחו עמדה זו. נימוק עיקרי היה, שלא היתה מניעה להמתין בהגשת התביעה על מנת שיתברר אם אכן תופיע נכות בעתיד. בנושא זה אין להתערב. ניתן היה (ללא מגבלות התיישנות בנסיבות גילה של הקטינה) להמתין עד שיתברר הנזק בפועל. בנסיבות אלה הנטיה להידרש לדוקטרינה של "הגברת סיכון" קטנה יותר, "ואין להטיל תוצאות בחירה מודעת זו של התובעים על הנתבע". אשר לסכום הפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני, סכום זה אינו על הצד הנמוך על פי הפסיקה, והוא מבטא גם את החשש מפני אי הוודאות שצופן העתיד.
ג. הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים. פיצויים אלה - אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים "הוא עונשי והרתעתי... נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק". ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי. זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי.
ד. המשנה לנשיאה ריבלין (דעת מיעוט): לגבי שאלת ה"פיצוי בגין הגברת סיכון", במקרים מסויימים, שמקרה מהסוג הנדון כאן עשוי להיכלל בהם, אין לצפות כי הניזוק ימתין שנים רבות עד להתגבשות הנזק ויש לשקול דרכים לאפשר לו לתבוע פיצויים ראויים בשלב מוקדם יותר. לא אחת נפסקים פיצויים בשל נזק עתידי "שאינו ספקולטיבי"
אף שאין נזק קיים. בנסיבות הכוללות של המקרה, סבור השופט רובינשטיין כי אין להתערב בבחירה לבטא את ההשלכות העתידיות האפשריות על נפשה של הילדה בפיצוי עבור נזק לא-ממוני, אולם הסכום שנפסק אינו מספק ויש להגדילו. לגבי הפיצויים העונשיים - קיימות גישות שלפיהן "הפיצוי העונשי" מעוגן במטרות "נזיקיות" יותר, הן במישור ההרתעה היעילה הן במישור התרופתי. ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן. עם זאת, העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי, אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזיקי. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהגדיל את סכום הפיצוי למערערת 1 באופן שיעמוד על 300,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד אמוראי אבנר למבקשים, עו"ד רנרט יוסי למשיב. 6.7.09).
בג"צ 8225/07 - מרים סדיק נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*אי התערבות בג"צ בפיטורין של שוטר מהמשטרה בשל ניצול מעמדו לביצוע מעשים מגונים, למרות שהחקירה הפלילית בעניינו טרם נסתיימה(העתירה נדחתה).
א. העותר שימש כשוטר במשך 22 שנים. הועלו נגדו חשדות לפיהם ביצע עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית במתלוננת, ילידת 1986. העותר הודה בחקירתו כי בהיותו בתפקיד נהג ברכב הסעות משטרתי, בעת שעצר ברמזור אדום, הבחין במתלוננת שנהגה ברכב בנתיב לשמאלו, ללא חגורת בטיחות, והורה לה לעצור בצד הדרך. משעצרה המתלוננת את רכבה ביקש ממנה העותר כי תיכנס לרכבו כדי לשוחח עמה. בהודעתו בחקירה הסביר את בקשתו זו בכך שהמתלוננת היתה בלחץ ובמצב היסטרי. כשנכנסה לרכבו, ובהיותה נסערת, אחז בידה וביקש ממנה כי "תביא חיבוק חזק", ומיד בהמשך חיבק אותה ונישק אותה על לחייה, תוך שהוא מסביר בחקירה שראה צורך להרגיעה. לבסוף יצאה המתלוננת מהרכב המשטרתי, בלי שנרשם לה דו"ח תנועה. הנושא הועבר לבדיקתה של מחלקת המשמעת של המשטרה, וביום 10.9.07 קיבל העותר הודעה על פיטוריו. במקביל, נפתחו נגד העותר הליכים פליליים. נכון לעת זו, לא נמסר על קבלת החלטה בעניינו של העותר במישור הפלילי. העתירה נגד הפיטורין נדחתה.
ב. סמכותו הרחבה של המפכ"ל לפטר שוטר מטעמים של אי התאמה, נתונה לו גם מקום שהשוטר זוכה בהליך פלילי או משמעתי. בעבר נפסק, כי המפכ"ל רשאי להפעיל את סמכות הפיטורין, גם אם השוטר נתון אותה שעה בהליכי חקירה או בהליכים משפטיים, והוא אינו חייב להשהות את החלטתו עד תום ההליכים, כל עוד נתקיימו התנאים המפורטים בפקודת הקבע.
ג. אמצעי הרחקה של שוטר מהמשטרה, הנתונים בידי המפכ"ל אינם צעדים ענישתיים. אלה אמצעים מינהליים הנתונים בידי מי שעומד בראש מערך המשטרה, אשר נועדו להבטיח את רמתו של השירות המשטרתי, ואת התאמתם של השוטרים לבצוע המשימות המוטלות עליהם. ההחלטה לפטר שוטר לפי פקודת המשטרה, נמנית על ההחלטות המינהליות הנתונות לביקורת שיפוטית של בג"צ. בג"צ לא יתערב בהחלטות מינהליות אלא אם נפלו בהן פגמים מינהליים כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי צדק טבעי, שיקולים זרים או אי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים. במערכת המשטרה, מירווח שיקול הדעת הנתון לרשות המוסמכת בדבר התאמת אדם לביצוע תפקידו בשירות היא רחבה, וממילא נכונות בג"צ להתערב בשיקול דעתה הוא צר במיוחד. התנאים להפעלת סמכות הפיטורין הנתונה למפכ"ל המשטרה על פי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה נתקיימו, ולא נפל פגם מינהלי בהחלטה מן הסוג המצדיק התערבות שיפוטית. אפילו אם ניתן
היה בנסיבות העניין להפעיל אמצעי מינהלי מתון יותר כלפי העותר, גם אז לא קמה עילת התערבות שיפוטית בהחלטת הפיטורין.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד זכי כמאל לעותר, עוה"ד מיכל ששון ויעל בר לב למשיבים. 6.7.09).
ע.פ. 2170/06 - הנרי מלול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח ודחיית טענות של "אוטומטיזם", קינטור והיעדר החלטה להרוג(מחוזי י-ם - ת.פ. 777/04 - הערעור נדחה).
