ע.א. 8946/06 - עמותת בית החולים שערי צדק נגד שלמה יצחק
*חיוב בתשלום פיצויים בתביעת רשלנות רפואית, כאשר החיוב מבוסס על אי מסירת המידע הנדרש לצורך הסכמה לניתוח(מחוזי חיפה - ת.א. 920/99 - ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
א. המשיב, יליד שנת 1957, עבר בשנת 1996 ניתוח אלקטיבי בבית החולים המערער, שבמהלכו נעשתה כריתה חלקית של ראש הרדיוס במרפק של היד הימנית. לאחר הניתוח חלה הידרדרות במצבה של היד עד שבשנת 2001 היה צורך לקטוע אותה. המשיב הגיש תביעה, כשעיקר טענותיו נסב על רשלנות בביצוע ההרדמה לקראת הניתוח, ולחלופין, על אי-מסירת המידע הדרוש לצורך הסכמה מדעת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות בדבר רשלנות בביצוע ההרדמה והניתוח. המשיב משיג על כך בערעור שכנגד, אך אין להיעתר לערעורו בעניין זה. עם זאת, ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעה בעילה של היעדר הסכמה מדעת. על כך מלין בית החולים ויש לדחות את ערעורו.
ב. המשיב אמנם חתם על טופס הסכמה לניתוח אך לא נאמר לו דבר באשר לסיכון שיש בו.הצדדים העלו, מכאן ומכאן, השגות לעניין גובה הפיצויים שנפסקו. טענות אלה לא מצביעות על טעות בפסיקתה של הערכאה המבררת המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יעקב אבימור למערערת, עו"ד מירון קין למשיב. 8.7.09).
ע.פ. 8883/08 + 3451/08 + 2586/08 - מדינת ישראל נגד אוסאמה אשהב וטארק רגבי
*הרשעה בעבירות שוד וגרימת חבלה והחמרה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40050/07 - הערעורים בעניינו של אוסמה נדחו וערעור המדינה על קולת ענשו של טארק נתקבל).
א. המערערים אוסאמה, טארק, וחמישה אחרים הואשמו בשלושה סעיפי אישום, לפיהם נהגו להגיע לאזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, כאשר אחד או אחדים מהם שימשו כפיתיון לנהגים שהגיעו למקום בכדי לפגוש גברים, עלו לרכבם ולאחר מכן תקפו אותם באלימות רבה, שדדו מהם את רכבם ורכוש נוסף. לאוסמאה יוחסו שלושה מקרים של שוד, כששניים מהם יוחסו אף לטארק. באחד המקרים, אשר משותף לשניים, כחלק מהתקיפה שנלוותה לשוד נשך אוסאמה את אוזנו של הקורבן וכרת את חלקה (להלן: אירוע הנשיכה), וחרף תחנוניו של הקורבן סרב להשיב לו את החלק שנכרת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע חמישה מהנאשמים, ובהם טארק, על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון וכן הרשיע את השניים הנוספים, ובהם אוסאמה, לאחר שמיעת ראיות. על אוסאמה הוטל עונש של שבע שנים מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי, וכן הפעיל ביהמ"ש מאסר מותנה של שנה, במצטבר. כן הורה ביהמ"ש כי על אוסאמה לפצות שניים מהמתלוננים בסכום של 3,000 ש"ח ואת המתלונן באירוע הנשיכה בסכום של 30,000 ש"ח. על טארק גזר ביהמ"ש עונש של חמש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, וחייבו לפצות את אחד המתלוננים בסכום של 3,000 ש"ח ואת המתלונן באירוע הנשיכה בסכום של 10,000 ש"ח. אוסאמה מערער על חומרת העונש שנגזר עליו, והמדינה מערערת על קולת העונשים שנגזרו על אוסמאה ועל טארק. שני הערעורים בעניינו של אוסאמה נדחו וערעורה של המדינה ביחס לטארק נתקבל.
ב. האלימות הקיצונית אותה הפעילו המשיבים כנגד קורבנותיהם, באה לידי ביטוי, בין היתר, באירוע הנשיכה, בה פגעו בקורבנם באופן אכזרי וחסר רחמים, תוך התעלמות מתחנוניו כי ישיבו לו את חלק האוזן הכרות, כדי שניתן יהיה אולי לחברו בניתוח, ואף לעגו להצעתו כי ישלם להם בעבור כך. בנסיבות אלו, ראוי היה בהחלט להטיל על השניים עונש כבד, כמשקף את מעשיהם הנפשעים. העונש שנגזר על אוסאמה, אינו חורג לקולא במידה הדורשת התערבות. בכל הנוגע לעניינו של טארק, הרי הרשעתו
כללה מעורבות הן בביצוע השוד שכלל את אירוע הנשיכה והן בביצוע שוד נוסף. לפיכך עונשו יועמד על שש שנים מאסר, וזאת בהתחשב בהלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוטה למצות את העונש אף בהחליטה להחמירו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אפרת רוזן למערערת, עו"ד אסעד מזאווי לאוסמה, עו"ד רמי עותמאן לטארק. 6.7.09).
רע"פ 7353/08 + 7218/08 + 3676/08 - יניב זנו ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול פסילה מינהלית של רשיונות נהיגה שהתבססה על ריבוי עבירות ללא קביעת אמות מידה לצורך הפסילה(בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - ערעור המבקש נתקבל וערעורי המדינה נדחו).
א. בעקבות ביצוע שורה של עבירות תעבורה נערך למבקש שימוע במשרד הרישוי בחולון, ובתום השימוע הוחלט לפסול את רישיונו לתקופה של חמש שנים. בהנמקה להחלטה נאמר כי מאז שנת 2000 הורשע המבקש ב-63 עבירות תנועה, ביניהן עבירות חמורות אשר מעידות על המסוכנות הנשקפת מצדו לעוברי דרך. ביהמ"ש לתעבורה קבע כי לרשות המוסמכת סמכות לפסול רישיונות נהיגה של נהגים, לאור חובתה לפעול למניעת תאונות דרכים על ידי נקיטת צעדים חריפים נגד עברייני תנועה. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב וביהמ"ש אישר את פסילת הרשיון תוך שהעמיד את תקופת פסילת רישיונו על עשרה חודשים. במשרד הרישוי בירושלים נערכו שימועים לתשעה נהגים, בסופם הוחלט לפסול את רישיונותיהם לתקופות שונות הנעות בין שלוש שנים לעשר שנים. המשיבה הגישה לביהמ"ש לתעבורה בירושלים בקשות לאישור פסילת רישיונותיהם, ומנגד הוגשו מספר בקשות לביטול החלטות הפסילה. ביהמ"ש לתעבורה ביטל את פסילת רישיונותיהם של הנהגים, בציינו כי לא ניתן לפסול את רישיונותיהם של נהגים על סמך קריטריון בודד, והוא גיליון ההרשעות של אותו נהג, ובמיוחד על סמך מספר עבירות התעבורה אותן עברו. נקבע כי אם ברצונה של רשות הרישוי לממש את סמכותה לפי סעיף 56 לפקודת התעבורה, עליה להבהיר - על ידי שינוי חקיקתי - את סמכותה והיקף תחולתה, הגורם הרשאי לממש את הסמכות ואת הראיות עליהן יש לבסס החלטה מנהלית לפי הסעיף. לגופם של דברים, ביהמ"ש לתעבורה מצא כי חלקן של החלטות הפסילה אשר באו לפניו היו שרירותיות. המדינה ערערה על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. נמצא כי סעיף 56 לפקודת התעבורה נעדר קריטריונים ברורים להפעלת הסמכות הטבועה בו, או לצורך ביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות זו. הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים. ערעור המבקש נתקבל וערעור המדינה לגבי הנהגים האחרים נדחה.
