תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 4

ע.א. 6319/05 - קנדרה (ישראל) בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל

פירוש חוזה חכירה עם המינהל. ביטול חוזה עקב הפרת תנאי יסודי. *אימתי ביטול חוזה עקב הפרתו מהווה פעולה בחוסר תום לב(מחוזי ב"ש - ת.א. 1285/00 - הערעור נדחה).

א. בחודש יולי 1989 פנתה המערערת למינהל בבקשה להקצות לה מקרקעין בשטח של 800 דונם, בחלק הצפוני של אילת, לצורך מיזם תיירותי, והקמת בית מלון בן 300 חדרים, ובקשתה אושרה. ביום 28.11.94 נחתם בין המינהל ובין המערערת חוזה תכנון ופיתוח, ובהמשך חוזה חכירה. ביום 27.4.99 שלח המינהל למערערת הודעת ביטול של ההתקשרות ביניהם. עילת הביטול היתה אי עמידתה של המערערת בלוח הזמנים לביצוע הפרוייקט. המערערת הגישה תובענה להצהיר שהביטול היה שלא כדין ותביעתה נדחתה. הערעור נדחה.
ב. הערעור מעורר שלוש שאלות עיקריות: האם הפרה המערערת תניה יסודית בחוזה הפיתוח באופן המצמיח למינהל זכות ביטול ללא מתן ארכה; אם התשובה חיובית, עולה השאלה האם הפעלתה של זכות הביטול, בנסיבות הענין, נוגדת את חובת תום הלב; ואם קיימת זכות הביטול האם היא משתרעת גם על חוזה החכירה. התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית. המערערת הפרה תניה יסודית בחוזה הפיתוח והפרה יסודית זו הקנתה למינהל זכות לבטל את החוזה ללא מתן ארכה. התשובה לשאלה השניה היא שלילית. אכן, הפסיקה הכירה בכך שישנם מקרים בהם עמידה על זכות הביטול של החוזה בגין הפרתו תיחשב לפעולה בחוסר תום לב, הנוגדת את סעיף 39 לחוק החוזים. גם כאשר מדובר בהפרה יסודית עלול ביטולו של החוזה להיחשב כפעולה בחוסר תום לב, אולם זאת רק במקרים יוצאי דופן. נסיבות כאלו לא התקיימו בענייננו. התשובה לשאלה השלישית היא חיובית. מדובר בשני חוזים הכרוכים אחד בשני. הפרה יסודית של אחד החוזים שומטת את הקרקע מתחת לכלל ההתקשרות החוזית. נוכח ההפרה היסודית של חוזה הפיתוח זכאי היה המינהל לבטל את כל המכלול החוזי המתייחס לפרויקט נשוא חוזה הפיתוח.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, ברלינר. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד יהודה רווה ויובל גרייבסקי למערערת, עו"ד לימור פלד למשיב. 12.1.09).

ע.א. 8837/05 - נביל ומרים מרשוד נגד גואד תאופיק אל שורטי

תוקפו של הסכם מכר שנערך ע"י מיופה כח. טענה בעל פה נגד מסמך בכתב(מחוזי י-ם - ת.א. 2148/00 - הערעור נדחה).

א. המערערים מכרו דירה בירושלים, באמצעות מיופה כוחם, (להלן אברהים), אחיה של המערערת. ביום 31.1.99 נחתם הסכם המכר, עליו חתומים המשיב, כקונה, ואחיו של אברהים, (להלן עיסא). ביום 2.2.99 חתם אברהים, בפני נוטריון, על יפוי כוח בלתי חוזר, להעברת הזכויות בדירה על שם המשיב. במסמך זה נכתב כי אברהים קיבל מידי המשיב את מלוא התמורה, והחזקה בדירה עברה לידי המשיב. ביום 13.3.00 הגישו המערערים תביעה להצהרה כי הסכם המכר ויפוי הכוח "בטלים ומבוטלים", מכיוון שהתמורה לא שולמה. מטעם המשיב נטען, כי מלוא התמורה שולמה בטרם חתימתו של יפוי הכוח. ביהמ"ש קמא דחה את התביעה. נקבע, כי בפי הצדדים שתי גירסאות נוגדות לחלוטין, וכי בשתי הגירסאות בקיעים שאינם מאפשרים לתת בהן אמון. לפיכך, נשען ביהמ"ש על יפוי הכוח, כמסמך בכתב שאין לסתרו בעדות בעל פה, וכן על נטל ההוכחה, שעל פי קביעתו לא הורם. הערעור נדחה.
ב. המערערים טוענים כי ההסכם בטל מן הטעם שנעשה בידי עיסא ולא בידי אברהים. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה, או בסיכומים בפני ביהמ"ש קמא. ברי, כי עיסא פעל במקרה זה כשלוחו של אברהים, אשר היה בעצמו שלוחם של המערערים. אף שהכלל
הוא כי "אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו", החריג הוא "אם הורשה לכך במפורש או מכללא" וההרשאה שניתנה לאברהים מידי המערערים, כוללת הרשאה מפורשת לעשות שלוח לשליחותו. מכל מקום, אושררה העסקה בדיעבד, הן על ידי המשיב והן על ידי אברהים.
ג. השאלה העיקרית שבמחלוקת נוגעת, לתשלום התמורה. ביפוי הכוח הבלתי חוזר, נכתב: "אני בזה הסכמתי... על מכירת מלוא הדירה... ואני קיבלתי מלוא התמורה מידי הקונה... ולא נשאר לי שום זכות שמגיע לי מהקונה הנזכר..." . סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני קובע כך: "טענה הנטענת נגד מסמך... צריכה להיות מוכחת על-ידי...", מסמך, או הודאתו או פנקסו של המשיב, לסתירת האמור ביפוי הכוח. המערערים לא הביאו ראיה של ממש, במסגרת החלופות הקבועות בסעיף 80. יפוי הכוח, הכתוב והמפורש, נושא משקל די הצורך כדי להרים את נטל השכנוע, גם אילו נטל זה היה מוטל לפתחו של המשיב, כטענת המערערים, בעקבות טענת "הודאה והדחה".

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ערן שפינדל ומיכאל טירר למערערים, עו"ד עאזם שאכר למשיב. 11.1.09).

ע.א. 4347/04 + 4263/04 - קיבוץ משמר העמק ואח' נגד עו"ד טומי מנור מפרק אפרוחי הצפון בע"מ

*הדחיית חוב" לבעלי מניות בחברה, "עקב מימון דק", כאשר החברה נמצאת בפירוק(מחוזי נצרת תיק פש"ר 168/00 - חלק מהערעורים נדחה ברוב דעות וחלק נתקבל פה אחד).

