ע.א. 4241/06 - יונה ויוסף לוי נגד משטרת ישראל ואח'
*דחיית תביעת נזיקין נגד המדינה, על רקע התאבדות צעיר בחדר המעצר לאחר "חקירה בתחבולות"(מחוזי י-ם - ת.א. 2557/2000 - הערעור נדחה).
א. איתמר לוי, צעיר בן 22 בעת המקרה, ללא עבר פלילי, נעצר בביתו ביום 28.12.97 בשעה 00:23 בחשד שדקר כשעה קודם לכן את מעסיקו ואת אשתו בעקבות ויכוח על תשלום פיצויי פיטורין. איתמר נחקר תחילה בביתו, ובהמשך הועבר לבית המעצר, שם נחקר פעמיים על-ידי המשיב 2. מעצרו הוארך על-ידי בימ"ש השלום בשישה ימים. בלילה שבין 31.12.97 לבין 1.1.98 בשעה 20:3 התאבד איתמר בתא המעצר בתליה. הוריו, המערערים, הגישו תביעת נזיקין בטענה כי המשיבים אחראים ברשלנותם להתאבדותו של בנם. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיבים חבו חובת זהירות מושגית כלפי המנוח, שהיה תחת משמרתם, והמחלוקת התמקדה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, דהיינו האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. ביהמ"ש קבע כי החוקרים הציגו בפני המנוח מצגי שווא שגרמו לו לראות את המציאות בצורה חמורה מכפי שהיתה באמת, אך לא ניתן לקבוע כי אדם סביר יכול היה לצפות שהוא ישלח יד בנפשו. הערעור נדחה.
ב. הקווים המנחים שניתנו בפסיקה בנושא תחבולות בחקירה הינם עמומים למדי. באופן כללי, האמצעים שנוקטים החוקרים צריכים להיות סבירים. חקירה או תחבולה שמטרתה לשבור את רוחו של הנחקר הינה פסולה. המערערים מעלים שלושה מצגי שווא שהוצגו על-ידי החוקרים למנוח והיוו לטעמם תחבולות פסולות: מצג שווא הנוגע לקושי הנפשי של אימו להיפגש עימו וניסיון ליצירת חיץ ביניהם; מצג שווא בהתייחס לעורכת דינו הרוצה כביכול ברעתו; ומצג שווא בנוגע למצבם האנוש של בני הזוג שנדקרו. שלושת מצגי שווא אלו, מעוררים התלבטות באשר לקו הגבול בין תחבולה מותרת לתחבולה פסולה. עם זאת, ספק אם מגיעות הן לכדי תחבולה פסולה.
ג. השאלה המרכזית הינה האם יכלו המשיבים לצפות כי בעקבות התנהגותם או מחדליהם יגרם נזק. לא סביר לדרוש מהמשטרה להציב פיקוח ושמירה או לשלוח לבדיקה רפואית-נפשית כל עציר מחשש שיפגע בעצמו. יכולת הצפייה של גורמי המשטרה כי יגרם נזק מסוג זה לעציר תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר. בפני המשיבים לא היה כל מידע על מצוקה נפשית קיימת או קודמת של איתמר, על איומי התאבדות בעבר או בהווה, או על טיפול נפשי שנטל בו חלק. התחבולות שנקט המשיב 2 במהלך החקירה והתנהלותו של המנוח במהלכן, לא היו יכולות או צריכות להביאו לצפות שיגרם בעטיין נזק כלשהו. מכאן, כי מבחן הצפיות אינו מתקיים בעניין זה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. לוי למערערים, עוה"ד ליפלד ומ. צ'רקה למשיבים. 12.3.09).
בג"צ 4325/02 + 4253/02 - ראש עירית טבריה ואח' נגד היועמ"ש ואח'
*דחיית עתירה להורות לשרי ממשלה לפרסם כללים בדבר הענקת שירות שר"פ בבתי חולים ממשלתיים(העתירות נדחו).
א. לשתי העתירות מכנה משותף אחד - הרצון להביא לידי הפעלת שירותי רפואה פרטיים (להלן: שר"פ), בבתי החולים הממשלתיים. העותרים מבקשים שני סעדים חלופיים - להורות לשר האוצר ושר הבריאות לפרסם תוך תקופה קצובה כללים להפעלתו של השר"פ; לחלופין, ליתן צו הקובע כי חוות דעתו של המשיב מיום 14.2.02, אשר הורתה על הפסקת הפעלתו של השר"פ בבתי החולים הממשלתיים בגין הפעלתם שלא כדין - בטעות יסודה. העתירות נדחו.
ב. השר"פ במתכונתו הקיימת הוא בלתי חוקי. אלא שעתירת העותרים היא להורות לשרי האוצר והבריאות להתקין תקנות שיכשירו את הפעלת השר"פ. לכאורה, העתירה במקומה: תקנות או כללים יסדירו את הנושא ויבטיחו גם כי לא תהיה חריגה מעקרונות המשפט המנהלי. אולם, אין מדובר בנושא שהוא בר הסדרה על ידי הרשות המבצעת. סוגיית השר"פ טעונה הסדר חקיקתי ראשוני וכאמירה עקרונית - אין מקום להסתפק בפחות מכך.
ג. נכון להיום, חל על רופאים, בכובעם כעובדי מדינה, איסור מפורש בדין להעניק שירות רפואי במוסד ציבורי שלא במסגרת יחסי עובד מעביד, אלא אם קיבלו לכך היתר מפורש משר הבריאות. זכותו של הפרט לקנות לעצמו שירותים בשוק הפרטי, איננו יכול לחייב את שר הבריאות לתת היתר שכזה, ובכך להעמיד לרשותו את משאבי המדינה (קרי: עובדיה) על מנת לממש זכות זו. בהיעדר זכות קנוייה של מי מהעותרים לשנות מן היסוד את פניה של מערכת שירותי הבריאות הקיימת במדינה, מערכת יציבה המושתת על עקרונות של צדק שוויון ועזרה הדדית שהסדריה מעוגנים היטב בחוקי היסוד, החקיקה והתקינה - אין מקום להתערבותו של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. 17.3.09).
רע"א 2237/06 ואח' - בנק הפועלים בע"מ נגד רלה וינשטיין
*מעשה בית דין. *דחייה מחמת "מניעות" של טענות שהועלו בהתדיינות שניה כאשר ניתן היה להעלותן בהתדיינות קודמת(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1985 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד וינשטיין ואחרים בגין יתרת חובה בחשבון שנוהל בבנק. (להלן: "החשבון"). וינשטיין הגישה בקשת רשות להתגונן, בה טענה, בין השאר, כי אין מדובר בחשבון אישי שלה אלא בחשבון של חברה בייסוד. ויינשטיין לא התייצבה לחקירה על תצהירה וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הרשות להתגונן והבנק נטל בו ביום פסק דין על סכום התביעה. בשנת 1991 פתחה וינשטיין בהתדיינות שניה. היא הגישה נגד הבנק תביעה בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב ניהול כושל של החשבון בבנק. הלוז של טענותיה הוא כי החשבון האמור לא היה חשבונה שלה אלא של חברה בייסוד וכל הפעולות שעשה הבנק כאילו מדובר בחשבונה האישי - נעשו שלא כדין וגרמו לה נזקים. הבנק טען כי פסה"ד שניתן בהתדיינות הראשונה מקים השתק פלוגתא בפני וינשטיין בסוגיית הבעלות בחשבון. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הבנק, וקיבל את הטענה כי החשבון היה של חברה ביסוד, ופסק פיצויים לוינשטיין. הערעור נתקבל.