ב. פרשנותו של סעיף 56 לפקודת התעבורה - פסילת רישיונותיהם של נהגים מסוכנים - משרתת את תכלית סעיף החוק. כאשר רשות הרישוי מתרשמת מלכתחילה, כי נהג כלשהו מסכן את עוברי הדרך, בסמכותה לפעול לפסילת רישיונו. מלכתחילה סברה המדינה כי ניתן להשיג את תכלית סעיף 56 לפקודת התעבורה דרך שיטת הניקוד. עתה טוענת המדינה כי שיטת הניקוד לא השיגה את מטרתה, ויש לנקוט צעדים חדשים - קרי פסילת רישיונותיהם של נהגים מסוכנים - על מנת למגר את תופעת תאונות הדרכים. ואכן, כלל הוא, כי רשות מינהלית רשאית לשנות את מדיניותה, כל עוד הדבר נעשה מעתה והלאה, וצפייתו של הפרט כי מדיניות אשר שרתה אותו בעבר, תמשיך ותשרת אותו אף בעתיד, אינה יוצרת לו זכות קנויה. צודקת המדינה, כי עצם הפעלת הסמכות המצויה בסעיף 56 לפקודת התעבורה הינה מניעתית באופייה - ואינה עונשית במהותה - ועל כן שינוי המדיניות צופה פני עתיד במקרה הנוכחי.
ג. מאידך, רשות מנהלית אינה יכולה להפעיל את סמכותה ללא אמות מידה ברורות, ענייניות ושוות. לפני פקיד רשות הרישוי אשר ישב בשימוע שנערך לכל נהג, לא היו כללים כלשהם המנחים אותו כיצד להפעיל את שיקול דעתו, קרי באלו נתונים מתוך עברו התעברותי של הנהג עליו להתחשב יותר או פחות, מה משקלם של נסיבותיו האישיות לצורך העניין, או סרגל כלשהו על פיו יחליט לכמה זמן ייפסל הרישיון, אם וכאשר. כל אשר היה לפניו היה גיליון הרשעותיו של הנהג, והידיעה כי הוא מצוי ברשימה של נהגים מסוכנים אשר גובשה בידי אגף התנועה במשטרת ישראל. לא ברור מדוע, לדוגמא, רישיונו של אחד המשיבים אשר לחובתו 127 הרשעות קודמות, 14 מהן משנת 2005 - נשלל לשבע שנים, בעוד רישיונו של משיב אחר, אשר לחובתו 128 הרשעות קודמות, 19 מהן משנת 2005 - נשלל לעשר שנים, וזאת על ידי אותו פקיד. ללא אמות מידה וכללים ברורים, אשר לאורם על רשות הרישוי להחליט אם לפסול את רישיונו של נהג, הרי שהחלטותיה חוטאות בחוסר שוויון ולעיתים בשרירותיות מעצם טיבן, ונוגדות את כללי המינהל התקין. רק לאחר שייקבעו כללים אובייקטיבים, ענייניים וברורים, תוכל הרשות לממש את סמכותה הכתובה עלי חוק.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. 27.7.09).
רע"א 5277/08 - עזבון המנוח אמיר אליקשווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית תביעת נזיקין נגד המדינה בגין רשלנות, בטענה כי שוטרים שהגיעו לבית עקב ריב בין בני זוג התרשלו ולא מנעו רצח התינוק של בני הזוג ע"י האב(מחוזי חיפה - ע.א. 4490/07 - הערעור נדחה).
א. ביום 5.8.1999 נרצח תינוק בן יומו (להלן: התינוק), על ידי אביו, (להלן: מוחמד). הרצח בוצע לאחר מריבה קולנית בין מוחמד ובין המערערת 3, אמו של התינוק, (להלן: המערערת), במהלכה תקף מוחמד את המערערת, היכה אותה וניפץ חפצים שונים בדירתם. המשטרה הוזעקה ובסמוך לשעה שבע בערב הגיעה למקום ניידת משטרה ובה שוטר ושוטרת. בשעה שהגיעו השוטרים למקום, ישב מוחמד במרפסת הבית. השוטר ניגש למוחמד ושוחח עמו. תוך כדי שיחה יצאה המערערת מהדירה לכיוון החצר, כשהיא צועקת "הוא עוד יהרוג אותי". השוטר הודיע למוחמד כי הוא מעוכב וכי עליו להתלוות אליו לחקירה. בתגובה נכנס מוחמד לסלון הדירה, נטל את התינוק ורץ למרפסת. בתגובה שלף השוטר את אקדחו ודרך אותו. בהגיעו למרפסת, השליך מוחמד בכוח רב את התינוק אל עבר חצר השכנים, וגרם למותו. עזבון התינוק, אחי התינוק והמערערת, הגישו תביעה נזיקית נגד המשטרה, בטענם כי רשלנותה של המשטרה הביאה למותו של התינוק. בימ"ש השלום קיבל את התביעה, בקבעו כי בעת האירוע היתה מוטלת על השוטרים חובת זהירות מושגית וקונקרטית לשמור על שלומו וחייו של התינוק. בכל הנוגע לקשר הסיבתי קבע ביהמ"ש כי מעשהו של מוחמד אינו מנתק את הקשר בין התרשלותה של המשטרה ובין קרות הנזק. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיבה וקבע כי משלא ניתן היה לדעת מראש את מידת מסוכנותו של מוחמד לפני ההגעה לזירת האירוע, הרי שאין בסיס לקביעה לפיה שליחתם של שני השוטרים לאירוע הינה בבחינת התרשלות מצידה של המשטרה. הערעור נדחה.
ב. בכל אירוע בו נתקלת המשטרה באדם המפגין התנהגות מאיימת ואלימה, ובמיוחד כאשר קיים חשד כי ביצע בסמוך לאירוע מעשי אלימות, על השוטרים לצפות את האפשרות שטיפול לקוי במסוכנותו של אדם זה עלולה להביא לפגיעה באדם אחר. אלא שגם על צפיות זו, המצויה במישור הנורמטיבי, להישקל אל מול שיקולים אחרים המשפיעים על היקפה הראוי. אין המשטרה יכולה להקצות את מלוא המשאבים העומדים לרשותה לכל מקרה ומקרה, ועליה להחליט, על פי שיקול דעתה, על חלוקת משאביה המוגבלים.
על האיזון להתבצע על פי נסיבות המקרה, תוך התחשבות במידת הסכנה הקונקרטית הנשקפת וממידת הסתברותה.
ג. בענייננו, ולאור התנהגותו האלימה והמאיימת, היה על השוטרים לצפות את האפשרות שמוחמד יפגע באדם אחר בסביבתו. עם זאת, צפייה זו היתה ברמת הסתברות נמוכה. אין לומר, כי אי מעצרו של מוחמד על ידי המשטרה או אי כבילתו באזיקים, בנסיבות שהתקיימו בעת האירוע ובהתאם למידע שהיה בידי המשטרה באותה עת, מהווים חריגה משיקול הדעת המשטרתי הסביר, שיש בה כדי להקים אחריות בנזיקין. הימנעותו של השוטר מלירות לעברו של מוחמד נבעה מחששו כי הירי עלול להביא לפגיעה בחפים מפשע שנמצאו בסמוך מאוד למוחמד. יתירה מכך, השוטר לא יכול היה לדעת בשלב זה בוודאות כי מוחמד עומד להשליך את התינוק, ומנגד פגיעה במוחמד מביאה היתה לשמיטת התינוק מידיו ולפגיעה בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד דן גור למבקשים, עו"ד מיכל שרביט למשיבה. 28.7.09).
