תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 5

ע.א. 8995/03 - עמותת אהל יצחק נגד עמותת אהל דוד לצרכי דת ואח'

התיישנות בתביעה במקרקעין מוסדרים. דחיית תביעה לביטול רישום בהסדר בטענה של רישום שלא כשורה(מחוזי י-ם - המ' 232/00 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה 2, קרן משה מונטיפיורי, (להלן: הקרן), רכשה בשנת 1924 אדמות עליהן בנוייה היום שכונת קריית משה בירושלים, ובכללן המקרקעין נשוא הערעור. המקרקעין נרשמו על שם נאמני הקרן. המשיבה 3, חברת קריית סר משה מונטיפיורי (להלן: החברה), הקימה את השכונה מטעם הקרן. בשנת 1932 הוקם על המקרקעין בית כנסת המשרת את קהילת המערערת ובשנת 1937 הוקם בית כנסת נוסף המשרת את קהילת המשיבים. בשנת 1949, בעקבות הליך הסדר, נרשמו המקרקעין על שם החברה, (להלן: ההעברה הראשונה), ובשנת 1970 הועברו על שמה של המערערת, (להלן: ההעברה השניה). המשיבים הגישו בשנת 2000 בקשה לביטול הרישום. טענות המשיבים נגעו הן לשלב ההעברה הראשונה והן לשלב ההעברה השנייה. בעניין ההעברה הראשונה נטען כי רישום זה נעשה במרמה ומכאן שיש להשיב את הרישום על שם הקרן. המערערת התנגדה לבקשה לגופה ואף העלתה טענות מקדמיות שונות, ובכללן טענת התיישנות. ביהמ"ש דחה את הטענות המקדמיות. את טענת ההתיישנות דחה היות ומדובר במקרקעין מוסדרים אשר על פי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, לא חלה עליהם התיישנות. נקבע גם כי המערערת לא הוכיחה שהמשיבים ידעו על הרישום עד לשנת 1999 ומכאן שלא חלפה כלל תקופת ההתיישנות. בהמשך בחן ביהמ"ש את הליך ההעברה הראשונה וקבע כי אף אם קיים קושי בשל חלוף הזמן להוכיח כי הרישום נעשה במרמה, ניתן לבסס על פי המסמכים שהוגשו, שהרישום נעשה בטעות ובניגוד לרישום קודם ודי בכך כדי להורות על ביטולו על פי הוראות סעיף 93 לפקודת ההסדר. כיוון שכך לא נדונה כבר שאלת תוקפו של הרישום בהעברה השניה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 93 לפקודת הסדר מקרקעין קובע: "שוכנע ביהמ"ש לאחר ההסדר שרישומה של זכות... נרשמה בו שלא כשורה, רשאי ביהמ"ש, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס... ". השאלה הינה מה משמעו של הביטוי "בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות", ומה היחס בין הוראה זו לבין סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הקובע כי אין התיישנות בקרקע מוסדרת. לפי הפסיקה, כאשר הטוען להתיישנות הוא הנתבע, הנשען על הרישום הקיים, חלים דיני ההתיישנות על התביעה. כך הוא המצב בענייננו.
ג. בכל הנוגע להעברה הראשונה המועד הרלוונטי לבחינת התיישנות התביעה הינו שנת 1949 בה נערך הרישום. ממועד זה ועד הגשת התביעה בשנת 2000 חלפו למעלה מחמישים שנה. מכאן שעל פניו חלה התיישנות על תביעת המשיבים. אף באשר להעברה השנייה, משנת 1970, חלפו למעלה מ-25 שנים עד הגשת התביעה ומכאן כי גם ביחס להעברה זו החמיצו המשיבים את המועד. גם טענת המשיבים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות אין לקבל. סעיף 8 דורש בתנאיו כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בנסיבות המקרה, משמדובר במקרקעין מוסדרים, אשר רישום הבעלות בגינם גלוי לציבור, המשיבים יכלו לגלות עובדה זו בזהירות סבירה.
ד. למעלה מן הצורך: סעיף 93 לחוק המקרקעין, קובע שני תנאים חליפיים לביטול הרישום. האחד, "שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה" והשני "שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה". באשר לחלופה הראשונה גם ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות העניין לא ניתן להוכיח כי הרישום הושג במרמה. לעומת זאת, סבר כי החלופה השנייה, מתקיימת, ואולם, נקודת המוצא בפרשנותה של חלופה זו, ושל סעיף 93 לפקודת ההסדר כולו, הינה, שהשימוש בסעיף צריך להיעשות
לעתים רחוקות ובמקרים נדירים. לא כל טעות של פקיד הרישום, ואפילו כאשר מדובר בטעות מוכחת, תקים עילה על פי סעיף 93. מכל מקום, לא היה בדברים עליהם הצביע ביהמ"ש המחוזי כדי לבסס פגם בשיקול דעתו של פקיד ההסדר.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יוסף שחור למערערת, עו"ד אליהו כהן למשיבים. 9.2.09).

ע.פ. 10852/04 - נביל ניג'ם נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח על יסוד עדות יחידה וראיות נסיבתיות(מחוזי חיפה - ת.פ. 478/02 - הערעור נדחה).

א. אלבר נאסר, (להלן: המנוח), והמערער, היו חברים. בנות זוגם של השניים הן אחיות. במחצית הראשונה של שנת 2002 נתגלע סכסוך בין המערער לבין המנוח, בעקבותיו נותקו יחסיהם למשך מספר חודשים. כחודשיים לפני האירוע בו נרצח המנוח, שבו השניים לדבר זה עם זה. בליל 18.8.02 נעלמו עקבותיו של המנוח. ביום 25.9.02 נעצר המערער והורשע ברציחתו של המנוח. הרשעתו התבססה, בסופו של דבר, על שני נדבכים עיקריים: הראשון - עדותו המפלילה של עד תביעה בשם סאלח והחיזוקים שנמצאו לעדות זו; והשני - שקרי המערער בנושאים מהותיים וראיות נסיבתיות שונות. עמדת התביעה היתה כי די בראיות הנסיבתיות כשלעצמן כדי לבסס את הרשעתו של המערער, אף ללא עדותו של סאלח. הערעור נדחה.

ב. בפני הערכאה המבררת נפרשה מסכת ראייתית מרובת פרטים, שכללה עשרות עדויות ומוצגים. המסקנה בדבר אשמו של המערער עולה כמסקנה האפשרית היחידה מן המארג הכולל של הראיות, הסוגר על המערער מכל עבר. אין בנמצא, ולא הוצעה על ידי המערער, כל תזה חלופית, היכולה לקשור בין הראיות השונות וליישב ביניהן באופן מתקבל על הדעת.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אהוד כספי ואילן גרטנר למערער, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 12.2.09).

