ע.פ. 3471/08 - סאמי אבו נאב נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה למשפט חוזר. *חילופי סניגורים בערעור אינם מצדיקים סטייה מקו ההגנה שננקט בערכאה קמא. *חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה בדקירות סכין בקטטה רבת משתתפים(מחוזי י-ם - ת.פ. 3039/07 - הערעור נדחה).
א. בעקבות סכסוך שהתגלע בין משפחתו של המערער לבין משפחת אבו רגב לגבי נכס המשמש כחנות, הגיעו המערער, אביו ואחיו לחנות בכוונה לתקוף את אחמד אבו רגב, (להלן: אחמד) ואת בני משפחתו. המערער הביא עמו צינור ברזל וסכין קומנדו בעלת להב של 20 ס"מ, דקר את אחמד ואת אחיו חליל ופצע אותם. המערער הורשע בגרימת חבלה ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. לצורך הערעור שכר המערער את שירותיו של סניגור אחר מזה שייצגו בבימ"ש קמא, ואף שבפתח נימוקי הערעור צויין כי הערעור מופנה נגד גזר הדין בלבד, מועלות בנימוקי הערעור טענות נגד הכרעת הדין והמערער אף עתר בערעורו ל"משפט חוזר". הגירסה שעליה נסמכים נימוקי הערעור שונה בתכלית מזו שאימץ המערער בעת חקירתו במשטרה ולאורך כל ההליך בבימ"ש קמא. העובדה שהיו בשלב הערעור חלופי סניגורים אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן אפשרות לסטות מקו ההגנה שבו נקט המערער בפני בימ"ש קמא תוך אימוץ קו הגנה חדש לחלוטין. אשר לבקשה למשפט חוזר - באותם מקרים שבהם סבור הסניגור החדש כי מדובר בכשלים מהותיים המצדיקים קיום משפט חוזר, עליו לאפשר למי שהביקורת מכוונת כלפיו להגיב עליה ולצרף אותו לטיעוניו וכזאת לא נעשה במקרה שלפנינו. גם לגופו של עניין, כשל בייצוג מקים עילה למשפט חוזר מקום שבו, בעטיו של אותו כשל, נתעורר חשש של ממש לעיוות דין לנאשם שהורשע, ואילו העובדה כי ניתן היה לנקוט בקו הגנה שונה, היא לבדה, אינה מצדיקה ניהול המשפט מחדש על ידי סניגור אחר.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - המערער הצטייד מראש בסכין ועשה בו שימוש במהלך עימות שהתפתח בעקבות סכסוך הנוגע להשכרת נכס. אף אם תתקבל גירסת המערער כי מדובר בקטטה רבת משתתפים שבה לא היה הוא התוקף היחיד, אין בכך כדי להפחית מהחומרה הרבה שיש לייחס לשימוש שעשה בסכין נגד המתלוננים.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 8.1.09).
ע.א. 2100/07 - רחל מנחם נגד מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב
*הענקת פטור מלא ממס שבח לדירת מגורים אחת, למוכר מספר דירות בבית שבו כל הדירות הן בבעלות משותפת עם בעלים נוספים(מחוזי ת"א - בר"ע 1088/05 - הערעור נתקבל).
א. המערערת ירשה, יחד עם 13 יורשים נוספים, את הבעלות בבניין שאינו רשום כבית משותף, ובו 15 דירות. המערערת וארבעה בעלים נוספים מכרו את מלוא זכויותיהם, לבעלים של יתרת הזכויות בנכס. המשיב העניק למערערת, בגדר מכירת דירת יחיד, פטור חלקי בלבד בעבור סכום שמשקף את חלקה היחסי של המערערת בתמורה שנתקבלה בעבור מכירת אחת מהדירות. ועדת ערר דחתה ערר שהגישה המערערת, תוך שהיא דוחה את טענותיה של המערערת כי היא זכאית לפטור מלא ממס שבח לאור ההלכה שנקבעה בע.א. 176/84, פ"ד מ(2) 589 (הלכת ברקסון) ונדונה בעמ"ש (י-ם) 42/88 (הלכת בירמן). בעניין ברקסון ירשו אח ואחות בניין מגורים ובו 13 דירות שלא נעשו בו חלוקה או ייחוד דירות. הם מכרו את הבניין, ובקשתם לפטור ממס שבח, הגיעה לביהמ"ש העליון שפסק כי האח והאחות - כל אחד מהם - זכאים לפטור בסכום תמורה של דירה שלמה אחת. ועדת הערר סברה כי יש לאבחן את עניין ברקסון הנ"ל מענייננו וזאת בהסתמך על הלכת בירמן. הערעור נתקבל.
ב. אם היו מבוצעים חלוקה או ייחוד של הדירות בין בעלי הזכויות עובר למכירה, כי אז אין חולקים כי המערערת היתה זכאית לפטור ממכירת דירה אחת. הצדדים חלוקים בשאלה אם להלכת ברקסון תחולה במקרה שלפנינו. התשובה היא חיובית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד דורון מאור למערערת, עו"ד יורם הירשברג למשיב. 7.1.09).
ע.פ. 4808/08 - מדינת ישראל נגד שרון מנחם
*ניתן לדחות ללא דיון במעמד הצדדים, בקשה לבטל פס"ד שניתן שלא בפני הנאשם. *אימתי רואים פס"ד של ביהמ"ש העליון כמבטל הלכה קודמת של ביהמ"ש(מחוזי מרכז - ע.פ. 08-04-1983 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות תעבורה, לא התייצב למשפטו וביהמ"ש לתעבורה הרשיעו שלא בפניו, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 240(א) לחסד"פ, וגזר לו תשלום קנס ופסילה מנהיגה למשך שנתיים. בבקשה שהגיש המשיב לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ לביטול פסה"ד, טען כי לא קיבל את ההזמנה לדיון. הבקשה נדחתה ללא דיון במעמד הצדדים. ערעור שהגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה שלא לבטל את פסה"ד נתקבל, מן הטעם שההחלטה נתקבלה ללא דיון במעמד הצדדים. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 130(ח) מאפשר לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו, לבקש את ביטול פסה"ד. השאלה אם ביהמ"ש מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה כזו, התעוררה והוכרעה ברע"פ 9142/01 פ"ד נז(6) 793 (2003) (להלן: עניין איטליא). בפס"ד זה השיב ביהמ"ש העליון בחיוב לשאלה האמורה. אעפ"כ קבע ביהמ"ש קמא בענייננו, כאמור, כי קיימת חובה לערוך דיון בנוכחות הצדדים. לשיטתו, יש להחיל את הכלל שנקבע בעניין אלטורי, (ע.פ. 1318/07) לפיה בבקשות לעיכוב ביצוע עונש בשלב הערעור יש לקיים דיון במעמד הצדדים, גם על בקשות לביטול פס"ד שניתן בהיעדר הנאשם לפי סעיף 240. סברתו זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. ראשית, ההלכה שנפסקה בעניין איטליא מחייבת בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, את כל בתי המשפט מלבד ביהמ"ש העליון. כאשר ביהמ"ש העליון מחליט כי יש מקום לשינוי כזה או אחר בהלכה הפסוקה, הדבר נעשה בבירור ובמפורש והשינוי אינו מתרחש כבדרך אגב או במשתמע. לפיכך, משלא נהפכה הלכת איטליא במפורש בפסה"ד בעניין אלטורי, לא היה מקום להתייחס אליה כאל הלכה שבוטלה.
ג. אף לגופו של עניין, לא היה מקום לקבל את ערעורו של המשיב. הוא לא צירף לבקשתו אישור כלשהו המאמת את טענותיו, כי אף על פי שההזמנה נתקבלה בכתובתו הרשומה, הוא לא קיבלה כיוון שהורחק מביתו "על ידי משטרת ישראל". בקשה לביטול פס"דאין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. ביהמ"ש המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין. מכל מקום, בדיון המחודש שהתקיים בביהמ"ש לתעבורה נותר גזר דינו של המשיב על כנו על-פי בקשתו, ולפיכך בכל הנוגע אליו הערעור הפך לתיאורטי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, גרוניס. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד נעמי גרנות למערערת, עו"ד דוד גולן למשיב. 6.1.08).