א. במהלך שנים קיימו המערער והמנוחה קשר רומנטי. המערער, נשוי ואב לשישה, והמנוחה גם היא היתה נשואה. משנתגלה לבעלה של המנוחה דבר הבגידה, התפתח עימות בין השניים, בעקבותיו פנתה האשה למעון לנשים מוכות. מאותה עת תמך המערער כלכלית במנוחה. מערכת היחסים בין השניים לוותה בחיכוכים רבים על רקע קשר רומנטי שניהלה המנוחה עם גבר נוסף. בתאריך 18.11.04, בשעות הערב המאוחרות, הגיע המערער לדירתה של המנוחה, וחקר אותה על מעשיה באותו יום, ועל חשדו כי היא מתרועעת עם גבר אחר. בשעה 00:04 או בסמוך לכך, נטל סכין ודקר את המנוחה דקירות רבות בכל חלקי גופה וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי מיקד את הדיון בשלוש סוגיות: האם היתה למערער שליטה על תנועותיו הגופניות - בגדרי הטענה הנודעת כ"אוטומטיזם"; האם מצבו הנפשי הקיצוני שלל ממנו את היכולת לגבש "כוונה מיוחדת" לקטילת המנוחה; האם התנהלות המנוחה עובר לקטילתה באה בגדר "קינטור". טענת האוטומטיזם נדחתה. בהמשך קבע ביהמ"ש כי התקיים רכיב "ההחלטה להמית" בגדר יסוד "הכוונה תחילה" בעבירת הרצח. נקבע, כי אף שייתכן כי המערער חווה בעת האירוע סערת רגשות, אין בכך לשנות מן המסקנה שהיתה לו כוונה ברורה לגרום למותה של המנוחה. כמו כן קבע ביהמ"ש כי לא התקיים קינטור אובייקטיבי, שכן בחירתו של אדם לקטול את פילגשו בשל החשד כי אינה נאמנה לו, אינה מקובלת על בני החברה ברובם. גם קינטור סובייקטיבי לא התקיים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. כדי להוכיח שהעבירה נעשתה במצב של אוטומטיזם, על מבצע הפעולה להראות כי עשה את המעשה "בחוסר הכרה ובחוסר מודעות". טענה זו יש להוכיח כדבעי; אין היא יכולה להוות מפלט לעוברי עבירה. הרקע לאירוע הדקירה מוביל למסקנה, כי המעשה נעשה בשליטה מצד המערער. על אף סערת הרוחות בה - לטענתו - היה נתון, תיפקד המערער באופן שאינו מעיד על אבדן עשתונות.
ג. אשר לקיום היסוד של "כוונה תחילה" - המרכיבים המצטברים הנדרשים להוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" היינו: קיומה של ההחלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור, נתקיימו כאן. המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על התקיימותו של המרכיב הראשון - ההחלטה להמית. מרכיב זה מחייב כי אצל מבצע הרצח תתקיים כוונה, הבאה לידי ביטוי בשני מישורים במקביל - המישור השכלי והמישור הרגשי. את דבר קיומה של כוונה, מסיק ביהמ"ש באמצעותה של החזקה, לפיה, ככלל, אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו. נוסף על חזקה זו, גיבשה הפסיקה מבחני עזר היכולים ללמד על קיומה של החלטה להמית, על פי מכלול נסיבות האירוע. בין אלה נמנים מספר הפגיעות בגוף המנוח, מיקומן, הכלי שבו נעשה שימוש, צורת המעשה וכיוצא באלה מבחנים, הנסמכים על ראיות נסיבתיות. המערער דקר את המנוחה בסכין כשתים עשרה פעמים באיברים רגישים בגופה. הרקע לאירוע הדקירה, מערכת היחסים המורכבת בין המערער למנוחה, השתלשלות העניינים במהלך האירוע כמתואר, ומועדו של אירוע הדקירה - מספר שעות לאחר הויכוח בין השניים - כולם מובילים על התגבשותה של
החלטה להמית. אשר ליסוד היעדר הקינטור - בענייננו לא התקיים יסוד הקינטור, לא האובייקטיבי ולא הסובייקטיבי. אשר ליסוד ההכנה - המערער נטל את הסכין מידיה של המנוחה, ולאחר מכן החל דוקר אותה. בכך התקיים - על פי הפסיקה - יסוד ההכנה.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ג. עין צבי למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 8.7.09).
ע.פ. 6949/07 - רועי עמרם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של "הריגה" בתאונת דרכים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 4097/05 - הערעור נדחה).
א. בליל ה-4.3.2005, בסמוך לחצות, אירעה תאונת דרכים קטלנית, בדרך נהריה-חיפה, בה קיפחו את חייהם שלושה צעירים: צבי קויפמן, ירון לביא, וניר נגולה. המערער נהג ברכב פורד פוקוס (להלן: הרכב). לידו ישב חברו הטוב, עומר לביא, שהוא אחיו של ירון (להלן: עומר). שלושת המנוחים ישבו מאחור. הכביש בו אירעה התאונה הוא דו מסלולי, כאשר בכל מסלול ישנם ארבעה נתיבים; שני המסלולים מופרדים על ידי אי תנועה בנוי; המהירות המותרת בכביש היא 90 קמ"ש; זמן קצר לפני התאונה ירד גשם והכביש היה רטוב; שדה הראייה במקום הוא כ-300 מטרים. בעת נסיעתו, כאשר המערער התקרב אל הצומת בו אירעה התאונה, הוא סטה שמאלה, עלה על אי התנועה הבנוי, המשיך למסלול הנגדי תוך סבסוב הרכב, פגע במספר מכוניות ולבסוף פגע בעמוד של רמזור. כתוצאה מהתאונה נהרגו במקום שלושת חבריו של המערער. המערער עצמו וחברו עומר נחבלו. כן נחבלו נוסעי המכוניות האחרות שבהן התנגש המערער. המערער גרס כי התאונה נגרמה בגין בלימה בלתי צפויה של רכב מרצדס אשר נסע לפניו ובלם בפתאומיות, בעת שברמזור דלק אור ירוק. בלימה זו אילצה אותו, לדבריו, לבלום בלימת חירום. עוד טען כי עובר לתאונה נסע במהירות סבירה של 80 קמ"ש. ביהמ"ש לא קיבל את טענתו זו, כמו גם את טענותיו שלא הבחין כי הכביש היה רטוב, ואת טענתו כי בשל תקר בצמיג של רכבו, נכנס הרכב לסבסוב וכך נגרמה התאונה. ביהמ"ש המחוזי הניח לטובת המערער כי הרכב שנסע לפניו בלם מסיבה בלתי ברורה. הוא קיבל את דברי המערער, כי בעקבות אותה בלימה פתאומית בלם אף הוא בלימה בלתי צפוייה, אולם קבע כי הסבסוב נגרם בשל נסיעה במהירות מופרזת של 140 קמ"ש. לעניין היסוד הנפשי של המערער, קבע כי התקיים יסוד זה הנדרש לעבירת ההריגה. ניסיון החיים מלמד כי נהג הנוסע בלילה, בכביש רטוב וחלק, לאחר גשם ראשון, המתקרב לצומת מרומזר במהירות של 140 קמ"ש, כשלפניו נוסעים כלי רכב - מודע לסכנה הטבועה בסיטואציה זו, סכנה של היקלעות לתאונה קטלנית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך 15 שנים. הערעור נדחה.
ב. נהיגה בלילה כפי שנהג המערער, מהווה סטייה כה חמורה מדרגת ההתנהגות הסבירה, עד שקיימת חזקה שבעובדה בדבר מודעותו של הנהג לסכנה של תאונה קטלנית. המערער לא הצליח להפריך חזקה זו. מרכז הכובד של הערעור נסב סביב נושא מהירות נסיעתו עובר לתאונה. ביסוד ממצאיו של ביהמ"ש קמא עמדו שתי ראיות מרכזיות. האחת היא חוות דעת של מומחה מטעם התביעה (להלן: סלומון), שקבע את המהירות על-יסוד סרט, שמקורו במצלמת אבטחה של מפעל העומד בסמוך לצומת בו אירעה התאונה. סלומון הוא מהנדס מחשבים המתמחה בעיבוד תמונות, ובחוות דעתו נעזר בתוכנה משוכללת הקיימת במקום עבודתו, רפא"ל, לשם ניתוח מהירות הנסיעה של המערער, וקבע כי מהירות נסיעתו היתה קרובה ל-150 קמ"ש. הראייה המרכזית השנייה, היא עדותו של עומר לביא. הוא העיד בעדותו כי בתחילת הנסיעה המערער "עשה גלגלים עם האוטו...
