ע.א. 5071/09 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד מחסני חשמל בע"מ (בפירוק)
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המחלוקת נשוא פסה"ד שבערעור נסבה על טענת המשיבה כי הבנק הנתבע, אשר ניהל את חשבונה, אחראי להתמוטטותה ולפירוקה עקב ניהול כושל של חשבון החברה. בין היתר, נטען, כי החלטתו של הבנק לבטל באופן מיידי את מסגרת האשראי שעמדה לרשות החברה בבנק לצורך ניהול עסקיה השוטפים, הביאה להתמוטטותה הכלכלית. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הבנק כי תביעת החברה התיישנה. לגוף הענין נקבע, כי הודעת הבנק לחברה בדבר סגירה מיידית של מסגרת האשראי ניתנה ללא התראה מוקדמת, או למצער, ללא התראה מספקת לחברה. כן נקבע כי הודעת הבנק על ביטול מיידי של מסגרת האשראי לא היתה הכרחית, ולא היתה מידתית, וכי לחברה נגרם נזק ממשי כתוצאה מהסגירה המיידית של מסגרת האשראי. בענין הנזק, קבע ביהמ"ש כי הנזק הוא בשיעור של 11.3 מליון -. סכום זה נקבע כפיצוי שעל הבנק לשלם לחברה. הבנק הגיש ערעור על פסה"ד, ובקשה לעיכוב ביצועו. הבקשה נתקבלה.
ב. אשר לסיכויי הערעור - פסה"ד נשוא הערעור מעלה שאלות בלתי שגרתיות ביחס לחובות המוטלות על בנק כלפי לקוח, הנהנה מקו אשראי בנקאי הדרוש לו לצורך עסקיו. כן עולות שאלות לא פשוטות בענין קביעת היקף הנזק הנגרם לחברה עיסקית שהפכה חדלת פרעון מקום שנקבע כי הופרה חובת הבנק כלפיה בסגירה מיידית של קו האשראי הבנקאי שהועמד לרשותה. ביהמ"ש קמא החיל מבחנים מסויימים לצורך חישוב הנזק אשר גם הם יעמדו בבוא העת לבחינה ערעורית. אין לומר במקרה זה כי הסיכויים זניחים, ואין להוציא מכלל אפשרות כי בימ"ש שלערעור עשוי להתערב, באופן שישפיע על סכום החיוב הכספי שהבנק חוייב בו על פי פסה"ד קמא.
ג. אשר למאזן הנוחות - מצד אחד, אין לומר כי עיכוב ביצועו של פסה"ד עלול ליצור סיכון מבחינת החברה, שמא החוב לא ישולם לידיה אם הערעור יידחה, שהרי החייב הוא בנק גדול ויציב שיש להניח כי יקיים חוב פסוק חלוט שיוטל עליו. החברה מסכימה כי תשלום החוב הפסוק יבוצע לקופת הפירוק, וכי החברה בפירוק תהיה מנועה מחלוקתו לנושיה עד לאחר הערעור. במצב דברים זה, ביצועו של פסה"ד כבר עתה לא יועיל לנושי החברה כל עוד לא ניתנה הכרעה בערעור. מצד שני, ביצוע מיידי כאמור ימנע מהבנק את היכולת לפעול בסכום הכסף האמור, שהיקפו ניכר, ולהשיג תשואה בנקאית בעבור השימוש בו. במציאות זו, עיכוב ביצוע פסה"ד יביא למצב שבו הבנק נהנה, ואילו נושי החברה בפירוק אינם חסרים, כל עוד הערעור לא הוכרע. על כן יש לעכב את ביצועו של פסה"ד.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גבי מויאל מאור, ליטל פלדי, רם כספי וגד טיכו למבקש, עוה"ד אורן טננבוים וענת שעיו - מלר למשיבה. 2.8.09).
בש"פ 7064/08 - מדינת ישראל נגד עו"ד ליאורה ברקו ואח'
*האזנות סתר כ"חומר חקירה" באישום של הברחת סמים ע"י עו"ד לאסירים בכלא. *חסיון לקוח עו"ד(מחוזי י-ם - ב"ש 4591/08 - הערר נתקבל בחלקו).
א. המשיבה (להלן: ברקו) הואשמה כי הגיעה לכלא השרון לצורך פגישה עם המשיבים 2 ו-3 כשברשותה סמים, אותם העבירה למשיבים 2 ו-3. במסגרת פעולות החקירה בתיק בוצעו האזנות סתר למכשיר הטלפון הנייד של ברקו. השר לביטחון פנים הוציא תעודות בדבר ראיות חסויות, ביחס לאופן שבו בוצעו ההקלטות וההאזנות בתיק וביחס לידיעות מודיעיניות שנמסרו למשטרה וזהות מוסריהן. לאחר הגשת כתב האישום נגדה, הגישה ברקו בקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ, בה עתרה לקבל, בין היתר,
את כל הקלטות של האזנות הסתר שבוצעו לטלפון הנייד שלה. העוררת הבהירה בתגובה כי נמסרו לברקו שש שיחות שנקלטו בהאזנות הסתר לטלפון הנייד שלה וכי אלו השיחות היחידות שתמלולן הותר על פי הצו להאזנות הסתר. ביחס לשאר השיחות שנקלטו טענה המדינה כי חל עליהן חיסיון עורך-דין לקוח או שהן נוגעות לצנעת הפרט, ועל כן שיחות אלה לא הופקו ולא תומללו. בימ"ש קמא הורה למדינה למסור לידי ברקו את הקלטות של האזנות הסתר; את הפרוטוקולים המלאים של הדיונים שהתקיימו במעמד צד אחד בבקשות להאזנת סתר, פרט לקטעים החסויים ולקטעים בהם מצוטטות ידיעות חסויות; את יומני הכניסה לכלא השרון תוך מחיקת שמות שיש בהם חשש לפגיעה בפרטיות; וכן הורה למדינה לבחון האם נמסרה לברקו ולמשיבים 2 ו-3 רשימת חומר החקירה במלואה. הערר נתקבל בחלקו.
ב. קביעותיו של בימ"ש קמא במקרה דנן אינן עולות בקנה אחד עם לשונו המפורשת של סעיף 74 לחסד"פ, המבחין בין "חומר חקירה" בו רשאי הנאשם לעיין ואותו הוא רשאי להעתיק ובין "חומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת", לגביו זכאי הנאשם לקבל לידיו פירוט ברשימה.
ג. אשר לחומר שלגביו נטען חסיון הנובע מיחסי עו"ד לקוח - (בין ברקו לבין שני המשיבים - לקוחותיה) - חיסיון זה המעוגן בסעיף 48 לפקודת הראיות נועד להגן על זכותו של הלקוח לקבל ייעוץ משפטי ללא חשש ולאפשר לו ליצור עם עורך דינו מערכת יחסים מקצועית פתוחה המבוססת על אמון. בשל חשיבותו הרבה של חיסיון זה מקובל לראותו כחיסיון מוחלט לגביו לא נקבעה בפקודת הראיות נוסחת איזון ולא הוקנתה לביהמ"ש סמכות להורות על הסרתו. עם זאת, מדובר בחיסיון הניתן לטובת הלקוח, ולפיכך הלקוח, ולא עורך-הדין, הוא זה הרשאי לוותר עליו. בנוסף, החיסיון האמור חל רק על דברים שיש להם "קשר ענייני עם השירות שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח". החיסיון לא נועד לאפשר לעורך הדין לשמש "עיר מקלט" לביצוע עבירות. על כן, מקום שבו ההתקשרות נסובה על ייעוץ לביצוע עבירה או מקום שהעבריין מוסר לעורך-דין על כוונתו לבצע עבירה עתידית, אין החיסיון חל.