א. החברה, אפרוחי הצפון, הנמצאת בפירוק, הוקמה במרץ 98 על ידי אגודה שיתופית (להלן: העמק) %66, ומדגריית רמת יוחנן (להלן: רמת יוחנן) %33. העמק כוללת שישה חברים ובכללם קיבוץ משמר העמק. בשנת הפעילות הראשונה הרוויחה החברה 1,500 מליון ש"ח, מתוכם חולק כדיבידנד סך 600 אלף ש"ח, והיתרה נזקפה לזכות בעלי המניות כהלוואת בעלים. לאחר שנה זו קרסה החברה והפכה חדלת פרעון (יום הפירוק היה 13.8.00). ביום 20.1.01 הגישה רמת יוחנן תביעת חוב בסך 2,648 מליון ש"ח. בהחלטתו אישר המפרק 2,313 מליון -, אך החליט על הדחיית תשלום החוב עד לאחר שהחברה תפרע את כל חובותיה לנושים. רמת יוחנן מערערת על הדחיית החוב. משמר העמק הגישה תביעת חוב על סכום של כשניים וחצי מליון שקלים. המפרק אישר סך 1,138 מליון ש"ח בלבד - וגם כאן הורה על הדחייתו. שני טעמים הובאו להצדקת ההדחיה: (א) מימון דק - מימון החברה נעשה באמצעות הלוואות בעלים, בהעדר הון עצמי מספק שישמש לנושים "כרית ביטחון"; (ב) התנהלות פסולה. ביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעות המשיב במלואן לעניין תביעות החוב וגם אישר את הדחיית החוב. הוחלט בדעת רוב (השופטות פרוקצ'יה וארבל) לדחות את הערעורים לגבי הדחיית החוב, והוסכם (פה אחד) לקבל את הערעורים ביחס לשתיים מתביעות החוב.
ב. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): על פני הדברים, כיום, לאחר תיקון חוק החברות תשס"ה, ככלל, "מימון דק" כשהוא עומד בפני עצמו (באין טענה של חוסר תום לב) אינו עילה להדחיית חוב או להרמת מסך. בענייננו, לא הוכח חוסר תום לב. הבירור העובדתי שנערך אינו מאפשר אמירה נחרצת, באשר להתנהגות פסולה.
ג. בכל הנוגע לאישור תביעות החוב, יש לקבל את הערעור ביחס לשתיים מהתביעות שהמשיב דחה.
ד. השופטת פרוקצ'יה: בנסיבות מתאימות ניתן להסתפק בקיומו של מימון דק, התורם לאי-יכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, כדי להצדיק על בסיס זה בלבד
שימוש באמצעי הדחיית פרעון חוב הבעלים כלפי החברה. במכלול השיקולים הצריכים לענין, די במבנה ההוני המתואר, ובהתחשב בהיקף פעילותה של החברה, כדי להצדיק ולבסס את הקביעה בדבר השעיית פרעון הלוואות הבעלים.
ה. השופטת ארבל: מצטרפת לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה בשאלה שעמדה במוקד הערעור, מתי ובאילו תנאים מצדיק מימון דק את הדחיית החוב לבעלי מניות בחברה התובעים את החברה כנושים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. עוה"ד דניאלה אקובי, כרמית דורון ורמי קרגולה למערערים, עו"ד עידו מיטלמן למשיב. 21.1.09).

בג"צ 5039/07 - שורת הדין נגד משטרת ישראל

אופן העברת חומר חקירה ע"י המשטרה והמלצותיה בדבר העמדה לדין. מתן פומבי לסיכום תיק חקירה של המשטרה עם העברתו לפרקליטות(העתירה נדחתה).

א. העותרת מבקשת כי המשיבה תבטל את המלצתה להעמיד לדין את שר האוצר ואת ראשי רשות המיסים; וכי תמנע באופן כללי מלצרף לסיכומי חקירה המועברים לגורמי התביעה המלצות בנוגע להעמדה לדין. עוד היא מבקשת כי המשטרה תמנע מלחוות דעה על אודות טיבן של הראיות שבידה ומשקלן, לרבות באשר לקיומה או היעדרה של תשתית ראייתית לצורך העמדה לדין. העתירה נדחתה.
ב. אופן העברת חומר החקירה מהמשטרה לידי התביעה, כל עוד הוא נעשה במסגרת הדין, הוא בעיקרו של דבר, עניין הנוגע להתנהלותן הפנימית של רשויות האכיפה, והיועץ המשפטי לממשלה הוא הגורם המתאים להתוות את המדיניות בהתחשב בשיקולים השונים הנוגעים לדבר. היועץ המשפטי הוציא הנחיות בנושא דנא והביא בחשבון הנחייתו את היתרונות הטמונים בקבלת עמדת המשטרה בסוגיית דיות הראיות שנגבו על ידה, הן מבחינת המשטרה עצמה והן מבחינת התביעה, ומצד שני שקל את הצורך לצמצם את אפשרות הפגיעה בזכויות החשוד.
ג. עניין נוסף שראוי ליתן עליו את הדעת, הוא נושא מתן פומבי לסיכום תיק החקירה המועבר על ידי המשטרה לידי רשויות התביעה. ברור הדבר, שפרסום "מקדים" של עמדת המשטרה עלול להיות כרוך בפגיעה קשה בחשוד ואף בקיום הליך של חקירה ומשפט, ויש להביא עניין זה בחשבון אל מול הצורך בפרסום מידע בעל ערך לציבור. היועץ המשפטי נדרש גם לעניין זה ופרסם "קווים מנחים לחוקרים, לתובעים ולדוברים בעניין פרסומים מחקירות". אף בהנחיה זו אין עילה להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד רועי כוכבי לעותרת, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 14.1.09).

רע"פ 1766/08 + 8135/07 - אהוד גורן ונועם גד נגד מדינת ישראל

*חוקיות מכשיר הינשוף לבדיקת רמת האלכוהול אצל נהגים ומידת ריכוז האלכוהול האוסר בנהיגה(מחוזי ת"א - ע.פ. 70200/07 ומחוזי י-ם - ע.פ. 40703/07 - בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעורים נדחו).

א. המבקש גורן עוכב ביום 21.1.06, לאחר שעורר את חשדו של שוטר כי הוא נוהג בשכרות. הוא הודה, כי צרך אלכוהול בשעות שקדמו לעיכובו, והסכים לביצוע בדיקת נשיפה במכשיר ינשוף וזו מצאה רמת אלכוהול גבוהה "מהמידה הקבועה" בתקנה 169א לתקנות התעבורה. ביהמ"ש לתעבורה הרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. רכבו של המבקש גד נעצר על ידי שוטרת בצאתו ממסיבת פורים וזו חשה בריח אלכוהול העולה מפיו. גד הסכים להתלוות לבדיקת ינשוף, ובהמשך סירב להיבדק, והוא הורשע בנהיגה בשכרות לפי החלופה (בסעיף 64ד(א) לפקודה) לאמור: "סירב נוהג ברכב... לתת
דגימה... יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)". הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נדחו.
ב. שתי שאלות נדונו בערעורים אלה לאחר מתן רשות: "א. חוקיות מכשיר הינשוף בתקופה שבין תיקון 72 לפקודת התעבורה ובין אישור שר התחבורה את המכשיר בהתאם לתיקון; ב.חוקיות המידה המרבית של אלכוהול בגוף, אשר קבועה בתקנה 169א לתקנות התעבורה". תיקון 72 לא התכוון לבטל את תקנות התעבורה עד לגיבוש ההסדרים המשניים לפי ההוראות החדשות. מסיבה זו, לא היתה מניעה להסתמך על התקנות בתקופת הביניים. עם זאת, יש לציין כי תיקון 72 ביקש להסדיר מחדש את ריכוז האלכוהול האוסר בנהיגה - וכך יש לעשות בתוך ארבעה חודשים מהיום.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. 11.2.09).

רע"א 818/08 - יואל חצרוני ואח' נגד סביוני טופז בע"מ ואח'

הפניית בעלי דין בתובענה על דרך המרצה לתובענה רגילה. דחיית בקשה לפיצול סעדים בתובענה להצהרה על ביטול הסכם(הבקשה נדחתה).