גלגלים - אני מתכוון שנותנים הרבה גז והגלגלים עושים חריקה", ובהמשך נסע במהירויות שונות בין 120 לבין 170 קמ"ש. כשהתקרבו לצומת, כך לפי עדותו של עומר, נסע המערער במהירות שנעה בטווח של 140-150 קמ"ש. עומר ראה זאת במד האוץ של הרכב. אכן, בחקירתו בסמוך לתאונה, מסר עומר כי המערער נסע במהירות של 70 קמ"ש, וכמה שעות אחרי התאונה, מסר כי המערער נסע במהירות של 80-90 קמ"ש. ואולם, במהלך ישיבת השבעה על אחיו, הזמין עומר את אחד החוקרים לביתו ומסר לו את הגירסה שעלתה אחר כך גם בעדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש קיבל את הסברו של עומר לעניין שינוי הגירסאות. ביהמ"ש הביא בחשבון את החשש שמא עדותו המאוחרת של עומר מוטה היא, אך בחר לקבלה לאחר שמצא אותה מהימנה.
ג. אשר לחומרת העונש - ביהמ"ש הדגיש את נסיבותיו הקשות של המקרה, בו הרג המערער, בשל פזיזותו, את שלושת חבריו הצעירים ובכך הסב סבל וצער רב למשפחותיהם. ביהמ"ש קבע כי למרות שהמערער ומשפחתו הינם אנשים נורמטיביים, וכליאתו של המערער לתקופה ממושכת תגרום לו ולמשפחתו סבל רב, הרי נוכח הקטל המשתולל בדרכים, אין מנוס מלהעדיף את גורם ההרתעה. צדק ביהמ"ש המחוזי כששם במקרה זה את הדגש על הצורך בהרתעת נהגים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד שמואל קינן ואברהם לנדשטיין למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 8.7.09).
ע.א. 10258/06 - ApS olletsaC inolleiB נגד גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ
*ביטול חוזה והענקת סעד של השבת סכומים ששולמו. *אי התערבות בפסיקת שכ"ט עו"ד(מחוזי חיפה - ת.א. 455/01 - הערעור נדחה).
א. המערערת (להלן - ביאלוני) היא חברה איטלקית לייצור מכונות דפוס (להלן ביאלוני). המשיבה, (להלן: גלובל), רכשה מביאלוני מכונת הדפסה בתמורה לסכום של כשני מיליון שקל. עשרים אחוזים מן הסכום שולמו מראש, והוסכם כי היתרה תשולם בשמונה עשר תשלומים חודשיים, בין דצמבר 1998 למאי 2000. ביאלוני התחייבה להרכיב את המכונה במפעל גלובל בישראל עד לסוף חודש יולי 98. בשל תקלות טכניות סופקה המכונה בפועל רק ביום 22.9.98. בעת האספקה, נרשם משכון על המכונה לטובת ביאלוני, להבטחת תשלום התמורה. עם הרכבת המכונה התגלו פגמים בעבודתה, באופן שמנע את השימוש בה, ובעקבותיה נמנעה גלובל מתשלום מספר תשלומים חודשיים. ביום 19.7.99 חתמו הצדדים על הסכם פשרה ושני הצדדים לא ביצעו את ההסכם. גלובל הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה להשבת הסכומים ששילמה, ולפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת החוזה, בסך כולל של 4,259 מליון ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה, בקבעו כי הסכם הפשרה אינו מחייב את הצדדים, כי ביאלוני הפרה את חוזה המכר הפרה יסודית וכי גלובל ביטלה את החוזה כדין והיא זכאית להשבת הסכומים ששילמה בעבור המכונה, בסך 1,761 מליון ש"ח. בנוסף, חייב ביהמ"ש את ביאלוני בפיצוי בגין ההוצאות והפסדים שנגרמו לגלובל בסך 1,292,405 ש"ח. לבסוף, חייב ביהמ"ש את ביאלוני בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 140,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. ביאלוני רואה בקיומו של הסכם הפשרה חסם, המונע מגלובל את האפשרות להגיש את תביעת ההשבה והפיצויים על פי חוזה המכר המקורי. טענה זו אין לקבל. בעת החתימה על הסכם הפשרה חוזה המכר עדיין מצוי היה בשלב הביצוע, והסכם הפשרה לא החליף או ביטל את חוזה המכר, אלא נסמך על הוראותיו ונוסף עליו. אף אילו התקבלה טענת ביאלוני כי הסכם הפשרה תקף ולא בוטל בהתנהגות על ידי הצדדים, גלובל עדיין אינה מנועה מהגשת תביעה לפי חוזה המכר, כיון שסעיף הויתור בהסכם הפשרה לא נכנס לתוקף.
ג. האם ביטול חוזה המכר בדצמבר 2000 נעשה כדין- הוראת החוק הרלבנטית בהקשר זה היא הסיפה של סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הקובע כי ביטול חוזה לאחר "שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה", ייעשה "בתוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה". ביטול החוזה על ידי גלובל נעשה תוך זמן סביר.
ד. משביטלה גלובל את החוזה כדין, ברי כי זכאית היא לסעד של השבת התשלומים ששילמה. ביאלוני העלתה את הטענה לפיה אין גלובל זכאית להשבת התמורה ששולמה, בשל כך שהמכונה נמכרה בהוצאה לפועל עקב חילול שטרות התמורה שלא כדין. ואולם, אין קשר בין זכותה של גלובל לסעד של השבה, לבין חילול השטרות שהביא למימוש המשכון. אף אם במישור דיני הקנין זכאית היתה ביאלוני לעת ההיא לממש את המשכון בעקבות חילול השטרות, במישור דיני החוזים, בהם עוסקים כעת, זכאית גלובל להשבת התשלומים בעבור המכונה בעקבות ביטול החוזה.
ה. באשר לשיעורם של פיצויי ההסתמכות - עסקינן במחלוקת עובדתית האם ההוצאות אותן פירטה גלובל בתביעתה אכן נגרמו לה כתוצאה מהסתמכות על החוזה, והאם הוכחו במידה מספקת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את פירוט ההוצאות כפי שהובאו בתצהירו של רואה החשבון של גלובל. אין מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלה של ביהמ"ש המחוזי.
ו. אין גם מקום להתערבות בפסיקת שכר הטרחה של ביהמ"ש המחוזי. פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה הרחב מאד של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבות הסכסוך, את התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד צ. טמיר ואח' למערערת, עו"ד ש. לוי למשיבה. 8.7.09).
רע"א 4836/07 + 4816/07 - הסוכנות היהודית... ואח' נגד חיים רובינסון ואח'
*דחיית בקשה לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות(מחוזי ת"א - ע.א. 2933/06 + 2925/06 - הבקשות נדחו ברוב דעות).
