רע"א 3691/06 + ע.א. 127/06 - בנק הפועלים בע"מ - משכן נגד לאה נגר ואח'
*ע.א. 127/06 - קיומו של "השתק פלוגתא"(מחוזי ת"א - בר"ע 1161/06 - הערעור נתקבל והבקשה לרשות ערעור נדחתה).
א. ביום 15.4.1999 נחתם בין בני זוג, המשיבים 1 ו-2, (להלן: המשיבים) למשיב 3 (להלן: המשיב) הסכם למכירת דירת מגוריהם (להלן: הדירה). לצורך מימון חלק מהתמורה נטל המשיב הלוואה בסך 680,000 ש"ח מן המערער. להבטחת החזר ההלוואה משכן המשיב לטובת הבנק את זכויותיו החוזיות על פי ההסכם. המשיבים חתמו על כתב התחייבות כלפי הבנק, לפיו, כל זכויות המשיב בדירה ישועבדו לטובת הבנק, ואם לא תועבר הבעלות הם ירשמו משכנתה על הדירה לטובת הבנק. לבסוף התחייבו כי אם תתבטל עסקת מכר הדירה הם יחזירו לבנק את סכום ההלוואה. כאשר ניתנה למשיב ההלוואה נרשמה לטובת הבנק הערת אזהרה על הדירה. הסכם המכר לא בוצע, המשיב הפסיק לשלם לבנק את התשלומים על חשבון ההלוואה והמשיבים לא החזירו לבנק את כספי ההלוואה. משכך, פתח הבנק בהליכי הוצל"פ. בימ"ש השלום, באחד מתוך ההליכים השונים, קבע כי לא עומדות למשיבים ההגנות הקבועות בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר וסעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ. בהליך משפטי אחר קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לדון בתובענה שהגיש הבנק באשר לויתור על ההגנות הנ"ל לעניין הגנת הדייר, בשל קיומו של השתק פלוגתה. בין הצדדים התקיימו הליכים מספר נוספים בנושא הגנת הדייר, ובהם התעוררה השאלה אם פסה"ד הראשון של בימ"ש השלום מקים השתק פלוגתא לעניין סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצל"פ. ביהמ"ש קמא השיב על כך בחיוב. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. השאלה שעמדה בפני בימ"ש השלום היא האם הבנק רשאי לפנות את המשיבים מן הדירה או שמא הם דיירים מוגנים לפי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. אולם, בפסק דינו נדרש בימ"ש השלום גם להגנה הקבועה בסעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ וקבע כי היא אינה עומדת לזכות המשיבים. קביעה זו אינה מקיימת את התנאים לקיומו של השתק פלוגתה, שכן סוגיה זו לא נכללה בתביעתם של המשיבים, היא לא עלתה במסגרת הליך ההוכחות שהתנהל בבימ"ש השלום ואף בפי הבנק אין כל טענה כי נעשתה בשלב כלשהו הרחבה של חזית הדיון בסוגיה זו.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד שלמה ובר ושולמית לאלו למערער, עו"ד אריה חגאג למשיבים 1,2. 19.2.09).
ע.א. 4999/06 - הממונה על הרכוש הנטוש ביו"ש נגד מחצבות כפר גלעדי ואח'
*צו בדבר "רכוש ממשלתי" באיזור יו"ש. *לפי המשפט החל ביו"ש, הכלל הוא כי "קרקע מירי" הינה רכוש ממשלתי(מחוזי י-ם - ת.א. 2416/00 - הערעור נתקבל).
א. בהתאם לצו בדבר רכוש ממשלתי, מוסמך המערער ליטול חזקה, בין היתר, ברכוש אשר עם כניסת צה"ל לאזור יו"ש היה שייך ל"מדינת אויב" כהגדרתה בצו, לנהל רכוש זה ולבצע בו עסקאות. המשיבה הינה שותפות המפעילה, בין היתר, מחצבות. אחת המחצבות, נשוא הליך זה, ממוקמת בדרום הר חברון, (להלן: המחצבה). המשיב 2 שימש בעבר מנהלה של המשיבה, והוא הפעיל את המחצבה בשיתוף פעולה עסקי עם שני תושבים מקומיים, מתחילת שנות השבעים של המאה שעברה, על פי הסכמי הרשאה מתחדשים שנחתמו בינו ובין המערער. בין היתר נקבע בהסכמים כי התשלומים תמורת ההרשאה יהיו לפי גודל השטח הכלול במחצבה. (להלן: התמלוגים). בשנת 1998, התברר למשיבים, לטענתם, כי כ-44.5 דונמים משטח המחצבה, (שהינם כ-%25 משטחה), אינם נכללים בהכרזת המערער על הקרקעות באזור כרכוש ממשלתי. על כן פנו למערער בדרישה כי ישיב להם סך של כ-2.5 מיליון שקלים, אותו שילמו לטענתם כתמלוגים בגין השימוש בשטח זה. משלא נענו פניותיהם, הגישו המשיבים תביעה, בה קבע ביהמ"ש
כי 40 דונמים משטח המחצבה אינם רכוש ממשלתי, ולפיכך לא היתה המדינה זכאית לגבות בגין שטח זה דמי הרשאה ותמלוגים ויש להורות על השבתם. הערעור נתקבל.
ב. הדין המהותי הרלוונטי לענייננו, הוא חוק הקרקעות העותומאני. המקרקעין שבמחלוקת, הינם מקרקעין מסוג "מירי", והם שייכים למדינה. המשיבים טענו בתביעתם כי המקרקעין שבמחלוקת לא הוכרזו כרכוש ממשלתי, וביהמ"ש קבע כי "מתוך שטח המחצבה יש שטחים שהם 'אדמות מדינה', שהוכרזו ככאלה, ושטחים אחרים שאינם 'אדמות מדינה' על פי אותה הכרזה", והגיע למסקנה כי 40 דונמים אינם רכוש ממשלתי משום שלא הוכרזו ככאלה על-ידי הממונה. קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי שגוייה היא. היעדר הכרזה אינו מהווה ראיה חלוטה לכך שהרכוש איננו רכוש ממשלתי. הוראות הדין המהותי שבסעיפים 3 ו-78 לחוק הקרקעות העותומאני, קובעות, כי קרקע מירי שייכת למדינה וכי מקום שמבקש בעל דין לטעון כי ניתנו בה זכויות כלשהן לאדם פרטי, עליו להוכיח כי התקיימו התנאים הקבועים לצורך כך באותם הסעיפים. בנטל זה לא עמדו המשיבים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד חיה זנדברג למערער, עו"ד דורון טישמן למשיבים. 15.2.09).