א. לפני למעלה מ-13 שנים. נערך הסכם קומבינציה בין המערערים למשיבה. המבקשים טוענים להפרתו של ההסכם מצד המשיבה ועל כן הגישו המרצה להצהיר על ביטול ההסכם. בצד התובענה ביקשו מתן היתר לפיצול סעדים, על מנת לאפשר הגשת תביעת פיצויים בשלב מאוחר יותר. המשיבים הגיש בקשה להעברת התובענה למסלול של תביעה רגילה. ביהמ"ש דחה את בקשת המבקשים לפיצול סעדים, וכן קבע כי תובענת המבקשים תתברר בדרך של תביעה רגילה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לביהמ"ש שמורה הזכות להפנות בעלי דין שהגישו תובענה על דרך של המרצת פתיחה - לדרך הרגילה. במקרה דנן סבר ביהמ"ש כי בירורן של הסוגיות העובדתיות השנויות במחלוקת יהא ארוך ומורכב מכפי שמתאים להידון כהמרצת פתיחה ובכך אין להתערב. באשר לבקשה לפיצול סעדים - אין מחלוקת כי פרוייקט הבנייה נעצר בשלב ראשוני ולכן לא אמורה להיות מניעה לאמוד את הנזקים הנטענים בעיתוי הנוכחי, כך שמתייתר הצורך בפיצול סעדים. במצב שבו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי, אשר מטרתה המרכזית היא לשמש כשלב ראשון של מערכה, כאשר בהמשך צפוי כי תוגש תובענה לסעד אופרטיבי - על המבקשים להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות. בנטל זה לא עמדו המבקשים.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד אבשלום אהרון למבקשים. 15.1.09).

ע.פ. 1784/08 - ישראל פרי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה בפעילות לביטוח פנסיה באמנה עם מערב גרמניה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40258/01 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. בדצמבר 73 חתמו ישראל וגרמניה על אמנה בנושא פנסיה. ההסכם לביצוע האמנה נחתם בחודש נובמבר 1978, והוא נכנס לתוקף בחודש יוני 1980. מכוח אותה אמנה היו רשאים תושבי ישראל, שמילאו אחר תנאים מסויימים, להצטרף לתכנית לביטוח פנסיה של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה (BFA). ההצטרפות לאותה תכנית הותנתה בהפקדה רטרואקטיבית של הפרמיות משנת 1956 ועד ליום 30.6.80. המערער הקים ארגון לטיפול בנושא ובעקבות כך הגישו באמצעות הארגון אלפי ישראלים בקשות הצטרפות. הואיל ורבים מהפונים התקשו לממן את תשלום הפרמיות הרטרואקטיביות, התקשרו המערערים עם בנק גרמני שיעמיד אשראי לרשות הנזקקים לו. דרישת הבנק היתה כי תוקם חברה לה יוקצה האשראי והיא תעניק את ההלוואות למצטרפים הישראלים לתכנית הפנסיה. תנאי אחר שהעמיד הבנק היה עריכתה של פוליסת ביטוח לכל לווה.
בעקבות כך הקימו המערערים חברה אשר העניקה הלוואות למצטרפים כאמור. לקוח אשר פנה לארגון כדי להסתייע בו נדרש לחתום על מסמכים שונים וביניהם ייפוי כח ו"הסכם ייצוג", בו מינה את המערערים ואחרים לייצגו. הוגשו תלונות רבות נגד המערער והארגון שהוא עומד בראשו והמערערים הועמדו לדין והורשעו בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה ותיווך בביטוח שלא בהיתר, וכן הורשע המערער לבדו בעבירות של עיסוק בביטוח, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. בעקבות כך, נדון המערער לתקופות מאסר מצטברות ל-12 שנים מאסר בפועל וקנס בסך 21,750 מליון ש"ח, בעוד שעל המערערת הושת קנס בסך 2,600 מליון ש"ח. ביהמ"ש קבע כי היקף הסכומים אותם נטלו המערערים במשך למעלה מעשור עומד על כ-259 מיליון מארקים גרמניים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. באשר להרשעה - אין להתערב בפס"ד בימ"ש קמא. באשר לעונש - תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא קשה שבעתיים למי שלא הורגל לשהות בתנאי כליאה. אולם, כזו היא גם חומרת המעשים בהם חטא המערער. עם זאת, תקופת המאסר נוטה לחומרה יתירה. על כן בתקופות המאסר בפועל שנגזרו ישא המערער חלקן בחופף וחלקן במצטבר, כך שהתקופה הכוללת תעמוד על 10 שנים. יתר חלקי גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט לוי. 5.2.09).

ע.א. 5876/06 - אינטגרציה אנכית בע"מ נגד ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ

*פירוש חוזה תיווך בעסקות בינלאומיות הדורשות מיומנות מיוחדת(מחוזי ת"א - ת.א. 1120/00 - הערעור נדחה).

א. המערערת הינה חברה פרטית שעיסוקה בתחום התיווך העסקי, בכל רחבי העולם. המשיבה הינה חברה ציבורית המאוגדת בישראל, ועיסוקה בתחום מוצרי התעופה. המערערת והמשיבה חתומות על הסכם לתיווך עסקי מיום 21.2.1997, לפיו, המערערת תהא זכאית לעמלה בעסקא ככל שזו תיקשר בין המשיבה ובין גורם כלשהו שיוצג בפניה על-ידי המערערת (להלן: העמלה). ביום 31.3.1997, פנתה המערערת, לחברת sesirpretnE gnieoB(להלן: BE), שהיא חלק מקונצרן בואינג, על מנת לעניין אותה ביצירת קשר עם המשיבה. התקיימו מספר פגישות אך המגעים נותקו. חדשים מספר לאחר מכן נוצרו בין הצדדים קשרים חדשים, ללא התערבות המערערת, ונקשרו עסקאות. המערערת תבעה עמלה בגין עסקאות מסויימות, וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה, בקבעו כי המערערת לא היתה "הגורם היעיל" בעסקאות שנרקמו. הערעור נדחה.
ב. בפירוש חוזה יש להתחקות, ככל הניתן, אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שערכו את החוזה. הסכם התיווך עליו נסמכת המערערת, כולל ארבעה סעיפים בלבד, ניסוחו עמום והוא לוקה בחוסר פירוט ובחוסר בהירות. על כן יקשה לפרש את הטעון פירוש על פי לשון ההסכם ומתוכו. יש לפנות, איפוא, לנסיבות החיצוניות האופפות את ההתקשרות וכן יש להידרש להקשר המסחרי של ההסכם. לאחר ניתוח כל אלה עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו.
ג. למעלה מן הצורך, ובהתייחס לטענת המערערת בדבר השוני הקיים בין תיווך עסקי לתיווך במקרקעין, שאת מבחניו החיל ביהמ"ש המחוזי על המערערת, יש לציין כי פעילותם של מתווכים עסקיים אכן עשויה להיות שונה באופייה ובדרישותיה מפעילותם של מתווכי מקרקעין שעניינם הוסדר בחוק המתווכים במקרקעין. קשה להשוות את המיומנויות, היכולות והמשאבים הנדרשים ממתווך בעיסקה בינלאומית למכירת ציוד ביטחוני, עם אלה הנדרשים ממתווך בעיסקת מקרקעין. יחד עם זאת, ניתן, ככלל,
להחיל על כל סוגי התיווך (למעט תיווך מקרקעין עליו חל עתה חוק המתווכים במקרקעין), מתווה-מסגרת כללי לפיו נדרש מתווך להוכיח התקיימותם של שני תנאים עיקריים המזכים אותו בדמי תיווך: קיומו של הסכם תיווך, מפורש או משתמע; היותו הגורם היעיל לקשירת העיסקה. נראה כי בהיעדר הסכמה אחרת בחוזה התיווך, עילתם של מתווכים לקבלת עמלה, לרבות מתווכים בתחום העסקי, צריכה להיות מבוססת על השגת המטרה שלשמה נקשר חוזה התיווך ולא על העמל המושקע ככזה.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גדיאל בלושטיין למערערת, עוה"ד לילי דורון וגבריאל דיסני למשיבה. 4.2.09).