ד. סיכומם של דברים: סמכותה של הרשות החוקרת להחזיק בחומר הקלטה שאינו "חומר חקירה" נובעת מן הסמכות המסורה לה לבצע חקירות ולאסוף ראיות. על כן, ככל שחומר ההקלטה הגיע לידי המשטרה תוך כדי ביצוע חקירה ובמסגרת הפעלת סמכויותיה כדין, אין לקבל את עמדתו של בימ"ש קמא לפיה חומר זה אינו מוחזק על-ידה בסמכות, אף אם אין מדובר ב"חומר חקירה" על-פי המובן שניתן למונח זה בפסיקה. כך לגבי חומר הקלטה שלא סווג כחומר חקירה בהאזנות "רגילות" אשר לגביהן ניתן היתר האזנה על-פי סעיף 6 לחוק האזנת סתר, וכך גם לגבי חומר הקלטה שלא סווג כחומר חקירה בהאזנות על-פי סעיף 9א לחוק האזנת סתר אשר ביהמ"ש לא הורה על אופן הטיפול בו (לגביו חלה במקרה כזה תקנה 5 לתקנות האזנת סתר כ"ברירת מחדל").
ה. זכותו של נאשם לקבלת חומר חקירה ותוצרי האזנת סתר בכלל זה, אינה מבוססת על זכות קניינית בחומר, כפי שקבע בטעות בימ"ש קמא, אלא על האפשרות שהחומר הינו רלוונטי לאישום ועשוי לסייע לנאשם בהגנתו. על כן, אין לקבל את קביעותיו הגורפות של בימ"ש קמא לפיהן על המשטרה להעביר לידי ברקו את כל הקלטות שבידי המשטרה, וכן אין לקבל את קביעותיו כי קלטות אלו הן קניינה של ברקו, וכי היא זכאית לקבלן בלא שעליה לבסס את בקשתה בעניין זה ולהציג נימוקים באשר לרלוונטיות של אותן קלטות.
ו. תהליך המיון והסיווג של תוצרי האזנת סתר "רגילה" יתבצע על-ידי גורמי החקירה. הטענה כי יש להעביר לידי ברקו את מלוא תוצרי האזנת הסתר על מנת שהמיון והסיווג
של חומר זה ייערך על-ידה אין לה בסיס בדין ואין לקבלה, וקביעתו של בימ"ש קמא בדבר העברת חומר זה לידי ברקו דינה להתבטל. יחד עם זאת, עומדת לברקו הזכות להגיש בקשה מתאימה לעיון על-פי סעיף 74 לחסד"פ. ככל שהיא סבורה שבתוצרי האזנת הסתר נשוא החלטה זו קיים חומר חקירה נוסף שלא נמסר לה על-ידי המדינה - בקשה זו תיבחן ותוכרע על-ידי ביהמ"ש, ולאחר שביהמ"ש, אם יראה זאת לנכון, יעיין בתוצר או בתוצרי ההאזנה שאליו מתייחסת הבקשה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, חיות. החלטה - השופטת חיות. 13.8.09).
ע.א. 5324/05 - בשיר נבהאן שחאדה ואח' נגד פקיד שומה עכו
*שומת מס הכנסה לפי מיטב השפיטה לאחר פסילת ספרי הנישום(מחוזי חיפה - עמ"ה 187/2000 - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).
א. המערערים היו שותפים בעסק לגידול וממכר חזירים ומוצריהם. המשיב הוציא למערערים שומות לשנים 1995 - 1999. המערערים הגישו השגות על השומות והוזמנו להשמיע את טענותיהם. לאחר שנדחו השגות המערערים הוציא המשיב שומות לפי מיטב השפיטה. מאחר שלמערערים נמסרה הודעה על פסילת ספריהם, והמועד להגשת ערר על כך טרם חלף, הוצאה שומה, בשלב זה, על בסיס ספרים קבילים. לאחר שחלף המועד להגשת ערר על פסילת הספרים, הוצאו השומות לשנים 1995-1998, על בסיס ספרים פסולים, לפי מיטב השפיטה. ביהמ"ש המחוזי הפחית %25 מכלל השומה שקבע המשיב וזאת על יסוד אומדן. בתוך כך, דחה ביהמ"ש את הטענות המקדמיות של המערערים לפיהן לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להשמיע את טיעוניהם, וכי השומה הוצאה בטרם מוצה הליך של ערר על פסילת ספרים. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל: סעיף 158א. לפקודת מס הכנסה קובע את החובה לתת לנישום הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיו. על רשויות המס לתת לנישום הזדמנות סבירה והוגנת להשמיע את טענותיו, כמתחייב מכללי המשפט המינהלי, כאשר הבחינה האם הוענקה זכות הטיעון היא נסיבתית ונבחנת בכל מקרה לפי נסיבותיו. בענייננו, ניתנה למערערים הזדמנות סבירה, ואף למעלה מכך, להציג את טענותיהם בפני המשיב ובכך מיצו את זכות הטיעון שקמה להם מכוח סעיף 158א לפקודה.
ג. אשר לטענה כי הוצאת השומות במסגרת התקופה שלאחר ההודעה על פסילת הספרים, בה ניתן היה לערער על ההודעה, הינה פסולה ועל כן בטלה - סעיף 130 לפקודה קובע כי על החלטת פקיד שומה לפסול פנקסי חשבונות ניתן לערור בפני הוועדה לקבילות פנקסים תוך 30 יום מקבלת ההודעה וכי לא תוצא שומה על בסיס פסילת ספרים לפני שחלף המועד להגשת ערר על ההחלטה לפסול את הפנקסים. במצב דברים זה, על פקיד השומה לחכות בטרם יוציא שומה על בסיס ספרים בלתי קבילים. אלא שבמקרה שלפנינו, אין התנהלותו של המשיב חורגת מהאמור בסעיף 130. שכן, בשלב הוצאת השומה הראשונה יצאה השומה על בסיס ספרים קבילים, ורק לאחר שחלף המועד להגשת ערר על הפסילה הוצאה השומה לפי מיטב השפיטה.
ד. השאלה המרכזית בערעור נוגעת לניהול ספרי המערערים ולליקויים אותם מצא המשיב בספרי המערערים עת בחר להוציא למערערים שומות לפי מיטב השפיטה. בהיעדר ספרים ערוכים בהתאם להוראות לא יכול היה המשיב להגיע לשומה מדוייקת ועל כן היה עליו לקבוע את הכנסות המערערים על פי מיטב השפיטה.
ה. (דעת מיעוט): משקבע המשיב את הכנסות המערערים לפי מיטב השפיטה, טוענים המערערים כי השומות אינן מבוססות. טענות המערערים המופנות נגד קביעות ביהמ"ש קמא בעניין זה, עניינן בממצאים עובדתיים, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים
כאלו. משלא הציגו המערערים כל ראיות אובייקטיביות וסובייקטיביות העשויות לסתור את גובה השומה שקבע המשיב, לא נותר אלא לבדוק האם השומה שקבע מופרכת, שרירותית או מוגזמת. בהיעדר בסיס מוצק להערכת הכנסתו של נישום שספריו נפסלו, לא יתערב ביהמ"ש בשומה, אפילו אין פקיד השומה יכול לבססן על ראיות העומדות במבחן. על כן יש לדחות את הערעור.