ע.פ. 1599/08 - מרדכי אריאל לוינשטיין ואליצור לוינשטיין נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 1599/08 - הרשעה בעבירות של נסיון לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כאשר במחאה נגד ההתנתקות ניסו להצית מכוניות בנתיבי איילון בשעות העומס. *הרשעה בעבירה של שיבוש הליכי משפט והדחה בעדות. *הקלה בעונש בעבירות של נסיון לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושיבוש הליכי(מחוזי ת"א - ת.פ. 40145/05 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. על רקע החלטת הממשלה ל"הינתקות" מחבל עזה ומאזור צפון השומרון. החלטה, שצפויה היתה, בין היתר, להביא לעקירתם מביתם של המערער מרדכי (תושב חומש), ושל אח נוסף של המערערים ובני משפחתם (תושבי חבל עזה), קשרו המערערים קשר, ביחד עם אחד אברהם לבקוביץ להצית כלי-רכב בדרך נתיבי איילון בתל-אביב בשעות הבוקר, אז קיים שם עומס תנועה רב. מרדכי רכש שני כלי רכב ישנים, הזמין גרר שיעביר את כלי הרכב למקום הסמוך למחלף "קיבוץ גלויות" שבנתיבי איילון וזמן מה לאחר מכן הביא מרדכי, או מי מטעמו, חומרים דליקים ואלו הונחו בכלי הרכב. ההצתה לא פעלה, ובשלב זה נעצרו השלושה ע"י המשטרה. המערערים הורשעו בניסיון לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ושינוי זהות של רכב. כן הורשעו בשיבוש הליכי משפט והדחה בעדות בכך שניסו להניא את לבקוביץ מלחתום על הסדר טיעון. עם הרשעתם נגזרו על מרדכי 40 חדשים מאסר בפועל ו-12 חדשים על תנאי ועל אליצור 30 חדשים מאסר בפועל ו-12 חדשים על תנאי. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המערערים התכוונו לחסום את נתיבי איילון, ולהצית את כלי הרכב ב"נקודת החסימה". פעולות המערערים למימוש תכנית זו, יצאו - עובדתית - מגדר הכנה לביצוע העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ועלו כדי ניסיון לביצוע העבירה. האם הוכח היסוד הנפשי המיוחד הנדרש להרשעת המערערים בעבירה זו, היינו, יסוד ה"כוונה לפגוע" - התשובה היא חיובית. ככל שהדברים נוגעים לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קבע ביהמ"ש העליון לאחרונה, כי יש להחיל את כלל הצפיות על עבירה זו, בהיעדר טעם המחייב שלא להחילו. באשר לטענה כי אין להחיל את כלל הצפיות בעבירות ניסיון: היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ניסיון הוא היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה המוגמרת, בצירוף יסוד נפשי של מטרה לבצע אותה עבירה. אף אם הנטל המוטל על המדינה להוכיח אותה "מטרה כפולה" הוא כבד יותר, אין בכך כדי לגרוע מן ההצדקה העניינית לעשות שימוש בהלכת הצפיות.
ג. לא היה צורך בחוות דעת מומחה לשם ביסוס מידת הסיכון הגלום במעשים שתוכננו על-ידי המערערים. מובן שעצירת פתאום של שני כלי רכב בלב תנועה ערה בנתיבי
איילון, יכולה להביא להתנגשויות קטלניות עם כלי הרכב הסמוכים. מאליו מובן שבסיום בלימת הפתאום והצתת כלי הרכב, עלולים נוסעי כלי רכב אחרים להפגע, וברור שהמערערים היו ערים לכך שפעולותיהם עלולות לגרום, בוודאות קרובה, לסיכון חיי אדם. בכך הוכח קיום היסוד הנפשי המיוחד של "כוונה לפגוע" על בסיס כלל הצפיות.
ד. המערערים ולבקוביץ הושמו בתא מעצר אחד במשך כחודש וחצי עד שלבקוביץ חתם על עסקת הטיעון עם המשיבה. התברר כי בזמן השהייה המשותפת, ניסו המערערים לשכנע את לבקוביץ שלא לחתום על עסקת הטיעון, כיוון שהדבר יפגע בעמדתם המשפטית. ביהמ"ש המחוזי מצא, לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחסד"פ ולהרשיע את המערערים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וכן בעבירה של הדחה בעדות, בנסיבות מחמירות. ברם, אפשרות משפטית-טכנית להביא להרשעת נאשם בעבירה נוספת לחוד, ושיקול הדעת של המשיבה האם לפעול למימוש אפשרות זו, לחוד. המשיבה היא שהציבה את שני המערערים בתא אחד בבית המעצר, משך חודש ומחצה, עם לבקוביץ, שהתחבט אותו זמן האם לקבל נוסח טיוטת הסדר טיעון שהוצג לעיונו. לא ברור איפוא כיצד ציפתה המשיבה - מן הבחינה האנושית, לאו דווקא המשפטית - שהמערערים לא ינסו לשכנע בזמן זה את לבקוביץ שלא לחתום על הסדר הטיעון שהוצע לו. נפקות דברים אלה איננה כי יש לזכות את המערערים מן העבירות האמורות, אלא כי בנסיבות העניין יינתן להרשעות אלו משקל פחות בגזר הדין.
ה. אשר למידת העונש - לדידם של המערערים, עקירה שלהם או של אחיהם מביתם, ניתוקם הכפוי מאורח חייהם, היתה פגיעה קשה. במקביל ייצגה היא עבורם שבר לאומי, פגיעה אנושה במפעל ההתיישבות כולו, היקר לליבם. ברם, חילוקי דעות, חריפים ככל שיהיו, אינם יכולים לשמש אמתלה לפריקת כל עול ולמעשים פליליים. אף הטענה כי עם "שוך הסערה" והשתנות העיתים, אין עוד מקום להחמיר עם המערערים, דינה להידחות. תוכנית ההינתקות אכן הושלמה זה מכבר, אך מטרת העונש, בין היתר, היא להרתיע את המערערים ואחרים מלנקוט בפעולות קיצוניות כל אימת שלא יירוו נחת מהחלטה כלשהי של הממשלה, או שירצו להביע את עמדתם האידיאולוגית בדרכים בלתי חוקיות. שונה הוא המצב ככל שנוגעים הדברים לענישת המערערים בגין ביצוע העבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות בנסיבות מחמירות. נראה כי עבירות אלה קיבלו משקל מסויים בגזר הדין. לפיכך יש להקל במעט מעונשם של המערערים, כך שהעונש על מרדכי יועמד על 34 חודשי מאסר בפועל, והעונש על אליצור יועמד על 28 חודשי מאסר בפועל, תוך הותרת יתר רכיבי העונשים שהושתו עליהם על כנם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עוה"ד נבות תל צור וירון ליפשס למערערים, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 19.2.09).
ע.א. 10580/05 - סופיה זיסו ואורי פלץ נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*אישור תכנית רישום ציבורית של בתים בהם נמכרו יחידות דיור, אינה מהווה הקניית זכויות קנין(מחוזי נצרת - ת.א. 1325/01 - הערעור נדחה).
א. המערערים רכשו בשנות ה-50 במאה שעברה, זכויות בדירות שבנתה עמידר בישוב יסוד המעלה. הזכויות לא נרשמו. בשנת 1968 אושרה תכנית רישום שיכון ציבורית (להלן התכנית), שהסדירה מחדש את חלוקת המקרקעין ביסוד המעלה. לשיטת המערערים, משמעות אישורה של תכנית כאמור היא הקניית זכויות קניין בכל שטח היחידה התכנונית בה מצויות הדירות - ולפיכך חייבים המשיבים לרשום יחידות אלה על שמם. על יסוד טענה זו הוגשה (בשנת 2001) תביעה לסעד הצהרתי, המצהיר על תקפות התכנית ומכוח הצהרה זו על רישום זכויות הקניין. במהות נועדה התביעה לפתור מצב מורכב, בו חלקים מהמקרקעין שתחת הדירות שנמכרו למערערים וסביבן רשומים על שם בעלים
אחרים. לשיטת המשיבים, ככלל, מוגבלות השלכות התכנית לדיני התכנון והבנייה ואין להן השפעה על זכויות הקניין. ממילא, הצהרה על תקפות התכנית אינה משפיעה על רישום הזכויות. ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבים וקבע, כי חוק רישום שיכונים נועד לאפשר התאמה של החלוקה התכנונית למצב בשטח - התאמה שבשלב שני ונפרד תאפשר רישום קנייני של היחידות התכנוניות. נקבע, כי משנדחתה הטענה העיקרית בדבר הנפקות הקניינית של תכנית רישום שיכון ציבורי, דין התביעה כולה להידחות. הערעור נדחה.