ע.א. 5012/06 + 5011/06 + 3133/03 - עופר ירקוני נגד מנורה חברה לביטוח
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים (הפסד השתכרות וניכויי תגמולי מבטחים)(מחוזי חיפה - ת.א. 380/98 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד 1965, נפגע בתאונת-דרכים ביום 7.1.1998, ונכותו הרפואית נקבעה בשיעור של %100. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למערער הפסד כושר השתכרות בשיעור
של %70. בסיס השכר לצורך החישוב לאחר ניכוי מס הכנסה - הועמד על סך של 11,170 ש"ח. הערעור בפריט זה נתקבל. נראה כי הנחותיות של ביהמ"ש מעמידות את הפיצוי הכולל בראש הנזק של הפסד השתכרות על רף נמוך מדי. על כן יועמד הפיצוי בפריט זה על סכום של 2,350 מליון -. במקום הסכום של 1,734 מליון ש"ח שקבע בימ"ש קמא.
ב. בפסק-הדין הורה ביהמ"ש קמא על ניכוי סכום של 1,119 מליון -, תשלומים של מבטחים למערער, בהתבסס על ההלכה המקובלת בעניין זה. המערער ביקש לצרף לערעור ראיה נוספת, מכתב ששוגר אליו על-ידי מבטחים, שבו נאמר כי אם יגיע לגובה שכר מסויים תהא מבטחים זכאית לקבל לידיה את ההפרש. השאלה היא האם יש להביא בחשבון הניכוי היום - ניכוי תשלומי מבטחים מן הפיצוי - את האפשרות שבעתיד ייגרע מתשלומי מבטחים סכום מסויים בשל כך שיעלו הכנסותיו של המערער מעבר לסכום הקובע. ביהמ"ש השיב לכך בשלילה. בנושא זה יש לדחות את הערעור. ראשית, עד היום לא ניכתה מבטחים סכום כלשהו מן התשלומים שהיא משלמת למערער; שנית, ביהמ"ש המחוזי הסתייג מעצם האפשרות של מבטחים להפחית בעתיד את הסכומים המשולמים על-ידה למערער. הסתייגות זו, בנסיבות העניין, היא במקומה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד ישראל וינברג ושירי קסידוב-פרג למערער, עו"ד יוסף אסולין למשיבות. 7.1.09).
ע.פ. 4711/03 - רובין אבו זייד נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח, לשם הימלטות בביצוע עבירה אחרת(מחוזי ת"א - ת.פ. 1126/02 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. ניידת משטרתית ובה השוטרים אדיב קרודו (להלן: המנוח) וגולן לוי וכן מתנדב (להלן: רועי), נקראה לאתר רוכב אופנוע רעול פנים ונושא אקדח בעיר לוד. השוטרים ערכו סריקות והבחינו במערער כשהוא רוכב על אופנועו. המנוח אותת למערער לעצור, ולאחר שהלה עצר, ביקש ממנו גולן כי ימסור לידיו את רישיונות הנהיגה והרכב. גולן הבחין בחפץ שחור מבצבץ מחגורת מכנסיו של המערער, והחל לערוך עליו חיפוש, או אז שלף המערער אקדח ירה במנוח והרגו וכן פצע את גולן. המערער הועמד לדין בעבירות לפי סעיף 300(א)(3) לחוק של רצח "תוך ביצוע עבירה אחרת", ועבירה של גרימת חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "העבירה האחרת" אשר תוך כדי ביצועה נגרם המוות, הינה העבירה של נשיאת נשק שלא כדין. באשר לחלופה השנייה לפיה הורשע המערער - עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק - קבע ביהמ"ש כי מדובר ברצח תוך הימלטות מעונש. ביהמ"ש הרשיע איפוא את המערער בעבירה של רצח ובעבירת ניסיון לרצח, וגזר לו מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וחמש שנות מאסר נוספות, אשר ירוצו בחופף לעונש מאסר העולם. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. על פני הדברים, החלופות הרלוונטיות לענייננו הן החלופה הכלולה בסעיף 300(א)(2) לחוק, אשר עניינה בגרימת מוות בכוונה תחילה, והחלופות הכלולות בסעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק, אשר עניינן בגרימת מוות תוך כדי ביצוע עבירה אחרת או לשם הימלטות לאחר שבוצעה עבירה אחרת. לטענת המערער, שגה ביהמ"ש המחוזי בהרשיעו אותו בעבירת הרצח לפי שתי החלופות האחרונות. בטיעונה בערעור, טענה המדינה כי ניתן להרשיע את המערער גם לפי סעיף 300(א)(2) לחוק - אכן, על פני הדברים, מתאפיינת פעולת הירי שביצע המערער, בהיבטים אשר עשויים היו ללמד על כוונה תחילה לגרום למותו של המנוח. אך אין צורך להכריע בשאלה זו שכן, מלכתחילה, בחרה התביעה שלא להאשים את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.
ג. אשר לחלופה של "רצח לשם הימלטות לאחר ביצוע עבירה" לפי סעיף 300(א)(4) - אין בלשון החוק מגבלה ביחס לטיבה של העבירה האחרת, ואולם היות ומדובר במעשה גרם מוות אשר בוצע לאחר ביצועה של העבירה האחרת, צריך, שכל אחת מהעבירות תבוא לכלל ביטוי במעשה נפרד. אשר ליסוד הנפשי של העבירה - הסעיף האמור מציב דרישה כפולה של יסוד נפשי - האחת, מודעות ביחס לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו; והשנייה, המטרה להבטיח בריחה או הימלטות מעונש. בענייננו, באשר לדרישת המודעות - אין ספק שהמערער היה מודע לתוצאה הקטלנית והיה אדיש לתוצאה זו, ואשר לקיומה של מטרת ההימלטות - זו אינה שנויה במחלוקת. אשר לרכיב הנסיבתי של "עבירה אחרת" אין לקבל את טענת המערער כי העבירה של "נשיאת נשק שלא כדין" אינה יכולה להוות "עבירה אחרת" לצורך סעיף זה.
ד. אשר לחלופה של "רצח תוך ביצוע עבירה" לפי סעיף 300(א)(3) לחוק - הרשעת המערער גם לפי סעיף זה מעוררת קושי, אך אין צורך לקבוע באופן מדוייק את גבולות תחולתו של סעיף 300(א)(3) לחוק, היות ואושרה כאמור הרשעת המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק.
ה. אשר להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק - היסוד הנפשי הדרוש בעבירה של ניסיון לרצח הינו קיומה של כוונת קטילה מצד הנאשם, ואין די לשם הרשעה בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד. שגה ביהמ"ש המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק, ללא ממצא כי הוכחה התקיימות היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד מרדכי כץ וצבי אבנון למערער, עו"ד טובה פרי למשיבה. 15.1.09).
ע.א. 2564/06 + 2274/06 - עיריית חולון ואח' נגד סרג' זימק ואח'
*פיצויים בהפקעת מקרקעין בשלמותם, כאשר לפני כן בוצעה הפקעה חלקית ללא תשלום פיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1220/02 - הערעור נתקבל).