ע.א. 9980/06 - עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נגד עירית ירושלים ואח'

*אומדן הפסדי השתכרות, ב"שנים האבודות", על בסיס השכר הממוצע במשק, כשהמנוח היה קטין בעת שנהרג(מחוזי י-ם - ת.א. 4/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המנוח, הילד מיכאל אטינגר ז"ל, היה בן 12 שנים במותו, במהלך משחק בו נפל לבור בלתי-מגודר בעיר העתיקה בירושלים. המערערים הגישו תביעת פיצויים ובערעורם לביהמ"ש העליון ניתן פס"ד בו נקבע, בין השאר, כי עזבונו של המנוח זכאי לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות" (ע"א 140/00 פ"ד נח(4) 486). בכך הפך ביהמ"ש העליון את ההלכה הקודמת בסוגיה זו שנתקיימה במשך למעלה מעשרים שנים (ע"א 295/81, פ"ד לו(4) 533 (1982)). הדיון הושב לביהמ"ש המחוזי לצורך קביעת שיעור הפיצויים. ביהמ"ש, חייב את המשיבים לשלם לעיזבון המנוח בגין הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות סכום של כ-895 אלף -. הערעורים נדחו.
ב. המערערים סבורים כי הפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות של המנוח צריך שיחושב על בסיס ההנחה ששכרו היה מגיע, אלמלא נהרג, לכדי שילוש השכר הממוצע במשק. מסלול חייו של המנוח ומסלול חייהם של בני-משפחתו - כך מציינים המערערים - מלמד על-כך שלמנוח היה סיכוי להשתכר בעתיד סכומים הגבוהים בהרבה מהשכר הממוצע במשק. ברם, נפסק כבר, כי כאשר מדובר בקטינים, יש לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות על בסיס שיעור השכר הממוצע במשק. אכן, החזקה כי הקטין היה משתכר כשעור השכר הממוצע במשק, ניתנת לסתירה בנסיבות מסויימות. אלא שטיב הנסיבות
נגזר מהגיונה של החזקה עצמה. הרקע החברתי של הנפגע, שיעור השתכרותם של הוריו ואחיו, אין בהם לבדם די כדי לשנות, לכאן או לכאן, מן החזקה. חריגה מהנחת המוצא האמורה, אפשרית רק באותם מקרים שבהם הוכחו במשפט נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים. לגבי המנוח לא הוצגו נתונים חריגים באשר ליכולותיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד יעקב נאמן, ברוך כצמן ורן קדם למערערים, עוה"ד אריה כרמלי, יואב דור, עוזי לוי ומיכאל לבן למשיבים. 26.1.09).

ע.פ. 6695/08 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין במשפחה בקטינה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1153/05 - הערעור נדחה).

א. המתלוננת ילידת 1989, התייתמה משני הוריה, בהיותה כבת 10 שנים, והועברה לפנימיה. בחופשות נהגה לשהות בבתיהן של אחיותיה, לרבות ביתה של האחות ובן זוגה המערער. נטען, כי באחר הלילות, עת ישנה המתלוננת בסלון הבית, ביצע בה המערער מעשים מגונים. המערער הורשע ונדון ל-20 חודשים מאסר בפועל ו-10 חדשים על תנאי ופיצוי המתלוננת בסך של 30,000 -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הערעור על הכרעת הדין מופנה כולו נגד ממצאי עובדה ומהימנות, בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. ביתר תוקף נכונים הדברים כאשר מדובר בעדותם של נפגע או נפגעת עבירת מין, משום אופיו הטראומטי של האירוע נשוא העדות, שנותן פעמים רבות את אותותיו באופן מתן העדות ועלול להקשות על מתן עדות רהוטה וברורה. המקרה דנן אינו מצדיק סטיה מכלל זה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - מדובר בניצול תמימותה של הקטינה שהיתה כבת 13.5 בעת המקרה, וניצול העובדה שכיתומה הגדלה בפנימיה נאלצה להסתופף תחת קורת גגם של אחיה ואחיותיה בחופשות והיתה תלויה בהם. חובתו של בימ"ש להגן על קטינים ולנקוט יד עונשית קשה כלפי מי שניצלו את אמונם ותמימותם של קטינים תוך ביזויים והשפלתם ומקרה זה אינו מצדיק מסר שונה. לכך יש להוסיף את האופן בו נוהלה הגנתו של המערער, בדרך של הכפשתה של המתלוננת פעם אחר פעם מבלי שטענות אלו יגובו בראיה כלשהי.

(בפני השופטים: א.לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד מ. בוכמן - שינדל למשיבה. 26.1.08).

ע.א. 6165/04 - ועד הקהילה רמת ויז'ניץ ו-55 אח' נגד מנהל מיסוי מקרקעין

*שומות מס שבח ומס רכישה כאשר לא נתקבלו שומות עצמיות שלפיהן מדובר במכירת מקרקעין ולא במכירת דירות "על הנייר"(מחוזי חיפה - ת.וע. 4013/03 - הערעור נדחה).

א. המערערות 1-2 (להלן - המוכרות), עמותות רשומות, רכשו בשנים 87 ו-88 זכויות במקרקעין. במועדים שונים במהלך השנים 2000 ו-2001 נערכו הסכמים בין המוכרות לבין המערערים 56-3 (להלן: המשתכנים), בהם הוקנו למשתכנים זכויות בחלקים במקרקעין (להלן - הסכמי המכר). כן נחתם הסכם שיתוף בין המשתכנים. הסכם נוסף נחתם בין המשתכנים, באמצעות שלושה מיופי כוח מטעמם, לבין חברת סולל בונה (להלן - הקבלן), לבניית שני בנייני דירות על הקרקע ובהם 54 יחידות מגורים. המוכרות הגישו שומה עצמית למשיב בה חושבה חבותן במס שבח ובמס מכירה על בסיס מכירת הזכויות בקרקע בלבד. גם המשתכנים הגישו שומות עצמיות, על פי אותו בסיס. המשיב דחה את השומות. לגישתו, אין מדובר בפרוייקט לבנייה עצמית, כי אם במכר
דירות מגורים "על הנייר" על ידי המוכרות, ועל בסיס זה הוציא למערערים שומות מס. על החלטת המשיב הוגשה השגה שנדחתה וגם ערר לוועדת הערר נדחה. הערעור נדחה.
ב. בפסק דינה של ועדת הערר נפרש מארג סבוך של נסיבות עובדתיות שונות, אשר יש בהן כדי להוות אינדיקציה לכך שעסקינן בעיסקת מכר דירות "על הנייר" ולא בעיסקה למכר קרקע בלבד. אכן, דומה כי בכל אחת מהאינדיקציות, כשלעצמה, אין כדי לבסס את המסקנה לפיה מדובר במכר של דירות. גם, ההסכמים השונים אינם כוללים הוראה שיש בה כדי ליצור קשר מובהק בין הסכמי המכר והסכם השיתוף לבין הסכם הבנייה עם הקבלן. אלא, שהצטברותן של האינדיקציות יחד מובילה לכלל מסקנה מסתברת לפיה יש לראות בעיסקה בין המוכרות למשתכנים כעיסקה למכירת דירות. לכך יש להוסיף את הנתון לפיו המערערים בחרו שלא להעיד אף אחד מהמשתכנים, עדות שהיתה עשוייה לשפוך אור על העיסקה ועל נסיבותיה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד פנחס רובין ורויטל אבירם למערערים, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 4.2.09).