ב. במישור משפטי עקרוני, הכרעת ביהמ"ש נכונה לגופה. משמעות אישור התכנית היא בחלוקה מחדש של היחידות התכנוניות - ואין היא יכולה להקנות למערערים זכויות שלא היו להם קודם לכן.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יעקב כהן למערערים, עו"ד לימור פלד למשיבים. 16.2.09).
ע.פ. 4946/07 + רע"פ 4948/07 - עלי מקלדה נגד מדינת ישראל
*רע"פ 4948/07 - דחיית בקשה ע"י ביהמ"ש המחוזי, להארכת מועד להגשת ערעור. *דחיית בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי, בעבירה לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף(מחוזי חיפה - ב"ש 2464/07 וע"פ 2142/07 - הערעור נדחה).
א. המערער, המנהל והמחזיק במניותיה של חברה העוסקת בעבודות עפר ובסלילת כבישים (להלן: החברה), הורשע על-ידי בימ"ש השלום בשורה של עבירות מע"מ ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל שיבוצעו בעבודות שירות וכן 14 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי. המדינה ערערה על קולת העונש ובמסגרת הערעור עתרה לעיכוב ריצויין של עבודות השירות עד להכרעה בערעור. המערער הגיש תגובה לבקשה זו, בגדרה הצהיר כי בכוונתו להגיש ערעור (ובלשונו: "ערעור שכנגד") על פסה"ד של בימ"ש השלום. תגובתו של המערער לא כללה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור זה. רק בחלוף כחודשיים וחצי, הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעורו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. מנגד קיבל ביהמ"ש את ערעור המדינה על קולת העונש והעמידו על 11 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי. המערער טוען כי יש לראות בהצהרתו כי בכוונתו להגיש ערעור, הודעת ערעור. עוד הוא טוען כי היות שהרשעתו נגזרה מסעיף 119 לחוק מע"מ, שלדידו קובע עבירה עצמאית של אחריות קפידה, לא היה מקום לגזור עליו עונש מאסר, זאת לפי סעיף 22(ג) לחוק העונשין. המערער מוסיף וטוען כי הסוגיות העומדת על הפרק, ובראשן שאלת סיווגה של העבירה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ, ושאלת היחס בין האחריות הנגזרת מעבירות אחריות קפידה לבין אחריות אישית, טרם הוכרעו בפסיקה, ומכאן שהן נושאות חשיבות כללית החורגת מעניינו ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הבקשה לרשות ערעור והערעור נדחו.
ב. השופטת ארבל: האם הגיש המערער הודעת ערעור במועד - נכון הדבר, כי המערער הצהיר בתגובתו לעיכוב הביצוע שבכוונתו להגיש "ערעור שכנגד" לערעורה של המדינה, ואולם אין די בהודעה כללית בדבר כוונה עתידית הנאמרת בעלמא במטרה להצדיק הליך אחר (בעניינו עיכוב ביצוע העונש) כדי לקיים את דרישת הודעת הערעור.
ג. האם היה על ביהמ"ש המחוזי להיעתר לבקשתו של המערער להארכת מועד להגשת הערעור - אף כי אין מניעה עקרונית להגיש בקשה להארכת מועד גם בחלוף התקופה הקבועה בחוק להגשת ערעור, מוטלת על מבקש הבקשה החובה להגיש בקשתו להארכת מועד בזריזות הראויה ובהזדמנות הראשונה. רכיב נוסף שיש לבחון הוא סיכויי הערעור. עיון בפסק דינו של בימ"ש השלום, כמו-גם בטענות המערער בפני הערכאות השונות, מעורר ספק באשר לאפשרות שערכאת הערעור תהפוך את תוצאת פסק הדין, אם אמנם יותר למערער להגיש את ערעורו באיחור.
ד. אשר לבקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שהחמיר בעונשו של המערער - לטענת המערער, שאלת סיווגה של עבירת נושא משרה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ כעבירה של אחריות קפידה והיחס בין האחריות הנגזרת מעבירה מעין זו לבין אחריות אישית וישירה טרם נדונו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון ומצדיקות מתן רשות ערעור. ספק אם יש חידוש בשאלות שמעלה המערער. חרף כך, וכן לאור הצורך לחדד נקודות נוספות סביב הנושא של עבירות אחריות קפידה, הוחלט לקבל את בקשת רשות הערעור על חומרת העונש ולדון בה כערעור, והערעור נדחה.
ה. גזירת עונש מאסר בעבירה של אחריות קפידה, בניגוד לסעיף 22(ג) לחוק העונשין, עשויה במקרים מסויימים להיחשב לעיוות דין חמור המצדיק התערבות של ערכאת ערעור נוספת אף בהיעדר שאלה משפטית עקרונית. ברם, סעיף 22(ג) אינו מתיר גזירת עונש מאסר בגין עבירה "אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". הכרעת הדין של בימ"ש השלום לוותה בקביעות ברורות בנוגע ליסוד הנפשי של המערער ותוך התבססות עליהן. במצב דברים זה קבעה הערכאה הדיונית קביעות שיש בהן כדי לבסס מצב נפשי של, למצער, מודעות ביחס לכל רכיביה של עבירת הבסיס. יתירה מכך, נראה שלצד אחריותו השילוחית למעשי החברה, התגבשה אצל המערער אף אחריות ישירה ואישית לעבירות שיוחסו לו.
ו. לגופו של העונש - ביהמ"ש המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, ובכלל זה מעורבותו הרבה של המערער בעבירות החברה מן הצד האחד, ונסיבותיו האישיות מן הצד השני, ואין להתערב בגובה העונש שנגזר.
ז. המשנה לנשיאה ריבלין: הכרעת-הדין של בית-משפט השלום בעניינו של המערער לוותה בקביעות ברורות בנוגע ליסוד הנפשי של המערער, ותוך התבססות עליהן. מקביעות אלה עולה כי המערער, שהיה מנהל פעיל בחברה ומעורה בענייני הכספים שלה, הוא שביצע את הרישומים במסמכי החברה שהיה בהם כדי לאפשר לחברה להתחמק מתשלום המס. כיוון שכך, אין צורך להידרש לשאלת סיווגה של הוראת סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. עו"ד ר. כהן למערער, עו"ד ע. לנדר למשיבה. 19.2.09).
ע.פ. 9369/07 - אנסטסיה מיקל נגד מדינת ישראל
*המרת הרשעה בעבירת רצח בעבירת הריגה, באשר קיים ספק אם המערערת שדקרה את המנוח דקירה אחת התכוונה לגרום למותו(מחוזי נצרת - ת.פ. 551/06 - הערעור נתקבל).
א. המערערת, חברה נאסים עפיפי, וזוג חברים שלהם, יצאו יחד לסוף שבוע בחוף "רסיטל" ליד הכנרת. הבילוי המשותף הסתיים בכך שהמערערת נטלה את חייו של חברה נאסים עפיפי (להלן - המנוח) בנעיצה אחת של סכין שגרמה למותו. טענתה המרכזית של המערערת היתה טענת הגנה עצמית. טענה זו נדחתה, ונדחתה גם טענת שכרות. בנוסף הועלו באופן חלופי טענות שונות, שתכליתן להמיר את האישום ברצח באישום בהריגה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של רצח בכוונה תחילה וגזר לה מאסר עולם. הערעור נתקבל.