בש"פ 2292/09 - אלישע חייבטוב נגד מדינת ישראל
*מיון הקלטות שיחות בין נאשם העצור בכלא לבין מדובב, כ"חומר חקירה" שיש למסרו לידי הסנגוריה(הערר נדחה בעיקרו).
א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, בביצוע עבירות של רצח ושוד. בעת מעצרו של העורר הוכנס לתאו מדובב. בשלב מסויים צוייד המדובב במכשיר טלפון סלולרי, אשר הוצג ככזה שהמדובב הצליח "להבריחו" אל התא. העורר והמדובב ניהלו באמצעות המכשיר שיחות טלפוניות במשך חמישה ימים. כל השיחות הוקלטו. רק זמן קצר לפני המועד שבו היתה אמורה להישמע עדותו של המדובב במשפט, הועברו לידי ב"כ העורר תמלולים רבים של שיחות שביצע המדובב. עיתוי העברת החומר עמד בניגוד לחובה להעמיד חומר זה לרשות ההגנה מיד לאחר הגשת כתב האישום. לטענת העורר, לא רק שאין בפי המדינה הסבר ראוי לעיכוב הנטען במסירת חומר חקירה זה, אלא שאף עתה, נמנעת המדינה מלמסור לידיו את כל ההקלטות והתמלילים של השיחות שנערכו, המהווים, לשיטתו, כולם "חומר חקירה". המדינה טענה כי 46 שיחות תומללו, ותמלילן הועבר לידי העורר. 80 שיחות נוספות, שהוגדרו על ידי המשקלט כ"לא רלבנטיות", לא תומללו, ולטענת המדינה - אין הן מהוות חלק מחומר החקירה, וגם אינן מצויות ב"פריפריה" של חומר החקירה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי העורר קיבל את הקלטותיהן של כל השיחות המהוות, לגישתו, "חומר חקירה". נקבע, כי העובדה שהמדובב ביצע את השיחות הנוספות בזמן שהותו בתא המעצר יחד עם העורר איננה הופכת אותן שיחות - לרלבנטיות. הערר נדחה בעיקרו.
ב. מאחר והחובה להעביר חומר להגנה קמה, על פי סעיף 74, מקום בו מדובר בחומר רלבנטי לאישומים, הרי הפגיעה בפרטיות המשוחחים נסוגה מקום בו מדובר בשיחות הרלבנטיות, ולו בעקיפין, לאישומים שהוגשו בתיק פלילי. קיים עניין ציבורי, כמשמעותו בהגנה שבסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, להעביר לעיון נאשם חומר רלבנטי לאישומים, אך אין עניין ציבורי לעשות כן מקום שהחומר נעדר רלבנטיות לתיק. ההיפך הוא הנכון. החשש לפגיעה בפרטיות מקים עניין ציבורי שלא להעביר לנאשם חומר שאיננו רלבנטי לאישומים.
ג. ראיות שהרלבנטיות שלהן לאישום הפלילי איננה קיימת, או שהיא רחוקה ביותר ושולית, אינן מהוות "חומר חקירה". לסייג זה חשיבות מיוחדת מקום שיש בראיות אלה כדי לפגוע בזכויות של אחרים, או בערכים שונים שבאינטרס הציבור. ברור ששיחות, אשר קיים המדובב עם נציגי המשטרה בעניינו של העורר, ואף שיחות עם
אחרים הנוגעות לטובת ההנאה שאמור היה העורר לקבל בתמורה למעשיו, או ביחס למגעיו עם העורר, יכולות להוות "חומר חקירה", וב"כ המשיבה מדגישה כי יחידת האזנות הסתר אכן הונחתה לתמלל כל שיחה בענין זה. ברם, טענה כי כל שיחה נוספת שהיא שקיים המדובב יכולה ללמד על מהימנותו ולכן מהווה "חומר חקירה", רק משום שעשה שימוש במכשיר שסיפקה לו המשטרה - היא טענה מרחיקת לכת. יחד עם זאת, בשל מיוחדותו של המכלול שבפנינו, פרקליט מפרקליטות המדינה, אשר ימונה לצורך זה ויהיה מודע לגלגולי התיק ולטענות הצדדים, יאזין להקלטה של כל השיחות הנוספות (או יקבל תמלילים מהן) ויבחן מחדש האם יש בהן "חומר חקירה".
(בפני: השופט מלצר. עו"ד חגית לרנאו לעורר, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 27.7.09).
עע"ם 1086/09 - רבי אליעזר קרוז ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה לאשרת שהייה בישראל לנער שנולד בארץ בשנת 1998 והוריו הם שוהים בלתי חוקיים(מחוזי י-ם - עת"מ 8790/08 - הערעור נדחה).
א. המערער נולד בישראל בשנת 1998 ובה הוא מתגורר עד היום. הוא דובר את השפה העברית ולומד בבית ספר בתל אביב. הוריו, המערערים 2 ו-3, הינם ילידי ואזרחי הפיליפינים אשר הגיעו לישראל באמצע שנות ה-90 למטרת עבודה. המערערת 2 נכנסה לישראל בשנת 1996 תחת זהות בדויה על פי אשרת ביקור. לאחר מכן היא עבדה אצל מעסיקים שונים. המערער 3 נכנס ארצה כדין בשנת 1995. אשרת הישיבה שלו פקעה והוא הורחק מן הארץ בשנת 2003. בשנת 2004 הוא חזר ארצה בזהות שאולה. בשנים האחרונות שהו הורי המערער בארץ ללא אשרות שהייה כלשהן. המשיב החליט שלא ליתן למערער רישיון לישיבת קבע בישראל ולהוריו רישיונות ישיבה ארעיים. אם תינתן אשרת שהייה למערער יחייב הדבר, בהכרח, מתן אשרה להוריו. בחודש ינואר 2006 פנו המערערים אל המשיב בבקשה להסדיר את מעמדם בארץ. זאת, מכח החלטת ממשלה, לפיה רשאי שר הפנים ליתן רישיונות לישיבה בארץ לילדי שוהים בלתי חוקיים אשר נולדו בארץ או שוהים בה במשך שנים רבות וכן לבני משפחותיהם. על מנת לקבל היתרים כאמור על הפונים לעמוד במספר תנאי סף. בקשת המערערים נדחתה מהטעם שכניסת אמו של המערער לישראל נעשתה לראשונה שלא כדין, ואין המערער עומד באחד מתנאי הסף שנקבעו בהחלטת הממשלה. המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד ההחלטה, ועתירתם נדחתה. הערעור נדחה.
ב. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל, בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. עם זאת, אין הצדקה להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובהחלטת המשיב. העובדה שהמערער שוהה בארץ שנים רבות אינה מחייבת את קבלת בקשתו.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד עודד פלר ויונתן ברמן למערערים, עוה"ד ליאורה וייס בנסקי וגלעד שרמן למשיבים. 7.7.09).