ו. המשנה לנשיאה ריבלין: יש לקבל את הערעור בחלקו. שומה לפי מיטב השפיטה מתבססת תכופות על הנחות ולעיתים גם על השערות. תוצאה זו היא לעיתים קרובות פועל יוצא של התנהגותו של הנישום עצמו. עם זאת, פקיד השומה חייב בעריכת שומה סבירה. סבירותן של ההנחות שבהן השתמש פקיד השומה עומדת לביקורת שיפוטית. בענייננו, מספר הנחות מרכזיות אותן הניח המשיב לצורך קביעת השומה מעוררות קושי ניכר. ביהמ"ש המחוזי ביקש להתמודד עם הקשיים האלה בדרך של ביצוע הפחתה "גלובאלית" בשיעור של כ-%25 ברוב רכיבי השומה. ההפחתה בוצעה בדרך של אמדן, ולא בדרך של קביעת הנחות חלופיות, סבירות יותר, על בסיס חומר הראיות. במקרים שבהם הדבר ניתן, יש יתרון בקביעת הנחות חלופיות ומבוססות יותר שיאפשרו חישוב מפורט יותר - וזאת חלף הפחתה בדרך של אמדן גלובאלי. בענייננו ניתן לעשות חישוב מפורט יותר על יסוד החומר שהיה בידי פקיד השומה. על כן על המשיב לתקן את השומות על יסוד חומר זה.
ז. השופט מלצר, מצטרף לדעת המשנה לנשיא ומעיר: "ער אני לכך שאף על בסיס הנחות אלו השומות שתערכנה תצאנה גבוהות מהפשרה שהוצעה בשעתו למערערים (והם לא ראו לקבלה). המערערים מבקשים עתה לחזור לפשרה האמורה ואולם לגביה הם החמיצו את השעה, שכן הם לא שעו לכלל: יפה כח פשרה מכח הדין".
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, מלצר. עו"ד ש. עובדיה למערערים, עו"ד י. הירשברג למשיב. 9.8.09).
על"ע 2972/06 - עו"ד אהוד כספי נגד לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה
*הרשעה משמעתית בשליחת יד בכספי לקוח וחומרת עונש השעייה. *החובה להפעיל השעייה על תנאי בעת גזירת עונש השעייה נוסף(הערעור נדחה).
א. המערער ייצג קבוצה של 16 בעלי קוטג'ים, וביניהם המתלונן, בתובענה כספית בגין ליקויי בנייה. לקוחותיו זכו בתובענה בסכום כסף בתוספת אגרת משפט ושכר טרחת עורך דין בסך %15 מסכום התביעה שישולם לכל אחד מן התובעים. הסכום המלא הופקד בחשבון נאמנות ברשות המערער. בפועל, הועבר סכום הכסף למתלונן וליתר התובעים על-ידי המערער רק כ-4 חודשים לאחר קבלת הכספים לידיו. כמו כן, הסכום שהועבר לא כלל את חלקו של כל תובע בשכר הטרחה ואת אגרת המשפט שנפסקו לזכותם. הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: בית הדין המחוזי), וביה"ד הרשיע את המערער בעבירות של עיכוב כספים שהתקבלו עבור לקוח; שליחת יד בכספי פיקדון והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בנוגע לאישום בשליחת יד בכספי פיקדון, דחה בית הדין את טענת המערער כי הסכם שכר הטרחה בינו לבין לקוחותיו קובע כי יועברו לידי המערער הן %15 מהסכום שיפסק לטובת התובעים במסגרת ההליך, והן מלוא סכום שכר טרחת עורך דין שיפסק על-ידי ביהמ"ש, אם יפסק. ביה"ד ביסס את החלטתו על הראיות שבתיק וכן נתן משקל להלכה הנוהגת, הקובעת כי הסכום שפוסק ביהמ"ש כשכר טרחה והוצאות שייך ללקוחות ולא לעורך הדין המייצג, וכך גם צויין במפורש בפסה"ד שניתן לטובת לקוחותיו של המערער. בגזר הדין, קבע בית הדין כי יש להפעיל תקופת השעיה על-תנאי שנגזרה בתיק קודם, וזאת מכוח חובה שבדין לעשות כן על פי לשון החוק. טענת המערער
כי לבית הדין מסורה הסמכות להחליט האם להפעיל תקופת תנאי או אם לאו נדחתה. בהתאם לכך נגזרו על המערער 9 חודשי השעיה בפועל, וזאת בחופף לעונש השעיה בכל תיק אחר. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של המערער. הערעור נדחה.
ב. טענות המערער בעניין הרשעתו נוגעות לממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אותם קבע בית הדין קמא, ואשר אושרו על-ידי בית הדין הארצי בערעור. לא מתקיימים חריגים במקרה זה המצדיקים סטייה מהכלל המקובל, במסגרתו לא תתערב ערכאת ערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לה היתה התרשמות ישירה מחומר הראיות. בנוסף, ההרשעה נתמכה בחומר ראייתי מגוון שכלל את עדות המתלונן שאומתה במסמכים, בתכתובות ובעדויותיהם של עדי תביעה נוספים שהינם בין לקוחותיו של המערער במסגרת אותה תובענה.
ג. אשר למידת העונש - לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להשית, וביהמ"ש אינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם. אין לקבל את טענת המערער כי לבית הדין המשמעתי סמכות להאריך תקופת תנאי שנגזרה בתיק קודם, ואין ללמוד על סמכות כזו מן הדין הנוגע להפעלת מאסר על תנאי או מחבוש. בנוסף, גם אם היתה מתקבלת טענת המערער כי קיימת סמכות כזו, לא היתה אפשרות להפעילה בעניינו של המערער. בכל הוראות החוק הנוגעות להארכת תנאי, נקבע מפורשות כי סמכות ההארכה תופעל רק אם בתיק החדש לא נגזר עונש מאסר או מחבוש. כך גם באשר להשעייה שנגזרה בתיק דנא.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. גרטנר למערער, עו"ד ח. קלמפרר-מרצקי למשיב. 12.8.09).
בג"צ 4711/02 ואח' - דניאלה הלל ואח' נגד שר הפנים ואח'
*מעמדן של אזרחיות זרות שבעליהן אזרחי ישראל נפטרו בהליך התאזרחותן המדורג של הנשים(העתירות נדחו).
א. העתירות עוסקות בשאלת מעמדן של אזרחיות זרות אשר בעליהן, אזרחי מדינת ישראל, נפטרו בעיצומו של הליך התאזרחותן המדורג. סעיף 7 לחוק האזרחות, שבא להקל על הליך ההתאזרחות של בן זוג של אזרח ישראלי, אינו מעניק אזרחות אוטומטית ואינו שולל את שיקול הדעת של שר הפנים. סעיף 7 מיושם באמצעות ההליך המדורג המאפשר לבחון לאורך זמן את התקיימות התנאים למתן אזרחות ובהם: קיומו של קשר נישואין תקף, מרכז חיים בישראל והיעדר מניעה פלילית או ביטחונית. מקרה שבו בן הזוג הישראלי נפטר בטרם סיומו של ההליך המדורג מחייב התייחסות והתחשבות מיוחדת לאור ההשלכות הקשות שעלולות להיות להפסקת הליך ההתאזרחות על בן הזוג הזר, שקבע את מרכז חייו בישראל בעקבות קשר נישואין אמיתי עם אזרח ישראלי. בשנת 2006 נקבע "נוהל טיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (להלן: נוהל 2006). לפי נוהל 2006 ההליך המדורג יופסק במקרים של גירושין ושל פטירת בן הזוג הישראלי, אולם במצבים מסויימים, יועבר התיק לבחינת ועדה בין-משרדית לעניינים הומניטאריים. נוהל 2006 הבחין בין מצב שבו לבני הזוג נולדו ילדים משותפים לבין מצב שבו לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים. העתירות נדחו.
ב. סעיף 7 לחוק האזרחות נועד להקל על הליך ההתאזרחות של מי שנישא לבן זוג ישראלי. המבחן המדורג - שחוקיותו אושררה בפסיקה - משקף מדיניות שלפיה הענקת מעמד של קבע לבן הזוג הזר תיעשה בשלבים, תוך בחינת התקיימות המדדים הצריכים לעניין - קיומו של קשר נישואין תקף, מרכז חיים בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית - על ציר הזמן. ממילא רשאית המדינה שלא להעניק אזרחות באופן אוטומטי
כאשר ההליך המדורג נקטע באיבו בשל מותו של בן הזוג הישראלי. ניתן לומר כי במקרה כזה חסרים נתונים שאמורים היו להיאסף לאורך תקופת ההליך המדורג כולה. הבחירה לקבוע קריטריונים שמטרתם, במידת האפשר, למלא את החסר במידע, כמו-גם לבטא את הפן ההומניטארי של הסוגיה הנדונה, היא בחירה סבירה וראויה. בכפוף לחובה לקיים בחינה אינדיבידואלית ולקיים שימוע בכל מקרה ומקרה, העתירות נדחו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 2.8.09).