רע"א 9707/08 - קפה בר תות בע"מ ואח' נגד עו"ד עודד לופט

פירוש תקנון מוסכם של בית משותף בדבר סוג השימוש המותר ביחידותיו השונות. רשות ערעור על פס"ד הנוגע לפירוש מסמך(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הם השוכרים של יחידת משנה בקומה העליונה של בית משותף בחיפה. בקומת הקרקע של הבית מנהלים המבקשים בית קפה, ואילו ביחידת המשנה, עושים הם שימוש כמשרד וכמקום לאחסון מצרכי מזון, ושאר טובין המשמשים בפעילותו השוטפת של בית-הקפה. המשיב הוא הבעלים, בין היתר, של יחידת משנה בבית המשותף, המצויה בסמוך לזו ששוכרים המבקשים. ביחידה זו מנהל המשיב משרד לעריכת דין. בבסיס המחלוקת עומדת שאלת פרשנותו של סעיף 2 לתקנון הבית המשותף, אשר קובע כי "(א) יותר השימוש ביחידות שבקומות העליונות למטרות משרדים... (ב) יותר השימוש ביחידות שבקומת מפלס הקרקע למטרות עסקים וכל פעילות בעלת אופי מסחרי אחרת... מכולת/סופרמרקט...". בתובענה שהגיש המשיב למפקחת על רישום המקרקעין עתר לאסור על המבקשים לעשות שימוש ביחידת המשנה הנדונה כמחסן. המפקחת קבעה, כי אין השימוש שעושים המבקשים ביחידת המשנה כמחסן מנוגד להוראות התקנון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב, וקבע כי המבקשים רשאים לאחסן ביחידת המשנה רק טובין הדרושים לשם שימושם בה כמשרד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. יתכנו מקרים בהם שאלת פרשנותו של חוזה ספציפי נושאת בחובה חשיבות כללית שיהא בה כדי להצדיק בחינתה על ידי ערכאה שלישית. כך, בין היתר, מקום בו מדובר בשאלת פרשנותו של טופס ציבורי, השבה ומובאת לפתחם של בתי-המשפט. ואולם, אין עניינם של המבקשים נמנה על אלה; לא בתקנון המצוי עסקינן, החל על נכסים רבים, אלא בהסכם מוסכם שנתפר למידותיו של הנכס בו מדובר.
ג. לעיצומם של דברים, פרשנות ביהמ"ש המחוזי מעוגנת בלשונו של התקנון המוסכם, כמו גם באומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לו, אשר מצאו להבחין במפורש בין השימוש המותר ביחידות הדיור בקומות העליונות לזה המותר בקומת הקרקע, תוך יחוד השימוש בקומות העליונות למטרת משרדים מסוגים שונים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יואל גולדברג למבקשים. 13.1.09).

ע.א. 6014/04 ואח' - מנהל מס ערך מוסף נגד ראדקו אינבסטמנט לימיטד ואח'

*ניכוי מס תשומות בתשלומי מס ערך מוסף(הערעורים נדחו).

א. כל אחת מארבע המשיבות הינה יזמית מקרקעין אשר בבעלותה זכויות במקרקעין בתחום העיר אשקלון. בכל אחד מהאירועים נשוא הערעורים העובדות כמעט זהותו, היינו, המשיבה המסויימת עסקה בהקמת פרוייקט בנייה. היא כרתה הסכם פיתוח עם חברה כלכלית, (להלן - חכ"א), שהינה תאגיד עירוני המצוי בבעלותה של עירית
אשקלון. במסגרת ההסכם התחייבה חכ"א לבצע עבודות פיתוח ותשתית בשטחים הציבוריים של הפרוייקט, בתמורה לסכום מסויים אשר ישולם על ידי היזמית. ביצוען של עבודות פיתוח ותשתית והקמתם של מבני ציבור מוטלים, מבחינה עקרונית, על כתפי הרשות המקומית, והיא מוסמכת לחוקק חוקי עזר לצורך גביית אגרות והיטלי פיתוח למימונן של עבודות אלו. הסכם היזמית עם חכ"א היה בנוי על הסכם בין חכ"א לבין עיריית אשקלון, בגדרו הסמיכה העירייה את חכ"א לפתח שטחי מקרקעין. בסעיף 16 להסכם העירייה נקבע כדלקמן: "בכפוף... לא תגבה העיריה מבעלי המגרשים במתחם, ביחס למגרשיהם, אותם אגרות והיטלים, לפי חוקי העזר העירוניים...". נקבע, כי חלק מסכום התמורה המשולם על ידי היזמית ייחשב כסכום המהווה "חלף אגרות והיטלים", וכי בגין חלק זה תוציא חכ"א חשבוניות מס לעירייה. כן נקבע, כי לגבי יתרת הסכום, "מעבר לחלף אגרות והיטלים", תוציא חכ"א חשבוניות מס לפקודת היזמית. היזמית ניכתה כמס תשומות את הסכום של מס ערך מוסף אשר נכלל בגדר חשבוניות אלה. המנהל לא הכיר בניכוי מס התשומות האמור. הנושא הגיע בכל ארבעת המקרים לדיון משפטי ובכל המקרים נתקבלה עמדת היזמים כי ניתן לנכות את המע"מ ששולם ע"י היזמית לחכ"א כמס תשומות. הערעורים נתקבלו.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. 28.1.09).

ע.פ. 5636/08 - פלוני נגד מדינת ישראל ואח'

*הרשעה בעבירות מין ע"י מדריך בשיטת אומנות לחימה בקטינות שהיו בקורס וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1183/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער שימש כמדריך ומאמן בשיטת אומנות לחימה שפיתח ואשר מבוססת על התנועה הטבעית של הגוף. המתלוננת ש' ל', שהיתה קטינה כבת 17 ושישה חודשים, התאמנה תחת הדרכתו של המערער. בתום אחד האימונים חשה ש' ל' ברע וחום גופה עלה. משכך, הסיע המערער את המתלוננת לביתה במכוניתו. כאשר נכנסו השניים למכונית, הציע המערער לש' ל' כי תפשיל את מכנסיה והוא יטפל בה באמצעות לחיצות על נקודת אנרגיה כדי לשפר את הרגשתה. בהמשך החדיר את אצבעו לאיבר מינה והניעה בתנועות מעגליות. כאשר שאלה אותו ש' ל' לפשר מעשיו, השיב המערער כי הדבר נועד כדי להיטיב את הרגשתה. כעבור מספר חודשים הסיע המערער את ש' ל' לביתה, ובהגיעם לשם ניסה לנשק אותה, וזו הצליחה לנוס לביתה. אירוע אחר מתייחס למתלוננת ע' ה', קטינה כבת 14 ושמונה חודשים. היא סבלה מכאבי גב, ובתום אימון, הציע לה המערער כי תישאר באולם האימונים והוא יטפל בה. המערער החל ללחוץ על בטנה בשתיים מאצבעותיו, תוך שהוא מסביר לה כי הוא לוחץ על נקודות אנרגיה. בהמשך, עשה בה מעשים מגונים תוך שהוא מסביר לה כי מדובר בטיפול ב"צ'קרות". המערער הועמד לדין וכפר בכל אשר יוחס לו. עדויות המתלוננות זכו לאמון מצד ביהמ"ש, שקבע כי אין בכבישת עדויות המתלוננות במשך שנתיים, כדי לפגום במשקלן ובמהימנותן. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על-תנאי, ותשלום פיצוי בסך 15,000 ש"ח לכל אחת משתי המתלוננות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכרעת הדין מבוססת רובה ככולה על ממצאים שבעובדה ומהימנות, בהן אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. תופעת הדחקה וכבישת עדותם של קרבנות עבירות מין בכלל, וקרבנות קטינים בפרט, היא תופעה ידועה ומוכרת. לרוב נמצא כי קיים הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות. בהתאם להוראת סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], מוסמך ביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירת מין בהסתמך על עדותו היחידה של נפגע
העבירה, ובלבד שיפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו. די באמון המוחלט והמפורש שנותן ביהמ"ש בעדות המתלונן, כדי למלא אחר חובת הנמקה זו.
ג. טענת המערער ככל שהדבר נוגע ליחס המתלוננות כלפיו לאחר קרות האירועים, דינה להדחות. העובדה כי התנהגות קרבן עבירה בכלל וקרבן עבירת מין בפרט נראית למשקיף מהצד תמוה ובלתי הגיונית, אין בה כשלעצמה כדי לפגום במהימנות עדותו. המתלוננות אמנם חשו תחושת אי נוחות ממעשיו של המערער, אך הן התקשו להגדירם כמעשי עבירה. בכך אין תימה, שהרי בבסיס העבירות עומדת העובדה כי רימה אותן לחשוב כי המדובר בטיפול רפואי לגיטימי.
ד. אשר למידת העונש - המערער הורשע בביצוען של עבירות מין בשתי קטינות, אשר ראו בו דמות סמכותית ומוערכת ורחשו לו אמון. המערער מעל באמון זה, תוך שהוא מנצל את תמימותן ומצוקתן הפיזית, תוך קבלת הסכמתן לביצוע מעשים מיניים במסווה של טיפול רפואי לגיטימי. לא זו בלבד שאין בעונש משום חומרה יתרה, אלא עונשו אף נוטה לצד הקולא.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד דניאלי שרון, דרור ארד-אילון ותמר נבו למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 26.1.09).