ע.פ. 9497/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אונס ותקיפה של אשה ע"י בעלה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1045/05 - הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1992. לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 2005, פתחה המתלוננת בהליכי גירושין. המתלוננת הגישה תלונה במשטרה נגד המערער, ובמרכזה - מעשי אונס שביצע בה, ואיומים שהשמיע כלפיה המערער בשנים האחרונות. בעקבות כך הוגש נגד המערער כתב אישום. גירסת התביעה נגולה בעדותה של המתלוננת. חיזוק לגירסת המתלוננת ניתן היה למצוא בעדותם של אחרים. המערער בעדותו הכחיש
מכל וכל את המיוחס לו, וטען כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא. ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, מעשי סדום, איומים ותקיפת בת זוג. עמדתם של שופטי הרוב נסמכה על האמון שנתנו בגירסת המתלוננת. בה בעת, מצא ביהמ"ש המחוזי את גירסת המערער בלתי מהימנה. בעקבות הרשעתו, נדון המערער לשש שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. הרשעת המערער התבססה, בעיקרה, על מתן אמון בגירסתה של המתלוננת, תוך דחיית גירסתו שלו. כידוע, ניתן לבסס הרשעה על עדותו היחידה של מתלונן בעבירות מין. במקרה שבפנינו, עדות המתלוננת היא אמנם הראייה המרכזית להרשעה, אולם היא אינה יחידה. לצ-דה, קיימות ראיות מחזקות. אכן, המתלוננת כבשה את עדותה במשך שנים, אולם הלכה היא, כי עדות כבושה תהא בת ערך ראייתי, כאשר הוסבר, באופן המניח את הדעת, על שום מה נכבשה עת רבה ומדוע נחשפה רק בשלב מאוחר. בעבירות מין, ובתוך המשפחה בפרט, עדויות כבושות הינן חזון נפרץ, וביהמ"ש נכון לקבלן, פעמים רבות, כבעלות משקל. במקרה שלפנינו, הסבירה המתלוננת את שמנע ממנה להתלונן במועד מוקדם יותר.
ג. אשר לחומרת העונש - עבירות מין בתוך המשפחה הן נגע אותו יש לבער ולשרש מן היסוד. החומרה הטבועה במעשים מסוג זה, כמו גם עקרון הרתעת הרבים, מחייבים לנקוט יד קשה ולקבוע עונשי מאסר הולמים. בהתחשב בעבירות החמורות בהן הורשע המערער, שהעונש בגינן עשוי להצטבר למספר שנים רב, גזר דינו של ביהמ"ש מתון, ואף אפשר שאין בו ביטוי הולם לחומרתן של העבירות.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד נעם אליגון למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 27.7.09).
רע"א 3266/07 - גוצ'ה אפציאאורי נגד הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*ביטול דחייה של תביעת נזיקין על הסף מחמת התיישנות, כאשר התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי בחלק מהתקופה הנדונה(מחוזי חיפה - ע.א. 3021/06 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור הערעור נתקבל).
א. המבקש, יליד 1962, נפצע בתאונת דרכים ביום 16.8.96. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע למבקש נכות בשיעור של %19. ביום 12.8.04 הגיש המבקש תובענה נגד המשיבות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. המשיבות הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן התביעה הוגשה בחלוף שבע שנים מיום קרות התאונה. בימ"ש השלום דחה את טענת המבקש כי בעניינו חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הקובע כי במניין תקופת ההתיישנות לא יבוא הזמן שבו לא יכול היה התובע לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי. ביהמ"ש קבע כי חולה נפש לעניין סעיף 11, אינו כל אדם הלוקה במחלת נפש, אלא מי שמחמת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לענייניו ומתעורר הצורך למנות לו אפוטרופוס. ביהמ"ש קבע כי לאור העובדה שהמבקש לא נדרש למינוי אפוטרופוס ואף פנה לעורך דין לצורך טיפול בזכויותיו מול המל"ל, הוא אינו בבחינת מי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו כאמור בסעיף 11 לחוק. אשר על כן נדחתה תביעתו של המבקש על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש וקבע כי המבקש אכן אינו עונה לתנאיו של סעיף 11 הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לצורך כניסה לרישא של סעיף 11 הנ"ל, יש להוכיח ראשית כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי; ושנית כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה. רק אפוטרופוס על-פי מינוי של בימ"ש נכלל במונח "אפוטרופוס" שבסעיף 11, בעוד שאפוטרופוס טבעי (הוריו של קטין) ואפוטרופוס למעשה (אשר
בפועל תיפקד ככזה על אף שלא היה לו מינוי תקף), אינם נחשבים כאפוטרופוסים על-פי סעיף 11. לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות היתה תקופה של לפחות שנה בה לא היה מסוגל המבקש לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי ממנו הוא סובל. לפיכך, מניין זה של שנה בה לא היה מסוגל לדאוג לענייניו אין להביאו בחישוב תקופת ההתיישנות.
ג. המשיבות טוענות כי המבקש היה מיוצג לאורך השנים על-ידי עורך דין אשר טיפל בענייניו מול הביטוח הלאומי. לפיכך, סבורות הן, היה מי שדאג לענייניו של המבקש והוא לא נכנס לגדר סעיף 11. דין טענה זו להידחות. לא כל גורם חיצוני המסייע ללקוי בנפשו יחשב כממשיך את תקופת ההתיישנות, אלא רק מי שהינו אפוטרופוס. האם ניתן לטעון כי יש לפרש את המונח אפוטרופוס ככולל עורך דין מייצג- התשובה לכך היא בשלילה. השוני בין מי שמשמש כעורך דין לבין מי שמשמש כאפוטרופוס הוא מהותי. עורך הדין הוא זה שחייב לציית להוראותיו של הלקוח ולא ההיפך. לעורך הדין אסור לפעול עבור הלקוח בתחומים בהם לא ייפה הלקוח את כוחו. מאידך, האפוטרופוס מחליף למעשה את רצונו של החסוי בעניינים בהם נקבע שהחסוי אינו יכול להחליט בהם. כאשר אין לחסוי אפוטרופוס על-פי מינוי ביהמ"ש אין עוה"ד ממלא פונקציה זו.
ד. אין לקבל את קביעתו לכאורה של ביהמ"ש המחוזי כי מאחר שאין ראיה לקשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המבקש לתאונה הרי שלא חל סעיף 11. ברי כי קשר סיבתי שכזה לא נדרש לצורך הוכחת התקיימותו של סעיף 11. סעיף זה בא להגן על תובעים אשר מחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היו מסוגלים להגיש את תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. דרישת קשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לבין עילת התביעה שהתיישנה תאיין תכלית זו במקרים בהם הליקוי הנפשי אינו תוצאה של עילת התביעה. דרישה זו אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס בחוק.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ג. גולדרייך ומ. רוזין למבקש, עו"ד ע. שגיא למשיבות. 30.7.09).
בע"מ 9447/07 - פלונית נגד פלוני
*אם שהורשעה בהריגה של תינוקה, אינה יכולה לרשת אותו, למרות שלא גיבשה "כוונה תחילה", כי אם "כוונה ספונטנית"(מחוזי חיפה - בע"מ 519/07 - הבקשה נדחתה).
א. סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, (להלן: החוק) קובע כי "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו" - פסול לרשת את המוריש. המבקשת השליכה את בנה-הפעוט - בן ארבעה חודשים וחצי מחלון דירה, וגרמה למותו. היא עשתה מעשה נורא זה על רקע מצוקה נפשית קשה. היא הורשעה בעבירה של הריגה. האם חלה בעניינה הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק- בימ"ש קמא קבע כי סעיף זה חל בעניינה. הערעור נדחה.
ב. המבקשת סבלה ממחלת נפש ומצבה החמיר לאחר שבעלה - הוא המשיב - החליט להתגרש ממנה. המבקשת (וכן המשיב) ביקשו עזרה מגורמים שונים, לרבות בקשה לאשפז את המבקשת בבית חולים לחולי נפש, אך העזרה לא באה, ובסופו של דבר, ניסתה המבקשת לחנוק את העולל בכרית, ומשלא הצליחה בכך - השליכה אותו אל מותו מחלון הדירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המבקשת בעבירה של רצח (תוך הפחתת עונשה לפי סעיף 300א לחוק העונשין) וביהמ"ש העליון המיר את ההרשעה בעבירה של הריגה. ביהמ"ש העליון - כמו גם ביהמ"ש המחוזי - סבר כי מדובר במעשה המתה שנעשה מתוך כוונה, כלומר במטרה לגרום למותו של התינוק. התערבותו של ביהמ"ש העליון בהכרעת הדין באה לאור המסקנה כי המבקשת לא גיבשה כוונה תחילה כמשמעה בחוק, כי אם "כוונה ספונטאנית" שאינה תוצאה של תהליך שקילה.