א. תביעת המשיבים, על סך כ-19 מליון ש"ח למועד הגשתה בשנת 2004, עוסקת בהסכם השילומים שנחתם בשנת 1952 בין ממשלת ישראל וממשלת גרמניה ובינם לבין איגוד התביעות היהודיות. התובעים-המשיבים, 273 במספר, הם אזרחי ישראל ותושביה, שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה. הם קובלים על כך שהסכם השילומים על נספחיו השונים חסם את דרכם של אזרחים ישראליים נרדפים וקורבנות הנאצים לתבוע פיצויים במישרין מגרמניה. התובעים טענו עוד כי בסכום שהועבר לממשלת ישראל, היתה גלומה גם התחייבות כספית לתשלום פיצויים אישיים לניצולי השואה שהגיעו למדינת ישראל, ובכל מקרה בהסכם השילומים כלולים כספים המגיעים להם ולאחרים אישית כפיצוי מהגרמנים. התובעים-המשיבים מציינים כי לא ניתן לטעון טענת התיישנות שכן מסמכים הקשורים לתביעתם לא היו בני השגה לאורך שנים וחלקם סווגו כ"סודי" בארכיון משרד החוץ. רק בארבע השנים שקדמו להגשת התביעה הצליחו התובעים, לדבריהם, להשיג מארכיון הסוכנות היהודית וארכיון משרד החוץ מסמכים ו/או ראיות שונות הקשורים לתביעה. המדינה והסוכנות הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף. המדינה העלתה כמה טענות ובהן כי התביעה אינה מגלה עילה, כי היא התיישנה, וכי הטענות המועלות בתביעה נדחו בפסקי דין שונים של בג"צ. לדברי הסוכנות, ועדת התביעות היא שחתמה על הפרוטוקולים המהווים חלק בלתי נפרד מהסכם השילומים, וכי מדובר בגופים בעלי זהות משפטית שונה. רשם ביהמ"ש המחוזי סרב לדחות את התביעות על
הסף, וסבר כי הטענות מצריכות בירור. ערעור המבקשות נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשות לרשות ערעור נדחו ברוב דעות.
ב. השופטת נאור: בהחלטות של בימ"ש קמא, אף שטענות הצדדים נסקרו, לא הובעה דעה לגבי הטענות השונות. אין זה נכון לערוך בערכאת הערעור בירור ראשוני בשאלה מה הן הראיות שהתובעים-המשיבים מבקשים להביא בעניין כל טענה וטענה. כך, למשל, לעניין ההתיישנות העלו התובעים כאמור, טענה לפיה רק לאחרונה התגלו להם מסמכים שלא היתה אליהם גישה לפני כן. לכאורה יש לאפשר לתובעים להראות, ככל שתהיה חשיבות לשאלת ההתיישנות, כי אכן כך הוא. זהו עניין עובדתי המצריך בירור. לעניין טענת היעדר עילה, לא יהיה זה נכון שהטענה תישמע ותוכרע לראשונה לגופה בערכאת הערעור במסגרת בקשת רשות ערעור.
ג. השופט גרוניס: (דעת מיעוט): מסכים שאין מקום לדון בערעור לעיצומן בטענות שבבקשות לסילוק על הסף. עם זאת, ראוי ששאלות מסויימות ייבחנו כבר עתה כשאלות מקדמיות.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, מלצר. 6.7.09).
ע.פ. 6614/07 - אחמד הינדאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של שוטר מג"ב שהורשע, בין היתר, באינוס אשה בת 70 שהלכה לתומה ברחוב(מחוזי חיפה - ת.פ. 3044/06 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער היה שוטר מג"ב בשירות פעיל. ביום 10.6.06 בשעות הבוקר המוקדמות, פגע המערער בעת נהיגת רכבו ברכב שבא ממולו. הוא המשיך בנסיעה בלא לעצור, והרכב הנפגע עקב אחריו עד שעצר, ונוסעיו דרשו מהמערער את פרטיו. הוא סירב לתיתם, הוציא תעודת שוטר והחל לצעוק שהוא שוטר. כאשר אחד המתלוננים החל לחייג למוקד המשטרה, שלף המערער כלי נשק, וכיוון אותו לעברו של המתלונן בדרישה כי יסגור את הטלפון הנייד. המתלוננים נבהלו, חזרו למכוניתם, וברחו מהמקום. לאחר שהיו ברכבם, ירה המערער שתי יריות באויר. מיד לאחר ארוע זה, נהג המערער בכביש עוקף קריות, והבחין במתלוננת, כבת 70, כשהיא צועדת לבדה לצד הכביש. הוא עצר לידה, וסימן לה לעלות על רכבו. היא סרבה, והוא יצא מרכבו תפס אותה, וגרר אותה לתוך סבך קוצים אגב שימוש באלימות קשה, תוך שהוא גורם לה לחבלות קשות ולשריטות בכל חלקי גופה. אז נשכב עליה נגע בשדיה והטיל את מימיו על המתלוננת. בהמשך, הוא סובב את המתלוננת על בטנה, ואנס אותה.לאחר מכן, נטש את המתלוננת כשהיא חבולה ופצועה בכל חלקי גופה. ביהמ"ש קמא פסק כי יש להעריך את מעשי המערער כעומדים במדרג החמור ביותר של עבירות המין. כן נתן משקל לעבירות הנוספות בהן הורשע המערער - לאיום בנשק על אנשים חפים מפשע, וניצול מעמדו כשוטר כדי להימנע מתשלום עבור נזק שגרם בתאונה, ומעורבותו בסיכון חיי אדם בירי באזור מגורים. ביהמ"ש ייחס משקל לקולא להודאת המערער שניתנה בהזדמנות הראשונה, לחרטה שהביע, ולעברו הנקי. לבסוף נגזר על המערער, עונש כולל של 16 שנים וחצי מאסר בפועל, ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. לפנינו אחד המקרים הקשים והמזעזעים של אונס אישה ההולכת לתומה ברחובה של עיר, ופגיעה מחרידה בה, בגופה ובנפשה כאחד. הברוטליות שבמעשי האינוס, שקדמו להם מעשי תקיפה אלימה כלפי המתלוננת וגרימת חבלות קשות בגופה, ואף הטלת שתן על גופה, הם מהמעשים הקשים והאכזריים שביהמ"ש נתקל בהם בסוג זה של עבירות מין. חומרה מיוחדת נודעת גם לעובדה כי מדובר באשה מבוגרת כבת 70, ניצולת שואה, אשר כוחה להתגבר על הטראומה הנוראה שחוותה אינו כשל אדם צעיר. לפשעי המין והאלימות המזעזעים, נוספים גם מעשי העבירות באותו בוקר, אשר היתה
תמימים שביקשו להיפרע על נזק שגרם לרכבם בתאונה. ביהמ"ש נתן משקל גם לנסיבות לקולא, שהיה מקום להתחשב בהן, ויש להניח כי בלא טעמים אלה, עשוי היה עונשו של המערער להיות חמור מכפי שבפועל נגזר עליו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד תמר אולמן למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 6.7.09).
ע.פ. 4865/09 - עו"ד אביגדור פלדמן ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי ת"א ואח'
*דחיית בקשת פרקליטיו של הנשיא לשעבר קצב לשחרורם מייצוג הנאשם, בשל קביעה כי המשפט יימשך ברציפות 4 ימים בשבוע(מחוזי ת"א - ת.פ. 1015/09 - הערעור נדחה).