ע.פ. 2314/07 - יוסף חאלדי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וכליאת השומר שאורגנה ע"י מפקח בחברת שמירה, למרות שהנאשם לא נכח בעת ביצוע השוד וחומרת העונש. *הסתמכות על עדות עד תביעה כאשר החקירה הנגדית שלו לא הושלמה(מחוזי חיפה - ת.פ. 4149/05 - הערעור נדחה).
א. המערער עבד בחברת שמירה כמפקח על מאבטחים באתרים שונים בצפון הארץ. הוא קשר קשר עם מספר אנשים לביצוע שוד מזוין של ציוד מכני באחד האתרים המאובטחים על ידי החברה, ומסר לקושרים האחרים פרטים אודות האתר, הציוד המוחזק בו וסידורי האבטחה בו. לצורך נטרולו של השומר במקום, תיאם המערער קניית אזיקונים. בליל המחרת הגיעו הקושרים האחרים לאתר, קשרו את השומר עם האזיקונים וגנבו רכב עבודה מסוג "שופל" מהאתר. מעט מאוחר יותר נעצר אחד הקושרים, (להלן: כראמה), כאשר הוא נוהג בשופל. במשפטו של המערער העיד כראמה מטעם המדינה על חלקו של המערער בקשר לביצוע השוד. במהלך חקירתו הנגדית, עת הגיעה השעה 00:16 אחר הצהריים, ביקשה ב"כ המערער להפסיק את החקירה הנגדית בשל הנוהג שהתגבש בביהמ"ש המחוזי בחיפה כי הדיונים יסתיימו כל יום בשעה 00:16. באת כוח המשיבה התנגדה והתריעה כי יתכן וכראמה יסיים לרצות את עונשו בקרוב ויחזור לביתו בחברון, כך שתהיה מניעה לזמנו להשלים את עדותו. לבסוף נעתר ביהמ"ש לבקשה להפסיק את הישיבה. כראמה אכן שוחרר ממאסר וחזר לשטחי הרשות הפלסטינאית, והמשיבה לא הצליחה להביאו להמשך חקירתו הנגדית. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו, בקבעו כי עדותו של כראמה, היא עדות קבילה ומהימנה וכן התבסס על ראיות נוספות. עם הרשעתו, נדון המערער ל-44 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענתו העיקרית של המערער היא כי לא היה מקום לקבל את עדות כראמה היות וחקירתו הנגדית הופסקה אך בראשיתה. ברם, לאחר חקירה נגדית ממושכת שהתפרשה על פני 21 דפי פרוטוקול, דרשה באת כוח המערער לסיים את החקירה כאמור. בנסיבות אלה אין לתלות את אי השלמת החקירה הנגדית במשיבה. באת כוח המערער הספיקה למצות את החלק הארי מכלל הנושאים עליהם היה ניתן לחקור את כראמה בחקירה הנגדית, ולא פורט בכתב הערעור מהו אותו קו הגנה שנמנע מהמערער להציג בפני ביהמ"ש בשל חוסר התייצבותו של כראמה בשנית לעדותו. זאת ועוד, חזקה על באת כוחו שלא בחרה להותיר את עיקרי חקירתה הנגדית ליום דיונים אחר, בו היתה קיימת סכנה כי כראמה לא יופיע.
ג. אשר להרשעת המערער בעבירה של כליאת שווא - העובדה כי חברי הקשר האחרים לא הורשעו בעבירה זו הינה תולדה של הסדר טיעון אליו הגיעו עם המשיבה, ואין בהסדר טיעון זה בכדי למנוע הרשעת המערער.
הוכחת התקיימות יסודות העבירות השונות אצל המערער איננה מותנית בנוכחותו בזירת השוד.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - אין פגם בשיקול דעתו של בימ"ש קמא ביוחסו משקל לשיקולים שונים לחומרא על פני נסיבותיו האישיות של המערער. המערער היה עובד בכיר במערך האבטחה של החברה, אשר נשכרה על מנת למנוע גניבות מן הסוג אשר ביצע. המערער הכין, תיאם וארגן את מבצע השוד והיווה דמות בלעדיה אין, להוצאתו מהכוח אל הפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד תמר אולמן למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 26.1.09).

ע.א. 2556/05 - שרה זלוטי נגד אליהו אינדיבי ואח'

*הראיות הנדרשות בתביעה נגד עזבון(מחוזי חיפה - ת.א. 441/02 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש בשנת 2002 תביעה לסעד הצהרתי נגד המערערת ונגד עיזבונו של בעלה המנוח, בה ביקש להכיר בו כבעלים של יחידה בבניין ושל גג הבניין, אשר נבנה במקרקעין שהיו בבעלות משותפת שלו ושל המנוח. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, לאחר שקבע כי בין המשיב למנוח נכרת הסכם, לפיו, בתמורה לכך שהמשיב ישלם חוב של המנוח לקבלן שבנה את הבנין, יוותר המנוח על זכויותיו בגג וביחידה המדוברים. נקבע כי המשיב קיים את חלקו בהסכם ולפיכך הינו רשאי להירשם כבעלים היחידי של הגג והיחידה. הערעור נתקבל.
ב. כאשר מדובר בתביעה נגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. על התובע מעיזבון להביא ראיות חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו. בהיעדר סיוע יכול ביהמ"ש להסתפק בעדותו של התובע בלבד, ועליו לנמק את החלטתו. לשאלה אם הוכח, במידה הנדרשת בתביעה נגד עיזבון, כי ההסכם קויים ע"י המשיב - התשובה היא שלילית. הראיות שהיו לעניין זה בפני ביהמ"ש קמא הן עדותו של המשיב עצמו ועדותו של הקבלן. לא ניתן לראות את עדות הקבלן כסיוע לגירסת המשיב, שכן, מעדותו עולה רק כי החוב שולם כולו במועד אחד בנוכחות המנוח והמשיב, אך אינה נותנת לגירסת המשיב את הסיוע הדרוש בשאלת מקור הכספים. האם עדותו של המשיב יכולה לעמוד לבדה- התשובה היא שלילית. עדותו של המשיב מעוררת תמיהות רבות. בכללן, השיהוי הרב בהגשת התביעה. שיהוי זה הביא לכך שישנו היום קושי רב בבירור העובדות. כמו כן עולה מעדותו של המשיב האפשרות שחרף החתימה על ההסכם, שני הצדדים לא קיימו את חיוביהם או שהיו ביניהם הסכמות נוספות. זו ההצדקה לכך שנדרשת רמת הוכחה גבוהה ממי שבא להוציא מעיזבון, שכן נראה כי עדותו של המנוח היתה שופכת אור על האירועים הנדונים.

(בפני השופטים: נאור, חיות, אלון. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד אמנון מ. שילה וסאוסן בלום למערערת, עוה"ד סימונה בן אמו ורונן שלו למשיבים. 8.2.09).

רע"א 5099/08 - חסן נביל נגד הדר חברה לביטוח בע"מ

*תאונה בה נפצע נהג בעת שקשר בחבל מטען על משאית אינה מהווה "תאונת דרכים"(מחוזי נצרת - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקש, המשמש נהג משאית, טיפס על משאיתו וקשר באמצעות חבל את המטען שהועמס
עליה קודם לכן. במהלך הקשירה השתחרר החבל וכתוצאה מכך נפל המבקש מן המשאית ונפגע. המבקש תבע את נזקיו מכוח הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובימ"ש השלום קבע כי האירוע אינו בא בגדרי "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. נקבע, כי קשירת המטען על ארגז המשאית באה בגדרי "חריג הטעינה" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי", ומשום כך לא קמה למבקש עילה לפי חוק הפיצויים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, וערעורו נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הדיבור "נסיעה ברכב" לצורך הגדרת "תאונת דרכים" - לא רק נסיעה בפועל נכללת בתוכו. כך למשל, נראה כי התנעת הרכב תיחשב "נסיעה" לצרכי חוק הפיצויים. מאידך, סריקה ביטחונית הנעשית על-ידי נהג אוטובוס לפני תחילת הנסיעה אינה נחשבת "נסיעה ברכב". גם קשירת מטען על גבי המשאית בטרם החלה הנסיעה אינה חלק מדרך השימוש של "נסיעה ברכב". התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אבראהים בולוס למבקש, עו"ד נעמי לביא למשיבה. 4.2.09).