ע.א. 2833/04 - רגיס בע"מ נגד רו"ח טרבלסי הנאמן על דן רולידר בע"מ
*תקפו של שעבוד שלא נרשם ברשם החברות והארכת המועד לרישומו של השעבוד(מחוזי חיפה - תיק פש"ר 66/02 - הערעור נדחה).
א. חברת דן רולידר רכשה ציוד הנדסי מהמערערת. הרכישות נעשו במועדים שונים: 18.6.2000; 24.8.2000; 15.4.2001. רולידר התחייבה לשעבד לרגיס את הציוד שנקנה. מסמכי השעבוד הופקדו בידי רגיס, אך רגיס לא ביקשה לרשום את השעבודים אצל רשם החברות תוך 21 הימים מן היום בו נוצרו, כאמור בסעיף 179(א)(1) לפקודת החברות. כעבור זמן מה נקלעה רולידר לקשיים, וביום 27.12.2001 הוגשה בקשה לפירוקה. ביום 2.1.2002 הגישה רגיס לרשם החברות בקשה להארכת מועד לרישום השעבודים, כאמור בסעיף 191 לפקודת החברות. הרשם האריך את המועד, והשעבודים נרשמו בתחילת ינואר 2002, בין הגשת הבקשה לפירוק לבין צו הקפאת ההליכים. הרשם נתן בידי רגיס תעודות כאמור בסעיף 185(א) לפקודת החברות. רגיס טוענת כי היא נושה מובטח לגבי הציוד ששועבד כאמור. הנאמן טען כי השעבודים חסרי תוקף כלפיו, שכן השעבודים כולם נרשמו זמן רב לאחר המועד, ולטענתו הארכת המועד על ידי הרשם במעמד צד אחד, אין לה תוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות הנאמן בעניין המשמעות שיש לייחס לכך שהרישום לא נעשה תוך 21 יום מיום יצירתו. ביהמ"ש קבע כי משניתנה על ידי הרשם תעודת רישום, יש לראות את השעבוד כאילו התקיימו לגביו הוראות סעיף 178(א) לפקודת החברות לעניין מועד הרישום. ביהמ"ש דחה איפוא את טענת הנאמן בעניין היעדר תוקף של השעבוד כלפי צדדים שלישיים. עם זאת קבע ביהמ"ש כי רישום השעבוד בטל בהיותו העדפת מרמה כאמור בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. הערעור נדחה ולא מטעמו של בימ"ש קמא.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי מכוח דיני השעבודים יש ליתן לשעבוד תוקף, אך נוכח דיני חדלות הפרעון הקובעים בטלות עסקאות שנעשו תוך העדפת מרמה אין ליתן לרגיס מעמד של נושה מובטח. למעשה, לא ניתן לדבר על העדפת מרמה. ואולם, גם בקביעה כי יש ליתן לשעבוד תוקף אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי, ולכן בסופו של יום התוצאה היא כי דין הערעור להדחות.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד מוני עזורה וורד גווילי-צולמן למערערת, עו"ד רון רוגין למשיב. 3.8.09).
ע.א. 4898/09 - dtl sdnomaid נגד עו"ד שפלר נאמן על נכסי החייבת מיכל אריאלי ואח'
*הענקת נכסים שביצע אדם בשנתיים שקדמו להיותו פושט רגל(מחוזי ת"א - פש"ר 1012/02 - הערעור נתקבל).
א. ביום 30.10.2001 הועבר מחשבונה של המשיבה 2 (להלן: החייבת) בשווייץ, לחשבונה של המערערת, חברה העוסקת במכירת יהלומים, סכום של 190,000 $ . סכום הכסף הועבר לחשבונה של המערערת מספר חודשים לפני מתן צו כינוס נגד החייבת.
המשיב, הנאמן על נכסי החייבת, הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לחילוט הסכום שהועבר לחשבונה של המערערת. במסגרת הדיון הועלו ע"י המערערת בין, השאר, שתי טענות: האחת והמרכזית היא שלמעשה אין קשר ישיר בין המערערת לבין החייבת, ושהמערערת קיבלה את הסכום במסגרת עסקה למכירת יהלומים בינה לבין לקוח קנדי (ששמו בסל); השניה היא שלאחר שהכסף הועבר מחשבונה של החייבת, הושב לה סכום הכסף, בניכוי עמלה, על ידי אדם בשם רביבו, במזומן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לחלט את הסכום שכן הוכח כי הכסף הועבר באופן ישיר מחשבונה של החייבת, וכי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שסכום הכסף שהועבר לחשבונה לא שייך לחייבת. הערעור נתקבל.
ב. נראה כי הוראת החוק שבבסיס פסה"ד היא הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, המבטלת כלפי הנאמן הענקת נכסים שביצע אדם בשנתיים שקדמו להיותו פושט רגל. לב-ליבו של סעיף 96 הוא היכולת לבטל הענקה אשר הובילה להפחתת מסת הנכסים של החייב. בענייננו נטען על-ידי החייבת, וטענה זו לא נסתרה ולמעשה אינה שנויה במחלוקת, כי בסמוך לאחר העברת הסכום למערערת, החייבת קיבלה לידיה את אותו סכום (בניכוי עמלה של $7,000) מרביבו. ביהמ"ש המחוזי ציין עובדה זו אך לא ייחס לה משקל בפסק-הדין. אולם, לעובדה זו נפקות מכרעת במקרה זה. מן העובדות שאינן במחלוקת עולה שהכסף יצא מחשבונה של החייבת באורח זמני בלבד, ולמעשה כסף שהיה בחשבונה בשוויץ "שינה את פניו" והפך - בדרך סיבובית שנפתוליה לא ידועים גם היום - לכסף מזומן. כך או אחרת, החייבת קיבלה לידיה את הכסף ולכן נראה ש"העברת" הכסף לחשבונה של המערערת לא גרעה דבר מחשבונה של החייבת (למעט העמלה ששולמה לרביבו). הגריעה ממסת הנכסים של החייבת באה בשלב מאוחר יותר, כאשר החייבת עשתה שימוש בכסף המזומן שבא לידיה, לדבריה - לצורכי מחייתה ולתשלום לנושים. זו, אולי, הענקה שסעיף 96 חל עליה, אולם המהלך הסיבובי שדרכו הגיע, מצד אחד כסף למערערת, ומצד שני הושב כסף לחייבת (לפי הנחת הכונ"ר), אינו מבטא שינוי במצבת הנכסים של החייבת המהווה "הענקה" כמשמעותה בסעיף 96.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 20.8.09).
בש"פ 6282/09 - בסאם תראווה נגד מדינת ישראל
*פסילת רשיון נהיגה ע"י ביהמ"ש עד תום ההליכים, באישום של גרימת מוות, כאשר רשיון הנהיגה כבר הוחזר לנהג לאחר פסילה מינהלית(הבקשה נדחתה).