א. שלושת המערערים משמשים כסניגורים בהליך פלילי שהוגש נגד נשיא המדינה לשעבר משה קצב (המשיב הפורמלי). ביהמ"ש קבע, כי שמיעת המשפט תחל ביום 1.9.09, כי ההליך יידון ברציפות וכי ייערכו ארבעה ימי דיונים בכל שבוע. בעקבות קביעה זו, עתרו הסניגורים לשחררם מייצוגו של הנאשם, בטענה, בין היתר, כי סדרי דין אלה יפגעו בנאשם, ובקשתם נדחתה. בערעור טוענים הסניגורים כי סד הזמנים שנקבע על ידי ביהמ"ש הוא בעייתי מבחינות שונות, ויקשה על פעולת הסנגוריה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון הכיר בזכותו של סניגור שבקשתו להשתחרר מייצוג נדחתה על ידי הערכאה הדיונית, להגיש ערעור עצמאי על ההחלטה. עם זאת, בערעור של הסניגורים רשאים הם להציג טענות אך לגבי פגיעה בהם. אין הם יכולים להעלות טענות באשר לפגיעה בנאשם. לעניין זה יש חשיבות, שהרי הנאשם עצמו אינו רשאי להגיש השגה ערעורית נגד החלטה הקובעת מתי תחל שמיעת הראיות ומה יהיה קצב שמיעתו של המשפט ואף לא נגד החלטה שלא לשחרר את הסניגור מייצוגו. ברור, על כן, כי בערעור דנא אין מקום לאפשר העלאת טענות דוגמת הטענה שלא נערך שימוע לנאשם, כנדרש על פי סעיף 60א לחסד"פ. אין לאפשר עקיפה של הסדרי הערעור בפלילים כך שסניגור יוכל להגיש ערעור, בעוד שהנאשם אינו יכול לעשות כן. מכאן שיש להתמקד בערעור זה בטענות של הסניגורים בדבר פגיעה בהם עצמם, בנפרד מן הפגיעה בנאשם.
ג. הטעם לבקשת השחרור אינו נעוץ בחילוקי דעות עם הלקוח. יש להבדיל באופן ברור בין מקרה בו מתגלה קרע בין הלקוח לבין פרקליטו, בו תהא הנטייה שלא לכפות על הפרקליט להמשיך ולייצג את הלקוח, לבין מקרה דוגמת זה שבפנינו.
ד. באשר לטרונייה בעניין סדרי הדין שנקבעו - הן חסד"פ והן תקנות סדר הדין האזרחי מורים כי משהחלה שמיעת הראיות יש לקיים את הדיונים ברציפות עד גמירא. במציאות אין מקיימים את החובה האמורה. קשה לקבל טענה של אדם המלין על כך שביהמ"ש מילא אחר הדרישות שבדין בכל הנוגע לניהולו של הליך משפטי. יחד עם זאת, נוכח הפרקטיקה הקיימת בארץ זה שנים שלא לנהל משפטים, בין פליליים ובין אזרחיים, מראשית ועד סיפא, כולנו - עורכי דין ושופטים - התרגלנו לשיטה של שמיעה למקוטעין. הבקשה לשחרור נתלתה כל כולה בכך שנקבעו ארבעה ימי שמיעה מידי שבוע ושתחילת השמיעה נקבעה לראשיתו של חודש ספטמבר 2009. אין כל צידוק להתערבות של ערכאת הערעור בהחלטה לגבי מועד השמיעה וקצב השמיעה. על כן, אף אין עילה לשחרר את הסניגורים מן הייצוג. עם זאת, ניתן להניח שבתקופה הראשונה של השמיעה, היינו בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009, יהיה ביהמ"ש נכון לגלות גמישות מסויימת, כפי שאף הציעה המדינה.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. החלטה - השופט גרוניס. המערערים לעצמם, עו"ד תמר בורנשטיין למדינה. 9.7.09).
ע.פ. 8888/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת אינוס קטינה ע"י אביה(מחוזי י-ם - ת.פ. 2180/06 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא אביה של ע', ילידת שנת 1999. בחודש מאי 2006, או בסמוך לכך, ביצע המערער בבתן מעשים מגונים. קודם לתיקונו של כתב האישום שבו הודה המערער, כלל כתב האישום פרטים אשר עסקו בתדירות ביצוע העבירה. כך נמחקה הפיסקה כי המערער נהג לבצע את העבירות במהלך תקופה של לא פחות משנתיים, במספר רב של פעמים. ביהמ"ש הרשיע את המערער על-פי הודאתו. בטיעוניה לעונש הסתמכה המדינה בעיקר על תסקיר נפגע עבירת מין, שנערך אודות המתלוננת, בו הובאה בין היתר, תמונת המצב המשפחתית העגומה בה גדלה ע', ילדותה של ע', התנהגותה ואותות המצוקה ששידרה, אשר הובילו בסופו של יום לחשיפת הפרשה, וכן מצבה של ע' מאז חשיפת הפגיעות וההתערבות הטיפולית. הערכות התסקיר הצביעו על פגיעה ממשית בתחום הרגשי שלה וכן על נזקים רבים נוספים, אשר לא ניתן להעריכם כיום, בשל גילה הצעיר של הנפגעת. עם הרשעתו נדון המערער למאסר בפועל של 4 שנים ומאסר על תנאי של שנתיים. הערעור נדחה.
ב. סעיף 187(ב) לחסד"פ קובע כדלקמן: "הרשיע ביהמ"ש נאשם בעבירת מין... רשאי הוא להורות... לערוך ולהגיש לו תסקיר על מצבו של הנפגע בעבירה (להלן - הנפגע), ועל הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מן העבירה". רצוי שתסקיר הנפגע יתבסס בראש ובראשונה על שיחה של עורך התסקיר עם נפגע העבירה. דא עקא, ישנם מקרים בהם לא ניתן, מסיבות אובייקטיביות, לבצע שיחה ישירה עם נפגע העבירה. אחד המקרים הוא כאשר הנפגע הינו בגיל צעיר מאוד, שבגינו לא ניתן לבצע עימו שיחות שיועילו לקבל מידע מהותי על מצבו. מקרה אחר יהיה כאשר נפגע העבירה סובל ממצוקה נפשית קשה כתוצאה מהעבירות שנעשו בו, וכל שיחה בנושא האירוע עלולה רק להחמיר את מצבו. כזה הוא גם המקרה שלפנינו. בנוסף, עורכת התסקיר איננה צריכה להגביל את חוות דעתה המקצועית רק לעובדות כתב האישום המתוקן, אלא מתפקידה הוא לתת חוות דעת, אשר משקפת, ככל האפשר, את הנזק שנגרם לנפגעת כתוצאה ממעשיו של המערער. שאלה אחרת היא, כוחו של ב"כ התביעה ושל ביהמ"ש להסתמך, בשלב גזר הדין, על פרטים שונים המצויינים בתסקיר שנמחקו מכתב האישום ובחריגה מהסדר הטיעון. הזליגה שבענייננו, לאירועים האחרים אם קרתה כנטען, לא נראה כי היה בעובדות שזלגו כדי לשנות במשהו את גזר הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד אריאל עטרי למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 6.7.09).