ג. סעיף 5(א)(1) לחוק פוסל, לצורך ירושה, את מי שגרם במתכוון למותו של המוריש. המבקשת, כאמור, התכוונה להמית את תינוקה- - כך פסק ביהמ"ש העליון באופן מפורש. משכך, לא נותר אלא לקבוע שחלה בענייננו הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק. המבקשת סבורה כי אחרים, ובהם בעלה, חטאו גם הם (כלשונה) ואינם ראויים ממנה לרשת את התינוק. אולם, נושא אחריותם של גורמים אחרים למצב שאליו נקלעה המבקשת נדון במסגרת ההליך הפלילי והשפיע על התוצאה הסופית, אך לא היה בו, ואין בו גם היום, כדי לאיין את העובדה שהמבקשת המיתה את הפעוט במתכוון, תוך הבנת הפסול שבמעשה ושליטה חלקית ברצונה. העובדה שהמתת העולל היתה ספונטאנית, ולא באה על-מנת לזכות בירושה, אין בה כדי לשלול את תחולת הסעיף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד זאב פרבר למבקשת, עוה"ד ענבל קצב ויהודית הוכהויזר למשיב. 29.7.09).
עע"ם 9401/06 - ארגנטינה באוניברסיטה בע"מ נגד עיריית ת"א ואח'
*תעריפי ארנונה בחניונים(מחוזי ת"א - עת"מ 2152/04 - הערעור נדחה).
המערערת מפעילה במתחם אוניברסיטת תל-אביב (להלן - האוניברסיטה) חניון מבונה וחניון פתוח. היא חוייבה בארנונה לשנת 2004 בתעריפים שונים, ולאחר שפנתה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, הגיעו הצדדים לפשרה בעניין החניון הפתוח, וביהמ"ש הגביל עצמו לדיון בנושא החניון המבונה. טענת המערערת היתה שלא היה מקום ליצור את ההבחנה אותה יצרה המשיבה בין חניון מבונה אשר חוייב בתעריף ארנונה של 34.03 - למ"ר לבין חניון שאינו מבונה (קרי - חניון פתוח) ששטחו עולה על 10,000 מ"ר, אשר חוייב בתעריף של 6 - למ"ר בלבד. עוד טענה המערערת כי תעריף הארנונה שנקבע עבור חניון מבונה, הגבוה כמעט פי 6 מהתעריף הנגבה עבור חניון פתוח, הינו בלתי סביר באופן קיצוני, וכי בקביעתו שקלה המשיבה שיקולים זרים. ביהמ"ש לא מצא כל פסול או חוסר סבירות באבחנה שעורכת המשיבה בין חניון מבונה לבין חניון פתוח. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערת לא הביאה עובדות או ראיות ולא פירטה טענות אשר יהיה בהן לבסס את טענתה בדבר חוסר הסבירות שבקביעת תעריף גבוה לחניון מבונה בהשוואה לחניון פתוח. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד א. גבע ות. נץ למערערת, עו"ד ד. רייס למשיבים. 6.7.09).
ע.פ. 9405/08 - מרדכי מימון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הצתת חנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הצית חנות תכשיטים וגרם נזק המוערך בסכום של כ-50 אלף ש"ח. המערער לא הכחיש את נוכחותו בזירה בשעת ההצתה, אולם, טען, שאת העבירה ביצעו אחרים. גירסה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א, בעיקר משום שהמצלמות שבמקום לא קלטו דמות אחרת זולת המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת הצתה, וגזר לו שלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, והופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן שנים-עשר חודשים שעמד נגדו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות. באשר לעונש - אין צורך להכביר מלים על עבירת ההצתה והסכנה המופלגת הגלומה בה. דברים אלה יש לומר ביתר שאת בעניינו של המערער, מאחר ואין זו הפעם הראשונה שהוא חוטא בעבירה מסוג זה. הוא נדון בשנת 2006 ל-16 חודשי מאסר, לאחר שהורשע במספר עבירות, ובהן הצתה, אותה ביצע
בחודש נובמבר 2005. למערער יוחסו שלוש הצתות נוספות בשנים 2004 ו-2005. תיקים אלה לא הגיעו לידי הכרעה, מאחר ונמצא כי המערער אינו מסוגל לעמוד לדין בגין מחלת נפש. עם זאת, מצאו גורמי המקצוע כי עתה הוא כשיר לעמוד לדין.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד טל ענר ואביטל מולד למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 26.7.09).
בש"פ 5531/09 - נריה שמע נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשינוי שחרור בערובה בתנאי במעצר בית, למעצר בבסיס צבאי (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
ביום 17.5.09 שהו העורר ונאשם נוסף במתחם תחנת הדלק "פז" בבני ברק, ועמם קטין ואדם נוסף. בחנות שבמתחם תחנת הדלק, ישב המתלונן, והחזיק מחשב נייד. הארבעה שדדו את המחשב מידי המתלונן, תוך שהם דוחפים אותו ומכים אותו בפניו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוגש תסקיר מעצר בו צויין, כי בנסיבות המקרה, שתי חלופות המעצר שהוצעו - הן מעצר בבית הוריו של העורר והן מעצר בבסיס הצבאי - עשויות להתאים. ביהמ"ש המחוזי החליט על שחרור העורר למעצר בית בבית הוריו. הוא קבע, כי על-פי פסיקת ביהמ"ש העליון, ועל-פי הנחיות גורמי הצבא, הצבא אינו מהווה חלופת מעצר. הערר נדחה.
עמדתו הרשמית של הצבא הינה התנגדות לאפשרות כי חייל ישרת ביחידה צבאית במסגרת חלופת מעצר. המקרה דנא אינו מצדיק בעיני הצבא חריגה ממדיניותו המגובשת כפי שתוארה. בנסיבות אלה, אין מקום לאפשר לעורר להסב את מעצר הבית בביתו, לחלופת מעצר במסגרת יחידתו הצבאית.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ניל סיימון לעורר, עו"ד אפרת רוזן למשיבה. 29.7.09).
בג"צ 5188/96 + 4054/95 + 5100/94 - הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש נגד המדינה, בגין נקיטת אמצעי חקירה ע"י השב"כ מהסוג שנפסל ע"י בג"צ (העתירות נדחו).
העתירה שלפנינו היא הליך שנפתח על דרך של בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, בה נטען כי בחקירות שירות הביטחון הכללי בשנים האחרונות מופרות הקביעות של פסק הדין שניתן בבג"ץ, בכך שקיים נוהל הקובע אמצעי חקירה מהסוג שנפסל בפסק דינו של בג"צ. העתירה נדחתה.
מבלי להכריע בטענה המורכבת לפיה לא ניתן לקיים הליכי בזיון בימ"ש נגד המדינה, הרי בנסיבות העניין הטענות שמעלים העותרים אינן מתאימות להליכי בזיון בימ"ש. פסה"ד שעל הפרתו קובלים העותרים היה פס"ד בעל אופי הצהרתי. המותר והאסור כתוצאה מאותו פס"ד אינו ניתן להכרעה על פי כללי בזיון ביהמ"ש. העתירה להליכי בזיון לא הניחה תשתית מספקת לביסוס הטענה החמורה שהעותרים מעלים והמסגרת של הליכים אלה אינה מאפשרת לברר את טענותיהם של העותרים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, ג'ובראן. עו"ד אביגדור פלדמן למבקשות, עו"ד שי ניצן למשיבים. 6.7.09).