ב. דברי המערערת הן בשחזור והן בהודעה הראשונה במשטרה מצביעים על כך שהמערערת פעלה מתוך כעס על המנוח ומעשיו. בדין נדחתה טענת ההגנה העצמית. המערערת יכולה היתה להימלט לכיוון בו פתחה במנוסה ובמקום זה חזרה עם סכין. ומכאן לשאלה אם היתה למערערת כוונה להמית. לא ניתן לומר כקביעה ודאית שהמערערת לא התכוונה להרוג את המנוח. פעמיים ציינה בשחזור כי פעלה "עם כל הכוח". גם טיב הדקירה
תוך עשיית שימוש בסכין גדולה, עם להב ארוך כאשר הדקירה עצמה היתה באזור הלב, מצביע לכיוון של כוונת קטילה. אך נותר בעניין זה ספק. מדובר בנעיצת סכין אחת. המערערת יכולה היתה לכאורה, לו רצתה לגרום למוות, להשלים את המלאכה ולהמשיך ולדקור את המנוח משנוכחה לדעת שהוא ממשיך לצעוד כמה צעדים, אך לא עשתה כן. משהבחינה שהמנוח נפל והתמוטט, היא החלה לזעוק לעזרה, שפכה עליו מים ודאגה שיטפלו בו. במכלול הנסיבות יש לבטל את האישום ברצח ובמקום זאת להרשיע את המערערת בעבירה של הריגה.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יואב ספיר וליזי פרוינד למערערת, עו"ד רחל מטר למשיבה. 16.2.09).
ע.פ. 10861/08 + 10833/08 - תומר אברהם נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר בעבירת הריגה כאשר שמר על שוהים לא חוקיים ודרך את נשקו ובהיסח הדעת לחץ על ההדק וגרם למות אחד העצורים והחמרה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40182/07 - הערעור נדחה וערעור נגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המערער שרת כשוטר במשמר הגבול. באחד הימים, בשעה 00:08 לערך, הגיעו המערער ונאשם נוסף בפרשה זו, (להלן: קאסה), ומפקדם ( להלן: בן עזרי) לבית ביפו, בניסיון לאתר שוהים פלסטינאים בלתי חוקיים. הם פגשו שם, בין היתר, את איעד תאופיק אבו-רעיה (להלן: המנוח) ומוחמד עבדלעזיז דבאבסיה (להלן: המתלונן). לאחר שהתברר כי לשניים אין אישורי שהיה בישראל, הובילו אותם המערער וקאסה לחדר צדדי באתר בנייה, שם הכו אותם. הם נדרשו לשבת כשגבם אל הקיר, והמערער נותר לשמור עליהם. בשלב זה, וכאשר הרובה מכוון אל המנוח, הוא דרך את נשקו, שהיה מונח על כתפו ב"הצלב", מתוך כוונה לאיים ולהרתיע את העצורים, אולם, בהיסח הדעת לחץ המערער על ההדק, וקליע שנורה מנשקו גרם למותו של המנוח. באשר למתלונן, כתוצאה ממעשיהם של המערער וקאסה נגרמו לו חבלות. במסגרת הסדר טיעון הודה המערער בעובדותיו של כתב-האישום, אך באשר לעבירה שבגינה יש להרשיע את המערער, טענה המשיבה כי יש להרשיעו בעבירת הריגה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, וההגנה גרסה כי מעשיו של המערער מהווים, לכל היותר, עבירה של גרם מוות ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי אימץ את השקפת המשיבה הרשיע את המערער בהריגה ודן אותו לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל.
ב. המערער היה מודע לטיב המעשה - דריכת הנשק עמו ביקש לאיים על המנוח והמתלונן במטרה להרתיעם. הוא היה גם מודע לכך שבעקבות דריכת הנשק נשלמו כל ההכנות ליצירת ירי, וכל שנותר לעשות הוא ללחוץ על ההדק. כחייל, חזקה על המערער שגם ידע כי לחיצה על ההדק יכולה להתרחש אף באקראי או בהיסח הדעת. כל שנותר לקבוע הוא כי המערער נהג בקלות-דעת, היינו, בידיעה שכתוצאה ממעשהו, עלול להיווצר ירי שיגרום למותו של אדם. בנסיבות אלו הוא נטל על עצמו סיכון בלתי סביר, ובדין הורשע בעבירת הריגה.
ג. באשר למידת העונש - המערער חטא בשורה של מעשים אשר הסתיימו בתוצאה שאין קשה ממנה. תחילתה של הפרשה באלימות בה נקטו המערער וחברו. התנהגות זו כשלעצמה חייבה את גזירתו של מאסר למערער, ומסקנה זו מתחייבת ביתר שאת נוכח התוצאה הקטלנית בה הסתיים מפגשו של המערער עם המנוח. בנסיבות אלו אין בעונש אותו גזר ביהמ"ש המחוזי מענה הולם לחומרתן של העבירות. לפיכך תועמד תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער על שנתיים. המאסר על-תנאי נותר על כנו.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 25.2.09).
רע"א 10565/07 - עיריית עיר הכרמל (עוספיה) נגד עו"ד זכי כמאל ואח'
*חיוב רשות מקומית בשכ"ט עו"ד שפעל בשמה, למרות פגם בהסכם הייצוג שנעשה בחוסר סמכות (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשת לתשלום שכה"ט אשר הגיע לו, לטענתו, בעבור ייצוג המבקשת בהליכים שונים. הוא טען כי המועצה, באישור המשיב 2, שהינו ראש המועצה, פנתה אליו באפריל 2000 על מנת שייצג את המועצה ותושביה באירועים המכונים "משבר האנטנות הסלולאריות". המבקשת טענה כי כלל לא ביקשה לשכור את שירותי המשיב, וכי לא נכרת הסכם בין הצדדים, ולבטח שלא הסכם בחתימת נושאי משרה הנדרשת על פי הוראת סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות. בימ"ש השלום קיבל את טענות המבקשת ודחה את תביעתו של המשיב. ערעורו של המשיב לביהמ"ש המחוזי נתקבל. נקבע כי הוכח שבין המבקשת למשיב התגבש הסכם שלא הועלה על הכתב. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על כך שההסכם בין הצדדים אינו עומד בדרישות הצורה של סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות, ואף אינו עומד בדרישת סעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), אולם עשה שימוש בסעיף 31 לחוק החוזים וקבע כי גם אם מדובר בהסכם הנגוע באי חוקיות שדינו בטלות, הרי שיש לחייב את המבקשת בקיום החיוב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, דרישת הצורה המהותית הינה מחייבת וכאשר אינה מתקיימת החוזה בלתי חוקי ובטל. אולם, על החוזה המינהלי הפסול חלה המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 31 לחוק החוזים. כך שבמישור החוזי, נתון לביהמ"ש שיקול הדעת באם לחייב צד בקיום חיובו בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק החוזים, אף כאשר החוזה בין הצדדים בטל הוא. יוער כי במישור המשפט המנהלי מוקנית לביהמ"ש האפשרות להורות על סעד דומה, לפי דוקטרינת הבטלות היחסית, הגורסת כי במקרים מתאימים ראוי להכיר בתוקפה של פעולה שנעשתה בחריגה מסמכות כלפי מי שהסתמך עליה ולהימנע מבטלות מוחלטת של הפעולה או ההחלטה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. גולדהמר למבקשת. 17.2.09).
רע"א 6841/08 + 6248/08 - יוסף ובתיה שיינברג נגד יוסף וירניק ואח'
*דחיית תביעה בנזיקין נגד כונס נכסים שמכר דירה בהוצל"פ במחיר הנמוך מערכה וקבלת תביעה נגד השמאי שהעריך את מחיר הדירה תוך התרשלות (בקשות הדדיות לרשות ערעור - הבקשות נדחו).