ע.א. 8128/06 - יצחק ונורית לוינזון נגד נתנאל ארנון ואח'

*עיקול על זכויות חכירה במקרקעין הרשומות ע"ש האשה, בתביעת בנק נגד הבעל(מחוזי ת"א - ה.פ. 321/06 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער חוייב ע"י ביהמ"ש לשלם למשיבים סכום של 40 אלף דולר. הוא לא פרע את החוב ונפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל. במסגרת זו נרשם עיקול על זכויות החכירה במגרש עליו נבנה ביתם של המערער ובני משפחתו, מגרש בו זכתה המערערת 2, רעייתו של המערער, במכרז של מינהל מקרקעי ישראל. המשיבים הגישו בקשה למינוי כונס נכסים למכירת הזכויות במגרש, וראש ההוצאה לפועל, דחה את הבקשה, וקבע כי הזכויות במגרש רשומות על שם המערערת 2 ולא על שם המערער, ועל המשיבים לקבל פסק דין המורה כי הזכויות במגרש שייכות למערער. או אז נתבקשה בביהמ"ש המחוזי הצהרה כי הזכויות שייכות במלואן או לכל הפחות במחציתן למשיב. ביהמ"ש קבע, שרכישת המגרש ובניית הבית מומנו מכספי המערער, ורישום הזכויות על שם המערערת 2 נועד למנוע חשיפת הבית לעיקולים של נושי החייב. הערעור נתקבל בחלקו. נקבע כי לכל הפחות מחצית מהנכס שייכת למערער והיא ניתנת לעיקול בהתאם.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד חגי ודוד קורצווייל למערערים, עו"ד אייל צורף למשיבים. 3.2.09).

בג"צ 5133/06 - התנועה לאיכות השלטון נגד הממונה על השכר במשרד האוצר

*דחיית דרישה לפרסום שמות בעלי תפקידים הנהנים מחריגות בשכר בגופים ציבוריים, בדו"ח המוגש לכנסת (העתירה נדחתה).

מכוח הוראת סעיף 33א(ג) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - מגיש המשיב לכנסת, מדי שנה, "דין וחשבון על הוצאות השכר של גופים ציבוריים". גופים ציבוריים הינם "גופים מתוקצבים" או "גופים נתמכים". בדו"ח נכלל פרק שכותרתו "דו"ח על חריגות לכאורה בשכר". בדו"ח החריגות נדרש הממונה לפרט את רשימת הגופים הציבוריים "שבהם רמת השכר... חורגים באופן מהותי מן הנדרש... ". החריגה המדווחת בדו"ח החריגות הינה חריגה לכאורית בלבד, ומסקנה סופית בדבר קיומה של חריגה, כמו גם נקיטה בצעדים אופרטיביים בהתייחס אליה, מחייבות נקיטה בהליכים נוספים. העותרת טוענת כי על הממונה לכלול בדו"ח החריגות את שמותיהם של מקבלי השכר החורג. מנגד טוען המשיב כי נוכח לשונה ותכליתה של הוראת סעיף 33א(ג)(4) לחוק יסודות התקציב, לא קמה חובה לפרסם את שמו של מקבל
השכר החורג. מודגש, כי פרסום השמות עלול לפגיעה בשמם הטוב ובפרטיותם של מקבלי השכר; בפרט בשים לב לכך, כי יכול ויתברר לאחר בדיקה כי בפועל לא היתה חריגה בשכר. העתירה נדחתה.
השאלה הטעונה הכרעה הינה האם החלטת המשיב לנקוט בדרך שמונעת פגיעה בשמם הטוב של מקבלי השכר החורג (לכאורה), לפני בירור סוגיית החריגה לגופה, מצוייה במתחם הסבירות. התשובה היא חיובית.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד דניאל קירס וברק כלב לעותרת, עו"ד דניאל גולדברג למשיב. 9.2.09).

בג"צ 2365/08 - אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין... נגד הוועדה למינוי דיינים ואח'

*החלטת ועדת המינויים לדיינים שלא להדיח את הרב הראשי מתפקידו כדיין (העתירה נדחתה).

הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, נבחר לתפקידו בחודש אפריל 2003. עם בחירתו הוא מונה לכהונת דיין בביה"ד הרבני הגדול. פחות משנתיים לאחר מינויו נפתחה נגד הרב חקירה פלילית, בחשד כי פעל שלא כשורה בעריכתם של סידורי לינה לו ולבני משפחתו בירושלים. לסופה של החקירה היתה מסקנתו של היועה"מ לממשלה כי אין די ראיות להעמיד לדין פלילי איש ממושאיה. כמו כן, הוחלט שאין זה הולם להביא את עניינו של הרב מצגר בפני בית-הדין המשמעתי לדיינים. תחת זאת המליץ היועהמ"ש לשר המשפטים, היושב בראשה של ועדת המינויים לדיינים, לכנס את הוועדה לדון בהמשך כהונתו של הרב מצגר כדיין. הוועדה התכנסה והחליטה כי לא נמצאה עילה להדיח את הרב מן הדיינות. העתירה נדחתה.
היועהמ"ש לממשלה סבור כי היה על הוועדה לסיים את כהונתו של הרב מצגר כדיין, ואולם, להשקפתו, משהכריעו- חברי הוועדה שלא להדיח את הרב מתפקידו, אין מקום להתערב בהחלטתם ויש להותירה על כנה. ועדת המינויים החליטה כי מעשיו של הרב מצגר אינם פוסלים אותו מלשבת בדין. זהו המנדט שניתן לה, וזוהי תוצאתה של ההחלטה להפקיד בידיה את כוח ההכרעה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד בעז ארד לעותרת, עוה"ד שמעון יעקבי, דוד ליבאי, אלעד רט ודנה בריסקמן למשיבים. 5.2.09).