רע"א 3696/09 - מפעלי תחנות בע"מ נגד הוועדה... לתכנון ובניה ראשון לציון
*דחיית תביעה לביהמ"ש בנושא "היטל השבחה", כאשר מונה שמאי מכריע לגבי סכום ההיטל והוסכם כי הכרעתו תהיה סופית "ללא ערעור" (הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה בעלים של מקרקעין המצויים בתחומה של המשיבה (להלן: המקרקעין). בשנת 1998 נכרת בין הצדדים חוזה שעסק ביוזמתה של המבקשת לתכנן ולבנות מרכז מסחרי, משרדים ומגורים על המקרקעין. בין היתר נקבע בחוזה כי שמאי מקרקעין יכריע לגבי היטל ההשבחה אשר יחול על המקרקעין. נקבע כי "כל
צד רשאי להשיג ולערער על החלטת השמאי בנושאים משפטיים בלבד". ביום 1.8.2001 שלחה המבקשת מכתב למשיבה בו בנושא מינוי השמאי, ובסעיף 3 למכתב ציינה המבקשת: "אנו מתחייבים בתשלום השומה הקבועה ע"י השמאי המוסכם ללא ערעור". ביום 8.8.2004 נחתם מסמך נוסף, בו נקבע כי "החלטת השמאי המוסכם תהיה סופית וללא ערעור לשני הצדדים". בישיבה שהתקיימה אצל השמאי ביום 1.6.2005, שבו הצדדים ואישרו את הסכמתם כי החלטתו של השמאי תהיה "סופית וללא ערעור לשני הצדדים". ביום 28.8.2006 ניתנה חוות דעתו של השמאי. ביום 6.12.2006 הגישה המבקשת ערעור על שומת השמאי לבימ"ש השלום בפתח-תקוה. המשיבה עתרה לסילוק הערעור על הסף מהטעם שהצדדים הסכימו כי לא יוגש ערעור על שומת השמאי. בימ"ש השלום קיבל את בקשתה של המשיבה והורה על סילוקו על הסף של ערעור המבקשת. ביהמ"ש המחוזי מרכז דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בחוזה משנת 1998 קבעו הצדדים כי ניתן יהיה לערער על החלטת השמאי "בנושאים משפטיים בלבד", ואולם על הסכמה זו לא חזרו הצדדים בהסכמים מאוחרים יותר. במכתב שנשלח למשיבה על ידי המבקשת באוגוסט 2001 ציינה המבקשת כי היא מתחייבת "בתשלום השומה הקבועה ע"י השמאי המוסכם ללא ערעור...". משנמצא כי הצדדים ויתרו על זכות הערעור על שומת השמאי נשמט הבסיס לערעורה של המבקשת ודי בכך בכדי להורות על סילוקו על הסף של הערעור.
(בפני: השופט דנציגר. 28.7.09).
בג"צ 4917/09 - הוט... בע"מ ואח' נגד הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו
*שילוב "מדריך שירותים אלקטרוני" במערך הפצה של הרשות השניה (העתירה נדחתה).
העותרת עוסקת במתן שידורי טלוויזיה רב ערוצית למנויים באמצעות כבלים. העותרת 2, הפועלת תחת הסימן המסחרי "sey", עוסקת במתן שירותי טלוויזיה רב ערוצית למנויים באמצעות לוויין. המשיבה, (להלן: הרשות השניה), היא רשות סטטוטורית האחראית לקיום שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל ועל הפיקוח עליהם. ברקע העתירה עומדות מספר החלטות של הממשלה להטיל על הרשות השניה להקים מערך הפצה קרקעי-ספרתי שיאפשר לכל החפץ בכך לקלוט את שידורי ערוצים 1, 2, 10, 33 ו-99 (להלן: הערוצים הפתוחים) מבלי להיזקק לשירותי העותרות. בעתירה מבקשות העותרות כי ייאסר על הרשות השניה לשלב "מדריך שירותים אלקטרוני" במסגרת הפצת שידורי הערוצים הפתוחים באמצעות מערך ההפצה שיופעל על ידה. העתירה נדחתה.
הרשות השניה רשאית לכלול מדריך כאמור. אין כל הגיון בהגבלה שהמדריך יהיה רק לשידורים של אותו יום. מן הראוי כי המידע שיועבר לצופה יהיה מלא, בדומה ללוח המשדרים היומי או השבועי המפורסם בעיתונות הכתובה או באינטרנט.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, נאור. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד גיורא ארדינסט לעותרות, עו"ד אפרים אברמזון למשיבה. 28.7.09).
ע.א. 4779/09 - סובחי שעבאן נגד פקיד שומה רמלה
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בנושא חיוב בשיעורי מס הכנסה, עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הוא בעל מוסך. המשיב פסל את ספריו של המבקש לשנים 1999-1994, והוציא למבקש שומות לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בדין נפסלו הפנקסים, אשר לא נוהלו בהקפדה הנדרשת, ואולם, לגבי השומה גופה נתקבל הערעור באופן חלקי. בעקבות פסה"ד הוצאו למבקש שומות חדשות, על-פיהן נדרש לשלם סך של כ-1.5 מיליון ש"ח. המבקש ערער הן על
פסילת ספריו, והן על השומות החדשות שהוצאו לו. במקביל, פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור, ובקשתו נתקבלה בחלקה. עתה מבקש הוא לעיכוב ביצוע פסק הדין כולו. הבקשה נדחתה.
דרך כלל, יש לבצע פסק דין בסמוך לאחר הינתנו. ביהמ"ש יורה על עיכוב ביצועה של החלטה, מקום שהמבקש מצביע על סיכויים טובים לערעור להתקבל, וכאשר העלה טעמים משכנעים לכך כי ביצוע מיידי של ההחלטה, יקשה ביותר על השבת המצב לקדמותו, או יהפוך אותה לבלתי אפשרית אם הערעור יתקבל, או כי עלול להיגרם לו נזק שאינו בר-תיקון. בענייננו, אין לומר כי סיכויי הערעור טובים, מאחר שמדובר בפסק דין שעניינו קביעות עובדה מובהקות שהסיכוי להתערבות בו בידי ערכאת ערעור אינו גבוה. כמו כן, המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ראשית, מבחינת המדינה, אין קושי בהשבת המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל במלואו או בחלקו; שנית, דרך כלל, מצב כלכלי של מי שהוטל עליו חיוב כספי בהחלטה שיפוטית אינו מהווה שיקול לעיכוב ביצוע פסק הדין. בנסיבות חריגות וקיצוניות, ומקום שקיים חשש להתמוטטות כלכלית, עשוי מצבו הכלכלי של בעל דין שהוטל עליו חיוב כספי להילקח בחשבון לצורך עיכוב ביצועו של הפסק. המבקש העלה טענה כללית בדבר מצבו הכלכלי והחשש כי ייפגע קשות אם פסק הדין יבוצע טרם ההכרעה בערעור, אך זאת בלא שהניח תשתית עובדתית כלשהי לכך. יתר על כן, מרבית סכום החיוב הכספי על-פי פסק הדין עוכב, והתנאים שנקבעו על-ידי ביהמ"ש המחוזי לצורך עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין נראים מאוזנים וסבירים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מרגלית ליפשיץ למבקש, עו"ד רונן דוידי למשיב. 29.7.09).