א. העורר הואשם בביהמ"ש לתעבורה בירושלים, ביום 6.4.2009, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים ועבירה של שיבוש מהלכי משפט. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 25.12.2008 סמוך לשעה 15:10 נהג העורר בטנדר ברחוב בירושלים ולצידו נסע בן אחיו. הכביש בכיוון נסיעת העורר נמצא בירידה ועקומה קלה שמאלה ולרשותו שדה ראיה רחב של 154 מטרים. אותה עת ירד במקום גשם קל ושרה אליזאדה, הולכת רגל ילידת 1933 (להלן: המנוחה), חצתה את הרחוב באלכסון, בכיוון נסיעת העורר. העורר הבחין מרחוק במנוחה חוצה לאיטה את הכביש, אך עקב רשלנותו לא בלם והמשיך להתקרב למנוחה כשהוא צופר. רק בהגיעו למרחק קצר מן המנוחה שהמשיכה לחצות, בלם העורר בלימת חרום, אך פגע במנוחה בעוצמה. מתנדב מד"א-הצלה שהגיע למקום במקרה טיפל בה. כמו כן הגיעה למקום ניידת סיור של המשטרה. המנוחה, שהיתה בהכרה ודיברה, לא הצליחה לתקשר עם המתנדב או עם שוטרת הסיור, והעורר, שעצר את רכבו, מסר בכזב לשוטרת הסיור כי הוא רק עד ראיה לתאונה, וכי המנוחה החליקה מן המדרכה אל הכביש, וכי לא פגע בה עם הטנדר. בעקבות הדיווח הכוזב שוחרר העורר מן המקום. המתנדב החליט להסתפק בפינוי המנוחה אל בית החולים
הדסה הר הצופים ולא לבית החולים הדסה עין כרם המתמחה בפגיעות קשות יותר. כעבור זמן קצר חלה הידרדרות במצבה של המנוחה והיא נפטרה. ביום 28.12.2008 נלקח רישיון הנהיגה של העורר על-ידי המשטרה בשל פסילה מנהלית, ועם תום תקופת הפסילה המנהלית הוחזר הרשיון לעורר. בקשה שהגישה המשיבה לפסול את רישיונו של העורר עד תום ההליכים נגדו החלה לידון ביום 26.4.2009 בביהמ"ש לתעבורה בירושלים ולאחר דחיות שונות ודיון בערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי, קיבל ביהמ"ש לתעבורה, את הבקשה והורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד למתן פסק דין בעניינו. ביהמ"ש לתעבורה קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וציין כי ניתן ללמוד על מסוכנותו של העורר, בין היתר, מנסיבות האירוע, מעברו התעבורתי הכולל 37 הרשעות קודמות, וכי מכל מקום אין מדובר בנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לסתור את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 46ב לפקודת התעבורה. לבסוף דחה ביהמ"ש לתעבורה את טענת העורר לפיה המשיבה השתהתה בהגשת בקשת הפסילה. ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה ערר שהגיש העורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין ממש בטענת העורר לפיה לא היה ביהמ"ש לתעבורה מוסמך לדון בפסילת רישיון הנהיגה שלו עד תום ההליכים. באשר לטענת השיהוי - אכן, מקום שבו מבקשת התביעה לעתור לפסילת רישיונו של נאשם עד תום ההליכים, מן הראוי כי תגיש את כתב האישום ואת בקשת הפסילה בתוך תקופת הפסילה המנהלית. שיהוי רב מדי, יכול ויהיה בו כדי להביא לידי ביטול הפסילה לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה, מתוך הנחה שהמשיבה אינה סבורה שנשקפת סכנה מן הנאשם. בענייננו, כתב האישום ואיתו הבקשה לפסילת הרישיון עד תום ההליכים אכן הוגשו לאחר שהוחזר לעורר רישיונו בתום תקופת הפסילה המנהלית, אך מדובר בשיהוי קצר של כעשרה ימים, ובהינתן ההתנהלות התעבורתית הבעייתית המיוחסת לעורר, וכן בהינתן עברו הלא מבוטל בעבירות תעבורה והעובדה שניסה לכאורה להסתיר את הפגיעה במנוחה, נראה כי אין לאפשר לעורר להיבנות משיהוי קצר זה כנימוק המכריע את הכף בשאלת הפסילה.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד סעיד גאליה לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 18.8.09).
בר"ם 5286/09 - גילעם חברה לבנייה... בע"מ נגד א.י.ש י.ש.ר... בע"מ ואח'
*ביטול צו ביניים שניתן ע"י בימ"ש קמא נגד ביצוע מכרז להחכרת מקרקעין ע"י המינהל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל).
המבקשת השתתפה במכרז שפרסם המינהל לשיווק קרקעות לפיתוח ובנייה בקרית מוצקין, וזכתה בו. בקרקע שבה זכתה, כלולה גם חלקה שהמשיבה טוענת לזכויות בה. בין המבקשת לבין המינהל נחתם בתאריך 25.5.2009 הסכם פיתוח והמבקשת כבר שילמה במסגרתו למינהל סכום של 2,670,000 ש"ח. המבקשת גם חתמה על חוזה עם משרד הבינוי והשיכון ושילמה למשרד זה סך של כ-555,000 ש"ח. בנוסף לכך, המבקשת הוציאה בגדר מימוש זכייתה שתי ערבויות בנקאיות, לפי דרישת משרד הבינוי והשיכון. בתאריך 15.6.2009 הגישה המשיבה עתירה מינהלית ובגדרה "בקשה דחופה למתן צו ביניים, צו ארעי, צו מניעה זמני", להשהות את הליכי המכרז. ביהמ"ש קמא החליט כי יש מקום להוצאת צו הביניים כמבוקש, מן הטעם שלמשיבה יש לכאורה זכויות מעין קנייניות בקרקע, ואף ב"כ המינהל מודה כי מזה שנים רבות מתנהלים דיונים בקשר לחלקות הללו. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בעת בחינת בקשה לצו ביניים על ביהמ"ש לשקול את סיכויי העתירה ואת "מאזן הנוחות". שני השיקולים משפיעים אחד על השני, אך לרוב השיקול המשמעותי יותר מבין השניים הוא שיקול "מאזן הנוחות". בכל הנוגע לסיכויי העתירה, הרי שבשלב ראשוני זה אין לבטלם. הטענות שמעלה המשיבה - אם תימצאנה מבוססות - אינן קלות
ערך, ויש בהן כדי לעורר תמיהות לגבי התנהלות המינהל (המוכן לקבל על עצמו אחריות עקרונית לפיצויים כלפי המשיבה, אם תימצא עילה כנגדו) בפרשה שלפנינו. מנגד יש לשקול את העובדה כי המבקשת פעלה לכאורה במכלול בתום לב ובתמורה ויתכן וקמות לה זכויות מכוח כללי העסקאות הנוגדות. זאת ועוד - שיקול מאזן הנוחות במקרה שלפנינו מטה את הכף אל עבר דחיית הבקשה לצו ביניים. המבקשת כבר החלה כאמור לממש את זכייתה. אין מדובר בהליכים פורמאליים בלבד, כי אם בהשקעת סכומי כסף משמעותיים. בכך - מעבר להשלכות המעין-קנייניות של העניין - שינתה המבקשת את מצבה לרעה וכל דחייה נוספת עלולה לגרום לה להוצאות נוספות ולהפסדים נכבדים. יתר על כן, היה וטענותיה של המשיבה יתקבלו, הרי שלא תהיה כל מניעה לפצות אותה בכסף. כמו כן, דין הבקשה לצו ביניים להידחות, מחמת השיהוי שבו היא לוקה. עד להגשתה של הבקשה השתנה בחלקו המצב המשפטי בחטיבת הקרקע השנויה במחלוקת. דבר זה רובץ, בין היתר, לפתחה של התנהלות המשיבה, אשר לאורך שנים לא נקטה בהליכים (אזרחיים) לאכיפת זכויותיה הנטענות. הסעד הזמני שניתן על ידי ביהמ"ש לעניינים מנהליים מבוטל איפוא.
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד צבי הרשקוביץ ורונן רדי למבקשת, עו"ד משה טמבור למשיבה. עו"ד גלעד שירמן למינהל. 6.7.09).