ב. השופטת נאור: פסה"ד שניתן בהתדיינות הראשונה בין הצדדים יצר מעשה בית דין לגבי ההתדיינות השנייה. וינשטיין לא היתה יכולה, בנסיבותיו של עניין זה, לחזור ו"לפתוח" בשנת 1991 את השאלה האם החשבון, לפיו היא חוייבה, הוא חשבונה שלה או חשבון של החברה בייסוד.
ג. ניתן להגיע בדרך חלופית לתוצאות דומות. על וינשטיין היה להתגונן מפני תביעת הבנק ולהעלות טענותיה בדרך שקבע לכך המחוקק, עוד בהליך הראשון, דהיינו הגשת בקשה לרשות להתגונן, התייצבות לחקירה על תצהירה ומשניתן פסה"ד - הגשת בקשה לביטולו. משלא עשתה כן, היא מנועה מלהעלות טענות בעניין הבעלות בחשבון וחיובה לפיו, אותן היתה יכולה וצריכה להעלות בפני ביהמ"ש בהתדיינות הראשונה.ד. השופט מלצר: מצרף את דעתו לקבלת הערעור רק בהתבסס על נימוק המניעות.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, מלצר. עו"ד כרמית נעמן ואח' למבקש, עוה"ד יאיר אבני ואביגדור פלדמן למשיבה. 8.3.09).
ע.א. 8495/06 + 8125/06 + 7833/06 - acimareC asemaP ואח' נגד ישראל מנדלסון... ואח'
*התיישנות בתביעה בגין פגם במוצר שנרכש בחו"ל ותחולת סעיף התיישנות לפי חוק מכר בינלאומי. *התרשלות יבואנים במכירת אריחים פגומים(מחוזי חיפה - ת.א. 137/01 - ערעורים וערעורים נגדיים - ערעור פמזה נתקבל במלואו, ערעור מנדלזון נדחה בעיקרו וערעור אייזנברגר נדחה).
א. חברת "איזנברגר" הקימה בניין מגורים בקרית מוצקין. לצורך ריצוף הבניין רכשה אריחים מתוצרת חברה ספרדית (להלן פמזה), שיובאו לישראל על ידי חברת גפני שדה. בהמשך נרכשה גפני שדה על ידי חברת ישראל מנדלסון. לאחר איכלוס הבניין התגלה פגם באריחים ונדרשה החלפתם. בתחילה השתתפה מנדלסון בהחלפה, אך כאשר התברר כי יש להחליף את כל האריחים בבניין סירבה מנדלסון ליטול אחריות - ומנגד התחייבה איזנברגר כלפי הדיירים לעשות כן. בשנת 2001 הגישה איזנברגר תביעה נגד מנדלסון, לפיצוי הכולל את מחירי האריחים, עלות החלפתם ופגיעה במוניטין (סך הכל 1,173 מליון -). מנדלסון שלחה הודעת צד ג' לפמזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה, וכן את הודעת צד ג'. נקבע, כי גפני שדה נושאת כיבואנית באחריות למלוא הנזק וכיון שהיא נרכשה על ידי מנדלסון, נושאת זו באחריות מלאה. טענת מנדלסון, לפיה לא דיוחה איזנברגר על הפגם בתוך תקופת ארבע השנים הקבועה בסעיף 15 לחוק המכר נדחתה עובדתית. נקבע עוד, כי הפגמים באריחי פמזה היו ידועים ליבואנים בענף - ולפיכך חרגה התנהגות היבואנים מהמצופה ממוכר סביר, באופן שיכול להקים אחריות ברשלנות. אשר לגובה הנזק - נקבע כי הנזק למוניטין הוא 75,000 - (ולא 600,000 - שנתבעו), וכי עלות החלפת האריחים היא 461,120 -. אשר להודעת צד ג' - טענתה המרכזית של פמזה היתה כי לפי סעיפים 38-39 לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התיישנה התביעה. טענה זו נדחתה וכן נקבע כי פמזה התרשלה בייצור האריחים. ערעור פמזה נתקבל במלואו, ערעור מנדלזון נדחה בעיקרו וערעור אייזנברג נדחה.
ב. באשר לערעור פמזה - המקרה אינו בא בגדרי המקרים החריגים בהם יכול קונה להיבנות מהוראת סעיף 40 לחוק מכר בין-לאומי - ודומה איפוא שחלה הוראת סעיף 39, ודרכה של מנדלסון לתבוע בגין אי התאמה חסומה בגדרי התיישנות. ביהמ"ש קמא קבע, כי אפילו לא נתקבלה הטענה המחריגה לפי סעיף 40, יכולה מנדלסון לתבוע את פמזה בנזיקין - צדק ביהמ"ש קמא - עקרונית - בכך שעל אף אי העמידה בתנאי האמנה, הסכים לדון בטענה כי פמזה התרשלה בייצור האריחים באופן שגרם נזק כבד לקבלנים השונים שעשו שימוש במוצריה. ברם, האם הוכחה הרשלנות הנטענת- התשובה היא שלילית.
ג. טענה נוספת של מנדלסון היא, כי משיעור הפיצוי שנתבע בגין החלפת האריחים (המורכב מעלות אריחים חלופיים ועלות העבודה) יש להפחית מע"מ. בעניין זה הצדק עם מנדלסון. באשר לערעור אייזנברג על כך שביהמ"ש לא פסק את סכום הפיצויים שדרשה בתביעתה - תחשיבה של איזנברגר אינו מסתבר בנסיבות, והכרעת ביהמ"ש נדרשה לתחשיב זה יחד עם העקרונות וההשגות שהעלתה מנדלסון. אין מקום להתערב בסכום שנפסק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רוברטו חייט לפמזה, עו"ד דן אור למנדלזון, עו"ד אייל צורף לאייזנברג. 17.3.09).
דנ"פ 24/08 + 10987/07 - ברק כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעת עובד חברת מאבטחים בקבלת שוחד, וזיכויו מעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה, בעת שהועסק במשרד ממשלתי(עתירות לדיון נוסף - העתירות נדחו ברוב דעות).
א. העותר עבד בחברת האבטחה "מיקוד" כאחראי משמרת של צוות מאבטחים בלשכת מנהל האוכלוסין של משרד הפנים במזרח ירושלים. העותר, יחד עם מאבטח נוסף ועם אדם
ששימש כמתווך, קשרו קשר לפיו יכניסו פונים ללשכה תוך עקיפת התור בתמורה לתשלום בסך של כ-500 ש"ח לאדם. במקרים אחרים הכניס העותר נשים ללא תור, ובתמורה דרש מהן את מספר הטלפון שלהן ולאחר מכן הטריד אותן בטלפון. העותר הואשם בעבירות של לקיחת שוחד, הטרדה באמצעות מכשיר בזק ושימוש לרעה בכוח המשרה. במסגרת הסדר טיעון הודה העותר במעשים בהם הואשם, אך טען כי נוכח היותו עובד של חברת "מיקוד" אין הוא נחשב מבחינה משפטית לעובד ציבור ועל כן יש לזכותו מהעבירות של לקיחת שוחד, ניסיון ללקיחת שוחד ושימוש לרעה בכוח המשרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיו המשפטיות של העותר, הרשיעו בעבירות שיוחסו לו והטיל עליו עונש של שש שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, וקנס בסך 15,000 ש"ח. העותר ערער לביהמ"ש העליון ובפסה"ד, נשוא הדיון הנוסף, נחלקו דעות השופטים בשאלת היותו של העותר "עובד הציבור", ובדעת רוב של השופטים לוי וארבל הורשע העותר בעבירות של לקיחת שוחד וניסיון ללקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, ובדעת רוב של השופטים לוי וגרוניס זוכה העותר מהעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה לפי סעיף 280 לחוק העונשין. כן הוחלט פה אחד להותיר על כנה את הרשעת העותר בעבירה של הטרדה באמצעות מכשיר בזק. עונש המאסר בפועל שהוטל על העותר הופחת משש שנות מאסר לארבע שנות מאסר. הן העותר והן המדינה, הגישו עתירות לקיום דיון נוסף. העתירות נדחו ברוב דעות.