בג"צ 1953/09 - חליל אלואלידי ואח' נגד שר החקלאות
*החלטת הרשויות כי השכרת שטחים חקלאיים למרעה, תותנה בכך שהשוכרים יציגו אישור על ניהול ספרים כדין(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם שמונה אזרחים בדואים תושבי הנגב הצפוני העוסקים בגידול מקנה ובעיקר עדרי צאן, גמלים ובקר. בחודשי החורף, האכלת העדרים נעשית באמצעות מזון קנוי; בחודשי האביב מושכרים לבדואים ע"י רשויות המדינה שטחים שונים לצורך מרעה עונתי זמני בהתאם למצאי השטחים המתאימים והזמינים למטרה זו; בחודשי הקיץ שוכרים הבדואים מיישובים המחזיקים שטחים חקלאיים, באישור הגורמים הממשלתיים המוסמכים, שטחים המשמשים אותם למרעה, המכונה "מרעה שלפים". הקצאת שטחי מרעה עונתיים מתבצעת, מזה שנים, על ידי ועדת תיאום בראשות מנהל מחוז הנגב במשרד
החקלאות. חלוקת המרעה מתבצעת לפי קריטריונים קבועים וידועים מראש - חיסון בתוקף ועדר רשום. בחודש יולי 2008, פרסם משרד החקלאות הודעה לבעלי העדרים בנגב בדבר הצורך בהצגת אישור ניהול ספרים כחוק, כתנאי לקבלת שירותים שונים ממשרד החקלאות, ובהם היתרים לרעיית אביב באדמות המדינה, והמלצות לרשות המים לספק מי שתייה לבעלי החיים (להלן: ההנחיה). לטענת העותרים, התניית מתן השירותים האמורים בהצגת אישור על ניהול ספרים כדין מרשויות המס, מהווה פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות האדם שלהם, פגיעה חמורה ולא מוצדקת בחופש העיסוק שלהם ובזכותם לעסוק במשלח ידם. בנוסף טוענים העותרים כי התניה זו נעשתה ללא סמכות חוקית וכי מדובר במעשה שרירותי, לא סביר ולא מידתי. העתירה נדחתה.
ב. העותרים לא הביאו לידיעת ביהמ"ש כי ברובם ביקשו וקיבלו אישורים על ניהול ספרים והיתרי רעייה, בין במישרין ובין באמצעות קרובי משפחה. גם אם השגת האישורים על ניהול ספרים וקבלת היתרי הרעייה נעשו לאחר הגשת העתירה, ברי כי מדובר בעובדה מהותית להכרעה בעתירה, שחובה היה על העותרים לעדכן את ביהמ"ש לגביה. למעשה, בכל הנוגע למרבית העותרים מדובר במעשה עשוי. די בעובדה זו על מנת לדחות את העתירה מבלי לדון בה לגופה.
ג. גם לגופם של דברים - אין לקבל את טענת העותרים כי התניית מתן אישורי יציאה למרעה בהצגת אישור ניהול ספרים נעשתה ללא סמכות. התניית קבלה של היתרי רעייה בהצגת אישור על ניהול ספרים כדין אינה פוגעת בחופש העיסוק. חופש העיסוק נפגע אם הסדרים (נורמטיביים או פיזיים) מונעים מהפרט - במישרין או בעקיפין - מלפעול על-פי רצונו ויכולתו, כגון במקרה שבו נקבעים תנאים לכניסה לעיסוק, למקצוע או למשלח יד, או תנאים הקובעים את חופש המימוש של העיסוק, המקצוע או משלח היד. חופש העיסוק אינו מטיל חובה אקטיבית על רשויות המדינה, אלא מדובר ב"העדר הזכות למנוע מהאזרח או התושב מלעסוק בכל עיסוק". אין חולק בדבר זכותם של העותרים לעסוק במשלח ידם - רעיית עדרים. יחד עם זאת, התניית קבלת היתרי רעייה בהצגת אישור ניהול ספרים כדין מהווה, לכל היותר, פגיעה עקיפה בחופש העיסוק.
ד. אין כל פסול בכך שהמדינה מבקשת להגן על הערכים של שלטון החוק, שוויון בפני החוק, ועידוד מי שמבקש לעשות שימוש במשאבי המדינה, לדווח על עסקיו ולשאת בעול המסים. מטרת הפעולה השלטונית בענייננו היא לוודא כי משאבים ציבוריים שהמדינה מקצה, ובמקרה דנן - שטחי מרעה - ניתנים למי שמנהל את עסקו באמצעותם באופן חוקי. זוהי תכלית ראויה. הדרישה להציג אישור מרשויות המס מחייבת את העותרים ושכמותם להירשם כעוסק מורשה או כעוסק פטור, כפי שממילא הם נדרשים לעשות מכוח חוקי המס החלים על כל אזרח ותושב במדינה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד ר. יובל וס. אלזיאדנה לעותרים, עו"ד ר. שויקה למשיב. 8.7.09).
רע"א 5243/09 - דב זייף ואח' נגד חיותה רג'ואן ואח'
*חלוקת מקרקעין בין שותפים ע"י מכירתם ולא על דרך בניית בניין וחלוקת הדירות בין השותפים(מחוזי ת"א - בר"ע 1305/09 - הבקשה נדחתה).
א. הצדדים לבקשה הינם בעלים במשותף במקרקעין, בגבעתיים. בין הצדדים מתנהלים הליכים שונים, ובכללם הליך העוסק בדרך פירוק השיתוף במקרקעין. בין הצדדים נחתם הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו הסכימו על מינויים של באי כוחם ככונסי נכסים אשר יפעלו לחלוקתו בעין של הנכס, ונקבע כי במידה ולא ניתן יהיה להביא לחלוקה בעין של הנכס, יועמד הנכס למכירה. לאחר מינוי הכונסים התעוררה
השאלה אם ניתן להביא לחלוקה בעין של הנכס, וביהמ"ש קבע כי חלוקה בעין אינה אפשרית. בנסיבות אלה, הורה בית משפט השלום על מכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור וזו נדחתה. על החלטת ביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לרשות ערעור ויחד עמה בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה נדחתה.
ב. באשר לטענתם של המבקשים לפיה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי הינה לאקונית ובלתי מנומקת - הגם שלכאורה הצדק עמם, הרי שערכאת הערעור רשאית לאמץ את הכרעתה של הערכאה הדיונית ולהסתפק בהנמקה תמציתית או הנמקה "המאמצת על קרבה וכרעיה את ההחלטה". בענייננו, ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום וכי החלטתו של בית משפט השלום "מנומקת וסבירה על פניה". אין פסול בהחלטה זו. לגופו של עניין - בית משפט השלום מצא כי לא ניתן יהיה לבנות על המקרקעין בניין אחד עם שני אגפים שיתחלקו בין הצדדים, שכן פיתרון זה מחייב תיאום ושיתוף פעולה בין הצדדים, וכזה לא ניתן להשיג בנסיבות העניין.
ג. בית משפט השלום קבע עוד כי גם אם תתקבל טענת המבקשים לפיה ניתן לבנות על המקרקעין שני בניינים נפרדים, הרי שבנייה כזו תגרום להפסד ניכר לשותפים ולפיכך אין היא בת ביצוע. אכן, על פי לשון סעיף 39 לחוק המקרקעין יש להעדיף פירוק שיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין. ואולם, לכלל זה נקבע חריג בסעיף 40 לחוק המקרקעין, הקובע כי אם נוכח ביהמ"ש כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון בין השותפים. בענייננו קבע בית משפט השלום, כי בנייה של שני בניינים תגרע %40 מזכויות הבנייה. גריעה שכזו הינה ללא ספק בגדר "הפסד ניכר לשותפים".
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ט. יקר למבקשים. 9.7.09).