ע.פ. 7666/08 + 7593/08 - אשר כהן ורוני ריטבלט ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר בעבירות שוחד (בקשה לעיכוב גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש כהן כיהן בתקופה הרלוונטית לאישומים כמנהל אגף אספקה ואחסנה של חברת החשמל ובמסגרת תפקידו שימש גם כיו"ר ועדת המכרזים של האגף. המבקש ריטבלט היה באותה תקופה הבעלים של המבקשת "אלקטרו חב"ש בע"מ" אשר עיסוקה בשיווק מוצרי חשמל תעשייתיים. ריטבלט הקים בשנת 1994, ביחד עם נאשם אחר, נעים טוקאן את חברת "חשמל הצפון" אשר עיסוקיה העיקריים היו שיווק ואספקת מוצרי חשמל לחברת החשמל, וסחר בציוד חשמל מול הרשות הפלסטינית וגורמים שונים בה. המבקשים הורשעו בעבירות שוחד ומרמה וביהמ"ש המחוזי השית על כהן שש שנים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 1,750,000 -. כמו כן, הורה על חילוט שתי דירות של כהן. על ריטבלט נגזרו 4 שנים מאסר בפועל, 12 חודשים על תנאי, קנס כספי בסך שני מליון -, וחילוט שלשה מליון ש"ח מתוך רכושו של ריטבלט. הוגשו ערעורים על ידי הנאשמים ובד בבד הם מבקשים עיכוב ביצוע גזר הדין. הבקשה נדחתה בעיקרה.
עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המבקשים הם משמעותיים ביותר, וארכם מצמצמים עד מאוד את החשש שהמבקשים יסיימו לרצות חלק ניכר מעונשם, טרם שיישמע ערעורם. אכן, עסקינן בפרשה מורכבת ביותר, וקשה בשלב זה להעריך את סיכויי הערעורים. עם זאת, רק לגבי חלק מההרשעות מעלים המבקשים טעמים משפטיים כבדי משקל, העשויים להביא לשינוי התוצאה. לא יהיה בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת להרשעות כולן, שרק אז היה מקום העניין לעיכוב הביצוע המבוקש. לעניין הבקשות לעיכוב ביצוע הוראות החילוט שנקבעו בעניין הדירות המיוחסות לכהן ובעניין 3,000,000 ש"ח שחולט מרכושו של ריטבלט - הוחלט להיענות לבקשות.

(בפני: השופט מלצר. עוה"ד אביגדור פלדמן, דוד ליבאי וגיל עשת למבקשים, עו"ד דגנית כהן וויליאמס למשיבה. 8.2.09).

ע.פ. 328/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של נסיון לאינוס (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המתלוננת צעדה אל משרדה בבאר שבע, בסביבות השעה 00:5 והמערער החל ללכת אחריה, וכשעבר לידה ליטף את חזה מעל לחולצתה, והתרחק מהמקום. כאשר הגיעה אל משרדה, התקרב אליה המערער, תפס אותה בכוח, ודחף אותה לעבר דלת הכניסה. כתוצאה מהדחיפה נפלה המתלוננת ארצה. המערער נשכב עליה, כיסה בידיו את פיה ואפה, איים עליה כי ירצח אותה, ניסה לאנוס אותה ולא הצליח, ואז עזב את המקום. כמו כן גנב את תיקה אשר הכיל פנקס שיקים, רשם על אחד השיקים סך של 2,900 - לפקודתו, וזייף את חתימתה, אך פקידת הבנק שהבחינה כי החתימה על השיק אינה של המתלוננת סירבה לכבד אותו. המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, במעשה מגונה, בניסיון אינוס, בגניבה, ובניסיון לקבלת דבר במרמה, ונגזרו לו שבע שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך שנים עשר חודשים, ופיצוי המתלוננת בסך 50,000 ש"ח. העונש הוקל במקצת.
מדובר במעשה מכוער עד מאוד, ותושייתה של המתלוננת מנעה תוצאה חמורה יותר. המערער ראוי לענישה מכאיבה, כפי שסבר אף שירות המבחן. מאידך, למערער אין הרשעות קודמות, אף כי הסתבך בסמים ובהימורים; חייו כנער וכבוגר צעיר החלו בסימן שאינו טוב, עד שהגיע הלום. מתוך עידוד למהלך השיקומי בבית הסוהר, הוחלט להפחית שנה אחת מעונש המאסר בפועל, שיעמוד על שש שנים, ולהעמיד את המאסר על תנאי על שנתיים. המתלוננת הסכימה גם לפריסת תשלום הפיצויים כדי להקל על הורי המערער.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד נועם אליגון למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 14.1.09).

בג"צ 240/09 - ח"כ זהבה גלאון ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-18 ואח'

*החלטת ועדת הבחירות לכנסת שלא לקבל בקשה לפסול מועמד ברשימה לכנסת, כאשר הבקשה לפסילה אינה חתומה ע"י שליש מחברי ועדת הבחירות (העתירה נדחתה).

העתירה היא נגד החלטת המשיב שלא להתיר לעותרת הגשת בקשה לפסילת מועמדותו לכנסת של המשיב 2, משה פייגלין, מאחר שהבקשה לא נחתמה על ידי שליש מחברי ועדת הבחירות המרכזית. העתירה נדחתה.
האפשרות לפסול אדם מלהיות מועמד בבחירות לכנסת, במובחן מפסילתה של רשימת מועמדים, נוספה בשנת 2002. בד בבד עם הרחבת סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית שתהא רשאית לפסול מועמד פלוני, נקבעו תנאים מסויימים לעניין השימוש בסמכות זו, ביניהם הדרישה כי הבקשה לפסילתו של מועמד תוגש על ידי שליש מחברי ועדת
הבחירות המרכזית. חוק היסוד עצמו הסמיך את המחוקק לקבוע בחוק נהלים לגבי אופן הדיון בעניינים הנוגעים אליו. הדרישה לחתימה של שליש מחברי ועדת הבחירות המרכזית נועדה להבטיח כי לא יובאו בפני הוועדה בקשות פסילה שיש להעריך שלא תתקבלנה ואשר כל מטרתן לשמש מסד לתעמולת בחירות בתקופה הקרובה לבחירות.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד דפנה הולץ-לכנר לעותרים. 11.1.09).

בש"פ 379/09 - מדינת ישראל נגד פלונים

*שחרור בערבות של נאשמים בהתקהלות ליידוי אבנים על שוטרים על רקע פעולות צה"ל ברצועת עזה (ערר על שחרורם בערבות של שני המשיבים - הערר לגבי אחד מהם נתקבל ולגבי השני נדחה).

שני המשיבים ועשרות אחרים נטלו חלק בהתקהלות ויידוי אבנים על שוטרים באזור גשר טייבה, ביום 27.12.08, על רקע הפעולות של כוחות צה"ל ברצועת עזה. בכתב האישום יוחסו למשיבים עבירות של השתתפות בהתקהלות אסורה, השתתפות בהתפרעות וניסיון לתקיפת שוטר. המשיב 1 הינו יליד חודש ינואר 1993, והמשיב 2 יליד דצמבר של אותה שנה. לשניים אין עבר פלילי. המשיב 2 סובל מבעיות רפואיות שונות. בית משפט השלום סבר כי אין מקום לשימוש בחלופת מעצר. בערר לביהמ"ש המחוזי נקבע כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות החלופות שהומלצו על ידי שירות המבחן. הערר לגבי העורר הראשון נתקבל וביחס לעורר השני נדחה.
על רקע התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים, אין מנוס מלהורות על מעצר עד תום ההליכים, הגם שמדובר בקטינים. מדובר בתקופה בה הפרות סדר מתרחשות ברחבי הארץ. לעניין זה הגישה המדינה מסמך המצביע על כך שבשבועות האחרונים חלה עלייה משמעותית במספרן של התפרעויות והפרות סדר. על אף האמור, הרי נסיבות מסויימות הנוגעות למשיב 2 מצדיקות גישה שונה לגביו. הכוונה היא לבעיות הרפואיות של קטין זה. אכן, אין מדובר בבעיות חמורות. עם זאת, הואיל ומדובר בקטין שגילו 15 שנים וחודש, ראוי שתהא התייחסות מיוחדת להיבט הרפואי. על כן יש לקבל את הערר ככל שמדובר במשיב 1 ולדחות את הערר בכל הנוגע למשיב 2.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד מיטל בוכמן-שינדל לעוררת, עו"ד הרצל ג'אנח למשיב 1, עו"ד חיים אוחנה למשיב 2. 14.1.09).