בג"צ 900/09 - רוני מיימון נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א יפו ואח'

*דחיית בקשה להחלפת סניגור שנועדה להביא לדחיית המשפט(העתירה נדחתה).

א. העותר ו-15 אחרים הואשמו בביהמ"ש המחוזי, ביום 30.3.08, בביצוען של עבירות פיסקאליות, שעיקרן הוצאת חשבוניות מס פיקטיביות, ועבירות על חוק איסור הלבנת הון. המשך המשפט קבוע ליום 18.2.09. העותר טוען כי על אף הצהרת באי-כוח הנאשמים, כי נוכח היקפו הרב של חומר הראיות, אין בידם למסור תשובה מפורטת לכתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי, בדיון שהתקיים ביום 2.11.08, כי שמיעת הראיות תחל ביום 16.12.08. בישיבה זו, חזרו והצהירו באי-כוח הנאשמים כי טרם השלימו את לימוד החומר, וכי על כן לא יוכלו ליתן תשובה מפורטת לכתב האישום, לבד מכפירה בו. בישיבת ביהמ"ש המחוזי שהתקיימה ביום 23.12.08 התייצב סניגור אחר, עו"ד דרחי, וביקש כי ביהמ"ש יתיר את חילופי הייצוג, וכן יורה על דחיית הדיון בחמישה עד שישה חודשים כדי שיהא סיפק בידו ללמוד את חומר החקירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, וציין כי יאשר את חילופי הסניגורים רק כאשר יודיע הסניגור המחליף כי הוא מוכן לייצוג בלא שהדבר יהיה כרוך בדחיית המשפט. העתירה נגד ההחלטה נדחתה על הסף.
ב. בענין שלפנינו, שלובות ביניהן הבקשה לדחיית ישיבות ההוכחות והבקשה לחילופי סניגורים, והחילופין בייצוג המתבקש על-ידי העותר אוצל במישרין על לוחות הזמנים שנקבעו לניהול המשפט. אין לומר כי לא ניתן לסניגורים, ובכללם סניגורו של העותר, מירווח זמן סביר ללימוד חומר החקירה. אשר לבקשת העותר להחליף את סניגורו - בהחלטותיו פעל ביהמ"ש בגדר סמכותו על-פי סעיף 18 לחוק סדר הדין הפלילי, ובמסגרת שיקול הדעת המוענק לו על-פי אותה הוראה, המסמיכה אותו לסרב לחילופי סניגורים אם ראה שהחילופין יצריכו דחיה בלתי סבירה של המשפט. במקרה זה, נתבקשה על-ידי הסניגור המחליף, עו"ד דרחי, דחייה של כ-6 חודשים לצורך לימוד החומר. זוהי בקשה שקשה להיעתר לה בשים לב לצורכי ניהול המשפט, ובמיוחד נוכח העובדה כי מעורבים בהליך זה עוד נאשמים רבים, וכל דחייה של המשפט פירושה עיכוב ההליך גם לגביהם, על כל הכרוך בכך.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד רצון דרחי לעותר. 11.2.09).

בג"צ 1947/97 + 360/97 + 2390/06 - יהודית קרסיק ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*תחולת "הלכת קרסיק" בדבר ביטול הפקעת מקרקעין כאשר מטרת ההפקעה חדלה להתקיים(העתירות נדחו תוך חיוב המדינה בשכ"ט עו"ד).

א. ביום 13.2.01 ניתנה החלטה בעתירות בג"ץ 2390/96 (פ"ד נה(2) 625 - להלן: עניין קרסיק)). באותה החלטה נקבעה ההלכה לפיה אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת וככלל (בכפוף לחריגים שונים) יש להחזיר את המקרקעין לבעלים שממנו הופקעו, ולחלופין במקרים מתאימים לשלם את ערכה עקב מיצוי מטרת ההפקעה. הלכה זו נקבעה כהלכה עקרונית. על אף חשיבותו הרבה של העקרון, סוגיות שונות הנוגעות ליישומו בפועל של עקרון זה טרם הוכרעו. נוכח מהותן של סוגיות אלה והשלכותיהן רחבות ההיקף, סבר ביהמ"ש במותב המקורי כי מן הראוי שהסדרתן של אותן סוגיות תיעשה באופן מקיף וממצה בחקיקת הכנסת. בעקבות ההחלטה מונתה על ידי שר האוצר ועדה בינמשרדית לשינוי פקודת הקרקעות. ועדה זו נועדה לבחון את השינויים החקיקתיים הנדרשים בנושא הפקעת מקרקעין על רקע הפסיקה בנושא. העתירות נמחקו תוך חיוב המדינה בשכ"ט עו"ד.
ב. גם כיום אין מקום להכריע בשאלת תחולת הלכת קרסיק במסגרת העתירות הנוכחיות. בנסיבות שנוצרו, אין להותיר את העתירות תלויות ועומדות. מן הראוי להמתין למוצא פיו של המחוקק בכל הסוגיות. ככל שיעמדו לעותרים זכויות כלשהן לאחר השלמת הליך החקיקה, הרי אלה שמורות להם, והם יוכלו לשוב ולבסס טענותיהם על אותה חקיקה. דין העתירות בכל הנוגע לתוצאה האופרטיבית המבוקשת להימחק. עם זאת, המדינה תישא בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 150,000 ש"ח לטובת העותרים בכל אחת משלוש העתירות שלפנינו.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, גרוניס, נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - הנשיאה בייניש. 9.2.09).

ע.פ. 5691/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של אינוס ונסיון אינוס שתי קטינות ע"י אביהן(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

א. המערער הורשע באינוס בתו הקטינה (מ.מ.), בניסיון לאינוס בתו הקטינה (ל.מ.), בביצוע מעשים מגונים בבנותיו הקטינות ובעבירה של איומים. באשר לגזר הדין, שקל ביהמ"ש קמא לחומרה את העובדה כי מדובר בעבירות מין שבוצעו בתוך המשפחה נגד קטינות, ולקולא ציין את העובדה כי המערער נעדר עבר פלילי. משכך, גזר על המערער 17 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, ופיצוי לכל אחת מן המתלוננות בסך 30,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. מעשיו של המערער הינם מעשים חמורים, אולם, אין להתעלם מכך כי ביהמ"ש העליון הטיל בעבר עונשים בדרגת חומרה כזו בגין מעשים חמורים יותר. כן יש לשקול לקולא את העובדה כי למערער אין עבר פלילי וכי הוא מרצה בפעם הראשונה בחייו עונש מאסר. צדק ביהמ"ש קמא בקבעו כי כאשר מדובר בעבירות מין במשפחה אין להעניק משקל רב להיעדר עבר פלילי של עבריין מין, אולם אין להסיק מכך כי עובדה זו הינה חסרת כל משקל. לפיכך יופחת עונש המאסר בפועל בשנתיים ויועמד על 15 שנים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד נ. אלפסה למערער, עו"ד ש. כהן למשיב. 3.2.09).