ע.פ. 3161/09 - מרי יחזקאל נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהחלטות דיוניות של ביהמ"ש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב בעבירה של בניית גג ללא היתר, וביהמ"ש הורה לו להרוס את הגג וכן השית עליו קנס בסך 120,000 ש"ח (להלן: פסק הדין). ביום 8.3.2009 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי הודעת ערעור על פסק הדין. המערער העלה טענות שונות, שעניינן החלטות דיוניות המבססות, לטענתו, את דרישתו לפסילת ביהמ"ש ובקשתו נדחתה. הערעור נדחה.
הלכה היא, כי אין בהחלטות דיוניות של ביהמ"ש, כשלעצמן, כדי להקים עילה לפסילתו של ביהמ"ש. על מנת שתקום עילת פסלות, יש להראות כי בנסיבות העניין קם חשש ממשי, מבחינה אובייקטיבית, למשוא פנים בניהול המשפט. במקרה דנן, החלטותיו הדיוניות של ביהמ"ש - שעניינן בקביעת מועדי הדיונים - אינן חורגות מגדר סמכויותיו של ביהמ"ש בניהול ההליך. מכאן, כי לא קם חשש כי דעתו של ביהמ"ש ננעלה ביחס למערער. באשר לטענות המערער שעניינן בהתבטאויותיו של ביהמ"ש - התבטאויות שופט באולם המשפט, ראויות ושאינן ראויות, כפופות אף הן למבחן החשש הממשי למשוא פנים. מכאן, כי אין בהתבטאות, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות, ויש להראות כי בנסיבות העניין מעידה ההתבטאות על הינעלות דעתו של ביהמ"ש. בענייננו, לא עמד המערער בנטל זה.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד גלי הררי למערערת, עו"ד עדי מנחם למשיבה. 26.7.09).
רע"א 3244/09 - פלונים נגד פלונית ואח'
*דחיית בקשה לכפות על קטינה לבצע בדיקת רקמות כדי לקבוע אם מי שחוייב במזונותיה הוא אביה (הבקשה נדחתה).
בשנת 1999 קיימו המבקש והמשיבה, שניהם פנויים באותה עת, מערכת יחסים אינטימית. בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה להכיר במבקש כאביה של משיבה 2 (להלן הקטינה) ולחייבו במזונותיה. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה. נקבע כי יש לזקוף לחובת המבקש, את סירובו לעריכת בדיקת רקמות, וכן כי קיימות ראיות נוספות התומכות בגירסת המשיבה. בשנת 2006 הגיש המבקש בקשה שכותרתה "עיון חוזר בנושא אבהות". בבקשה נטען, כי מאז ההליך הקודם נישא המבקש (למבקשת 3) ונולדה להם בת (היא המבקשת 2), וכי לשתי אלה זכות חוקתית לדעת אם למבקש בת נוספת. נטען עוד, כי טובת הקטינה מחייבת את בירור זהותו של אביה. בתסקיר שהוגש, תמכה פקידת הסעד בעריכת הבדיקה. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה. נקבע, כי בנסיבות המקרה קיים מעשה בית דין שלפיו המבקש הוא אבי הקטינה, ואין לאפשר פתיחה מחדש של קביעה זו. עוד נקבע, כי אין לייחס משקל להסכמתו הנוכחית של המבקש לעריכת בדיקת רקמות. נקבע, כי חרף ההשלכות הנטענות על חייהם, למבקשים 2-3 אין מעמד בהליך. הוטעם, כי הקריטריון המנחה בענייננו הוא טובת הקטינה, וכי אל מול האינטרס בהכרעה ודאית של זהות האב, עומד הנזק שייגרם לה מערעור מצבה הנוכחי. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גם אם לא נייחס חשיבות מכרעת לשאלת מעשה ביה"ד וההשתק - הנושא בו עסקינן עמוק ורגיש מעבר לסדרי הדין ואף לדיני הראיות. יהא זה מנוגד במובהק לתקנת הציבור ולטובת הקטינה, אם יכפו על הקטינה בדיקת רקמות בשעה שהמבקש, אשר סירב לכך בעבר, מעוניין בכך היום. משאלתו אינה טובת הקטינה אלא טובתו שלו, קרי, הוא אינו נכון - כמתואר - לקיים עמה יחסי אבהות ראויים, מכל מקום לעת הזאת. גורם המפתח בנסיבות הוא הקטינה, שהיא כיום בת שמונה. יש להניח לה להידרש לנושא בעתיד כשתמצא לנכון, אם בעוד שנים כשתהא נערה, או בהגיעה לבגרות על פי דין.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד חלים מח'ול למבקשים. 6.7.09).
רע"א 3887/09 - טנגיז חיחינאשווילי נגד מדינת ישראל-יחידת המכס
*חילוט יהלומים שיובאו ללא רשיון כדין (הבקשה נדחתה).
ברשותו של המבקש, אזרח רוסיה, נתפסו בעת כניסתו לישראל
יהלומים שיובאו ללא רשיון כדין. המשיבה חילטה את היהלומים, מאחר שיובאו ללא רשיון וללא אישור מקורם של היהלומים בתעודה הנראת "תעודת קימברלי". נגד המבקש הוגש גם כתב אישום. תובענה שהוגשה לבימ"ש השלום להשבת היהלומים נתקבלה בחלקה. נקבע, כי יש לאפשר למבקש להמציא "תעודת קימברלי" מתאימה באמצעות החזרת הטובין לארץ מוצאם. ביהמ"ש הורה על הפקדת סך של 240,000 דולאר בתמורה להחזרת היהלומים, עד להמצאת התעודה. בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נטען בין היתר, כי היהלומים חולטו כדין, כי למבקש אין רשיון לייבא יהלומים לארץ, וחסרה לו "תעודת קימברלי", המחוייבת על פי הסדרי הסחר הבינלאומי והחוק בישראל. לבסוף נטען, כי ההחלטה לשחרור היהלומים מאפשרת יצוא אסור נוכח היעדר תעודה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת בימ"ש השלום, בנימוק כי יצוא היהלומים מהווה עבירה, ובשל החשש שמהמבקש יחזיר יהלומים בשווי נמוך מאלה שקיבל בחזרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש הביא ארצה, ללא רישוי, יהלומי גלם, ולא יכול היה להציג "תעודת קימברלי" (על שם העיר yelrebmiK שבדרום אפריקה) המזהה יהלומי גלם אשר עונים על דרישות הסדר בינלאומי שהושג שם בשנת 2000, לפיקוח על הכנסת יהלומים כאלה. הרקע הוא
קיומה של תופעה הקרויה "יהלומי עימות" או בשם הקשה ממנו "יהלומי דמים", קרי יהלומי גלם שנכרו במדינות באפריקה באזורי מלחמה מתוך ניצול קשה של האוכלוסיה המקומית וגרימת סבל רב. היעדרה של "תעודת קימברלי" מוליד איסור סטטוטורי ומקנה לרשויות גם סמכות חילוט. למבקש, ניתנה ארכה להמצאת "תעודת קימברלי" והוא לא עמד בה. עסקינן בסוגיה המערבת איסורים שבדין עם רגישות בינלאומית שמערכת האכיפה הישראלית קשובה לה וגם מעורבת בה בחקיקה, באכיפה ובהשתתפות בפורומים בינלאומיים. לפנינו נושא בעל אופי נורמטיבי. המבקש נטל עליו סיכון של פגיעה בקניינו, ככל המביא סחורה מוברחת.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ארז חטר-ישי למבקש. 6.7.09).