ב. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות של הנשיאה ביניש, המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים פרוקצ'יה, א. לוי, נאור, ארבל, רובינשטיין וג'ובראן, כנגד דעתו החולקת של השופט גרוניס, לדחות את עתירתו של העותר ולהותיר על כנה את הרשעתו בעבירות של לקיחת שוחד וניסיון ללקיחת שוחד. כן הוחלט ברוב דעות של הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים לוי, גרוניס, נאור וג'ובראן וכנגד דעתם החולקת של השופטים פרוקצ'יה, ארבל ורובינשטיין לדחות את עתירת המדינה ולהותיר על כנו את זיכוי העותר מהעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. העונש שנגזר על העותר בפסה"ד נשוא הדיון הנוסף נותר אף הוא על כנו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור, ארבל, רובינשטיין וג'ובראן. עוה"ד יאיר גולן ונחשון שוחט לעותר, עוה"ד אפרת ברזילי ואוהד גורדון למדינה. 2.3.09).
בג"צ 1662/05 - שושנה לוי ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*הגבלה של תחילת שינוי בחוק המעניק הטבות לנכים לפי חוקים שונים, על אלה שהגיעו לגיל זיקנה החל מתאריך מסויים(העתירה נדחתה).
א. במשך השנים נקבעו קצבאות והטבות שונות שהמדינה מעניקה לציבור הנכים בישראל, בין היתר מכוח חוק הביטוח הלאומי, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והסכם בדבר גמלת ניידות. במסגרת תיקון לחוק הביטוח הלאומי (להלן: תיקון 54)) תוקנו חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, והטבות חדשות הוענקו לנכים שהגיעו לגיל זקנה. ואולם, תיקון 54 הגביל את תחולתן של הוראות החוק המיטיבות, לנכים שהגיעו לגיל זקנה החל ביום 1.1.2002 (להלן: המועד הקובע). במסגרת תיקון מס' 20 להסכם הניידות (להלן: תיקון 20) הוארכה הזכאות להטבות על פי ההסכם, לנכים שהגיעו לגיל 65, ונקבע כי הוראות תיקון 20 יחולו רק על נכים שהגיעו לגיל 65 החל ביום 1.1.2002. העותרות טוענות כי סעיפי התחולה אינם חוקתיים, שכן הם מפלים באופן שרירותי בין נכים שהגיעו לגיל זקנה לפני המועד הקובע לבין נכים שהגיעו לגיל זקנה לאחר התאריך האמור. העתירה נדחתה.
ב. הזכות לשוויון אינה זכות מוחלטת. היא בעלת אופי "יחסי" המאפשר פגיעה בה כדין אם מתקיימים התנאים של פיסקת ההגבלה, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בענייננו מתקיימים תנאים אלה. כורח המציאות חייב את הגבלתן ותיחומן של ההטבות המוענקות. טענה נוספת של העותרות הינה כי סעיפי התחולה פוגעים בזכותן של העותרות ושל יתר הנכים שהגיעו לגיל זקנה לפני המועד הקובע, לקיום בכבוד. לא הונחה תשתית עובדתית שממנה ניתן יהיה ללמוד כי במצב שהיה קיים בטרם תיקון 54 ובטרם תיקון 20, נפגעה זכותן של העותרות לקיום בכבוד מינימאלי.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד דוד תדמור ואפרת כהן לעותרות, עוה"ד דנה בריסקמן, עירית אלטשולר וע. טמיר למשיבים. 3.3.09).
ע.פ. 5236/05 - ויאם עמאשה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות בטחון של קשירת קשר לחטיפת חיילים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 147/03 - הערעור נדחה).
א. המערער ואדם נוסף, (להלן: "שאמס"), ריצו עונשי מאסר בכלא שאטה. בשלב מסויים, הגה המערער תוכנית לחטיפת חייל צה"ל והעברתו לידי ארגון ה"חיזבאללה". לצורך מימוש תוכניתו, רתם המערער את שאמס לביצוע תוכנית החטיפה. על פי התכנון שנרקם, התקשר שאמס עם שחרורו מהכלא עם אחד, איסחאק, לביצוע החטיפה. בהתאם להוראותיו של איסחאק נפגש שאמס מספר פעמים עם גורמים עויינים שונים. בסופו של יום, סוכלה תכנית החטיפה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הודעות החוץ של שאמס כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, שמצא להן חיזוק, ואלה הועדפו על פני עדותו במשפט. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה, וגזר עליו עונש של עשרים שנים מאסר בפועל; מאסר מותנה של 36 חודשים וכן קנס בסך 30,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער טוען, כי החטיפה היתה אמורה לסייע לשחרורם של אסירים ביטחוניים ולא נועדה לסייע לאויב. טענה זו אין לקבל. גם בטענת המערער לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב הואיל ושאמס עצמו לא הורשע בה - אין ממש. השוני בין סעיפי החוק עליהם התבססה הרשעתו של שאמס מחד והרשעתו של המערער מאידך, נובע, בעיקרו, מן ההבדלים בהליכים שהתנהלו בעניינם של שני אלה. שאמס הורשע, בהתאם להודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לחטיפה לשם סחיטה, ואילו המערער הכחיש כל קשר לעבירות שיוחסו לו. משכך, קיים ביהמ"ש המחוזי בעניינו דיוני הוכחות ושמיעת ראיות. רק לאחר שנקבע כי היסודות הנדרשים לשם הרשעה בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמתו מתקיימים במערער, הוא הורשע בעבירה זו.
ג. המערער מעלה שתי טענות עיקריות נגד העונש שנגזר עליו: האחת, עניינה בפערי הענישה בינו לבין יתר המעורבים בפרשה; השנייה, עניינה בטענה כי העונש חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים וכי לא ניתן משקל מספק לכך שהקשר לא מומש, בסופו של יום. אכן, כטענת המערער, קיימים פערים בין העונש שהושת עליו לבין העונשים שנגזרו על יתר המעורבים בפרשה. ברם, קיים שוני של ממש בין האחרים למערער. העבירות בהן הורשעו היו שונות; קיים שוני ממשי בנסיבותיהם האישיות; בעברם הפלילי; ועיקר, במקומם במסכת העבריינית ובחומרת המעשים אותם ביצעו.
(בפני השופטים: א. לוי, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד לאה צמל למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 4.3.09).
ע.פ. 1929/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*זיכוי בערעור מעבירות מין במשפחה, בשל מחדלים בחקירה ותהיות בעדות המתלוננת. *התערבות בערעור בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא(מחוזי י-ם - ת.פ. 753/04 - הערעור נתקבל).