א. שטח מקרקעין נשוא ענייננו היה רשום בתקופת המנדט כחלקות מס' 31 ו-32 בגוש מס' 22 (להלן: החלקות ההיסטוריות). חלקות אלה היו אז בבעלותה של חברת בנק קופת עם. בשנת 1933 נעשה איחוד וחלוקה מחדש של החלקות ההיסטוריות, ונוצר גוש חדש (גוש 6737) המונה 233 חלקות בגדלים שונים. השטח שבמקור נכלל בחלקות ההיסטוריות הפך לעשר חלקות בגוש 6737. בשנת 1943, הופקעו 5 מתוך עשר החלקות, (להלן: חלקות הדרך), לסלילת דרך ציבורית (להלן: ההפקעה הראשונה). בתחילת שנות ה-80, רכשו המשיבים את חמשת החלקות הנותרות. בשנת 1999 פורסמה הודעה בדבר הפקעת החלקות הנותרות. למשיבים שולמו פיצויי הפקעה בגין מלוא שטח החלקות הנותרות. המחלוקת נסבה על פיצוי בגין חלקות הדרך שהופקעו במסגרת ההפקעה הראשונה. ביהמ"ש קמא, קבע, בין היתר, כי בחישוב השטח שבגינו יש לשלם פיצויים יש לכלול את שטח החלקות שהופקעו בהפקעה הראשונה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הרכישה קובע כי כאשר "חלקה אחת" (כהגדרתה בסעיף 1 לאותו חוק) עברה תהליך של הפקעה ללא תשלום פיצויים על פי אחד מחוקי הרכישה שנמנו בחוק, ולאחר מכן עברה תהליך נוסף של הפקעה על פי חוק רכישה, יהא בעל החלקה - בעת ההפקעה השנייה - זכאי לפיצוי גם בגין אותו חלק שהופקע במסגרת ההפקעה הראשונה. בענייננו, במסגרת ההפקעה הראשונה, הופקעו במלואן 5 חלקות. באותה שנה כבר היו חלקות אלה בגדר חלקות נפרדות מהחלקות הנותרות, בעקבות הליך האיחוד והחלוקה שנערך בשנת 1933. כך שלא ניתן לומר שבוצעו שתי הפקעות ביחס "לאותה חלקה" כפי שנדרש על פי סעיף 2(א)הנ"ל. למעלה מן הצורך יוער כי
לו היתה ההפקעה הראשונה מתבצעת עובר להליך האיחוד והחלוקה, היו הוראותיו של החוק לתיקון דיני הרכישה חלות ואזי היו המשיבים זכאים לפיצויים על פיו.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ע. צילקר למערערות, עו"ד א. וינוגרד למשיבים. 15.1.09).
ע.א. 7389/04 - נוסבאום אריגי ריפוד בע"מ נגד עזריאל פויכטונגר ואח'
*רכישת מניות בחברה ע"י בעל מניות תוך הגדלת רף ההחזקה מעבר ל-25 אחוז(מחוזי ת"א - ת.א. 2032/02 - הערעור נתקבל).
א. המשיב היה בעל מניות בחברת "פויכטונגר... בע"מ" (להלן - החברה), וכן כיהן כיו"ר הדירקטוריון שלה. ביום 1.1.2001 רכש המשיב בבורסה מניות של החברה שהעלו את החזקותיו בחברה לשיעור של %22.08 מהון המניות המונפק. ביום 3.1.01 הגישה החברה "דו"ח מיידי" (להלן - הדו"ח), בהתאם לתקנה 3(א)(1) לתקנות ניירות ערך (הצעה פרטית של ניירות ערך בחברה רשומה), בו הודיעה החברה על החלטת הדירקטוריון וועדת הביקורת, להקצות למשיב עוד מניות רגילות (להלן - המניות המוצעות). לפי סעיף 328(א) לחוק החברות לא ניתן לעבור רף החזקה של %25 ממניות חברה ציבורית המקנות זכות הצבעה, כאשר אין בעל מניות אחר המחזיק בשיעור זה, אלא בדרך של "הצעת רכש לפי פרק זה". ביום 30.4.01 "מימש" המשיב חלק מההצעה הפרטית באופן שהעלה, לשיטתו, את שיעור החזקותיו אל מעבר לרף ה-%25. המערערת טענה כי בנסיבות שתוארו לא הקנתה ההצעה הפרטית למשיב פטור מהצעת רכש מיוחדת, והגישה תובענה נגד המשיב תוך שביקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש המחווזי קבע כי הוראת הפטור אשר היתה קבועה בסעיף 328(ב) לחוק החברות חלה גם על נסיבות רכישת המניות ע"י המשיב ודחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. גם לפי נוסחו הקודם של סעיף 328 לחוק החברות אין הפטור הקבוע בו חל בנסיבות ענייננו. כך שיש מקום לבירור התובענה. משנקבע כי המשיב הפר את האיסור הקבוע בסעיף 328(א), יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ש ידון ביתר השאלות הנוגעות לקיומה של עילה אישית ולתנאים לאישור התובענה כתובענה ייצוגית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד עמית מנור ויוקי שמש למערערת, עוה"ד ליפא מאיר ושרית כהנא למשיב, עו"ד יעל מימון ליועהמ"ש. 11.1.09).
רע"א 9779/06 - מגדי חלאילה ואח' נגד עיריית אלשאגור
*סמכות הדיון לראש ההוצל"פ בהטלת עיקולים וביטולם(מחוזי חיפה - בר"ע 753/06 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביום 23.11.2003 ניתן פס"ד בבימ"ש השלום בחיפה בו חוייבה המשיבה בתשלום 1,369 מליון ש"ח למערערים, בהיעדר בקשת רשות להתגונן. ביהמ"ש גם קבע בפסה"ד כי הוא מאשר צו עיקול זמני שניתן בתיק, ומורה לבנק אוצר השלטון המקומי ולמשרד הפנים להעביר את הכספים המוחזקים בידיהם או העתידים להיות מוחזקים בעבור המשיבה, לחשבון בא כוחם של המערערים. ביום 20.5.2003 נתן בימ"ש השלום בעכו תוקף של פס"ד להסכם פשרה בתיק אחר בו נקבע כי המשיבה ונתבעת נוספת תשלמנה למערער סכום של 350,000 -, לשם ביצוע פסקי הדין פתחו המערערים שני תיקים בלשכות ההוצל"פ. לימים נפתח נגד המשיבה תיק איחוד בעבור נושיה הרבים. לתיק זה צורפו, במועדים שונים, שני תיקי ההוצל"פ של המערערים. במסגרת תיק האיחוד, קבע ראש ההוצל"פ כי כשקיים תיק איחוד, אין מניעה בפני ביטול עיקול, אשר מקנה עדיפות בלתי הוגנת לזוכה שצו העיקול עומד לזכותו. בד בבד, באותו יום, בעקבות בקשת הבהרה שהוגשה על ידי אוצר השלטון המקומי, הבהיר בימ"ש השלום כי על אוצר
השלטון המקומי לבצע את פסה"ד ולממש את העיקול המוטל על כספי המשיבה. למחרת היום, העביר אוצר השלטון המקומי את הכספים שעוקלו לחשבונות באי כוחם של המערערים. ביום 4.9.2006 שב ראש ההוצל"פ והורה על ביטול העיקולים אצל אוצר השלטון המקומי בכל התיקים הכלולים בתיק האיחוד. ביום 7.9.2006 הגישה המשיבה בקשה לראש ההוצל"פ, להורות על השבת הכספים שבידי ב"כ המערערים וראש ההוצל"פ קיבל את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. לאחר קביעתו של ביהמ"ש כי פלוני או אלמוני זכאי לסעדים אותם תבע, עובר הדיון המשפטי לזירת ההוצל"פ. משניתן במהלך ההליך העיקרי עיקול זמני, והעיקול נותר על עומדו גם לאחר מתן פסק הדין, יש לקבוע, בהתאם לתקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי כל פעולה הנובעת מעיקול זה הינה "פעולה על פי חוק ההוצל"פ", בין אם פנה הזוכה לפתיחת תיק הוצאה לפועל ובין אם לאו. בנסיבות ענייננו, העברת הכספים נעשתה כחלק מהליכי ההוצל"פ, ובוצעה תוך טעות של אוצר השלטון המקומי בנוגע לזכותם של המערערים לקבלם. בהתאם, החלטתו של ראש ההוצל"פ לבטל את העיקולים במסגרת איחוד התיקים אינה סותרת את פסקי הדין ואינה חורגת מהאמור בהם, אלא מביאה לביצועם במסגרת הסמכות המוקנית לראש ההוצל"פ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד מגדי חלאילה והאני מנסא למבקשים, עוה"ד דקל קורש ונעמה חליל למשיבה. 14.1.09).