ע.פ. 5307/09 - איאן נייג'ל דיוויס נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשינוי תנאי עיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירות מרמה עד לערעור ע"י ביטול איסור יציאה לחו"ל (בקשה לשינוי התנאים לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן בעבירות רבות על חוק ניירות ערך. מדובר בפרשה פלילית מורכבת, שבוצעה במסגרת חברה ציבורית, תוך שהמבקש נוקט דרכי הסוואה, מרמה וכזב כדי להבטיח לעצמו ולשותפיו טובות הנאה להן לא היו זכאים בהיקף של כ-9 מליון -. על המבקש נגזר עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים. המבקש הגיש ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. במקביל להגשת הערעור, הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. המדינה לא התנגדה לכך, אך התנתה זאת בכך שתיאסר יציאתו של המבקש מן הארץ עד להכרעה בערעור. המבקש לא הסכים לתנאי זה, בטענה כי יצטרך לצאת את הארץ מדי פעם עקב היותו תושב זר, אשר מרכז חייו באנגליה, ולצורך ניהול מערכת עסקיו הענפה שמרכזה שם. ביהמ"ש החליט כי "יציאתו מן הארץ תעוכב, אך אין בהוראה זו... כדי למנוע פנייה מצידו בעתיד... כי יותר לו לצאת מן הארץ". בחלוף כעשרה ימים פנה שוב בבקשה שינתן לו היתר יציאה מן הארץ לחודש ימים. הבקשה נדחתה.
מדובר באיש עסקים עתיר נכסים ועתיר ממון, שמקום מושבו הקבוע באנגליה. החשש להימלטותו, הוא ממשי, וקיים סיכון כי יציאתו מישראל עלולה לשבש את ההליך הפלילי ואף לסכלו כליל. צרכי יציאתו של המבקש את הארץ אינם בעלי משקל כזה שיש בהם כדי לגבור על שיקולי הסיכון הקיים לאי חזרתו לישראל, ואין להעדיפם על פני האינטרס הציבורי להבטיח את מימוש ההליך הפלילי.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד ליבאי למבקש, עו"ד נעם עוזיאל למשיבה. 30.7.09).
בש"פ 5506/09 - בן ציון מושאילוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ועבירות של חבלה חמורה בדקירות סכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בין המתלונן לבין אחד, דניס, התפתח עימות, על רקע דרישת המתלונן כי דניס יחזיר לו 20 ש"ח אשר נתן לו. על פי הנטען, העורר התערב בעימות לטובת דניס, ובינו לבין המתלונן התפתח עימות פיזי. לאחר שהשניים הופרדו, חזר העורר ורץ לעבר המתלונן כשהוא מחזיק בידו סכין, בה דקר את המתלונן פעמיים בחזהו ובמותן שמאל. שירות המבחן המליץ על שחרור העורר בחלופת מעצר, בכפוף לתנאים. חרף המלצת שירות המבחן, החליט ביהמ"ש קמא להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר התערב בעימות פיזי לא לו עם המתלונן. רק בנס לא קיפח המתלונן את חייו, אף שנפצע קשות. המדיניות השיפוטית הנוהגת בשנים האחרונות ביחס לתופעת הסכינאות שפשתה בין בני נוער משקפת עמדה מחמירה בסוגיית החלת חלופת מעצר ביחס למי שפוגע בזולתו בנשק קר במהלך קטטה. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה בנסיבות כאלה, הדבר מעיד על מסוכנותו הרבה, ולא ניתן, דרך כלל, לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר אלא בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות. גישה זו הננקטת בפסיקה נועדה להגן על הציבור הרחב מפני הסכנה הגדולה הטמונה במעשי בריונות של צעירים, המשתמשים בנשק קר על נקלה, תוך התלהטות יצרים, ואובדן שליטה על מעשיהם. לא אחת, מביאה תופעה זו לקיפוח חיים ממש, או לפציעה אנושה. תופעה זו מתרחשת גם בקרב בני נוער בעלי רקע נורמטיבי. קשה לומר כי מתקיימות במקרה זה נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות את שחרורו של העורר בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ארז שלו לעורר, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 30.7.09).
בש"פ 5814/09 - מחמד ג'עאביס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת מאות עזים מחוות "עין כמונים" (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגניבת עיזים מחוות "עין כמונים", בה מגדלים מאות עיזים מזן מיוחד, המיובאות מצרפת ומארה"ב. שוויה של כל עז כאלף דולר. על פי כתב האישום, באחד הלילות, הגיע העורר ברכב יחד עם אחד אבו גאליה, שוהה בלתי חוקי, ועם אחרים לאזור החווה. אלה פתחו את שער הדיר והוציאו ממנו כ-200 עיזים. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר ע"י בימ"ש השלום עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות, ולהן כמה פנים. מדובר בראש וראשונה בעבירות רכוש חמורות, שהיקף הנזק הכספי הכרוך בהן הוא רב עד מאד. לצורך ביצוע גניבת המקנה, נגרם במזיד אף נזק לרכוש. לעבירות אלה, שבוצעו בחבורה, התלוו גם עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה המתייחסות לעורר, כאשר הוא ניסה להשפיע על אחד השותפים שלא ימסור את שמו למשטרה, ויעלה בפני החוקרים גירסה שקרית ביחס למעורבותו. כן ניסה לשבש מהלכי משפט כאשר ביחד עם השותפים ביקש להסוות את זהות העיזים בהורדת מספרי האוזן והשבבים האלקטרוניים שהיו מוצמדים להן. העבירות המיוחסות לעורר מעמידות עילות מעצר, הן בגין מסוכנותו לביטחון רכוש הציבור, והן בשל סכנה שהוא מהווה לשיבוש מהלכי משפט והדחת עדים באם ישוחרר. בהיעדר חלופה שיש בה כדי לאיין באופן אפקטיבי הן את מסוכנותו של העורר והן את הסכנה לשיבוש הליכים והדחת עדים, אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יזיד אבו-אחמד לעורר, עו"ד דגנית כהן ויליאמס למשיבה. 30.7.09).