א. במהלך חודש אוגוסט 1999, החל המערער בקשר רומנטי עם אמה של המתלוננת, שגרה יחד עם שלושת ילדיה באחד הקיבוצים. מערכת יחסים זו הגיעה לסיומה באמצע שנת 2001, אך גם לאחר מועד זה המשיך המערער לבקר בבית האם. עיקרה של המחלוקת העובדתית, מתרכז במערכת היחסים בין המערער למתלוננת בתקופה שבין חודש יוני 2001 לחודש יוני 2003. במהלך תקופה זו, בעת שהיתה כבת 13 שנים וחצי, כך לטענת המתלוננת, תקף אותה המערער מינית. לפי גירסה זו ביצע המערער את מירב מעשיו במתלוננת לאחר שחדל, באופן רשמי, מלהיות בן-זוגה של האם. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קבעו כי עדותה של המתלוננת מהימנה, הן ברמה הפנימית - חרף אי-דיוקים וסתירות שנתגלו בה, והן ברמה החיצונית - בבחינת עדותה אל מול עדויות אחרות וראיות שהוצגו מטעם המשיבה. על יסוד כך הורשע המערער בעבירת אינוס. שופט המיעוט סבר כי גירסתה של המתלוננת מעלה מספר תמיהות אשר יש בהן, בצירוף עדויות וראיות ההגנה, כדי לעורר ספק סביר. הערעור נתקבל.
ב. ככלל, ביהמ"ש שלערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאת הדיון. במקרה דנן, מתבססות מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי על התרשמותו מן העדים ומן הגרסאות המנוגדות שהציגו, ובסופו של יום הוחלט להעדיף את גירסת המתלוננת. ברם, ביהמ"ש נמנע מלקבוע מסמרות באשר להתרשמותו מעדות המערער - בעניינה ציינה דעת המיעוט כי היא: "לא נסתרה, לא הופרכה ואף נתמכה לכאורה בגירסת העדים שהשמיע [המערער]". תחת זאת, נזקקה דעת הרוב לשיקולים שבהיגיון, לעדויות באשר לאופיו של המערער וסבירות טענותיו, ולראיות על מצבה הנפשי של המתלוננת. בנסיבות אלו משקלה של ההתרשמות הישירה מן העדים פוחתת במידה רבה, וערכאת הערעור רשאית להעביר תחת שבט ביקורתה גם ממצאים שבעובדה. גירסת המערער, שלא הופרכה, מקימה ספק סביר המחייב את זיכויו מפלילים.
ג. התנהלות המשטרה בחקירתה את המקרה, לא רק שלא סייעה בבירור עובדות המקרה, אלא מעוררת תחושת אי-נוחות של ממש. המתלוננת תיארה עשרות מקרים בהם הגיע, לכאורה, המערער לקיבוץ במטרה לבצע בה את זממו - ולמטרה זו בלבד, לעתים תוך שעשה זאת במקומות ציבוריים. קשה להשלים עם כך שבמצב עניינים זה, לא השכילו גורמי החקירה למצוא עדות כלשהי לעצם נוכחותו של המערער בקיבוץ. לחוקרי המשטרה היו הזדמנויות רבות להבהיר את התמונה העובדתית במקרה דנן, ומשנמנעו לעשות כן, ייזקף הפער העובדתי, לחובת התביעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד משה ושירה מרוז למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 5.3.09).
ע.א. 8570/06 - פקיד שומה ת"א ואח' נגד אברהם בז'ה ואח'
*חיוב במס שהוטל על הכנסותיהם של אנשי סגל אקדמי אזרחי ישראל מהרצאות שנתנו בחו"ל(מחוזי ת"א - עמ"ה 1162/02 ואח' - הערעור נתקבל).
א. המשיבים, תושבי ישראל, אנשי סגל אקדמי בדרגות שונות באוניברסיטת תל אביב, נוהגים להרצות באוניברסיטאות שונות בארה"ב, במהלך חופשות שנת הלימודים או במסגרת תקופות שבתון. הסוגיה המשותפת לכל התיקים היא האם המשיבים חבים במס בישראל בגין הכנסות שהפיקו בחו"ל תמורת הרצאותיהם, בהתאם לסעיף 5(1) לפקודה, כנוסחו בטרם תיקון 132. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על מנת שהכנסה המופקת
ממשלח יד בחו"ל תחוייב במס בישראל, עליה להיות קשורה לאורגן המפיק הכנסה בישראל. אשר למשיבים שלפנינו, נקבע, כי אלה לא נשלחו לאוניברסיטאות בחו"ל על ידי המוסד בו הם מלמדים; וכי שכרם במהלך השבתון לא היה קשור לעבודתם בישראל, או למחקרים שביצעו בישראל. במצב דברים זה, כך נקבע, אין זיקה למוסד האקדמי הישראלי, ואין המשיבים חייבים במס בגין הכנסות אלו. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 5 הנ"ל קובע: "יראו כהכנסה מופקת בישראל: (1) ריווח או השתכרות שהפיק אדם... ממשלח יד שבדרך כלל הוא עוסק בו בישראל". די בכך שההכנסה נובעת מעיסוק שבדרך כלל עוסק בו הנישום בישראל כדי לחייבה במס. אין נדרש קשר למנגנון ייצור בארץ, או שההכנסה תופק באופן "ממשי" בארץ. ככל שנדרשת זיקה לארץ, זו יכולה להימצא, בהיות הנישומים תושבי ישראל, בשילוב עם העובדה שעיסוקם המקובל והרגיל בישראל זהה לזה שבגדרו הפיקו את ההכנסה החייבת במס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ק. עטילה למערער, עוה"ד י.מ. אדרעי וג. כהן למשיבים. 12.3.09).
ע.א. 4330/07 + 3413/07 - מדינת ישראל נגד מוזס אוריאל
*החזרת תיק של תביעה עקב רשלנות רפואית, לערכאה הדיונית למינוי מומחה רפואי נוסף, כאשר ניתנו חוות דעת קוטביות של מומחים משני הצדדים(מחוזי חיפה - ת.א. 843/99 - התיק הוחזר לבימ"ש קמא להמשך הדיון).
א. המשיב נולד בבית החולים רמב"ם בחיפה ביום 1.8.74. בתביעתו - שהוגשה ב-1999, ערב ההתיישנות - טען, כי שיתוק מוחין ממנו הוא סובל נגרם כתוצאה מרשלנות במהלך לידתו. נטען, כי הצוות הרפואי כשל בזיהוי מצוקתו העוברית, ובשל כך לא נערך ניתוח קיסרי שיכול היה לקצר את משך המצוקה, למנוע את התשניק שחווה עם לידתו, ולמנוע את הפגיעה המוחית. בהיותו כבן 12, אובחן המשיב נוירולוגית כסובל משיתוק המוחין. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי אילו התגלה התשניק במועד, היה נעשה ניתוח קיסרי כנטען. ביהמ"ש נדרש לשאלת הקשר הסיבתי בין התשניק לבין שיתוק המוחין, וקבע כי מתקיים קשר סיבתי. לעניין הערכת הנזק, הועמדה נכותו הנוירולוגית והתפקודית של המשיב על %50 לצמיתות. התקבלה הטענה כי תוחלת חייו של המשיב תקוצר ב-%17.5. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש קמא להמשך הדיון.