על"ע 6902/05 ואח' - דוד מילשטיין נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

*הרשעה וזיכוי בעבירות משמעת ודחיית בקשה להוצאה מלשכת עוה"ד כאשר נגזרו שנות השעייה מרובות שימנעו ממילא מהנאשם לחזור לפעילות כעורך דין (16 ערעורים על פסקי הדין של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין - הערעורים נדחו). המערער היה במשך שנים רבות חבר בלשכת עורכי-הדין, עד שחברותו הושעתה בעקבות עבירות אתיות בהן הורשע. הערעורים הרבים הוגשו בחלקם על-ידי המערער, ובהם הוא משיג כנגד מספר מהרשעותיו, והעונש שהושת עליו. הערעורים האחרים הוגשו על ידי המשיב ובהם הוא מלין על זיכויו של המערער מאחדות מן העבירות שיוחסו לו, וכן על כך שלא הושת על המערער, נוכח הרשעותיו המרובות ועברו בתחום זה, עונש של הוצאה מלשכת עורכי-הדין. הערעורים נדחו.
הערעורים עוסקים בשורה ארוכה של עבירות אותן ביצע המערער כלפי לקוחות שונים, ולדברים אלה נודעת משנה חומרה נוכח הרשעותיו הרבות של המערער בדין המשמעתי, שתחילתן בשנת 1987. אותן הרשעות כללו עבירות של הפרת נאמנות ללקוחות, אי-דיווח אמת על טיפול, אי-קיום פסק דין שחייב החזרת כספים ללקוח, עיכוב כספים שלא כדין, ועוד. בעקבות אותן הרשעות הושתו על המערער שנות השעייה רבות, ובסך
הכל מצטברות תקופות ההשעייה ל-20 שנים ומעלה. בנסיבות אלו, הוצאתו של המערער - מהלשכה היא המסקנה המתחייבת. ברם לנוכח גילו המתקדם של המערער והסיכוי הקלוש שהוא ישוב לעסוק בעריכת דין בתום תקופת ההשעייה הממושכת, אין לקבל את הערעור בנושא זה. הכוונה למנוע מהמערער לשמש עורך דין פעיל מושגת ממילא בתקופת ההשעיה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופט לוי. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 13.1.09).

בג"צ 182/06 - רומית ג'רפי ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית בקשה לשר הפנים להאריך מועד להגשת תביעת פיצויים בגין נזקי תכנית לפי חוק התכנון והבניה (העתירה נדחתה).

העותרים הם בעלים של זכויות רשומות במקרקעין בתל-אביב. במסגרת תכנית מתאר שפורסמה בשנת 1995 (להלן: התכנית) נכללו הוראות איחוד וחלוקה. בין היתר נקבע בתכנית כי לעותרים יוקצה מגרש 57 במקום חלקה 67 שתילקח מהם. אלא שלדברי העותרים ביצוע התכנית עוכב וחל שיהוי בהקצאת המגרש החלופי. עקב כך נשחק שוויו של המגרש ונמנעה מהם האפשרות לממש את זכויותיהם בו. על רקע זה ביקשו העותרים להגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי התכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. העותרים איחרו את המועד להגשת תביעת הפיצויים, וביקשו להאריך להם את המועד בהתאם להוראת סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, המאפשר לשר הפנים להאריך את המועד. שר הפנים דחה את הבקשה להארכת מועד, ומכאן העתירה. העתירה נדחתה.
העותרים הגישו את בקשתם להארכת מועד כשש שנים לאחר הפקדת התכנית - כשלוש שנים לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת תביעת הפיצויים. לאיחור זו לא ניתן טעם מיוחד. לפיכך אין להתערב בהחלטת שר הפנים בנוגע להארכת המועד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסף פרוכטמן לעותרים, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיב. 14.1.09).

ע.פ. 4558/08 - יעקב עמר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות תקיפה ושוד והתחשבות בנסיבה מחמירה שהנאשם אינו מגלה את שמו של שותפו בשוד שנמלט עם הכספים ששדדו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער תקף, יחד עם אדם נוסף (להלן: החבר), את המתלונן שהמתין למעלית בכניסה לבניין מגוריו. השניים התקרבו אל המתלונן מאחור והמערער הכה את המתלונן בראשו. בהמשך הכו המערער וחברו את המתלונן ודקרו אותו דקירה עמוקה בבית החזה. השניים לקחו בכוח את התיק שהמתלונן נשא. המתלונן אחז במערער והביא ללכידתו, אולם החבר הצליח לברוח יחד עם התיק שבו היו כרטיסי חיוג בשווי 130,000 ש"ח, 21,000 דולר ו-14,000 ש"ח, וכן צ'קים וכרטיסי אשראי. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירת שוד, ונדון ל-40 חדשים מאסר בפועל, 20 חדשים מאסר על תנאי, קנס ופיצויים למתלונן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער וחברו פגעו במתלונן פגיעה פיזית ופגיעה כספית כאחת. ביהמ"ש הניח לטובתו של המערער את ההנחות הנוחות לו ביותר, לפיהן חלקו בארוע היה קטן. בצדק ראה ביהמ"ש כנסיבה לחומרא את העובדה שהמערער לא חשף את זהות שותפו. כתוצאה מסירובו זה, מסתובב אדם אלים כשהוא חופשי, וגם הרכוש לא הוחזר למתלונן.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד חני צרנובילסקי למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 12.1.09).

רע"א 5788/08 - לאון שנקלר נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*דחיית בקשה לרשות ערעור של חייב שנדחתה טענת "פרעתי" שהעלה בהוצל"פ (הבקשה נדחתה).