ע.פ. 10498/08 - מדינת ישראל נגד אליהו אליהו
*החמרה בעונש בעבירה של התפרצות לדירה לצורך גניבה ותקיפת בעלת הבית הקשישה שפתחה בצעקות לעזרה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בשעת צהרים פרץ המשיב דלת דירה ברמת גן במטרה לבצע גניבה. הוא נתקל בבעלת הבית, ילידת 1924, (להלן: המתלוננת), שיצאה מחדר השינה שלה למשמע הרעשים. המשיב דחף את המתלוננת בחוזקה אל חדר השינה וזו ניסתה להתנגד לו תוך השמעת צעקות לעזרה. בסופו של דבר נמלט המשיב כשבידו תיקה של המתלוננת. הפעלת הכוח מצד המשיב בעת המאבק עם המתלוננת, הותיר שפשוף בידה הימנית. המשיב הורשע, על פי הודאתו, בעבירת שוד, ובעבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, ונגזר עליו עונש של שנה מאסר בפועל, ושנה מאסר על תנאי, ובנוסף, הופעל כנגדו עונש מאסר על תנאי של 10 חדשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אכן, חרף דחיפתה של המתלוננת בידי המשיב, היא יצאה מן האירוע הטראומטי שחוותה, כמעט ללא כל פגע פיזי. מעבר לכך, המשיב הביע חרטה על מעשיו הבזויים, ביקש את סליחתה של המתלוננת, הביע רצון להצטרף לתכנית גמילה מסם ולחזור למוטב. אלה הם השיקולים המקלים, אשר עומדים לטובת המשיב. ואולם, לנוכח מעשיו החמורים של המשיב במקרה דנן, בהילקח בחשבון נסיבות ביצועם, ובמידה לא מבוטלת גם עברו הפלילי המכביד, אין בשיקולים אלה כדי להכריע את הכף לטובת ההקלה בעונשו. השלכותיהן של "עבירות רכוש" מתפרשות הרבה מעבר לפגיעה הכלכלית בקורבנות של עבירות אלה. במקרה דנן, על תחושת חוסר האונים וחוסר הביטחון של המתלוננת, נוספה האימה מפני פגיעה בה, בעקבות הפעלת הכוח הפיזי כלפיה. עבירות השוד וההתפרצות בוצעו עת שהה המשיב בחופשה מריצוי מאסר בגין עבירות קודמות, וכאשר תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. סך הכל, נזקפות לחובתו של המשיב 18 הרשעות קודמות. לנוכח מימדיהן המדאיגים של עבירות הרכוש בימינו אלה, מידת העונש ראוי שתשמש אות אזהרה לא רק למשיב עצמו, כי אם לכל הזומם לפגוע ברכושו ושלוותו של הזולת. בשים לב לכך שערכאת הערעור איננה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש - יועמד עונש המאסר בפועל בגין העבירות נשוא תיק זה על 24 חודשים. כך שעם הפעלת המאסר על תנאי, על המשיב לרצות עונש מאסר בפועל של 34 חודשים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אפרת רוזן למערערת, עו"ד יוסף פרידמן למשיב. 6.7.09).
רע"א 3122/09 - הראל חברה לביטוח בע"מ נגד שלום כהן ואח'
*רשלנות חברת ביטוח בטפול במטייל שחלה בחו"ל וכתוצאה מהרשלנות נפטר (הבקשה נדחתה).
איתי כהן (להלן - המנוח) יצא לחו"ל לטיול שלאחר הצבא יחד עם חברתו, המשיבה. במהלך מסע רגלי באזור הררי גבוה בפרו, חש המנוח ברע ונזקק לטיפול רפואי בעיירה הווארז, שם נקבע כי הוא סובל מדלקת ריאות והוא קיבל טיפול מתאים. בהמשך חלה הידרדרות במצבו, וחבריו של המנוח פנו לנציגים שונים של המבקשת, היא חברת הביטוח ממנה רכש המנוח טרם יציאתו לחו"ל פוליסת ביטוח. תחילה, יצרו קשר בשעה 00:18 עם ד"ר גוטפרוינד הנמצא בבוליביה ואשר פרטי ההתקשרות עימו נמצאו בפוליסה הבסיסית. הלה ענה כי יקח לו 3 ימים להגיע להווארז ומסר להם מספרי טלפון של ד"ר רויטמן הנמצא בלימה ואשר מבצע את עבודתו בהתנדבות עבור המבקשת. ד"ר רויטמן היה בדרכו למשחק כדורגל והשיחה עימו נותקה. בשעה 00:20. לאור המלצתו של הרופא המקומי כי יש להעבירו בדחיפות ללימה, יצרו קשר עם מוקד החירום של המשיבה בישראל. מכאן נמסר להם כי לא ניתן לעשות יותר מאשר
להתקשר לד"ר גוטפרויינד, וכי פינוי במסוק הינו בלתי אפשרי. בשעה 00:22 שוב התקשרו חבריו של המנוח לד"ר רויטמן, שהיה באמצע משחק הכדורגל, והוא החליט כי אין צורך בפינוי אווירי וניתן להסתפק באמבולנס. האמבולנס הגיע להווארז למחרת, לאחר כ-6-8 שעות נסיעה מלימה. למרות שהפנייה לנציגי המשיבה נעשתה כבר בשעה 00:18, יצא האמבולנס מלימה להאוורז בסמוך לשעה 00:04 לפנות בוקר ביום שלמחרת. לקראת צהרי היום יצא האמבולנס חזרה ללימה. במהלך הנסיעה חלה הידרדרות במצבו של המנוח והוא נפטר. משפחתו של המנוח הגישה תובענה לבימ"ש השלום שם טענה כי מותו של המנוח היה נמנע אילולא רשלנותם של המבקשת ונציגיה לפעול לפי חוזה הביטוח. בימ"ש השלום דחה את תובענת המשיבים וקבע כי המנוח נפטר לאחר שחלה במחלה שאינה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח. עוד נקבע, כי נציגי המבקשת פעלו בסבירות ועשו ככל שניתן, בנסיבות המקרה. ביהמ"ש המחוזי, קיבל בדעת רוב, את הערעור וקבע כי המבקשת גם הפרה את התחייבויותיה החוזיות הנקובות בפוליסת הביטוח וגם נהגה ברשלנות בטיפול במקרה דנן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים או בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה למתן רשות לערעור נוסף. מעבר לנדרש, צדק ביהמ"ש המחוזי כי המבקשת לא היתה ערוכה בהתאם לאמות מידה סבירות לטיפול ופינוי של מבוטחיה בפרו, ולא נקטה במקרה האמור באותם אמצעים בסיסיים המצופים ממנה בכדי לנסות להציל את חייו של המנוח.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ע. יעקובוביץ למבקשת. 9.7.09).
ע.פ. 3219/09 - פיראס חביבי ומארון סליבא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של שוד יצאנית לאחר שסוכם על מחיר שירותי המין שתספק לשני השודדים (הערעור נדחה).
המערערים - ילידי 1985 ו-1987 קשרו קשר לשוד פרוצה. לצורך כך נסעו השניים ביום 8.1.07 לחוף הים של חיפה, פנו למתלוננת, והיא נכנסה לרכב לאחר שסיכמו עמה כי תעניק להם שירותי מין תמורת 200 -. המערער 1 יצא מן הרכב והותיר את המתלוננת עם המערער 2. כאשר החלו בפעולות לקראת המגע המיני, פתח המערער 1 את דלת המכונית ומשך בחזקה את תיקה של המתלוננת, ובו סכום של 120 -. בשלב זה אחז המערער 2 במתלוננת בחזקה ועיקם את ידה, בעוד המערער 1 תופס בידה האחרת. המערער 1 החל בנסיעה איטית בעוד המתלוננת לכודה עמם ברכב, עד שהצליחה לאחר זמן קצר לצאת מן הרכב הנוסע. בגזרו את הדין ציין ביהמ"ש, כי בעבירות שוד, הנפוצות במקומותינו, יש לאמץ מדיניות עונשית מחמירה. במקרה דנא נשקל הפן החמור של העבירה והצורך להגן על כבודן ורכושן של אוכלוסיות חלשות, המהוות פוטנציאל לעבירות כאלה; מאידך גיסא, ניתן משקל לעברם הנקי לחלוטין של המערערים, ללקיחת האחריות מיד בחקירתם במשטרה ולגילם הצעיר. על כן הושת עליהם עונש של 18 חודשי מאסר, מהם 9 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, ופיצוי המתלוננת בסך 3,500 - כל אחד. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ככלל, עבירות שוד דינן מאסר בפועל, והטעמים לכך ברורים - הצורך בהרתעה ובגמול, וגם בהרחקת העבריין מן החברה לתקופה מתאימה. שעה שעסקינן בפגיעה במתלוננת חסרת ישע, שעיסוקה ונסיבותיה חושפים אותה מטבעם תדיר לפגיעת הזולת, על ביהמ"ש ליתן יד להגנתה. על כן גם כשעסקינן במערערים צעירים בעלי עבר נקי - אין מקום להתערבות בגזר הדין.
(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גיל משה למערערים, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 7.7.09).