ב. ספק אם יש שופט הדן בתיקי רשלנות רפואית שלא חלפה בו מחשבת כפירה באשר למומחים רפואיים הנשכרים על-ידי הצדדים, שהם לא אחת, "שכירי חוות דעת". האופציה במצב הקיים היא מינוי מומחה או מומחים מטעם ביהמ"ש. נראה כי צריך שיתמנו לעניין זה אך מומחים שאינם נותנים חוות דעת פרטיות. מכל מקום, בנסיבות המקרה דנא של חוות דעת קוטביות, הדרך הראויה היא מינוי מומחה או מומחים מטעם ביהמ"ש. לפיכך, התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי, כדי שיכריע בנושא לאחר מינוי מומחה או מומחים מטעם ביהמ"ש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד עמיר אלמגור ומשה הרציג למערערת, עו"ד שלמה בן עמי למשיב. 5.3.09).
ע.א. 8838/07 + 8652/07 - אביב אברהם ו-1019 אח' נגד אגד... בע"מ ואח'
*פירוש התקנונים של אגד בדבר פרישה מוקדמת ותשלומי פנסיה(מחוזי ת"א - ה.פ. 319/07 - הערעור נתקבל).
א. אגד הינה אגודה שיתופית. המערערים, כולם חברים לשעבר באגד, פרשו לגמלאות במסגרת פרישה מוקדמת - טרם הגיעם לגיל 60 - בהתאם להוראותיו של סעיף 29 לתקנון הישן של קרן הגמלאות, אשר היה בתוקף עד ליום 1.10.03. (להלן - התקנון הישן). גיל הפרישה שנקבע בסעיף 29א לתקנון הישן הינו 65, כאשר פרישה בגיל זה מזכה
את החבר הפורש בגמלה בשיעור של %71 משכרו למשך כל ימי חייו. סעיף 29ב לתקנון הישן קובע כי חבר אגד, המבקש לפרוש טרם הגיעו לגיל 60 וקיבל את אישורה של אגד לפרישה המוקדמת, יהא זכאי לקבלת גמלה בשיעור של %71 מהמשכורת בתנאים מסויימים הכוללים תשלומים לקרן. במסגרת פסק דינו, קבע ביהמ"ש קמא כי החובה לשלם תשלום חד פעמי לקרן היתה תנאי לזכאותם של הגמלאים לקצבה מן הקרן, שאגד התחייבה לשלם תשלום חד פעמי כאמור, אך לא שילמה את חלקה, ולכן הגמלאים אינם גמלאיה של הקרן. הערעורים נתקבלו.
ב. פסק דינו של ביהמ"ש קמא יבוטל ותחתיו יוצהר כי הקרן חייבת בתשלום גמלאותיהם של הגמלאים עם הגיעם לגיל 60 (או מאוחר מכך, בהתאם להוראות הסכם 1990), בהתאם להסדר הפרישה הקבוע בסעיף 29 לתקנון הישן החל בנסיבות העניין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד א. לין וא. אבן זהב למערערים, עוה"ד א. חלד ואח' למשיבים. 9.3.09).
ע.פ. 5822/08 - נתנאל טרייטל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד ע"י עובד מחלקת הגבייה של מס הכנסה וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8061/03 - הערעור נדחה).
א. המערער שימש בשנים 1998-1997 כפקיד במחלקת הגביה במס הכנסה בבאר-שבע, ובשלוחת מס הכנסה באשקלון. במסגרת עבודתו המליץ המערער בפני נישומים לפנות ליועץ מס בשם אריה פולסקי. פולסקי גבה מן הנישומים שכר טרחה והעביר כמחצית משכר טרחתו למערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שוחד, בהסתמכו, בעיקר על הודעותיו של פולסקי, (אשר ביני לביני הורשע על פי הודאתו בשבע עבירות שעניינן מתן שוחד למערער), ועל שישה פנקסים ומחברות אשר נערכו על ידי פולסקי בהם תועדו, בין היתר, העברות הכספים מפולסקי למערער. עם הרשעתו נגזרו על המערער 18 חודשים מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלושה רכיבים: על נוטל השוחד להיות עובד ציבור; על עובד הציבור לקבל מתת כלשהו שניתן להתייחס אליו כאל שוחד; נטילת השוחד צריכה להיות בעד פעולה הקשורה בתפקיד שממלא עובד הציבור. שלושת אלה התקיימו בענייננו.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - המעשים בהם הורשע המערער הינם מעשים חמורים ביותר שיש בהם כדי לפגוע ביושרה של הרשות הציבורית ולערער את אמונו של הציבור בה. לקיחת השוחד על ידי המערער לא היתה בגדר מעידה חד פעמית, אלא התנהגות שיטתית לאורך תקופה ארוכה. אמנם, המערער היה עובד זוטר ברשויות המס ולטענתו יש ליחס למעשיו חומרה פחותה בהשוואה לחומרה שהיתה מיוחסת להם לו בוצעו על ידי עובד ציבור בכיר. ואולם, אין בטענה זו כדי להפחית, ובוודאי שלא לאיין, מן החומרה הרבה המצויה במעשיו מניה וביה, וזו ממשיכה לעמוד לחובתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד תמיר יחיא למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 12.3.09).
ע.פ. 49/09 - מדינת ישראל נגד פלונים
*דחיית ערעור, ברוב דעות, על קולת העונש בעבירה של ביצוע עבירות מין ע"י שני נערים בילד כבן 8(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. בבעלות הוריהם של המשיבים, שהם אחים, היתה חנות מכולת. צמוד למכולת היה חדר פנימי ששימש כמחסן לצרכיה של החנות. המתלונן, שכנם של המשיבים, היה במהלך
ביצוע העבירות על ידי המשיבים, כבן שמונה שנים, משיב 1 היה בן 13 שנים וחודשיים ומשיב 2 היה בן 15 שנים ושבעה חודשים. בתקופה שבין אוגוסט לנובמבר 2006, נהגו המשיבים לתפוס את המתלונן בעת ששיחק כדורגל בשכונה או כשבא לקנות מוצרים במכולת, להכניסו לחדר הפנימי, ושם לבצע בו עבירות מין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים על בסיס הודאתם וגזר להם 18 חודשי מאסר על תנאי, פיצויים למתלונן וצווי מבחן. לטענת המערערת, חומרת מעשיהם של המשיבים מחייבת השתת מאסר בפועל, כביטוי לשיקול הגמול אשר גובר בנסיבות העניין על שיקול השיקום. בנוסף, טוענת המערערת כי העדר רכיב של מאסר בפועל בגזר הדין משמעו היעדר ביטוי הולם לשיקול ההרתעה. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט דנציגר: יש לדחות את הערעור, בראש ובראשונה בשל היותם של המשיבים קטינים. נתון מרכזי בגזירת דינו של נאשם קטין - תהא העבירה בה הורשע אשר תהא - הוא קטינותו. ככל שהנאשם צעיר יותר, כך תגבר נטייתו של ביהמ"ש להפעיל בעניינו אמצעים שיקומיים תחת אמצעים עונשיים. העונש שהושת על המשיבים הינו עונש הולם ואין מקום להתערבות בגזר הדין.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): אין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בהתנהגות אכזרית ממושכת, דוחה ומעוררת שאט נפש, שגם אצל מבוגרים אין מרבים להיתקל בה. הם הובילו למחסן מבודד ילד בן 8 שנים בלבד, שכנם, שאך טבעי היה כי יתן בהם אמון, ושם ביצעו בו עבירות מין שככל הנראה יותירו בנפשו צלקות, וספק אם אי-פעם יימצא להן מזור. אכן, לעובדה כי מדובר בנאשמים צעירים הניתנים לשיקום, ראוי וגם חובה ליתן משקל, אולם כבר נקבע לא אחת כי "קטינות אינה מעניקה חסינות מפני ענישה ראויה". לפיכך יש לגזור על המשיבים שנה מאסר בפועל שלאחריה הם יהיו נתונים בפיקוח שרות המבחן במשך שנתיים.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. עו"ד איתמר גלבפיש למערערת, עו"ד מנא חוסין למשיבים. 8.3.09).