דירתם של בני הזוג שיינברג, אשר חיים בנפרד, נמכרה על ידי כונס הנכסים (עו"ד בודה) שמונה על ידי ראש ההוצל"פ לשם גביית חובה של גברת שיינברג (להלן: המבקשת) לבנק לאומי. לשם מכירת הדירה פנה הכונס לקבלת חוות דעת שמאית מהמשיב (להלן: השמאי). חוות הדעת השמאית התבססה על סיור שנערך מחוץ לדירה ועל עיון בתיק הבניין שבמחלקה ההנדסית בעיריית גבעתיים. לא התקיים ביקור בדירה עצמה והשמאי לא עיין בתשריט הבית המשותף בלשכת רישום מקרקעין. בחוות הדעת ציין השמאי כי מדובר בדירת 2 חדרים ששטחה 67 מ"ר ברוטו והעריך את שוויה בסכום של 110,000 דולר. הכונס פרסם בעיתון הזמנה להציע הצעות לרכישת הדירה, אשר פירטה את שטח הדירה בלבד ללא אזכור מספר החדרים. במשך כל תהליך מכירת הדירה מנעה המבקשת מקונים פוטנציאליים להיכנס לתוך הדירה. בסופו של יום, נמכרה הדירה באישורו של ראש ההוצל"פ בסכום של 90,000 דולר לרוכש שלא ראה את הדירה קודם לרכישתה. לאחר מכירת הדירה הגישו בני הזוג שיינברג תביעת נזיקין בה טענו כי בשל רשלנותם של הכונס ושל השמאי נמכרה דירתם בסכום נמוך מערכה בשוק, והם זכאים להפרש שבין הערכת השמאי מטעמם (150,000 דולר) לבין הסכום בו נמכרה בפועל. במסגרת התביעה התברר שלמעשה הדירה היא בעלת שלושה חדרים וכי שטחה הוא 82 מ"ר ברוטו. בפסק דינו של בימ"ש השלום נקבע כי גם הכונס וגם השמאי הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי בני
הזוג שיינברג. עם זאת, נקבע כי למבקשת אשם תורם "בשיעור המאיין את נזקיה, ככל שהיו כאלה". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי יש לייחס למבקשים אשם תורם בשיעור של %70 מהנזק (שהועמד על 30,000 דולר), וכי יש להטיל על השמאי אחריות ולחייבו לשלם פיצויים בשיעור של %30 מהנזק. בנוסף, נתקבל ערעורו של הכונס, ונקבע כי זה האחרון לא חב באחריות שילוחית ולא התרשל במילוי תפקידו. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
אכן, צודקים המבקשים בטענתם כי על הכונס מוטלת החובה לקרוא ולעיין ביסודיות במידע המובא לפניו לצורך מימוש נכסי החייבים ולפעול כפי שנדרש בהתבסס על המידע האמור. אולם, אין לראות במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי אין להטיל, במקרה זה, אחריות על הכונס משום הלכה חדשה לעניין מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין דין הבקשות להידחות. חלקה של המבקשת בהתרחשות הנזק אינו שולי בלבד, כטענתה, ובהתחשב בהתרשלותו של השמאי ובכלל הנסיבות, איזן ביהמ"ש נכונה את השיקולים הנדרשים. לא ניתן לקבל מצב שבו החייב מסרב לשתף פעולה עם הליכי הגבייה ולאחר מכן טוען כנגד התוצאות הנובעות ממחדלו זה; עם זאת, אין בכך כדי להביא להכשרת התנהגותו של שמאי בעת הכנת חוות דעת מקצועית המתבטאת באי ביצוע הפעולות הבסיסיות הדרושות לשם הכנתה.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אליעד שרגא למבקשים, עוה"ד ע. גרינפלד ול. סלומון לשמאי, עו"ד שוקי אליוביץ' לכונס. 18.2.09).
דנ"מ 4727/07 - עיריית יבנה נגד רונית ארנפרוינד כהן ואח'
*ביטול החלטת רשות מקומית על הגדלת שיעור החיוב בארנונה, ע"י הגדרת שטח מחסנים כשטח החייב בארנונה (הבקשה נדחתה).
בצווי ארנונה שהוציאה העותרת בין השנים 1987 - 1998, צויין כי שטחי מרתף אינם נכללים בגדר השטחים החייבים בארנונה למגורים. החל בשנת 1999 כללה העותרת בצווי הארנונה חיוב גם בגין שטחי המרתפים. המשיבה, חברת מועצת העותרת, הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, שפסק כי החלטת העותרת על שינוי צו הארנונה נתקבלה שלא כדין והורה על ביטולה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כאשר ביקשה העותרת לכלול את שטחי המרתפים בהגדרת השטח החייב בארנונה, היא צריכה היתה לקבל את אישורם של השרים הנוגעים בדבר (שר האוצר ושר הפנים), ואישור כזב לא ניתן. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הגישה העותרת ערעור לביהמ"ש העליון שדחה את הערעור. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר המקרים הנדירים והחריגים שבהם יש לקיים דיון נוסף על-פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. פסק הדין בחן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ויישם את הוראות תקנות הארנונה. מעבר לאמור, הוראות ההקפאה מתחדשות (בשינויים המתחייבים) - בהוראת המחוקק ועל ידי תיקון התקנות על ידי השרים - מדי שנה בשנה. הדרך פתוחה איפוא בפני הגורמים הנוגעים בדבר להכניס כל שינוי בחקיקה הדרוש לדעתם לאור שיקולי המדיניות הצריכים לעניין.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד עפר שפיר ואינסה גולדברג למבקשת, עוה"ד אמיר איבצן ואלי וולצקי למשיבים. 19.2.09).
רע"ב 8734/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להרחיב את שעות החופשה של אסיר בעבירות אינוס קטינה מ-10 שעות ל-24 שעות (הבקשה נדחתה).
המבקש ביצע באחייניתו הקטינה מעשי אינוס בתדירות של כשלוש פעמים בשבוע ומעשים מגונים בכוח, מהיות המתלוננת כבת 9 ועד היותה כבת 12. המתלוננת התגוררה באותן שנים בביתם של המבקש ואשתו, לאחר שחוותה טראומה
קשה, כאשר אימה נרצחה על ידי אביה לנגד עיניה. המבקש נדון ל-15 שנים מאסר בפועל והוא מרצה את עונשו בכלא מעשיהו. למבקש הותר לצאת לחופשות בנות 10 שעות, בתנאים של "מעצר בית" מלא ובפיקוח בנו ובתו. במסגרת עתירת אסיר שהגיש המבקש ביקש כי יוארכו חופשותיו לחופשות בנות 24 שעות. המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן) המליץ על קבלת בקשתו בתנאים מגבילים, לעומת זאת, ועדת גילוי עריות (להלן: וג"ע) המליצה שלא לשנות מתנאי חופשותיו של המבקש ולא להאריכן. ביהמ"ש החליט להאריך את חופשותיו של המבקש לחופשות בנות 12 שעות בלבד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לאחר שנבחנו חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המבקש, מצא שירות בתי הסוהר כי יציאתו של המבקש לחופשה בת 24 שעות, הכוללת לינת לילה, עשויה להזיק לקרבן העבירה. בעוד חוות הדעת של מב"ן מתייחסת להערכת הסיכון הכללי לציבור הנשקף מן האסיר, מתמקדת חוות הדעת של וג"ע במידת הסיכון הנשקפת ממנו כלפי משפחתו ובמיוחד כלפי קרבן העבירה. בחוות הדעת של וג"ע צויין כי אישור שחרורו של המבקש לחופשה הכוללת לינת לילה, ידרוש הערכות מיוחדת של הקרבן לאותו לילה, והדבר עשוי להביא להתדרדרות במצבה הנפשי. שיקולים אלה הם שיקולים הראויים להילקח בחשבון.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד ירון פורר למבקש, עו"ד ורד חלאוה למשיבה. 18.2.09).