רע"א 5536/09 - דרק זינובי נגד פלאפון תקשורת בע"מ
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת בהוצל"פ שלא להעניק רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר. *על החלטת רשמת בימ"ש שלום לדחות בקשה לרשות להתגונן ניתן לערער בזכות לביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
בסוף שנת 2008 הגישה המשיבה ללשכת ההוצל"פ בחיפה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש, (לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצל"פ). המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, והרשמת דחתה את הבקשה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע בציינו כי "ההחלטה שעליה התיימר המבקש לערער היא החלטה של רשמת של בימ"ש השלום וככזו היא נתונה לערעור בזכות לבימ"ש שלום ולא לבימ"ש זה. באין ערעור בפני בימ"ש זה גם לא ניתן לעכב את הליכי ההוצל"פ כנעתר על ידי המבקש". לאחר מכן הגיש המבקש בקשה נוספת לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. בבקשה נטען, כי ההליך נפתח בלשכת ההוצל"פ, "כך שעם דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן... מסיימת למעשה את הפרשייה ואין צורך בפסק דין נפרד" - ומכאן כי יש להתייחס להחלטת הרשמת כאל פסק דין של בימ"ש שלום, לגביו קיימת זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי. או אז דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ לגופה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קביעת בימ"ש השלום בשאלת סיכויי המבקש, וקביעת ביהמ"ש המחוזי לגבי התקיימות התנאים לעיכוב ביצוע, מסתברות לגופן. אשר לשאלת הסמכות, שהתעוררה בהחלטותיו הנזכרות של ביהמ"ש המחוזי - על החלטת רשמת בימ"ש השלום לדחות את בקשת הרשות להתגונן ולחדש את הליכי ההוצאה לפועל, עומדת למבקש זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופט רובינשטיין. עו"ד עבד אל סלאם גני למבקש. 5.7.09).
רע"א 3031/09 - קט קול בע"מ נגד עמי בן יעקב ואח'
*דחיית בקשה ל"הרמת מסך" בחברה פרטית וחיוב בעלי המניות אישית בחובות החברה (הבקשה נדחתה).
המבקשת עוסקת ביבוא מלט לבן לישראל. במשך כעשרים שנה התקיימו יחסי מסחר בינה לבין חברה, שהיתה בשליטתם המלאה של המשיבים, בני זוג. בשנת 1999, ניתן פסק דין שחייב את החברה לשלם למבקשת כ- 15,275 $ (להלן - החוב).
החברה הפסיקה את פעילותה, והמבקשת הגישה תביעה בה ביקשה לחייב את המשיבים באופן אישי לשלם את חובות החברה. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המבקשת וקבע כי החברה היתה בבחינת "קליפה ריקה" לפעילות האישית של המשיבים, שהפסיקו את פעילותה באופן העולה כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות, במטרה לחמוק מתשלום החוב למבקשת. בנסיבות אלה, הוסיף ביהמ"ש, מן הראוי להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים אישית בחוב החברה. ערעורם של המשיבים לביהמ"ש המחוזי נתקבל. נפסק כי הכלל המקובל הוא שהחברה החייבת הינה אישיות משפטית נפרדת מבעלי השליטה בה והקביעה כי אלה חבים בחובה היא החריג, אשר להתקיימותו יש צורך בראיות ברורות ומשכנעות, והמבקשת לא הוכיחה את טענותיה בדבר התנהלות המשיבים המצדיקה את הרמת המסך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. כאשר מדובר בחברה משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות, יגלה ביהמ"ש פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך. על חברה מסוג זה חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט. בענייננו, אכן מדובר בחברה קטנה, משפחתית, בשליטת המשיבים. אולם, המבקשת לא הוכיחה כי המשיבים סטו מעקרונות של הגינות ותום לב. היא לא הוכיחה כי החברה פעלה במצב של מימון דק בתקופה הרלוונטית ולא הוכחו טענות של מרמה והונאה.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ג. פינקלשטיין למבקשת. 2.8.09).
רע"א 4577/09 - רפאל חסון ואח' נגד י.ש. יגדל ... בע"מ
*משלוח פס"ד בפקס המהווה מסירת לצורך התחלת המועד להגשת ערעור. *מסירת הודעת ערעור למזכירות ביהמ"ש מבלי לשלם את האגרה שנקבעה אינה מהווה פתיחת הליך ערעור (הבקשה נדחתה).
בין המשיבה לבין המבקשים נכרת הסכם שכירות שבמסגרתו הושכרה לאחרונים באשדוד חנות בה מכרו פירות וירקות. המשיבה טענה להפרות יסודיות של הסכם השכירות, וביום 2.4.2006 מסרה למבקשים הודעה על ביטול הסכם השכירות ודרשה לפנות את החנות. משלא נענתה הדרישה הגישה המשיבה תביעה לבימ"ש השלום באשדוד בה עתרה לפינוי המבקשים מהחנות. בימ"ש השלום קיבל את תביעתה של המשיבה. פסה"ד ניתן ביום 12.11.08. ביום 4.1.2009 הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש המחוזי. המשיבה עתרה למחיקת הערעור על הסף בטענה כי הערעור הוגש באיחור. לטענת המשיבה פסק דינו של בימ"ש השלום הומצא למבקשים באמצעות הפקסימיליה בשעות אחר הצהריים של יום 16.11.2008, והמועד האחרון בו יכלו המבקשים להגיש את ערעורם הוא 45 ימים לאחר המצאת פסה"ד, הוא 30.12.2008, ומשחלף המועד האמור יש להורות על מחיקת הערעור. בתגובה טענו המבקשים כי המצאת פסה"ד ביום 16.11.2008 באמצעות הפקסימיליה לא עמדה בתנאים הקבועים בתקנה 497א לתקנות סדר הדין ולפיכך לא בוצעה המצאה כדין. לטענת המבקשים, רק ביום 24.12.2008 הומצא להם פסה"ד כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק דינו של בימ"ש השלום הומצא לבא כוח המבקשים כדין באמצעות הפקסימיליה. לפיכך, קבע, את מניין 45 הימים האמורים יש למנות החל ביום 17.11.2008 ומשמעות הדבר שהערעור הוגש בחלוף המועד. המבקשים טוענים כי המצאת פסה"ד ביום 16.11.2008 לא מילאה אחר התנאים הפורמאליים הקבועים בתקנה 497א לתקנות, וכן טוענים הם כי הערעור הונח במזכירות ביהמ"ש המחוזי ביום 31.12.2008, אולם השליח הגיע ללא המחאה לתשלום אגרת ביהמ"ש, ולפיכך תיק הערעור נפתח ביום 4.1.2009 עם תשלום האגרה. לטענתם, המועד הקובע הוא
מועד הנחת הערעור במזכירות ביהמ"ש ולא יום תשלום האגרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הודעת הפקס הגיעה ליעדה בשלמותה ביום 16.11.2008 בשעה 45:16 או בסמוך לכך, ויש לראות את פסה"ד כאילו נשלח ביום 17.11.2008, ומכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור היה יום 1.1.2009. אשר לטענת המבקשים כי יש לראות מועד זה כמועד בו הוגש, על אף שרק ביום 4.1.2009 שולמה האגרה - הגשתו של הליך מחייבת תשלום אגרה. אם האגרה אינה משולמת, אין לקבל את ההליך לרישום. היום בו שולמה האגרה נחשב כיום ההגשה, ומשכך דין טענת המבקשים להידחות.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ויקטור תשובה למבקשים. 4.8.09).
בג"צ 1861/06 - העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*דחיית תביעה לפיצוי על פי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת (העתירה נדחתה).