בש"פ 884/09 - אלכסנדר גוטיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין כולל אינוס במשפחה, לאחר שהעורר הפר תנאי שחרורו בערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר והמתלוננת חיו כבני זוג כ-14 שנה ולהם שלושה ילדים. במהלך השנים התעלל העורר במתלוננת בכך שביצע בה מעשי סדום, אינוס, גידופים, השפלות, צעקות וזריקת חפצים. כמו כן, נהג העורר להכות את ילדיו הקטינים בהזדמנויות שונות. לאחר דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, קבע ביהמ"ש המחוזי כי העורר יישאר משוחרר בתנאים מגבילים. בהיותו משוחרר, התקשר העורר למתלוננת, וביקש לשוחח עימה תוך הפרת תנאי השחרור. בהמשך, דרש מהמתלוננת סכום של 40,000 - ואיים עליה כי אם לא יקבל את הכסף יהרוס לה את החיים, וילדיה ישארו בלי אמא. שוטרים שהגיעו לכתובת מעצר הבית שם אמור היה העורר לשהות, גילו כי העורר נמצא בדירה ללא פיקוח. בעקבות אירועים אלה הורה בימ"ש קמא, לבקשת התביעה, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר מואשם בעבירות חמורות ביותר במשפחה, שעניינן בתחום המין והאלימות. העבירות חושפות התנהגות אלימה בלתי נשלטת שיש בה פרץ יצרים, וכרוכים בה אלימות וכפייה מהסוג הקשה ביותר כלפי בני משפחה שאינם מסוגלים להתגונן ולעמוד כנגד תוקפנותו. חרף חומרתן המיוחדת של העבירות על ריבויין, הלך ביהמ"ש כברת דרך כאשר שיחרר את העורר בתנאים מגבילים ובפיקוח מלא. העורר הפר הפרה מהותית את תנאי השחרור. על רקע מסוכנותו הממשית, הנלמדת מן העבירות הרבות והחמורות
המיוחסות לו, לא ניתן לחזור ולאפשר את שחרורו בתנאים ולסכן בכך סיכון ממשי את בני משפחתו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ירון ושלמה גיגי לעורר, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 17.2.09).
ע.פ. 2889/07 - מחמוד רובעי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער גנב משאית, נהג בה בפראות ותוך סיכון חיי אדם, במטרה להימלט מכוחות משטרה שדלקו אחריו; התנגש פעמיים במכוון בניידת משטרה; ובסופו של דבר, ברח בריצה משוטרים שניסו לעצור אותו, ונאבק בהם באלימות; כל זאת, בעודו שוהה בארץ שהייה בלתי חוקית. בגזר דינו ייחס ביהמ"ש קמא חומרה רבה למעשים בהם הורשע המערער וציין כי תלויים ועומדים כנגד המערער שני עונשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין, כי "לא מצא שיקולי קולא", ודחה את בקשת המערער להתחשב בגילו, בהיותו אב לארבעה ילדים, ובמצבו הכלכלי הקשה . בסיכומו של דבר, נגזרו על המערער 110 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי,פיצוי בסך 10,000 - לבעל המשאית וקנס באותו סכום ושלילת רשיון נהיגה לצמיתות. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש קמא חילק את רכיבי גזר הדין בין עבירותיו השונות של המערער. יש וריאציות שונות במדיניות השיפוטית להתייחסות לעבירות שונות שבכתב אישום אחד. לא הרי עבירות הנובעות מאותו מעשה כהרי עבירות הנובעות ממעשים שונים; ולא הרי מקרה שבו מוטל מאסר ארוך מן העונש המירבי שבדין בגין העבירות השונות, כהרי מקרה שאינו כזה. הפרקטיקה המקובלת בכגון דא היא בכל זאת עונש כולל. אין כמובן דופי בפירוט. ואולם, עדיין על ביהמ"ש לבחון, בסופו של יום, במבט כולל את התוצאה ואת משמעה האופרטיבי. במקרה דנא, במאזן הכולל, החמיר ביהמ"ש קמא עם המערער והגביה את הרף יתר על המידה. לפיכך יועמד המאסר בפועל על שבע שנים.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יצחק איצקוביץ למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 1.2.09).
בש"פ 10866/08 - מוחמד עקיל אבו שמאלה ואח' נגד משרד הבטחון
*חסיון פרטי אירוע בטחוני, בבקשת תשובה לשאלון בתובענה אזרחית (בקשה להסרת חסיון - הבקשה נדחתה).
העותרים הגישו תביעה נגד המשיבה, במסגרתה עתרו לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לעותר 1, לטענתם, כתוצאה מהתפוצצות טיל אשר נורה מכלי טיס של צה"ל אל רכב שנסע בעיר עזה. במסגרת תביעתם ביקשו העותרים לחייב את המשיבה להשיב על שאלות המצויות בשאלון שנשלח אליה ואשר היא סירבה להשיב עליהן; לחייבה למסור פרטים נוספים בקשר עם הטענות אותן היא העלתה בכתב הגנתה ולהעניק להם רשות להגיש ראיה נוספת. המשיבה טענה, בין היתר, כי מרבית הפרטים שביקשו העותרים לקבל אינם רלבנטיים, או שחוסים הם תחת כנפי תעודת חסיון אשר הוצאה על ידי שר הבטחון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר לחלק ניכר מהשאלות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בהליך אזרחי בו לא יהיה באי גילויו של חומר הראיות החסוי כדי לגרום לעותרים עיוות דין או למנוע מהם ניהול הליך הוגן. מנגד, קיים חשש שחשיפתו של חומר הראיות החסוי עלול לפגוע בבטחון המדינה. על כן, אין להורות על חשיפתו של חומר הראיות החסוי. אין גם לקבל את בקשתם החלופית של העותרים להעמיד את חומר הראיות החסוי לעיונו של ביהמ"ש המחוזי. הסמכות להורות על גילוי ראיות
חסויות מטעמים של בטחון המדינה מסורה, מכוחו של סעיף 44 לפקודת הראיות, לשופט של ביהמ"ש העליון בלבד.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ג. טנוס למבקשים, עוה"ד נ. זמרת וא. אררט למשיב. 9.2.09).
ע.א. 115/09 - יוסף חן ואח' נגד ועדת הזכאות לפי חוק ישום תכנית ההתנתקות
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהתביעה היא בהתאם להוראות חוק יישום תכניות ההתנתקות והשופטת היתה יועצת משפטית בכנסת בעת חקיקת החוק (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים הגישו תביעה למנהלת סל"ע בהתאם להוראות חוק יישום תכנית ההתנתקות, (להלן: החוק). על החלטת ועדת הזכאות שפסקה להם פיצוי חלקי בלבד בשל עסק המסגריה שהיה בבעלותם, הגישו ערעור לביהמ"ש, והדיון בו אמור להתקיים בפני השופטת שניידר. המערערים הגישו בקשה לפסילת השופטת. לטענתם, העובדה ששימשה יועצת משפטית לכנסת, והשתתפה בדיוני ועדות הכנסת השונות שעסקו בחקיקת החוק, לרבות התבטאויותיה בעניין החוק במהלך דיונים אלה, מעלים חשש לכך שלא תוכל לדון בערעורם באופן אובייקטיבי. הערעור נדחה.