רע"א 10394/06 - עירית בן דוד נגד המאגר... לביטוחי רכב ("הפול") והדר חברה לביטוח בע"מ

*סדרי ערעור כאשר ביהמ"ש חילק נזק אחד בין שני מזיקים ואחד המזיקים ערער ונתקבל ערעורו(מחוזי ת"א - ע.א. 3353/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת נפגעה בשתי תאונות דרכים - הראשונה בשנת 1994 והשנייה בשנת 1999. בזמן התאונה הראשונה היה רכבה של המבקשת מבוטח אצל המשיבה 1, (להלן: "הפול") ובזמן התאונה השנייה היה רכבה מבוטח אצל המשיבה 2, (להלן: הדר). בשתי התאונות נפגעה המבקשת ברגליה. המבקשת הגישה תביעה נגד שתי המשיבות, ועל יסוד חוות דעת רפואיות קבע בימ"ש השלום כי עיקר הפגיעה נגרמה למבקשת עקב התאונה הראשונה. עם זאת, ייחס חלק מן הנזק לתאונה השנייה, תוך הסתמכות על קביעתו של עד מומחה - פרופסור סודרי. בהתאם לקביעות אלה, חילק בימ"ש השלום את סכום הפיצוי בין "הפול" ו"הדר". הדר הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי והמבקשת הגישה ערעור שכנגד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של הדר וקבע כי "הפגיעה שנפגעה המשיבה בתאונה השנייה היתה קלה ולא השאירה נכות". בהמשך התייחס ביהמ"ש לשאלה אם יש מקום לחייב את "הפול" לשלם למבקשת את מלוא סכום הפיצויים עקב קבלת ערעורה של הדר והשיב על כך בשלילה. ביהמ"ש ציין כי המבקשת לא הגישה ערעור נגד "הפול", ונסיבות המקרה אינן מצדיקות חריגה מהכלל שלפיו צד המבקש לשנות סעד שנפסק בערכאה המבררת נדרש להגיש ערעור בעניין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. מדובר, במקרה שבו קיים נזק אחד והשאלה היתה חלוקתו בין שני מזיקים פוטנציאליים, בשני אירועים. גדר המחלוקת בבימ"ש השלום נסבה בעיקרה אודות חלוקת הנזק ולא אודות עצם החבות בנזק. במקרה כזה, טענת "הדר" בערעור מטעמה, כי יש להפחית או לבטל את אחריותה לנזק, פותחת מניה וביה חזית גם מול "הפול", שצורפה כמשיבה רגילה לערעורה של "הדר". לפחות חלק מן הטענות בערעור מופנות כלפי חלוקת הנזק בין המשיבות. בנסיבות אלה, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להגדיל את סכום הפיצויים שבו חוייבה "הפול" במקביל להפחתת סכום הפיצוי שבו חוייבה "הדר", ואף ראוי היה כי יעשה כן. אשר על כן, התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בחלוקת הנזק בין כל הצדדים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד טל ניצן למבקש, עו"ד גיל ברקאי להפול, עו"ד צבי רפפורט להדר. 5.2.09).

רע"פ 4791/08 - נפתלי כהן נגד מדינת ישראל

*מתן רשות ערעור על חומרת העונש והקלה בעונש בעבירות מס, כאשר קיים פער שאינו סביר בין העונש שהושת ע"י בימ"ש השלום לבין העונש החמור שגזר ביהמ"ש המחוזי בערעור(בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש וחברת הוד השלום בע"מ (להלן: החברה), הואשמו בבימ"ש השלום בחדרה, במסכת רחבה של עבירות מיסים שבוצעו לאורך תקופה ארוכה, בה היה המבקש בעל מניות ומנהל פעיל, יחד עם אחרים, בחברה. בין השנים 1999-2002 הכין המבקש חשבוניות מס כוזבות בסכום כולל של כ- 36 מיליון ש"ח. בדו"חות המס לשנת המס 1999 עד 2000 הושמטו מדו"חות החברה הכנסות בסכום של למעלה מ-19 מיליון ש"ח. בעקבות הסדר טיעון הודה המבקש בעובדות כתב אישום מתוקן. ביהמ"ש השלום הטיל על המבקש עונש מתון וקל יחסית - שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות
שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 200,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והשית על המבקש עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, וקנס של 400,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. יש לבחון את שאלת מתן רשות הערעור בנסיבות העניין. מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בנסיבות דנן, פער הענישה, בצירוף העובדה שגזר דינו של בימ"ש השלום מפרט בדקדקנות את הסיבות בשלן בחר להקל עם המבקש, אף שהיה מודע לפסיקה באשר לענישה הראויה, מצדיקים בחינה נוספת של העניין בגלגול שלישי.
ג. בעבירות נשוא הערעור יש ליתן משקל יתר לשיקולי ההרתעה על פני שיקוליו האישיים של הנאשם, בין היתר, בגלל הקושי לאתר עבירות ממין זה עוד יש לציין כי מספרן הרב של העבירות, הזמן הממושך בו נעשו והיקף הכספים העצום שהקיפו, מהווים כולם אלמנטים מחמירים. אף אם נקבל את טענת המבקש כי היה רק "איש קש" עבור מי אשר בפועל ניהל את החברה,הרי אדם המאפשר במודע כי יעשה בו שימוש כ"איש קש", היינו עומד בחזית העבירה על מנת שאליו תופנה האצבע המאשימה, מה לו כי ילין על ש"תוכניתו" התגשמה- יחד עם זאת, לאור הנסיבות המקלות הקיימות, ומתוך הראייה כי ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם שבפניה, המבקש ירצה 20 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין, לרבות הקנס המוגדל יישארו על כנם.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ליאת סמרה ואיתיאל בן פורת למבקש, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 9.2.09).

רע"א 8320/08 - א.ד. אסולין... בע"מ נגד החברה,,, לפיתוח אשדוד בע"מ

אישור שימוש כראיה במסמך שהוכן לצרכי פשרה. ביהמ"ש רשאי לדחות בקשה לרשות ערעור על יסוד המסמכים שהוגשו לו ללא שמיעת הצדדים בע"פ(הבקשה נדחתה).