ע.פ. 9870/08 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט התבטא נגד תנאי הסדר טיעון של נאשם אחר (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בתל אביב בעבירה של ניסיון למעשה מגונה, ועבירה של ניסיון להטרדה מינית. במקביל הוגשו כתבי אישום נגד נאשמים אחרים, בגין עבירות מסוגן של העבירות נשוא כתב האישום. מספר לא מבוטל מתיקים אלה, כמו גם התיק של המערער, נקבע לדיון בפני השופט אפרתי. באחד התיקים האחרים, גזר השופט אפרתי את דינו של נאשם במסגרת הסדר טיעון. הטענות העיקריות שהועלו בבקשת הפסילה היו שתיים: השופט סירב להמתין בקביעת מועד הקראת כתב האישום, עד לתום הליכים שהתנהלו בפני שופטים אחרים ביחס לקבלת חומר חקירה; השופט גזר את דינו של נאשם אחר בעבירות דומות והתבטא באותו עניין ביחס להסדר טיעון שנעשה והצורך להחמיר בענישה. ביהמ"ש קמא דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
ראשית, טענת המערער כי החלטת ביהמ"ש לפיה עליו להשיב לכתב האישום, אף שטרם הועבר לידיו מלוא חומר החקירה, מהווה עילה לפסילת המותב, דינה להידחות. הלכה היא, כי החלטות דיוניות אינן יכולות לבסס, כשלעצמן, עילת פסלות. באשר לטענתו השניה של המערער - ככלל, העובדה כשלעצמה, שאותו מותב דן ואף מכריע בעניינם של מספר נאשמים הקשורים לאותה פרשה אינה מהווה עילת פסילה. מה גם, במקרה זה, שבו המעשים והאישומים המיוחסים לנאשמים השונים נשוא כתב האישום שונים זה מזה, ואינם קשורים אלא שנחשפו באותה כתבת תחקיר. באשר להתבטאותו של ביהמ"ש במסגרת גזר-הדין האחר - התבטאותו האמורה של ביהמ"ש הינה כללית, ואינה נוגעת למערער או לעובדות נשוא כתב האישום.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד זוהר ברזילי למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 15.2.09).
בש"פ 1362/09 - מדינת ישראל נגד דוד וז'ק בן חיון
*ביטול שחרור בערובה בעבירות מרמה במסגרת ארגון פשיעה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים ונאשמים אחרים, כולם בעלי אזרחות צרפתית ורובם עולים חדשים, הואשמו בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע כי פעלו במשך למעלה משלוש שנים במסגרת ארגון פשיעה שמטרתו ביצוע עבירות מרמה, זיוף והלבנת הון בהיקף נרחב ביותר (להלן: הארגון). במסגרת פעילות הארגון, שמרכז פעילותו היה בעיר אשדוד, בוצעה הונאה מתוחכמת, שיטתית ומתמשכת כלפי מאות בעלי עסקים ברחבי צרפת, שהסתכמה בלמעלה משלושה מיליון וחצי יורו. בראש הארגון עמדו המשיב 1 ואביו המשיב 2. עם הגשת כתב האישום, הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והורה על שחרור המשיבים למעצר בית מלא. הערר נתקבל.
יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד המשיבים, אשר במשך שלוש שנים רצופות עברו עבירות של מרמה, זיוף והלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, בהיקף נרחב ביותר. המשיבים לא בחלו בכל אמצעי טכנולוגי או אמצעי מרמה בכדי להשיג את מבוקשם. בנוסף, עולה חשש ממשי להימלטות המשיבים מן הדין, נוכח חומרת העבירות המיוחסות להם והעונשים הכבדים הצפויים להם באם יורשעו, ובמיוחד לאור העובדה כי מדובר באזרחים בעלי דרכון כפול, אשר לא חששו בעבר מזיוף מסמכים שנחתמו, כביכול, על ידי רשויות ממשלתיות בצרפת.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד בת עמי ברוט לעוררת, עו"ד יחיאל לאמש למשיבים. 17.2.09).
בש"פ 10804/08 - ברק בופמן נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיון בחומר חקירה (הבקשה נדחתה).
העורר ו- 23 נאשמים נוספים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בת"א בעשרים ושניים אישומים שונים, שעניינם חברות בארגון פשע (להלן - הארגון), במסגרתו פיקח העורר, עו"ד במקצועו, על פעילות הארגון בסחיטת אנשי עסקים ישראליים בישראל ובחו"ל. בין היתר, מבוססות טענות המשיבה על האזנות סתר שבוצעו על ידי המשטרה בשלב החקירה הסמויה. לטענת העורר, לא כל האזנות הסתר נמסרו לעיונם של הנאשמים בתיק ועל כן הגיש בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ ובקשתו נדחתה. הערר נדחה.
סעיף 74 לחסד"פ קובע את זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה אשר מצוי בתיק התביעה ואשר עלול להשליך על האישום שבפניו הוא עומד. במהלך השנים נקבע בפסיקה כי יש לפרש את המונח "חומר חקירה" בצורה רחבה. מנגד, יש וזכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה תיסוג בפני שיקולים אחרים - כגון האינטרס הציבורי בהגנה על הפרטיות, הזיקה שבין חומר הראיות שבמחלוקת לבין האישומים חלשה, האפשרות כי זכויותיו של נאשם תפגענה עקב אי חשיפת חלק מחומר החקירה איננה משמעותית. עם הגשת כתב האישום, קיבל העורר את רשימת תקציריהן של ה"שיחות הנוגעות" והוא היה רשאי לעיין בהן בכל עת ולדלות מהן את הקלטות השיחות שאותן סבר שיש לסווג כ"רלוונטיות". לא ניתן להתעלם מעיתוי הגשת בקשתו של העורר. לפני ביהמ"ש המחוזי מתנהל משפט כנגד העורר וכנגד 23 נאשמים נוספים, כאשר בניגוד לעורר, חלקם שוהים במעצר עד תום ההליכים במשך תקופה ארוכה. המשמעות האופרטיבית של העברת כל ההקלטות שסווגו כ"שיחות נוגעות" לעיונו של העורר הינה הארכת משך זמן המשפט ודחיית הכרעת הדין לתקופה בלתי ידועה, במהלכה נפגעת חירותם של נאשמים שטרם הורשעו בדין.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ע. בר לעורר, עו"ד ת. פורוש למשיבה. 16.2.09).
ע.פ. 9312/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקלת מה בעונש בעבירה של נסיון אינוס, כאשר המערער מתגורר בישראל ומשפחתו גרה בחו"ל (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער עסק בשיפוצים בבנין הנמצא בסמוך לביתה של המתלוננת. זו האחרונה העירה לו ולחבריו שהם מלכלכים את חלונה באבק. בהמשך שאל אותה המערער על מצבה האישי, ולפתע אחז בה וגרר אותה לחלקו האחורי של הבניין וניסה בכח לבעול אותה. המערער נדון לתשע שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי בסכום של 10,000 - למתלוננת. המערער טוען כי המתלוננת התנהגה בצורה מוזרה, חייכה אליו והחליפה אתו דברים, ועל כן סבר בטעות כי היא תרה אחר שותף לקיומם של יחסי-מין (גרסת המערער לחלק זה של האירועים אומתה בדברים שאמרה המתלוננת). כן נטען, כי המערער לא נהג באלימות, עזר למתלוננת להתלבש וחזר לעבודתו מתוך הבנה כי לא ביצע עבירה. העונש הוקל במקצת.