אכן, השופטת שניידר, בתפקידה הקודם כיועצת משפטית לכנסת, ליוותה את הליך חקיקתו של החוק ופעלה להבטחת תקינותו. אך אין בכך כדי להוות עילה לפסול אותה. אשר לעילת הפסילה הייחודית שבסעיף 77א(א1)(3) לחוק בתי המשפט, הקובעת כי שופט לא ישב בדין כאשר "בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו..." - פרשנותה של עילה זו תיעשה על פי מבחן החשש הממשי למשוא פנים. במקרה דנן אין מדובר כלל "באותו עניין הנדון", שכן אין דינו של ליווי הליך החקיקה ושמירה על תקינותו, להבדיל מתוכנו של החוק אותו קבע המחוקק, כדין פרשנות הסעיפים אשר נקבע כבר כי הם חוקתיים וחוקיים. אין דינה של הפרשנות הכללית בטרם הוחק החוק, כדין הפרשנות ביחס למקרים הספציפיים אשר באו לפתחו של ביהמ"ש ועוסקים בפיצויים הפרטני של המערערים מכח אותו חוק.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד זיו סימון ורחלי ליבנה ארד למערערים, עו"ד לימור פלד למשיבה. 2.2.09).
רע"א 10376/07 - ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ
*הקטנת הסכום שנקבע להפקדת ערובה ע"י תובעת שהיא חברה בע"מ (בקשה להקטנת הסכום שנקבע להפקדת ערובה ע"י תובע - הבקשה נתקבלה).
המבקשות הגישו תביעה בסך 8 מיליון ש"ח נגד המשיב בגין נזקים שגרם להן, לטענתן, כתוצאה מהפרת הסכם האשראי. בקשת המבקשות לפטור מתשלום אגרה מחמת עוניין נתקבלה. כשנה לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לחיוב המבקשות בהפקדת ערובה, בהסתמך על סעיף 353א לחוק החברות, נוכח חששו שהמבקשות לא תוכלנה לשאת בהוצאות משפט אם יושתו עליהן. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשות בהפקדת ערובה בסך 400 אלף ש"ח, היינו, %5 מסכום התובענה. הבקשה להקטנת הסכום נתקבלה.
תקנה 519 לתקסד"א מסדירה את סוגיית המצאת הערובה לתשלום הוצאות, ותכליתה למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר ביהמ"ש סבור כי סיכויי ההליך קלושים. ביהמ"ש יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. במקביל לסעיף 519, קיים בחוק החברות סעיף 353א. סעיף זה מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי ביהמ"ש להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין. על ביהמ"ש לבחון בראש וראשונה את מצבה הכלכלי של החברה; אם החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על ביהמ"ש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות חיוב
החברה בערובה; אם התשובה היא חיובית, יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית. סכום הערבות שנקבע במקרה דנן איננו מאזן כיאות בין השיקוליםהשונים. לפיכך יועמד שיעור הערובה על סך של 100,000 ש"ח.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד מ. צמיר למבקשים, עוה"ד ע. אקרמן-שוורץ וע. שחר למשיב. 11.2.09).
רע"א 312/09 - מפלגת הירוקים ואח' נגד רשם המפלגות ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטת רשם המפלגות לאשר את השם "מפלגת התנועה הירוקה" למפלגה שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת (הבקשה נדחתה).
המבקשת נרשמה כמפלגה בשנת 1997 והתמודדה בבחירות הכלליות החל בבחירות לכנסת ה-15 וכן בבחירות לרשויות המקומיות. ביום 18.11.2008 הגישה המשיבה 2 בקשה להירשם בשם "מפלגת התנועה הירוקה - המפלגה הסביבתית חברתית". ביום 16.12.2008, הגישה המבקשת לרשם המפלגות התנגדות לרישום זה, בטענה כי השם המבוקש הינו בעל דימיון סמנטי ומהותי לשמה של המבקשת, בפרט כאשר משווים בין הכינוי "מפלגת הירוקים" לכינוי המקוצר "התנועה הירוקה", בו תיוודע המפלגה החדשה בציבור. רשם המפלגות דחה את ההתנגדות. בתגובתו לביהמ"ש העליון הדגיש הרשם את השיהוי בו לוקים הליכי ההתנגדות והבקשה שבכאן והוא סבור כי די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה על הסף. הבקשה נדחתה.
אכן, המבקשים השתהו מאוד בהגשת התנגדותם האמורה. סעיף 6(ב) לחוק המפלגות מאפשר אמנם הגשת התנגדות לרישום מפלגה בתוך 30 ימים ממועד הפרסום ברשומות וסעיף 6(ג) לאותו חוק מאפשר אף הוא הגשת בקשת רשות ערעור על דחיית התנגדות כאמור, בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה. מבחינה זו, המבקשים לא איחרו את המועד. אולם, בכל הנוגע להליכי בחירות "חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר". גם אם מאן דהוא מגיש הליך בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, יש והשתהותו תצדיק דחייה על הסף של ההליך, אם בנסיבות העניין לוקה השיהוי בחוסר סבירות. נוכח סד הזמנים שנוצר במקרה שלפנינו מיום שהוחלט במחצית השניה של חודש נובמבר 2008 על הקדמת הבחירות לכנסת ה-18 ועד למועד שנקבע לעריכתן ב-10.2.2009, התמהמהות המבקשים במשך פרקי זמן כה משמעותיים (27 ימים ועוד 20 ימים) בנקיטת הליכי ההתנגדות ובהגשת הבקשה למתן רשות ערעור, מהווה על פניה שיהוי מהותי שאין להקל בו ראש ודי בו להצדיק את דחיית הבקשה. למעלה מן הנדרש יצויין הסברו של הרשם כי קיים הבדל בין השמות השולל חשש להטעיה, בהחילו את מבחן הוודאות הקרובה שכבר הוחל בפסיקה לעניין זה. החלטתו זו של הרשם אינה חורגת ממתחם הסבירות בנסיבות העניין.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אילן בומבך למבקשים, עוה"ד נטע אורן ודפנה הולץ-לכנר למשיבים. 8.2.09).
בש"פ 901/09 - גבי בקלה נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי ביצע כלפי אשתו (להלן - המתלוננת) תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והדחה בחקירה. בתסקיר מבחן צויין, כי העורר מוכר לשירות המבחן מתיק פלילי קודם. שירות המבחן סבר כי ההליך הטיפולי הועיל לעורר ביחסיו עם אשתו, והתרשם מרצונו של העורר להמשיך את הקשר הטיפולי. בתסקיר משלים צויין כי המתלוננת דיווחה על התנהגות תקינה בדרך כלל של העורר בביתו, אך בעיתות בהן צורך העורר אלכוהול, הוא מגיע למצבי שכרות ונוהג בתוקפנות כלפיה. בימ"ש השלום הורה על שחרור העורר למעצר בית
מלא בנתיבות תחת פיקוחם של שני ערבים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אף שאין להקל ראש בעבירות נשוא כתב האישום, עדיין אין מדובר במעשים הנמצאים ברף הגבוה של אלימות במשפחה. אלא שבצד העבירות נשוא הליך זה, רובצות על כתפי העורר פרשיות אלימות קודמות כלפי בת זוגו, וכן מוטלים עליו עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה. עם זאת, יש לתת משקל להמלצת שירות המבחן, אשר ראה להציע חלופת מעצר לעורר בישוב נתיבות, הנמצא במרחק ממקום מגוריה של המתלוננת בבאר שבע. כל זאת בתנאי שהפיקוח על העורר במעצר הבית יהיה אחראי, רציני, מתמיד ורצוף במשך כל שעות היום והלילה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד כץ לעורר, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 15.2.09).