ע.א. 1556/07 + 1474/07 + 1457/07 - עיריית הרצליה ואח' נגד ארי כץ ואח'
*תשלום פיצויים ע"י העיריה והמדינה כאשר התובע נפצע תוך רחיצה בחוף ים בלתי מוסדר. *פירוש פוליסת ביטוח(מחוזי חיפה - ת.א. 789/99 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. ביום 17.7.1993 הגיעו המשיב ובני משפחתו לחוף "נווה ים" בהרצליה, ובמהלך שהייתו במים, נפגע המשיב בצורה קשה בראשו לאחר שנחבט מסלע ונותר משותק לצמיתות. בתביעת פיצויים שהוגשה ע"י המשיב קבע ביהמ"ש כי החוף הבלתי מוכרז נחזה בזמן התאונה לבאים לרחוץ בים כחוף רחצה מוכרז. בקטע החוף הבלתי מוכרז, שבו נפגע המשיב, היו סלעים לגביהם קבע ביהמ"ש כי "סלעים אלה אינם ניכרים ובולטים לעין". התובע נפגע, עם תחילת רדת החשיכה, מסלע המצוי בקרקעית הים. העירייה - כך נקבע - התרשלה בכך שלא הציבה שילוט הולם, להפרדה ברורה בין החוף המוכרז לחוף שאינו מוכרז. אשר למדינה, נקבע כי כשלה בכך שעל-אף ביקורים תכופים של מפקחים בחוף היא לא הורתה על שינוי או הוספת שילוט במקום. בנוסף, כשלה בכך שלא פעלה להכריז על קטע החוף הבלתי מוכרז כחוף מסוכן. ביהמ"ש קבע עוד כי התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למשיב. באשר לשאלת האשם התורם, קבע ביהמ"ש כי המשיב נושא באשם תורם של %30. אשר ליחסים בין חברת הביטוח לבין העירייה נקבע כי הפוליסה מכסה את המקרה הנדון. לבסוף חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערות לשלם למשיב סכום של 15,345 מליון ש"ח, בגין מספר ראשי נזק. מן הסכום הזה הפחית ביהמ"ש %30 בשל אשם תורם ותשלומים למוסד לביטוח לאומי. לאחר הניכויים נפסק סכום של 8,318 מליון ש"ח. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. שאלת הקשר הסיבתי העובדתי במקרה שלפנינו אינה שאלה פשוטה. בכדי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי יש להשתמש כאן במבחן ה"אלמלא". בנסיבות אלה נשאלת השאלה האם נקיטה באמצעי זהירות ראויים מצד המערערות היתה משנה את אופן התנהגותו של המשיב באופן שהנזק היה נמנע. התרשלות המערערים הותירה עמימות בשאלה ההיפותטית - האם לולא ההתרשלות היה המשיב פועל כפי שפעל. בנסיבות העניין, נטל השכנוע היה מוטל על כתפי המשיבים לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק. זאת לא עלה בידם לעשות.
ג. העירייה והמדינה חוייבו בשיעור אחריות שווה לתאונה. העירייה והמדינה היו שותפות במידה משמעותית להתרשלות שאירעה, זו בכובעה כמסדירת הרחצה בחוף וזו בכובעה כמפקחת על פעילות האחרת. בצדק ציין ביהמ"ש המחוזי כי "מחדליה של העירייה בוודאי שאינם קטנים ממחדליה של המדינה, ולהיפך".
ד. חברת הביטוח טוענת, כי הפוליסה בינה לבין העירייה בזמן התאונה, לא כללה כיסוי לאירוע שבו נפגע המשיב. אי בהירות סעיף חריג לפוליסה, כמו גם תכליתה של הפוליסה, מובילים לכיוון של פרשנות מצומצמת לחריג. כלל מקובל הוא, פירושן של פוליסות ביטוח כנגד המנסח במקרים של אי בהירות לשונית. במקרה שבפנינו, הסעיף הוכנס לפוליסה באופן חד צדדי על ידי חברת הביטוח מספר שנים לאחר תחילת ההתקשרות עם העירייה. הוא בא - כך נראה - ליתן ביטוי להוראות קודמות, אלא שהביטוי שניתן בו היה כושל. את תוצאות הכשל הזה אין להטיל על המבוטח.
ה. באשר לשיעור הנזק - ביהמ"ש המחוזי בחר לאורך כל הדרך להעריך את הפיצוי קרוב לרף הגבוה ביותר. באשר לפיצוי עבור הפסד השתכרות, נראה כי ההנחות שהניח ביהמ"ש נוטות יתר על המידה לצד הגבוה. בנסיבות העניין יש להפחית כ-%20 מסכום הפיצוי הכולל בראש נזק זה. גם הפיצוי עבור סיעוד לעתיד חורג מן הראוי, וזאת בהתחשב באמות המידה שהותוו בע"א 3375/99 פ"ד נד(4) 450, (עניין אקסלרד). ביהמ"ש המחוזי קבע פיצוי חודשי של 16,000 ש"ח. בנסיבות המקרה לא היה מקום לסטייה משמעותית מן הסכום של 14 אלף ש"ח שנקבע בעניין אקסלרד. ביהמ"ש המחוזי פסק סכום של 500,000 ש"ח בגין טיפולים רפואיים וכן סכום נוסף של 100,000 ש"ח עבור שיקום מיני. הסכום של 500,000 ש"ח משקף פיצוי ראוי עבור הטיפולים כולם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 14.1.09).
ע.פ. 1694/08 - מרדכי זוהר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אונס ומעשים מגונים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1200/05 - הערעור נדחה).
א. המערער הינו אח במקצועו, כשבמסגרת עבודתו הוא נקרא לבצע בדיקות דם לחולים המרותקים לביתם. המתלוננת ו.א ילידת הפיליפינים, עבדה בביתה של אישה בת 97, (להלן: המעסיקה), ובאחד הימים הגיע המערער בשעת בוקר לביתה של המעסיקה על מנת לבצע בדיקת דם, ולאחר שסיים מלאכתו, אמר למתלוננת כי היא נחמדה וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה. זו ניסתה להתחמק, אולם משהתעקש המערער והבטיח כי יהיו רק ידידים, מסרה לו את מספר הטלפון שלה (להלן: המפגש הראשון). מספר שבועות לאחר מכן הגיע הנאשם לדירה ומיד לאחר שנכנס, חיבק את המתלוננת בכוח וללא הסכמתה. (להלן: המפגש השני). ביום אחר הגיע במסגרת תפקידו לדירתה של המעסיקה. לאחר שהמתלוננת פתחה את דלת הבית, גרר אותה לעבר הסלון, שם אנס אותה. המתלוננת השניה פ.ק., ילידת הפיליפינים עובדת מזה שש שנים בביתה של מ' בחולון. נטען כי המערער הגיע לביתה של מ' במסגרת עבודתו, החל לשוחח עם המתלוננת, שישבה על כורסא, והיא הבהירה לו כי אין לה כל עניין בשיחותיו אלו. בשלב זה נגע בה בירכה והחל ללטף אותה, היא החלה לצעוק והוא עזב את המקום. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהתבססו על עדויותיהן של המתלוננות, אותן מצא מהימנות ומצא להן חיזוקים, וגזר למערער עונש של שבע שנים מאסר בפועל; ארבע שנים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת ו.א. סך 35,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר למתלוננת הראשונה - רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. במיוחד נכונה הלכה זו כאשר עסקינן בהערכת מהימנותו של עד שעל פי הנטען הינו קרבן לעבירת מין. אף את טענתו של המערער בנוגע לפסיביות המתלוננת יש לדחות מכל וכל. ישנה קשת רחבה של דרכי התנהגות ואופני תגובה לפיהן יתנהג קרבן אונס, עד כמה שהתנהגות כזו מצטיירת כלא ראויה או טיפשית, כשבצידו האחד של הציר תהיה התנגדות בכוח ומצידו השני "פסיביות" הנובעת מסיבות שונות כגון פחד והרגשת חוסר אונים בהם שרוי הקרבן.