ביום 3.7.1989 נפתח תיק הוצל"פ לביצוע פס"ד בו חוייב המבקש לשלם למשיב כ-38 אלף -. (להלן: התיק המקורי). משלא פרע המבקש את החוב פתח המשיב בהליכי הוצל"פ, והמבקש טען טענת "פרעתי". הטענה נדחתה על ידי ראש ההוצל"פ. בשנת 2004 הגיש המבקש פעם נוספת בקשה בטענת "פרעתי". הפעם נסמכה הטענה על הוראות סעיף 55(ב) ו-(ג) לחוק החוזים (להלן: חוק החוזים). לשיטת המבקש, פטור הוא מתשלום החוב שנפסק נגדו היות והבנק מחל, ויתר והפטיר חייב אחר, (להלן: מאירסון) מתשלום אותו חוב בו היו חייבים הם יחד ולחוד. ראש ההוצל"פ קבע כי אין מקומה של טענה זו בפניו, וכי היא מחייבת בחינת שיקולים שאינם בגדר טענת "פרעתי" ואינם בסמכות ראש ההוצל"פ. מדובר במחלוקת עובדתית ומשפטית סבוכה וטענת המבקש כי המשיב הפטיר את מאירסון כלל לא הוכחה. ערעורו של המבקש לביהמ"ש נדחה. הבקשה, לרשות ערעור נדחתה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, ואין מקום לבדיקה נוספת של נושא זה בערכאה שלישית. אכן, אין לקבוע כקביעה גורפת שטענת "פרעתי" הנסמכת על סעיף 55(ב) ו-(ג) לחוק החוזים אינה בסמכותו של ראש ההוצל"פ. אולם אין צורך להכריע בעניין. בנסיבות המקרה, הקביעה האם החיוב שיצר פסק הדין המקורי הינו חיוב של יחד ולחוד, אף שפסק הדין אינו קובע זאת, מחייבת הידרשות לנסיבות מתן פסק הדין והמניעים שהיו לצדדים בהגיעם להסכמה על בסיסה ניתן הוא. בחינה זו אינה מצויה בגדרה של סמכות ראש ההוצל"פ בבוחנו טענת "פרעתי", היות ואין הוא רשאי לפרש את פסק הדין אותו הוא בא לבצע או למלא את החסר בו על דעת עצמו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אחיקם גריידי למבקש, עו"ד אריה הבר למשיב. 15.1.09).

בש"פ 9711/08 - דידי סיבוני נגד מדינת ישראל

*בקשה לעיון בחומר חקירה לצורך הגשת בקשה למשפט חוזר בהרשעה ברצח (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע ביום 29.11.01, ברוב דעות, על-ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים ברצח אשתו. עתה הוא מבקש כי המשיבה תעביר לידיו חומרי חקירה שונים לצורך בחינת האפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר. חומר החקירה המבוקש כולל העתק מן ההקלטות שהוקלטו ממכשירי הטלפון הביתי וממכשיר הטלפון ברכבו של המבקש במהלך חקירת הרצח, לרבות שיחות שניהל עם מי שהיתה המאהבת שלו, מ', עת היה במלון באילת בחודש ספטמבר 1999. המשיבה הודיעה כי אין לה התנגדות להעביר לידי הסניגור חומר מסויים, פרט לקלטות בהן הוקלטו שיחות שניהל המבקש עם מ'. ביחס לקלטות אילת נכונה המשיבה לאפשר לסנגור לעיין בהן במשרדיה, אך לא להעתיקן. הערר נדחה.
זכות העיון בחומר החקירה לקראת משפט חוזר אינה בבחינת השתקפות סימטרית של זכות העיון לפי סעיף 74 לחסד"פ. מסירת העתקים מקלטות אילת יש בה כדי לפגוע בפרטיותה של מ'. לא ניתן גם להתעלם מכך שהחומר הועמד כבר בעבר לרשות סניגוריו הקודמים של המערער. במצב דברים זה, הצעתה של המדינה לפיה יהא באפשרותו של הסניגור לעיין בקלטות אילת במשרדיה, היא הצעה סבירה.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד נ. יסלוביץ למבקש, עו"ד א. כהנא למשיבה. 11.1.09).

בר"ם 63/09 - קשת שלטים בע"מ נגד עירית פתח תקוה ואח'

*צו מניעה זמני נגד פרסום מכרז חדש ע"י עיריה (בקשה לצו מניעה זמני עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

ביום 30.4.2007 פרסמה העירייה מכרז שעניינו ביצוע עבודות שילוט בשטחה. בתנאי המכרז נקבע כי: "רשאים
להשתתף... א. מציעים בעלי ניסיון של שלוש שנים... ה. מציעים בעלי רישיון עסק בתוקף...". הוגשו 4 הצעות, וועדת המכרזים פסלה 3 הצעות בשל אי עמידה בתנאי הסף שלעיל, וקבעה כי המבקשת היא הזוכה. נגד החלטה זו עתרה אחת המציעות, רפיד, לביהמ"ש לעניינים מינהליים, ועתירתה נגד הפרשנות שנתנה ועדת המכרזים לתנאי הסף נתקבלה. בשאלת הסעד הנדרש לאור קבלת העתירה נקבע כי אין זה המקרה החריג שבו יש להורות על ביטול המכרז, אלא יש להורות על ביטול החלטת ועדת המכרזים והשבת הדיון לוועדה להחליט על פי הפרשנות הנ"ל. ועדת המכרזים קיימה דיון חוזר וקבעה "כי הואיל ובוטלו תנאי הסף של רישיון עסק ושל היות המציע יצרן שלטים, סביר להניח שיש לתת הזדמנות ליותר מציעים לגשת למכרז... ולכן מחליטים לבטל את המכרז". נגד החלטה זו הגישה המבקשת את העתירה המינהלית ויחד עימה בקשה לצו ביניים שימנע פרסום מכרז חדש עד למתן החלטה בעתירה. ביהמ"ש קבע כי החלטת הוועדה היתה סבירה וסיכויי העתירה קטנים, וכן כי מאזן הנוחות והזמן שחלף מפרסום המכרז מחזקים את הצורך במכרז חדש. הערעור, לאחר קבלת רשות, נתקבל.
השיקולים אשר עומדים לנגד עיניו של ביהמ"ש בשאלת מתן צו ביניים הם אלו הנוגעים לסיכויי העתירה ולמאזן הנוחות. מבלי להתייחס למכלול טענותיה של המבקשת, נראה כי לכאורה יש ממש בטענתה כי החלטת הוועדה אינה מתיישבת עם פסק הדין החלוט שבו נאמר: "יש לנקוט בביטול המכרז רק בהיעדר כל חלופה ראויה אחרת [...] בנסיבות המקרה... ביטול החלטת וועדת המכרזים ומתן צו המורה על השבת הדיון לוועדת המכרזים הינו הסעד המתאים". נוכח לשונו של פסק הדין, ראוי כי טענותיה של המבקשת יתבררו כדבעי בעתירה עצמה. אשר למאזן הנוחות - העירייה לא הצביעה על נזק כלשהו העלול להיגרם לה ממתן צו ביניים אשר ישמר את המצב הקיים.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד גל הררי ואלי לוטן למבקשת, עו"ד יחזקאל ריינהרץ למשיבה. 15.1.09).

ע.א. 4486/08 - אביב יהושע מזרחי ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה בדבר המשך פעולות הוצל"פ (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה עד לערעור - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש קמא נתן ביום 16.11.03 צו לכינוס נכסיהם של המבקשים, שהם בני זוג, על פי בקשתם. מדובר בחובות לנושים בסך של כ-2,6 מליון -. על כל אחד מהמבקשים הושת תשלום חודשי בסך של 500 -, אשר הופחת, לבקשתם, עוד בחודש דצמבר 2003, לסכום של 300 - בחודש. לאחר שהמשיב הביע את התנגדותו לבקשת המבקשים להכרזתם כפושטי רגל, דחה ביהמ"ש את הבקשה. כנגד החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש העליון, וביקשו את עיכוב פעולות ההוצל"פ שננקטו כנגדם, עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה. מכאן הבקשה לעיכוב ביצוע ע"י ביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
על המבקש את עיכוב ביצועו של פס"ד או מתן סעד זמני לתקופת הערעור, לשכנע כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במקרה דנא, טענותיהם של המבקשים מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא. אין בטענות אלה כדי לבסס סיכוי ממשי להצלחת הערעור. יתר על כן, המשך הליכי ההוצל"פ אינם מהווים, כשלעצמם, נזק בלתי הפיך, הואיל ולמבקשים שמורה האפשרות לבקש חקירת יכולת לפני ראש ההוצל"פ, אשר לפי תוצאותיה תקבע יכולתם לשלם את חובותיהם לנושים השונים.