בש"פ 866/09 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אינוס חוסה לקויה בשכלה ע"י מטפל סיעודי במוסד בו שהתה ועבירות מין נוספות במטפלת במוסד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במהלך השנים 2004-2002 עבד העורר כמטפל סיעודי בהוסטל של אקי"ם באבן יהודה. כתב אישום שהוגד נגד העורר מייחס לו כי ביצע במתלוננת, חוסה לקויה בשכלה, ילידת 1984, מעשה אינוס, שכתוצאה ממנו חלתה באיידס, מחלה בה היה העורר נגוע. כן הואשם בכך שבמהלך עבודתו נהג להיכנס למקלחת בזמן שמתלוננת אחרת, ש.א., שעבדה כמטפלת במוסד רחצה את החוסות כשהן ערומות, ובהמשך ביצע מעשים מיניים במטפלת. מתסקיר מעצר שהוגש עלה כי העורר, בן 38, עלה לישראל מאתיופיה בשנת 1991, הינו נשוי ואב לחמישה ילדים. הוא הורשע בעבר (בשנת 1998 ובשנת 2005) בשתי עבירות אלימות נגד אשתו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
עבירות אינוס חוסה לקויה בשכלה, וביצוע מעשים מגונים חוזרים ונישנים כנגד מטפלת במוסד, מצביעות על התנהגות עבריינית מתמשכת בתחום המיני מצד העורר, תוך ניצול חוסר הישע של החסויה. עוצמה יתירה נילווית למסוכנות העורר נוכח העובדה כי הוא חולה איידס, וגרם במעשהו להדבקתה של החוסה במחלת האיידס. החשש להישנות מעשי העבירה אם ישוחרר, חורג מהמסוכנות שבעצם ביצוע עבירות מין בכפייה, חמורים ככל שיהיו. מתלווה לכך החשש כי ביצוע העבירות עלול גם להביא להידבקות הקרבנות במחלה קשה, ואפשר אף חשוכת מרפא.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד בועז קניג לעורר, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 17.2.09).
בג"צ 2147/06 - החברה להגנת הטבע נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין מעורבים באזרוח היאחזות נח"ל בעירון (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה בטענותיה של העותרת, בין היתר, נגד החלטת המשיב, לאפשר את הפיכת היאחזות הנח"ל בעירון ליישוב אזרחי חדש. העותרת תוקפת גם את החלטת המשיב שלא להעמיד לדין פלילי את הגורמים השונים המעורבים "שלא כדין" בהליך התאזרחותה של ההיאחזות, לרבות את המשפחות אשר התיישבו במקום לאחר סיום תפקידה של ההיאחזות כבסיס צבאי. העתירה נדחתה.
אמנם, אין החלטותיו של היועהמ"ש חסינות מפני ביקורת שיפוטית, אולם ליועהמ"ש ניתן שיקול דעת רחב בכל הנוגע להפעלת מערכת התביעה ולא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטותיו. יתירה מכך, החלטתו של היועהמ"ש שלא לנקוט באמצעי אכיפה לא נתקבלה בחוסר תום לב או בניגוד לאינטרס הציבורי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 16.2.09).
ע.פ. 8720/08 - תמיר דגן נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
במסגרת קשר עם בעל חנות לצרכי צילום להצית את החנות, על מנת לקבל במרמה כספים מחברת הביטוח, הגיע המבקש לחנות בשעת לילה והצית אותה. המבקש הורשעבעבירת ההצתה והושתו עליו 20 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי של 3000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור ובד בבד ביקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו. המבקש מדגיש כי הוא אב לקטין בן 3, אשר רק לפני זמן קצר נודע לו על דבר קיומו, והוא החל באחרונה להיפגש עימו במסגרת "מרכז הקשר" בהרצליה. לטענתו ריצוי המאסר בפועל בתקופת זמן זו, יגרום לסיום המפגשים ועלול לגרום נזק בלתי הפיך לבנו הקטין. הבקשה נתקבלה.
המקרה דנן הוא מסוג המקרים בהם ישנה הצדקה לחרוג מן העיקרון, לפיו יש לרצות עונש מאסר מיד בסמוך לאחר הנתן גזר הדין. נסיבותיו האישיות של המבקש בכל הקשור לבנו הקטין ולקשר אשר החל להירקם ביניהם - מהוות נסיבות אישיות מיוחדות וחריגות, אשר מטות את הכף לטובת האינטרסים של הפרט הנידון. הקשר בין האב לבנו, שהחל להיווצר מיד כאשר נודע למבקש על עובדת קיומו של בנו - נמצא בראשיתו, וכפי שעולה מהדו"ח של רשויות הרווחה, מדובר בקשר, אשר קיימת חשיבות רבה ליצירת רציפות וקביעות בו. גדיעת הקשר עתה עלול להביא לפגיעה ארוכת-טווח ובלתי הדירה - בקטין.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אשר חן למבקש, עו"ד דפנה פינקלשטיין למשיבה. 2.3.09).
רע"א 10671/08 - LLC seciveD CME ואח' נגד קיסריה אלקטרוניקה... ואח'
*חיוב בהפקדת ערובה ע"י תובעת שהיא חברה בע"מ (הבקשה נדחתה).
המבקשות והמשיבים התקשרו בהסכם שלפיו קיבלו המבקשות זכות בלעדית להפיץ את מוצריהם הרפואיים של המשיבים בצפון אמריקה. בין הצדדים נתגלע סכסוך על רקע ביטול ההסכם על ידי המשיבים, והוגשו תביעות הדדיות. תביעת המבקשות היתה לסעד כספי בסך 34,000 מליון ש"ח. המשיבים הגישו בקשה לחיוב המבקשות בערובה להבטחת הוצאות במקרה שהתביעה תידחה. הרשם קבע, בהתחשב בסכום התביעה ומהותה, כי על המבקשות להפקיד, תוך 30 ימים, ערובה בסך 850,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההחלטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 353א לחוק החברות. רשאי ביהמ"ש, לבקשת הנתבע, להטיל על תובע המאוגד כחברה בע"מ או חברת חוץ, להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט, אלא אם כן התקיימו שני תנאים חלופיים: ביהמ"ש סבר שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה; החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. אשר לחלופה הראשונה - בפסיקה נמנו שיקולים שונים שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון במסגרת זאת, ובהם: הגשת התביעה בתום לב וללא שיהוי, סיכויי התביעה ומידת מורכבותה, היקף ההתדיינות הצפוי, וכן שיקולים שעניינם זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין. השיקולים שנמנו לעיל נלקחו בחשבון על ידי הרשם; אשר לתנאי השני - לפי קביעת הרשם, המבקשות לא הוכיחו שיש ביכולתן לשלם את הוצאות המשיבים, ככל שייפסקו בסופו של הליך. בסופו של דבר ההכרעה האם להשית ערובה ובאיזה סכום נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בגובהו של סכום הערובה אשר נקבע על ידי הערכאה הדיונית.
(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד ש. קסוטו וג. נוף למבקשות. 2.3.09).