ג. באשר לאשמה בעבירת מעשה מגונה - מדובר בנגיעה של המערער בירכה של המתלוננת השניה, שהיא בבחינת אישה זרה למערער. ניתן לראות בסוג זה של נגיעה בירכה של אישה, בנסיבות מסויימות, בעיניו של האדם הסביר, כמעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. באשר ליסוד הנפשי של העבירה - ישנו צורך להוכיח רצון או מטרה ספציפית שהמעשה ייעשה לשם גירוי מיני, סיפוק מיני או ביזוי מיני. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מתבסס בעיקרו על עדותה של המתלוננת, על תחושתה בזמן האירוע. אין מדובר באחד מאותם המקרים בהם על ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.
ד. באשר לחומרת העונש - מעשיו של המערער חמורים הם והעונש שהוטל עליו, על אף חומרתו, מצוי במסגרת רף הענישה בגין מעשים דומים ואיננו חורג ממנו.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד מנחם רובינשטיין ואורן שפקמן למערער, עוה"ד זיו אריאלי ומיכל גל למשיבה. 14.1.09).
ע.פ. 1864/05 + 1714/05 - ראסם ג'אבר ועלי דענא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות בטחון, באירוע בו נדקר אדם למוות ע"י אחד ממתכנני הפיגוע(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערערים סייעו לארגון טרור (גדודי חללי אל-אקצא), להכניס מחבל לישראל. לאחר מכן סייעו לו להגיע לת"א ויחדיו תכננו פיגוע התאבדות. לאחר שהשניים עזבו את מקום האירוע, בית קפה ביפו, ניגש המחבל לעבר המאבטח, התיז בפניו חומצה שהוכנה ע"י השניים ודקר אותו. בעקבות כך החלו אנשים לרדוף אחר המחבל הנמלט, ובדרך דקר את עמיר שמחון ז"ל בגבו וגרם למותו. המערערים הורשעו במסגרת הסדר טיעון וביהמ"ש גזר לעלי 20 שנים מאסר, ולבאסם 25 שנים מאסר. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
ב. מטעמו של עלי נטען שלא ידע כי המחבל ירצח את עמיר שמחון ולכן משבוצעה עבירת הרצח תוך כדי ביצועה של עבירה אחרת, אחריותו של עלי בפלילים קמה מכוח השילוב שבין סעיף 300(א)(3) וסעיף 34א לחוק העונשין, וסעיף אחרון זה גם קובע כי המסייע ישא באחריות לעבירה זו כעבירה של רשלנות, אם קיימת עבירה כזאת באותו יסוד עובדתי. ברם, הרשעתו של עלי לא התבססה על רצח שבוצע תוך כדי ביצועה של עבירה "שונה" או "נוספת" בהן עוסק סעיף 34א לחוק, אלא בעבירה מאותו סוג ממש עליה ידע עלי מראש כעומדת להתבצע. גם אם עלי לא ידע כי המחבל אמור להמית את עמיר שמחון ז"ל, הוא ידע שהמחבל אמור לדקור למוות "אחרים", ולפיכך הרשעתו כמסייע לפי סעיף 31 לחוק העונשין, היא המבנה המשפטי התואם תרחיש זה.
ג. באשר לעונש - אין להתערב במידת העונש. השניים ידעו כי עומד להתבצע פיגוע כנגד אנשים תמימים. לצורך זה הקדימו להצטייד בחומצה ובסכין, ואת אלה מסרו לידיו של מחבל אותו הסיע באסם ברכבו. אכן, המערערים הסתלקו מהזירה לפני ביצוע
הפיגוע, אולם נהגו כך לא מחמת חרטה שתקפה אותם, אלא מתוך רצון להקדים ולהימלט כדי שלא תיחשף זהותם ותרומתם לפיגוע.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד שאהין מחמוד ולאה צמל למערערים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 11.1.09).
בש"פ 10360/07 - יוסף אהרון נגד מדינת ישראל
*חישוב תקופת פסילה מנהיגה כאשר הנאשם נדון למאסר ולא הפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש. *ביהמ"ש שגזר תקופת פסילה מנהיגה מוסמך לדון בשאלת חישוב תקופת הפסילה(הערר נדחה בעיקרו).
א. העורר הורשע בשנת 1999 בעבירות סמים וכן בהסתייעות ברכבו לצורך ביצוע עבירות אלה. הוא נדון לשש שנים מאסר בפועל ונקבע כי רישיונו ייפסל לתקופה של ארבע שנים, אשר תחל בתום ריצוי המאסר. העורר שוחרר ממאסר בחודש יולי 2002. רק בחודש יולי 2007 גילה, כך טען, כי תקופת הפסילה עדיין לא החלה, והגיש בתאריך 15.7.2007, בקשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, לחישוב תקופת הפסילה החל ביום שחרורו מבית הכלא - 30.7.2002. הוא טען כי בעת מעצרו נתפס רישיון הנהיגה שלו על ידי המשטרה, ובשל כך לא הפקיד את רישיונו במזכירות ביהמ"ש, כנדרש על פי הדין. ביהמ"ש דחה את בקשתו. עמדת המשיבה היא כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות לדון בבקשת חישוב תקופת הפסילה מלכתחילה, ומכאן שממילא אין אפשרות להגשת ערר זה. המשיבה טוענת עוד כי דין הבקשה לחישוב תקופת הפסילה להידחות גם לגופה. הערר נדחה בעיקרו.
ב. באשר לשאלת סמכותו של ביהמ"ש קמא לדון בבקשה לחישוב תקופת פסילה - ביהמ"ש שגזר את דינו של אדם מוסמך לדון בשאלת חישוב תקופת הפסילה. החלטה בעניין חישוב תקופת פסילה תיחשב בדרך כלל להחלטה במסגרת גזר הדין, זאת, אף אם ההחלטה ניתנה זמן מה לאחר מתן גזר הדין ולא בסמוך לו. ניתן לערער על החלטה כגון דא ברשות, או בזכות.
ג. לגופם של דברים, בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, ראוי כי העניין יחזור לביהמ"ש המחוזי על מנת שיבחן אם בכל זאת ניתן למנות את תקופת הפסילה (ארבע שנים) מיום שהוגשה לו הבקשה הראשונית ביום 15.7.2007. ניתן בעיקרון להתחשב בנסיבות המיוחדות ולחשב את תקופת פסילתו, כך שתחל, על פי תקנה 557, ביום הגשת התצהיר הראשון הנ"ל וזאת ככל שייראה הדבר לערכאה הדיונית ועל פי תנאיה.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד חרבג'ני עימראן לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 15.1.09).
רע"א 6154/06 - האשם הישאם סלאיימה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור בתביעת פיצויים נגד המדינה עקב פציעה מכדור גומי תוך התפרעות בהר הבית (הבקשה נדחתה).
המבקש, (יליד 1971), הגיש תביעת פיצויים נגד המדינה, בה טען כי בעת שהתפלל במסגד אלאקצא בהר הבית, נפגע בעינו מכדור גומי שירו כוחות הביטחון ונגרמה לו נכות. בימ"ש השלום דחה את התביעה. נקבע כי ביום האירוע (ערב פרוץ "האינתיפאדה השניה") התחוללה בהר הבית התפרעות מתוכננת (לאחר שיום קודם ערך ח"כ אריאל שרון סיור בהר). במהלך ההתפרעות יידו המשתתפים בה אבנים וברזלים שסיכנו את חייהם של השוטרים בהר, ושל אזרחים בסביבתו, כוח משטרה נקלע לסכנת חיים, ואז ניתן אישור לירי כדורי גומי. עוד נקבע, שמיקומו של המבקש בזמן שנפגע, והשלב בו נפגע, מטים את "כפות המאזנים ואת מאזן ההסתברויות לטובת הגירסה... שהוא היה ממשתתפי המהומות ולא מתפלל תמים". לבסוף, נקבע כי לא הוכחה רשלנות מצד המשטרה, שכן "האירועים שהיו בהר הבית... היו אירועים
של סכנת חיים שהצדיקו שימוש באש חיה ולא רק בכדורי גומי". ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חלק מהטענות בערעור עוסקות בנסיבות האירוע הקונקרטי - קרי, כי לא היתה הצדקה לשימוש בכדור גומי. חלק אחר מהטענות עניינו הפליה בין יהודים וערבים בכל הנוגע לשימוש בכדורי גומי לפיזור התפרעויות. ברי, כי המישור הראשון הוא הדומיננטי בתיק זה - ולגביו אין סיבה להתערב בממצאים העובדתיים של בימ"ש השלום. אשר למישור השני, אפילו היו הטענות "הכלליות" נכונות "ואיננו קובעים זאת", אין תיק זה האכסניה המתאימה לבירורן. במקרה הקונקרטי, הירי לא נעשה כאמצעי לפיזור הפגנה, אלא בנסיבות של סכנת חיים והגנה עצמית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ר. וכילה למבקש, עו"ד ד. שלו-אמסלם למשיב. 11.1.09).