המערער ניסה לכפות את עצמו על אשה בגיל מתקדם, שגם אם חייכה אליו בשלב כלשהו, היא הבהירה לו שעה שניסה לבעול אותה, כי היא אינה רוצה בכך, ואף נתנה ביטוי פיסי להתנגדותה. כל אלה לא הרתיעו את המערער, ואך כפסע היה בינו לבין ביצוע זממו. התנהגות מסוג זה המתרחשת בטבורה של עיר, גלומה בה תעוזה רבה, ובעיקר היא מעידה על הסכנה הנשקפת מהמערער. דא עקא, מאסר זה, שאינו פשוט כלל ועיקר למי שלא התנסה בו, חמור הוא שבעתיים בעניינו של המערער הואיל והוא מנותק ממשפחתו הגרה מחוץ לישראל. מטעם זה, הוחלט להקל במידת מה בעונש ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על שמונה שנים.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד גרה עפיף למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 18.2.09).
ע.פ. 11006/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*גזירת מאסר עולם על קטין שהורשע בעבירת רצח (ערעור על גזירת מאסר עולם - הערעור נדחה).
בשעת צהריים, עשתה הנערה מעיין בן חורין ז"ל, את דרכה בשביל עפר העובר ליד חלקה עליה נמצא ביתו של המערער, שהיה אז קטין, ומשזה הבחין בה, גרר אותה בכוח לבין השיחים, שם הפשיטה מבגדיה, במטרה לאנסה. המנוחה התנגדה ונאבקה בו, ומשנמנע ממנו לבצע את זממו נטל אבן והחל להטיח אותה בראשה, וגרם למותה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות רצח ומעשה מגונה, וגזר לו מאסר עולם וחמש שנות מאסר נוספות, מתוכן שלוש שנים בפועל, והיתרה על תנאי. הערעור על גזירת מאסר עולם נדחה.
סעיף 300(א) לחוק העונשין קובע, כי מי שהורשע ברצח דינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד", אך כשמדובר בקטינים אין חובה להטיל מאסר עולם. בענייננו, הותיר המערער את המנוחה מוטלת בשדה וחזר למאהלו כאילו לא אירע דבר. חמורה אף העובדה שבהמשך התגונן המערער בגירסה כוזבת אותה בדה מלבו. הגנה מסוג זה רחוקה מלבטא חרטה, ויש בה ללמד על אופיו הרע של המערער ויחסו לקדושת החיים. מקרה זה הוא מסוג המקרים בו היה נכון וראוי לגזור לרוצח מאסר עולם.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד שמואל קינן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 25.2.09).
ע.פ. 2597/08 - יורי יוזינסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה בדקירות סכין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהה בגן עם שלוש צעירות, ותוך שהם לוגמים שתייה חריפה, קרא המתלונן, שעמד לא הרחק משם, לאחת מהן. המערער ראה באותה קריאה פגיעה בכבודה של הצעירה והמתלונן התנצל בפניו והבהיר
כי לא היתה לו כוונה לפגוע באיש, אולם המערער תקף אותו בדקירות סכין. אחת הצעירות שהיתה עם המערער ביקשה להזעיק אמבולנס כדי לטפל בפצוע והמערער מנע זאת ממנה ואף הזהיר את הנוכחים לבל יפלילו אותו. בגין כל אלה נדון המערער לתשע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. כפסע היה בין המתלונן למותו. רבים מאלה המסתובבים בתוכנו, וביניהם בני נוער לא מעטים, נושאים עמם כלי משחית, בהם הם אינם מהססים לעשות שימוש כדי "ליישב" מחלוקות וסכסוכים פעוטים וחסרי ערך. את מחירה של התנהגות מופקרת זו שילמו רבים בחייהם, ורבים אחרים נושאים את צלקותיה על גופם. כדי להלחם בנגע זה, קבעה ההלכה הפסוקה כי יש להחמיר בענישה. כך היה מצווה ביהמ"ש לנהוג גם במערער, במיוחד נוכח העובדה שלמערער גם עבר פלילי, כולל מאסר ממושך ממנו השתחרר חודשים ספורים בלבד לפני האירוע הנוכחי.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד הלנה לובושיץ למערער, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 26.2.09).
רע"פ 10342/08 - ענת אליס נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש של עובדת בבנק בעבירה של גניבת כסף מהבנק ולקוחותיו (הבקשה נדחתה).
בשנים 2002-1983, עבדה המבקשת בבנק דיסקונט. במהלך התקופה גנבה מהבנק ומלקוחותיו כ-870 אלף ש"ח בדרכים שונות, שכללו העברת כספים מחשבונות לקוחות לחשבונות פרטיים שלה ושל בעלה, משיכת כסף מזומן מחשבונות לקוחות הבנק וכד'. בימ"ש השלום בתל-אביב הרשיע את המבקשת, על פי הודאתה, וגזר את דינה ל-12 חודשים מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על תנאי. בערעור המדינה החמיר ביהמ"ש המחוזי בעונש המאסר בפועל והעמידו על 20 חודשים. בנוסף, הוטל על המבקשת קנס כספי בסך 50,000 -. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במשך שנים רבות עשתה המבקשת בחשבונות פרטיים של לקוחות הבנק כבשלה, תוך ניצול האמון שניתן בה, ותוך טשטוש עקבותיה בתחכום רב. מצוקה כלכלית אינה מהווה הצדקה לשליחת יד לממונו של אחר, ובמקרה דנן אף לא הוכחה כל מצוקה אשר הכריעה את המבקשת. עסקינן בגניבה מתמשכת, שנפרשה על פני עשר שנים, והגיעה לקיצה רק כאשר המבקשת נתפסה. השיקולים שמעלה המבקשת לקולת עונשה, ביניהם השבת כספים על ידה, באו במניין שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי ומצאו ביטוי בגזר הדין.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד איגור יוטקין למבקשת, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 18.2.09).
בע"מ 10497/08 - פלונית נגד פלוני
*דחיית תביעת "מזונות ידועה בציבור" לאחר הפסקת הקשר בין בני הזוג (הבקשה נדחתה).
ביום 18.10.07 הגישה המבקשת תביעת "מזונות ידועה בציבור" נגד המשיב (שהוכרז כחסוי ביום 20.9.07). בתביעה נטען, כי הצדדים חיו כידועים בציבור עד ליום 13.9.05, מועד בו הפסיק המשיב את הקשר באופן פתאומי. לא הוגש כתב הגנה וביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה על הסף, מיוזמתו. ערעור שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. נפסק, כי מערכת החוזים בין הצדדים לא כללה התחייבות למזונות לאחר הפרידה, ואשר למזונות מכוח עקרון תום הלב - נקבע כי השיהוי בהגשת התביעה מעיד שלא נוצר צורך אמיתי במזונות שיקומיים. עוד נקבע, כי השהיית התביעה עד לאחר שהמשיב נהיה לחוסה, עולה כדי נזק ראייתי, והגשת תביעה בחוסר תום לב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הצדדים הסדירו את מערכת היחסים ביניהם, בשורה של הסכמים למדי שעודכנו מעת לעת - הסכמים אלה אינם מעניקים למבקשת את הזכות למזונות לאחר פרידה. עובדה
זו, כשלעצמה, אינה חוסמת את דרכה של המבקשת, אך היא ללא ספק מהווה מכשול שנדרשות ראיות מבוססות או נסיבות מיוחדות כדי לחצותו. אשר לדרישת מזונות שיקומיים מכח עקרון תום הלב - פסיקת מזונות מסוג זה אינה עניין שבשגרה. קל וחומר שעה שקיימת מערכת יחסים חוזית הנחזית כממצה. השיהוי בהגשת התביעה כאמור, מקשה בבירור על קבלת הטענה בדבר נסיבות חריגות המצדיקות פסיקת מזונות שיקומיים. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש קמא לסלק את התביעה על הסף מיוזמתו.