רע"א 4911/09 - סהר ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אליעזר כשרי
*ראשית ראיה" הנדרשת למינוי מומחה רפואי בתביעת פיצויים בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב נפגע בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה. הוא הגיש תביעה נגד המבקשות לפיצוי בגין נזקיו. בהליך שניהל המשיב במוסד לביטוח לאומי נקבעה לו נכות צמיתה בתחום האורטופדי, אך לא התבררה נכותו בתחומים אחרים. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למינוי מומחים רפואיים במספר תחומים, וביהמ"ש קבע כי יש למנות מומחים רפואיים במספר תחומים. ביהמ"ש ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומה של ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחומים האמורים וכי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה, אלא שזו צריכה להתברר על ידי המומחים הרפואיים עצמם. עוד קבע ביהמ"ש כי שכר טרחת המומחים יוטל על המבקשות. לשיטתו, בנסיבות המקרה, משנקבעה כבר למשיב נכות צמיתה בתחום האורטופדי, יש לחרוג מן הכלל שלפיו יושתו הוצאות מינוי המומחים בשלב הראשוני על התובע. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
מומחה רפואי מתמנה על ידי ביהמ"ש, לפי מסלול הדיון הקבוע בסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אם קיימת ראשית ראיה לנכות שנגרמה לתובע עקב תאונת הדרכים. הדרישה אינה רק לראשית ראיה לקיומה של נכות, אלא גם לראשית ראיה לקיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. ביהמ"ש עשוי להסתפק בהקשר זה גם ברמת סבירות נמוכה לקיומו של קשר סיבתי. עם זאת, אין לרוקן מתוכן את הדרישה לקיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי כזה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מינויים של המומחים על קיומה של ראשית ראיה לעצם קיום נכות אצל התובע והותיר את שאלת הקשר הסיבתי, בינה לבין התאונה, לבחינת המומחים בחוות דעתם. בנסיבות אלה אין מנוס מלהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בשאלת קיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד דוד חיות למבקשות, עו"ד אילן קנר למשיב. 29.7.09).
רע"ב 5661/09 - שרון פריניאן נגד שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשות אסיר לצאת לטכס בר מצוה של אחיו וכן בנושא שינוי עבודתו בכלא כאסיר (בקשה לאפשר לאסיר לצאת לטכס בר מצוה של אחיו וכן שינוי עבודתו בכלא כאסיר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע ביחד עם אחיו, בעבירה של קשירת קשר לרצוח אדם, אשר נורה ונרצח בידי אלמונים בעת שהיה מאושפז בבית חולים. על השניים נגזרו 5 שנות מאסר. המבקש הגיש בקשה לצאת בליווי לטקס עלייה לתורה של בנו, וכן ביקש לחזור לעבוד במטבח הסגל בשירות בתי הסוהר. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הבקשות. בהחלטתו קבע, כי מדובר במי שנחשב ראש ארגון פשיעה, ולכן גם אם לא
קיים מידע קונקרטי המלמד על מסוכנות מיוחדת של המבקש, המידע החסוי מצדיק את החלטת הגורם המוסמך שלא להתיר את יציאתו לחופשה. מסקנה זו משליכה, לדעת ביהמ"ש, גם על בקשתו לצאת לחגיגת בר מצווה של בנו. אשר להוצאת המבקש מעבודתו במטבח הכלא - ביהמ"ש ציין כי לאחרונה קיבל שירות בתי הסוהר החלטה לפיה יש להקפיד בעניין תעסוקתם ואופן שיבוצם במתקן הכליאה, של ראשי ארגוני פשיעה, ועל יסוד מדיניות חדשה זו, הוצא המבקש מעבודתו במטבח הכלא. ביהמ"ש פסק כי גם אם עמדתו בעניין זה אינה תואמת את עמדת שב"ס, אין מקום כי ישים את שיקול דעתו במקום זה של הגורם המוסמך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שירות בתי הסוהר הוא המופקד על ניהול בתי הסוהר, והוא אחראי על הסדר והביטחון בשעריו, ובכלל זה, על בטחון הציבור בכל הקשור ביציאת אסירים לחופשות. השיקולים הנשקלים לצורך עמידה באחריות זו של שירות בתי הסוהר הם מקצועיים מובהקים, וביהמ"ש אינו אמור להתערב בהם אלא במקרה של חריגה קיצונית מסבירות, או כאשר נפל בהם פגם או מום מינהלי אחר. במקרה זה לא נפל פגם כזה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר למשיב. 30.7.09).
דנ"פ 5651/09 - שלמה בניזרי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לדיון נוסף במידת העונש של מי שהיה שר, הורשע בקבלת שוחד ומרמה, ועונשו הוחמר ע"י ביהמ"ש העליון (הבקשה נדחתה).
המבקש שימש חבר כנסת ושר בממשלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו בעבירות של קבלת שוחד, מרמה, הפרת אמונים, ושיבוש מהלכי משפט וביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המבקש, תוך שהוא מקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. את עיקר הבקשה לדיון נוסף ממקד המבקש בנושא העונש שנגזר עליו. ביהמ"ש העליון קבע כי העונש שהוטל על המבקש בביהמ"ש המחוזי - שמונה-עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי וקנס - אינו הולם את חומרת המעשים ואת נסיבות המקרה והעמיד את העונש על ארבע שנים מאסר לריצוי בפועל. המבקש טוען כי בפסק-הדין "נפל דבר" ונקבעה מדיניות ענישה חדשה ומחמירה בנוגע לעבירות של שחיתות בה נגועים אישי ממשל. מדיניות זו, כך טוען המבקש, עולה כדי הלכה חדשה. לדידו, פסק-הדין מבטא חריגה ממדיניות הענישה הנהוגה והראויה, וקובע רף ענישה המבוסס על אינטרס ההרתעה, מבלי לפתוח צוהר להתחשבות בנסיבות אישיות ואחרות המצדיקות הפחתה בעונש. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ביהמ"ש העליון נדרש לא אחת לצורך להתוות את רף הענישה בעבירות מסויימות. כאשר מתברר כי הרף שהיה נהוג בעבר לא הגשים את מטרות הענישה, יש ויש מקום לקבוע רף חדש. בענייננו, עמד ביהמ"ש העליון על הצורך לחזק את ההרתעה מפני מעשי שחיתות, זאת על רקע החומרה הרבה שיש בעבירות אלה והמשמעות הקשה שיש לריבוי המקרים האלה על דמותה של החברה הישראלית. ביהמ"ש לא בא לשלול התחשבות בשיקולי ענישה נוספים פרט לשיקול ההרתעה, ולא בא לכבול את ידיהן של הערכאות המבררות בכל הנוגע להתחשבות בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ובנסיבותיו האישיות של העבריין. אכן, ההחמרה בעונשו של המבקש היא החמרה ניכרת. ביהמ"ש העליון היה ער למכלול השיקולים שהובאו לפניו, הנוגעים לגזר-הדין, ובסופו של יום, לאחר בחינת השיקולים כולם, ראה לנכון להחמיר בעונשו של המבקש, החמרה ניכרת כאמור, ובתוך כך גם הנחה את הערכאות הדיוניות באשר לחומרה שיש לייחס לעבירות מהסוג הנדון. התווייה זו אינה צריכה דיון נוסף, אלא הטמעה ויישום הן בשדרות השלטון הן בשדרות המשפט.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד א. חימי, ב. נהרי ול. אשכנזי למבקש, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 26.7.09).