ע.א. 8918/06 - שלמה קמחי ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*פירוש חוזה חכירת מקרקעין מהמינהל, לעניין שיעור התשלום למינהל במכירת זכויות החכירה (הערעור נדחה).
בחוזה חכירה שנחתם בין המערערים לבין המינהל נקבע, כי אם יבקש החוכר לשנות את מטרת החכירה מ"משק עזר" לבניה רוויה, או להעביר את זכויותיו לצד שלישי למטרה זו, ישולם למינהל סך %36 מערך הקרקע, לפי שומת שמאי ממשלתי. נקבעו תנאים למקרה בו תהיה השומה גבוהה מהמחיר שנקבע בהסכם בין החוכר לרוכש. בשנת 2002 הוצע למערערים סך 9.5 מליון ש"ח תמורת זכויות החכירה במקרקעין. בשומה שנערכה על ידי המינהל, נקבע השווי בסך 24.96 מליון ש"ח. המערערים ביקשו כי המינהל יפעל לפי אחת החלופות האמורות בהסכם, ומשלא נענה המינהל לדרישה, הגישו המערערים תביעתם. ביהמ"ש קמא דן בפירוש של ההסכם ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
אין מקום לחייב את המינהל לפדות את זכויות החכירה במקרקעין, ואף לא להורות על שיעורי התשלום המופחתים, להם טוענים המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שמואל שוב ושושי בירזון למערערים, עו"ד רות גורדין למשיב. 14.1.09).
ע.פ. 346/08 - פלוני נגד מדינת ישראל ופלוני
*הקלה בעונש של קטין שהורשע בעבירות מין בקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער (יליד 1991) הואשם כי עת היה בן ארבע עשרה ועשרה חודשים, תפס קטין אחר (יליד 1995; להלן המתלונן), הכניסו בכוח למקלט ושם כפה עליו לבצע בו מין אוראלי. לאחר שביצע את זממו איים על קרבנו שאם יספר את אשר אירע "יהיה רצח". בפריט אישום שני נטען, כי שלושה ימים לאחר האירוע ברח המערער משוטרים, ולא נענה לדרישתם שיעצור. המערער הודה בעובדות הנ"ל ונדון לשבע שנים מאסר בפועל, שנים עשר חודשים מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 20,000 -. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
תקופת גיבושה של האישיות בגיל ההתבגרות היא תקופה קריטית בחייו של נער, ובה עדיין ניתנת אישיותו לעיצוב, ואם לא הלך בדרך הישר ניתן להשיבו אליה. אין פירוש הדבר כי חומרת העבירה ושיקולי הרתעה וגמול אינם מובאים בחשבון. האיזון הוא האתגר. בענייננו, במסגרת האיזון לא ניתן משקל מספיק לגילו של המערער ולנסיבותיו האישיות. ראשית, במקרים דומים, אף כי כל מקרה ייחודי לנסיבותיו, ננקט בפסיקה רף ענישה פחות באופן משמעותי, לעתים ללא מאסר בפועל כל עיקר; שנית, התובע בביהמ"ש המחוזי ביקש להשית על המערער עונש "דומה לזה שהוטל בתיק
אחר... שם הוטל מאסר בפועל של 4.5 שנים", ויש להביא אף זאת בחשבון. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 54 חודשים, בניכוי ימי המעצר.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אורי בן נתן למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 11.1.09).
ע.פ. 1222/08 + 1221/08 - מחמד עאצר ואבראהים מגדוב נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירות בטחון שנועדו לביצוע פיגוע בישראל (ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של עאצר נתקבל).
עאצר הואשם כי סמוך לסוף שנת 2005, במהלך חג הרמדאן, נפגש בעזה עם אחד אבו עטיה, אשר עומד בראש ארגון ועדות ההתנגדות העממית, והסכים לבקשתו של אבו עטיה לבצע פיגוע בישראל. על פי עובדות האישום השני, המיוחס הן לעאצר והן למגדוב, נפגש מגדוב עם פעיל בוועדות ההתנגדות העממית (להלן: ג'מאל) ברפיח, והסכים להשתתף ביחד עם ג'מאל ואנשים נוספים בפיגוע חטיפה ורצח של חיילים ישראליים. עאצר וג'מאל חצו את הגבול מעזה למצרים ולאחר מכן הצטרף אליהם גם מגדוב. הם לא הספיקו לבצע את זממם. על עאצר נגזרו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. על מגדוב נגזרו 5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של מגדוב על חומרת העונש נדחה וערעורו של עאצר נתקבל.
קשה להבחין בין עניינם של השניים באופן שניתן לגזור עליהם עונשים שונים. על כן נכון יהיה להשוות את העונש שנגזר על עאצר לעונש הנמוך יותר שנגזר על מגדוב. מעבר לכך אין מקום להקלה בעונש. אין מדובר בקשר המתבטא בדברים בעלמא. השניים חצו את הגבול לישראל שלא כדין לשם הוצאה לפועל של מזימותיהם. רק תפיסתם מנעה את ביצוע המעשים שקשה לתאר את חומרתם.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד לאה צמל וחביב לביב למערערים, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 15.1.09).
ע.א. 10189/07 - עזרא ששון נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של חיוב בתשלום כספים לבנק (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקש על סך 3,932 מליון ש"ח, מהם כ-996 אלפי ש"ח בגין יתרת חובה בחשבון העו"ש, והשאר בגין יתרת הלוואות שהמבקש פיגר בפרעונן. בהחלטתו נתן הרשם למבקש רשות להתגונן רק ביחס לרכיב התביעה שעניינו יתרת פיגורי ההלוואה. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד החלקי ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביהמ"ש עיכב את ביצוע פסה"ד ב-60 ימים. במקביל הגיש המבקש בקשה בה עתר לצו מניעה זמני שיאסור על המשיב לעשות דיספוזיציה בניירות ערך הנמצאים בחזקת המשיב, ואשר שועבדו לטובת המשיב. בחלוף 58 ימים מן ההחלטה לעכב את ביצוע פסה"ד החלקי ב-60 יום, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה.
על מנת להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק דין, על המבקש לשכנע בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים להצליח בערעור, וכן כי אם יזכה המבקש בערעור יהא מן הנמנע או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. ככל שעיכוב ביצוע פסה"ד כרוך אף בעיכוב מימוש בטוחה שבידי הזוכה, יתכן שיקל עליו הדבר בהוכחת התנאי השני, אולם עליו להוכיח אז קיומו של תנאי מצטבר שלישי, והוא: כי אין בעיכוב מימוש הבטוחה משום פגיעה של ממש בזוכה. המבקש לא הוכיח תנאים אלה.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אליהו נאמן למערער, עו"ד יצחק גולדשטיין למשיב. 7.1.09).