המנוחה תחיה בר-אור (להלן - המנוחה), שעזבונה הוא העותר 2, הגישה בתאריך 19.7.01 תביעה לפיצוי על פי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת. המנוחה נפטרה כ-5 חודשים לאחר הגשת התביעה וטרם שהיה סיפק בידה להופיע בפני ועדת המומחים הפועלת מכוח החוק. לאחר פטירתה של המנוחה הגיש, בתאריך 12.3.02, בעלה של המנוחה (האלמן, הוא העותר 3 (להלן - העותר), תביעת שאירים מכוח סעיף 10 לחוק, אשר אושרה. לאחר שהעותר קיבל את מענק השאירים, בתאריך 6.12.02, הפסיקה המדינה, בתאריך 10.12.02, את הטיפול בתביעתה של המנוחה, שכאמור בירורה לא נסתיים עובר למותה. על החלטה זו של המדינה "לסגור" את תיק התביעה הוגש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בית הדין האזורי אימץ בפסק דינו את עמדת המדינה בקובעו כי תובע שנפטר במהלך הליכי בירור תביעתו מכוח חוק הפיצוי לנפגעי גזזת- אין להמשיך ולברר את תביעתו וזאת בהתאם לאמור בסעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי. ביה"ד הארצי לעבודה, אימץ את נימוקי פסה"ד של ביה"ד האיזורי. העתירה נדחתה.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד איתן פלג לעותרים, עו"ד סימה קרמר למשיבים. 6.8.09).
בג"צ 1067/08 - עמותת "נוער כהלכה" ואח' נגד משרד החינוך ואח'
*הוראה למשרד החינוך למנוע הפרדת תלמידות ממוצא ספרדי מתלמידות ממוצא אשכנזי בבית ספר של החינוך העצמאי (העתירה נתקבלה).
בית הספר היסודי לבנות "בית יעקב", שביישוב עמנואל, הינו מוסד "מוכר שאינו רשמי" לחינוך תורני. מרכז החינוך העצמאי, משיב 3, הינו הארגון המפעיל ומנהל את בית הספר. בשלהי שנת הלימודים תשס"ז (2007), הוחלט לבצע מספר שינויים במבנה ובסדרי הלימוד בבית הספר, והלכה למעשה הוקם בית-ספר נוסף לצדו של בית הספר הקיים. תוצאתם של השינויים היתה הפרדה בין רוב התלמידות שמוצא משפחתן אשכנזי לחברותיהן שמוצא משפחתן ספרדי. באשר לגורמים שהביאו לשינוי האמור, חלק מתושבי היישוב גרס כי ההפרדה האמורה בוצעה על רקע מתיחות נמשכת בין האוכלוסייה האשכנזית לבין האוכלוסייה הספרדית ביישוב, ויש שחשו כי במעשיו יצר בית הספר חיץ עדתי, במטרה להפלות ולקפח את התלמידות הספרדיות והוריהן. מנכ"לית משרד החינוך פנתה למרכז החינוך העצמאי בדרישה לבטל את ההפרדה ולפעול להחזרת המצב לקדמותו. כמו כן, הציבה לוח זמנים לביצוע הוראותיה, והוסיפה כי אם לא יעמוד מרכז החינוך העצמאי בלוח הזמנים האמור, תשקול לבטל את רישיונו של בית הספר. משפקע המועד, מונה עו"ד מרדכי בס, לבחון את הטענות שנשמעו נגד הנהלת בית הספר. המלצתו היחידה היתה כי משרד החינוך ינקוט צעדי אכיפה נגד
יוזמי הפיצול ומבצעיו, אך זאת בגין הפרת חובות הדיווח באשר לפיצולו של בית הספר, ותו לא. בינתיים נשאר הפיצול כשהיה. העתירה נתקבלה.
בית-הספר "בית-יעקב" ומרכז החינוך העצמאי פגעו בזכותן של התלמידות הספרדיות לשוויון, ובכך חרגו מהאיזון החוקתי שבין הזכויות הנוגעות בדבר. משרד החינוך חרג מסמכותו שעה שנמנע מלהפעיל את האמצעים העומדים לרשותו לצורך מניעת האפליה האמורה. על מרכז החינוך העצמאי להסיר כל סממן, פורמאלי ומהותי כאחד, של תופעת האפליה אשר רווחה בבית הספר. ככל שמשרד החינוך ימצא כי מרכז החינוך העצמאי אינו מקיים הוראה זו, עליו לנקוט את כל האמצעים החוקיים לתיקון המצב, לרבות שלילת רישיונו של בית הספר ועצירת תקצובו.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט א. לוי הוסיפו השופטים ארבל ומלצר. עוה"ד אביעד הכהן וישעיהו אברהם לעותרים, עוה"ד שמואלי שוש, רובוביץ ברחש-אסנת, ארביב רתם וינובסקי מנחם למשיבים. 6.8.09).
רע"א 8304/08 - עזבון מועדי סלמאן ואח' נגד הפניקס... חברה לביטוח ואח'
*שיעור הפיצויים לתלויים בתביעה עקב תאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקשים הם עיזבון המנוח, אלמנתו ו-10 מילדיו. המנוח נהרג בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.11.1997. שבעה מילדיו של המנוח היו תלויים בו ביום התאונה והיתר היו בגירים. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבה לפי חוק הפיצויים ובימ"ש השלום פסק לתלויים פיצויים בגין אובדן תמיכה ואובדן שירותי אב, ולעיזבון פסק פיצויים בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות, כאב וסבל והוצאות קבורה. עוד קבע בימ"ש השלום כי תביעת התלויים יחד עם תביעת העיזבון (לאחר ניכוי מרכיב התמיכה ממנה), נמוכות מסך כל התשלומים להם זכאים המבקשים מהמוסד לביטוח לאומי, כך שלאחר ניכוי תשלומי המל"ל לא חייבות עוד המשיבות בכל פיצוי. בערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, נקבע בהסכמת המשיבות, כי יש להגדיל את הפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון וכי כל יורש שאינו תלוי זכאי לחלקו בתביעת העיזבון, לאחר שנוכה ממנה מרכיב התמיכה בתביעת התלויים. המבקשים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי שגה בזיהוי "תחום החפיפה" שבין תביעת התלויים לתביעת העיזבון, וניכה מתביעת העיזבון את מרכיב החיסכון. עוד טוענים הם כי לפי פירושו הנכון של סעיף 132(5) לחוק הביטוח הלאומי משולמת קצבת הביטוח הלאומי לאלמנה ולשלושה מתוך ילדיה בלבד. מכאן כי שגה ביהמ"ש, כאשר ניכה את תשלומי הביטוח הלאומי מתביעת התלויים בכללותה ולא הפריד בין תביעותיהם של התלויים השונים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עודה טועמה למבקשים, עו"ד זיו מנדלוביץ למשיבות. 26.7.09).