א. במסגרת תביעה שהגישה נגד המשיבה צירפה המבקשת מסמך שנערך על ידי המהנדס יגאל נצר. המשיבה עתרה לבימ"ש השלום למנוע שימוש במסמך, בטענה , בין היתר, כי מאחר שהמסמך נערך כחלק ממאמצי בעלי הדין להגיע להסכמות ביניהם, יש לראותו כמסמך שנערך לצרכי פשרה בלבד, ומשכך, אין לעשות בו שימוש במסגרת הליכים משפטיים. בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיבה הואיל ו"עיון במסמך אינו מלמד כלל כי נוצר לצורכי פשרה בלבד". ערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבל ונקבע כי המסמך נערך לצורכי מו"מ במטרה להגיע לפשרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כלל הוא כי מסמכים ודברים אשר הוחלפו בין צדדים במסגרת מו"מ לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. מטרתו של הכלל הינה לעודד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי ביהמ"ש. כבר בכתב הגנתה התנגדה המשיבה להגשת המסמך כראיה לביהמ"ש. כיוון שכך, הימנעותה מהגשת בקשה להוצאת המסמך מן התיק לא יצרה מניעות להגשתה במועד בו היא הוגשה בפועל.
ג. באשר לטענת המבקשת לפיה שגה ביהמ"ש המחוזי כשנמנע מלשמוע את הטענות בעל פה של בעלי הדין עובר למתן פסק דינו, על אף שהמבקשת ביקשה להשמיען בפניו - תקנה 406(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי לאחר שהתקבלה תגובתו בכתב של בעל דין לבקשת רשות ערעור, רשאי ביהמ"ש להחליט כי ייטענו לפניו טענות
נוספות בעל פה, אולם אין הוא חייב להורות על קיום טיעונים בעל פה. מכל מקום, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות הערכאה דלמטה בעניינים של ניהול הדיון.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד אביהו הראל ואלעד וסטשניידר למבקשת. 27.1.09).

ע.פ. 7897/08 + 5243/08 - מדינת ישראל נגד אשרף אבו עצא

*החמרה בעונש בעבירות של גניבה וסיכון חיי אדם תוך המלטות מהמשטרה(ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המשיב פרץ עם שניים אחרים - אימן וזיאד - לששה כלי רכב חונים בבאר-שבע, ומחלקם גנבו פרטי רכוש שונים. בשלב כלשהו הבחינו שוטר ופקח עירוני במשיב וחבריו, וכאשר החלו נעים לעברם, נמלטו השלושה תוך שהם נוהגים במהירות גבוהה ומבצעים שורה ארוכה של עבירות: נסיעה בניגוד לכיוון התנועה, חצייה של צמתים ברמזור אדום ועקיפת רכבים מימין. באחד המקרים הסיטו את רכבם לעבר רכב אחר, פגעו בו וגרמו חבלות לשני נוסעיו. בגין כל אלה נדון המשיב ל-42 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מנהיגה במשך 5 שנים מיום שחרורו מן הכלא. כמו כן, הופעלו שלושה מאסרים על תנאי שעמדו נגדו, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על 50 חודשים. הוגשו ערעור וערעור נגדי, וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. דינן של השגות המשיב כנגד הרשעתו - להידחות. הוא הודה בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו במסגרת הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, והוא עשה זאת בעת שהיה מיוצג על ידי עורך דין. אם סבר המערער כי הוא אינו נושא באחריות בפלילים, משום שלא היתה לו שליטה על הרכב, גם לא כמבצע בצוותא, היה עליו לטעון זאת בפני הערכאה הדיונית.
ג. אשר למידת העונש - חרף גילו הצעיר כבר צבר המשיב לחובתו הרשעות בעבירות רבות, בגינן אף נשא בשני עונשי מאסר שמאחד מהם השתחרר ימים ספורים בלבד לפני ביצוע העבירות הנוכחיות. יתירה מכך, המערער שב לפעילות פלילית חרף מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו. עם זאת, ונוכח גילו הצעיר והצורך להותיר לו פתח לשיקום, הוחלט שלא להחמיר בעונש שנגזר בגין התיק הנוכחי, אלא בכך שהוא ישא במצטבר בכל עונשי המאסר על-תנאי שהופעלו. התוצאה היא כי תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער תעמוד על 60 חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד אלקנה לייסט למשיב. 9.2.09).

רע"א 9706/08 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד יהודית כהן נח

*תקיפת נהג רכב שעצר את רכבו, כאשר התקיפה נועדה לאפשר לגנוב את הרכב, אינה מהווה "תאונת דרכים". *מתן רשות ערעור על פס"ד חלקי, כאשר ביהמ"ש החליט לדון תחילה בשאלה אם מדובר בתאונת דרכים ורק אח"כ לדון בגובה הפיצויים(מחוזי חיפה - רע"א 3526/08 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשעת לילה, עצרה המשיבה את רכבה על מנת לאפשר לחברתה לרדת מן הרכב. באותו רגע הותקפו המשיבה וחברתה על ידי שלושה צעירים חמושים באולרים, אשר השליכו אותן מן הרכב, ולאחר שהכו ופצעו אותן, חטפו את הרכב ונמלטו מן המקום. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והמבקשת טענה שהאירוע אינו מהווה תאונת דרכים. בימ"ש השלום החליט על פיצול הדיון: בשלב הראשון לבחון אם מדובר ב"תאונת דרכים" ובשלב השני, אם יהיה צורך בכך, לדון בשאלת גובה הפיצויים. בשלב הראשון פסק ביהמ"ש כי "שוד דרכים" מקיים את ההגדרה של "תאונת דרכים", שבחוק הפיצויים. ביהמ"ש ציין כי כוונתם הדומיננטית של
התוקפים היתה לגנוב את הרכב וכי החבלות שגרמו התוקפים למשיבה נעשו כדי לממש את כוונתם זו. עוד נקבע כי אין להחיל על האירוע את החזקה הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים", המורה כי לא יראו כתאונת דרכים "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון... והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור ובקשתה נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי מבלי שנדונה לגופה. בבסיס ההחלטה עמדה ההלכה, לפיה "מקום בו הוחלט על פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, לא תינתן רשות ערעור על החלטת הביניים... בשאלת החבות, כל עוד לא פסקה הערכאה הראשונה בעניין הפיצויים". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בנסיבות המקרה, ולאור השאלה המשפטית המתעוררת במקרה זה והתועלת שתצמח מהכרעה בה בשלב זה של ההליך, יש לבחון את שאלת האחריות לפי חוק הפיצויים כבר עתה, עובר למתן פסה"ד הסופי.
ג. לגופה של השאלה אם האירוע מהווה "תאונת דרכים" - תחילה יש לבחון אם נסיבות המקרה מקיימות את יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. במקרה זה לא ארע נזק גוף כתוצאה משימוש ברכב, כמשמעותו בחוק. לא נתקיימה כאן גם אחת מן החזקות המרבות המחילות את החוק על המאורע גם בלא שנתקיים "שימוש ברכב" כמשמעותו בחוק. אין לקבל את עמדת בימ"ש השלום כי "מדובר באירוע שכיח שהפך להיות לסיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך". המקרה אינו מן הסיכונים הנובעים באופן טיפוסי מהשימוש ברכב למטרות תחבורה,הגם שהנזק למשיבה נוצר בהקשר לאירוע שמטרתו הסופית היתה גניבת הרכב.
ד. למעלה מן הדרוש, יאמר, כי, מכל מקום, אין תחולה לחוק הפיצויים בשל הוראתה של החזקה הממעטת. זו נועדה להוציא אירוע מסוג זה מגדר הגדרת "תאונת דרכים" - אפילו היתה מתקיימת. המשיבה הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי התוקפים-גנבים והנזק שנגרם לה הוא פועל יוצא של מעשה ידיהם. הנזק שנגרם למשיבה הוא תוצאה ישירה של המעשה המכוון, והוא לא נעשה "על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. עו"ד גסאן אגברייה למבקשת, עו"ד רענן פרפרי למשיבה. 2.2.09).