ע.פ. 7515/08 - מדינת ישראל נגד עכרמה גורין ואח'
*החמרה בעונש בעבירות בטחון שעניינן תכנון ביצוע פיגועים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
במשך מספר חודשים נהג משיב 2 לגלוש באתרי אינטרנט של האסלאם הקיצוני, שם למד לייצר מטעני חבלה שנועדו לביצוע פיגועים. בהמשך יצאו המשיבים, בשתי הזדמנויות שונות, כשסכינים בידיהם, לדקור אנשי בטחון. במקרה הראשון - ארבו לחיילים בצומת כפר קאסם, אך לא הזדמן למקום חייל, ובפעם השניה לא צלחה מזימתם, באשר עוררו את חשד המשטרה ועוכבו במקום. השניים הועמדו לדין וביהמ"ש גזר על המשיב 1 - שלושים חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, ועל המשיב 2 - 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדיניות הענישה בעבירות הכרוכות בטרור, המשלבות עבריינות פלילית עם מניעים אידיאולוגיים ופוטנציאל פגיעה ללא הבחנה בחפים מפשע - ראוי שתהא מחמירה, בגדרי גמול ובמיוחד ובמובלט בגדרי הרתעה. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, ומתוך שמירת הפער בין המשיבים, שעל פניו הוא מוצדק, יועמד עונשו של משיב 1 על 45 חודשים מאסר בפועל ועונשו של משיב 2 יועמד על 27 חודשים מאסר בפועל. המאסרים על תנאי יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ג'ויה שפירא למערערת, עו"ד איהאב ג'לג'ולי למשיבים. 5.1.09).
ע.א. 9106/07 - גבריאל פישר ואח' נגד משרד הבריאות
*תביעות נגד המדינה באירועים שיסודם בהקרנות לילדים נגד מחלת הגזזתרע"א 8345/07 - משרד הבריאות נגד חנה פז
(ערעור המערערים בע.א. 9106/07 נתקבל וערעור המדינה ברע"א 8345/07 נדחה).
המערערים בע"א 9106/07 (להלן: המערערים) טופלו בילדותם בהקרנות נגד מחלת הגזזת ובבגרותם אובחנו אצלם גידולים סרטניים. המערערים הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה בטענה לרשלנות רפואית, שעיקרה הפרת חובת היידוע של המערערים אודות הסיכון המוגבר בו הם נמצאים ללקות במחלות סרטניות עקב ההקרנות. המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעת המערערים על הסף, מאחר שהמערערים הגישו בעבר תביעות לפי חוק הגזזת, והוכרה זכאותם לפיצויים בדרך של מענק וקצבת נכות חודשית על פי חוק הגזזת. לפיכך, ולאור סעיף 11 לחוק הגזזת סברה המדינה כי דין התביעות להידחות על הסף. ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המדינה. המשיבה ברע"א 8345/07 (להלן: המשיבה) הגישה תביעה בביהמ"ש לפי חוק הגזזת, והצהירה, כנדרש, כי אין לה כל תביעה אחרת בגין העילות המנויות בחוק, וכי לא הגישה בעבר כל תביעה בגין עילות אלו. במהלך הדיון היתה אמורה המשיבה להגיש מסמכים רפואיים המעידים על מחלה ממנה היא סובלת ואשר חל עליה חוק הגזזת. היא נמנעה מלהגיש את המסמכים האמורים, והחליטה להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בשל רשלנות רפואית של המדינה. המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעתה של המשיבה על הסף וזאת לאור סעיף 11 לחוק הגזזת ומאחר שכבר הוגשה על ידה תביעה על פי חוק הגזזת. ביהמ"ש קמא, בהרכב אחר, דחה את בקשת המדינה. (ערעור המערערים בע.א. 9106/07 נתקבל וערעור המדינה ברע"א 8345/07 נדחה).
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. גולן למבקשת, עו"ד ע. גבעון למשיבה. 6.1.09).
בג"צ 9843/08 - פורום משפטי למען ארץ ישראל נגד הוועדה לבחירת שופטים ואח'
*הימנעות מכינוס ועדת המינויים לשופטים בתקופה בו כיהנה הממשלה כ"ממשלת מעבר" (העתירה נדחתה).
ביום 21.9.2008 הודיע ראש הממשלה על התפטרותו; משכך הפכה הממשלה לממשלת מעבר. למחרת, התכנסה הוועדה לבחירת שופטים, לישיבה שנקבעה זמן מה מראש, במטרה למנות שופטים חדשים. המשיבים 3-5, נשיאת ביהמ"ש העליון ושני שופטי ביהמ"ש העליון, החברים בוועדה, הביעו את דעתם כי אין למנות שופטים בתקופת כהונתה של ממשלת מעבר. הוועדה דנה בסוגיה זו ובסופו של דבר החליטה על התפזרותה מבלי לקבל החלטה כלשהי. במכתב ששיגרה נשיאת ביהמ"ש העליון לשר המשפטים, ציינה כי עמדת השופטים, חברי הועדה, היא כי אין לקיים ישיבות שתכליתן בחירת שופטים חדשים עד לכינון ממשלה חדשה. במהלך חודש נובמבר פנתה העותרת מספר פעמים לשר המשפטים בבקשה לכנס את הוועדה על מנת להביא למינוי שופטים חדשים, והשר לא נענה לבקשתה. העתירה נדחתה.
בהתייחס לביצוע מינויים לתפקידים ציבוריים ע"י ממשלת מעבר, נתקבלה ההשקפה שראוי כי מינויים לתפקידים בשירות הציבורי לא יבוצעו, אלא אם כן קיים "צורך חיוני של ממש אשר אם לא ייענה, יצור חלל העלול לפגוע באינטרס ציבורי חשוב". שר המשפטים החליט שלא לכנס את הוועדה. מדובר בנושאים שחרף האלמנטים המשפטיים שניתן למצוא בהם, ספק אם מתאימים הם להכרעה בזירה המשפטית. בנוסף, מידת ההצדקה להתערב במקרים שבהם הוחלט על אי-ביצוע מינויים בתקופת ממשלת מעבר, תהא קטנה יותר מזו הקיימת במקרים שבהם בוצעו מינויים לתפקידים ציבוריים חרף העובדה שהממשלה מכהנת כממשלת מעבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, נאור. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יצחק בם לעותר, עוה"ד אסנת מנדל ונורית אלשטיין למשיבים. 8.1.09).
בש"פ 10848/08 - מדינת ישראל נגד משה בנעים
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של גרימת חבלה חמורה במתלוננת שלא נענתה לחיזוריו של הנאשם (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
ביום 30.3.2008 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של חבלה חמורה במתלוננת, לאחר שלא נענתה לחיזוריו. ביום 9.4.2008 הורה בימ"ש השלום על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים הוגשה הבקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
אכן, כיום קבועה ישיבת הוכחות אחת בלבד, להמשך חקירתה הנגדית של המתלוננת, כשבמסגרת פרשת התביעה צפויים להעיד כעשרים עדים נוספים. אך בנסיבות המקרה, חומרת המעשים אשר מלמדת על מסוכנותו הרבה של המשיב, כמו גם עברו הפלילי העשיר, מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה להארכת המעצר.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ד. כהן-ויליאמס למבקשת, עו"ד י. אביטן למשיב. 31.12.08).
בש"פ 10892/08 - דניאל סהלו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס שבוצעה תוך כדי הפרת תנאי מעצר בית בעבירה קודמת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם באינוס, באיומים ובהפרת הוראה חוקית. נטען, כי העורר בעל את המתלוננת באיומים ובניגוד לרצונה, וכן כי המעשים בוצעו תוך הפרת תנאי מעצר בית שהוטלו על העורר בתיק אחר. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
העורר הוא אדם נורמטיבי, אשר שירת בצבא. נוכח הסכמת המתלוננת לחלופה מרוחקת, ועמדת שירות המבחן, אשר לא שלל חלופה זו, נטען כי די יהיה בה כדי לאיין את מסוכנות העורר; ובפרט הואיל ומדובר במעצר בית מלא, בפיקוח שני מפקחים. אמנם, הפרת תנאי מעצר הבית על-ידי העורר מציבה סימן שאלה, אם אפשר לתת בו אמון, אך בכל זאת יש לתת סיכוי לחלופה, בתקוה כי בחודשיים שבהם שהה העורר במעצר, הפיק את הלקחים הראויים והנחוצים. על כן יוכל העורר להשתחרר לחלופה בבית אחיו.