רע"א 4131/09 - אמישראגז... בע"מ נגד עדנה צ'ונה ואח'
*פסילת חוות דעת מומחה, כאשר נתגלה כי הואשם בעבירות של התעללות בחוסים, למרות שנושא חוות הדעת אינו קשור לאירוע העבירות הנדונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת בבימ"ש השלום בירושלים בגין נזקים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מהרעלת .CO בימ"ש השלום מינה, בין היתר, את ד"ר דניאל מאיר, כמומחה, לבדיקת המשיבים הקטינים (המשיבים 3 ו-4). לאחר שהגיש את חוות הדעת, העלתה המבקשת בקשה לפסילת חוות הדעת. בבקשה נטען כי לאחר הגשת חוות הדעת, התגלה באקראי כי הוגש נגד ד"ר מאיר כתב אישום חמור המייחס לו עבירות של התעללות בחוסים, שבעקבותיו הושעה ד"ר מאיר מתפקידו כמנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "איתנים". בהחלטה קצרה קבע בימ"ש השלום כי "אמנם כל עוד לא הורשע, עומדת למומחה חזקת
החפות. אולם בנסיבות העניין אינני רואה מקום לכפות על מי מהצדדים מומחה שאינו מקובל על מי מהם" ומינה פסיכיאטר נוסף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בציינו כי ביטול מינוי של מומחה רפואי נעשה רק במקרים נדירים שבהם מתקיים חשש לפגם מקצועי בחוות הדעת או למשוא פנים מצידו של המומחה. לשיטתו, אין בכתב האישום שהוגש נגד ד"ר מאיר "כדי להשליך על איכותה המקצועית או על האובייקטיביות של חוות הדעת שנתן". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
פסילת חוות דעת של מומחה, או לחילופין מינוי מומחה רפואי נוסף, אינם נעשים כדבר שבשגרה. אולם, במקרים חריגים, והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם, לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של המומחה כלל, או שאין לסמוך עליה כשהיא לבדה ומתעורר צורך למנות מומחה נוסף. אכן, ברוב המקרים שבהם בוחר ביהמ"ש שלא להסתמך על חוות דעת יחידה של מומחה מטעמו, הדבר נובע מחשש לפגם מקצועי בחוות הדעת או מחשש למשוא פנים של המומחה. אולם, מקרים אלה אינם המקרים היחידים. מקרים נוספים עשויים לנבוע מסיבות שונות. המשותף לכולן הוא שמתעוררת בהם התחושה כי קיים צל המעיב על חוות הדעת. המעשים החמורים המיוחסים לד"ר מאיר, שאירעו במסגרת עבודתו המקצועית כפסיכיאטר, מטילים צל כבד על כשירותו לשמש מומחה מטעם ביהמ"ש ועל חוות הדעת הרפואיות מטעמו. אמנם, אין מדובר בפגם הקשור לכתיבת חוות דעת רפואיות, אולם מדובר במעשים הקשורים על-פי המיוחס לו לטוהר מידותיו בהקשר המקצועי ובכלל. בימ"ש השלום סבר כי מעשים אלה מקימים עילה מספקת למינוי מומחה רפואי נוסף, בפרט כשאחד הצדדים השיג על מינויו של ד"ר מאיר לאחר שנודע לו דבר ההאשמות. לא היה מקום להתערב בקביעה זו.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ש. איבצן למבקשת, עו"ד ע. גבעון למשיבים. 6.7.09).
ע.א. 8279/07 + 8258/07 + 11366/05 + 9784/05 - עיריית תל אביב נגד ידידיה גורן, עו"ד ואח'
*הסכמי שכ"ט בין עיריה ועורכי דין והפסקתם (ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת התקשרה העירייה עם מספר עורכי דין בהסכמים למתן שירותי גביית חובות מוניציפאליים. בשנת 2000 באו לקיצן, ביוזמת העירייה, ההתקשרויות בינה ובין עורכי הדין. שתי קבוצות עורכי דין הגישו תביעות נגד העיריה. בתביעה שהגישו גורן, סלונימסקי ובר נקבע כי הם זכאים בגין הפסקת ההתקשרות עימם, לפיצוי בסכום כולל של 9,926 מליון ש"ח, ואילו בתביעה שהגישו עוה"ד רוסטוביץ וגלעד נקבע כי הם זכאים בשל הפסקת ההתקשרות לפיצוי בסכום כולל של 73,000 -. הוגשו ערעורים וערעורים נגדיים והערעורים נתקבלו בחלקם.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. 12.8.09).
רע"א 4668/09 - דוד חזוט נגד משרד הבטחון
*שיעורי נכות של חייל לפי חוק הנכים, כאשר ועדה רפואית עליונה אליה ערער הנכה על אחוזי נכות נמוכים, הפחיתה את אחוזי הנכות שנקבעו לו (הבקשה נדחתה).
המבקש נחבל בידו במהלך שירותו הצבאי והוכר כנכה על פי חוק הנכים. ועדה רפואית קבעה כי למבקש נכות צמיתה בשיעור %40 בגין "קשיון לא נוח" בשורש כף יד ימין. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה). הוועדה בחנה את תוצאות הבדיקות השונות שנערכו למבקש וכן ערכה למבקש בדיקה קלינית, והחליטה לדחות את ערעור המבקש ולהעמיד את נכותו על %10 בלבד. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה העיקרית שמעלה המבקש היא האם רשאית היתה הוועדה להעדיף את ממצאי הבדיקה הקלינית שהיא ערכה למבקש על פני תוצאות הבדיקות האחרות שנערכו לו. נפסק בעבר כי השאלה כיצד תקבע הוועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך על ממצאי הבדיקה הקלינית או על בדיקות אחרות, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. ביהמ"ש לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הוועדה היתה מוסמכת, ואף חייבת, ליתן משקל לנתונים שעמדו בפניה ואשר לא עמדו לפני הוועדות הרפואיות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד נ. הראל למבקש. 30.7.09).
רע"פ 10857/08 - זיאד אבו סוכון נגד מדינת ישראל ואח'
*הוראת סעיף 69 לחסד"פ שאין להגיש תביעה נגד עובד מדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועהמ"ש לממשלה, אינה חלה על עובדי עיריה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש, בעליו של מזנון ברמלה, הגיש קובלנה נגד ארבעה מעובדי העירייה - הם משיבים 5-2, בה ייחס להם עבירות לפי חוק איסור לשון הרע, וחוק הגנת הפרטיות. בימ"ש השלום בראשון לציון ביטל את הקובלנה, בנימוק שהמבקש הגישה מבלי שהקדים וקיבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. ביהמ"ש קבע, כי אישור כזה נדרש מכוח הוראתו של סעיף 69 לחסד"פ לאמור: "לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". הגם שדחייה זו באה ללא דיון בטענות גופן, התרשם ביהמ"ש כי "לא מדובר בהגשת קובלנה תמימה של מי שחש שרשויות המדינה מתעמרות בו אלא במי שמצא לו אג'נדה להתעמר ברשויות המדינה". ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקש סבור כי הוראת סעיף 69 חלה רק על עובדי המדינה, כהגדרתם בחוק שירות המדינה (מינויים). לפי גישה זו, האמור בסעיף 69 אינו חל על עובדי עירייה, ומשכך אין צורך באישורו של היועץ המשפטי בעת הגשתה של קובלנה נגדם. מנגד, סבורה המשיבה כי עובדי הרשויות המקומיות חוסים תחת צילו של סעיף 69, על אף שאין הם עובדי המדינה. במצב המשפטי הנוכחי לא ניתן להחיל את האמור בסעיף 69 גם על עובדי עירייה, ומכאן, כי הגשתה של הקובלנה על-ידי המבקש לא היתה טעונה את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, ולפיכך לא היה מקום לבטלה מטעם זה. התיק יוחזר לבימ"ש השלום, לדיון בקובלנה לגופה.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד לנדשטיין אברהם וליאור חיימוביץ למבקש, עו"ד יעל שרף למשיבים. 20.8.09).
ע.א. 2414/09 + 2082/09 - יורוקום די.בי.אס בע"מ נגד בזק חברת התקשורת הישראלית בע"מ
*ביטול החלטת ביה"ד להגבלים עסקיים, שקיבל ערעור על החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים שלא לאשר מיזוגן של חברת בזק וחברת יס (ביה"ד להגבלים עסקיים בירושלים - ה.ע. 706/07 - הערעור נתקבל).
ביה"ד להגבלים עסקיים אישר, בכפוף לתנאים שקבע, את מיזוגן של המשיבה 1, (להלן: בזק) וחברת די. בי. אס. (להלן: יס), בדרך של מימוש כתבי אופציות של יס שמחזיקה בזק. בכך קיבל ביה"ד את הערר שהגישה בזק על החלטת הממונה על הגבלים עסקיים שלא לאשר את המיזוג. הערעור נתקבל והחלטת הממונה הוחזרה על כנה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופטת חיות. 20.8.09).