רע"א 9014/08 - מיכאל עצמון ואח' נגד חיפה כימיקלים בע"מ ואח'

*דחיית בקשה להגשת מסמכים לאחר שנתקיימו כבר ישיבות רבות של ביהמ"ש והגשת המסמכים תשבש את הסדר הדיוני (הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו במועדים שונים תביעות נזיקין נגד המשיבים 1-4, אשר מצידם הגישו הודעות צד ג' נגד יתר המשיבים. המבקשים הם חיילים לשעבר (או יורשיהם) אשר לפי הנטען צללו במהלך שירותם הצבאי בנחל הקישון וחלו עקב מגע עם מזהמים שנמצאו במימי הנחל. התביעות נדונות במאוחד בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה. בקשר לתביעות אלו התקיימו ישיבות קדם משפט רבות. שלב ההוכחות החל ביום 30.4.08 והוא מתקיים מאז באינטנסיביות, מספר ימים בכל שבוע. במועד מסויים, הגישו המבקשים בקשה להעביר לידיהם העתקים של מסמכים מהתיק הצבאי האישי של כל אחד מהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה הינה למעשה בקשה למתן צו גילוי ועיון במסמכים. מקומה של בקשה מסוג זה הוא בשלב קדם המשפט. בנוסף, מדובר בהליך לו שותפים בעלי דין רבים, ומתעוררות בו שאלות עובדתיות ומשפטיות סבוכות. מורכבות ההליך והיקפו הם נתונים שעשוייה להיות להם חשיבות בעת שנשקלת מידת הגמישות הדיונית שראוי לגלות. שיבוש הסדר
הדיוני בשל היעתרות לבקשות, כדוגמת זו שהוגשה על ידי המבקשים, עלול להעצים את התסבוכת הדיונית.

(בפני: השופט גרוניס. 27.1.09).

ע.פ. 9252/08 - אלעד יצחקי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של סיכון חיי אדם תוך המלטות מהמשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בשעת לילה מאוחרת, (00:04), חזר המערער מבילוי בפאב במהלכו לגם משקאות אלכוהוליים. שוטר בניידת משטרתית הבחין ברכבו של המערער חוצה צומת ברמזור אדום והורה לו לעצור, ובתגובה החל המערער נמלט בנסיעה מהירה. מכאן ואילך ביצע המערער שורה של עבירות תעבורה: הוסיף לחצות צמתים ברמזור אדום, עלה על שטחי הפרדה, נסע בניגוד לכיוון התנועה, עקף חסימה משטרתית וכמעט פגע בשוטר שעמד בדרכו. בשלב כלשהו אותר כשהוא בתנועה לעבר כניסה לחניה. שוטר שמיהר לעברו הכניס את פלג גופו העליון מבעד לחלון הרכב מתוך כוונה ליטול את המפתחות, אולם המערער החל בנסיעה ועקב כך ירה שוטר אחר לעבר צמיגיו של הרכב. חרף זאת, הצליח המערער להימלט תוך שהוא פוגע בניידת משטרה ורכבים חונים, ובמרחק מה משם נטש את רכבו ונמלט רגלית. כעבור מספר ימים הסגיר המערער את עצמו למשטרה. ביהמ"ש המחוזי בירושלים הרשיע את המערער, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ושיבוש מהלכי משפט, וגזר לו 18 חודשים מאסר בפועל, ו-18 חודשים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הפרשה החלה בהחלטה של המערער שלא לציית להוראות שוטרים לעצור, ובנסיבות אלו בהחלטתם של אנשי החוק לדלוק אחריו ולנסות לעוצרו, אין פגם כלשהו. אדרבא, מכח תפקידם לשמור על שלום הצבור, הם היו מצווים לעצור את המערער כדי לתהות על קנקנו וכדי לוודא אם מדובר בעבריין תעבורה, או מי שכוונותיו ומניעיו שונים הם. באשר לטענה לפיה לא גרם המערער לנזקי גוף - אמנם טענה נכונה היא, אולם זו היתה רק יד המקרה שכך הסתיים אותו מרדף. על פי ממצאו של ביהמ"ש המחוזי נהגו השוטרים במערער באלימות רבה ושלא לצורך, אולם נתון זה, כמו נסיבותיו האישיות של המערער, היו גם לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי, ויש להניח שלולא הם, היה נדון המערער לעונש חמור מזה שהושת עליו.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 9.2.09).

ע.פ. 10826/08 - אדם בבייב נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שהוגשה לאחר ביטול הודאה של הנאשם שניתנה לאחר הסדר טיעון (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בין היתר, בעבירות של שוד, כפר בעובדות כתב האישום. זמן מה לאחר מכן הגיעו הצדדים להסדר טיעון, והוסכם כי בטיעונים לעונש יהיו הצדדים חופשיים לטעון כרצונם. ביהמ"ש התיר את תיקון כתב האישום ואת חזרת המערער מכפירתו. לאחר מכן הורשע המערער והמשך הדיון נדחה לצורך קבלת תסקיר של שירות המבחן. עם קבלת התסקיר הגישה באת-כוח המשיבה את טיעוניה לעונש בכתב, וכן את גיליון ההרשעות הקודמות של המערער. בא-כוח המערער טען כי נוכח נסיבות ביצוע העבירה יש מקום לסטות ממדיניות הענישה המקובלת, ולהסתפק בעונש של עבודות שירות. תוך כדי הטיעון ציין כי המערער אמנם אינו חוזר בו מהודאתו, אולם המקרה נשוא הפרשה הינו מקרה גבולי, "ואין זה מקרה של שוד". למשמע דברים אלה, העיר השופט
כי נוכח דבריו של בא-כוח המערער, קיים ספק אם ניתן להשאיר את הרשעת המערער על כנה. או אז הודיע המערער כי הוא חוזר בו מהודאתו, מבקש לבטל את ההרשעה ומסכים כי הדיון יחזור לכתב האישום המקורי. כן ביקש כי במידה וביהמ"ש יתיר לו לחזור בו מהודאתו יועבר התיק למותב אחר. ביהמ"ש דחה את הבקשה להעביר את התיק לשופט אחר. בהחלטתו ציין כי טרם הספיק לעיין בטיעוני המשיבה לעניין העונש, בגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער ובתסקיר שירות המבחן. בנסיבות אלה, קבע, אין הצדקה להורות על העברת התיק למותב אחר. הערעור נדחה.
העובדה שביהמ"ש נחשף למידע שאינו קביל, אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילתו של ביהמ"ש. הלכה זו יפה גם ביחס לחשיפתו של ביהמ"ש להרשעותיו הקודמות של נאשם, וגם ביחס לחשיפתו של ביהמ"ש להודאת נאשם, אם חזר בו הנאשם מהודאתו. נוכח העובדה כי ביהמ"ש טרם עיין בחומר שהובא בפניו, ונוכח העובדה כי טרם הוחל בשמיעת הטיעונים לעונש, לא מתעורר בנסיבות העניין חשש ממשי, מבחינה אובייקטיבית, למשוא פנים מצד ביהמ"ש, המהווה עילה לפסילתו. החלטת ביהמ"ש להורות על הפסקת הדיון, על מנת לאפשר למערער לשוב ולשקול האם הוא עומד על הודאתו, היתה כדין, ואין לראות בה ביטוי עמדה שלילית ביחס למערער.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד יאיר נדשי למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 26.1.09).