(בפני: השופט רובינשטיין. 30.12.08).
ע.פ. 10253/08 - מבארק עטאונה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה בנהיגה לאחר שתיית משקאות משכרים (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נהג, לאחר ששתה משקאות משכרים. אופן נהיגתו של המבקש העלה את חשדם של שני שוטרים שהחלו לנסוע אחר המבקש וקראו לו לעצור, אולם זה הגביר את מהירות נסיעתו והחל לנסוע בפראות בכביש דו סטרי צר, תוך סיכון חיי אדם. המבקש הורשע ונדון למאסר בפועל של 36 חודשים; מאסר על תנאי למשך 24 חודשים ופסילה מנהיגה לתקופה של 24 חודשים. על פסה"ד הגיש המבקש ערעור ובד בבד ביקש לעכב את ביצוע גזר דינו עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
הלכה היא כי מי שהורשע בדין עליו להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי. הגשת הערעור כשלעצמה אינה מצדיקה עיכוב ביצוע של גזר הדין, אלא בנסיבות מיוחדות. העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות חמורות אשר מעידות על זלזול בחיי אדם ובסדר החברתי. סיכויי הערעור על חומרת העונש אינם גבוהים. גם אם יוחלט להקל בעונשו של המבקש, הרי הקלה זו לא תהיה משמעותית. אין חשש כי עד שיוכרע ערעורו יסיים המבקש את ריצוי מרבית עונש המאסר שלו.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ע. אלקרינאוי למבקש, עו"ד א. גלבפיש למשיבה. 9.12.08).
בג"צ 10307/08 - איגוד חברות הפרסום נגד הרשות השניה לטלוויזיה... ואח'
*עריכת שימוע לציבור בנושא שינויים בפעילות ערוצים 2 ו-10 (העתירה נדחתה).
בקשר עם עריכת שימוע לציבור בנושא "שינויים בהסדרת פעילותם של ערוצים 2 ו- 10", (להלן - השימוע), מבקשת העותרת להוציא שורה של צווים שעניינם, בין היתר, דחיית מועד השימוע ב-60 ימים לפחות; קיום השימוע לאחר מסירת הבהרות לעותרת לגבי נושא השימוע, ולאחר שתינתן לעותרת ארכה מספקת לצורך לימוד הרפורמה נשוא השימוע ולשם גיבוש עמדתה וכיו"ב. העתירה נדחתה על הסף. את חובת השימוע ניתן להגשים במספר רב של דרכים, ובדרך כלל, הרשות המינהלית תצא ידי חובתה באפשרה שימוע בכתב, כאשר רק בנסיבות מיוחדות עשויה חובת השימוע לחייב לקיים שימוע בעל-פה. במקרה שלפנינו, הרשות איפשרה לעותרת, כמו גם לכל אדם או גוף אחרים, להשמיע את דברם בכתב, תוך שהיא מותירה בידיה את הזכות לזמנם לשימוע בעל פה ומעניקה להם את הזכות לבקש שימוע כאמור. יתר על כן, העותרת, אשר סברה כי לא די בפרק הזמן שניתן לה לצורך גיבוש עמדתה, פנתה לרשות וקיבלה ארכה בת שבועיים. לכאורה מדובר בפרק זמן סביר אשר אינו מצדיק את התערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, דנציגר. עו"ד אליעד שרגא לעותרת. 8.12.08).
בתוכן
* ע.פ. 3471/08 - דחיית בקשה למשפט חוזר. *חילופי סניגורים בערעור אינם מצדיקים ─ סטייה מקו ההגנה שננקט בערכאה קמא. *חומרת העונש בעבירה של─ גרימת חבלה בדקירות סכין בקטטה רבת משתתפים................ 34
─* ע.א. 2100/07 - הענקת פטור מלא ממס שבח לדירת מגורים אחת, למוכר מספר דירות ─ בבית שבו כל הדירות הן בבעלות משותפת עם בעלים נוספים.... 34
─* ע.פ. 4808/08 - ניתן לדחות ללא דיון במעמד הצדדים, בקשה לבטל פס"ד שניתן ─ שלא בפני הנאשם. *אימתי רואים פס"ד של ביהמ"ש העליון כמבטל─ הלכה קודמת של ביהמ"ש..................................... 35
─* ע.א. 5012/06 + 5011/06 + 3133/03 - שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים (הפסד ─ השתכרות וניכויי תגמולי מבטחים)........................... 35
─* ע.פ. 4711/03 - הרשעה ברצח, לשם הימלטות בביצוע עבירה אחרת................ 36
─* ע.א. 2564/06 + 2274/06 - פיצויים בהפקעת מקרקעין בשלמותם, כאשר לפני ─ כן בוצעה הפקעה חלקית ללא תשלום פיצויים................... 37
─* ע.א. 7389/04 - רכישת מניות בחברה ע"י בעל מניות תוך הגדלת רף ההחזקה מעבר ─ ל-25 אחוז................................................ 38
─* רע"א 9779/06 - סמכות הדיון לראש ההוצל"פ בהטלת עיקולים וביטולם........... 38
─* ע.א. 1556/07 + 1474/07 + 1457/07 - תשלום פיצויים ע"י העיריה והמדינה ─ כאשר התובע נפצע תוך רחיצה בחוף ים בלתי מוסדר. *פירוש─ פוליסת ביטוח............................................. 39
─* ע.פ. 1694/08 - הרשעה בעבירות אונס ומעשים מגונים וחומרת העונש............ 40
─* ע.פ. 1864/05 + 1714/05 - חומרת העונש בעבירות בטחון, באירוע בו נדקר אדם ─ למוות ע"י אחד ממתכנני הפיגוע............................. 41
─* בש"פ 10360/07 - חישוב תקופת פסילה מנהיגה כאשר הנאשם נדון למאסר ולא הפקיד ─ את רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש. *ביהמ"ש שגזר תקופת פסילה─ מנהיגה מוסמך לדון בשאלת חישוב תקופת הפסילה.............. 42
─* רע"א 6154/06 - דחיית בקשה לרשות ערעור בתביעת פיצויים נגד המדינה עקב ─ פציעה מכדור גומי תוך התפרעות בהר הבית.................... 42
─* ע.א. 8918/06 - פירוש חוזה חכירת מקרקעין מהמינהל, לעניין שיעור התשלום ─ למינהל במכירת זכויות החכירה............................. 43
─* ע.פ. 346/08 - הקלה בעונש של קטין שהורשע בעבירות מין בקטינה............. 43
─* ע.פ. 1222/08 + 1221/08 - מידת העונש בעבירות בטחון שנועדו לביצוע פיגוע ─ בישראל................................................... 44
─* ע.א. 10189/07 - דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של חיוב בתשלום כספים לבנק ─ ..........................................................44
─* ע.פ. 7515/08 - החמרה בעונש בעבירות בטחון שעניינן תכנון ביצוע פיגועים ─ ..........................................................45
─* ע.א. 9106/07 - תביעות נגד המדינה באירועים שיסודם בהקרנות לילדים נגד ─ מחלת הגזזת............................................... 45
─* בג"צ 9843/08 - הימנעות מכינוס ועדת המינויים לשופטים בתקופה בו כיהנה ─ הממשלה כ"ממשלת מעבר"..................................... 46
─* בש"פ 10848/08 - הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של גרימת חבלה חמורה ─ במתלוננת שלא נענתה לחיזוריו של הנאשם.................... 46
─* בש"פ 10892/08 - ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס שבוצעה תוך כדי ─ הפרת תנאי מעצר בית בעבירה קודמת......................... 46
─* ע.פ. 10253/08 - דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר בעבירה של סיכון חיי ─ אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה בנהיגה לאחר שתיית─ משקאות משכרים............................................47
─* בג"צ 10307/08 - עריכת שימוע לציבור בנושא שינויים בפעילות ערוצים 2 ו-10 ─ .........................................................47
─