(בפני: השופט רובינשטיין. 15.2.09).
ע.פ. 10577/08 - גנאדי גרבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפת נהג מונית ושוד כספו לאחר שהזמינו אותו לנסיעה בשעת לילה מאוחרת (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשעת לילה מאוחרת, עצרו המערער ונאשם האחר בפרשה זו, ולדימיר קורמקוב, מונית וביקשו מנהגה להסיעם לשכונת פסגת זאב בירושלים. במהלך הנסיעה הצמיד ולדימיר לגבו של הנהג מפתח גלגלים והורה לו לעצור, ומשעשה זאת דרשו ממנו השנים למסור להם את הכסף שברשותו. הנהג מסר להם סכום של 500 -. אעפ"כ החל ולדימיר להכות את הנהג בראשו תוך שהוא משתמש במפתח הגלגלים. לבסוף, הצליח הנהג להימלט. המערער הודה והורשע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וחבלה חמור, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
מצד אחד עומדות נסיבותיו האישיות של המערער וכן הודאתו, חרטתו והמלצת שרות המבחן. אולם, מנגד ניצבת העובדה שהמערער נתן את ידו לשוד של נהג מונית, התר אחר נוסעים כדי להביא פרנסה לביתו. זו התנהגות שאין לגלות כלפיה סלחנות, ולו כדי להבטיח את חייהם ושלמות גופם של נהגי מוניות המעניקים שירות חיוני לצבור. העולה מכך הוא, שתקופת המאסר שהושתה על המערער הנה הולמת וראויה. עם זאת הוחלט להעמיד את תקופת המאסר על-תנאי על 12 חודשים, וגם תנאי הפעלתו צומצם לעבירת אלימות מסוג פשע.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, חיות. החלטה - השופט לוי. עוה"ד עירוני מיכאל וגלית זק"ש-פז למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 18.2.09).
בש"פ 1170/09 - חוסין זקי סיאד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של פריצת רכב בחנייה באילת וגניבה מתוכו, כאשר העורר היה תחת צו מעצר בית מלא (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בשעת חצות הגיע יחד עם חברו לחניית חוף הדקל באילת, ניפץ את שמשת חלונו של רכב שחנה במקום, והשניים לקחו ממנו כסף ודברי ערך אחרים. בזמן המעשה היה העורר תחת צו של מעצר בית מלא. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
בנסיבות בהן העורר מנצל לרעה את תנאי שחרורו, והמעשים המיוחסים לו מעידים כי חזר לסורו, אל לו לבוא ולטעון כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, וכי לא יישנו מעשיו, על ידי חלופת מעצר הדומה לזו אותה הפר זה מכבר. מסקנה זו היתה נכונה אף לולא עמדת המדינה כי לא ניתן להתקין לעורר איזוק אלקטרוני, בשל מקום מגוריו במזרח ירושלים. אגב, יוער כי אין זו הפעם הראשונה בה טוענת המדינה כי אין ביכולתה של החברה אשר מתקינה אזיקים אלקטרוניים להתקינם במזרח ירושלים. אין לקבל עמדה עקרונית זו, כאילו ניתן לעשות שימוש באמצעי זה רק בחלקים מסויימים בתחומה של מדינת ישראל, ואילו תושבי אזורים מסויימים,
בכללם מזרח ירושלים, אינם יכולים לעשות שימוש באמצעי זה, אשר לעיתים מטה את הכף לטובת חלופת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מ. נסאר לעורר, עו"ד ירין שגב למשיבה. 18.2.09).
בש"פ 1452/09 - גלאל אבו חמדה נגד מדינת ישראל
*החלטה לבקש תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נהיגה בזמן פסילה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).
העורר, צעיר כבן 23, הואשם כי סמוך לשעה 30:03 לפנות בוקר, נהג ברכב לכיוון דיר אל אסד, למרות שנפסל לנהיגה. משעצר בתחנת דלק חסמה ניידת משטרה את כיוון נסיעתו. אחד השוטרים ירד מהניידת לכיוון הרכב ואז נמלט העורר במהירות גבוהה תוך שהוא עובר מחסום של ניידת משטרה ומסכן את חיי השוטרים. העורר המשיך בנסיעה פרועה ומסוכנת. בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש כי אין מקום לבחון חלופת מעצר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל והוחלט שיש להזמין תסקיר מעצר.
אכן, המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנותו. עם זאת צודק העורר כי נוכח גילו הצעיר והעובדה שהוא נעדר עבר פלילי, לא ניתן לשלול מכל וכל ומראש אפשרות לאיון המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופת מעצר הולמת, ככל שתימצא. בנסיבות אלה יוחזר הדיון לבימ"ש קמא לצורך קבלת תסקיר מעצר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד זאיד כנעאן לעורר, עו"ד רחל זוארץ-לוי למשיבה. 19.2.09).
רע"ב 1459/09 - חיים ברמי נגד שירות בתי הסהר ואח'
*סמכות השב"ס לדון בבקשת עציר לצאת לחתונת אחותו והחלטת ביהמ"ש לסרב לבקשה (הבקשה נדחתה).
ביום 29.1.2009 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סמים, התנגדות למעצר חוקי, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים. עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים ובימ"ש השלום הורה על הגשת תסקיר מעצר עד לדיון הצפוי להתקיים ביום 22.2.2009. עוד הורה ביהמ"ש כי המבקש יישאר במעצר עד החלטה אחרת. המבקש פנה אל המשיב בבקשה לאפשר לו לצאת לחתונת אחותו באולם שמחות בנתניה. הבקשה נדחתה מן הטעם כי "אין בסמכות מפקד בית המעצר לשחרר עצורים... עליך לפנות בבקשה לביהמ"ש". אי לכך עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בבקשה לשחררו לחתונה כאמור. בהחלטתו דחה ביהמ"ש את העתירה בציינו כי נוכח העובדה שהאירוע לא ייערך במקום פרטי כי אם במקום אליו מוזמנים אורחים רבים, המבקש אינו עומד בקריטריון הקבוע לעניין זה בפקודת ליווי אסירים ומשכך לא ניתן לאפשר לו לצאת לחתונה בליווי כאמור. הערר נדחה.
משפנה המבקש אל המשיב וביקש חופשה קצרה לרגל נישואי אחותו היה על המשיב להידרש לבקשה לגופה ולבחון אותה על-פי נוהלי שב"ס. הקביעה כי הוא אינו מוסמך להידרש לבקשות ממין זה והפניית המבקש אל ביהמ"ש שיחליט באופן ראשוני בבקשה, בטעות יסודה. יחד עם זאת, המסקנות אליהן הגיע ביהמ"ש לגופו של עניין, נסמכות על הקריטריונים הקבועים בנוהלי שירות בתי הסוהר ואינן מצדיקות התערבות. ההסדרים שנקבעו בנוהלי שירות בתי הסוהר מבוססים על אמות מידה אובייקטיביות ומתן היתרי שחרור החורגים מהסדרים אלה אינו רצוי, משום שיש בו כדי ליצור חוסר שוויון בין העצורים השונים, להטיל מעמסה כבדה על שירות בתי הסוהר ולהגביר את הסיכונים הכרוכים בהוצאת עצורים מחוץ לכותלי המעצר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד בועז קניג למבקש, עו"ד אילאיל אמיר למשיבים. 17.2.09).