בש"פ 569/09 - ולרי גונצרנקו נגד מדינת ישראל

*הגשת תסקיר מעצר לפני שהוחלט כי קיימות ראיות לכאורה לצורך הוראה על מעצר (הערר נתקבל בחלקו).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בתקיפה. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון, ציינה באת-כוח המדינה, בין היתר, כי המדינה מציעה להפנות את העורר לקבלת תסקיר שירות מבחן, וכי בכפוף להמלצה חיובית מטעם שירות המבחן, לא תתנגד לשחרור העורר לחלופת מעצר. בא-כוח העורר טען כי הצעת המדינה לקבל תסקיר מבחן הינה בלתי הוגנת, ביקש לטעון לגופן של הראיות לכאורה והתייחס בהמשך למהלכי החקירה של המשטרה ולמזכרים שונים בהקשר לכך. ביהמ"ש הפסיק את טיעוני הסניגור והורה על הגשת תסקיר מעצר. בא כוח העורר טוען כי ביהמ"ש היה מנוע מלהורות על הגשת תסקיר בטרם נשמעו טיעוני ההגנה ביחס לקיומן של ראיות לכאורה. הערר נתקבל בחלקו.
אין מניעה משפטית להורות על הגשת תסקיר מעצר בטרם נתקבלה החלטת ביהמ"ש בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומן של עילות מעצר בעניינו של נאשם. תסקיר מעצר עשוי אף להידרש גם אם בסופו של יום לא ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים על פי סעיף 21 לחוק המעצרים, וזאת לצורך הטלת ערובה שנועדה להבטיח את התייצבותו למשפט. אין לקבל את הטענה בדבר היעדר סמכות ל"מעצר ביניים" לצורך קבלת תסקיר מעצר. עם זאת, נכון היה לאפשר לסניגור להשלים את טיעונו בטרם תינתן החלטה דיונית כזו או אחרת, ולהמתין עם מתן החלטה כזו עד לאחר שעמדת ההגנה ביחס לבקשת המעצר תיפרש בפני ביהמ"ש במלואה. לפיכך ייקבע על ידי בימ"ש קמא דיון נוסף, אף בטרם יוגש תסקיר המבחן. בעקבות השלמת טיעון זו ניתן יהיה לקבוע אם יש לשחרר את העורר בטרם יוגש התסקיר, או שמא יש להמתין להגשת התסקיר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלכרים עבאס לעורר, ע"ד יעל שרף למשיבה. 25.1.09).

עע"ם 580/09 - יוסף שוורץ ואח' נגד משרד הפנים ואח'

*היענות לבקשה לעיכוב גירוש מטפלת סיעודית, עד לאחר שמיעת הערעור (בקשה לסעד זמני נגד גירוש מהארץ - הבקשה נתקבלה).

המבקש הוא נכה סיעודי
בן 80, ניצול שואה, הסובל מבעיות גופניות ונפשיות קשות. המבקשת 2 היא בת-זוגו ואפוטרופה שלו. המבקשת 3 (להלן: המבקשת), היא אזרחית פיליפינית שהגיעה לישראל בשנת 2002 באשרת ב/1 לעבודה כמטפלת סיעודית, ומאז עבדה אצל מעסיקים שונים. החל בחודש אפריל 2007 שוהה המבקשת בישראל ללא היתר כדין, והיא מטפלת במבקש החל בחודש ספטמבר 2007. המבקש קיבל היתר להעסקת עובד זר בחודש דצמבר 2007, ובחודש ינואר 2008 פנו המבקשים ללשכת מנהל האוכלוסין ברחובות בבקשה לקבל אשרת ב/1 עבור המבקשת לצורך עבודה אצל המבקש. הבקשה נדחתה, וערעור שהגישו המבקשים על ההחלטה למשרד הפנים נדחה בחודש מרץ 2008, תוך שלמבקשת ניתנה שהות של 90 יום לצאת מן הארץ. לאור זאת, פנו המבקשים, בחודש מאי 2008, בעתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בה ביקשו לקבוע כי החלטת המשיב 1 אינה סבירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה. על כך הוגש ערעור ועימו הבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
אכן, אין לומר כי סיכויי הערעור טובים לאור הפסיקה המנחה שניתנה בסוגיות העומדות לדיון בהליך זה. יחד עם זאת, המטופל תלוי בעבודתה הסיעודית של המבקשת תלות מלאה, וניתוקה ממנו עלול לגרום לו לנזק רב ביותר, ואולי אף לפגיעה בלתי הפיכה. נסיונות טיפוליים קודמים במבקש עם מטפלים אחרים לא עלו יפה, וגרמו להחמרת מצבו הנפשי. בנתונים אלה, נוטה מאזן הנוחות בבירור לכיוון השארת המבקשת בישראל עד להכרעה בערעור.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אסף קוסטיקה למבקשים, עו"ד אבינעם סגל-אלעד למשיבים. 8.2.09).

בש"פ 1138/09 - מדינת ישראל נגד עמיר ולמר ואח'

*היענות חלקית להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות אלימות, סחיטה ואיומים (בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).

עניינם של המשיבים נדון מספר פעמים בביהמ"ש העליון וזו פעם רביעית בה מבוקשת הארכת מעצרם. המשיבים הואשמו במספר רב של עבירות אלימות, סחיטה ואיומים ב-11 אישומים שונים ובעניין המשיבים 1 ו-2 עוד 17 אישומים נוספים בגין עבירות מרמה חמורות. על פי הנטען הונו המשיבים קונים בכך שמכרו להם כלי רכב משועבדים ושאינם בבעלותם ואף הונו את חברת המימון שסיפקה להם אשראי. בשלב מסויים, כשהחלו הקונים לדרוש את השבת כספם, צרפו המשיבים 1 ו-2 את המשיב 3 כשותף בחברה, וזאת, על פי הנטען, כדי שירתיע את הנושים מלבקש את כספם, בכוח ובאיומים. עוד נטען כי במספר מקרים תקפו המשיבים חלק מהמתלוננים. ביום 23.10.2007 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של המשיבים 1 ו-2 עד תום ההליכים. מאז הוארך המעצר מפעם לפעם וזו הבקשה הרביעית להאריך את המעצר בתשעים יום. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ניתנו למבקשת מספר הזדמנויות להקטין את החשש משחרורם של המשיבים על ידי הבאתם לעדות של אותם עדים אשר לטענתה מאויימים על ידי המשיבים. חרף זאת, חוזרת המבקשת אף בבקשה זו על טענתה כי קיימים עדים מאויימים וכי נדרשת הותרת המשיבים במעצר על מנת להפיג את החשש משיבוש הליכי משפט על ידם. אף שקרובים אנו לנקודת הזמן בה לא יהיה עוד ראוי להותיר את המשיבים במעצר, ללא שיחול שינוי ממשי כלשהו בנסיבות, יש מקום לאפשר למבקשת עוד שהות קצרה על מנת לנסות ולהשלים את הבאתם לעדות של אותם עדים אשר חיוני להעידם טרם שחרורם של המשיבים. לפיכך יוארך המעצר לתקופה של שלושים ימים.